אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 54 - שנת 1928 / שיחה 2, 27.11.05

שיחה 2, 27.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף קנ"ח

"ומה אעשה לך אם לא תחשיב את דברי כראוי. ועל כן אתה מפזר כוחות בחנם, והלואי תשמע אותי מעכשיו, כי דברי תמיד בלא תוסיף ולא תגרע, וע"כ עדיין עומדים ומחכים אחר לב שומע ומי יתן!"

המדרגה העליונה שבה נמצא המורה, כמו שאומר בעל הסולם לתלמידו, אי אפשר לה לייעץ לתחתון משהו שאינו לטובת התחתון, ושאינו בדרך הקצרה ביותר להגיע לאותה המדרגה העליונה. ונמצא, שהכל תלוי בשמיעת התחתון. כי קודם צריך לשמוע, ואחר כך משמיעה הוא מגיע לראיה, ולהעלאה לאותה הדרגה, שממנה מדברים.

וגם אם בין מורה לתלמיד ישנו פער של עולמות, אין בכך להוות בעיה בקשר ביניהם, כי העליון מלביש את עצמו בכל אותו מספר המדרגות שיש בינו לבין התחתון, ופונה לתחתון, מהמדרגה הסמוכה לו. לכן בעצות שלו הוא מאיר לתחתון במדויק, מה צריך התחתון לבצע, כדי לעלות לצעד הבא.

"והנה דברי אלו נאמרים בעתם כי עבודה המדויקת הנזכרת, מסוגלת ביותר בימים אלו שנקראים בספרים תקון "שובבי"ם ת"ת" [פרשות "שמות", "וירא", "בא", "בשלח", "יתרו", "משפטים", "תרומה", "תצווה" ].

ואגלה לך ענין זה, כי בספרים נמצא אך רמזים בלתי מובנים כלל ועיקר לההמון, אמנם סימנו "שובבי"ם ת"ת", "ת"ת [פרשות "תרומה" "תצווה"] ר"ת תלמוד תורה, ואין תקון אחר זולת "ת"ת". ו"מאן דלא ידע ציוויה דמארי" וכו' ["איך יעבוד ליה"] [ומי שלא ידע מצוות אדונו, אין הבדל בינו לבהמה] .

והענין ע"ד הנ"ל, כי אור העליון המתקרב אל האדם להטותו לתחיה נק' נפש, ע"ש קבלת בחי' נפישה באברים כל חד לשיעורו בעתו [כל אחד לשיעורו בעתו] , אבל אין לו זכות קיום כלל בלי רוח, דהיינו השגת התורה כנ"ל.

וע"כ נקרא אדם זה "שובב"," שטרם הגיע לתורה, "כמו נער קטן הנותן שתי ידיו בשק מלא דינרין, ומפזז ומכרכר, ואינו יודע מה לעשות בדינרין הללו, כי אינו יודע בצורתא דזוזי [בצורת הכסף] ובטוב מקח וממכר. ונמצא מי שנותן מתנה שק דינרין לנער קטן, אינו עושה לו בזה טובה, אלא אדרבה הוא משובב ומשגע אותו ביותר, וזה שיעור הכתוב "נפשי ישובב", וכו'. כלומר, באם השי"ת אינו נותן הרוח, אלא נפש לבד," ו"נפש" היא מדרגה שבהכרח באה לפני "רוח", "נמצא שהוא משובב ומשגע אותו, אבל "מתוך שלא לשמה בא לשמה", כנודע, והיינו, דקמסיים [שמסיים הפסוק] "למען שמו" פיר', שמתוך זה יזכה לשמה. והבן."

אם כך, לשם מה צריכים לעבור מדרגה, שבה אנחנו מבולבלים, ולא יודעים מה לעשות, ונותנים לנו דברים יותר מכפי שנוכל להכיר בחשיבותם, ולהשתמש בהם כאמצעי הנכון? מה התועלת מהזמן, מהמצב הנקרא "נפש", שהוא דרגת ה"שובב"?

