אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 55 - שנת 1932 / שיחה 2, 30.11.05

שיחה 2, 30.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף קס"ה

מטרת הבריאה היא לכל הנשמות, לכל מין האדם. וכל יתר הברואים, הדומם, הצומח והחי, שאין בהם רצון לקבל מפותח דיו כדי שירגישו את עצמם כנגד הבורא, ויגיעו לדבקות עימו, הם מצטרפים לדרגת האדם, לאותו הרצון לקבל שבהתפתחותו נמצא בדרגת האדם. וכל חלקי הרצון לקבל בדרגת האדם, היינו כל הנשמות, או בני האדם שבעולם הזה, שהם הלבושים על אותן נשמות, חובה עליהם להגיע לדבקות בבורא.

"כמ"ש: "כל פעל ה' למענהו"."

נדמה לנו שיכולנו לשנות הרבה דברים בתוכנו, ובעולמנו, אבל זה רק מתוך חוסר ההכרה שלנו במציאות, עד כמה הכל מסודר ומזומן ליגיעת האדם. שצריך רק להוסיף כוונה, ואז מסתדר הקשר בין המרכיבים, וכל העולם מתחבר בצורה הנכונה, בהתאם לחוק הכללי של ההשפעה, בהשתוות הצורה לו. ואז מגיעים לקיום ולהרגשת חוק ההשפעה בתוכנו, שזו נקראת דבקות הנבראים בבורא.

"וכן מקרא כתוב: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". אמנם מסודרת באופן הראוי לעבודה כזו, שמוכשרת לשכר הנפלא, אשר "עין לא ראתה אלקים זולתך"."

כאשר מתקנים כלים דקבלה בעל מנת להשפיע, שיעבדו כנגד המצב ההתחלתי שלהם, זה נקרא "טוב מאוד", "פעמיים כי טוב", כי גם רוכשים כלים דהשפעה, וגם הכלים דקבלה הופכים על מנת להשפיע. ויוצא שדווקא על ידי התיקון הזה הולכים לשכר כפול כביכול, כי עם כל עוצמת הרצון לקבל מגיעים לתכונת ההשפעה.

"והוא ענין העבודה ושכר, המסודר לנו לעינינו בעולם הזה, בגשמיות." ברוחניות גם העבודה הופכת לשכר. ואין שכר שמקבלים בסוף, אלא כל הדרך, כל המצבים שעוברות הנשמות מתחילת יצירתן ועד סופן, הכל מצטרף לאותו המצב הנקרא "שכר". שלא כמו בעולם הזה, שהעבודה בסופו של דבר נעלמת, ונותר רק השכר, ובעצם אפשר שלא תהיה עבודה בכלל, שאז מקבלים לא שכר, כי אם מתנה. אלא ברוחניות להגיע לשכר נקרא להכין את הכלי. שהכלי עצמו הוא מקבל, ובעל מנת להשפיע שרוכשים משך העבודה, הוא הופך להיות לאור. ויוצא שעוצמת העבודה היא עצמה עוצמת השכר.

"וכאן אנו רואים שכל תשלום שכר, הוא לפי צער המושג לעובד בשעת העבודה. אבל המושג של היגיעה ויסורים המתגלים בשעת העבודה, נערכים ונמדדים בשיעור הרחקת התשלומים. משעת היגיעה, כי טבעי הוא, שהתשלומים מכבים ועוקרים היסורים של היגיעה משורשה. כלומר, שאינה מושגת לצער, לא מינה ולא מקצתה.

והגע בעצמך, אם אתה מחליף פרה בחמור, הרי מושג לך הקורת רוח שאתה משיג בחמור, בשוה בכל רחבה והקיפה אל הפרה, ועל כל פנים לא פחות הימנה. כי אלולא כן לא היית מחליף אותה בחמור. וגם הפועל, לולא בעל הבית היה נותן לו תשלומים ותמורה כזאת, אשר מעמידו בקורת רוח, לא פחות על-כל-פנים מבטרם עבודתו. הנה ודאי, שלא החליף עמו עבודתו בשכרו. כי ודאי שכונת הפועל להרויח ולקבל נייחא דרוחא [נחת רוח] בסבת החליפים, ולא להרבות עוד איזה עצב על עצביו, והוא דבר פשוט ומובן לכל."

