אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר נ"ט: "ענין מטה ונחש"

מאמר נ"ט: "ענין מטה ונחש"

שיחה מ-19.09.06

"ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי וכו'. ויאמר אליו ה', מה זה בידך. ויאמר, מטה. ויאמר, השליכהו ארצה ויהי לנחש. וינס משה מפניו" (שמות ד').

ויש לפרש, שאין יותר מב' מדרגות: או קדושה, או ס"א. ומצב של בנתיים אין. אלא, מאותו המטה בעצמו נעשה נחש, אם משליכין אותו לארץ."

כל הבריאה כוללת שני כוחות. כוח הבורא, כוח ההשפעה, הנתינה, האהבה, האלטרואיזם. וכנגדו "יש מאין", כוח המקבל, כוח הנברא, תכונת הנברא, שהיא אגואיזם, האגו שלנו. שני הכוחות האלה בלבד יכולים לפעול במציאות. "מציאות" נקרא האדם, שכלול לאחר שבירת הכלים שלו משני הכוחות האלה, וחייב לפי מחשבת הבריאה להגיע על ידי מלחמה פנימית ובירור פנימי להידמות לבורא, ואז הוא נקרא "אדם".

לכן מלכתחילה יש באדם הכנות בצורת שני כוחות בסיסיים - קבלה והשפעה. ועל האדם מוטל לברר אותם. כמו שכתוב: "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב", זאת אומרת, מביא אותו להבנה שישנו עוד כוח חוץ ממה שנולד עמו האדם, והוא כוח הנתינה, "ואומר לו: "קח לך"", תתחיל לגלות אותו. ולגלות את כוח ההשפעה, "להשליך" אותו שישלוט על תכונת הקבלה שבאדם, זוהי כל בחירתו החופשית של האדם וכל עבודתו ויגיעתו.

עבודת האדם איננה לעשות בעצמו את הפעולות האלה, אלא לרצות שהם יעשו בו. ואז "יגעתי ומצאתי". במידה והאדם נותן יגיעה, אז הבורא מסיים את העבודה, בכך שמביא לו את תכונת ההשפעה, והאדם נעשה דומה לבורא. כמו שכתוב: "שובו בני ישראל עד ה' אלקיך". לכן בסיפור יציאת מצרים של משה, שהיה המקובל הגדול ביותר שהתגלה לנו, מסופר איך נעשה התהליך הזה בכל אחד ואחד. אם מגיע לאדם מעמד, שיש בו שתי האפשרויות, או "מטה", או "נחש". או מתגלה לו כוח הקבלה - נחש, או מתגלה בו כוח ההשפעה - מטה.

והתורה מספרת איך האדם צריך לעבוד עם שני הכוחות הללו. כי אי אפשר לעבוד עם כוח אחד בלבד. לא יכול להיות בנו כוח השפעה בלבד, כי מלכתחילה אנו נבראים, זאת אומרת, הפוכים מכוח ההשפעה הזה. אלא אם תכונת הקבלה שבנו מקבלת צורת השפעה. לכן מלכתחילה נמצאים אנו בשליטת רעה, בשליטת הנחש. ועל ידי זה שמתחילים לנהל את כוח ההשפעה, לתפוס את המטה, זאת אומרת, לנהל את עצמנו על ידי כוח ההשפעה, אז במקום נחש, דווקא הנחש עצמו הופך להיות מטה. זאת אומרת, התכונה דלקבל שלנו, היא מקבלת צורה של מטה, של להשפיע.

"ובכדי להבין את זה, נקדים מאמר חז"ל, ש"השרה שכינתו על עצים ואבנים". ש"עצים ואבנים" נקראים דברים של למטה בחשיבות. דוקא ובאופן זה השרה שכינתו.

וזה ענין השאלה: "מה זה בידך?" כי יד פירושו השגה, מלשון "כי תשיג יד". מטה. היינו שכל השגותיו בנויים על בחינת מטה בחשיבות, שהוא סוד אמונה למעלה מהדעת.

(שבחינת אמונה נבחן לעיני האדם לבחינת מטה בחשיבות, לבחינת שיפלות. ואדם מחשיב את הדברים שמתלבשים בתוך הדעת."

מלכתחילה מגלים אנו את עצמנו כנמצאים בתכונת הקבלה, בתכונה האגואיסטית. ונעשה כך במיוחד על ידי הבורא, כדי שנגיע לתכונת ההשפעה מהריחוק המרבי ביותר שרק יכול להיות, מהתכונה ההופכית לה. מפני שהנבראים יכולים להרגיש ולהבין ולהבחן תכונות ובכלל הרגשות, רק אם ההבחנות שלהם בנויות משני קצוות. ככל שיש יותר, כמו שכתוב: "כיתרון אור מתוך חושך", כך יכולים להבחן, להרגיש, להחליט, להבין את המצבים.

לכן כדי להגיע להכרת הבורא ולדרגתו, חייבים בהתאם לזה לעבור כל פעם ופעם מצבים הפוכים, שמאל ימין, שמאל ימין, ולתפוס את שני הקצוות. ובין שני הקצוות האלה לבנות את הקו האמצעי. לחבר את שני הקצוות האלה של כוח הקבלה וכוח ההשפעה יחד, אבל לנהל כביכול את כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה. ואז בקו אמצעי הזה, האדם בונה את עצמו, את עצמיותו.

