שיחה 1, 25.11.05
תקציר : ב' כלים של קבלה יש לאדם: א. לב-רצון ב. מוח-שכל, וצריך להפוך אותם להשפעה. בעל הסולם כותב שכאשר אדם מתקן את עצמו בבחי' הלב הוא זוכה לאור הנפש בבחי' שובב, וכאשר מתקן את עצמו בב' הבחינות זוכה לאור התורה, לטעמי ולסודות התורה. בעל הסולם מוכיח את התלמיד על שאינו נזהר לשמור את דבריו, היינו לא להוסיף ולא לגרוע, אלא כלשונם. והמסר העיקרי באגרת הוא שהעיקר בתהליך תיקון הכלים של האדם הוא להגיע לגילוי האלקות.
"ב"ה יום א' שמות תפר"ח
לידי"נ מה"ר ... נ"י
היום קבלתי מכתבך, עם כל הני הרפתקאי דעדו עלוך [עם כל ההרפתקאות האלו שקרו לך] , ומה שכתבת מליל ד' ויחי [ערב יום רביעי, פרשת "ויחי"] : "אשר אם היה האור מקיף לכל גופך אז כבר היית מוצל מכל מלחמותיך". עכ"ל.
הנה לפי זה נראה, שעדיין לא נבלע באבריך, את אשר אמרתי לך בטרם נסיעתך. "כי אין ישועה אחרת זולת השגת התורה, ואשר כל מרכבת הס"א, אינו אלא להשטות [לבלבל] האדם בענינים אחרים, בכדי למנוע הימנו האמת הזה", שה"ע גלות מצרים בחומר ובלבנים וכו', והתפארות מלכם: "לי יאורי ואני עשיתני"."
אחרי שבירת הכלים, האדם נמצא רק בנקודה שבלב שלו. ממנה הוא מפתח את הקשר שלו עם הבורא, וממנה הוא מפתח את הכלי הרוחני שלו. אלא שהתפתחות הנקודה תלויה רק בהפרעות שבאות מהכלים השבורים, מהלב השבור, שכולו מתגלה לאדם על פני הנקודה שבלב. כל הלב הזה נקרא "מצרים", ובו נמצאים כל הרצונות השבורים למיניהם, ואלו הרצונות פועלים כדי להסיט את האדם מהדרך לדבקות בבורא.
אבל אם הוא מתגבר על כל ההפרעות האלה, חי איתן בהבנה ש"אין עוד מלבדו", והולך בזה שדווקא על פניהן הוא מרחיב את הכלים שלו, עד שמגיע לרכוש מתוך הנקודה שבלב את הלב כולו, היינו מתקן את כל הרצונות השבורים שלו, אז הוא מגיע לכלי שלם, שבו נמצאת התורה. ש"תורה" נקראת, הן הכוח הרוחני שעזר לו לתקן את הכלים, והן האור הממלא את הכלי המתוקן.
"וראה מש"כ בפרשה זו: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", פי', שהשי"ת ברצונו לאמת לו את המעמד הקדוש שזכה אז, (כמו שמפורש בכתובים) האמית לו "באות הזה", ששוב יזכה בלי ספק "לקבלת התורה באותו המקום" עש"ה. והבן זה היטב, שאפי' למשה שהי' פני השי"ת מתגלה אליו בתכלית הבהירות, עד כי ירא מהביט אל האלקים מ"מ היה צריך להבטחת התורה, דאי לאו הכי [שאם לא כך] , ודאי לא היה השי"ת הבט אותו, והבן זה."
האדם צריך כוחות, שיתקנו את הכלים, ימלאו אותם, ויצרו בהם הכנה לקבלת האורות. וכל ההכנה הזו נעשית על ידי הכוח הנקרא תורה.
"וז"ש "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" וכו'. פי', "בקשו את ה' בהמצאו", דהיינו, במקום שנמצא, ולא תכשלו בהס"א, המטה תמיד את האדם לבקשהו ית', במקום שלא נמצא."
אנחנו רואים כבר אלפי שנים, שכולם צועקים ומתפללים לבורא, ומחכים שיבוא לעזרה. ואפילו בן אדם שאין לו שום קשר לדת, ולא קיבל חינוך, לימוד או הכנה לזה, גם כן פונה בצעקה לאלוקים. כמו שכתוב, גם ה"מוּ" שגועה הפרה, זו קריאה של הרצון לקבל, שמשהו רע לו, ופונה למקור שברא אותו, ולפי מחשבת הבריאה אמור למלא אותו. אם כן, מדוע לא מתרצה הבורא לכל אותן געיות של בני האדם? מפני שמבקשים "במקום שלא נמצא".
