אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר פ"א: "ענין העלאת מ"ן"

מאמר פ"א: "ענין העלאת מ"ן"

שיחה מ-16.10.06

לבעל הסולם היה נוח להסביר את הדברים האלה על ידי שפת הקבלה. כי מי שנמצא בהרגשה של הבחנות רוחניות, אין לו שפה נוחה ממנה לשמוע ולהעביר את התרשמותו והתרגשותו:

"ידוע, שע"י השבירה נפלו נצוצין דקדושה לבי"ע. ושם בבי"ע אין הם יכולים להתתקן. לכן צריכין להעלותם לאצילות. ועל ידי זה שעושים מצות ומעשים טובים בכוונה עמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לעצמו, מתעלים הנצוצין הללו לאצילות. ואז הם נכללים במסך דעליון, שבראש המדריגה, ששם נשאר המסך בנצחיותו. ואז יש זווג על המסך בהתכללות הנצוצין. ונמשך אור העליון בכל העולמות, כפי שיעור הנצוצין שהעלו.

וזה דומה כמו בהזדככות הפרצופים דעקודים. שלמדנו, שבעת הזדככותו, שהאור נסתלק בסיבתו, אז המסך דגוף עולה ביחד עם הרשימות לפה דראש. והטעם, משום שבעת שהתחתון מפסיק לקבל, אזי נקרא שנזדכך מעוביותו. לכן יכול המסך דגוף לעלות חזרה לפה דראש. משום שכל ירידתו למדרגת גוף, היתה משום שהאור התפשט מלמעלה למטה, היינו לתוך כלים דקבלה. והראש נבחן תמיד שהוא בחינת ממטה למעלה, היינו בהתנגדות להתפשטות. ומשום בעת שהגוף מפסיק לקבל את האורות מלמעלה למטה, מסיבת חסרון המסך שנזדכך, על ידי הביטוש פנימי ומקיף, נבחן שהמסך דגוף נזדכך מעוביותו, ועולה עם הרשימות להראש.

כמו כן, בעת שהאדם עוסק בתורה ומצות עמ"נ להשפיע ולא לקבל, אז על ידי זה הנצוצין עולין למסך שבראש שבעולם אצילות (והם עולים ממדרגה למדרגה, עד שבאים לראש דאצילות). וכשנכללים במסך הזה, ויוצא קומת האור לפי בחינת גודלו של המסך, ניתוסף אור בכל העולמות. וגם האדם, שגרם את השבח למעלה, מקבל גם כן הארה, בזה שהשביח למעלה בהעולמות."

בקבלה לומדים על הנברא, שכדי להיות נברא, הוא חייב להיות שונה מן הבורא. אם תכונת הבורא היא השפעה, אז במחויב תכונתו של הנברא היא קבלה. אבל בצורתו ההפוכה מן הבורא, הנברא איננו ראוי לחיות ולהתקיים, כי לצורת הקבלה אין כלל קיום במציאות. אלא כל מה שיש בנו כמציאות קיום נוכחית, או כמציאות קיום בקליפות, בכוונה כוח ההשפעה סידר כך את מערכת המציאות. כדי שיוכל להגיע לקבלה, לרצון לקבל, ולהחיות אותו. למרות שהרצון לקבל עצמו לא ראוי להתקיים. אבל האור שמגיע מהשפעה, הוא מחיה ומחזיק אותו, כדי לתת לרצון לקבל אפשרות לתקן את עצמו, ולהגיע גם הוא לצורת ההשפעה.

וכדי לאפשר לרצון לקבל, להצטייד בכל ההתרשמויות מן האור ומעצמו, ממעמדו כנגד הקדושה, כדי שיבין מי הוא ואיך הוא צריך לתקן את עצמו, נבראה מערכת העולמות, ונעשתה שבירת הכלים כהכנות בתכונות הקבלה וההשפעה. שתכונות ההשפעה נכנסו לתכונות הקבלה, ונתנו להן אפשרות להרגיש מה שלמעלה מהקבלה - הבחנות רוחניות, תכונת הבורא. וכך הנברא, מתוך מצבו הנגדי, השבור, הרחוק ביותר, יכול להתחיל לזהות את מעמדו ולרצות להגיע להשפעה.

