מאמר ס"ז: "סור מרע"
"צריכים להזהר ב"סור מרע". לשמור את הד' בריתות.
א. ברית עינים, שהוא להזהר מהסתכלות בנשים. והאיסור מלהסתכל הוא לאו דוקא משום שיכול לבוא לידי הרהור. והראיה לזה הוא, שהרי האיסור חל גם על זקן בן מאה שנים. אלא הטעם האמיתי הוא, משום שזה נמשך משורש עליון מאד, שהזהירות הזו היא, שאם לא יהיה נזהר, יכול לבוא חס ושלום להסתכלות בהשכינה הקדושה. ודי למבין."
בעולם שלנו מתמודדים כנגד תענוגים שמקבלים בעל מנת לקבל. וכל זה כנגד הרצון לקבל, שיכול לבוא במגע עם האור שבעולם הרוחני. לכן אם האדם רוצה לעבוד וכאילו בהרגל להתקדם לעבר קבלה על מנת להשפיע, הוא צריך לראות בכל הפעולות שלו בעולם הזה, האם הכוונה שלו היא על מנת להשפיע בכל הדברים הקטנים. אלא בחכמת הקבלה לומדים, שהכי טוב רואים זאת בהשפעה בתוך קבוצה, ובקבלה, אומר בעל הסולם כתוצאה מהשורש העליון, זה מנשים. ולמה זה נובע כך? כי כנגד הזיווג העליון יש כאילו הזיווג הגשמי.
ומה התועלת באותם התרגילים? שהם תזכורת לאדם. כל פעם שהוא רוצה להשפיע או לקבל, יש כנגדו דוגמאות בעולם הזה, שמזכירות לו באיזו צורה עליו לעבוד עם השכינה הקדושה. כי כל הלבושים האלה הם לבושים על השכינה. כמו שבעל הסולם מתאר את הכלי הרוחני (בסוף "הקדמה לתלמוד עשר הספירות"), שיש כלי אחד ועליו לבושים הנקראים "כנפיים". ואותם לבושים של "כנפיים", הם יורדים מעולם אין סוף ועד העולם הזה. ויוצא, שלא חשוב באיזה לבושים האדם עובד. אלא חשוב עם איזו כוונה הוא ניגש לכל לבוש ולבוש. גם כלפי החברה, וגם כלפי נשים.
וגם כלפי כל יתר התענוגים, כולל אפילו מאכלים. לעיתים אפשר היה לראות מאוד ברור על רב"ש, עד כמה הוא בורר בין המאכלים. בחיצוניות לא ניתן היה לזהות מהי הסיבה שהוא דווקא דורש משהו מיוחד. אבל בפנימיות היתה פועלת הכוונה. כי האדם שרואה את כל הבריאה כאחד, מהדרגה האחרונה התחתונה ביותר ועד הדרגה הגבוהה ביותר, כלבושים על השורש העליון, כמו חוט שני שעובר מהעולם התחתון ביותר ומגיע עד עולם אין סוף, אז כל דבר שקיים או מעשה שנעשה, הם הופכים בשבילו הזדמנות להלביש כוונה.
ולכן בעל הסולם אומר (בסוף הקדמה לתע"ס): "והיו עיניך רואות את מוריך", שהתורה נקראת "מורָה", כי היא מכסה את המורה, את הבורא. ואם אחרי כל הכיסויים רואים את השורש העליון, ומתחילים להתייחס אליו מהדרגה התחתונה ביותר, אז האדם רואה שבכל רמה ובכל דרגה עליו "לקיים תרי"ג המצוות", שפירושו לעשות תיקון הכלים, תיקון המסכים, התקנת הכוונות. וכך יוצא שיש לאדם "ארבע בריתות", ארבעה שלבים דרצון לקבל, בכל מדרגה ובכל המדרגות יחד, שעליו לקיים בהתאם לאיך שפוסע במדרגות ובאיזו עביות פוסע.
"ב. ברית הלשון, היינו שיהיה נזהר באמת ושקר. שענין הבירורים, שישנם כעת, לאחר חטא אדם הראשון, הוא בירור של אמת ושקר. מה שאין כן טרם חטא עץ הדעת, היה הבירורים בענין של מר ומתוק." הבירור הראשון הוא כמו צמצום, לא להסתכל על דבר שיכול לעורר תענוג ישיר, אלא רק אם מקודם יש מסך, כוונה. והברית השנייה היא לאחר מכן לעשות בירור. "מה שאין כן כשהבירור הוא באמת ושקר, הוא אחרת לגמרי. שיש לפעמים, שתחילתו מתוק וסופו מר. לכן יוצא, שיש מציאות של מר, אבל מכל מקום זהו אמת.
לכן צריכין להזהר, שלא לשנות בדיבורו, הגם שהוא חושב, שהוא משקר רק לחבירו. אבל צריכים לדעת, שהגוף הוא כמו מכונה, כפי שהיא רגילה ללכת, כך היא ממשכת ללכת. לכן, כשמרגילין אותה בשקר ורמאות, אז אי אפשר לו ללכת בדרך אחרת."
הברית הראשונה היא צמצום. הברית השניה היא בירור בין מר ומתוק לאמת ושקר. כמו שבעל הסולם אומר, שיכול להיות מר, אבל שהוא אמת. ומה שנראה מלכתחילה מתוק, יכול להיות בסופו מר, מפני שהוא משתנה מאמת לשקר. וכמו בברית הראשונה, שהאדם רואה הכל כלבושים על אותו שורש עליון, כך אם הוא מתכוון להגיע לאמת, הוא צריך לראות שלא חשוב כלפי מי השקר, בסופו של דבר הוא נמשך כחוט שני עד לשורש, ומופנה כלפי הבורא. כי חוץ מהאדם והבורא כל היתר הם רק "כנפיים", שכמו בברית הראשונה מסתירים מהאדם את הבורא, ואז נראה לו שיש עוד משהו או מישהו, כמו נשים. כך בברית השנייה נראה לו שיש חברים, או סתם בני אדם.
"ומשום זה האדם בינו לבין עצמו גם כן מוכרח ללכת בשקר וברמאות.
ולפי זה יוצא, שהאדם מוכרח לרמאות את עצמו, ובשום אופן אין הוא מסוגל לומר לעצמו את האמת, משום שאין הוא מוציא טעם מיוחד בהאמת.
ואפשר לומר, מי שחושב שמרמה את חבירו, אינו אלא שמרמה להשם ית', משום שחוץ מגופו של האדם נמצא רק השם ית'." "גופו" הכוונה לרצונו, לרצונות. "כי מעיקר הבריאה, שהאדם נקרא נברא, הוא רק בערך עצמו. שהקב"ה רוצה בכך, שהאדם ירגיש את עצמו למציאות נפרד הימנו ית'. אבל חוץ מזה, הכל הוא "מלא כל הארץ כבודו".
לכן כשמשקר לחבירו, הוא משקר להבורא ית'. וכשמצער לחבירו, הוא מצער את הקב"ה. לכן אם האדם רגיל לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה. היינו אם הבטיח משהו להקב"ה, אז הוא ישתדל לשמור את הבטחתו, משום שהוא לא רגיל לשנות בדיבורו. ועל ידי זה יזכה ל"ה' צלך". שאם האדם יקיים, מה שהוא אומר הוא עושה, גם הקב"ה יקיים כנגדו. "ברוך אומר ועושה". זאת אומרת, הוא יכול להגיע להשתוות הצורה. להרגיש את פעולות הבורא ולהעתיק אותן על עצמו מבלי לשקר לעצמו.
