אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר ק"ו: "מהו הרמז של י"ב חלות בשבת"

מאמר ק"ו: "מהו הרמז של י"ב חלות בשבת"

שיחה מ-14.11.06

"בזמירות דשבת כתוב "יגלה לן טעמיה דבתריסר נהמי" (יגלה לנו הטעם של י"ב חלות), "דאינון אות בשמיה כפילא וקלישא" (שהוא אות בשמו כפל וקלוש)."

בשבת יש ג' סעודות. לפני כניסת שבת, שנגמר היום השישי ובערבו מתחילה שבת, עורכים סעודה ראשונה. עושים קידוש וברכה על שתי חלות. בשבת בבוקר בסעודה שניה, עורכים קידוש וברכה על הלחם. ולפני צאת שבת בסעודה שלישית, יש מנהג מיוחד שהיה נהוג אצל המקובלים, והשתרש כמנהג של חסידים, לעשות ברכה על י"ב חלות, על שתים עשרה חלות קטנות. כי הסעודה השלישית שהיא הסעודה החשובה ביותר, היא סימן כנגד העלייה השלישית של שבת.

כל הסעודות של שבת, הן סימנים לעליות דשבת. "סעודה" נקרא קבלת תוספת השפע. וסימן לתוספת השפע המרבית בשבת, כסיכום של השבת, היא הסעודה השלישית. ולכן עושים ברכה על שתים עשרה חלות. ובעל הסולם מסביר במאמר למה נהוג כך. כי המנהגים האלה הונהגו על ידי המקובלים כדי להוות רמז, שיעורר שאלה בקרב העם ויקרבו לאמת.

"ויש לפרש דברי האר"י הקדוש. ידוע, שע"י צמצום ב' נעשה ב' ווין, היינו צד ימין וצד שמאל." צד החסדים וצד החכמה, צדו של הרצון לקבל. כלים דהשפעה וכלים דקבלה. "וזה פירוש כפילה, מלשון כפל. ומזה, היינו מכח תיקון של צמצום ב', שהיה שיתוף מדת הרחמים בדין," ה"כפל" הוא, שתכונות דמלכות ותכונות דבינה משתתפות יחד זו עם זו, בינה במלכות, "אז הדין נעשה יותר קלוש, ממה שהיה לפני המיתוק." כי המלכות שהיא מידת הדין, הרצון לקבל, ויכולה לעבוד רק בצמצום א', לפי התכונות שלה והמסך שלפניה, היא נכללת כעת מתכונת ההשפעה. ואיך שתכונת ההשפעה נכללת במלכות, כך המלכות מסוגלת לעבוד ולהתכלל בבינה. לא במקומה עצמה, אלא בשיתוף עם בינה. וזה נקרא שמלכות איננה עובדת עבודה ב"דין קשה", בדין שלה, אלא עוברת מיתוק, כמלכות שנמתקת בבינה. שלא עובדים עם כלים דקבלה, אלא כמה שהם נכללים בכלים דהשפעה.

כמו בדוגמא שרב"ש נותן על התכללות. אם טובלים את העוגה בוויסקי, אז בצורה כזאת אפשר לשתות את המשקה, שאסור לשתות אותו בצורה רגילה. עם הכלים דקבלה עצמם אסור לעבוד, כי אין עליהם מסך ואין כוחות לעבוד איתם. אבל אם הם נכללים עם כלים דהשפעה, אם "טובלים את העוגה בוויסקי", אז כמו בדוגמא הגשמית, מסוגלים לאט לאט בצורה של התכללות, "להוציא" את כל המשקה, זאת אומרת, להשתמש בכל הכלים דקבלה. וזה נקרא שלא משתמשים בדין, אלא בהמתקת הדינים, שבינה ממתיקה את המלכות.

"ואח"כ הב' ווין מאירים במלכות, שהוא סוד "וזיינין דכנישין" [ובמינים שנכנסים] . שזיינין [מינים] הוא סוד מלכות, הנקראת שביעי. היא כונסת בתוכה את ב' ווין." זאת אומרת, לאחר המיתוק, לאחר שמקבלים באותה שיטה את כל האורות העליונים, אז הם נכנסים למלכות. וכך מגיעים לאותה המטרה, לאותה צורה שאליה צריך להגיע, אבל בעקיפין. כי בצורה ישירה אי אפשר להשתמש בכלים דקבלה.

