אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 57 - שנת 1935 / שיחה 1, 28.11.05

שיחה 1, 28.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף ק"ס

תקציר : בעל הסולם כותב לתלמיד כי עליו להצטער במקום שחסר ולא במקום שאינו חסר, כלומר שיבקש לזכות רק לריבוי היגיעה. הוא כותב שכל אושרו של האדם הוא רק כיצד להגיע לתפילה-בקשה הנכונה. רק אחר שניסה בעצמו ובכל כוחו ונמצא מיואש מכוחותיו עצמו, רק אז מגיע האדם לבקשה שלמה שעונים עליה מלמעלה. בעל הסולם שם את הדגש באגרת זו על העבודה שמוטלת על האדם באמת, כדברי הכתוב "יגעתי ומצאתי".

"ב"ה ראש לחדשים נשיא לבני יהודה תרצ"א פעיה"ק ירושלים תובב"א

לכבוד האברך המפורסם החסיד בנש"ק מו"ה ... נ"י.

מכתבך קבלתי, ובמקום שאתה מצטער על מה שאינו חסר, מוטב לדאוג, על מה שחסר. וזה הכלל, כל מה שתלוי ביד השי"ת, הוא מצוי בשפע גדול."

כתוב "האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת", זאת אומרת, שלא חסר שום דבר. אלא חסרים רק הכלים, שהם מקבלים, קולטים, מתמלאים מהאור. שנמצאים בתוך האור, ולעולם לא מסתלקים ממעמדם הזה. שגם כעת נמצאים אנו בעולם אין סוף, באור אין סוף, רק תלוי מהי מידת הקליטה, מהי היכולת שלנו להרגיש את המצב שבו נמצאים. ורק בכלים תלויה היציאה מחוסר ההכרה, והכניסה להכרה מלאה.

"ורק על כלי קבלה שאי אפשר שיותפעלו זולת על ידי התחתונים. כי ליגיעתם בקדושה וטהרה. הוא יתברך עומד ומצפה." למה הוא יתברך צריך ליגיעת האדם? מפני שעל ידי היגיעה האדם לומד להיות כמוהו. וזו הדרגה, והתענוג, והמילוי, וההישג, הגדול ביותר שיכול להיות, שאליו הוא מצפה שנגיע. כי לפי מחשבת הבריאה שלו "טוב ומיטיב", הוא צריך להטיב לנבראיו. ו"להטיב" פירושו לתת להם אותו הדבר, מה שיש לו.

"ועל זה אנו דואגים, איך לזכות לרבוי יגיעה. והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע. ומלבד שאין לו צורך כלל, נמצא גם כן למזיק. והבן זה היטב."

אין צורך לעודף יגיעה, ולא להחסר היגיעה, אלא צריכים רק לברר, מהי בדיוק היגיעה? שעליה להביא את האדם למטרה שהיא דבקות בבורא, הידמות לבורא, להיות "במקום קודשו". ולאחר שמבררים צריכים לתת יגיעה בהתאם למקום היגיעה שהתברר. ואז רואים שהיגיעה עצמה היא המטרה, והיא הביאה למקום הקודש, והיא הדבקות, והיא קבלת הגמול.

לא כפי שנראה במצבנו הנוכחי, ש"היום לעבודה ומחר לקבל שכרם". אין היום ומחר. אלא הכל בפעולה אחת, במעשה אחד, במעמד אחד, מתבצע. מצד הבורא לא נברא דבר מלבד מצב אחד הנקרא אין סוף, ולא שצריכים אנו לעשות איזו פעולה, כדי להגיע למצב הזה. אלא ברגע שמוצאים את הפעולה הנכונה, רואים שאין זו פעולה, כי אם המעשה והמצב עצמו.

"ובשאלת חבר [ובשאלת תלמיד חכם] שאתה שואל - אין לי ברגע זה במה להתנגד "וכל הערום יעשה בדעת" וכו'. וביתר השאלות שאתה רוצה תשובות ממני. אענה לך תשובתי האחת על כולנה.

אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'."