"ויש סימן בשמירת הלשון, שלא לדבר על כל שאפשר, משום שע"י דיבורו הוא מגלה את מצפוני לבו, ועל ידי זה יש אחיזה לחיצונים. מטעם, כי כל זמן שאין האדם נקי בתכלית, וכשהוא מגלה משהו מפנימיותו, אז יש כח לסטרא אחרא לקטרג למעלה ולהתלוצץ מעבודתו. ואומרת, איזה עבודה הוא נותן למעלה, הלא כל כוונתו בעבודה זו היא רק למטה.
ובזה יתורץ קושיא עצומה, הלא ידוע ש"מצוה גוררת מצוה", ולמה אנו רואים שהרבה פעמים שאדם בא לידי נפילה מעבודתו?
אלא כנ"ל, משום שהסטרא אחרא מסטנת ומקטרגת על עבודתו. ואח"כ היא יורדת ונוטלת את נשמתו. היינו, לאחר שכבר הסטינה למעלה, ואמרה שאין עבודתו נקיה, אלא שעובד בבחינת קבלה לעצמו, אז היא יורדת ונוטלת את נשמת חיים שלו, בזה שהיא שואלת להאדם: "מה עבודה הזאת?". לכן, אפילו שכבר זכה לאיזה הארה של נשמת חיים, הוא מאבד את זה חזרה." כי נעלם לו המסך.
"והעצה לזה - "הצנע לכת". שהיא לא תדע מעבודתו, בסוד "מליבא לפומא לא גליא". שאז גם הס"א לא יכולה לדעת מעבודתו, משום שהיא לא יודעת, רק מה שמגלים על ידי דיבורים ומעשה, בזה היא יכולה להתאחז."
המאמר הזה מאוד מאוד סגור. מהו "מליבא לפומא"? איך לגלות ולא לגלות לסיטרא אחרא? היכן הסיטרא אחרא שאפשר לא לגלות לה? אם האדם הולך בלמעלה מהדעת, בכוונות דלהשפיע, הוא מנתק את הרצונות שלו מהסיטרא אחרא, ואז היא איננה יודעת, כי היא לא מבינה את זה. כמו שאין מבינים בעולם הזה, מה זה נקרא העולם הרוחני. כי מדובר בשני עולמות, שיש להם הילוך שונה, מהלכים שונים לחלוטין. ולכן אי אפשר בעולמנו להרגיש אותו, כי הוא נמצא באין זמן, תנועה, מקום. אבל לא מרגישים בו בכלל את הפרמטרים האלה, מפני שהחושים שלנו אינם תופסים.
וכך גם הסטרא אחרא, שהיא הרצונות האגואיסטים שלנו. היא איננה תופסת את הכוונות והרצונות של האדם, אם הם אינם נגלים "מלב החוצה", זאת אומרת, מפנימיות הלב שלו, מהכוונות דלהשפיע, החוצה לחיצוניות, לעל מנת לקבל. אם האדם שומר אותם באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, בלבושי השפעה, אז הסיטרא אחרא איננה יכולה לגלות אותם. וזה נקרא "ברית הלשון".
"וצריכים לדעת, שעיקר יסורים ומכאובים באים על ידי המקטרגים. לכן עד כמה שאפשר, צריכים להזהר מלדבר. ויותר מזה צריכים לדעת, אפילו כשמדברים דבורי חול, גם כן מתגלה מצפוני לבו. וזה סוד "נפשי יוצאה בדברו". וזהו ברית הלשון, שצריכים להזהר.
ועיקר השמירה צריך להיות בזמן עליה, כי בזמן הירידה קשה ללכת בדרגת ושמירת גדולות. וצריכים לדעת, שעיקר יסורים ומכאובים באים על ידי המקטרגים. לכן עד כמה שאפשר, צריכים להזהר מלדבר." העצה שניתנת היא כאילו כדי לסבול פחות, אבל העניין איננו בזה. אלא שקשה להסביר, כי חסר לנו בינתיים כושר ביטוי.
מהי בגשמיות העבודה הזאת של לברר או לא להסתכל?
"גשמיות" הכוונה איננה לגוף הפיסי, אלא לרצונות דלקבל. בקבלה לא מדובר על גוף בשר, על הסתכלות בעיניים רגילות או על ברית הלשון, שכאילו מדברים עם הסטרא אחרא, או לא מדברים איתה, אלא עם הסטרא דקדושה. המילים האלה כמו "מהלב ולחוץ", אינן מדברות על איברי הגוף, שיש או אין לב לאדם (או שיש לו פה ואיננו אילם), אלא על "איברים" של הרצון לקבל. היכן שהאדם חושב ומתכוון, ששם צריך להיות מוגן. והרצונות דלקבל שלו אינם צריכים להיות בקשר עם הכוונה שלו. כי על הכוונה הוא צריך לעבוד שתהיה על מנת להשפיע.
במידה שמתעוררת באדם כוונה על מנת להשפיע, ורק אם היא מתייצבת בו, אז הוא מצרף אליה את הרצונות דלקבל שלו. והסיטרא אחרא איננה צריכה לדעת, מה האדם מכין ועושה בקדושה. איך הוא מושך את האור העליון ואיך הוא משקיע בלימוד. הוא לא מצרף להכנה הזאת את הרצונות האגואיסטיים שלו. וזה נקרא ש"לא מדבר איתה", לא מתקשר אליה בעבודה זו.
ארבע הבריתות (ד' בריתות), הם ארבעה סוגי עבודה על הרצון לקבל, על ארבע דרגות העביות שיש ברצון לקבל, בכל דרגה ובכל הדרגות יחד, כמבנה של י' ה' ו' ה' וקוצו של יוד (שלא עובדים עליו, אלא הוא הכתר שמגיעים אליו "אחרי", כסיכום של כל העבודה). בעבודה על דרגות העביות האלה, כל הרצונות האגואיסטיים ביותר של האדם ולא גופו הפיסי, הם צריכים להיות מכונים לאותה המטרה שישנה באין סוף. מהרצונות הקטנים והנמוכים ביותר, כי הם כולם נמצאים באותו חוט, כל רצון כלפי שורשו באין סוף, במערכת דאדם הראשון.
ברצונות האלה יש "ארבע בריתות", זאת אומרת, ארבעה סוגי עבודת בירור. אבל "ברית עיניים" איננה עבודה של בירור, אלא עבודה עם מה שמעורר באדם את התענוג. אם אין ביכולתו להחזיק את עצמו בכוונה למעלה מאותו תענוג, אז אסור לו להסתכל. ואף לא מדובר במעשה עצמו, שהאדם כבר נקשר לתענוג, אלא רק כלפי הכוונה. האדם שלא מסוגל להזיז את הכוונות שלו מהתענוג, אסור לו בכלל לגעת באותו רצון שיכול לקלקל לו את הכוונה. והשלב הראשון הזה הוא נקרא "ברית עיניים".
השלב השני הנקרא "ברית הלשון", הוא בירור בין מר ומתוק לאמת ושקר. כדי לברר אותו חייבים מקודם להיות מוגנים. אבל לא ממגע עם תענוג שיכול לקלקל לאדם את הכוונה, אלא בשמירת הכוונות. לייצב את הכוונות על ידי בירור של זה כנגד זה. שיש לו מגע עם הבירורים, ויש לו סטרא אחרא, זאת אומרת, רצונות לא מתוקנים, וכבר יכול לטפל בכוונות. ורק במידה שיש כוונות, אז ניגשים לרצונות ומסדרים אותם.