ומה מרוויחים משימוש עקיף? הרווח איננו בכך, שבצורה כזאת אפשר להשתמש בכלים ולהתקרב למטרה. אלא על ידי השימוש ההדדי בין כלים דקבלה לכלים דהשפעה, האדם לומד מה הם הכלים דהשפעה. הוא רוכש אותם וכולל אותם בכלים דקבלה, ובונה את הקשר בינו לבין הבורא, את תכונות הבורא ותכונות הנברא כנכללות יחד. ואז כשקם בסופו של המיתוק, בסופו של התיקון, אז יש לו את שניהם. לכן השימוש במיתוק נקרא "כפל".

"ויום השביעי נקרא בחינת גמר התיקון, שהיא בחינה לעתיד לבוא. אבל מאיר גם בבחינת אלפי שיתא אלפי שני." כמו שכתוב: "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא". זאת אומרת, אין שכר מצווה בחיי העולם, במשך התיקון, במשך המיתוק, שנכללים מידת הרחמים במידת הדין, ופועלים רק באח"פ דעליה, בכלים דקבלה שנכללים בכלים דהשפעה, במה שנקרא "תיקון משך ששת אלפים שנה". כי התגמול הממשי, שכר מצווה, האורות שממלאים את הכלים במלואם, הוא רק בגמר התיקון, אחרי שמצטרף גם ל"ב האבן, וה"חשכה כאורה יאיר". אבל בינתיים רק בהתכללות, שמשתמשים באח"פ דעליה, זאת אומרת, רק ב"קו דק". והקו הדק הזה לעומת אותו האור הגדול, שצריך למלא את העיגול דאין סוף, הוא נקרא "אין שכר מצווה בעולם הזה".

"עולם הזה" הכוונה איננה לעולם שלנו, אלא לאותו מצב היכן שהאדם נמצא בסולם המדרגות הרוחניות. "עולם הזה" ו"עולם הבא" הם שני מצבים. "עולם הזה" נקראת המדרגה שבה האדם נמצא, היא בשבילו העולם שלו. ו"עולם הבא" המצב שלעומתו עובדים. ולכן חלק קטן מאוד מיגיעתו האדם משיג בעולם הזה, הארה קטנה מאוד מהמצב הסופי הנקראת "קו דק". ועיקר ההארה, האור הגדול, הוא מקבל בגמר התיקון, בהצטרפות והתחברות כל הכלים, שאסף ותיקן אותם משך כל התהליך דשיתא אלפי שני. לכן בעל הסולם אומר שזה נקרא "בחינה לעתיד לבוא", אבל שמאירה גם בבחינת "שיתא אלפי שני".

"וזה ענין ששת ימי המעשה. והיא בחינת "אשר ברא אלקים לעשות". ושבת נקראת בחינת נפישא (כמ"ש "וביום השביעי שבת וינפש"). וזהו בחינת שבת, המאיר בשתא אלפי שני, שאז השבת היא רק בחינת נפישא. בדומה לאדם, הנושא משא. ובאמצע דרך הוא עומד לנוח, בכדי לקבל כוחות מחדש. ואח"כ הוא צריך עוד הפעם לסחוב את המשא."

"נפישא" הוא דבר קטן מאוד. האדם לא יכול לפעול כלפי אותה דרגה שנקראת "שבת", של גמר התיקון. בכל מצב ומצב שגומר את המדרגה, יש לו כלים שיכול לעבוד איתם, הנקראים "ששת ימי המעשה", ימי עבודה. וכלים שלא מסוגל לעבוד איתם, וכנגדם יש מצב של "שבת".