כאשר מדובר איך הטבע, היינו כוח הדין, אלוקים, מפעיל אותנו בדרגות הדומם, צומח וחי, נמצא שהכל פועל לפי חשבון. והחשבון הזה עובר עלינו, בלי לשאול אותנו, בלי שנכיר ונתעמק בו, ונהיה עדי ראיה, איך זה נעשה בנו. אלא אנחנו זזים, חושבים, עוברים מצבים פנימיים וחיצוניים למיניהם, בעוד שכל מצב ומצב עובר בנו, רק לאחר החשבונות שעורכים הטבע שלנו, הנשמה שלנו, הגוף שלנו, מה יהיה לטובתם.

ועד שהחשבון הזה מגיע לדרגות ההכרה של האדם, הוא עובר בו בדרגות החשבון, שבהן האדם אינו נמצא בהכרתו. וכך האדם זז ממקום למקום, כמו שמסביר בעל הסולם, שהמעביר ידו מהשולחן לכיסא, פעולתו היא תמיד בהקדם החשבון שעשה הגוף. ולפי החשבונות בהתאם לנתונים שבגוף, הוא יודע שיקבל יותר נחת רוח, אם ידו תהיה מונחת על הכיסא, ולא על השולחן. וכך בכל דבר, גם בעניינים הפנימיים.

אז היכן מתחילה העבודה של האדם? בהסתרה. שמאפשרים לו להיכנס לחשבונות, אבל חשבונות שנסתר בהם מרכיב אחד, החשוב ביותר: מי שמפעיל, מי שיוצר את כל התנאים, מי שמקבל את התוצר בסוף עבודתו של האדם, היינו מקבל מה שהאדם עשה, ולפי מה שעשה, מקדם אותו למטרה שגם היא נסתרת. ובאותם החשבונות צריך אדם להכניס את תכונת ההשפעה שלו. לא את החשבונות שמתגלים לפי הטבע, ופועלים בגופו בהכרתו או ללא הכרתו. אלא האדם נמצא במצב שמצד אחד מתגלה לו החשבון הטבעי, ומצד שני מתגלה כחוסר הכרה, שזאת ההסתרה. ועליו להפעיל את עצמו לפי חשבונות מיוחדים, שנקראים תכונת ההשפעה.

והחשבונות האלה עליו להפעיל בעוצמה ובכיוון אחד, עד כדי כך שיגיע לאט לאט למצב שכל הטבע שלו, גם בדרגות היותר נמוכות, בדומם, צומח, וחי, כל מה שיבוא בהכרתו יהיה מסודר לפי החשבון הנקרא "חשבון ההשפעה" ולא "חשבון הקבלה". שהחשבון הזה ישלוט גם בפעולות אינסטנקטיביות כביכול, שבהן הגוף עורך את החשבון בעצמו, כמו למשל, אם להעביר את ידו מהשולחן לכיסא או לא. ועל זה כתוב ב"פתיחה לחוכמת הקבלה", שהאדם עולה ויורד, ויחד עימו ולצידו עולים ויורדים כל הדומם, הצומח והחי.

מכאן שבעל הסולם נוגע באגרת בנושא מאוד רחב ועמוק. וכזה הוא גם עניין הרחקת התשלומים. שהרחקת התשלומים זו אותה העוצמה שהאדם מצרף לכלי שלו. זאת אומרת, אם התשלום בא ברגע הביצוע, אז כביכול אין יגיעה, אלא אדם ביצע וקיבל, ביצע וקיבל, ואם כך, אין מהביצוע הזה שום תוצאה רוחנית. ואפילו עשה מאמץ באהבת החברים, או מתוך אהבת הבריות לבוא לאהבת הבורא, איננו מרוויח מהמאמץ הזה כלום. כי זמן ההסתרה שבין הביצוע לבין קבלת התשלום, פועל להגדלת כוח ההשפעה של האדם. שעליו למלא את הזמן הזה באמונה שלו, בהשפעה. ולכן עד כמה שגדול המרחק בין המצב שמבצע פעולה, דווקא משום שיש בו איזה כוח השפעה, אמונה, ומוכן לבצע עבודה, לבין קבלת התשלום. המרחק הזה מורה על עוצמת ההשפעה שבמעשה. והוא שמגדיל ומעלה את המעשה לדרגה יותר גבוהה.