"וזה שאמר "שובו בנים שובבים" וכו', היינו, אותם שעוד לא זכו לרוח. שה"ע השגת התורה כנ"ל, וכמו שדברתי אתך טרם נסיעתך, שהוא ענין קליפת פרעה מלך מצרים, שהיתה קליפה קשה כזו, ששום עבד לא היה יכול לברוח ממצרים מפני האורות שהי' ברשותם ליתן לכל אלה שנפלו ברשותם, עד שלא היה יכול לפרוש מהם. בסו"ה. "לי יאורי ואני עשיתני", כמו שפרשתי לך בעודך פה. ... אשר ע"כ בפרשת שמות, מתחיל השעבוד מגלות מצרים ומסתיים לא לפני פרשת יתרו בקבלת התורה. בסו"ה "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" כמו שפירשתי לעיל." כל המצבים הללו הכרח שיהיו כהכנה לקבלת התורה.

"ולפיכך מסוגל מאד [מתאים מאוד, מלשון סגולה] לכל אדם הרוצה להשלים את החפץ הנדרש הימנו, שבאלו הסדרות [הפרשות] "שובבי"ם תרומה תצוה" יפשפש במעשיו ויתקן דרכיו לקבלת התורה. ... וכל נצוצי אור נפשו שנשבו בקליפת מצרים, יקבץ אותם למקום תורה ובגעגועים ובכסופים גדולים. ובלימוד בשכל החיצוני על דרך "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה", כנודע, עד שנזכה שיפתח לבנו בתורתו ובעמקי סודותיו ונזכה לקבלת התורה כמפורש בפרשת יתרו, והמשך הסדרות [הפרשות] משפטים תרומה תצוה ה"ע שמורה מעשיית העגל ושבירת הלוחות." שלאחר קבלת התורה, מתחילים כבר לפנות עם התורה לכלים, ולקשור תורה עם כלים על ידי השבירה.

"והנה בספרים מרומז תקון שובבי"ם על ענין הוצאת שז"ל [שכבת זרע לבטלה] הנקרא קרי כל, אמנם הוא ענין אחד: ע"ד שפירשתי, שמי שלא טיהר את הכלי קבלה דבחי' לבא, בהכרח שגם כלי קבלה דמוחא מטונפים הם, ואמונתו פגומה, כי לא יכול להאמין מה שאין עיניו רואות וכו'."

חייב אדם לעבור את כל המדרגות האלו, ולהגיע לדרגה כזאת של רצונות, שנקראים "שכבת זרע לבטלה". היינו שרוצה לקבל על מנת לקבל את כל האור חוכמה, התגלות האלוקות. ובהתאם לכך, לאחר כל המצבים שבהם הוא נקרא "שובב" - בשבירת הלוחות, בחטא העגל, בכל אותן ההתחברויות בין תכונות הבורא בתוך תכונות הנברא, הוא מתחיל סוף כל סוף להיות מוכן לתחילת התיקון שלו.

"עד"ז ממש, מי שכלי קבלה דלבא מטונפים, בהכרח שמהרהר איזה פעם ביום, יבוא לידי קרי בלילה." "יום" ו"לילה" הכוונה היא למצבים רוחניים. וה"מהרהר" ו"יבוא לידי קרי" הכוונה עד כמה שמשתוקק, ועושה יגיעה בדרך הנכונה, על כל פנים, אחר כך ב"לילה", בחושך, שלאחר הסתלקות האור, שיורדת החשיבות שלו למטרת הבריאה, מראים לו איך שוב הוא מגיע לייאוש, ולחרטה, ולכל הכלים דקבלה שלו הלא מתוקנים. והמצבים יום ולילה, השתוקקות ואכזבה, עוברים על האדם במחוייב, שהם מעניין שובבי"ם.

"גם יחד עם זה ממש, בהכרח שיבוא לו מחשבה של מינות [כפירה] ח"ו הנק' "חמת קרי" כי כלי קבלה דלבא, וכלי קבלה דמוחא עולים ממש בקנה אחד, שאז "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו"," כי חייב להתנדנד כשובב, מצדיק לרשע ומרשע לצדיק. "ונמצא כל אורות שקבל נופלים ברשת הס"א ודו"ק בזה! כי קצרתי, וכ"ז נמשך ר"ל עד שזוכים להמשיך רוח עם הנפש היינו קבלת התורה."