היכן שיכול לעבוד, באותם כלים הנקראים "ששה ימי העבודה", הוא לוקח את הכלים דקבלה, ומצרף אותם לכלים דהשפעה, ועובד איתם כמה שאפשר באח"פ דעליה, ובצורה כזאת הוא מתקדם בקו, לקראת גמר התיקון. אבל בקו דק יש לו רק הארה קטנה. וב"שבת" הוא מקבל תוספת. מדוע? כי הוא לא עובד על הכלים של שבת, שהם כנגד ביטול צמצום ב' וחזרה לצמצום א', אלא רק שומר את עצמו מלא לעבוד איתם. כי הם כלים גדולים שהוא לא יכול להכניס אותם לקו אמצעי. ולכן השבת היא כנגד גמר התיקון, ונקראת "מעין עולם הבא".

"מעין עולם הבא", זאת אומרת, מאותו מצב סופי שיהיה לו בסוף, שיתקן את הכל, והמציאות כולה תחזור כלפיו לצמצום א'. ובצורה כזאת שהאדם שומר על הכלים, שאי אפשר להשתמש בהם בינתיים, הוא מעביר את המצב הנקרא "שבת", ומסיים וחותם את המדרגה, ועובר למדרגה הבאה. וגם במדרגה הבאה ישנם כלים שיכול לתקן באח"פ דעליה, בתנאים של צמצום ב', תנאים של הפרסא ואצילות, הנקרא "עבודה בששת אלפים שנה" ("שיתא אלפי שני"), או "שישה ימי עבודה" ("ששת ימי המעשה"), ושומר על אותו חלק מהמדרגה שנקרא "שבת". וכך האדם הולך ומתקדם.

ומכל המדרגות שעובר, מצטברות בו ששת אלפים שנה, עם הרבה שבועות, שבכל שבוע שישה ימים, שבהם עושה את עבודתו במה שהוא יכול, והיכן שלא יכול לעבוד עם הכלים דקבלה עצמם, הוא שומר אותם כימי שבת. וכך נאספות בו כל השבתות בנפרד מכל "ששת ימי העבודה" שעובד משך ששת אלפים שנה. ולאחר שמתקן את כל מה שאפשר לתקן, ולא נוגע בכלים שלא יכול לתקן, אלא שומר עליהם, אז כל הכלים מתחברים יחד, ונעשה הזיווג הנקרא "רב פעלים מקבציאל". והאדם מגיע למצב שכל הכלים שלו מתוקנים, ומתבטל בו צמצום ב'. המצב הזה נקרא שמגיעים לעולם הבא, ליום שכולו שבת.

"מה שאין כן בשבת של גמר התיקון, כבר אין שם מה להוסיף. לכן אין כבר עבודה בכלל." "מנוחה לחיי עולמים" נקרא, שאין לאדם יותר מה לתקן.

האם במצב הרוחני שנקרא "שבת" יש עבודה עם המלכות?

שבת היא רק "שמור וזכור". כי יש הרבה עבודות על הכלים שלא מסוגלים לעבוד איתם, אלא רק כנגד גמר התיקון. כל עניין העבודות הללו מתואר יפה בכל החוקים והמנהגים של שמירת שבת, שנוהגים בהילכות שבת. "הילכות" בא מהמילה "הלכה", "הליכה". מתקדמים לגמר התיקון, בכך ששומרים שבת ולא עושים דבר.

מדובר רק על אנשים שנמצאים כבר במדרגות שנפתחות להם אפשרויות כאלה. זאת אומרת, שהרצון של האדם בוער, ורוצה כביכול להשתמש בכל הכלים האלה כדי להתקדם, כי רואה עד כמה שהם צריכים להועיל לו בהתקדמות לתיקון. אבל מרגיש מצד אחד, שאין לו כוחות, ואין לו יכולת, ואין לו הבנה, איך להשתמש בכלים האלה בעל מנת להשפיע. ומצד שני יש לו דחף חזק להשתמש בהם, כי רואה עד כמה שיכול לעשות בהם נחת רוח, השפעה, ולא מסוגל.