כל היגיעה והזיעה, והעבודה, והחיפושים של האנושות משך עשרות גלגולים, ואלפי השנים שבהם אנו נמצאים במצב של חוסר הכרה הנקרא "העולם הזה", הן רק כדי שהאדם יגיע לייאוש מוחלט. שיכיר שאין לו כוחות לבצע שום פעולת התקרבות לבורא, לא היו לו בעבר, שמצטער שאי פעם לא הצליח, ולא יכולים להיות לו בעתיד. מובן שלזה האדם צריך לבדוק את כל הכלים שלו, ועל כל אחד ואחד מהרצונות שלו, ועל כולם יחד, להחליט שאין בו שום כוח לבצע פעולה נכונה.

"שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת,"

הוא מכיר מהי התועלת שאליה צריך להגיע, מה המטרה, המצב האמיתי שאליו חייב להגיע, ובאיזה מצב הוא נמצא כאן. ומכיר שלא מסוגל להוציא עצמו ממצבו הנוכחי, ולהעביר עצמו למצב הנכון. הוא בודק ויודע בביטחה, שהפעולה הזאת אין בכוחו לבצע. וזו ידיעה גדולה וברורה בתיקון שהבורא עומד לבצע עליו כעת. שיודע איזה תיקון יבצע עליו הבורא, ויודע אפילו באיזו צורה יעשה זאת. הוא הכין לזה כלי, חיסרון ברור למה שחסר לו. שלמד את כל המרכיבים החסרים לו במצבו הנוכחי, בשינוי, ובמצב שאליו הוא יבוא, ועכשיו חסר לו רק הכוח.

"וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה."

צריך שתפילה שלימה תהיה, "שמוצא עצמו מיואש מכוחותיו עצמו", כמו שכותב בעל הסולם. אבל מתי אדם יכול להגיד שזה קורה? האדם לא יודע. הוא יודע רק לפי שבאה עזרה מלמעלה. כשהבורא מתחיל לבצע כנגד החיסרון שהאדם פיתח, אז סימן שהגיע החיסרון שלו לשלמות.

"כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת."

תביעת היצר הרע כביכול צודקת, שאדם צריך לבדוק את כל הכוחות וכל הכלים שלו, ורק לאחר שבדק, יכול להיות בטוח שאין לו כוחות. אלא מה עושה היצר הרע שאומר "שמחויב קודם לעשות מה שבכוחו", ורק לאחר מכן לפנות לבורא? האם לפני שאדם עשה כל מה שבכוחו, קורה משהו? העניין הוא, שהאדם אינו יודע מתי הוא גומר את היגיעה שלו. לכן הוא חייב להיות תמיד במצב ש"הנה עכשיו אני גומר את היגיעה שלי, והתפילה שלי היא תפילה שלימה מלב שבור, והבורא עונה לי". כי היצר הרע בא ואומר, "עוד לא בדקת הכל", כדי להביא לאדם בכל מצב שלא יהיה, הרגשה שתפילתו אינה שלימה.

"ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית."

יתכן שהאדם לא מגיע לבדוק את כל הכלים שלו. הוא איננו יודע מה זה "כל הכלים" שלו, והאם בהחלט צריכים להגיע לכל הכלים. אלא המטרה היא להגיע לשפלות. והגעה לשפלות איננה נמדדת במספר הכלים, או במספר המצבים שהאדם עובר, אלא בהרגשת השפלות עצמה. שיכול להיות רק מספר פעולות קטן, ואחריהן האדם מגיע כבר להרגשת השפלות הטוטאלית, שבהחלט אין הוא ראוי לבצע שום פעולה רוחנית בעצמו.

"שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה." וזה במידה שלא שומע בעצת היצר רע, שצריכים לעבוד עוד שנה, שנתיים, וכתוב משלוש עד חמש שנים, ובכלל אומרים שזמן ההכנה יכול להמשך גם עשר שנים, ומי יודע מתי הוא יגיע. שצריך בינתיים רק לבוא וללמוד.