כל הרצון הזה וההתעוררות להשפעה, באים רק על ידי האור שמשפיע על הנברא, וגם התיקון בא על ידי האור. וכל המעמד הרוחני הוא על ידי האור. אלא הנברא, מכל אין סוף המצבים והבירורים שקורים איתו, יש לו רק פעולה אחת ויחידה שהיא ממש שלו, והיא נקראת "העלאת מ"ן". כי אחרי שמסודרים לו כל הנתונים, כל היוצרות, ורואה לפניו את התמונה שמתגלה, הוא חייב לעשות רק בחירה אחת - בין קליפה לקדושה. ולהגיע למצב שהסביבה והאמצעים ישפיעו עליו כך, שהוא ירצה להיות בתכונות האור.

לכן אנו נמצאים כבר אחרי השבירה, לאחר הירידה. ומה שנותר לנו לעשות במציאות העולם שלנו, הוא רק לחפש אפשרויות להעלאת מ"ן, לבטא את הרצון שלנו לתיקון. זאת אומרת, להבין מהו אותו עניין הנקרא "לשמה". כי יש פירושים רבים למושג הזה "לשמה", ויש אנשים רבים שמלמדים תיקון. אבל ההבדל בין מה שהמקובלים מסבירים, כתיקון שצריך לבצע, לבין כל שאר השיטות, הוא בפירוש מהו "לשמה". מהי אותה בקשה שצריכה לבוא מצד האדם, שבה הוא מעלה מ"ן. איך אפשר למדוד ולבדוק אותה.

ולפי דברי המקובלים יש כמה בדיקות. קודם כל, כמו שאומר בעל הסולם, לימוד מספרים אמיתיים בלבד. כי רק בהם אנשי השגה מתארים את המדרגות הרוחניות העליונות, את המצבים הרוחניים האמיתיים. ואם לומדים אותם, לומדים מהמקור (בימינו אלה כתבי בעל הסולם, שהכין והתאים את ספר הזוהר וכתבי האר"י לדור שלנו), שעל ידו מושכים את המאור המחזיר למוטב. אור מקיף שמביא להכרת הרע, להרגשה אמיתית באיזה "לא לשמה" נמצאים. ואותו "לא לשמה", הוא לעצמו מצב גדול ומכובד מאוד. כי אחר כך מתוכו מגיעים ל"לשמה" על ידי עבודה בקבוצה. כמו שמתואר בכתבי בעל הסולם ורב"ש, שרק על ידי החברה אפשר להביע באיזה מצב רוצים להיות. זאת אומרת, בגשמיות ולא ברוחניות. אלא בכלים שלנו, ביחס בין החברים, בבניית קבוצה שכוללת את כל המערכות.

ובעל הסולם מסביר במאמר "בחירה חופשית", שכבר מתחילת המדרגות, עוד בעולם הזה, על האדם לבנות את הסביבה שלו. אבל שני התנאים האלה, קבוצה שבנויה לפי עצות המקובלים, ולימוד מהמקורות שהם הכינו לנו, גם הם אינם מספיקים. כמו שמוכיח הסיפור של בעל הסולם ("פרי חכם - אגרות"), איך הגיע בתחילת המאה לירושלים וגילה אנשים שוקדים על לימוד ספר הזוהר וספרי האר"י, בלי מטרה לתקן ולשפר את עצמם ולהגיע להשגה. הם לא הבינו שיש מטרה כזאת בלימוד. אלא היו בטוחים שדי בלימוד בעלמא, והיתר מגיע ברוח הקודש למי שמגיע.

לכן גם הספרים האמיתיים אינם מועילים תמיד. כמו שרואים על קבוצות רבות, ששוקדות ולומדות מספרי מקור, ועושות כביכול עבודה פנימית, ואפילו מתוך רצון להתחבר ולהגיע למה שהן מגדירות כרוחניות, שאין זה מספיק כדי להגיע למשהו, או לפחות להיות בתהליך של התפתחות. אבל איך לבדוק האם חסר משהו? העניין הוא שצריך לדרוש את האמונה. כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"ז): "ולפיכך מתחייב הלומד בטרם הלימוד," לתת את כל היגיעה הנדרשת כדי להגיע לתכונת ההשפעה.