ולכן ישנם תיקונים מיוחדים של "שמירה", שלא להשתמש ברצונות הללו. רצונות בעל מנת להשפיע ולא בעל מנת לקבל. כי מדובר על האדם שפוסע במדרגות ונמצא בהתקדמות לקראת גמר התיקון, שאצלו כבר לא שייך על מנת לקבל. אלא שחייב לשמור על עצמו, ולא לעשות חטא כמו אדם הראשון. "אדם הראשון" ברוחניות, אין שם רצון להשתמש בעל מנת לקבל. אלא להחזיק את עצמו שלא להשתמש בעל מנת להשפיע. כי רואה איזה תענוג יכול למסור לבורא, אם ישתמש בכלים האלה. ולכן חייב כדי לא להשתמש בהם, רק להחזיק את עצמו בלמעלה מהדעת. כי יש מצד אחד איסור. ומצד שני כל כך ברור שהוא מסוגל להשפיע בהם. ונמצא במצב שניתן לתארו כמצב מתוח, שאי אפשר לו להימנע מלעשות אותו דבר גדול, שנמצא ממש בהישג ידו.

כך מרגיש האדם, שנמצא בתיקונים של הכלים דשיתא אלפי שני, כדי להשפיע בהם. הוא מרגיש עד כמה ההשפעה היא קטנה מאוד ועדינה, שאפשר רק "קו דק" מאוד להעביר לבורא. ובתוך עצמו הוא ממש "מתפוצץ" מרצון גדול, מהאפשרות לעשות פעולה ענקית של התחברות ודבקות. אבל כנגד זה עומדים האיסורים, הדברים האסורים, מפני שידוע שבהם הוא לא יכול לעבוד. אבל לא ידוע למה איננו יכול, כי נמצא באותו בירור כמו באדם הראשון, וחייב לתקן את העבירה שעבר אז.

אדם הראשון עבר על ה"לאו", שחיבר את הכלים דקבלה עם הכלים דהשפעה, מתוך מחשבה שיהיה מסוגל לקבל בהם על מנת להשפיע. וכעת באותו תיקון, נראה לעצמו מסוגל לתקן את הכלים האלה, כלים דקבלה בצמצום א', כדי להשפיע עימם. אבל חייב דווקא על הכלים האלה לעבוד ולעשות תיקונים עוד יותר גדולים מהשימוש בכלים האלה בהשפעה. תיקונים הנקראים: "מילה", "פריעה", "אטיפא דמא", לשמירה מהקליפות. תיקונים שעליו לעשות בעצמו.

מה שאין כן קודם, הכל בא מלמעלה, ואדם הראשון נולד "מהול", בהפסק של כלים דקבלה מכלים דהשפעה, שעובר גבול ברור בין עד כמה אפשר להשפיע, ועד כמה אי אפשר להשפיע. וכעת עלינו לברר ולהקים את הגבול הזה בעצמנו. ולכן העבודה הזאת היא קפדנית מאוד ונעשית בצורה הדדית גם בששת ימי המעשה וגם בשמירת שבת. כי אלמלא חטא אדם הראשון, אז כבר בשבת הראשונה ההיא, שבתחילתה היה החטא, היה מבצע מה שצריך, ומגיע ליום שכולו שבת.

וכעת מוטל עלינו להקים בעצמנו אותו שבוע, ואותה שבת שהיה לו, ולתקן את כל הבריאה. קודם הוכנה מלמעלה כל מערכת הבריאה, כל תהליך הבריאה עד לאדם הראשון, שנולד ביום השישי, בערב שבת. אבל כבר באותו זמן, בתחילתה של השבת, אדם חטא, וכמו שכתוב: "גורש מגן עדן", זאת אומרת, נפל מדרגת עולם האצילות. מה שאין כן אנו צריכים לחזור על כל הבריאה מתחילתה. גם על שישה ימי העבודה, על "ששת ימי המעשה", שנעשו אז לפני אדם מאליו, וגם על השבת שהיה עליו לקדש ולא הספיק.

מה מסמל המספר שנים עשר - שנים עשר השבטים, שתים עשרה שבתות וכו'?

המספר "שנים עשר" מסמל את ההנהגה על ידי ג' קווים. ההנהגה של ג' קווים כפול י' ה' ו' ה' היא נקראת "שנים עשר". יש גם י"ג מידות הרחמים ועוד. כי ההנהגה מלמעלה למטה בהשתתפותה עם עבודת האדם, עם העלאת מ"ן, מלמטה למעלה, היא מתחלקת לכמה ערוצים. "שנים עשר" נקראת העבודה השלימה, שהאדם מסיים "שבוע ימים", ג' קוים שלמים. שמסוגל לתקן את עצמו בעל מנת להשפיע, בכל ההגבלות שמציבים לו צמצום ב' והתכללות מלכות בבינה.