ועד כמה שהאדם מתקדם בדרך, כך נראה לו המרחק הזה יותר ויותר גדול, ונראה לו שנמצא רחוק יותר מהמטרה, שזו הקושיה שישנה בעבודת ה', "דעת תורה הפוכה מדעת בעל בתים". אבל כשמתגבר על הריחוק הזה, אז עוצמת ההתגברות היא היא הכלי שרוכש. ולא הקושיות שעליהן מתגבר הן עצמן הקושיות, אלא המרחק עצמו הופך להיות כקושיה. ואם הבורא היה קצת קרוב, לאיזו נשימה אחת, או היה מתגלה, אז לא הייתה יגיעה בכלל. אבל אם הוא נראה רחוק, יוצא שכדי לבצע פעולה, אדם צריך תמיכה של ערבות, וצריך לכל האמצעים שלצידו, אורות המקיפים, סדר העבודה, סדרי החיים, ולכן כל אלה נכללים בעשיית הכלי.

אבל כשרוכש תכונת ההשפעה, אמונה, ומגיע לביצוע הנכון של המעשה שלפניו, אז על ידי האמונה שרכש על המעשה, נעלמת היגיעה. ולא שכעת מבצע פעולה, ובעוד רגע מקבל תשלום, שכביכול על ידי האמונה, ההשפעה, קיצר את הזמן, כך שאם נראה היה לו שלאחר עבודתו יבוא השכר בעוד מספר מסוים של שנים ומצבים, אז על ידי ההשפעה קירב את שכרו. אלא בשעה שעושה את העבודה, כבר איננו זקוק לתשלום, לשכר. העבודה עצמה הופכת שכר.

ובאותו מקום אין כבר עניין של עבודה, שכעת הוא עושה מעשה, ולאחר מכן מקבל עליו שכר. אלא כשניגש ונוגע למעשה, זה בשבילו המצב, והמקום, והתשלום יחד. המרחק נעלם, והמעשה, העבודה, והשכר הופכים כאחד. כי מתעלה באמונה למעלה מהדעת, מעל הרצון לקבל, ומעל החשבון, אל תכונת האמונה.

"ואמת שיש כאן פרטים יוצאים מהכלל, אבל הכוונה על רוב העולם. כי מחיר היגיעה לאמיתה, הנה מתאמתת רק ברוב בני העולם, ולא בפרטים.

והנה אחר כל האמור לעיל הרי שחוש מכחיש כי סוף סוף, נדמה כי הגוף לא יעשה חשבונות שכליות, והוא מרגיש כחוב פחות או יותר בשעת העבודה, ואין ענין תשלומים מכבה כלל, אש הכאב של היגיעה לשעתו.

אבל באמת החשבון צודק, כי הגוף אינו מתענג ומצטער מן היהיה, אלא מן ההוה. ולפיכך אם בעל הבית היה עומד עליו ומשלם לפועל את תשלומיו, בהוה, כלומר, לרגעיו, בעד כל הרגש הוא (הווי) יתן לו פרוטה, בטוח הדבר שלא היה מרגיש כלל את יגיעתו, מפני שהתשלומים היו מכבים את הכאב, והיו עוקרים אותו משורשו.

אולם בעל הבית לא יעשה כן, אלא משלם לו תשלומיו והחליפין בסוף עבודתו. אחר יום, או שבוע, או חודש." למה אכפת לבעל הבית מתי לשלם לו תשלומיו? מפני שהיגיעה עצמה עושה את הכלי. הכלי לא מגיע מלמעלה, אלא הכלי הוא בדיוק אותה ההתגברות על המרחק שנראה בין עבודה לשכר. ועל המרחק הזה יכולים לכסות רק באמונה.

"ועל-כן הגוף הבהמי שאינו מתענג ומצטער מהעתיד הוא יכאב וידאג, משום שהוא באמת מפסיד כל טרחתו להרגשה הבהמית.

היוצא מדברנו שהגוף המקבל את התשלומים לא עבד כלום, והגוף שעבד לא קיבל כלום תמורתו, דע"כ הוא בפירודא, שאינו נהנה רק מרגע ההוה והרגש העתיד, נרגש לו כגוף זר. והבן זה מאד."