אלא הבורא נמצא רק בהשתוות הצורה. רק באותם הרצונות, התשוקות, ההשתוקקויות, שבהם אדם מגלה את הדחף שלו להידמות לבורא, להגיע לדרגתו, לתכונת ההשפעה. ועליהם בלבד יש מענה מלמעלה. ובאמת כל יתר הפניות, אינן יותר מגעייה שעולה מעלה, אבל איננה מקבלת שום תשובה. או שמקבלת תשובה, אבל שלילית כביכול, כי על מנת לעורר נכון יותר את הצעקה מהאדם, באים עוד ועוד כוחות מלמעלה, שמכוונים את האדם לאט לאט לבקשה הנכונה.
אבל כמו שלומדים מחוכמת הקבלה, התשובה היא רק במקום שיש כנגדה חיסרון. לכן יוצא שישנה תשובה לכל דבר. כמו שמספר בעל הסולם על הקיבוצניקים בנגב, שאם יתפללו מתוך הרצון שיהיה גשם, אז יבוא הגשם. אבל אם האדם מתפלל מתוך האגו שלו, כנגד כל מיני הבעיות האגואיסטיות שבעולם הזה, שרוצה דברים שיתגלו בכלים דקבלה שלו, בהחלט יתכן שיקבל עליהן מענה, אבל בהתאם לתפילה האגואיסטית גם התשובה תהיה אגואיסטית. אמנם שמלמעלה תמיד מתחשבים תחילה בדרך הרוחנית שאדם צריך לעבור.
אבל תשובה רוחנית על הגאולה לעולם לא תבוא, אלא אם אדם שואל ומבקש אותה מתוך המצב הנקרא "גלות". שמרגיש בגלות, ורוצה לברוח ממנה. ממה? מזה שנמצא תחת שליטת האגו שלו, ו"גאולה" הוא מתאר לעצמו כיציאה למעלה מהאגו, לתכונות ההשפעה.
""בקשו את ה' בהמצאו", דהיינו, במקום שנמצא, ולא תכשלו בהס"א, המטה תמיד את האדם לבקשהו ית', במקום שלא נמצא." לבורא אפשר לפנות, רק מתוך שרוצים את תכונת ההשפעה. אבל אם אתם פונים לא מתוך הרצון לתכונת ההשפעה, אז הפניה איננה פניה אל הבורא, אלא פונים אתם לצד האחר שלו כביכול.
"ונמצא מפזרת יגיעתו של אדם לריק ולבטלה, וע"כ מזהיר הנביא "דרשו ה' בהמצאו". דהיינו, במקום תורה, ולא במקום שאין שם תורה, כי לא נמצא כלל וכלל שמה." "תורה" הכוונה, הכוח המחזיר למוטב, "המאור שבה המחזירו למוטב" המתקן את האדם, ומחזיר אותו לבורא, לאותו השורש שממנו יצא.
"ואומר עוד "קראוהו בהיותו קרוב" פי', בו בשעה שהשי"ת מאיר פניו עליכם, היא העת לקרוא אותו, כלומר, להגות ולעיין ברזי ובטעמי תורה שהיא הקריאה. כנ"ל, אולי יתעשת ה' ויפתח לבו של אדם לזכות בברכת התורה. והבן זה מאד ומאד. כי ז"ס "קב"ה אורייתא וישראל חד הוא", ובזה תוכל להתבונן גם בענין הצורך שהיה לו להשי"ת תיכף במעמד הנבואה הראשונה למשה רבנו ע"ה, להבטיחהו נאמנה באות הזה של קבלת התורה כנ"ל דו"ק ותשכח [התבונן היטב ותמצא] ."
