אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 55 - שנת 1932 / שיחה 4, 04.12.05

שיחה 4, 04.12.05

"פרי חכם - אגרות", דף קס"ח

"ובזה תבין בפשיטות דברי הזוהר: "אשר באתר דאית טרחותא [במקום שיש טרחה] תמן אית סטרא אחרא [שם נמצא הסטרא אחרא] , בגין דאיהו בגריעו [מסביב לסטרא אחרא נמצא החיסרון] , וכל עובדין דילה הוא בגריעו [וכל המעשים שלו בחיסרון] " וכו' ע"ש. והוא כי מי שזכה לאמונה שלמה, הרי היהיה משמש אצלו בהוה ממש, דאי לאו הכי [שאם לא כך] , לא נקראת שלמה. עד"מ: - אם אדם נאמן מבטיח לי דבר מה, הרי אני כאלו קבלתי הדבר בידי, ואם אמנם חסר מהרגשתי איזה שיעור, כלומר, שאני מרגיש שהיה נעים לי יותר אם הייתי מקבל באמת הדבר בידי, אם-כן נחסר לי זה השעור ממש באמונתו בו. והבן זה מאד."

יש אמונה והשגה, או כוח האמונה וכוח ההשגה. ההשגה תלויה בתיקון הכלים, והיא תמיד מוגבלת, כי הכלי של הנברא מוגבל ל"חמש מנות". ויוצא, שמנפש דנפש עד נרנח"י במלכות דאין סוף, בכל מנה הכלי מרגיש את עצמו מלא, אבל המילוי הזה נובע ממוגבלות הכלי. ורק במצב הג' הכלי מרגיש אין סוף, שאין גבול, כי מהות המילוי הוא כבר חיבור עם המאציל. שאז נעשה השימוש בכלים של המאציל, ברצונו להטיב לנבראיו, ולא ברצון של הנברא להכיל את ההטבה הזאת.

אותה היכולת לקנות את הכלים של המשפיע, החסרונות של הבורא, נקראת קניית "כלי האמונה". הכלים האלה אינם חסרונות לקבלה, אלא חסרונות להשפעה, שבהם משתמשים בזולת כחיסרון לפעולה. ובזה הכלי יוצא ממוגבלותו הנקראת "ידיעה", "השגה", אל מצב בלתי מוגבל הנקרא "השפעה", "אמונה". זה התיקון שעלינו לעשות מתוך כלי קטן מאוד שקיבלנו מהבורא, ואפילו אותו מרגישים שאנחנו לא מסוגלים למלאות.

בשימוש הנכון, הכלי הזה משמש לנו כיסוד בלבד. וכשמתרוממים למעלה ממוגבלותו באמונה למעלה מהדעת, בלרכוש כלי האמונה, תכונת האמונה, אז נעשה הכלי בלתי מוגבל. כי האדם משפיע לחיסרון של הבורא, ורוצה למלא אותו. ונמצא אז דומה לתינוק, שעם היכולת המזערית שלו בחיים, עם אחיזת החיים הקטנה שלו, הוא מצער או משמח איש גדול מאוד שכל חייו תלויים עכשיו בהרגשה שבכלי הקטן של התינוק.

ומפני שמשתמשים אז באהבת הבורא אל הנבראים, יוצאים לא רק ממוגבלות המקום, היינו הקיבול, אלא יוצאים גם ממוגבלות הזמן. כי הבורא הוא נצחי, מעל המצבים המשתנים שלנו, טוב ורע, חיים ומוות. ואז הכוח שרוכשים, החיסרון להשפעה, ותכונת ההשפעה בעצמה, מביאים לאדם הרגשה, וחיים, ומציאות, שהם עצמם הנצחיות.

כך מרגישים בתוך כוח ההשפעה, כי מעבירים את עצמם מהכלים דקבלה, ומכניסים את עצמם לחסרונות של הבורא, שהם חסרונות של השפעה. ובהם מרגישים נצחיות מעל זמן, תנועה, מקום. כי האהבה של הבורא כלפי הנברא היא בלתי מוגבלת, ומי שנמצא בתוך האהבה הזאת, בחיסרון להשפיע לו, גם כן מרגיש אותו מצב בקיומו.

"נמצא מובן מאליו, אשר אדם צדיק שזכה לאמונה שלמה, בשעור שאמרו ז"ל: "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". בהכרח שמרגיש בכל קורטוב וקורטוב של כאב טרחתו, את תשלומיו שמקבל מהשי"ת, אע"פ שעדיין לא קבלם בהוה, אמנם בשביל זה מאירה לו אמונתו בשלמות, באופן אשר הנתינה בעצמה, אין לה מקום להוסיף אפילו חלק הקטן ביותר, של נייחא דרוחא [נחת רוח] ."

