אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר ס"ח: "קשר האדם אל הספירות - ב"

מאמר ס"ח: "קשר האדם אל הספירות - ב"

שיחה מ-01.10.06

הרצון לקבל, הוא מה שנברא. הוא נברא על ידי האור, שנקרא כלפי הרצון לקבל "בורא". וברא אותו כיציאת "יש מאין", כחושך על פני האור, מפני שמנוגדים המה בתכונות. ולכן הרצון לקבל, הוא דבר שריר וקיים. אלא בחוכמת הקבלה מדברים, איך הרצון לקבל הזה מתפעל מן האור, ומתחיל לגלות בתוך עצמו כל מיני צורות התפעלות, שהן נקראות "דרגות העביות", "הרגשה", ויחד עם זה הבנת ההרגשה, הנקראת "שכל". ובתוך הרצון לקבל מתחילות להתעורר כל מיני פעולות כביכול הפוכות, ממה שהוא לפי הטבע, שהן כוונות להיות דומה לאור, דומה לבורא.

וחוכמת הקבלה מדברת כולה, רק על איך מתנהג הרצון לקבל הזה שנברא. שהתנהגותו היא כולה תוצאה מהשפעת האור עליו, כי אין עוד דרך איך להשתנות בתוך הרצון. אבל חוכמת הקבלה לומדת ומביאה לאדם את חוקי ההתפעלות של הרצון לקבל. כי האדם הוא תרכובת מיוחדת כזאת של רצון לקבל יחד עם האור, שמתוך אותה פעולה הדדית בקשר ביניהם נוצר חלל פנוי, שבו יש לרצון לקבל מקום להביע את הנכונות שלו להידמות לאור. ועל שם הפעולה הזאת שרוצה להידמות, הרצון לקבל נקרא "אדם".

ולכן המאמר הזה הוא נקרא "קשר ה אדם אל הספירות". אותו רצון לקבל, איך מתוך רצונו להידמות לאור, הוא מסדר את עצמו, איך הוא בוחר שהאור ישפיע עליו, ויבנה אותו בצורה פנימית כזאת, שפעולתו תהיה דומה לאור. ובהתאם לרצונו להידמות לאור, הרצון לקבל קובע איזה רצונות מתעוררים בו ובאיזה סדר. הוא לא יודע בדיוק איך לעשות זאת. אלא בהשתוקקותו להיות כאור, הוא כבר דורש מן האור ומזמין מן האור, ברצון שלו, בתפילה, במ"ן, פעולות כאלה, שהאור עוזר לו ובונה בו.

האור מגלה בו כאלה רצונות, ביחסים כאלה ביניהם, ומשפיע על הרצונות האלה כך, שמתהווה בהם "מסך", כוונה על מנת להשפיע. אלא הכל תלוי באותו מ"ן, שבא מתוך הרצון לקבל לכיוון האור, כדרישה שהאור יטפל בו ויתקן אותו, ויעשה ממנו בחזרה דומה לו, לאור. כך קורה בכל הבריאה. ובמאמר הזה מדובר על איך מתגלים חלקי הרצון לקבל. כדי מצד אחד להתגלות מתוך הרצון לקבל בצורה המרבית, ומצד שני להתגלות כרצון מסודר באותה מגמת להשפיע, כמו שיש לאור.

"היוצא מכל הנ"ל, שאין בידי אדם לתקן את המחשבה, אלא רק הלב יש לכוון, שלבו יהיה ישר לשם השם ית'. ואזי ממילא כל מחשבותיו יהיו רק להשפיע נחת רוח ליוצרו. וכשמתקן את לבו, שיהיה לב ורצון דקדושה, אז הלב הוא הכלי להשרות בו אור עליון. וכשהאור עליון מאיר בתוך הלב, אז הלב מתחזק. ובכל פעם הוא מוסיף והולך.