ולפני שמייצבים כוונות נכונות, אסור לאדם לגעת ברצונות. וזה נקרא "שהיא (סטרא אחרא) לא תדע מעבודתו", מה הוא עושה. מדובר על הכוונות שלו. אם הצד הזה עדיין איננו מתוקן, ואין לאדם עם מה לגשת לרצונות, אז יש "ברית הלשון". אבל לא מדובר בגוף האדם, אלא ברצונות שלו. כי הרצונות של האדם בכללות נקראים "גוף", והמילוי שבהם נקרא "אור". ומה שהוא אומר, איך צריך להיות בעולם הזה "גשמית" או "רוחנית", רוצה לומר שהאדם צריך לעבוד מהרצונות הקטנים ביותר ועד הרצונות הגבוהים ביותר, זאת אומרת, המכונים כלפי הבורא.
מה פירוש שהאמת יוצאת בזמן דיבורו?
"נפשי יוצאה בדברו" לא שייך לדיבור בפה, שאם האדם לא ידבר ויהיה אילם, אז האמת לא תצא לאור. אלא זה שם, סוג גילוי, כנגד המאור הזה, כנגד דרגת הברית הזאת של הלשון.
מה זה נקרא "לרמות את החבר"?
מצד השלמות כלפי הבלתי שלם, ההסבר הוא (ואם רוצים לברר דברים ונתקעים ללא מילים, אז צריך לתת איזו יגיעה), שאם אפשר לתאר לפנינו עוד מישהו חוץ מ"ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא", אז הוא נקרא "חבר". והוא נראה לנו "חבר", מפני שעוד לא מתוקנים, ולא יכולים לייחד אותו לייחוד הזה של "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא". אם משקרים לו, אז מבדילים רשות אחרת חוץ מ"קודשא בריך הוא". ואם לא משקרים לו, אלא מדברים אליו כמו אל הבורא, אז יכולים לייחד אותו עם הבורא. ואז שוב יהיה "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא - חד הוא".
מהי העבודה ההתחלתית ביותר?
העבודה הקטנה והנמוכה ביותר של האדם, שרוצה למתוח את החוט מהעולם הזה כלפי השורש, היא מתחילה בשמירת שתי הבריתות הראשונות: "ברית עיניים" ו"ברית הלשון". "עיניים" נקרא, מיד כשרואה מברר אם התענוג כובש אותו, או שיכול להעמיד אותו מחוץ לו, כמו בצמצום. הוא בודק מי יותר חזק, הכוונה שלו או הרצון שלו. והוא עצמו נשאר ניטראלי כמו שופט, ששופט מי מהשניים יותר חזק, הכוונה או הרצון. ואז עובדת "ברית העיניים".
"אישה" נקרא כל מקור תענוגים, כולל השכינה הקדושה. אם היא מתגלה כנגד הרצון, והאדם רוצה לשמור את עצמו כדי הלאה להתקשר לברית השניה, אז הוא צריך לעשות על עצמו הפרדה מאותו תענוג, ולשמור את עצמו מלהיות שפוט וכנוע תחת התענוג הזה. ולאחר שמגיע לדרגה הזאת של "ברית עיניים", הוא עובר לדרגה השניה של בירור אמת או שקר. ב"אמת ושקר" לא מדובר על תענוג ורצון, שהם מראש נתונים ושניהם אמת, אלא על היחס, יחס אמיתי או יחס שקרי.
זאת אומרת, לא מדובר על מה שנמצא כבר בבריאה, על כלי ואור, רצון ותענוג. אלא מה היחסים שצריכים להיות ביניהם. האם מהכלי לאור צריכה להיות גישה ישירה. ואז מצד הכלי כלפי האור יש יחס של אמת ויחס של שקר. ביחס שקרי נראה לאדם שהוא יכול להנות בצורה ישירה מן התענוג. אבל היחס האמיתי הוא שיכול להנות רק על מנת להשפיע. ובעל מנת להשפיע יש כמה דרגות - על מנת להשפיע כדי לקבל, להשפיע על מנת להשפיע או לקבל על מנת להשפיע. כל המצבים האלה מבררים אותם דרך של מר ומתוק כנגד אמת ושקר, בברית השנייה הנקראת "ברית הלשון".
ולמה היא נקראת "ברית הלשון"? כי אסור לאדם להעביר מה שמכין באמת ושקר, למר ומתוק, לרצון שלו, עד שגומר את הבירור, וברור לו איך הוא צריך להתייחס לתענוג. ואז הגישה הישירה לתענוג הופכת להיות ממתוק למר. ולא מסוגל יותר לגעת בו, בגלל שרואה אותו כמזיק. לכן עד שהאדם לא מברר לעצמו, שהתענוג הזה מזיק, והוא הופך בשבילו למר, כמו משהו מתוק שמתגלה שבפנים נמצא רעל. הוא לפני כן לא ניגש לעבודה ובא במגע איתו. ולכן זה נקרא "ברית הלשון", כי לפני כן אסור לגשת אליו. לפני שהבירור גמור, אין להעביר מהבירור לרצון.
ומלבד "ברית עיניים" ו"ברית הלשון" יש גם "ברית המאור" שלא מוזכרת במאמר הזה. אבל במאמר אחר שמדובר עליה, נתקלים באותו קושי, שפתאום מגשמים מושגים כמו: "לשון", "עיניים", "אישה", "להעביר מהלב לפה" וכו'. לכן המקובלים מדגישים ש"דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים", שחכמת הקבלה לא שייכת למצוות הרגילות, ולמה שנקרא "תורה עממית". בכך הם דורשים לקיים ניתוק בין מה שעושים בגוף, ובין מה שהתורה דורשת לעשות עם הרצונות. לעסוק ברצונות ולתקן את הכוונות מעל הרצונות, ואפילו לא את הרצונות עצמם.
המקובלים לוקחים על עצמם את כל כובד האחריות להצהיר בצורה נחרצת, שהקבלה איננה שייכת ליהדות, הצהרה חמורה שמושכת אליהם אש צולבת, בכוונה כדי דווקא לנענע חזק את האדם שיתחיל להבין, שמדובר בפנימיות המנותקת מהגוף ומכל הלבושים החיצוניים. אחרת אנשים קושרים כל הזמן בין הקבלה לבין חיצוניות. כמו שחושב אדם דתי, שלימוד הקבלה הוא תוספת ידע על "עוד כמה מלאכים בשמים". אבל בעל הסולם לא שם לב לאמירות כאלה ואומר (בתחילת "הקדמה לתע"ס"), רק מי שמתעוררת בו מתוך הרצונות השאלה "מהו הטעם בחיי?", איתו צריך להמשיך הלאה לדבר על קבלה.
יש בעיה גדולה לנתק את המושגים האלה מהגוף. זו כל הצרה שלנו, והיגיעה הגדולה ביותר שצריך לתת. כמו בחללית שמתרוממת ויוצאת מכדור הארץ. תשעים אחוז מכמות הדלק שלה נשרפת רק כדי להתרומם ולצאת. ואחר כך היא צריכה כמות דלק אפסית כדי להמשיך לנוע בחלל. הבעיה העיקרית היא להתנתק מהציורים של הגוף. ולכן לא איכפת למקובל לספוג צעקות וקיטונות של ביקורת, שכאילו הוא מגיע עם תורה חדשה או עושה דת חדשה, העיקר שאולי ישמעו על המצוות שעושים בגוף, שהן אינן שייכות למצוות שעושים ברצון.
ובמאמר הזה רואים עד כמה צורת הלשון משפיעה אפילו על לומדי קבלה, עד שלא יכולים להתנתק מצורות גופניות וגשמיות, ולהעביר אותן לצורות של הרצון. לסתם רצון גשמי של האדם, אפילו לא לרצון רוחני, אבל להיות בתוך הרצון. וזו הבעיה. לכן המקובלים, למרות שהם צפויים לספוג מכות לא מעטות על ההתייחסות הזאת כלפי היהדות העממית, על הקביעה שאין קשר בינה לבין חכמת הקבלה, מאותה מסגרת עממית של תרבות וחינוך. אבל אין להם ברירה, כי אחרת הם לא יצליחו לנתק את האדם מפעולות גופניות עם הרצונות האגואיסטים, ולהעביר אותו לפעולות בתוך הרצון, שדווקא עליהן צריך להיעשות הבירור, האם הן אגואיסטיות או לא.