אבל עולה שאלה, אם עלה לדרגת האמונה, ועושה פעולת ההשפעה, אז הוא הרי לגמרי איננו חושב על השכר, ומה הכוונה "אפילו שכר שמאיר לו מרחוק, נראה לו שמאיר קרוב, כאילו קיבל אותו עכשיו"? באיזה שכר מדובר מלכתחילה, אם אדם מגיע לתכונת ההשפעה?

"כי אם היתה הנתינה חשובה במעט מן ההבטחה, - ואפילו שיהיה בתכלית הקטנות - א"כ עדיין לא הגיע לסופה של האמונה, ואם כן לא נקרא צדיק. אלא בהכרח שהגיע לסופה של האמונה, שההבטחה משמשת לו כנתינה, ואין לו כל חילוק בין יהיה להוה, ואם כן הרי הוא דומה לבעל החנות, שלא שייך שיתגלה אצלו מקום כאב הטרחה בשעה שמשמש את הקונים, היות שהטרחא והתשלומים באים כאחד. וז"ש: "וצדיק באמונתו יחיה"."

באותו החיסרון להשפעה שיש לו, ואותו עדיין איננו יכול לממש, הוא נקרא צדיק. וזה השכר שלו. שאם מתקן את כל הכלים הנוכחיים שלו, ומעלה אותם לדרגת האמונה, אז גם לגבי כך שבעתיד יקבל את כל תיקון ההשפעה על כל הכלים דקבלה שלו, אין לו ספק. וזה נקרא "צדיק באמונתו יחיה".

בפועל הוא תיקן רק חלק מהכלים באמונה, ובהם הוא משתמש בהתאם. אבל למטרה שהיא הסוף, שנקרא לקנות את כל תכונת האמונה, ולהשתמש בה במלואה, זה השכר שלו, שאליו טרם הגיע. ובכל זאת, אותו הכוח, אותה ההארה מאירה לו כבר מתוך שרוצה לקנות כלים דהשפעה. ונמצא שהתשוקה הזאת לכלים דהשפעה מביאה לו את התשלום כאילו קיבל אותו כבר עכשיו.

מה שאין כן, אם היה משתוקק לתשלום דקבלה. אז היה מאיר לו התשלום מרחוק, אבל היה לו הספק אם יקבל או לא. אלא אדם שרוכש כלים דהשפעה, ומשתוקק לגמור לרכוש את תכונות ההשפעה שתלויות באותו המקום, באותו המקור שאליו הוא משתוקק, בבורא. יוצא שכבר עכשיו יש לו את כל התשלום בפועל. תשלום שהוא כלים דהשפעה מופיע במלואו בהרגשת האדם, אמנם שטרם הגיע לסוף. הוא לא יכול להשתמש בכלים הללו בפועל, כי הכלים דקבלה אינם מתוקנים בפועל, אבל ההרגשה שלו בנוגע לתיקון הכלים בעתיד, היא הרגשה של ביטחון מלא.

והביטחון הזה בא לאדם שמקבל ערבות מהקבוצה. שהערבות היא אותו כוח האמונה מאותו מקור. לכן במידה שהוא משקיע את עצמו בקבוצה בתקווה לקבל ממנה תמיכה שתעזור לו להתעלות מעל הכלים האגואיסטיים שלו, אז הוא ממלא את הסאה ומסיים את היגיעה, הוא מקבל מהלימוד ומכוח הקבוצה את אותה התמיכה, כוח הערבות שמסייע לו להתעלות באמונה למעלה מהדעת מעל הידיעה שלו.

וכשמתעלה מעל הרצונות דכלים דחוכמה, הרצונות דכלים דקבלה, אז מרגיש את עצמו בלתי מוגבל, ובאותו חוסר מוגבלות הוא מתחיל להרגיש את הכלי הכללי. שחיבור כל הנשמות נקרא "בלתי מוגבל" רק מפני שהוא רוכש אותו ככלי חיצון, שאינו הוא עצמו, אלא חסרונות שמחוצה לו, שמתייחס אליהם, ורוכש אותם בכוח ההשפעה.

אם אדם היה רוכש את הכלי הזה ברצון האגואיסטי, ומצרף את כל הנשמות לנשמה שלו בצורה אגואיסטית, וכך היה בונה כלי, אז אותו הכלי היה מוגבל. כי הוא בסך הכל היה כולל הרבה נקודות, כלים קטנים. אבל מפני שהמגמה היא לרכוש את אותו הכלי, כדי להשפיע מכלי אחד לאחרים, אז הרכישה היא אלטרואיסטית, בהשפעה. והכלי הכללי נשאר כחיצון, ולא כפנימי (לא חיצון מבחינת "זר", אלא חיצון בזה שהאדם משפיע לו). לכן יוצא שהוא כלי בלתי מוגבל.