וזה נוכל לבאר מאמר חז"ל "וגדול התלמוד, שמביא לידי מעשה". שפירושו, שע"י אור התורה הוא בא לידי מעשה, שהמאור שבה מחזירו למוטב. ו זה נקרא בחינת מעשה. זאת אומרת, שהאור התורה עושה לו בנין חדש בהלב. וזהו כנ"ל, שהגוף הקודם, שבא לו ממשכא דחויא, נפרד ממנו, וזוכה לגוף קדוש. שהגוף הפנימי, הנקרא קליפת נוגה, שהיה חציו טוב וחציו רע, נעשה כולו טוב. ובו שורה עכשיו הנר"ן, מה שהוא משיג ע"י מעשיו, במה שהוא מוסיף והולך."

אין כמה גופים. אלא אותו גוף שנופל, הוא קם. זאת אומרת, אותם הרצונות מאבדים את הכוונה על מנת לקבל ורוכשים כוונה בעל מנת להשפיע. ולכן נקרא שהאדם עובר מגוף אחד לגוף שני. אבל מדובר באותם הרצונות שישנם במלכות דאין סוף. אלא איך הם יכולים להתגלות, באיזה סדר בכל אחד ואחד, ובאיזה הקשר בין הרצונות של האחד עם האחרים, כדי כל פעם לבנות כלי אופטימאלי להשראת האור, שהוא נקרא "הגוף הקדוש".

"ומטרם שזכה לבנין חדש, אף על פי שהוא משתדל לזכך את לבו, מכל מקום הלב בעינה עומדת. ואז נבחן, שהוא בבחינת "עושי דברו". אבל צריכים לדעת, שהתחלת העבודה מתחלת דוקא בבחינת עושי דברו. אבל אין זה שלימות, משום שאין הוא יכול לטהר את מחשבותיו במצב הזה, כי אינו יכול להנצל מהרהורי עבירה, מטעם שלבו הוא מגוף של קליפה, ואין אדם חושב אלא מתוך הרהורי לבו, כנ"ל.

אלא רק המאור שבה מחזירו למוטב. שאז הגוף החוצץ מתפרד ממנו. והגוף הפנימי, שהוא קליפת נוגה, שהיה חציו רע, נעשה לכולו טוב. ואז נמצא, שהתורה מביאו לידי מעשה, שהוא ע"י עשייתו בנין חדש. וזה נקרא מעשה."

על האדם לעשות כל מיני פעולות ובמיוחד בתוך החברה, כי לבטח מגלה בה עד כמה שהוא נמצא הפוך מן האור, מהמשפיע. עד כמה כולו נמצא בתוך עצמו, בתוך הרצונות שלו. והמחשבות שלו כולן, הן רק איך למלא את רצונותיו. אבל על ידי פעולתו בחברה, הוא מקבל התרשמות מהחברה עד כמה חשוב לצאת מעצמו, ועד כמה הוא לא מסוגל לבצע זאת. ומתוך שתי ההתרשמויות הללו, לאט לאט מתרקמת בו בקשה, תפילה, מ"ן.

וככל שהוא מנסה בינתיים לעשות כל מיני מעשים כדי לשנות את עצמו, הוא רואה שלא מסוגל, שהם לא עולים יפה, כי כל פעם הרצון שלו מתגבר ונכנס לאותם מצבים כמו שהיו. אבל כל זאת הוא כדי להביא אותו לצעקה אמיתית, להבנה שרק האור יכול לעזור לו, ורק את ההשפעה הוא רוצה. ואז מתרחשת עליו פעולת האור שהופכת בו את היוצרות, והאדם מתנתק מהגוף הקודם, היינו, מסידור רצונות וכוונות קודמות. ובא למצב חדש, שקם לתחיה בגופו החדש, היינו, ברצונות שהם אותם הרצונות שהיו. אבל מפני שהם כולם בעל מנת להשפיע, הוא אפילו לא מזהה אותם הרצונות, אלא חושב שהם אחרים.