האם יש עדיפות לקו אמצעי או נשמר איזון בין שלושת הקווים?

"קו אמצעי" נקרא התוצאה ממסך דחיריק, שמרכיבים אותו משני קווים. ורק באיזון הנכון בין ימין לשמאל יכולים להקים את הקו האמצעי, והוא נקרא השפעה מירבית, אופטימלית, שהאדם מסוגל לעשות באותם תנאים, שג"ר דאצילות מציב לו. שמירה על ההפסק בין כלים דקבלה וכלים דהשפעה, עבודה עם קליפת נגה נגד ג' קליפות הטמאות, וכל התיקונים שצריך לעבור לפני שבת.

"תיקוני שבת" הם דבר מיוחד, שהאדם צריך לעשות עוד לפני כניסת שבת. בעולם שלנו זה מתבטא במנהגים של הכנות לשבת, שמרמזים על אותם התיקונים. כמו כל המנהגים שהעם נוהג לעשות, וקורא להם "קיום מצוות". הם כולם לא יותר ממנהגים שמרמזים על התיקונים, שצריך לעשות ברוחניות, ורק הם נקראים "מצוות".

ברוחניות מתקנים את הרצונות על ידי האור העליון, המחזיר למוטב. תיקון הרצון על ידי האור משימוש לקבל לשימוש להשפיע, הוא נקרא "עשיית מצווה". ומה שנוהגים לעשות בעולם שלנו, הם סימנים לאותם מצוות שצריך לעשות ברוחניות. אבל סימנים מדויקים. מפני שהמקובלים מביעים בשפת הענפים, שורשים עליונים ותיקונים עליונים, במילים דעלמא, דעולם שלנו.

וכך יכולים גם בעולם שלנו, שעדיין לא מגיעים לתיקון האמיתי של הרצונות, בנשמות, לעשות מנהגים, שאמנם אינם משפיעים על הרוחניות, על העולמות, על הרצונות, ולא מביאים את האדם לתיקון ולגמר התיקון, אבל אם האדם שומר על המנהגים האלה, הם שומרים עליו. זאת אומרת, הם נותנים לו מסגרת להתקיים בה, עד שבאחד מן הזמנים, הוא פתאום ישאל את עצמו "למה?", "בשביל מה?". ואז דרך צורה כזאת של כעין משחק חיצוני, אבל שהוא רציני, כי הוא שומר את האדם בזמן שנמצא ב"גלות", בניתוק מהרוחניות, הוא מגיע לתיקונים אמיתיים.

למנהגים האלה יש משקל גדול והצדקה מלאה בשמירת האדם בזמן הגלות, שנמצאים בניתוק מהרוחניות. אבל כשמגיעים למצב, שצריך לבצע תיקונים, אז צריך לעלות מרמה של מנהגים, של ביצוע פשוט בחומר, כמו משחק ילדים, לחיים בדרגה ממשית ואמיתית. אותן פעולות של קידוש יין וברכה על החלה, להעלות לדרגה הרוחנית. מה הם ברוחניות התיקונים האלה שנקראים "יין" ו"חלה". מה הן באמת כל הפעולות האלה שנקראות "שישה ימים" ו"יום השבת". לדעת מה הם בחכמת האמת, בתורת האמת. מפני שאנו נמצאים כבר בתחילת הגאולה, וצריכים כבר לבצע את התיקונים האלה.

מה משמעות הסימן "שתים עשרה חלות"?