בכל מצב שאדם נמצא, הוא חייב למצוא את עצמו, המשתוקק לגילוי התורה. זאת אומרת, שבכל מצב ומצב יגלה את אותם הכלים, שבהם יקבל התגלות האלוקות. ולא יחיה בהבטחה, ולא ירגיע את עצמו, שיבוא הזמן ו"זה כבר יהיה", ואולי רק נחוצות עוד כמה שנים. השנים הללו לא יבואו בגלל שהתחלף הלוח על הקיר, אלא השנים האלה נקראות, שאדם ייתן את כמות ואיכות היגיעה שבה עליו לייגע. לכן בכל רגע ורגע צריך אדם לשאול, האם הכלי שלי נמצא בבניה? והבדיקה לזה היא, אם בכל רגע ורגע מחכה לגילוי תורה. איך? אם מצפה שיתגלה לו כל הלימוד מנסתר לנגלה.
"וזה שיעור הכתוב: "מי יעלה בהר ה', ומי יקום במקום קודשו. נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי, ולא נשבע למרמה" וכו'."
מובאות כאן ההתניות, "מי יקום במקום קודשו", היינו מי יגיע לתכונת ההשפעה בינה הנקראת "קודש". "מי יעלה בהר ה'", שכלפי האדם העבודה נקראת "הר", כי צריך לרכוש את תכונת ההשפעה על פני כל רצונותיו, שאז כל הרצונות שלו תומכים בתכונת ההשפעה, בונים אותה, נותנים לה נפח.
ומהם התנאים לבוא לזה? התיקונים "נקי כפים ובר לבב". "נקי כפים" נקרא שרוכש את תכונת ההשפעה, "ובר לבב" על כל הלב, על כל הרצונות האגואיסטיים שלו, שקיבל מתוך שבירת אדם הראשון. "אשר לא נשא לשוא נפשי, ולא נשבע למרמה", שתיקן את כל הכלים שלו במלואם בלקבל על מנת להשפיע, היינו משתמש בהם להשפעה בלבד. זה נקרא לעלות להר ה'.
"איתא [נאמר בגמרא] אשר בטרם יציאת האדם ממעי אמו משביעין אותו: "אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע" והענין צריך פירוש: כי כבר אמרו ז"ל: "ואל תהי רשע בפני עצמך", ומכל שכן כל העולם עדיו שצדיק הוא, יחזיק את עצמו לרשע, אתמהא [אתפלא] , ועוד צריך להבין הלשון "היה בעיניך כרשע", שמשמע, אבל בלבו יוכל לידע האמת שהוא צדיק." זו קושיה.
צריך להבין, שכל התנאים הנ"ל שמביאים לנו החכמים, מדברים על מצבים שהאדם נכנס בהם בטרם שמגיע למדרגה הבאה, ובסיטואציה שבה הוא נמצא, העולם, הסביבה, מה שאומרים לו, אלה הכל הרצונות הפנימיים שלו, שמתוקנים כך או אחרת. לכן הוא מרגיש לחץ כביכול חיצון, "היה בעיניך כצדיק" או "היה בעיניך כרשע"? מה נקרא "בעיניך"? אלה כולן ההבחנות הפנימיות של האדם, והידיעה או חוסר הידיעה באה בלבו.
זאת אומרת, יש לו מצב פנימי כזה, מתוך ההרגשה וההבנה שלו מרגיש מיוצב כלפי עצמו, כלפי הבורא, כלפי חיצוניות העולם, כרשע, כצדיק או כשופט המבחין בין זה לזה, וחייב להחליט בהתחשב בעצמו, ובבורא, ובסביבה. בצורה כזו מציגים החכמים את המצב לפני ההחלטה, כדי לעזור לנו איך להחליט.
"והענין שיש ב' עבודות: א' בלבא, ב' במוחא. כלומר, להפך הכלי קבלה שבשניהם ע"מ להשפיע כנודע."
התיקון הראשון הוא להשפיע על מנת להשפיע. האדם שעולה מהעולם הזה, ומתחיל דרכו ברוחניות, עובר תחילה הסתר כפול, שנקרא עולם העשיה, ולאחר מכן הסתר רגיל שנקרא עולם היצירה. ואחר כך בחזה דיצירה הוא עובר מחסום, ונכנס לעולם הבריאה, שזה הגילוי הראשון שלו. ומתוכו עובר לעולם האצילות, שזה הגילוי על כל הכלי שלו. מכאן שהסתר כפול והסתר אחד הן דרגות הכרחיות, כי על פני שהאדם מתקן הסתר אחד, הוא נכנס לגילוי ראשון. וכשמעלה כלים מהסתר כפול, אז נכנס לגילוי כפול.