עד כדי כך הוונה משנה את הרגשת הרצון. כי הכל הולך אחרי הכוונה. האדם חי בתוך הכוונה, לא בתוך הרצון. הכוונה היא חזקה הרבה יותר מהרצון. הרצון הוא האמצעי. והכוונה היא העיקר, היא המטרה. וכך הוא בא לקראת המעשה. זאת אומרת, מהו "המעשה"? מי עושה את "המעשה"? המאור המחזיר למוטב. אבל האדם מזמין את המעשה הזה. ואז אפשר לקרוא גם את המעשה על שם האדם.

האם אפשר לברר מה שייך לקליפת נוגה מתוך עבודה בקבוצה?

אין לנו יכולת לדבר על קליפת נוגה, משכא דחויא, ג' קליפות הטמאות, "כולו טוב", או "חצי טוב" ו"חצי רע", כי לא יודעים איפה היא, זה לא נמצא בנו. לפני המחסום האדם נמצא בהסתרה. "הסתרה" נקרא שלא מסוגלים אנו לברר את מצבנו. אלא האדם נמצא או בהסתר כפול (הנקרא גם "הסתר תוך הסתר", הסתרה כפולה של זה בתוך זה), שקובע את מצבו כרע, ותולה את המצב בסיבות חיצוניות למיניהן. או בהסתר רגיל, שמרגיש את עצמו ברע, אבל כבר מרגיש במשהו שהרע הזה בא מהבורא, ויש לו אולי איזו מטרה.

אם האדם נמצא בתוך הסתרה, אין לו יכולת לראות את הכלי שלו ולמיין אותו. באיזה אור הוא ימיין אותו? איך הוא יראה מה טוב ומה רע, מה חצי חצי ומה רבע רבע? אלא הוא נמצא מבולבל בלי לדעת מה קורה לו ואיתו ובתוכו. ולכן צריך רק להרבות ככל האפשר ביגיעה נכונה. ולהבין שאם נמצאים בחושך, זו הזדמנות שנותנים לנו אפילו בחושך לעשות יגיעה נכונה, שהיא העבודה בקבוצה. בדומה לאדם שהכניסו אותו לחלל עצום ללא שום קירות או תומכות, בלי להבין ולדעת היכן הוא נמצא. ועליו להתחיל לפסוע וללכת בעלטה מוחלטת שיכול לפתע למעוד לתהום או לחטוף מכה הגונה.

אלא בתוך כל המצב הזה, שהאדם מפחד לעשות בו איזה צעד, נותנים לו יכולת להתקדם על ידי קבוצה וספרים. לכן צריך לתאר את המצב הנכון כחושך טוטאלי, שנמצאים בו ולא מסוגלים לעשות אף צעד. אלא רק על ידי שני האמצעים הללו, השקעה בקבוצה וקבלת חיסרון ממנה. ועם שתי הנקודות האלה, שכל כולו לא מסוגל לתקן את עצמו, וגדלות המטרה שנותנים לו, עליו לפנות ללימוד ובזמן הלימוד לדרוש את המאור המחזיר למוטב. כי זה מה שמכוון את האדם בכל החלל החשוך זה, להתקדם לאט לאט לקראת פתח היציאה. ואין לו עצה אחרת. אלא הבורא שבר את הנשמה הקדשה והמסודרת לכלים רבים מאוד. והם שיכולים להשתדל במשחק הזה להתקדם ולצאת מהחלל החשוך. אבל על ידי המאור המחזיר למוטב.

ישנו פתח שממנו בא האור, רק לא מרגישים אותו. ולכן הוא נקרא "מאור המחזיר למוטב", כי הוא לא מורגש, אלא "אור מקיף". ואיך האדם יכול לכוון את עצמו לאור הזה? על ידי הקבוצה. היא שמראה לו איך פחות או יותר לכוון את עצמו למאור, שבאמת יחזיר אותו למוטב. ומהו אותו "מוטב", אלה הבחנות שהאדם מקבל מהקבוצה. ושני האמצעים האלה, הם העיקר. ועל זה בעל הסולם אומר "הבורא שם ידו של האדם על גורל הטוב", ומביא אותו למקום היכן שהוא יכול לקבל הדרכה. אבל אחר כך האדם חייב לרכוש את העיקרון "צדיק באמונתו יחיה", לרכוש את האמונה. לקבל על ידי המאור המחזיר למוטב את תכונת ההשפעה.