"שתים עשרה חלות" הם סימנים לצורה שהאדם מסיים עבודה בשבוע ימים. בשישה ימים הוא עושה הכנות לשבת. כל ששת הימים נמדדים כלפי השבת, ראשון לשבת, שני לשבת וכו'. כי בתהליך של העלייה בדרך התיקונים, האדם כל הזמן צריך לכוון את עצמו לגמר התיקון, הנקרא "שבת". וסיום של שישה ימי העבודה הוא בשבת. שמתקנים על ידי שמירה את כל מה שמסוגלים לתקן, כל הרצונות שלא יכולים לתקן בששת המדרגות הקודמות של הו"ק. ו"שתים עשרה חלות" הוא הסמל לג' קווים השלמים, שהאדם מסוגל להקים אותם ב"שבוע ימים", באותה המדרגה שבה הוא נמצא, שהיא נקראת "שבוע".

למה האיסורים של שבת אינם כוללים את העלייה בעולמות?

שבת אסורה במלאכה. יש שלושים ותשע מלאכות עיקריות שאסורות בשבת, רובן שייכות למלאכות בחקלאות. אבל אם מפרטים אותן מגיעים לספר שלם של חוקים ומנהגים למיניהם. "חוקים" נקרא מה שמתקיים ברוחניות. אם האדם רוצה להיות ברוחניות במצב של "שבת", היינו, בגמר תיקון, "מעין עולם הבא", אז הוא צריך לתקן חלק מהרצונות שלו בצורה כזאת, שמפעיל כלים דהשפעה ובכלים דקבלה לא נוגע, כי אסור לתקן בשבת.

שבת אסורה בעשיית כלים, בתיקונים של הכלים. לכן כל הסימנים מתכוונים לאיסור הזה. בשבת אסור ליטול פיסת נייר ולעשות ממנה צורה ואיתה לעבוד, כי בכך בונים כביכול כלי. אסור ליישר כפית או חפץ כלשהו, כי בכך כביכול מתקנים כלי. המנהגים האלה נוגעים עד לפרטי פרטים, והם כולם נלקחים מהתיקונים הרוחניים שאסור לבצע. אבל בפעולות גשמיות של שמירת שבת אי אפשר להפעיל שום דבר ברוחניות, כי רוחניות מופעלת רק על ידי מ"ן, על ידי העלאת הרצונות בבקשה לתיקון הרצונות.

כל המנהגים האלה של שמירת שבת כהלכתה, הם נובעים מתיקון הכלים, משמירת הכלים. מה שאין כן עניין עליית העולמות בשבת. "עליית העולמות" נקרא, שהאדם שומר על עצמו ולא עושה תיקונים ביום השביעי, לא עובד עם הכלים דקבלה. "שביעי" נקרא מלכות, כלים דקבלה. אז האדם נמצא במצב, שגמר את עבודתו ב"שיתא אלפי שני", זאת אומרת, בבחינת זעיר אנפין, ועובר למלכות. אבל במלכות אסור לו לעבוד. כי תיקון "שיתא אלפי שני", הוא רק כנגד זעיר אנפין, כנגד ו"ק, כנגד חב"ד חג"ת נה"י, הנמצאים בעולמות בי"ע.

ואחר כך בשבת, כשהוא עובד עם המלכות, יש עליית עולמות בי"ע לעולם האצילות. בסעודה ראשונה עולה רק עולם הבריאה, בסעודה שניה עולה גם עולם היצירה, בסעודה שלישית עולה גם עולם העשיה. וכך ב"סעודה השלישית" הם כולם נכללים באצילות. והאדם מקיים ברוחניות אותו מנהג הנקרא י"ב חלות. כי ג' העליות האלה של העולמות לעולם האצילות, הן עליות שלימות שלא נשאר למטה מפרסא שום דבר לברר. בכך ה"שבת" חותמת את כל "ימות השבוע". כלומר, נעשה כל התיקון שהיה מוטל על האדם לעשות במדרגה הזאת.

ואז האדם מסיים את השבת. בסיום השבת ישנם עוד תיקונים, "מוצאי שבת", "הבדלה", "סעודת דוד המלך", שנקראת "מלווה מלכה". ולאחריהם עוברים לשבוע הבא. כל המנהגים שאיתם חותמים את השבת, החל מסעודה שלישית והלאה עד יום הראשון, הם כדי לקחת הארה מהמדרגה הקודמת למדרגה הבאה, ולהמשיך עם הכוחות ההם לתיקונים במדרגה הבאה, שזה נקרא "שבוע הבא".