האדם לא שייך, לא לקבלה ולא להשפעה, לא ל"נחש" ולא ל"מטה". אלא הבורא מעמיד את שני הכוחות האלה לרשות האדם. ורק מי שיודע לתפוס דווקא את הנחש ולעשות ממנו צורת מטה, זאת אומרת, שהרצון לקבל יקבל צורת השפעה, הוא נקרא "אדם". כי האדם הוא התוצאה משניהם. משניהם הוא בונה את עצמו, את ההבנה וההרגשה שלו, ואת מעמדו.

"מה שאין כן, אם השכל של האדם אינו משיגו, אלא שהוא מתנגד לדעתו של האדם, והאדם צריך אז לומר, שהאמונה הוא למעלה בחשיבות מהדעת שלו, נמצא שמשפיל אז דעתו, ואומר, מה שהוא מבין בתוך הדעת, שהוא מתנגד לדרך ה', אז האמונה נמצא אצלו למעלה בחשיבות מהדעת שלו.

כי כל השכליות, שהוא בסתירה לדרך ה', הוא שהשכל הזה כלום לא שוה, אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו"."

האדם יכול להבין ולהשיג את המציאות האמיתית, רק מתוך שמצרף יחד את שתי התכונות האלה קבלה והשפעה ומלביש את ההשפעה על הקבלה. כי אין לצורת הקבלה או לצורת ההשפעה צורה אמיתית בפני עצמה. אלא שתיהן יכולות להתגלות כלפי האדם רק במידה שמצרף אותן יחד ומלביש השפעה על קבלה.

במילים אחרות, בעולם הזה, למטה ממחסום, לא יכולים לגלות צורות אמיתיות. אלא רק בתנאי שמצרפים יחד רצון לקבל ורצון להשפיע. זה נקרא שהאדם עולה ב"למעלה מהדעת". שיש לו "דעת", רצון לקבל, והוא עולה עם הרצון להשפיע מעל הרצון לקבל, ב"אמונה למעלה מדעת". בקו האמצעי הזה שבונה, הכלול משני הקווים, אבל נוטה לקו ימין, זאת אומרת, שתכונת ההשפעה מתלבשת ושולטת על תכונת הקבלה, האדם בונה את הצורה שלו - השגה, הבנה והרגשה שלו.

בכל אחד מהקווים האלה בנפרד, הוא לא יכול להיות קיים כאדם. אלא הכוחות האלה, הם מתבארים ומובנים ומורגשים כלפי האדם, רק אם הם מתחברים בקו אמצעי. בקו האמצעי מודדים את דרגת האדם, אם הוא נמצא במצב עיבור, יניקה או מוחין. כי הקו השלישי, האמצעי, הוא האדם.

"אלא "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמעו". היינו, שמבטל את כל מה שהוא שומע ורואה. זה נקרא, שהולך למעלה מהדעת. וכך נראה להאדם לבחינת שיפלות וקטנות." "אדם" היא אותה מידה שהוא מסוגל לעשות את הבחינה למעלה מהדעת. "דעתו" היא התכונה המקורית, הטבעית, שמתגלה בו האגו שלו. ו"למעלה מהדעת" היא תכונת ההשפעה, שמשליט אותה על תכונת הקבלה. ורק כך מתחיל להיות בעל השגה.

"מה שאין כן אצל הבורא, אינו נבחן בחינת אמונה לשיפלות. כי אצל האדם, שאין לו עצה אחרת, ומוכרח ללכת בדרך אמונה, נראה לו האמונה לשיפלות." כי הוא לא מגלה שדווקא על ידי האמונה למעלה מהדעת, הוא מגיע להרגשה ולתפיסה של איזו מציאות. מה שנמצא מחוץ לאדם, מלכתחילה מורגש בו כלא קיים. אפילו אם הוא תורם ונותן כל מה שיש לו סתם כך לכולם, לא מורגש בו שנותן. הוא לא יודע למי לתת, אין לו קשר עם משהו שנמצא מחוץ לו. אלא כאילו סתם זורק איזו פעולה מחוץ לו, כלפי חלל שאין לו סוף. כי חסרה לנו הרגשת הכלי החיצון הזה.

ולכן פעולת ההשפעה נחשבת אצלנו כפעולה שאין בה ממשיות. שאין בה רצינות ואין בה תמיכה. כי לאדם לא ידוע לאן הוא מפקיד ומה הוא מפקיד. היכן זה יהיה, איפה זה נשמר, מה יוצא לו מאותה פעולה. אין לו מהיכן לקחת חומר דלק. חוסר הרגשת הכלי החיצון, שכל מה שמחוץ לו זה הכל הוא, ודווקא "האני" האמיתי שלו. ולא מה שנראה לו כרגע כ"אני" בכלי הקטן שלו, באותה נקודה שמתגלה לו כעת בחמישה חושים עם האגו שלו. חוסר הרגשת הכלי האמיתי שלו, נותן לאדם את ההרגשה שפעולת השפעה, היא בלי חשבונות ובלי תומכים. פעולה לא חשובה ולא מציאותית, כאילו לא רצינית ולא בוגרת.