כי האדם רוכש את החיסרונות של האחרים כדי להשפיע להם. והשפעה כזו אי אפשר שתהיה בחיסרון של עצמו, ש"יש לי חיסרון ואני משפיע לו". מפני שאדם באופן טבעי מזדהה עם החיסרון של עצמו, היות שאין בו כוח שבירה. מה שאין כן בינו לבין חסרונות הזרים קיים כוח השבירה. שבעזרת הכוח הזה הוא יכול להתייחס אליהם כמו אל זרים, ואז להשפיע להם. ובזה אדם קונה את אותם הכלים שהיו פעם מחוברים אליו בגופו, וכעת הוא יכול להתייחס אליהם בצורת ההשפעה.

יוצא שאותו הכלי שברא הבורא, ומלכתחילה היה מוגבל להכיל אור הנפש בלבד, מפני שאדם מתייחס אליו כמו אל זר, עם מגמת ההשפעה, אז אמנם שמשתמש בכלים הצריכים מילוי, המגמה הזו עושה אותו כלי לבלתי מוגבל. ומעלה את הפעולה מעל הכלי, ובזה מתעלים מעל כל מוגבלות זמן, תנועה, מקום שבכלים דקבלה.

"ובזה מובן דברי הזוהר, ד"באתר דאית טרחא [במקום שיש טרחה] תמן ס"א [שם נמצא הסטרא אחרא] וכו', ואין הקדושה שורה אלא בשלימו" וכו'. ע"ש. שהרי סימן מובהק הוא, אם הוא זכה להיות דבוק בקדושה, בהכרח שזכה לאמונה שלמה. ואם כן הרגש הטרחא והיגיעה מניין לו? אלא בהכרח שהס"א שורה עליו, כי אמונתו אינה שלמה. ואם כן בהכרח, שהוא מקבל הרגשים של צער, שאז נקרא "רשע". כמ"ש לעיל בארוכה ע"ש.

וז"ש: ש"רשעים בחייהם קרויים מתים". שהרשע "קצר ימים ושבע רוגז". "וצדיק באמונתו יחיה". והבן." בהתאם לכלים שבהם נמצא האדם, תלויה מהות החיים שלו.

"ובזה תבין קושיית הפילוסופים, על תורתנו הקדושה, במצוה של אהבת השי"ת. כי לפי חוקי הטבע, אין ענין מצוה וכפיה נוהגת באהבה. אלא הוא ענין המגיע מאליו וכו'. כמו שהאריכו בשטותם.

ובהאמור, תבין כאן מקום שאלה. כי לא נתנה תורה אלא לבני-ישראל, שזכו מקודם לאמונה שלמה. כמ"ש: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". וכן הקדימו "נעשה לנשמע" כנודע.

ועל דרך זה השגנו כל התרי"ג מצוות, לעבוד אותם בהקדם האמונה השלמה כנודע, שהוא התרעא לדרתא [משמיע הזעקה בשער] . ואם כן יהיה שעור הכתוב ואהבת את ה' אלקיך, תלוי ממש בידו של האדם,"

למצוות האהבה מגיעים, רק לאחר שמתקנים את הכלי. כידוע, עוברים תחילה הסתר כפול, הסתר רגיל, מחסום, שכר ועונש, ורק אחר כך מגיעים לאהבה. זאת אומרת, קודם רוכשים את כל הכלי של אדם הראשון, שנכללים מהחסרונות שבו, כדי להשפיע לו. "וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור", שבכלי הזה מגלים את המצבים המתוקנים.

מהם מצבים מתוקנים? איך שהבורא מתייחס לכלים האלו. ומהיכן יודעים? האדם שצירף לעצמו את הנשמות האחרות על כל החסרונות שבהן, ומתחיל להתייחס בהשפעה לאותם הכלים שרכש, כדי למלא אותם, מתוך השתוות הצורה עם הבורא הוא מגלה שגם הבורא מתייחס אליהם בהשפעה, ותמיד התייחס אליהם כך. יוצא, שהאדם מתייחס לכלים האלו, כמו שהבורא מתייחס אליהם, ואז הם נפגשים שם, באותו היחס. כשני אנשים שאוהבים תינוק אחד, ולכן בתינוק נפגשים הרגשות שלהם.

לפיכך האדם מתחיל לראות שהבורא מתייחס לכל הנבראים באהבה ללא גבול. ומתוך זה נפתחת בו הרגשת האהבה לבורא. לכן נקרא שלאחר תרי"ג מצוות, שמתקן את הכלים שלו בלהשפיע לאחרים, אדם מגיע לאהבה לבורא.