בקבלה לומדים, שלא יכולים להיות באדם כמה רצונות. כי כך אנו בנויים, שרצון אחד בולע בתוכו את הרצונות הקטנים, והאדם מרגיש רק אותו. כך אנו מרגישים את עצמנו, שפתאום רוצים את זה ופתאום את ההוא, פתאום עוסקים בזה ופתאום במשהו אחר. ולמה זה בא פתאום? כי מתוך כל מיני רצונות שישנם בנו, מרגישים עלייה של רצון מסוים, ובו נמצאים כעת במציאותנו. ולכן בעל הסולם מציין, שהאדם חייב לסדר את עצמו תמיד כלפי הפנימיות, כלפי תיקון הנשמה, רכישת תכונת ההשפעה. אבל בלי לדמיין שהיא תהיה לעצמו. אלא שתיתן לו הזדמנות לאהבת הבריות ודרכם לאהבת הבורא.

ואם האדם שם לבו לפנימיות הזאת שהוא צריך לרכוש, לעומת כל החיצוניות, כל הפעולות למיניהן שמזדמנות לו, אז הוא מכוון את עצמו נכון להעלאת מ"ן. זאת אומרת, יש כמה תנאים שצריכים כל הזמן לבדוק ולוודא שמקיימים אותם (כשיש צורך בכך, אפשר לבדוק ולבקר גם אחרים לפי התנאים האלה):

א - לימוד ממקורות בעל הסולם.

ב - בניית קבוצה כדי להשיג מתוך בחירה חופשית, את כוח הרצון להגיע למטרה.

ג - העדפת הפנימיות על פני החיצוניות.

ד - בירור מתמיד מה רוצים להשיג על ידי הלימוד, מה צריך להביא המאור המחזיר למוטב.

אם מקיימים את כל התנאים הללו יחד, זאת אומרת, מכוונים "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא, חד הוא" ("איגרות" מכתב דף ס"ג), או כמו שבעל הסולם מתאר ("איגרות" מכתב דף ע'), אם כתוצאה מכל המאמצים הפנימיים האלה שהאדם מרכז את הלב והמוח שלו בלכוון את עצמו למטרה, המרכיבים האלה מסודרים בו נכון, אז אומרים המקובלים, שהאדם מכוון את עצמו למטרה, אמנם שהוא לא רואה אותה ולא מזהה אותה. כי נתנו לנו בעולם הזה כמה נתונים, שבהצלבה נכונה ביניהם, האדם פוסע לקראת המטרה האמיתית. ואז הרצון שמתעורר בו להתקדם לעבר אותה המטרה, הוא נקרא מ"ן. ועליו הוא מקבל תשובה.

מה שאין כן, אם האדם שנמצא בקבוצה נכונה וליד ספרים נכונים, משתדל אבל לא קולע למטרה, אז ישנם כוחות שמסדרים אותו להתחיל לזהות ולהרגיש עד כמה הוא איננו עדיין ב"לשמה". וכוחות התיקון האלה של תיקון כיוון, הם לאט לאט מסדרים אותו על ידי הייסורים, על ידי הייאושים, על ידי כל מיני תופעות שמשפיעות עליו, ומחייבים אותו להשתנות. עד שהוא מגיע למצב, שמתברר לו בצורה כמעט ברורה, מה זה נקרא "לשמה".

ואז הוא נמצא ב"חולת אהבה אני", שרוצה ב%99 להגיע ל"לשמה" האמיתי, אבל נשאר לו עוד אחוז אחד שלא מסוגל להיפטר ממנו לבד, אלא בכל זאת חושב שיהיה לו מזה משהו. זה המצב לפני המחסום. אבל לאחר שהאדם נותן יגיעה בעצמו לבירור ולקישוי, כדי להגיע לאותה מידת השתוקקות למטרה האמיתית הנקראת "לשמה", אז היתר כבר נקרא "נס". שהוא מקבל על כל הרצונות שלו את התכונה החדשה הנקראת "לשמה" או "אמונה".