אלא מה עוד אפשר לומר לאדם, כדי להוציא אותו מבירור בגוף לבירור ברצונות. הרי בכל מקום כולל אצל בעל הסולם כתוב על "גוף", על אותו גוף שנחתך כ"חלק אלוה ממעל" ("הקדמה לספר הזוהר"). ולוקח זמן להבין שלא הגוף שלנו נחתך, אלא מדובר ברצון. אבל קשה לדעת איך זה יקרה במודעת של המון העם. כי בינתיים יש לקבלה שונאים ומתנגדים רבים בגלל זה. וצריך להסביר יותר ויותר למה פועלים כך בהפצת הקבלה. שהתורה הרגילה עוסקת בגוף ותורת הקבלה היא פעולות בתוך הרצון. ולכן המקובלים מדגישים שאין קשר בין הדברים, כי בתורה מדובר רק על תיקון הרצון.
והגוף הפיסי הוא לבוש בלבד. לכן בגוף מקיימים רק מנהגים, מסגרת תרבותית של עם, שבאה דרך חינוך, מוסכמות חברתיות יפות איך להתייחס בצורה חיצונית זה לזה. כמו שמתייחסים יפה לקונה שנכנס לחנות, כדי שיקנה. ולא מפני שיש איתו יחסים אמיתיים ופנימיים. אלא תרבות חיצונית כמו באנגליה, שכולם נורא אדיבים. אבל אם כל אחד יתחיל להתנהג כמו שהוא פנים, הוא ישחט את כולם. ולכן חייבים להבדיל בין העיסוק באמת, בתיקון הרצון, שצריך לתקן אותו כמו שהוא, לבין אותם גינונים חיצוניים שלא דורשים הסכמת הלב.
במצב של "פיו ולבו שווים", האדם לא מניח תפילין עד שלא מגיע לדרגת "תפילין", ולא עושה מצוות בגוף לפני שמגיע לאותם תיקונים בנשמה. אלא מתוך הנשמה הוא מרגיש נחיצות, שמבטא אותה גם בגוף. אבל אין זה אומר שכך צריך לעשות. אלא בינתיים להחזיק במה שעושים בגוף, בתור מנהג שמזכיר על התיקון האמיתי שצריך לעשות. ולכן המנהג הוא חשוב, כדברי הכתוב: "מנהגי ישראל קודש", כי הם מצביעים על הפנימיות, אם הם מצביעים. ואם הם לא מצביעים, אלא דווקא הפוך, מסתירים, אז במקום לגשת לתיקון הפנימי מסתפקים בקיום מנהגים, וכל אחד חושב את עצמו כבר קדוש. וזה העוול. ולכן חייבים להבדיל בין קיום בגוף לבין קיום ברצון, ואז לתת מקום לאותו חינוך ותרבות של מוסכמות ומנהגים, אבל רק כמצביעים על הפנימיות ולא יותר. אחרת האדם לעולם לא יתנתק מהגוף ולא ייגש לרצונות כדי לבנות מהם נשמה. אלא שזה מחייב עבודת הסברה מאוד קשה, באותו חלל עצום שהולך ונפתח היום בפני הפצת הקבלה.
למה גם בלימוד הקבלה יש משיכה חזקה לברוח להגשמה?
בחיים שלנו רגילים בהתאם לרצונות להרגיש קיימים בגוף. הגוף הוא "האני" של כל אחד, "העולם שלו", "החיים שלו". ומתוך הרצונות האלה שכרגע אוחזים בגוף, מקבלים את כל ההבחנות. כל מה שאומרים לאדם, הוא מיד מרגיש בתוך הרצון, ברצון שקשור בינתיים לדרגה ורמה של הגוף הבהמי. ולכן אם שומעים מילים כמו: "לחלוחית" או "רטיבות", לא חושבים שהמונחים האלה שייכים לתיקונים של מידת "אור החסדים" (כמו שבעל הסולם אומר ב"הקדמה לספר הזוהר" (אות ע'): "הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת,"). אלא מיד חושבים שמדובר על רטיבות במקום כלשהו, על אותה צורה שאליה קשורים הרצונות.
אם הרצונות קשורים להבחנות שהן יותר מהגוף, מפני שהם בדרגה גבוהה יותר בסדר המדרגות, זאת אומרת, רצונות יותר גדולים, אז לא חושבים ש"רטוב" מתייחס למקום לח, אלא מיד חושבים שמדובר על השתתפות החסדים. קודם כל באה בראש הצורה הזאת, כי חיים ברצונות שהם יותר גבוהים מהגוף. וכך הולכים וכל פעם בונים כל אחד לעצמו את רמת העולם שלו. אבל מי שנמצא ברמה הנמוכה, הכל אצלו קשור בגוף. "ברית עיניים" היא לא להסתכל. ו"ברית הלשון" היא לא לפתוח פה. אלא לדבר יפה לפי ספר "שמירת הלשון", שמלמד מה מותר ומה אסור להגיד כשהולכים ברחוב. ולא כתוצאה מתיקון הלב.
אלא לפי הספר לומדים איך בצורה מילולית להיות צדיק, ולא לפי הלב. כמו ששמים מדבקה על האוטו "קדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך", לא כדי לעורר את הלב ולהזכיר, אלא שיראה מבחוץ. ומכאן הבעיה הגדולה לנתק את העם מהיחס לגוף. אם רוצים להפיץ את הידיעה על הגישה הזאת לפנימיות ולרצונות במקום לחיצוניות ולגוף, יש בעיה גדולה להסביר את זה. כי האדם נמצא כל כולו בתוך הגוף, וקושר דרך הגוף את החיים ואת תפיסת המציאות. אולי אי אפשר להסביר לו שיש משהו מחוץ לגוף, אבל לפחות להסביר לו שחייבים להתייחס לאותם הרצונות, כאילו שאין לאדם גוף, כאילו אין לו ידיים ורגליים ולשון ועיניים. והוא לא יהיה פחות אדם. כי לא מדובר על החושים (אם יש או אין חוש מסוים, אם רואים בעיניים או טועמים על הלשון, או יכולים למשש), אלא על הרצונות, על רצונות פנימיים, שאותם לא צריך לתקן כלפי מה שמרגישים בעולם הזה.
צריך לגרום לאדם להתרכז בתוך הרצונות שלו ולא בגוף. אבל קשה מאוד לעשות זאת במימדים רחבים של כל העם. למרות שלא אנחנו עושים, אלא מעוררים אורות והמאור מחזיר למוטב. אלא שיש בעיה. מצד אחד, רואים אפילו לפי התגובה, שהמילים האלה: "קבלה לא שייכת לדת", "קבלה מדברת על פנימיות", "מצוות הם לא המנהגים שרגילים אליהם, אלא תיקון הרצונות הפנימיים" ו"כלפי יחס לבורא", הן מילים שעדיין לא יכולות להיקלט באוזני המון העם. מצד שני, צריך לעשות כך, כי הזמן דוחק וגם המצבים, כפי שרואים על המצב הכללי, ולפי מה שאומרים המקובלים, המורים שלנו. וצריך לפעול אפילו אם לא נראה שאפשר ויקרה. כי התיקונים הם לא עלינו. עלינו רק לעשות מה שמבינים, לא חשוב אם טועים או לא, הכל נכנס לאותו תהליך. אבל הבעיה הראשונה היא לנתק את האדם מהגוף הפיסי שלו ולחבר אותו לרצון. כי אם הוא לא עושה מצוות ברצונות אלא בגוף, אז נקרא שהוא מקיים "מנהגים" במקום "מצוות".
