מאמר ק"ד: "והמחבל הוי יתיב"
"בזוהר, נח. טופנא הוי, ומחבל הוי יתיב בגויה. ושאל, הלא טופנא, שפירושו מבול מים, זה עצמו הוא מחבל וממית. ומאי פירושו, שבתוכו, היינו שבתוך המבול, היה יושב מחבל. וב', ומהו הפרש בין מבול להמחבל.
והשיב, שטופנא היינו יסורים גשמיים, היינו יסורי הגוף, שבתוכה, היינו שבתוך יסורי הגוף, יש עוד מחבל, שהוא מחבל את הרוחניות. היינו, שיסורי הגוף מביאים לו לידי מחשבות זרות, עד שמחשבות זרות האלו מחבלין והורגין את רוחניותו."
הקשר עם הבורא, עם העליון, הוא קשר של קבלת תענוגים וקשר של הרגשת נותן התענוגים. האדם שמקבל תענוגים, הוא יכול להרגיש את התענוגים עצמם יחד עם הרגשת נותן התענוגים. ויכול להיות בתענוגים כל כך גדולים, שאיננו מרגיש יותר את נותן התענוגים, אלא התענוג עצמו תופס את כל כולו של האדם, את כל כלי הקליטה שלו.
ויכול להיות אחרת. שנמצא בחוסר תענוגים. ואז מרגיש את עצמו בריקנות, ברצונות גדולים, שעומדים כנגד חושך וחוסר סיפוק. ואז נראה לו שבאים מהעליון ייסורים, ולא מרגיש שהייסורים הם מתעוררים מתוכו עצמו. שהמעמד שלו כנגד האור, כנגד הטוב, מפני שתכונותיו הפוכות מן האור, הוא שמביא לו ייסורים.
ובייסורים האלה, יכול להרגיש ייסורים ובכל זאת להצדיק את הבורא, ויכול להרגיש ייסורים מבלי להצדיק את הבורא. ויכול להרגיש ייסורים בלבד. כי הם גדולים כל כך, שהוא לא מסוגל לחשוב על שום דבר חוץ מהם. אבל האדם צריך להשתדל לשמור על עצמו בגבול ההרגשה, שמאתר מתי הוא מאבד את הקשר עם הבורא בגלל הבלבולים והייסורים, ומתי הוא חוזר לקשר הזה.
וכל הזמן להשתדל לחזור לקשר. לראות במצבים האלה כעין משחק. אם מעוררים בו יותר ייסורים, אז נופל לתוך הייסורים ונעלם ממנו הבורא. אם מעוררים בו פחות ייסורים, רואה את עצמו בעל כוח להחזיק את המחשבה, שהייסורים הם מטרתיים. שהם אינם באים מהבורא, אלא שהוא עצמו מאתר אותם כך. כדי לגלות שתכונותיו, הן שמביאות לו את הייסורים, ומרחיקות אותו מהבורא.
כמו שלומדים בקבלה איך האור העליון, הבורא, בונה את בחינה א'. מבחוץ ישנו התענוג, או בעתיד ההפך מתענוג, הייסורים. ומבפנים נמצא הבורא, הנותן, או ההפך ממנו, חוסר שלו, הסתר. אם הנברא מרגיש מהבורא רק תענוג או ייסורים בצורה ישירה, אז דרגת התפתחותו נקראת "דומם", "צומח", או "חי". כי הוא מקיים בדיוק מה שמכתיבה לו אותה השפעה של תענוג או ייסורים. אבל אם מתחיל להתגלות בנברא עוד קשר עם נותן התענוג, הנקרא "נקודה שבלב", הוא מתבלבל, ולא יודע איך לקשור את שתי צורות הקשר הללו, הנהגה דרך טוב ורע, והנהגה דרך הקשר עם בעל הבית, עם העליון, עם הבורא.
הנברא שמרגיש עם העליון קשר רק דרך תענוג וייסורים, ליד הרצונות שלו מתפתחת מערכת שכלית פשוטה, איך להחזיק את עצמו כל פעם בצורה מרבית של קבלת תענוגים כנגד בריחה מייסורים. ואם מתחיל להרגיש חוץ מ"טוב ורע", גם קשר עם בעל הבית, אז עושה בירור הנקרא "אמת ושקר". וגדל לידו שכל ששייך לאותו בירור, מהי בדיוק האמת והיכן הוא השקר. איך לקשור "אמת ושקר" עם "מר ומתוק", עם טוב ורע.