האם יש "קיום מצוות" שמזכך את הכלים?

"קיום מצוות" הוא כבר קיום, הוא כבר לאחר התיקון. אבל יש אפשרות לומר גם כך וגם כך. כי הכלי השבור מתחבל כל מיני תחבולות כדי להגיע למ"ן. ועל ידי המ"ן הוא מקבל את המאור המחזיר למוטב, שבונה בו את כוח המסך. ועל ידי כוח המסך הוא מתקשר, כי הוא כמו דבק. כוח המסך הוא כוח ההשפעה. וכוח ההשפעה הוא הכוח שמדביק יחד את כל הנשמות, ועל ידם האדם קושר את עצמו למערכת ומתחיל לעבוד בה.

הבלבול עם השמות נובע מכך, שלא מבחינים ביניהם. "מצווה" נקרא כל מיני מעשים שמשתדלים ועושים כדי להגיע לרצון לתיקון. וגם לאחר מכן שמקבלים את המאור, ועל האדם פועל אור התורה. או לאחר שהאדם מקבל כוח מאור התורה ומכניס את עצמו לפעולה. אותה פעולה שמתקן את עצמו ככלי השפעה, הנקרא "שכר ועונש". ולאחריה שמקשר את עצמו למערכת, ונקרא "דרגת האהבה", שאינה תלויה בדבר ושתלויה בדבר, וכבר משפיע למערכת.

כל התהליך הזה בכל פרטיו נקרא "עשיית מצוות". כי תיקון הרצונות הוא חלק מהמצווה, אבל עיקר יישום המצווה הוא לעבוד עם הרצונות בעל מנת להשפיע. לכן כאשר אומרים "מצווה", קשה לדעת למה מתכוונים. מדובר על כל הפעולות. כי כל מה ששייך לתיקון הרצון, נקרא "מצווה". ויוצא, שאין במציאות משהו אחר חוץ מ"לעשות מצוות", על ידי אור התורה המחזיר למוטב. האור הזה בא ומתקן את הרצונות לעל מנת להשפיע, ואז אפשר להשתמש בהם בעל מנת להשפיע.

הפעולות שנעשות כדי להזמין את המאור המחזיר למוטב, נקראות "הכנה". אבל גם הן נקראות "מצווה", כי משתדלים כמה שאפשר לרצות להשפיע, למרות שבפועל אי אפשר לעבוד עם הרצונות האלה בהשפעה. ולאחר שמקבלים את הכוח דהשפעה מאור התורה, אז בפועל כבר פועלים בכל תרי"ג הרצונות בעל מנת להשפיע. ואם האדם פועל על מנת להשפיע, אז לפי ההתאמה לאור, להשפעה, האור ממלא אותו.

האור הראשון נותן כוחות דהשפעה ונקרא "אור המחזיר למוטב", "אור התורה", על שמה של התורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". או כפי שקוראים לו בשפת הקבלה "אור ע"ב ס"ג". והאור השני הוא התלבשות הבורא בתוך הנברא, כי הוא נקרא "מרה", על שם ה"מורה", על שם ה"תורה". אבל האור הוא אותו אור. רק שמשפיע לכלי בצורות שונות, לפי הכנת הכלים, או כמחזיר למוטב, או כממלא את הכלי.

מה ההבדל בין מצוות לפי "שולחן ערוך" לבין פעולות בקבוצה ובהפצה?

ספר "שולחן ערוך" כמו כל הספרים הקדושים מדבר על תיקון הכלים, אבל בשפת הענפים. באדם ישנם תרי"ג רצונות, תר"ך (שש מאות עשרים) רצונות. וכל רצון צריך לעבור תיקונים. מלכתחילה אנחנו נולדים עם כל הרצונות בעל מנת לקבל. ולא מרגישים אלא רצונות קטנים של העולם הזה, בהתאם לזמנים שנמצאים בהם. אבל האדם שמתחיל לגלות רוחניות, מתגלים לו תרי"ג הרצונות, ותיקונם כתרי"ג מצוות. בעבודה על גלגלתא ועיניים הוא מגלה רמ"ח רצונות הנקראים "איברים". ובעבודה על אח"פ הוא מגלה שס"ה רצונות הנקראים "שס"ה גידין". אבל בינתיים אנחנו לא מרגישים ול פריט אחד מהם.