מי עוסק בתורת האמת ומי לא?
תורת האמת נקראת "תורה לשמה". אז צריך לפרש מהו "לשמה", ולבדוק אם "לשמה" נמצא כמטרה אצל האדם. אם "לשמה" נמצא כמטרה, אפילו שלא נמצא בה, אז האדם כבר בדרך. אבל כמו שבעל הסולם אומר (הקדמה לתע"ס): "הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה". איך נמצאו כאלה, הרי כולם קדושים שלומדים "לשמה"? לפי התוצאה. התוצאה שצריכה לבוא מהתורה לאחר כל הלימוד וכל הקיום, היא קיום הכלל "ואהבת לרעך כמוך". ואליו מגיעים רק אם עוסקים בתורה "לשמה".
למי שלומד בתורה איך לאכול, איך לשתות, איך לשחוט בהמה, קשה להבין איך מכל מיני חוקים שצריך לעשות, מגיעים לאהבה של "רעך". בפרט אם "רעך" הוא חילוני שלא מקיים כלום. אפשר רק להצטער עליו שיהודי נמצא בטעות מרה כזאת, אבל לא לאהוב אותו ובוודאי לא את כל העולם. כי כל הפעולות שכתוב בספר "שולחן ערוך", איך לבצע בצורה חיצונית, לא מביאות את האדם לאהבת הזולת. ו"תורה" איננה מה שמבינים בחיצוניות, שצריך לעשות בגוף. אלא תורה שמתקנת את הלב, את הרצונות של האדם. שיכולים לתקן אותם רק על ידי תורה הנקראת "המאור שבה מחזירו למוטב".
זאת אומרת, מדובר על רמה אחרת לחלוטין של עבודה, של תורה, של לימוד. על לימוד מהבורא, על פעולות השפעה ואהבה לזולת. ואת הפעולות האלה רוצים לעזוב ולעשות מה שכתוב באיזה ספר. בגלל זה כולנו נמצאים בצרה גשמית, שלא נדבר על רוחנית, שלא נמצאים בעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא, כי ממילא מי חושב על זה. אבל לפי התוצאות רואים שהעיסוק בתורה חיצונית, לא בדיוק עוזר להביא את האדם לאן שהוא צריך להגיע. הוא לא מגיע למימוש כלל התורה "ואהבת לרעך כמוך", אלא כביכול ההפך.
בדרגות האגו הקודמות, שהאגו לא היה כל כך בוער, הוא לא היה מורגש. לכן בתקופות האלה האנשים היו צנועים, והיו מסוגלים לאזן את עצמם עם החיצוניות, כי הם היו בדרגת דומם, צומח וחי. אם הם היו מתנהגים לפי מה שכתוב, בצורה פשוטה, לפי רצון עממי פשוט, הם היו יחסית מתוקנים. רק מפעולות גופניות הם כבר היו מתוקנים. אבל הם לא גדלו, כי זה היה הכל בדרגת הדומם, בלי עבודה פנימית. ומרגע שהופיע רצון לקבל בדרגת מדבר, האדם לא יכול להסתפק יותר בביצוע פעולות גופניות בלבד.
ולכן אי אפשר להשוות את היהדות שהיתה לפני מאתיים שנה, עם היהדות של היום. כי עם ישראל של היום הוא בכלל משהו אחר, ממה שהוא היה לפני מאתיים שנה. היום כמעט ולא מוצאים יהודים כאלה, אולי כמה פה ושם, כי הרצון לקבל גדל. ולכן כל העיסוק הזה בתורה כמו לפני מאתיים שנה בזמן הגלות, שהיה יכול להחזיק יחסית את הצורה הגלותית של העם, היום כבר לא מועיל. כי הגענו לשלב שצריך לתקן את הרצון, ובהתאם לכך הרצון גדל למימדים של דרגת מדבר, ולא נשאר בדרגת חי. אבל העניין הוא, שמילים לא יעזרו. אלא צריך לעשות את המוטל עלינו בהפצת הקבלה, כדי להסביר ולעורר. והיתר יבוא על ידי האור המחזיר למוטב.
מה האדם יכול לעשות אם מזהה שמגשם את הכתוב?
אם האדם עדיין לא עשה מספיק יגיעה, והמאור שמאיר עליו לא נותן לו אחיזה ברצונות ללא גוף, שמפסיק להזדהות עם הגוף, ורק נותן לו מה שחייבים כדי שיתקיים, אז אין לו מה לעשות, כי המאור עדיין לא הרים אותו מהדרגה התחתונה הגשמית, הבהמית. "גשמית" לא נקרא כמו בקבלה "על מנת לקבל", אלא הלבוש האחרון ביותר של החומר הזה. אם האור לא בא ומרים מעט את האדם למעלה מהגוף הזה לרצונות שבתוך הגוף, אז אין לו מה לעשות, כי כל מילה שהוא שומע או קורא הוא קושר עם הגוף.
לאחר מכן מגיע שלב, שהאדם מתחיל לקשור כל מה שכתוב, עם הרצונות שלו. שהוא חושב כך או אחרת, כי הם לא מתוקנים. הוא אמנם מפענח הכל לפי הרצונות המקולקלים, אבל כבר לפי הרצונות. ואז יש לו כבר יכולת לראות, שאם יהיה כך וכך, אז מה יהיה, כך או כך. הוא מתחיל כבר לעבוד בתוך הרצונות. עדיין הרצונות כולם אגואיסטים ולא קשורים לבורא. כי הבורא לא מגולה והאדם לא יכול לקשור את הרצונות שלו אליו, אלא לכל מיני תענוגים. אבל לתענוגים שהופכים להיות יחסית מנותקים מלבוש.
כל התענוגים האלה של אוכל, מנוחה, מין, ילדים, חום ובטחון, נעשים כאיזה כוח, מילוי, שאפשר כבר לדבר עליו במונחים טכניים, כאיזה מסר. אמנם שכל זאת עדיין לא משייכים לבורא. כך עד שהאדם מתחיל לגלות, שבכל החיים הפנימיים שלו, שפתאום נעשה מעורה בהם, הוא מתחיל להרגיש שהרצונות שלו, וגם המילויים האלה שכבר מנותקים אצלו מהגוף, בצורה שכבר יכול לדבר עליהם ללא גוף, בעצם הבורא מסובב לו אותם. ואז כלפי העובדה הזאת, יש לאדם הסתר כפול או הסתר רגיל, שהוא עצמו מחבר או מנתק, מה שקורה לו עם הבורא.
ולאחר שנותן יגיעה, ומעט מתחזק שהרצונות שלו קשורים לבורא, והוא השורש של כל הרצונות ושל כל המילויים, זאת אומרת, של כל התהליכים שקורים לו, אז האדם מתחיל לגלות עוד שלב של יחס, ומתחיל להתחשב עם "לטובתי" או "לטובתו". כך מתחיל הבירור של "לא לשמה" עד שמגיעים "ללשמה". ולפי היחס לבורא או לעצמו, האדם מברר את הזדונות והשגגות. אבל לא כלפי משהו בעולם הזה, אלא זדונות ושגגות הם רק כלפי ההשגחה של הבורא. אם מה שקרה לו, האדם שייך לבורא או לא, רק כלפי ניתוק או חיבור עם הבורא. ולא אם דיבר בחוץ מה שהרגיש בלב, או הסתכל על אישה. אלא באיזו רמת קשר הוא נמצא עם הבורא. ואז מתחיל הבירור של שכר ועונש.
זו נגיעה קלה בבעיה גדולה שנמצאת עוד לפנינו.
האם פעולות בידיים וברגליים לא משפיעות על הרצון?