"מה שאין כן לגבי הבורא, שהוא היה יכול להשרות שכינתו, לאו דוקא על עצים ואבנים, אלא שבחר דוקא על דרך זה, הנקרא אמונה, בטח שבחר זה מטעם, שזה יותר טוב ויותר הצלחה. נמצא, אצלו ית' לא נקרא אמונה למטה בחשיבות, אלא להיפוך, שדוקא לדרך זה יש לו מעלות רבות, אלא לעיני הנבראים נקרא זה בחינת מטה)."

עד כדי כך מנותקים אנו מתכונת ההשפעה, שכלל לא יודעים מה מרוויחים ממנה. אלא אם רע לאדם, הוא מפסיק לחשוב על עצמו, ואז נעשה לו יותר טוב. אם הוא מקטין את הרצון לקבל שלו, אז יש לו פחות רצונות ודאגות, ונעשה לו יותר טוב. זאת אומרת, האדם בודק ומודד הכל כלפי הרצון לקבל שלו.

ולמרות שכביכול נותן למישהו, אין בו יכולת לתת. כי לפי הטבע שלו הוא חייב חומר דלק, לתת הצדקה לעצמו למה הוא עושה, באיזו צורה הוא מרוויח, מה הרווח שלו. בלי הצדקה על כל מעשה, הטבע שלנו לא מאפשר לאדם לעשות פעולת נתינה. וכך פעולת הנתינה שלו איננה פעולת נתינה, אלא פעולת קבלה רק בצורה שהוא כאילו נותן. במעשה הוא נותן אבל בכוונה הוא מקבל. זאת אומרת, התוכן הפנימי, המהות של הפעולה, נשארת קבלה.

וכך אנחנו מנותקים לחלוטין מהיכולת להבין ובכלל להעריך מה זה נקרא "לתת". ומכל שכן, מה הרווח שיכול להיות מנתינה. כי מיד מתחילים למדוד כל רווח בתוך הכלים דקבלה - מה הרווח, כמה אחוזי רווח, מה אפשרויות הרווח וכו'. זאת אומרת, אין לנו לחלוטין יכולת (שלא לומר "כלים") דהשפעה, או יכולת למדוד מה פעולת ההשפעה יכולה לתת. ולכן אותו עולם של פעולות ההשפעה והתוצאות מהשפעה, הוא נקרא "עולם הנסתר". והוא מימד שרק יכולים לדבר בו, וגם אז רק מתוך ערכים של רצון לקבל.

ואלמלא הנקודה שבלב, וחכמת הקבלה שמקרבת אותנו לתכונות דהשפעה, ששתיהן באות משם, אף פעם לא היינו יכולים לגלות את המימד הזה, את האתר הזה, את המרווח, החלל, שבו נמצאות תכונות דהשפעה, הנקרא "העולם העליון". כי הרצון דלהשפיע הוא רצון עצום שנסתר מאיתנו. הוא רצון שלנו, אבל שנמצא מחוץ להרגשה שלנו. המקובלים מדמים את המצב שלנו, לאדם שנמצא בחוסר הכרה מהכלים שלו, מהפעולות האפשריות, מהחיים שלו. זאת אומרת, אם נתאר את מצבנו, אז כאילו נמצאים אנו מחוץ ליקום דהשפעה.

"ואם משליכין את המטה לארץ, ורוצים לעבוד עם בחינה יותר גבוה, היינו בתוך הדעת, ומבזים את בחינת למעלה מהדעת, שנדמה עבודה זו לבחינת שיפלות, תיכף נעשה מהתורה והעבודה שלו בחינת נחש, שהוא סוד נחש הקדמוני.

וזה סוד "כל המתגאה, אומר לו הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". והטעם הוא כנ"ל, שהשרה שכינתו על עצים ואבנים. לכן, אם הוא משליך בחינת מטה לארץ, ומגביה את עצמו לעבוד עם מדה יותר גבוה, זהו כבר נחש. ואין בחינת בנתיים. אלא או נחש או קדושה. מטעם, שכל התורה והעבודה שלו, שהיה לו מבחינת מטה, הכל נכנס עכשיו לבחינת נחש."

בתוך האדם יכול להיות בלבול היכן הוא נמצא. כי יש הסתרה, וישנם כל מיני מצבים שהוא לא יכול לדעת היכן הוא נמצא, או מתבלבל באיזה תכונות הוא נמצא. אבל מפני שהשפעה וקבלה הן שתי תכונות קוטביות, והן היחידות שקיימות במציאות, לא יכול להיות זה וזה, או מעורבות של זה עם זה. אלא ביסודן הן, או נחש, או מטה.

ורק האדם, הוא שיכול לקבל את תכונת הקבלה, ולתת לה צורה של השפעה. אחרת לא ניתן לו להשפיע. הוא לא מסוגל להידבק לתכונת ההשפעה בלבד, בלי להימצא ברצון לקבל שלו. כי הנברא הוא הרצון לקבל הטבעי, שבנוי מחמישה חושים, שהם חמש דרגות, חמש תכונות. ובו רצון לקבל גשמי שכלול מרמות של דומם, צומח, חי, מדבר, ועוד תכונה עליונה מהם.