נראה לנו שצריך לקבץ בדרך פרטים ונתונים רבים. לעשות נחת רוח לקבוצה, לעשות נחת רוח לחבר, ללמוד ממקורות אמיתיים, להיות בקבוצה נכונה, ליצור בתוך הקבוצה תנאים להתחברות, להקטין את עצמי כלפי הקבוצה, להגדיל את הקבוצה, להגדיל את המטרה, לעשות בירורים למיניהם ביחס לאימרות רבות כמו: "אין עוד מלבדו", "אם אין אני לי מי לי", "חולת האהבה אני", "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", ולא ברור לאדם איך להחזיק את כל התנאים והנוסחאות האלה כדי לייצב את עצמו לעבר המטרה. אבל ככל שהאדם מתקדם, הוא רואה שכל התנאים האלה הופכים להיות כתנאי אחד. הם הולכים ומצטמצמים עד שנשאר לפניו רק נתון אחד הנקרא "אמונה".

רוב האנשים נתקעים בקושי לברר נכון את המושג השפעה, ויתור מעל הדעת. אבל אם מבררים מתוך שמירה על כל התנאים האלה, האם הקבוצה נכונה, האם המורה נכון, האם הספרים נכונים, האם מסודרים בתוכם בצורה נכונה, בקו ישר, "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא", ולמרות ש"אין עוד מלבדו" מתייגעים כאילו "אם אין אני לי מי לי", כדי להגיע ל"אין עוד מלבדו", אם האדם משתדל לא לברוח ממכלול התנאים האלה, אז הוא מגיע לאותה נוסחה אחת פשוטה הנקראת "ייחוד".

וכך יוצא, שמתוך שבירת הכלים, הרצון לקבל שקיבל בתוכו את תכונות האור, רק מרגיש את התכונות האלה בצורה הפוכה, בעל מנת לקבל. אבל אם הוא מתחיל להבדיל, שהתכונות האלה הן באות מן האור, הוא בהן מרגיש את עצמו ההפך מן הבורא, ואז מתחיל לראות עד כמה שידיעת הרצון, ידיעת הקליפה, האגו שלו, היא האמצעי היחידי שמתוכו הוא יכול להידמות לבורא. כי מאותה צורה שהאגו של האדם קיבל בשבירת הכלים, בירידת הניצוצין לתוך הרצון, על פני אותה צורה שמתגלה בו, הוא צריך רק לפתח רצון להגיע לההפך ממנה. לראות בה את הרע, ועל פניה להגיע לטוב. ואז מתוכה הוא יכול לזהות מה זה נקרא "לשמה", "אמונה", "להשפיע נחת רוח לבורא".

אם על פני הדאגות והחרדות שמתגלות בו במצבים שעובר, האדם יכול לעלות למעלה מהם בייחוד עם הבורא, שהם ממנו, רק כדי שהנברא יתעלה, מעל מה שמתרחש בתוך הרצונות האלה דקבלה, אז הוא מתחיל להבין שהכל בא מאותו כוח אחד, לא משתנה, שאיננו מתייחס אחרת לאדם, בכל המצבים שנמצא בהם. אלא כל העולמות, בריאה, יצירה, עשיה והעולם שלנו, הם הופכים להיות כמצב אחד של אין סוף, אין שינוי, אין תנועה. ואז כל המאמצים שלו, הם שמביאים אותו לכך.

בעל הסולם מתאר זאת כמצב של פרצוף. האדם מקבל על פני הרצון לקבל מסך שמשיג על ידו מידת דבקות עם הבורא, והוספת רצון לקבל לתוך הפרצוף מקלקלת לו כביכול את המצב. הזדככות המסכים והעלאתם מטבור לפה וחזרה, בהתגברות חדשה ובדבקות חדשה, אלה המצבים שעל האדם לעבור מלמטה למעלה. כל פעם להרגיש שמוסיפים בו עביות חדשה, והוא לא מזהה בה שום צורה. אבל אם ממשיך לעבוד עליה ורוצה להתקשר עם האור, אז באותה עביות מתחיל לזהות לעומת האור, כל מיני צורות כנגד השפעה, כנגד הבורא. וכך יוצא שכל פעם העביות שמתגברת בו, היא המביאה לו צורות דקדושה.