אבל קודם קבלת התורה, כדברי הכתוב, "חיל בלע ויקיאנו" [איוב כ, פס' ט"ו]. האדם בשלבים הראשונים עובר הסתר כפול והסתר רגיל, לפני שעובר את המחסום ונכנס לשכר ועונש ואהבה נצחית, ובאותן דרגות ההסתר, שהאורות כביכול נכנסים לרצונות על מנת לקבל, הוא מגלה את הזדונות והשגגות שלו, שאין אלה דברים טובים, כי אם רעים, הרשעים שמתגלים לו בתוכו. ולאחר שהתגלו כולם, והשתדל בכל כוחו לצרף אותם להשגחת העליונה, אז מתוך מאמציו, נמצא ראוי לכניסה לרוחניות. ואז אותם הרשעים, הזדונות והשגגות, מתחילים להתקן, ולהביא לו השגה ודבקות.

יוצא, שחייב אדם לעבור את השובבי"ם, הקרי, האכזבות, וכל מה שמתגלה כרע, וחייב להיות רשע, עד שכנגד כל זה הוא מגיע לדרגות הצדקות, "צדיק שאינו גמור" בשכר ועונש, ו"צדיק גמור" באהבה נצחית.

"לא אוכל להמשיך בזה עוד וכבר בא העת שתקח דברי אל לבך אולי יתעשת ה' לנו ויערה עלינו רוח ממרום עד אשר חפץ ה' בידך נצליח...

יהודה ליב"

האדם צריך להודות על המצבים האלה שעוברים עליו, וכמו שאומר בעל הסולם, שלא לחינם משתמש בביטוי כזה: "משגעים" את האדם. וצריך להתרגל אליהם, ולא לפחוד, אלא להזדהות עמם, "כי כל מה שעובר עלי בא בהשגחה מלמעלה, ובכל המצבים הללו עלי לתפוס את הצפון, ובכל מה שעובר עלי להימשך אל אותה המטרה". שאז לא הולך יחד עם הרוח שלו, איך שנזרק, אלא מתוך כל מצב הוא מחזיק באותו הכיוון, ובזה הזמנים מתקצרים, השובבי"ם עוברים, וקם כגיבור על יסוד מוצק.

מה הכוונה, "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו"?

בכל דרגה יש קניית הכלי, "מי אני?", "מה אני?", "מה הטעם בחיי?", "מה יהיה איתי?", שהאדם מתחיל מחסרונות כי אלמלא החסרונות, בשביל מה לו להתחיל? אלא הוא מתחיל מזה שהרצון לקבל שלו לא מרוצה, לא מלא, לא רגוע, שמרגיש את עצמו בחיסרון. ואם החיסרון הזה לא מכון כבר לקבלת כסף, כבוד, מושכלות, בעולם הזה, אלא התפתח מעליהם, אז האדם מתחיל לשאול על "מה יהיה לי?". זאת אומרת, "איך וממה אמלא את עצמי?" ואינו יודע ממה.

אז מזמנים לו "מקום", שמתגלגל איכשהו לקשר עם חוכמת הקבלה. ומתחיל לקבל הזדמנויות, הוא וקבוצה, וכמו שאומר בעל הסולם, בסביבה מתחיל לממש את הבחירה שלו. כל המצבים שעוברים עליו, הוא חייב לקבל שבאים הם מלמעלה, ואינו מסתכל עליהם מתוך שרוצה לשנות אותם. לשנות אותם הוא אינו מסוגל. ואם ירצה לשנות את המצבים שהבורא סיבב לו, אז הבורא יסובב לו מצבים עוד יותר גרועים, שילמדו אותו, שמצבים לא יוכל לשנות, אלא צריך בסופו של דבר, לשנות את עצמו. זאת אומרת, בהכרת המצב הוא יבין, שמוכרח להתחיל מעצמו. ומתוך שיתחיל לשנות את עצמו, יתחיל לקבל מצבים אחרים מהבורא.

יוצא שכל מצב ומצב של האדם, כולל בתוכו את מצב האדם, ואת המצב הסביבה, המסודרים כך שהאדם צריך לתקן את עצמו לעומת הסביבה. ולא להתחיל לכופף את הסביבה, ומה שנקרא "לתקן את העולם", כמו אלו מתקני העולם שמהם צוחק בעל הסולם. אלא זו הטעות של כל האנושות, שחושבת שביכולתה לתקן את הסביבה. ואנחנו רואים איך על ידי "התיקונים" האלה האדם רק מקלקל את הסביבה, וגורם רע לעצמו.