בכל הרמות האלה האדם נקרא עובד ב"רצון דעולם הזה" ונמצא ב"עולם הזה", בתכונה דלקבל. אבל הרצון הזה איננו "האגו", הרצון האגואיסטי כלפי רוחניות. אלא רק נקודה שנקראת "נקודת העולם הזה", אותו מצב שממנו אנו מתחילים. ואם האדם מתוך הנקודה שמתעוררת בלבו, מתחיל לפתח אותה נקודה שבלב, על ידי המאור שמקבל מהאור מקיף, בזמן שלומד חכמת הקבלה, אז יחד עם הנקודה הזאת, כנגד אותה נקודה, מתפתח בו רצון אגואיסטי כלפי הבורא, והוא נקרא "נחש". רצון מכון כנגד הבורא, שרוצה לנצל את הרוחניות, את האלוקות, לטובת עצמו.

ואז שניהם גדלים. הרצון לקבל כלפי הרוחניות והנקודה שבלב כלפי הרוחניות. עד שהם הופכים לשני קווים, שמאל וימין. אבל האדם שרוצה לעלות במדרגות בין שמאל וימין, הוא חייב לרכוש מסך, להשליט ימין על שמאל, ולבנות קו אמצעי. וכל הרצונות ששייכים לעולם הזה, הרצונות הבסיסיים לקיום גופו, הם נשארים בו. אבל הוא לא עובד איתם כדי להידמות לבורא. כי האדם לא בונה עם רצונות של העולם הזה, את הצורה הרוחנית שלו. אלא רק עם הרצונות שגדלים בו בקו שמאל, כנגד הנקודה שגדלה בקו ימין.

"וידוע, דאין להס"א אורות. ומשום זה גם בגשמיות, אין להרצון לקבל רק חסרון, ולא מלוי חסרון. והכלי קבלה נשאר תמיד בחסרון בלי מלוי. כי מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים וכו'. ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וזה נמשך מכח השורשים העליונים. ששורש הקליפה הוא סוד הכלי קבלה. ובשיתא אלפי שני אין להם תיקון. ועליהם שורה הצמצום. לכן אין להם אורות ושפע.

ולכן הם מפתים לאדם, שימשוך אור למדרגתם. וכמה אורות, שהאדם קבל ע"י היותו דבוק בקדושה, כי בקדושה מאיר השפע, לכן כשהם מפתים לאדם, שימשוך שפע לבחינתם, אז הם מקבלים את האור הזה. ועל ידי זה יש להם שליטה על האדם, היינו שנותנים לו הספקה, בזה המצב שבו הוא נמצא, שלא יזוז מכאן."

בעל הסולם מדבר על העבודה בשני קווים כדי לבנות קו אמצעי. לרצון לקבל בקו שמאל, אין שום כוח. אלא הכוח שלו בא מקו ימין. למה? כי כמו שכתוב: "הבורא מחייה את הקליפות", דואג עליהן שלא ייעלמו מן העולם, שיהיה למלאך המוות שליטה בעולם. כמו שלומדים בקבלה, על משיכה (המשכה) מיוחדת מלמעלה, מעולם האצילות לעולמות בי"ע, הארה מיוחדת שמחזיקה את הכלים השבורים.

בשביל מה? כי האדם חייב לקבל משני הקווים הבחנות ניגודיות של הרגשת החושך והרגשת האור. הרצון לקבל עצמו לא נותן הרגשת חושך. הוא יכול לתת הרגשת חושך בתנאי שהאדם רואה את החושך שברצון לקבל. ולכן בתוך הרצון לקבל חייב להיות אור, רק בשימוש הפוך, על מנת לקבל מקום על מנת להשפיע, שהאדם יפענח אותו כחושך. בינתיים אנו מפענחים אותו כאור, כתענוג, כחיים, חיות. אם אור התענוג מתגלה בתוך הרצון. אבל קו שמאל הוא אותו האור שצריך להתגלות בקו ימין, רק כשמתגלה בתוך הרצון לקבל דעל מנת לקבל, כביכול כיכולת להנות ממנו. זאת אומרת, קו שמאל הוא צורה ממש הפוכה מקו ימין, וכך הוא נבנה.

ולכן לקליפה יש שליטה כזאת גדולה על האדם, כי היא מפתה אותו באותה צורה כמו השפעה. רק אומרת לו שהוא יכול להנות ולקבל תענוגים על ידי פעולה טבעית של לקבל. היא מראה לו תענוגים מקו ימין, רק במובן, ב"סטייל", של קו שמאל, כאילו אפשר להגיע אליהם על ידי פעולת הקבלה. ולכן היא נקראת "ערמומית", שמפתה את האדם, זאת אומרת, משקרת לו במה שאין לה. מראה לו כאילו יש לה תענוגים של קו ימין. כי קו שמאל נבנה מצורת ההשפעה שיש בקו ימין. שכביכול אפשר להגיע לתענוג הזה על ידי פעולות של קבלה.