"דהיינו שיתאמץ בכל כוחו, לבוא במדריגה תמידית כזו, שיהיה הולך ומקבל תמיד שפע קודש, ומטרות עוז, וכל נועם בתענוג תמידי, ואז האהבה בטוחה לו מאליו, כפי שהיא ארוכה בחוקי הטבע, באופן ששעור האהבה ומצוותה, הוא ענין הכשרתנו לקבל ממנו תענוג תמידי, נועם על נועם, כדרך הקדושה, שמעלין בקודש.

וזהו ודאי בידינו, דהיינו, תיקון האמונה, כאמור. שאם זה ודאי אור אהבתו ית' בא מאליו, כי הרגש קבלת התענוג, היא עצמה הביטוי של אהבה וברכה לנותן. בדומה לנר ואורה, והוא פשוט.

יהודה ליב"

איך הלימוד מביא לרכישת האמונה?

בהקדמה לתלמוד עשר הספירות (אות י"ז) כתוב, "ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד להתחזק באמונת השם יתברך ובהשגחתו בשכר ועונש, כמ"ש חז"ל "נאמן בעל מלאכתך, שישלם שכר פעולתך"". זאת אומרת, אפילו לא זכה לאמונה, על ידי הלימוד יבוא האור המקיף, אור המחזיר למוטב, ויביא לאדם תכונת האמונה. שאמונה נקראת "השפעה", הכוח המתקן את הכלי עד רמת להשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך עד רמת לקבל על מנת להשפיע. כל תיקון הכלים תלוי בכוח האמונה.

ואיך אפשר להצטייד בכוח הזה? במיוחד בשעת הלימוד. אבל הוא ממשיך ואומר (אות ט"ז), ראינו אנשים שלומדים הרבה, ללא הועיל. אלא הלימוד הכרח שיתקיים בתנאים מיוחדים - מקורות אמתיים בשפת הקבלה כי בה טמון המאור הגדול ביותר. וקבוצה שמעוררת באדם את ההכנה לדרוש השפעה. והכנה פרטית שעושה עם עצמו ללא הקבוצה. ויגיעה פרטית בכמות ובאיכות שצריך לתת בזמן השיעור.

יגיעה כמותית נקרא, כמה כניסות ויציאות יש לו בזמן שלומד, שדווקא מהתדירות שמתנתק ומתחבר שוב ושוב, גדלה היגיעה הכמותית. ויגיעה איכותית נקרא, למה בדיוק הוא משתוקק, מה הוא דורש. זאת אומרת, עד כמה הוא זקוק לקבל מהלימוד כוח השפעה, עד כמה מגיע עם הכנת החיסרון לתכונת ההשפעה. שהדרישה שלו לא תהיה סתם מן הפה אל החוץ, אלא תהיה בלבו, מתוך שנגלו לו הכלים הלא מתוקנים שלו, שקבע שהם רשעים, כי איתם לא יכול להגיע למטרה. אם אדם מלקט ומכין כל התנאים הללו ובא אתם לשיעור, אז מובטח לו שיקבל תכונת האמונה.

כי הוא באמת רוצה בה, ומרגיש שבלעדיה אין לו מה לעשות כי "צדיק באמונתו יחיה", היינו הוא יודע שרק בה יהיה החיים שלו, ואחרת הוא מרגיש שזהו המוות. וכשמשתוקק לתכונת האמונה באחוז הקטן ביותר, זה נקרא שהגיע ללא לשמה. שמעורבים בו אינטרס של עצמו, יחד עם רצון להגיע לקשר עם הבורא, להשפיע לבורא, והערבוביה הזאת, כמו שכותב בעל הסולם ("פרי חכם אגרות", אגרת דף ע'), נותנת לאדם יכולת להיכנס פנימה, לקבל כוח השפעה.

וכמו שהוא מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", "לא לשמה" נקרא שבינתיים הוא רוצה גם לבורא וגם לעצמו, אבל זו המדרגה שממנה מקבלים כוח ההשפעה, ממנה מגיעים ללשמה, שזו האמונה. ולאחר מכן אדם מגיע לאמונה שלימה, שעל כל הכלים שלו מקבל כוח השפעה, ויכול לעבוד עם כל הרצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע. כלומר יש אמונה ויש אמונה שלמה. "אמונה" נקראת חסדים, ו"אמונה שלמה" נקראת חסדים בהארת חוכמה. להשפיע על מנת להשפיע נקרא "כלי דאמונה", ולקבל על מנת להשפיע נקרא "כלי אמונה השלם".

לכן צריך להבין, ש"אמונה" אין פירושה להאמין סתם כי אמרו לאדם משהו, והוא חושב שזה נכון. "אמונה" היא תכונה, כוח שיש באדם, שעוזר לו להיות מנותק מהכלים שלו, להתעלות מעליהם, ולהיות דומה לבורא.

חזרה לראש הדף
Site location tree