ואחרת אי אפשר לאדם להבין מהי מדרגה הבאה. אלא בהתחלה נכנס לחושך, באח"פ דעליון שהוא חשוך. ואחר כך אם נותן יגיעה, מתחיל לזהות בחושך הזה את מעמדו לעומת האור, לזהות את הכרת הרע, כמה יש לו לעומת ההשפעה של העליון. בהתחלה מרגיש פשוט שרע לו. ולאחר מכן מתחיל להרגיש כל מיני אופנים בינו לבין האור. במקום חושך מתחיל להתברר לו משהו, כל מיני צורות ודמויות כביכול. עד שמגיע למצב, שהאור לעומת החושך עומדים יחד זה כנגד זה. ואז הוא מרגיש את כל הצורות שיש לו ברצון לקבל כנגד האור, ונקרא שהגיע ל"הכרת הרע". לאותו ניגוד (קונטרסט) בהרגשה, לאותה תמונה, שהיא הצורה עליה מבקשים תיקון ומעלים מ"ן.

ואז בא האור המחזיר למוטב. ואותה צורה שהצטיירה בתוך הרצון לקבל מהמעמד מול האור, איננה מגיעה מתוך הרצון לקבל, אלא מן האור. אם האדם מייחד את הצורה עם הבורא, אז אותה צורה הופכת להיות על מנת להשפיע, לתכונת ההשפעה שלו. כי אין הבדל בין צורת הקליפה בתוך הרצון לקבל שמרגיש את עצמו מנוגד לאור, לבין צורת ההשפעה שנמצאת באור. אלא, אומרים המקובלים, ההבדל בין "גלות" ל"גאולה" נמצא באות א'. שמחברים את הצורה שמגיעה בחושך, בהכרת הרע, במצב הרע, ומייחדים אותה לבורא. ואז היא מיד הופכת לתכונה מתוקנת, לתכונת ההשפעה. כך האדם מתקדם.

לכן המסך שנמצא בטבור, במיקום הרחוק ביותר, חייב במאמץ הגדול ביותר בעבודתו, להזדכך ולהגיע לפה דראש, לייחוד עם הבורא, כדי שוב לקבל ממנו כוח בעמידה תחת פה דראש, לרדת בחזרה לטבור. ושוב בצורה כזאת לבצע כל הזמן פעולות של התרוקנות והתמלאות, התרוקנות וקבלת מילוי. וממה הוא מתרוקן וממלא את עצמו? מהצורות שמלכתחילה באות אליו כביכול מהרצון לקבל שלו, כאשר מייחד אותן עם הבורא, הצורות האלה הופכות לפרצופי הנשמה שלו.

ומהי הבקשה הסופית להעלאת המ"ן? להפוך את צורת הקבלה שיש בנו לצורת השפעה, על ידי ייחוד עם הבורא. לתת מקום לבורא בתוך עצמו. זוהי העלאת מ"ן בצורתה הסופית. וכל הבקשות שבאות לפני כן, בונות את הצורה הזאת. על ידי כל עניין הלימוד, הכוונה, הקבוצה, וכל האימרות והנוסחאות למיניהן, "אם אין אני לי מי לי", "אין עוד מלבדו", "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".

לכן אין מצב יותר מאושר בחיי האדם, מאותו רגע הנקרא "העלאת מ"ן". כי כבר עשה את כל הצורות כנגד שהיה יכול לבנות בכוחותיו עצמו, מתוך יגיעה בקבוצה, בלימוד ובספרים. ועל ידי זה התברר לו המעמד שלו על כל צורותיו ההפוכות מהבורא בתוך הרצון לקבל. וחסר לו רק דבר אחד, שיבוא האור, שיופיע הא' החסר במילה "גלות", ויביא לו ג אולה.

המצב הזה מורכב משתי הנקודות האלה, עמידה בטבור ועמידה בפה. מצד אחד, רואה את עצמו בסוף בירור כל מרכיבי המצב הרוחני של הנברא. ומצד שני, רואה שלא מסוגל יותר לעזור לעצמו. כי עשה כביכול את כל הדרך ביגיעת עצמו עד הנקודה הזאת, וכעת רק הבורא צריך להופיע ולהיות נוכח כדי שיתקיים התיקון. ובמקום של המ"ן, הצעקה לנוכחות הבורא, הוא מבקש אותו שיבוא כעד להחזיק את המצב.