בספרים הקדושים לומדים תורה שמלובשת בשפת הקבלה, הנקראת "שפת הענפים". כמו שבעל הסולם מסביר ואומר (בתוך "תלמוד עשר הספירות" חלק א', "הסתכלות פנימית"), שאנשי ההשגה לא יכלו להעביר אותה אחרת גם לא אחד לשני. כי מה שתגלה בתוך הרצונות, הן רגשות, מידות האור. והמידה עצמה שמתגלה בתוך הרצון, אי אפשר להעביר אותה מאחד לשני. כי כלי ששייך לאחד לא ניתן להעבירו לשני. אלא הנשמות מחולקות, לפי פעולות האור שפועל בהן.

באין סוף היה רצון אחד. אלא האור שפעל עליו, לפי פעולתו בתוך הרצון, הביא את הרצון לארבע דרגות העביות. ולאחר מכן הביא את ארבעתן להתחלקות יתר לעוד ארבע בתוך ארבע בתוך ארבע, שכל אחת מהן כלולה בשניה. וכך נוצרו עולמות, פרצופים וספירות, ועד אין סוף חלוקה לפרטי פרטים בכל אחד ואחד מהם. עד כדי כך האור פועל בתוך הרצונות, שבלתי אפשרי לספור כמויות או למדוד איכויות, ולהביע אותן במילים.

ולכן מכל שכן, לא מסוגלים להעביר התרשמות בספירות פרטיות של האחד, לספירות פרטיות של השני. כי אותה מערכת שהאור בנה כשלמות של התכללויות עד אין סוף, הוא שבר לפי אותו קריטריון פשוט של התהפכות המסך מעל מנת להשפיע לעל מנת לקבל. ואותה התהפכות של הכוונה, הולידה פרצופים נבדלים, חלקי רצון נבדלים.

אי אפשר לתאר איך מערכת אינטגראלית שבה הכל קשור להכל, באין סוף פרטים וספירות פרטיות דפרטיות דפרטיות שנובעות אחת מן השניה, שכולם מקושרים בה יחד, עד שאי אפשר להפריד משהו, התפרדה במסך שהתהפך, ורק הוא מפריד אותם. כי מישור השבירה לא נעשה ברצונות, אלא במסך, בכוונות. והרצונות נשארו כמו שהיו. לכן במידה שמתקנים את הכוונה, רואים שהמערכת כולה מתוקנת. כי המערכת לא נשברה במובן של הרצונות, אלא המסכים התהפכו.

רק למי שעובר בחזרה את המהפך הזה, הפעולה הזאת מובנת. רק הוא מבין היכן קרתה השבירה. ולכן אי אפשר בשום צורה להעביר לאחר את פעולות התיקון, ולאחר התיקון את הפעולות הנכונות בהשפעה.

אלא אם היינו יכולים בצורה מדעית גלויה לדבר אחד עם השני. אז היינו כותבים ומוסרים מאחד לשני נוסחאות מפורטות, איזה רצונות, עם איזה מידות אור, עם איזה מסכים, או ללא מסכים, באיזו צורת שבירה הם נמצאים. אבל הבעיה היא מה השני יעשה עם הידע הזה. כי יש לו צורה בכלל אחרת של קליטה ותפיסה.