ולמה נעשה כך? כדי שהאדם יבחין בין הפעולות עצמן, ולא יהיה שקוע בתוך רצון זה או רצון זה. אלא שיעלה מעל הרצון עצמו, לצורות הרצון. כי ההבדל בין ימין לשמאל הוא בצורה. קבלה או השפעה, ההבדל ביניהן הוא מעל הפעולה עצמה, בצורה של הפעולה. כי הנברא הוא מחומר של רצון לקבל ואצלו פעולת ההשפעה היא תמיד מקבל על מנת להשפיע. ואז כל ההבדל בין ימין לשמאל הוא בכוונה, בטיב הפעולה, למען מי נעשה המעשה, לשם מי עושים את הפעולה. ולכן ימין ושמאל בונים זה את זה כלפי ובתוך האדם, ואין האחד נברא בלי השני.

אנחנו לא יכולים לגלות ימין ללא שמאל ושמאל ללא ימין. אלא רק במידה שהאדם הכין את עצמו במצב הקודם, להתמודד עם שני הקווים הללו ולעשות מהם שילוב נכון, אז מתגלים לו שניהם. וכך כל העבודה שלנו בשיתא אלפי שני, בששת אלפים המדרגות. זאת אומרת, כל פעם הרצונות גדלים, ששת אלפים פעמים, וכל פעם מתקנים אותם, עד שהם נעשים כולם לרצון אחד גדול, שמקבל את כל הצורות כצורה אחת, את צורת ההשפעה הכוללת יחד את כל הרצונות דלקבל הכוללים. והצורה הזאת שכל פעם קונים ותהיה גם בסוף, היא נקראת "צורת ההשפעה", או "אמונה למעלה מהדעת". זאת אומרת, המטה שבונים אותו על פני הנחש.

"לכן ע"י שליטה זו אין האדם יכול ללכת קדימה, מטעם שאין לו צורך למדרגה יותר גבוה. וכיון שאין לו צורך, אינו יכול לזוז ממקומו אף תנועה קלה. ואז אין באפשרותו להבחין, אם הוא הולך בקדושה או להיפוך, משום שהס"א נותן לו כח לעבודה ביתר שאת וביתר עז, כיון שעכשיו הוא נמצא בתוך הדעת. לכן יש לו מקום לעבודה לא בבחינת שיפלות, ולפי זה האדם היה נשאר כך ברשות של הס"א.

ובכדי שהאדם לא ישאר ברשות הס"א, עשה הקב"ה תיקון, שאם האדם עוזב את בחינת ה"מטה", תיכף נופל לבחינת "נחש", ותיכף הוא הולך במצב של כשלונות."

אין מצב ביניים (בינתיים), אלא או מטה או נחש. לכן אם האדם פועל אפילו שלא יודע איך לפעול, אלא בדומה לילד, "נזרק" ממקום למקום ורץ ועושה, כמו שכתוב: "כל אשר בידך ובכחך לעשות, עשה". אז הוא לבטח משתמש בשני הקווים שמזדמנים לו תמיד ומתקדם מהר.

"ואין לו שום כח להחזק, אלא אם כן יקבל שוב את בחינת האמונה, הנקרא שופלות.

נמצא לפי זה, שהכשלונות בעצמם הם גורמים, שהאדם יקבל על עצמו שוב הבחינת מטה, שהוא בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה פירוש מה שאמר משה: "והם לא יאמינו לי"," זאת אומרת, איך זה אפשרי? "שפירושו, שלא ירצו לקבל עליהם את הדרך לעבוד בבחינת אמונה למעלה מהדעת." כי במעמדנו, מהי נקודת העבודה? נקודת הנתק מהמצב הנוכחי, שנרשם בתוך התכונות, הרגשות, ההבנות של האדם, ונקרא "העולם שלו", המצב שלו. כל מצב שאנו נמצאים בו, הוא נקרא "בתוך הדעת" ואיננו יותר השפעה. כי השפעה היא רק בניתוק מ"האני". לכן כל פעם שרוכשים מדרגה רוחנית, היא בעצמה לא הופכת להיות קליפה, אלא היא מתגלה כבר כדעת. ואין בה יותר אותה ייחודיות, אותה אלוקיות, שיש בהשפעה המנותקת מן הדעת.

ולכן כל פעם האדם צריך לגבש כוחות כדי להתנתק מ"האני" שלו, להתנתק מעולמו, מהיסוד שלו, מההבנות וההחלטות והערכים שלו, לצאת מעצמו, מתוך אותו יסוד כללי שלו, ולהיזרק לחלל. והפעולה הזאת היא הפעולה שנקראת: "קח את המטה בידך", כשהוא עדיין נחש. זאת אומרת, תמיד צריך לראות במצב הנוכחי את הנחש. ואם מתעלים מעל המצב הנוכחי ללא שום יסודות, כי כל היסודות יכולים להיות רק מתוכו, אז מתוך המצב הנוכחי בונים את המטה.

ובונים דווקא "מטה", זאת אומרת, שעל ידו לבטח יכולים להתקדם לרוחניות. בדומה למטה בעולם שלנו, המהווה קו אמצעי בין שתי רגליים ימין ושמאל, שהאדם הולך איתו ודווקא על ידו מגיע למטרה. כמו שיודע כל מקצוען, שהליכה בטוחה היא לייצב שתי רגליים, ולשים כל רגל באותו מקום היכן ששם רגל מי שהולך לפניו, וביד להחזיק מקל (מטה). בצורה כזאת שיודעים אחרי מי הולכים, ואם יש מקל ביד, אז לא שוברים את הרגליים.