אלא אמנם שבהחלט צריך להסכים עם זה שבא ולומד "כשור לעול וחמור למשא", אין הדבר עומד בסתירה לכך שכל צעד, וכל פעולה "כשור לעול וחמור למשא" איננה מוחקת את חוסר הסבלנות, והדריכות, והדרישה. ויחד איתן הרגשת השפלות, וחוסר האונים, והריקנות.

אנחנו צריכים להבין, ואם לא להבין אז לקבל, שכל מצב ומצב ברוחניות כולל שני מצבים מנוגדים שמוחקים זה את זה. שכביכול לא יכולים לחיות יחד בגוף אחד, אבל הם נמצאים בגוף אחד. מפני שיש לב ונקודה שבלב, יש רצונות, וחלק מהמסך השבור, יש בורא ונברא בתוך האדם, ולכן האדם נמצא בפיצול. כדברי הכתוב, "ביצחק יוריש לך את הזרע", אז איך יכול להיות "והעליהו שם לעולה"?

"ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'." הכתוב אומר דווקא "על זה" שמצד אחד, צריכים לתת יגיעה, ולהסכים שתימשך עוד ועוד שנים. ומצד שני, בכל רגע ורגע להיות בחוסר סבלנות, בדריכות, בתפילה שלימה מכל עומק הלב, ש"עכשיו אני דורש שהיגיעה הזאת תהיה לעזרה מצד הבורא, כי אני יודע שבעצמי אינני מבצע, ואינני יכול לעשות כלום. אבל למרות זאת, אני ממשיך ומבצע".

"כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל [השם יצילנו] "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו,"

אבל אין זה אומר שזורקים את הכלי הזה, ומפסיקים לנסות לשאוב מים. אלא אמנם שהכלי מחורר, ואמנם שהאדם רואה שהמים נוזלים מהכלי ברגע שרוצה להעביר בו מים ממקום למקום, ולמלאות על ידו משהו. מכל מקום, הוא מוסיף ומבצע ללא הרף את הפעולה הזאת בקפדנות, שברגע הבא יהיה נס, והכלי יהיה מתוקן. אבל הוא גם בטוח שהוא עצמו לא יספיק לשום דבר. אסור שהאחד יבטל את השני.

"כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל."

בעל הסולם מסביר את העניין מצד "ויבן ערי מסכנות את פתום ואת רעמסס", שאמנם אלו ערים יפות, אבל הן לפרעה ולא לבני ישראל. היינו, אמנם שבנו אותם ככלים מתוקנים, יצא מהם כלי לא מתוקן. ודווקא מתוך שיצא כלי לא מתוקן, הכירו את עבודתם, שאינה יכולה להיות לחיוב, אלא רק לשלילה. ומתוך כך זכו לגאולה.

זאת אומרת, ההתפתחות היא הפוכה מזו שקורית בעולם הזה, ולכן האדם איננו מבין, שכל כמה שהולך קדימה ומתפתח ברוחניות, כך הוא מכיר יותר את הכלי המקולקל שלו, הכלי השבור שלו. וזה ההישג הגדול שמגיע לו מתוך היגיעה.

"כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש, כמו שלא פעל כלום מימיו."

אם בפעולה הקודמת אדם לא הגיע לתפילה האמיתית, היינו לא זכה לעזרה מלמעלה, שמעלה אותו מהגלות לגאולה, אז כל אותן הפעולות שעבר, ולא קיבל עליהן תשובה מלמעלה, נראות לו כפעולות מתות, שבהן לא השיג כלום, אלא נכנס עוד יותר לייאוש ולריקנות. וכשנמצא במצבים הללו, הוא אינו יכול להצדיק אותם, ולהבין שהם בונים לו סוף כל סוף את כל המרכיבים של התפילה האמיתית.

"ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל [בבירור] , שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה."