אין ידיים ורגליים, אלא רק רצונות. לכן אין טעם לקשור רצונות לבשר שלנו ולהזדהות איתו, כי זה לגמרי מסיט את האדם מהכיוון. כי רצונות לא חשוב באיזו מידה, הם לא דמיונות. והגוף הביולוגי הוא קיים רק בדמיון שלנו. המאבק הזה לאן לקשור את הפעולות שלנו, הוא מאבק עקרוני. צריך להתנתק כאילו לא נמצאים בגוף. להתחיל לחשוב כך, ובצורה כזאת להתייחס כל אחד לעצמו, שאין לו גוף. כי כמו שבעל הסולם אומר, יש מספר נשמות שמתלבשות בגופים שונים ובאות לעולם הזה.
האם אפשר דרך הסבר לשנות תפיסות בעם?
יש אנשים שבשבילם הסבר זו הדרך. אבל לכלל העם הדרך איננה הסבר. אלא כמו שהאדם לא יודע איך הוא גדל מתינוק ונעשה גדול, וכל אחד ואחד ברוחניות לא יודע איך הוא גדל בהשגחה פרטית, כך אין לדעת איך השינוי יקרה. אבל צריך להשקיע מאמצים במה שמסוגלים. כי דרגת היכולת שלנו וההשכלה וההבנה שלנו בכל זה, היא אפסית ואפילו שלילית. אבל מהיגיעה הזאת לומדים.
התגובות השליליות ששומעים על הפצה בעם, צריכות להיות בשבילנו מצרך חשוב מאוד ויקר. כי יש להבין אותן כתיקון כיוון של ההשגחה. ולכן חשוב לקחת בחשבון כל ביקורת ולהגיב עליה. ואם יש ביקורת כואבת מה טוב, כי היא מעוררת להשתנות ולמצוא הסברים נוספים, ולא להצדיק את עצמנו. אלא היא באה בכוונה שנסביר את עצמנו נכון, שנכניע את עצמנו ונוריד את עצמנו כלפי העם.
ולכן בהפצה זקוקים מאוד לתגובות שליליות. כי חשוב מאוד לקבל שכל ויכולת להוריד את רמת ההסבר ולמצוא מילים. ולא טוב להסתיר תגובות שליליות כלפי ההפצה, כאילו מדובר בדברים רעים. כי אז אי אפשר ללמוד להבא ונגרם סבל לחינם. כמו שמסתירים מאדם שהוא חולה, בעוד הוא בלבד יכול לתקן את הפגם הזה. אסור לטייח, לטשטש, לצבוע את הדברים. אלא ההפך, צריך לראות בכל דבר שלא מרוצים ממנו בהפצה לעם, ממש כגילוי מהשמים. לחקור בכל צורה מה הסיבה וכנגד זה לבנות את ההסבר.
התגובות האלה הם סימנים בשבילנו איפה יכולים להוסיף. ולא נכון להתייחס אליהם אחרת. כי יחס של מתקדמים חייב להיות יחס קריאטיבי ויצירתי. לשמוח שקוראים ביקורת על צורת ההפצה. גם אם כואב שלא מבינים. צריך אחר כך ללכת ולחשוב כמה ימים בכובד ראש, ולהיעזר באותה ביקורת כדי להגיע לצורת הסבר אחרת. אלא רואים לפי המאמר הזה עד כמה אין מילים. מדובר על "ארבע בריתות", ונראה לקורא שמדובר בשמירת הלשון, או באיסור להסתכל בעיניים על אישה. כי המאמר מובא בצורה כזאת כאילו אסור להוציא שום דבר מהפה.
למה ברמת הקיום שלנו שומרים על מנהגים?
מנהגים מקיימים כדי לשמור על מסגרת. ובעל הסולם אומר על המנהגים האלה, שהם חייבים להישאר עד גמר התיקון. גם לאחר שתהיה אחדות בכל העולם וכולם יהיו כאחים, תהיה לכולם משפחה ובתוך כל משפחה יהיה מנגנון יחסים משלה. וכך גם בין העמים ובין הציביליזציות. כי יש רמות שונות של התפתחות.
ולכן בעל הסולם מציין, שכל אחד יוכל להישאר בדתו, באותה מסגרת חיצונה שלו. היא לא תפריע לאדם, אם הלב שלו יהיה מכון לאהבת הזולת, ודרך אהבת הזולת לאהבת הבורא. כי המנהגים החיצוניים הם רק כעין קיום תרבותי שבתוכו מתקיימים. אלא המיוחד במנהגים היהודיים, שהם נמצאים בהתאמה מחיצוניות לפנימיות. אבל גם גמר התיקון כנראה לא יפריע לכל אחד לשמור על המנהג שלו.
מה הסיבה שבאים בגוף, אם בונים נשמה בלי קשר לגוף?
הפצת הקבלה צריכה להביא את האדם לתיקון הפנימי. ולכן צריך להסביר לו, שפעולות חיצוניות טובות ואף הכרחיות, כדי לשמור על מסגרת העם, אבל הן לא מתקנות את הנשמה. ואנחנו צריכים לתקן את הנשמה. האדם חוזר ומתגלגל לעולם הזה עד שלא מתקן את הנשמה. ואף אחד לא יתקן את הנשמה שלו בפעולות חיצוניות. אלא יצטרך לקחת את הרצונות שלו ולהתחיל לעבוד איתם, ורק על ידי בירור ותיקון שלהם להגיע לתכלית.
ואז אין לו צורך בגוף. אלא בשביל מה צריך את הגוף? כמו שמסבירים בקבלה, גוף צריך כדי לעבור ממדרגה למדרגה, כאשר הרצונות מתחלפים לגמרי. בהתחלפות המדרגה, מתחלפות כל העשר ספירות, והאדם נמצא רק בקיום האגואיסטי, ובנקודה קטנה שממנה בא הפרצוף הבא. כי הקשר בין הפרצופים בא בהפסק בין הפרצופים. לכן עד התיקון האחרון ביותר, האדם חייב להתקיים בגוף הגשמי הזה, באותה צורה חיצונית שקשורה עם הנקודה, ובה להרגיש. כי אם הוא מתנתק מהרצונות שקשורים לרוחניות, אז הוא נשאר עם הנקודה בתוך הגוף הגשמי, בשכבת רצונות כאלה שאינם שייכים לתיקון.
לכן גם לצדיק וגם לרשע יש אותו גוף, שלעיתים חולה במחלות, ויש לו כל מיני צרכים שלא שייכים לדרגה רוחנית. ההתנהגות עם הגוף לא שייכת לחלוטין לתיקון הפנימי. גוף בריא או גוף חולה יש גם לאדם מקולקל וגם לאדם מתוקן, שנמצא בכל מיני מצבים רוחניים. רואים דוגמאות על כל המקובלים ביחס לאנשים רגילים, שהגוף לא מעיד על שום דבר. כי אין קשר בין הגוף לנשמה. אלא עד שהנשמה לא מגיעה לתיקונה, היא חייבת להתגלגל ולהתלבש ("להתלבש" הכוונה, בהרגשתנו) בתוך גוף.
ואם אומרים שיש קשר ביניהם, אז אי אפשר להוציא את האדם שעושה פעולות חיצוניות בלבד, כמו הנחת תפילין, טלית, וכו', לפעולות פנימיות של תיקון הרצונות. לכן, אם הוא דתי, חייבים להצביע לו על תיקון הרצונות. ואם הוא חילוני, צריך להסביר לו, שכדי להיות במסגרת ולא לתת לגוף הבהמי לברוח יותר מדי, האדם צריך לקחת על עצמו כמה מנהגים. אבל המנהגים האלה אינם נקראים "חוקי תורה". כי "חוקי תורה" נקרא התנהגות הרצון עם האור על ידי המסך. זה נקרא "חוקים". "חוק" נקרא רצון לקבל ואור כנגדו, ומסך ביניהם. מה שקורה ביניהם נקרא "חוק". ואין יותר חוץ משניהם. היתר מה שנראה לנו, כאילו יש לנו גוף ויש עולם הזה, הכל מדומה.