כי כל מה שאדם מרגיש, הן לגבי עצמו והן לגבי הסביבה, אלה הכל התנאים שמתוכם עליו להתחיל לבצע משהו. בכל הרשימות, המחשבות, הרצונות, שעולים בו מבפנים, ובכל מיני ההשפעות מהדומם, הצומח, החי והמדבר, שמקבל מבחוץ כסביבה, עליו לראות נתונים, שעל פניהם צריך לתקן את עצמו. במה? ב"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא", בלהתקשר עם הבורא, למצוא מגע עימו, למצוא מידת הדבקות האפשרית איתו במצב הנוכחי. זה הכל. ואז שוב יבוא מצב הבא, שבו יצטרך לעשות אותו הדבר, וכך פעם אחר פעם, עד שיגלה את כל המצבים, ויגיע לדבקות הנצחית.

אלא שבתחילה מתגלים אצלו כל המצבים הללו, כמצבים של הסתר פנים כפול או רגיל, ואחר כך יתגלו אותם המצבים כמדרגות שכר ועונש, ואחר כך כאהבה נצחית. כי מה נקרא "מדרגות"? כל מצב ומצב שאדם מקבל, הוא רק תנאי כניסה למדרגה הרוחנית. שאם בתנאי הזה האדם עושה דבקות, אז נכנס למדרגה. ותיכף מגיעים לו תנאים אחרים, שעליו לקבל אותם, מתוך ההבנה שהם יותר מתקדמים, כי תמיד "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש". ואז גם בתנאים החדשים הוא פועל אותו הדבר.

לכן המצבים של שובבי"ם, שבהם אדם מבולבל, ואינו יודע איך בדיוק כוון את עצמו נכון, אלה מצבים מבורכים. כי כמו שמסביר שבעל הסולם, כל העבודה מתחלקת לשני חלקים - שתי מדרגות הסתר, שאדם נמצא בהסתר כפול והסתר רגיל, בעולם עשיה ובעולם יצירה, ולא יודע מה קורה בדיוק, ומי משפיע, ולאן הוא שייך. ובהן הוא רשע, שנמצא בזדונות ובשגגות, למרות שמשתדל להצדיק את הבורא, ולהתייחד איתו. ולאחר מכן הוא עובר לשתי מדרגות של גילוי, שנקראות שכר ועונש, ואהבה נצחית, בעולם בריאה, ועולם האצילות. שבהם הוא אינו שובב כבר, אלא אותם הזדונות והשגגות, אותם הרשעים שלו, שהוא ראה את עצמו כרשע, הם הופכים לדרגות הצדקות, שמצדיק את הבורא.

אבל גם במצב של הסתר פנים כפול ורגיל, צריך אדם להשתדל להצדיק את הבורא, למרות שעובד בהסתרה. שאז כל מצב, כל מדרגה שלימה שלו, נכללת משניים: מצב של רשע, ומצב של צדיק. "רשע" נקרא שמגלה את התכונות שלו, עד כמה במצב ההתחלתי שלו הוא מנוגד, ולא רוצה את התפתחות, הבורא, הרוחניות, ההשפעה. ואחר כך מגלה מעט מאור על יד הקבוצה, והלימוד, ומתחזק בזה, ומשתדל להצדיק כמה שניתן, שלפי המצב הזה נקרא "צדיק". אמנם שברגע הבא הכל ישתנה, ושוב ייפול מדרגתו הזאת, ויהיה רשע. למה? כי כל הזמן מעלים לו יותר ויותר רצונות לקבל, כדי שיעבוד על פני הכלים השבורים שלו, שיגמור אותם בלהדביק לבורא. ועד שלא יעלו כל הכלים, ויתוקנו בדרגת הסתר כפול, ואחר כך הסתר רגיל, ואחר כך כר ועונש, איך יתקדם? לכן הוא בכל פעם נמצא או רשע או צדיק.