מה העניין של תפילה שלמה? האם הבורא כל כך זקוק לצעקה של האדם, שיתחנן, יבקש, ויהיה מסכן ודורש עזרה? מדובר בשני כוחות, השפעה וקבלה. אם האדם יתחיל להעריך את המצב הדבקות לבחינת ההשפעה, שהתכונה הזו היא מעל ומעבר לכל, שאותה בלבד הוא צריך, אבל נמצא בתכונה ההפוכה, ואינו מסוגל להשיג אותה. אז כשמשתוקק רק אליה, זה נקרא שמתפלל לה' שיעזור לו. שבהחלט גדלות תכונת ההשפעה בעיניו היא מעבר לכל מה שיכול להיות. ואדם שיש לו חיסרון כזה, סימן שיש לו כבר כלי לקבל את התיקון, ואז בא האור המחזיר למוטב, ומתקן אותו.

מה שאין כן, כל עוד החיסרון שלו אינו שלם, ועדיין יש בכלי של האדם רצונות שהיו מסתפקים לא בתכונת האמונה, אלא במילוי, אז אור לא יכול לבוא ולתקן את הכלי הזה, וצריכים להמשיך ולהוסיף יגיעה כדי לברר את כל החסרונות. וכאן שוב עולה השאלה, אם צריכים להמשיך עוד ועוד בלבנות את פתום ורעמסס, איזה סוף יש לזה? האם הבנייה הזאת יכולה לארוך גם עשרים ושלושים שנה?

משך העבודה תלוי בהכרת עמקות הייאוש שבכלי. לא בכמה שפלות במצבו האדם מרגיש, אלא הוא יכול להרגיש שפלות במצבו רק כשהוא מעריך את האור. זאת אומרת, האדם לא צריך לעבור אלף פעולות, שבכל פעולה ופעולה הוא בודק כלי שונה שבו, רצון שונה שבו, ורואה שעל ידו אינו מצליח להשיג תכונת ההשפעה. בזה הוא לא יבדוק שום דבר. עליו למשוך את האור, להעריך את האור, להעריך את תכונת ההשפעה, להדבק למאור המחזיר למוטב, ללימוד, לספרים, לדרגה יותר עליונה, ולא להסתכל לתוך הקנקן שלו. ורק מתוך כך יבוא לו כל מה שצריך. יבואו כל מיני ההרגשות, וגם הייאוש.

הבעיה אינה לעבוד עם הכלים של האדם, הבעיה היא לעבוד על גדלות הבורא, גדלות ההשפעה. וכנגד גדלות ההשפעה יבוא לו הייאוש מהר. כמו שמורה חוכמת הקבלה, הייאוש בא לאדם בעיקר מהקבוצה, שעובד יחד עם אנשים נוספים על אותה המטרה, גדלות ההשפעה. שכולם רוצים לבצע או מבצעים באיזו צורה פעולת השפעה ביניהם, ומתוך כך באים היאושים, והכרת גדלות תכונת ההשפעה, ומתגלים להם במהירות גדולה.

והאדם לא צריך לעבור בעצמו על כל רצון ורצון. כי ההשתוקקות למדרגה יותר עליונה, מביאה את המאור המאיר לאדם למדרגתו, וזה מאיר לו מיד עד כמה כל המרכיבים של מצבו אינם טובים, אינם מוכשרים לעשות פעולת עליה אל המצב הבא. זאת אומרת, העבודה של כל אחד ואחד בקבוצה כדי להגיע לתכונת ההשפעה, מביאה לאדם הכרת הרע, ומביאה לו הכרת גדלות תכונת ההשפעה. ושני המרכיבים הללו, גדלות ההשפעה, ונכות עצמו בלהשיג אותה, בונים את התפילה השלימה.

"היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך."

אבל אין לחשוב שנשב ונאכל בשרינו, ונצטער על כך שלא מסוגלים, כי קטנים אנו "ומי ומה אנחנו?", ומזה נצפה יבוא משהו. אלא התפילה מורכבת משני נתונים - גדלות המטרה, השמחה בזה שהיא נמצאת, ביטחון שהיא תבוא מלמעלה, ודריכות לזה במלוא הכוח. וייאוש מכוחות עצמו. אבל לא צער, על שאינו מסוגל. אלא חוסר המסוגלות שלו, צריך שיביא לו שמחה, כי חוסר היכולת בא כנגד זה שהבורא מסוגל, ומוכן לעשות.