ככלל הקשר בין הנשמות, הוא רק דרך המערכת הכללית הנקראת "בורא". אבל בכל מקרה אי אפשר למסור אחד לשני מידע ולהחליף דעות, אלא רק בשפת הענפים. שלוקחים את המילון מהעולם הזה, ומסדרים אותו לפי העולם הרוחני. מפליא שקיים העולם הזה, כדי דרכו לאפשר למקובלים שנמצאים בעולם הרוחני, להתקשר ביניהם. אבל אם אחד נמצא בעולם האצילות והשני נמצא עדיין בעולם הבריאה, הם יכולים לדבר אחד עם השני רק בשפה של העולם הזה. כי העולם הזה הוא כעין העתקה מכל הרוחניות, שיורדת מאין סוף כחוטים עד העולם הזה.

וכך לא חשוב באיזו מציאות של איזו דרגה מדובר בעולמות רוחניים, מאין סוף עד העולם הזה, כי יש לכל מצב שם בעולם הזה, שמצביע על השורש שלו, שנמצא בג"ר דאצילות. ובצורה כזאת כל אחד יכול למסור לשני, כי השורשים הם אוניברסאליים ואחידים לכולם. ולא חשוב מה כל אחד מתאר בכלי שלו. על תיאור ההרגשה כלל לא יכולים לדבר. אי אפשר למסור מאחד לשני רגשות, כי לכל אחד נשאר כלי משלו. אלא אם האחד מוסר לשני סימן מהעולם הזה, לפי אותו סימן השני הולך עם הכלי שלו לשורש, ואז יודע על מה מדובר.

כך מדברים זה עם זה. האחד מוסר לשני מילה, והשני עם אותה מילה מהעולם הזה עולה לשורש שלה, ויודע מה נאמר לו. זו הלשון שבה כתובים כל הספרים הקדושים, ולא רק ספרי הקבלה. כי בכולם מתכוונים רק למצבים רוחניים. על העולם הזה אין מה לכתוב, הוא לא ראוי לאף מילה. אלא המילים הן מהעולם הזה, והתוכן כולו רוחני. לעיקרון הזה יש כמה השלכות. כי מה שהמקובלים מדברים, אנחנו לא יודעים בינתיים, עד שלא נימצא איתם יחד בעולם הרוחני, ונוכל לזהות את השורש שלהם.

עד אז אין לנו שום הבנה בכתבים שלהם. אלא אנו מסדרים אותם לפי הבנתנו בעולם הזה, והם אינם בשבילנו "ספר קדוש". אם לומדים מה שכתוב בספר, נמצאים בעולם הזה ולומדים "חכמה", העתקה לעולם הזה. ולא לומדים קבלה, לא לומדים על רוחניות. אלא אם מתכוונים בזמן הלימוד ספרים לספר רוחני, שמסביר על פעולות רוחניות. אז יש לדרוש מכל אותם ספרים רק את המאור המחזיר למוטב. כי טמון בהם כוח, שאם האדם רוצה, אז הם מביאים אותו לקשר עם השורש ולהארה עליו שמחייבת אותו להשתפר.

במידה שהאדם משתפר, הוא ניכנס לרוחניות ומבין על מה מדובר. ולפני כן הוא לא מבין. כך צריך להתייחס לכל הספרים הקדושים. אלא ביציאה לגלות רוב האומה איבדה את הקשר עם השורשים ורק יחידים נשארו ברוחניות. לכן המקובלים קבעו את החינוך של העם לפי העולם הזה. כי לפי הבנתו של רוב העם, שפת הענפים נתפסה כתיאור מה צריך לעשות בגוף עצמו, בידיים וברגליים. וזה נקרא "גלות".

לכן הצורה המתוקנת של קיום האומה בגלות, לאחר שאיבדה את הרוחניות, היה קיום מעשים בגשמיות. כי כמו שהעם נמצא בפנימיותו בהעתקה לעולם הזה, כך גם הגופים היו צריכים להיתקן על ידי קיום מצוות מעשיות. הקיום הזה היה מותאם לאלה שנמצאו בגלות, בניתוק מרוחניות. אבל ברגע שמתעוררת באדם נקודה שבלב, הוא מרגיש צורך להשליך מעליו את החיצוניות. ולכן מאז ומתמיד היתה טענה כנגד המקובלים, שהם מזלזלים במצוות מעשיות. אבל רק טבעי הוא, שאם רוצים לעלות לשורשים, להזדהות עם השורשים, מזלזלים בחיצוניות ועוברים לפנימיות.