"אז אמר לו ה': "מה זה בידך מטה?" השליכהו ארצה. אז תיכף "ויהי לנחש". היינו שבין מטה לנחש אין מצב של בנתיים. אלא שהוא בכדי לדעת, או שהוא נמצא בקדושה, או בהס"א.

נמצא, ממילא שאין להם עצה אחרת, אלא לקבל עליהם את בחינה אמונה למעלה מהדעת, הנקרא "מטה". והמטה הזה צריך להיות ביד, ולא לזרוק את המטה. וזה ענין מה שכתוב "ופרח מטה אהרן", היינו שכל הפריחות, שהיה לו בעבדות ה', היה על בסיס מטה אהרן דוקא.

שזה ענין, שרצה לתת לנו סימן, בכדי לדעת, אם הוא הולך על דרך האמת, או לא חס ושלום. נתן לנו סימן להכיר רק בהיסוד של העבודה, היינו על איזה בסיס הוא עובד. אם היסוד שלו הוא מטה, זהו קדושה. ואם הבסיס שלו הוא בתוך הדעת, אין זו דרך להגיע לקדושה.

אבל בעבודה בעצמו, היינו בתורה ותפילה, אין שום היכר בין "עבדו ללא עבדו"," עובד ה' ללא עבדו, "כי שם הוא להיפוך. אם היסוד הוא בתוך הדעת, היינו על יסוד ידיעה וקבלה, אז הגוף נותן חמרי דלק לעבודה," היינו, להתפלל, לעשות מצוות ופעולות למיניהן, "ויכול ללמוד ולהתפלל ביותר התמדה וביותר התלהבות, כיון שזהו על יסוד בתוך הדעת."

אי אפשר לדעת לא על עצמנו ולא על האחרים, אם עובדים בתוך הדעת או למעלה מהדעת. אפילו האדם בתוך עצמו, בחשבון שעושה כל אחד לעצמו ושופט את עצמו, ולא באחרים שכלל לא חשובים לו, הוא לא יכול להבחין אם הוא נמצא בתוך הדעת או למעלה מהדעת. לכן בעל הסולם מתריע על אותה צומת מסוכנת למי שעוסק בתורה ובעבודת ה', ואומר שכל מי שעוסק בתפילה ובמצוות, הוא עלול להטעות את עצמו, כי אין לו אפשרות לבדוק אם הוא נמצא בקליפה, בסיטרא אחרא, או בקדושה.

"מה שאין כן בזמן מי שהולך בדרך הקדושה, שהבסיס שלו הוא אמונה והשפעה," וזו המטרה שלו, הדחף הפנימי שעימו הוא מגיע לשיעור, לעבודה, ליגיעה. זאת אומרת, לבטא את עצמו בחברה, שהיא המקום הבטוח, אומר בעל הסולם, היכן שהאדם יכול לבטא את ההשפעה, את היחס שלו להשפעה, מה הוא הולך לקנות, מה הכוונה שלו, המטרה בכל מה שהוא עושה, "אז הוא צריך הכנה רבה, שהקדושה תאיר לו. וסתם בלי הכנה, אין הגוף נותן לו כח לעבודה. וצריך תמיד להתאמצות יתירה, כיון ששורש האדם הוא בחינת קבלה ובתוך הדעת." ולכן מי שבאמת משקיע כוחות, ונמצא בחברה נכונה שמקבל ממנה ומהלימוד בה השראה, הוא מוצא את עצמו חסר כוחות לעשות פעולות כדי להתקדם, כי כל פעם מגלה בתוכו תכונות רעות יותר וריקנות גדולה יותר.

"לכן אם עבודתו הוא על יסוד הארציות, יכול הוא תמיד להיות בסדר." זאת אומרת, רואה שהוא מתקדם, רואה שיותר מבין. כי לפי המטרה שלו, הכל מסתדר לו. אפילו אם הוא נמצא בתוך לימוד הקבלה עצמו. לא רק אם הוא מקיים את כל החוקים והמנהגים, עושה מצוות ומתפלל. אלא אפילו אם הוא יושב ולומד בספרי הקבלה. אם מטרתו היא לעצמו, אז נראה לו שהוא יותר לומד, ויותר רוכש, ויותר מבין, ויותר גבוה מאחרים. מרגיש כלפי כל העולם, שהם אינם מבינים דבר, והוא בכל זאת מבין. כי הכל תלוי מה "בראשו", מה הוא רוצה להשיג.

אלא צריכים לדרוש זאת. כי מלכתחילה אין בנו רצון להשיג את המטרה האמיתית. אלא אם "לועסים" יותר ויותר את החומר הנכון בתוך החברה, אז לאט לאט האדם מתחיל לקבל את הערכים הנכונים. ואין ברירה אחרת, רק כל הזמן להיות שקוע בתוך החומר האמיתי ובקשר עם חברה. כי הכלים שלנו, שורש האדם, הוא "בחינת קבלה ובתוך הדעת", כמו שאומר בעל הסולם. ואם עבודתו "על יסוד הארציות", הוא מרגיש תמיד שהכל מסתדר. מסתפק במה שיש, ותמיד יש לו הצדקה לעצמו.