לומדים מחוכמת הקבלה, שמי שמשתדל למלא את הכלים דקבלה שלו, רק מכפיל אותם, ומרוקן אותם עוד כפליים. מי שרוצה מאה, אחר כך ירצה מאתיים, וכשירצה למלאות מאתיים, מכל היגיעה שלו, יקבל הרגשה שחסרים לו ארבע מאות. כי היגיעה מכפילה את הכלי. ומפני שהכלי הוא דקבלה על מנת לקבל, אז נשאר ריק, ויוצא שחבל להתייגע. אולי מוטב להיות כמו המקסיקני היושב תחת עץ, וכל עוד יש לו רצון לקבל קטן, אז יכול להמשיך לשבת, וטוב לו. כי איננו מכפיל את הכלי, אלא רק מרגיע את עצמו כביכול, ולכן איננו נמצא בחיסרון גדול.

אבל אם יצא המקסיקני לעבוד, וירצה לגדול ולהתעשר, אז יתחיל להכפיל את החיסרון שלו עוד ועוד, ולא יוכל עוד לשבת תחת עץ. כי מתוך היגיעה יהיה לו חיסרון עצום. לכן רואים איך כל העשירים, לא חסר דבר להם ולא לצאצאיהם לדורות, ועדיין אין להם מנוחה. אלא כמו שאין לצדיקים מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ברצון להשפיע, כך לעשירים ברצון לקבל. כי היגיעה עושה את הכלי.

לכן צריך להבין, שמהבורא אנחנו מקבלים במתנה רק את הנקודה שבלב, חלק אלוקה ממעל, וכל היתר שמוסיפים עליה, זו היגיעה. לכן על יגיעה אי אפשר לוותר. במה מוסיפים יגיעה? היגיעה היא בלהתגבר על כל המצבים שבאים כנגד הנקודה שבלב, בזה שהאדם רוצה להצדיק אותם, ולהעביר אותם לעל מנת להשפיע, לתכונת האמונה. ואז הנקודה שבלב גודלת. היא אינה גודלת מהרצון לקבל, אלא מתוך שהולכים על פני הרצון לקבל בהתגברות, וכביכול הופכים את כל המצב להשפעה. שאז מצטרף אותו מצב לנקודה שבלב, והיא מתנפחת עוד ועוד, מתוך היגיעה להיות בהשפעה על פני הרצון לקבל.

למה להצדיק את הבורא קשור להשפעה?

כי אי אפשר להמציא שום משפט אחר לתכונת ההשפעה. השפעה נקראת, שאדם מבצע פעולה לרצונו של מישהו. והמישהו שנמצא מחוצה לאדם הוא הבורא. שאם אדם מסתכל מצדו לפי הסדר הזה, נמצא שישנם אדם ובורא, או נברא ובורא. וכל מה שאדם מקבל, הוא מקבל מצד הבורא, וזה מגיע לרצון לקבל, לכלים השבורים שלו בהרגשה לא נעימה. ולסדר נכון את היחס שלו אל הבורא כמשפיע למשפיע, זה נקרא להתעלות מעל כל המצב שמרגיש עכשיו, ומעל כל ההרגשה שלו, ולהגיד "הלב שלי לא מרגיש נכון", "עיניים להם ולא יראו", ולקבוע שהמצב שבו הוא נמצא, הוא מצב ה"טוב ומיטיב לרעים ולטובים", מ"אין עוד מלבדו".

אבל איך יוכל לקבוע? לא בזה שישקר, כי השקר לא יועיל לו כלפי הבורא, כי הבורא אינו בשר ודם שכלפיו אדם יכול להתלבש בשקר. אלא כמו אי הנעימות שמרגיש בתוך הלב, חייב באותה עמקות להרגיש את ההפך לאחר התיקון שלו. לכן עליו לעשות כל מיני פעולות צדדיות, כדי להזמין את האור המחזיר למוטב, שיביא לו תכונת האמונה, כמו שמסביר בעל הסולם בהקדמה לתע"ס (אות י"ד - י"ט). וכתוצאה מהמאור הזה נכנס האדם לשמחה.

כי השמחה היא תוצאה ממה? ממעשים טובים. זאת אומרת, האדם שמתעלה מעל הרצון לקבל שלו שהרגיש רע בהסתרה, ומכסה את ההסתרה הזאת בתכונת האמונה שרכש מהאור המקיף, השמחה שלו היא מפני שקיבל תכונת האמונה. אבל אין השמחה בזה שטוב לו, ואינו סובל כמו קודם. אלא הוא שמח מטעם שיכול עכשיו ללכת להצדיק את הבורא במצב ההסתרה. ולכן סימן להתקדמות הנכונה, לרכישת תוספת השפעה, תוספת האמונה, הוא השמחה.

חזרה לראש הדף
Site location tree