איך מ"ן קבוצתי בונה בכל אחד מ"ן פרטי?

בדרך לביצוע נכון של העלאת מ"ן סופית, האדם נכלל בבניית הכוונות שלו, בלימוד ובקבוצה, ככל שהוא מתכנס בתוך פנימיותו, ומתרכז יותר ויותר עמוק פנימה בתוכו, לבנות שם את הסביבה הזאת, שבה יהיה מקום לתחילת הנשמה. ולא יכול לעשות זאת ללא תמיכה מהנשמות האחרות שבעיניו רוצות להיתקן. אבל אם הוא עושה את העבודה, אז חייב לקבל שכלפיו הם כולם מתוקנים, ונמצאים בגמר התיקון.

והאדם שעושה מאמצים אמיתיים, רואה זאת באמת. אלא כדי להגיע למאמצים אמיתיים, הוא חייב כביכול לעורר אותם שישפיעו עליו גדלות המטרה, ולדאוג שיהיו נוכחים בשיעור ובפעולות אחרות. אבל הכל חלק מאותו תהליך שהוא עושה, כדי לבנות בצורה שלימה את הדרישה והבקשה שלו. וכשמגיע לדרישה הנכונה, רואה שרק הוא עצמו החלק הפגום בכל מערכת דאדם הראשון. ובו תלוי כל העולם, כי מחזיק בידיו את הכרעתו לכף חובה או לכף זכות.

ואז הוא מבצע את הבקשה האמיתית, הנקראת "העלאת מ"ן". כי בטוח שרק בו תלוי כל התיקון, והוא עובד עבור כל המערכת ועבור כל העולם. וזה נקרא שנכלל באחרים ומבצע את הפעולה של הבקשה לתיקון, כדי להגיע לאהבת הזולת. כי דואג ורואה שרק בו תלוי להגיע לכף זכות, ובו תלוי האם הנבראים יהיו בדבקות עם הבורא. שהרי רק היא חיים בשבילם.

בדומה לאמא עילאה, שמעלה את המ"ן לאבא, לחכמה. כי בינה אמנם שאיננה צריכה בעצמה מילוי של חכמה, אבל התחתונים, הבנים, אינם מסוגלים בלי מילוי של חכמה. כך האדם שמעלה מ"ן מרגיש, שעליו לתקן את עצמו כדי לתקן את העולם. העולם איננו צריך תיקון, אלא הוא כנמצא בתוך העולם, כחלק ממערכת העולם, צריך תיקון. והדאגה הזאת מביאה אותו לבקשה מהבורא, שיעשה כלפי יתר הנשמות את התיקון הזה בו.

ובתוך המאמץ הזה מתגלה לו בפנים, מבלי שצריך להיזכר ולהוסיף, חיסרון פנימי יותר, שכל התיקון הזה איננו לצורך הנשמות עצמן, שהן לא צריכות אותו. כי מלכתחילה החיסרון שנמצא בהן, הוא מפני שהבורא רוצה להנות לנבראים. ואז הוא עושה את התיקון דרך אהבת הבריות ומגיע לצורך באהבת הבורא, לעשות לו נחת רוח. אבל הכל מתגלה כרצון בתוך רצון בתוך רצון. ככל שמגיעים לאחד נפתח השני והשלישי, עד שכל השרשרת מגיעה לבורא.

וכך מגיעים למחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", לאותו חיסרון של הבורא, ופועלים כדי למלא אותו. וכל יתר החסרונות, המ"נים הפרטיים, הם בונים באדם אותה שרשרת בקשה למ"ן עיקרי. לעשות נחת רוח לבורא, מתוך שמרגיש את עצמו מסוגל למלא את הרצון של הבורא להשפיע לנבראים. אבל העבודה עצמה, היא שפותחת כל פעם מקום לעבודה, שהאדם לא זיהה אותו קודם, שמרכיב בו חסרונות חדשים. וכך האדם בונה את המ"ן האמיתי.

האם צריך לדעת ולהרגיש למי מעלים מ"ן או מספיקה צעקה לא מבוררת?