"מה שאין כן אם היסוד של עבודתו הוא על בחינת השפעה ולמעלה מהדעת, הוא צריך תמיד להתאמצות, שלא יפול לשורשו של קבלה ולתוך הדעת. ואסור להסיח דעת לרגע," כי גם כשהולך למעלה מהדעת, חשוב איך הוא הולך. הוא צריך לדרוך על הרגליים שלו. "רגליים" נקרא מרגלים. כל פעם הוא נמצא בתוך הדעת, וצריך ללכת למעלה מהדעת. הוא חייב ללכת כנגד האגו שלו, כנגד הרצונות והמחשבות הזדוניות. זאת אומרת, ללכת תמיד בזיעה ובעבודה קשה. כי אין לו אפשרות אחרת לבנות את צורת ההשפעה, אם לא על פני הקבלה.

אף פעם "למעלה מהדעת" הוא לא ניתוק מהקבלה, אלא לתת לקבלה צורה אחרת. ומכאן נובע הקושי. כי קל הרבה יותר לזרוק את עצמנו לחלל הזה של ההשפעה ללא קשר עם החומר שלנו. אנשים רבים בורחים למנזר או לאיזו מערה, מנתקים את עצמם מהמציאות על ידי מדיטציות ושיטות אחרות. ולא מגיעים לקשר עם החומר שלהם, עם הרצונות דלקבל. לכן הם לא גדלים, אלא רק מתנתקים ומרגישים את עצמם יותר טוב, שנעשה להם יותר קל. אבל בניתוק הזה הם לא יכולים לבנות את הקומה שלהם.

כמו שבעל הסולם אומר, שהאדם תמיד בונה את הקומה שלו על החומר הטבעי שלו, רק בצורה שמקבל אותה מהבורא. לכן מי שלומד מהבורא, מהחכם, נקרא "תלמיד חכם". כי הוא תלמיד, איך לקבל על עצמו אותה צורה כמו הבורא. לכן נקרא שהוא רוצה "להידמות לבורא", לדמות את עצמו, בצורה החיצונית שלו.

"אחרת הוא נופל לשורשו של ארציות, המכונה בחינת "עפר", כמ"ש "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". וזה היה לאחר חטא עץ הדעת.

ונותן בירור, אם הוא הולך בקדושה או חס ושלום להיפוך, הוא כי "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי". סימן זה נותן לנו הזה"ק, שדוקא על בסיס של אמונה, הנקרא בחינת מטה, זוכים לפריה ורביה בתורה, כנ"ל. וזה סוד "ופרח מטה אהרן", שהפריחה והגדילה באה דוקא ע"י המטה."

לאדם לא חסר "נחש", חומר דלקבל, אלא רק צורות של "מטה", צורות דהשפעה להלביש על הרצון לקבל. ולכן הוא צריך להשתוקק כל הזמן, איך לקבל על עצמו עוד ועוד צורה של הקו האמצעי, שהוא נקרא "מטה", אמונה על פני הדעת, "למעלה מהדעת".

לכן בעל הסולם כותב ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ז): "לפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד," לזכות לתכונת האמונה. כי עליו לדרוש מהלימוד להשיג את תכונת האמונה. שתכונת ההשפעה תהיה היסוד שלו, כדברי הכתוב: "צדיק באמונתו יחיה". החיים שלו הם רק לקנות על עצמו את צורת ההשפעה, בלימוד שמאיר לו.

הכוונה הזאת חייבת להיות לפני הלימוד, אחרת הלימוד איננו מביא שום דבר רצוי. אלא ההפך, למרות שהאדם לומד הרבה, הלימוד נעשה לו סם המוות. כי התורה כשמה היא "תורת חיים". ואם היא לא מביאה חיים, אז יש מוות.

"אי לזאת, בכל יום, כמו שהאדם קם ממטתו, והוא רוחץ את עצמו לטהר גופו מזוהמת הגוף, כן צריך לרחוץ את עצמו מזוהמת הקליפה. שיבדוק את עצמו, אם בחינת ה"מטה" שלו הוא בשלימות אצלו. ובדיקה זו צריכה להיות בתמידיות. ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית. ותיכף הוא נעשה משועבד להם."

הרצון לקבל שלנו כל הזמן גדל. אבל אם נמצאים במצב של "מטה", שמחפשים צורות של השפעה, אז נותנים לרצון לקבל כל פעם לגדול ולפרוח בנו עד מאה עשרים וחמש מדרגות, כי עושים הכנה כדי שיגדל. הרצון לקבל גדל לפי המדרגות האלה, רק כאשר מסוגלים להלביש עליו צורת השפעה. ולכן ככל שמשקיעים בהשפעה, מגלים עד כמה יותר ויותר משוקעים בקבלה.