כל דבר מתגלה מהבחינה שכנגדו. ולכן המצב הגרוע ביותר שמתגלה לאדם, אם הוא מתגלה על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא אינו מרגיש את המצב הזה כגרוע. מכאן ש"ויאנחו בני ישראל מהעבודה" אין הכוונה שהם יושבים ובוכים, כאילו העולם חרב, ואין להם שום תקווה, וכבר עומדים למות ממש. להפך, זו קביעת המצב האמיתי שבנברא, שאינה באה ומתגלה לו פתאום, אלא מתוך העבודה אדם מבין מה צריך להיות, וההבנה הזו מביאה לו שמחה, וכוחות נוספים.

אם ההבחנה באה מתוך עבודה קבוצתית, ויגיעה נכונה כלפי גדלות המטרה, גדלות הבורא, שעליה עובדים ולה מצפים, אז עד כמה שמתגלה הבחינה שכנגד, ורואים כמה הרצון לקבל הוא רע, ואינו כשיר לשום דבר, זה לשמחה ולא לייאוש.

"ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור."

אדם חייב לתת סך כל היגיעה בכמות ואיכות, שתיתן לו הרגשת הייאוש. ומסביר בעל סולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", מהי יגיעה בכמות ובאיכות. שבכמות כל אחד ואחד מסוגל איכשהו להתייגע. אבל לאיכות היגיעה, שבכל רגע ורגע בחיים, ובעיקר בשעת הלימוד, אדם יודע בשביל מה הוא עושה זאת. היינו, כדי להזמין אורות המקיפים, כדי שתבוא אליו תכונת ההשפעה, תכונת האמונה, תכונת הבינה, ותתקן אותו. לזה האדם אינו דרוך בכל שנייה, וכאן בדיוק נקודת המכשול שלו.

"ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'"." אבל לא שסתם "כל אשר תמצא ידך לעשות", אלא מאיזה רצון שמתעורר בך. אל תשפוט את הרצונות והתנאים שמתעוררים, הנתונים ההתחלתיים הללו לא אתה בוחר, אלא הם עולים מתוך הרשימות לפי שורש נשמתך. ולפיהן אתה נזרק לקבוצה, לספרים, למצב רוח, ולנסיבות נוספות. כל זה לא עניינך. קבל כל מצב שבא לך כנתון מלמעלה, ומתוכו תפעל בצורה ברורה לאותה המטרה, שזה נקרא "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה".

"והבן זה, כי עמוק ואמת הוא. לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים." איך אפשר "להתייאש מרחמים"? שהרי האחד סותר את השני. אם אדם מרגיש שאלו הם רחמים, אז יש מישהו שאוהב אותו, וכל הזמן רוצה בטובתו, והוא יודע הכל, ועושה את הכל, ושולט על הכל, והאדם מתייאש? אלא אדם נמצא ככלול משני נתונים מנוגדים, וצריך ליישב אותם, מבלי למחוק אף אחד מהם.

"ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה." תפילה אמיתית אמנם, אבל עדיין תפילה. ואדם לא יודע שגמר את הסאה, והגיע לייאוש הסופי.

"ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין"."

כדי שתהיה תפילה הכרח שיהיו שני מרכיבים, הכלי של אדם מיואש, שיחד עם זאת, הוא בטוח שהבורא יכול לעזור לו, ויעזור לו. היינו, חובה שתהיה בקשה, אבל בקשה ממי שהאדם בטוח שביכולתו וברצונו לעזור, ואז הכלי שלם לתפילה, למצב הבא, לקבלת הדרגה הרוחנית, וזה קורה. ואדם רואה ש"יגעתי ומצאתי". יגיעה הוא נתן, אבל לא בעצמו הוא הוליד את המצב הבא, אלא זה בא לו כבר מלמעלה.

"וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה.

יהודה ליב"

ברגע שהכלים של מלכות מוכנים להיכלל בבינה, במידת השתוות הצורה הקטנה ביותר הנקראת עבר, אז זה קורה.

חזרה לראש הדף
Site location tree