לחילוני צריך לומר, שאין כלום חוץ מזה. וכדאי לקיים כמה מנהגים בחיים, כדי לא לברוח להודו או לברוח לסמים. כי יש מסגרת, גם של חגים, ובתוכה יותר נוח וטוב לקיים תיקון פנימי. וצורת הסבר כזאת נותנת לכל דבר משקל נכון משלו. ולא מבטלת מה שיש לעם ולא מחייבת אותו כמו בדיכוי, אלא רק ממליצה. ואז האדם מקבל את ההסבר כמשהו שמלווה אותו ועוזר לו בדרך. והאמת שכך הוא. כי הגוף שלנו וכל העולם שלנו, עם כל מה שיש בעולם הזה, נועד להיות כעין עזרה חיצונית לתיקון הנשמה. אבל אנחנו החלפנו את הפנימיות עם החיצוניות. הפכנו את החיצוניות לעיקר, ואת פנימיות בכלל שכחנו.
פעם לפחות היתה פנימיות, אבל היום היא בכלל איננה. מי חושב היום על תיקון הרצונות. מי חושב על האהבה, שהיא "כלל גדול בתורה", בזמן שהוא עוסק בכל מיני מצוות. כל אחד רק הולך להתגאות בקיום מצוות, העיקר שיהיה לו עולם הבא. זאת אומרת, חייבים לעשות משהו כדי לסדר את הדברים האלה במשקלם הנכון, כי נמצאים כבר במצב שלא מאפשר לנו יותר לברוח. כך קובעים המקובלים, ולא שהוחלט על זה לפי מהדורת החדשות, או לפי מה שקורה עם המדינות השכנות. אלא בהסתמך על המקובלים, וגם על מה שרואים, כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לספר הזוהר" (אות ע"א), ש"נעשינו עדי ראיה" במאורעות השואה, "לכל האמור בתיקונים הנ"ל.".
ותמיד תהיה קיימת השאלה, אם עושים נכון או לא, ואם לא טועים. אבל קשה מאוד לקבוע. כי ב"מכה הראשונה" צריך עד כמה שאפשר להסביר לאדם על מה לרכז את תשומת הלב. לא במילים חריפות ולא בגישה של "נגד", ש"צריך לנתק בין השניים, כי זה לא שייך". אלא לשים יותר דגש על החיוב, על מה צריך לעשות, במקום לדבר בשלילה על משהו. אבל בכל מקרה ההפצה לעם חייבת להדגיש, שלימוד הקבלה יותר חשוב מכל יתר העיסוקים. כי באמת רק לכך מתכוון הכתוב: "לימוד תורה כנגד כולה".
אם יש מאור המחזיר למוטב בשביל מה צריך מערכת הסברה שכלית?
הפצת הקבלה צריכה להביא מהצד שלה הסברה שכלית, וכנגדה יבוא המאור המחזיר למוטב. והמאור הזה שמאיר על האדם, הוא קודם כל יגרום לו ייסורים, כי האדם נמצא ההפך מאותו המאור. ואז הייסורים שלו, לפי מידת הייסורים, הם ימצאו את ההסבר של הקבלה. ומתוך ההסבר הזה האדם יבין למה הוא סובל, ותהיה לו דרישה מעט להשתנות. ואז המאור הזה הופך להיות "מחזיר למוטב".
לכן אי אפשר בלי הפצת חכמת הקבלה. ואחרת לא היה צורך בקיומו של עם ישראל. אלא כמו שכתוב על הבורא, הוא היה הולך בעצמו לאומות העולם ונותן להם ישירות את התורה. אבל אי אפשר לתת אותה בצורה כזאת. אלא כדי שתהיה בחירה, כדי שיעשה בירור אישי ועצמאי, חייבים לקבל אותה במוחא ובליבא. לקבל אותה דרך השכל ולקבל אותה דרך הרגש.
דרך הליבא מקבלים ייסורים, כנגד המאור המחזיר למוטב. כי הלב נעשה יותר אגואיסטי, וכנגד זה המאור נעשה יותר ברור, שהוא כנגד הלב. והרגשת הייסורים הזאת באה בכל מיני אופנים שיש בעולם הזה. אבל דרך המוחא חייב לבוא הסבר למה קורה כך. וכדי שיבוא ההסבר הזה, חייבת להיות מערכת הסברה שמהווה דוגמה. לכן היה צורך בקבוצת המקובלים הזאת, שהפכה במרוצת השנים לעם ישראל, שהם יהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש", שיהוו מערכת הסברה. כי בלי ההסברה הזאת לא יתכן שהאדם יתחיל תיקון. לכל אחד ואחד היא חיונית, אי אפשר אחרת.
וכך זה מגיע עד אלינו. האדם מרגיש ייסורים ושואל "מהו הטעם בחיינו?". ואז הוא מתגלגל למקום שבו לומדים. כי אחרי שנגלה בו החיסרון כנגד האור, הוא חייב למצוא את עצמו במערכת דאדם הראשון, מהיכן שמתחילים לקבל, היכן שעליו להתחיל להתקשר למקום שלו במערכת דאדם הראשון. ואי אפשר בצורה טבעית שיקרה אחרת. כי לא שצריך לבוא כך, או צריך לבוא כך. אלא אם מסתכלים על המערכת הכללית, רואים שחייבים להיות שני הנתונים האלה יחד. כי יש מוחא וליבא, שני סוגי בירורים, מר ומתוק, אמת ושקר.
בלי בירור של אמת ושקר, אין אדם. אלא רק דרגת בהמה. במר ומתוק אין בירור. אלא בירור כמו שעשה אדם הראשון לפני חטא, לפי החיך, לפי הטעם. ולפי הטעם אף פעם לא טועים. ואז לא נעשים אדם, אלא מלאך. אבל אם נוסף לנו גם "אמת ושקר", אז האדם טועה בין שני הבירורים הללו של מר ומתוק, אמת ושקר. ובטעות ביניהם מוצא את עצמו ללכת למעלה מהדעת, ואז נבנה "אדם".
למה החברה החרדית לא יכולה להסתפק יותר במצוות של גמילות חסדים ומתן בסתר?
המסגרת החיצונית הזאת של אורח החיים הדתי, אין בה משהו לא טוב או משהו פגום. אפילו שיכול להיות, כי בכל זאת מדובר בבני אדם. אבל בכללותה, המערכת הזאת בנויה בצורה נכונה ומתוקנת כלפי בני אדם, כדי להחזיק מסגרת סבירה של עזרה הדדית. והמסגרת הזאת היא בהחלט ראויה לכל שבח. אלא שבקבלה לא מדובר על הקיום הגשמי הזה, אלא על מה שחסר לנו מצד קיום מחשבת הבריאה.
בעולם שלנו נבנו מערכות שאפשר להתקיים בהן "שבעים שנה" בצורה נכונה וטובה. אבל דרכן לא מתקנים את הנשמה ולא מגיעים לדבקות בבורא. אלא שמים לב לקיום הגוף ולא לקיום הנשמה. כמו שבעל הסולם מסביר בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שאם אדם מישראל משים לבו לקיום הגוף, לחיצוניות, במקום לקיום הנשמה, לפנימיות, אז הוא הופך את "הקערה על פיה", וקובע בכל העולם שחיצוניות מתגברת על פנימיות. וכך קמו בכל העולם כל המזיקים והמשמידים, שקודם כל באים על ישראל, ואחר כך באים על חסידי אומות העולם. עד שהיום כל העולם עומד להיחרב.