כך הולכים ומתקדמים על "שתי רגליים", עד שעוברים את כל מאה עשרים וחמש המדרגות. כי כל מדרגה הבאה, היא עלייה יותר גבוהה, וירידה יותר עמוקה מהקודמת. כמו שמסופר על רבי שמעון, שלפני גמר התיקון, במדרגה הגבוהה ביותר, נפל ונעשה "שמעון מן השוק". ולכן המשתוקק כל פעם לתכונת ההשפעה (רק בזמן הלימוד אפשר לחשוב לקבל אותה תכונה, הבנה, כוח דהשפעה, כתוצאה מהלימוד. ורק בפעולתו בחברה, שהאדם מראה פעולות כאלה כלפי החברים, ולא לסתם אנשים בחוץ) הוא שדווקא מגלה כל פעם, את התכונות ההפוכות, התכונות דקבלה.

"ואם הוא רק מסיח דעת ממנו, תיכף נופל לרשותם של הסטרא אחרא, הנקרא קבלה עצמית. ותיכף הוא נעשה משועבד להם." תמיד זה קורה ואי אפשר להימנע מכניסה למצב הזה. אלא האדם שמשתוקק לתכונת ההשפעה, כתוצאה ממנה הוא נזרק לתכונת הקבלה, לסטרא אחרא, לגלות את עצמו ההפך מהקדושה. וכך מי שמתקדם נכון, מגלה את עצמו בשני המצבים הללו. אלא החשבון שעושים עם האדם, הוא רק על הקצב של גילוי שני המצבים. והקצב הזה הוא הבדיקה היחידה המצביעה על כמות ואיכות היגיעה.

"כי ידוע שהאור עושה את הכלי. לכן כפי מה שהוא עובד בעמ"נ לקבל, בשיעור זה הוא נצרך רק השתוקקות לקבלה עצמית, ונתרחק מענינים השייכים להשפעה.

ובזה יובן לנו המאמר חז"ל "מאד, מאד הוי שפל רוח". ומהו הרעש הזה שאומר "מאד, מאד".

אלא כנ"ל, כיון שהאדם נעשה נצרך לבריות, על ידי זה שנתנו לו פעם כבוד, ומתחילה קיבל את הכבוד לא מטעם חס ושלום שרוצה להנות מהכבוד, אלא מטעמים אחרים, מטעם כבוד התורה וכדומה. והוא בטוח בחשבון זה, כיון שהוא יודע בעצמו, שאין לו שום תשוקה לכבוד. ולפי זה הסברה נותנת, שמותר לו לקבל את הכבוד. מכל מקום אסור לקבל, מטעם שהאור עושה את הכלי.

לכן, לאחר שקיבל את הכבוד, כבר נעשה נצרך להכבוד. והוא כבר נמצא ברשותו, וקשה להשתחרר מהכבוד. ועל ידי זה הוא נעשה למציאות בפני עצמו, וכבר קשה להתבטל לה', משום שע"י הכבוד הוא נעשה למציאות בפני עצמו. ובכדי לזכות לדביקות, אדם צריך להתבטל מכל מציאותו. לכן "מאוד, מאוד": "מאוד" הוא, שאסור לקבל כבוד לצורך עצמו. ו"מאוד" השני הוא, אפילו שאין כוונתו לצורך עצמו, גם כן אסור לקבל כנ"ל." זו תוספת למאמר שאפשר להסביר אותה כהמשך של המאמר. ואפשר להסביר אותה בפני עצמה, כי כל צורה שמקבלים בקו שמאל, היא צורה הפוכה לימין. ולכן על כל צורה כזאת יש "מאוד, מאוד", זאת אומרת, תיקון כפול - להתרחק מהקבלה ולהגיע להשפעה. שני התיקונים האלה נקראים "פרישות" ו"טהרה", והם שני שלבי תיקון.

ואפשר גם להסביר אחרת, שכאשר האדם נמצא בקו ימין, הוא צריך להיזהר לא ליפול לקו שמאל. כי הנפילה לקו שמאל היא נפילה בפעמיים, בשתי מדרגות. כמו שרואים בחטא אדם הראשון. באכילה הראשונה עוד לא היה איסור. אבל באכילה השניה הוא כבר מגיע ממש לקבל על מנת לקבל. כי עבירה גוררת עבירה.

וכך יוצא, שלמרות כל האזהרות של החכמים, ובכללם גם בעל הסולם, הם לא מזהירים את האדם לא לעשות, כי לאדם אין שום אפשרות לבחור אם לעשות או לא לעשות. אלא הם אומרים במין צורה פיוטית כזאת, כאילו אפשר היה לא לעשות, לא ליפול לכבוד עצמי ולהיכנס לקליפה. אבל תמיד האדם צריך ליפול. אלא הוא צריך לומר לעצמו, שהנפילה הזאת קורת לו, דווקא בגלל שהוא משתוקק לקדושה. לכן הבורא נותן לו את הצורה ההפוכה הזאת, שירגיש את העומק דסטרא אחרא, כדי שממנו יוכל רק לעלות למדרגה הבאה.

והמשפט של בעל הסולם: "מאד, מאד הוי שפל רוח", אומר רק על ניגודי המצבים, שבהם האדם צריך להיות. אבל ברור ש"אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא", ו"אין אדם עומד על דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה". ולכן ההליכה היא על שני קווים, שמתוך שניהם בונים את הקו אמצעי. כשמו כן הוא ב"אמונה למעלה מהדעת", ששני הקווים האלה צריכים להתחבר במלואם לקו אמצעי.

חזרה לראש הדף
Site location tree