שרטוט 1
בעולם בריאה האדם מתקן את הכלים דקבלה שלו בתיקון הראשון, להשפיע על מנת להשפיע, ובעולם האצילות מתקן אותם לקבל על מנת להשפיע. בדרגה הראשונה ברוחניות, הוא רק רוכש כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, שמתקן את הכלים שיהיו למעלה מהאגו שלו. אבל בדרגה השנייה, הוא עובד בהם בפועל, כדי שיתהפכו בתוצאה מהעבודה שלהם לקבל על מנת להשפיע. כרגע אין לנו יכולת להבין איך הטבע הזה עובד, כי הוא הפוך לחלוטין מזה שבו אנחנו נמצאים.
שרטוט 2
לכן אומר בעל הסולם, "יש ב' עבודות: א' בלבא, ב' במוחא. כלומר, להפך הכלי קבלה שבשניהם" הן במוחא והן בליבא, שיהיו "ע"מ להשפיע". לא רק להביא בהם תיקון, אלא גם שיעבדו בצורה הפוכה מהטבעית, שאותה אנו מכירים כעת.
"והנה בעת וברגע שאדם מטהר הכלי קבלה דבחי' ליבא, תיכף ראוי לאורו ית', ההולך ושופע תמיד ואינו נפסק. ואור זה נקרא נפש, ע"ש גילוי הנפישה בכל האברים." אור הנפש הוא האור הקטן ביותר, שנותן לאדם מעין אחיזה ברוחניות, ומחזיק אותו ברמה מסוימת של קדושה.
"וז"ש הכתוב: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום וכו'", פי' שיהיה לו קומה לנצחיות, ולא יחזור ויפול."
הוא בדומה לעובר ברחם אימו, התחיל כבר את התפתחותו, ונמצא דבוק לעליון. אלא שעדיין אינו עושה שום תנועה מעצמו, ולכן נקרא "דומם". והאור שבא אז הוא הקטן ביותר, שנקרא אור הנפש, נפישה, שאין בה שום שינוי. אבל האור הזה מחזיק את האדם שנכנס לקדושה, "ושופע תמיד ואינו נפסק".
"והיינו דוקא "אשר לא נשא לשוא נפשי", כלומר, אחר שפנה אליו השי"ת, וקרבהו מעט, צריך מאד להתחזק, ולקחת את האור הזה, לעיון התורה, למצוא רזיה ולהרבות הכרתו בהשי"ת, אשר ה"ס הגבהה עיינין דשכינתא קדישא [הגבהת עיניים של השכינה הקדושה], " שהאדם כל הזמן מרומם את בחינת ההשפעה בליבו, ואליה הוא משתוקק, אל גדלות השכינה, "להקים שכינתא מעפרא". שעל פני כל הרצונות האגואיסטיים המתגלים לו, תעלה תכונת ההשפעה מעליהם. וזה נקרא שפסיעה אחר פסיעה עולה הוא על ה"הר". "עד"ש "כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה"," אם אוחז במטרה הזו, ונמצא בה באיזו מידה, אז כל הרצונות שלו לאט לאט מתקדשים ומצטרפים.
"ואם האדם אינו שם לבו להגביה העיינין [להגביה העיניים] . נמצא שנושא אור הנפש לשוא בלא תועלת. ועוד גרוע מזה, "נשבע למרמה"." שאז נשאר כעומד, ובלי התקדמות ברוחניות אין קיום.
בעולם שלנו הזמן הוא "זמן מכני" כביכול, שעובר מרגע לרגע, בין שנמצאים בזמן או לא, ואפשר להיות שרוי בחוסר הכרה, או לישון, או לעסוק במשהו אחר מחוץ ל"עסקים המיוחדים", ובכל זאת הזמן עובר. אז ברוחניות אין דבר כזה. אלא גם כשמדובר בשינה, קטנות, גדלות, עיבור, יניקה, מוחין, עדיין "הזמן" פירושו מציאות המתחדשת בלי הפסק. שבכל פעם ופעם האדם משתוקק ומגיב, על פני הרצונות המתחדשים בו תמידית.