רב"ש אומר, שהאדם כדי לפנות למישהו בבקשה, צריך לברר למי הוא פונה. אי אפשר לפנות לאדם אם יש לו ל"ב האבן, כי הוא לא ייענה לאותה בקשה. אלא צריך לדעת עם איזו בקשה לפנות, כדי שירצה לעזור, שיהיה בכוחו לעזור, ויש כבר הוכחה שעזר למישהו באמת. זאת אומרת, תחילה חייב להיות בירור. לכן ידיעת הבורא וידיעת כל הפריטים והמרכיבים של המציאות עד לפרטי פרטים, היא חובה. כי בכך האדם בונה את הנשמה שלו.

ואין לנו יותר במה לעסוק. אם בודקים משך העיסוק במציאותנו, היכן נמצאים ואיך מתארים את המציאות, מתחילים לראות שהכל הוא רק נשמה. כי אין משהו אחר שנברא בכל המציאות. ואף האור, הבורא, מתגלה בתוכה. וגם במצבנו הנוכחי, כל מה שאנו מרגישים ורואים את עצמנו כחיים וקיימים ונמצאים, שאולי זה חלום, והמציאות היא לגמרי אחרת, ובעוד רגע נתעורר, הכל הוא רק בתוך הנשמה. ולכן בקבלה לומדים רק על הנשמה, זאת אומרת, על עצמנו.

לימוד חוכמת הקבלה עוסק בהכרה עצמית, בהיכר עצמי, בלימוד של האדם את עצמו. ובלי ידיעה אי אפשר לעשות תיקון בהכרה ול הקטן ביותר. זאת אומרת, אם האדם חושב שללא לימוד חוכמת הקבלה, הוא יהיה מסוגל לבצע את מה שמוטל עליו בחיים בעולם הזה, אז הוא טועה. כי הוא חייב לעבוד עם שתי מערכות, עם מוחא וליבא, ולבנות על הרצונות שלו מערכת ביקורת. כל אדם חייב כדי להוות ול תא הקטן ביותר בתוך מערכת דאדם הראשון של כלל הנשמות, להכניס את עצמו לעבודה התיקון בצורה ברורה, מבוקרת ורצונית.

ורק על ידי לימוד הקבלה הוא יכול לדעת למה הוא שייך, מה הוא חייב לבצע, מה מוטל עליו בדרגה הרוחנית. זאת אומרת, אם שמים לב למה שכותבים באימרות שונות, בעל הסולם, הרב קוק וכל המקובלים החל מהאר"י שהיה משיח בן יוסף, כי הביא את חוכמת התיקון, שיטת התיקון, רואים שכולם אומרים על חוכמת הקבלה, שהאדם חייב ללמוד מהספרים, לא רק כדי להשיג כוח מופלא שיתקן אותו. אלא עליו לפתח על ידי העיסוק בקבלה, מערכות פנימיות כדי להיות לפי מידתו הכוח השכלי הפעיל. כי "הכל במחשבה יתבררו".

אלא האדם חייב לעשות את הבירור שלו הוא בעצמו ולא אף אחד אחר. ולכן אין מה להתפעל או להיבהל מהחומר שנמצא לפנינו, אלא צריך ללמוד אותו. זאת אומרת, במידה שהאדם נמצא בכל הפעולות האלה של קבוצה והפצה, הוא מרגיש אותו לימוד, אותה מידת ידע, שהוא צריך לקנות. כי למרות הכתוב "נשמת אדם תלמדנו", אבל זה כמו שנמצאים בעיר לא מוכרת, בלי מפה או הסבר היכן נמצאים, אלא מסתובבים סתם כך בלי להכיר ולהבין.

לכן רב"ש כותב, שיש תועלת גדולה ללימוד מאחרים. אפילו לאדם שנמצא בדרגות רוחניות, ויכול בעצמו לכתוב על המקום שבו הוא נמצא. אבל מלימוד מכתבי אחרים הוא מתעשר ומתקשר ליתר הנשמות, מזרז את התיקון שלו, ומבצע את הפעולות הנדרשות ממנו. כי גם האחרון ביותר, עם הרצון הקטן ביותר, נחוץ לשלימות הכלי הכללי כמו כל האחרים. אבל גם הקטן מכולם, עם הרצונות הקטנים ביותר, יצטרך ללמוד ולהבין את מקצועו הרוחני ומיקומו במערכת הכללית.

חזרה לראש הדף
Site location tree