המנהגים שמקיימים בעולם שלנו, הם עזרה גדולה מאוד ללמוד מהשורשים הרוחניים שלהם, למה נוהגים כך בעולם שלנו. ולכן מי שמכיר ויודע את החוקים בגשמיות, אם הוא רוצה להבין איך הם מתנהגים ברוחניות, בעולם האמת, בתורת האמת, אז יש לרשותו פרטים רבים שמרמזים לו על קשר בין גשמיות לרוחניות, בכל המנהגים שמקיים כרמז לתיקונים הרוחניים.

למה השבת נקראת "מנוחה"?

"חידוש כוחות" לא נקרא, שהאדם מקבל כוחות חדשים ונח. המנוחה איננה לזרוק את הכל ולנוח בלי לעשות שום מאמץ. אלא "שבת" זה מאמץ גדול. כי האדם צריך לשמור את עצמו כנגד כל הרצונות, שמגרים אותו להשתמש בהם בעל מנת להשפיע ולעשות "שמירת שבת". צריך לעשות הכנות גדולות מאוד משך שבוע ימים, כדי לקיים את השבת. זאת אומרת, בכל מדרגה להיות במצב של מדרגה שביעית, שעוברים ששה ימי עבודה ונכנסים ליום השביעי, להימצא בשביעי, צריכים הכנה גדולה. כל ששת ימי השבוע, הם רק כדי שנוכל לעמוד ולסבול ולשמור את המצב השביעי, כי הפיתויים בו גדולים מאוד.

העבודה הזאת גדולה מאוד ברוחניות. אדם הראשון שעמד מולה, טעה לחשוב שיש לו יכולת להשתמש בפיתויים האלה בעל מנת להשפיע. ואנו עומדים בשבת הרוחנית באותם הפיתויים ובאותן האפשרויות לשמור, אבל עם התוצאות משבירת אדם הראשון. ולכן יש בה בירורים מיוחדים. וכל הבירורים האלה, הם עבודה גדולה מאוד, שרק נקראת "שמירה". אבל לא לטעות ולחשוב, שהשמירה עליה היא כמו שבת בעולם הזה, שנחים על הספה ולא מפרים את השבת. כי שמירת שבת בעולם הזה רק מסמלת לנו, שברוחניות לא עובדים עם הכלים דקבלה בפועל.

לכן המצב הזה נקרא "מנוחה". כי לא מבררים את הכלים דקבלה, אלא אסור בכלל לגעת בהם. אבל כל יתר הפעולות, שהן פעולות שמירה, עושים בקפדנות רבה באותו מצב רוחני הנקרא בסולם המדרגות "שבת". כי שם מתגלים הרצונות הגדולים, שאיתם צריך להתמודד. ומה שכתוב על איסור עבודה בשבת, מתייחס רק לעבודה של בירור ותיקון. אבל עבודה של שמירה, היא העבודה שיש לעשות בשבת, והיא איננה פשוטה. כי המצב הרוחני של שבת, הוא מצב גבוה מאוד, שדורש מהאדם הרבה כוחות.

כמו שלומדים בקבלה על הרבה מושגים אחרים. על מהי "שינה" ברוחניות, מהו "חושך", מהי "סעודה". בגשמיות סעודה היא, שכולם סוף סוף יושבים יחד, ומתחילים למלא את עצמם עם תקרובת שיש על השולחן. לעומת זאת "סעודה" ברוחניות, היא כולה חשבונות וזיווגי דהכאה, עד כמה מסוגלים כל רצון ורצון לחבר עם התענוג שבו, בעל מנת להשפיע, שהם דורשים מאמץ רב. אבל כל העברה של המצבים הרוחניים לשפתנו, איננה נותנת תמונה שלימה מה קורה ברוחניות.

איך צריך לנהוג בשבת הרוחנית?