ומי גורם לכך? אותו איש מישראל שרוצה חיים יפים ומתוקנים רק בדרגתו הגשמית. הוא שמחולל את כל הצרות האלה בכל העולם. מפני שהוא עצמו פנימיות העולם, והוא שנמצא בדרגה הפנימית והחשובה ביותר, הוא בדרגתו קובע שחיצוניות יותר חשובה מפנימיות. ולכן למרות שהוא עוסק בגמילות חסדים ומתן בסתר, מה שהוא גורם לכל העולם גרוע הרבה יותר מכל מה שגורם מישהו אחר. הוא היחיד שאשם במה שקורה בעולם, ואין לו מה להאשים את נסראללה או דומיו. אלא רק את עצמו, כי הוא נמצא בעולם חרדי שחושב רק על קיום יפה של הגוף, על מערכת חינוך לקיום מצוות ותרבות של בתי כנסת, אבל לא על תיקון הנשמה.
אין פסול במעשים כאלה של קיום גשמי. אלא החשיבות שבו, היא הפוכה. ואחר כך רואים את תוצאות החיצוניות הזאת על כל העולם. אבל היום כבר הגיע הזמן להכיר בכך, כי נמצאים במצב מסוכן מאוד. אמנם כל אחד יכול לנסות ולהרגיע את עצמו, שלא נורא כבר ראינו ימים כאלה בעבר, זמנים כאלה שרצו להשמידנו, כמו בימי הביניים, בפוגרומים בפולין ורוסיה, בשואת אירופה, וצריך רק להחזיק בתורתנו. אבל המקובלים קובעים שטעות לחשוב כך, כי הגיעו ימות המשיח של האלפיים האחרונים, וכל אחד נדרש יהיה לעשות את התיקונים שמוטלים עליו.
והמקובלים שמשיגים את כל המציאות, הם היחידים שמבינים מהו התהליך שעובר עלינו. ומי שמשיג לא יותר מחיים גשמיים, הוא חייב לשמוע את הדברים האלה ולהישמע להם. ואם לא, אז יבואו הייסורים ויחייבו אותו, כי אין דרך אחרת. מי שמסתפק בקיום של אורח חיים יהודי, לא מתקן את הנשמה. הקיום הזה היה מספיק רק בתקופת הגלות. אבל עם החזרה לארץ ישראל, מסביר בעל הסולם, החלה התקופה שצריך לתקן את עצמנו, לתקן את הנשמה. ובהתאם לגוף הגשמי שמתגלגל ובא לארץ ישראל הגשמית, כך הנשמה שלנו צריכה לעלות לארץ ישראל הרוחנית. ואם לא נתקן את הנשמה, אז גם בחיים האלה לא נוכל להתקיים ולהגיע לעצמאות.
האם מצוות מעשיות מנוגדות לשיטת הקבלה?
חכמת הקבלה לא מתנגדת לקיום מצוות מעשיות. אבל בן אדם חילוני שבא ללימוד הקבלה, לא נדרש לחזור בתשובה. כי בקבלה אין חזרה בתשובה, במובן כמו שרגילים לראות בחוגים שמחזירים בתשובה. בקבלה לא "מפילים" שום דבר על האדם, כי אין כפיה ברוחניות. וגם על גשמיות בעל הסולם אומר, שכל כפיה הוא לא מ"סיטרא טובא", מסיטרא דקדושה.
ולכן לא מחייבים את האדם במצוות, אלא יש מסגרת של תקנון, ובתוכו חלק שעוסק בקיום אורח חיים דתי, אבל בצורה שאיננה מחייבת. כי למרות שחכמת הקבלה איננה נגד קיום מצוות, היא שיטת תיקון שצריכה להתפשט בעם ישראל כולו ובכל העמים. שיטת תיקון של הרצון לקבל, ולכן מלכתחילה מיועדת דווקא לאומות העולם ולא לעם ישראל, שהוא רק בתור מעביר שלה. וברור שאין טעם לבוא בצורה של דיכוי, שמכתיבה לאנשים תנאים מוקדמים של קיום פעולות חיצוניות.
אלא מדובר רק על שיטה לתיקון הלב, לתיקון הרצונות. וכמו שבעל הסולם אומר, כל אחד יכול להישאר בדתו. נראה כאילו הפצת הקבלה הולכת ושוברת את החינוך. אבל היא לא שוברת אותו. אלא היא אומרת לאדם, שבזמננו אין זה הגורם הקובע, שעומד בדרך לתיקון העולם. וכל אחד יכול להישאר עם המנהגים שלו באין מפריע לשני. כי הקבלה קוראת את האדם רק לתיקון הלב.
מה הבעיה בכך שרואים במצוות מעשיות דרך להשגת העולם הבא?
הבעיה היא, שהאדם מתחיל לחשוב שהגוף בשר שלו קשור לנשמה. שבתוך כל אצבע שלו מתלבשת נשמה, או בכל הגוף שלו נמצאת נשמה. אבל האמת היא, שאף אחד מהם אפילו לא שואל על זה, אלא רק עושה כי כך כתוב. והיום האדם עובר לשלבים שאי אפשר יהיה להמשיך יותר בפעולות מכאניות, אלא נדרש ממנו לעלות ולהיות "אדם".
וכל אחד חייב להתחיל לחשוב מה הוא עושה בחיים. כי רוצה או לא רוצה הוא הגיע לשלב שזהו זה, מספיק להיות תינוק. ואחרת הוא יתחיל לקבל מכות כדי לגדול ולהיות "אדם". היום לא מספיק יותר ללמוד מגירסא דינקותא, שיכולים לעשות מצוות רק במעשה, כי הפעולות האלה לא מתקנות את הנשמה. נדמה לאנשים שמספיק להם לעשות מצוות, כי כך לימדו אותם. אבל הקיום הזה איננו עובד יותר. כך אומרים המקובלים וכך היא קריאת הזמן. ואין מה לעשות.
כדי להקל על המעבר הזה, היתה תקופת ההשכלה והיציאה של חלק מהעם מאורח החיים הדתי. ונוצר מצב שהיום יש גם אלה וגם אלה, ואפשר להקל ולתקן זה על ידי זה. אבל אם כל העם היה נשאר דתי אדוק, היה קשה מאוד להגיע לתיקון הנשמה. והיינו נאלצים לעבור ייסורים גדולים מאוד, כדי לעכל את הרעיון החדש. ולכן צריך לראות ביציאה מהדת של חלק מהעם, ממש רחמנות מלמעלה. כי בצורה כזאת אפשר לגשת לחלק החילוני, ולהתחיל לתקן את רוב העם בתיקונים פנימיים אמיתיים של הנשמה.
והחלק השני יתקדם לאט לאט במסגרת שלו, בלי שאף אחד ישבור לו את המסגרת. ועל ידי זה תהיה גם התקרבות בין אלה לאלה. וכולם לאט לאט יעסקו בתיקון הנשמה, וימצאו ביניהם צורה של מסגרת כוללת נכונה. כי מתוך תיקון הנשמה, הפנימיות תהיה חשובה במקום החיצוניות, וייראו במה החיצוניות יכולה לתמוך, וימשיכו אותה. בתהליך כזה של תיקון הנשמה, החילונים ירצו ההפך, להיות קצת יותר במסגרת חיצונית של קיום מנהגים. כי הקיום הזה עוזר ומחזיק את האדם בצורה חברתית שתואמת לפנימיות.
מהי הנקודה המכרעת בהסבר שצריך לתת?
במצוות מעשיות לא מתקנים את הנשמה. הנשמה ירדה בתוך הגוף כדי שהגוף יתקן אותה, ולא כדי לתקן את הגוף.