כך האדם הולך ומתקדם. אבל כל פעם שמגיע שלב מכריע בהתפתחות האדם, עוברים ושוטפים אותו "מי המבול", שממש מוחקים ומנקים את כל השטח, כמו בצונאמי, ומביאים אותו ליחס חדש, לדרגה חדשה, לבירורים חדשים, לעומת למה שהיה לו קודם, לסגנון חדש של קשר. והאדם מגלה מה הם אמת ושקר, תענוג וייסורים, טוב ורע, בדרגה חדשה, ומה יחסי הגומלין החדשים ביניהם.
וכך כל פעם צריך בלב לאתר את היחס לבירור של "מר ומתוק" או "טוב ורע", ובנקודה שבלב את היחס לבורא, מתוך הבירור בין אמת ושקר. ואז רואים תמיד גם בטוב וגם ברע שמרגישים בינתיים בכלים המשונים שלנו, שיש מי שמשפיע עלינו דרך התענוגים, כדי שנכיר אותו מעל התענוגים, ובהתאם להיכרות עימו נבנה כלים מעל התענוגים. כי כל התפיסה הזאת של טוב ורע, היא רק בתוך המודעות והכלים שלנו.
כמו שלומדים בקבלה על תפיסת המציאות, שאין חוץ מרצון, שניצב מול האור העליון. רצון כללי שמתעורר על ידי רשימות פנימיות, שמעוררות את הרצון. ובתוך הרצון ישנם חמישה צוהרי (צירי) הכרה בעצמו, שנקראים "חמישה חושים". אם הרשימות מעוררות את הרצון, אז מתעוררים החושים. כי החושים, הם המנגנון הפנימי שבנו. נראה לנו שהעיניים מסתכלות החוצה, שהאוזניים שומעות מבחוץ, שהריח בא מבחוץ, שהטעם מתקבל מבחוץ, שהמישוש מרגיש את החוץ. נראה לנו שהחושים, הם כלים שתופסים תופעות חיצוניות. אבל לאמתו של דבר, הכל מתרחש בתוכנו.
הרצונות מתעוררים מתוך הרשימות, והכל בתוכנו מביא לאיזו התפעלות של החושים שלנו. כל החושים נמצאים בפנים, ובחוץ לא נמצא דבר. אלא רק משווים את ההתפעלות שיש בחושים עם האור העליון, היחיד שנמצא גם בחוץ וגם בפנים. ומתוך זה נוצרת לנו כביכול תפיסה של עצמנו ותפיסת המציאות. אם האדם מסדר את התפיסה שלו נכון, הוא מאתר יחס שבא מאותו "מישהו", שפועל עליו דרך הרגשה שנקראת "טעמים", ודרך שכל שנקרא "אמת". וכך הוא הולך ומתקדם.
ורק הרשימות שמתעוררות בתוך הרצון, הן שקובעות אם האדם ירגיש באותה הרגשה, שהיא תמיד פנימית אצלו, או רמה הנקראת "עולם הזה", או רמה הנקראת "עולם הרוחני". כי אלה שתי הצורות, הרמות, של ההרגשה הפנימית שיש באדם. ולכן העבודה שלנו היא לאתר בתוך הרגש את השכל הפנימי. כי איתו בונים את הכלי. אם מתייחסים רק לרגש, לא יוצאים בהתפתחות מעבר לבחינה א'. אם רוצים לאתר בתוך הרגש גם את "הנותן", כדי להתקשר עימו ולהידמות אליו, אז באים מבחינה א', להתפתחות של בחינות ב', ג', ד', ונעשים "אדם", האדם הרוחני.
זאת אומרת, כל העבודה שלנו היא בתוך האור שמגיע, לא חשוב אם כתענוג או כייסורים, אלא בתוך המצב הרגשי, לאתר את מי שמביא את הרגש. כמו שכל הכלי מתפתח הלאה מבחינה א'. אחרת נשארים בדרגת דומם, צומח וחי, ולא באים לכיוונו של המדבר. כי ההבדל בין בחינה א' לבחינה ב', שמבחינה א' והלאה מתפתח כבר האדם. ולכן בחינה ב' רוצה להידמות לשורש.