האדם נמצא בכל רגע בהתחדשות פנימית. העניין הוא רק האם הוא מרגיש שהרצונות מתחדשים בו, או שהוא יוצא מטווח ההרגשה הזו, והוא כאילו עייף, וכל הזמן מסרב להיות בזה. שאם לא רוצה להיות בזה, אז נופל לחיים הגשמיים. ואם נמצא בזה, אפילו שאיננו יכול להגיב כפי שנראה לו נכון, זה לא חשוב. העיקר הוא, תשומת הלב לשינויים הפנימיים, שבכל פעם קורים.
והכל תלוי רק בתשומת לב האדם, ברגישות שלו לשינויים, שהולך יחד איתם, ועל פניהם, על פני ההר הזה שכל הזמן גודל, חייב להגדיל ללא הרף את תכונת ההשפעה, את הבורא. ואם לא, נמצא קובר את עצמו תחת ההר, שמוסיף לגדול מעליו. כדברי הכתוב, אם תקבלו את התנאי כ"איש אחד בלב אחד" מוטב, "ואם לאו, שם תהא קבורתכם", שהרצון לקבל יגדל מעליכם עד כדי כך, שאתם תקברו תחתיו.
לכן חייב אדם בכל רגע ורגע לבדוק את עצמו במעין רגישות פנימית: "מה קורה לי?" "מה מתעלה בי עכשיו?", שיש בזה שינויים בלתי פוסקים. ואז נקרא שלא "נשא לשווא נפשי" ולא "נשבע למרמה". שלא נמצא באור הנפש של נפישה בלבד, אלא בהתקדמות. כי ברוחניות העצירה שווה מיתה. אלא מתחשבים רק בתוספת, ואם אין תוספת זה נקרא "לא קיים".
"כי בעת הלידה השביעו אותו "ואפילו כל העולם כולו אומרים לו צדיק אתה", פי', אפילו יזכה לאור הנפש אשר כל אברים וגידין דעולם קטן שלו, מרגישין שצדיק גמור הוא, ומוטל בגן עדן, מ"מ לא יתן שום אמון בזה, בטרם שמגביה עיינין דקדושה [בטרם שמגביה עיניו לקדושה] .
וז"ס "מי יעלה" "ומי יקום", היינו דוקא "נקי כפים", כלומר, שזכה לנקות ב' בחינות קבלה שלו, דמוחא, ודליבא "ובר לבב"" "נקי כפיים" הוא מי שרכש תכונת ההשפעה. "ובר לבב "שמשנה את הכלים שלו, בלקבל על מנת להשפיע.
"היינו שזכה להשיג טעמי תורה וכל סודותיה כמ"ש "וידעת היום והשבות אל לבבך, כי ה' הוא האלקים וכו' אין עוד"," וזה בתיקון הכלים באהבה. שבחינת האהבה נקראת לקבל בעל מנת להשפיע. "אשר לא נשא לשוא נפשי". כלומר, שהבין איך לעבוד ולשמש באור הנפש שהאיר לו השי"ת. "ולא נשבע למרמה". אלא הגביה העיינין כנ"ל; ודו"ק היטב בכל האמור פה כי היא העצה הישרה האמיתית שלא להלכד בעצת הס"א ההולכת ומשטת [ומבלבלת] תמיד לדרוש ה' במקום שלא נמצא. כנ"ל. וע"כ צריך בכל יום להזכיר את עצמו בזה. וד"ל."
"בכל יום" הכוונה, שבכל מצב ומצב חייב אדם להזכיר לעצמו מה הוא מוסיף בכל רגע ב"נקי כפיים", היינו בלרכוש כלים דהשפעה במוחא וליבא, ולאחר מכן "ובר לבב", בלהפוך את הכלים דקבלה במוחא ובליבא בעל מנת להשפיע. כי בכל רגע עולה תוספת רצונות מהשבירה, מהכלים השבורים שלו. והאם הוא נמצא בתהליך? לכן כתוב "דרשו את ה' בהמצאו" במקום שהוא נמצא, זאת אומרת, מתוך הרצונות שהוא מעורר בכם עכשיו דרשו, איך להיות על פניהם בתכונת ההשפעה.
מכאן שהכל נתון לאדם ונמצא בו. ואין צורך לחפש אחר שום דבר נוסף, אלא רק לראות לתוך המוחא והליבא, איך להפוך את המחשבות והרצונות שנמצאים בו כעת, ובהתחדשות בלתי פוסקת בכל רגע, כך שיהיו מכונים לגדלות הבורא ולדבקות בו. וזה נקרא "דרשו ה'".