וכעת שהגיע הזמן לתיקון המון העם בכללות, זאת אומרת, לא לפי קצב התעוררות הנקודות שבלב, אלא לפי "עת לעשות". אז יש צורך לצאת בהצהרה, שקיום מצוות בעולם הזה איננו העיקר. הקיום הזה איננו פסול ואיננו מפריע, אלא רק בתנאי שקובעים אותו כעיקר, שאין חוץ ממנו. אבל אם יודעים ש"קיום מצוות" נקרא, תיקון הרצונות של האדם, על מנת שיגיע להשפעה כלפי הבורא, בהתאמה כלפי הבורא, וכל היתר רק מסגרת ששומרים עליה בעולם הזה, אז יש סדר נכון בין חיצוניות לפנימיות, שהפנימיות היא העיקר והחיצוניות היא טפל.

ולסדר הנכון הזה צריך להגיע כל העם. בגלות היה צריך לקיים את המצוות "על פני האדמה", בעולם הזה. אבל מרגע שהגענו לסוף הגלות, לתחילת ההתעוררות לקיום רוחני אמיתי של מצוות, כל מצווה היא תיקון הרצונות, ולא העתקה שלהם בגשמיות. אלא עולים לשורשים ומתקנים את הרצונות עצמם. וכל הויכוח הוא רק סביב השאלה מה הטפל ומה העיקר. בזמן הגלות היה נכון לומר שספר הזוהר קדוש, וצריך להניח לו עד לאחר גיל ארבעים. והיום ההפך, ספר הזוהר וחוכמת הקבלה הם העיקר, כי הגיע העת לתקן את עצמנו. וכל הפעולות המעשיות בידיים וברגליים, הן טפל. כי התהפכו היוצרות, ואין מה לעשות. ולכן בהתאם לזמנים, מתחולל משבר בכל מערכת החינוך כולל בחינוך החרדי. כי הגיע הזמן, כפי שקובעים המקובלים, לחזור לשורש.

מה לעשות אם מרגישים חוסר חשיבות בקיום פעולה גשמית?

לא עוזר לומר לאדם מה לעשות. כי ברגע שהוא מגיע ללימוד חוכמת הקבלה ונמצא בתהליך הפנימי, מתהפכים בו היוצרות, והוא נמצא כל פעם במצבים משתנים. ומתוך המצבים האלה כבר נקבע עד כמה הוא יחזיק בחיצוניות, ועד כמה בפנימיות, ובאיזה יחס ביניהם. ולכן לא עוזר להגיד למישהו לעשות כך או לעשות אחרת. אם בכלל מסוגלים לומר כך. כי בקבלה מסוגלים לומר לאדם מה לעשות כעצה בלבד, כדי שילך בדרך נכונה לקראת מחשבת הבריאה.

ובדרך הוא ייפול ויקום, ומצבו יתהפך אלף פעם, כי כמו שכתוב: "אין אדם עומד על דבר מצווה, אלא אם כן נכשל בה". אבל אין בדרך הזאת כפייה מבחוץ. אלא האדם יכול לעשות את כל הפעולות מבפנים, אבל מבחוץ יכול לקבל רק עצות. לכן קורה משך זמן התיקון מה שקורה. כמו שבעל הסולם מדמה את התהליך לפרי טרם שהגיע לבישולו, איך הוא מר ומכוער ולא מתוקן באמצע הדרך. ולכן רואה גם את האחרים מרים ולא מתוקנים.

ובינתיים צריך להסכים עם המצב הזה, למרות שלא מצדיקים ולא מבינים. ואיך זה יסתדר במימד האומה או העולם, אין לדעת. בכל זאת יש עדיין פרטים לא ידועים ולא מובנים. אבל לא תפקידנו להתערב. אלא יש חלק שעלינו לעשות, ויש חלק שעושים מלמעלה.

חזרה לראש הדף
Site location tree