לכך צריך האדם להתרגל, ובזה לתפוס את קו היסוד שלו. כמו שמסביר בעל הסולם על ידי הרב"ש את דברי חז"ל (סוטה כא): "מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא (מגינה ומצילה). תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה, מגנא ומצלא (מגינה ומצילה)", שיש מצווה, ויש תורה. אם יש אור שמחזיק את האדם, ובזה הוא אוחז ברוחניות, אז נקרא נמצא במצווה. אבל אם נעלם האור הזה, אז הוא נופל, וכביכול מאבד את ההכרה הרוחנית, ונמצא כבר בעולם הזה בלבד. מה שאין כן, "תורה" נקרא שהאדם רוכש את הדרך בעצמו, שהוא מנוסה כבר, ויודע מה קורה לו. ואז כל מה שקורה לו, נופל או עולה, נזרק מפה לשם, הוא יודע שהדברים האלה עוברים, וגם המצב הזה יעבור.

ואפילו במצבים הגרועים ביותר, יש לו נסיון, ולפי ההתרשמות השכלית (אמנם לא הרגשית, כי הרגש נעלם) הוא יודע מה עליו לעשות בצורה מכאנית. ולמרות שעובד בלי רגש, ובצורה הקטנה ביותר, מתוכה הוא מקים את עצמו, ומגיע להתפתחות הרגשית, ורוכש את המדרגה. כך אנחנו מתקדמים. ומכאן שמצב השובבי"ם הוא מבורך. והגם שאדם מרגיש מבולבל, מכל מקום עליו לראות בבלבולים האלה מצבים של התקדמות.

וגם אם שואלים את האדם הבוגר בעולם שלנו, איך הוא חי? למה הוא חי? מה התועלת ממה שיש לו בחיים? למה הוא עושה כך או אחרת? ניכר עד כמה הוא "שובב", היינו מבולבל. שהחיים משגעים את האדם, ואינו יודע בשביל מה, אלא הוא זורם בזרמי החיים. הגלים עוברים עליו, וזורקים אותו, והוא רק משתדל בכל רגע ורגע איכשהו להרגיש את עצמו בטוב. אלא שהוא לא שומר על כיוון, כי אין לו כיוון, אין לו מטרה. מה שאין כן, האדם שרוצה להחזיק עצמו בכיוון הנכון.

אנחנו רואים, שבפרק זמן התפתחות האדם עד סביבות גיל עשרים שנעשה בוגר, הטבע מסדר ומפתח אותו, כדי להביא אותו לדרגת אדם חי, בריא, מתוקן במשהו, מבין משהו. שהטבע נותן לו רצונות להבין ולראות את העולם כמו הגדולים, והוא נמצא ללא מנוחה. הוא אינו יכול לשמור את עצמו, אלא במקום זה, מכניסים בו מצד הטבע כוחות להתפתח נכון, ולהיות כמו הגדולים. ואחר כך עוזבים אותו, כי מגיע הזמן לבחירה חופשית, להיות "אדם".

אבל האדם שמתפתח ברוחניות, צריך לקחת על עצמו את כל כוחות הטבע כבחירה, שמלמעלה לא נותנים לו דבר מלבד התעוררות. ובדומה לקטנים שמצד הטבע הם רוצים להתפתח, ונמצאים כל הזמן בחוסר מנוחה "רק להיות כגדולים", כך עליו להוסיף בעצמו את הכוח הזה מתוכו, במקום שיבוא מתוך הטבע. ואז הוא יתפתח. לכן "שובב" הוא יהיה בהכרח, ויעבור את עשרים השנים הראשונות ברוחניות, כמו שעוברים את עשרים השנים הראשונות בגשמיות כשובבים.

אלא שיעבור אותן, רק במידת הוספת כוח ההתפתחות הזה מעצמו, ולא יחכה שהוא יבוא מצד הטבע. כי מבחוץ הוא לא יבוא. אלא בדרגת המדבר אדם חייב להוסיף מתוך עצמו את כוח ההתפתחות, הרצון להתפתחות, הכיוון להתפתחות. אמנם ודאי שכל אלה יבואו גם מלמעלה, אבל הם באים על ידי יגיעת האדם. על ידי החסרונות שהאדם ממציא לעצמו, שמלקט אותם לאט לאט, בעיקר על ידי כניסה לקבוצה, שממנה לוקח תוספת רצונות, וכיוון ההתפתחות הנכון.

חזרה לראש הדף
Site location tree