בקבלה מדברים רק על התיקונים של האדם בשבת הרוחנית. בשבת הרוחנית יש "שבת" ויש "יום השבת". שבת נקראת "מדרגה השביעית" בכל מדרגה ממאה עשרים וחמש המדרגות. בכל מצב רוחני שהאדם נמצא, יש בו "שישה ימים", הנקראים "שישה ימי עבודה" (ששת ימי המעשה), שישה מצבים שהוא צריך לברר אותם, בהתכללות מלכות בבינה, ועוד המדרגה השביעית, המצב השביעי, שבו הוא מסיים את המדרגה.

וכך יש מאה עשרים וחמש מדרגות, כאשר סופרים בצורה כוללת את כל החלוקות לעוד ועוד תתי מדרגות. והקבלה מדברת רק על ההליכה במדרגות הרוחניות, במדרגות הסולם האלה. ולא על שמירת השבת בעולם שלנו. אלא המקובלים מסבירים, שהקשר בין השבת הרוחנית להילכות השבת הגשמית, הוא בכך שמקיימים אותן כסימנים. ומי שמקיים ויודע את הסימנים, הם רומזים לו על התיקונים הרוחניים. אבל הקבלה לא אומרת לאף אחד מה לעשות. כי אין כפייה ברוחניות.

אלא אם האדם לומד קבלה, אז הוא לומד איך לעשות תיקונים על הרצונות, על הנשמה. ולתיקונים אין שום קשר לשמירת שבת ולכל יתר המנהגים, שמקיימים בגוף במצב הנקרא "עולם הזה". אלא המנהג הזה קיים אצלנו בעם ישראל, מפני שאנו חייבים ראשונים לחזור לאותו מצב מתוקן שהיה בנו מקודם, לפני חורבן בית המקדש. והעולם כולו איננו חייב. הוא יצטרך לקבל מעם ישראל שיטה מתוקנת ודוגמא מתוקנת שמועילה לכולם.

ולכן בעם ישראל נהוגה צורה כזאת של מנהגים גם בעולם הזה. מפני שאנו מחויבים לחזור לרוחניות, ובצורה כזאת לתקן את עצמנו, ולהעביר את אותה שיטה לכל העולם. וכל העולם אין חובתו לחזור ולקיים תיקונים רוחניים, כי אומות העולם לא היו בהם. אלא הם יקבלו אותם מעם ישראל. ולהם עצמם אין שום קשר ושייכות וחובה לקיים את המנהגים האלה בגשמיות. כי הם מהווים רק תזכורת לעם ישראל, כדי לחזור ולקיים את כל החוקים הרוחניים, ולהביא את הנשמות לגמר התיקון. רק עד שהעולם הזה יעלה לדרגת העולם הרוחני ויעלם.

לכן העולם הזה נקרא "עולם המדומה". כי לאחר שהוא יגמור את תפקידו להביא את האדם ואת האנושות לרוחניות, הצורה הזאת שבה אנו מרגישים את עצמנו חיים ומתקיימים תעלם. כי אין בה שום צורך, אלא רק לתת לנו נקודת אחיזה עצמאית מחוץ לרוחניות, כדי להכניס את עצמנו לרוחניות, ולהקים את עצמנו ברוחניות. אבל לאחר שנעשה זאת, לא יהיה צורך בנקודה שעומדת מחוץ לרוחניות, והיא תעלם. כי גם כך הרגשת העולם הזה, היא נמצאת בנו רק דמיונית, כדי להעמיד את האדם בצורה אובייקטיבית כלפי הרוחניות. שתהיה לו בחירה חופשית כלפי התיקונים וכלפי העבודה הרוחנית.

לכן חובה על כל עם ישראל, לא חשוב באיזה צורות קיום הוא נמצא, אם הוא מקיים את המנהגים האלה ונקרא "דתי", או איננו מקיים את המנהגים האלה ונקרא "חילוני", חובה גם אלה וגם אלה, לבוא לקיום הרוחני, כולם כאחד. ולאחר שכל עם ישראל יעלה לדרגה של הקיום הרוחני, כמו שהיתה לו לפני החורבן, אז הוא חייב להתחיל להיות "אור לגויים". והעבודה שמוטלת על אומות העולם היא להצטרף לאותו התיקון. אבל ללא שום חובה ושום שייכות למנהגים הללו. כי גם בעם ישראל המנהגים האלה הם זמניים בלבד, עד שחוזרים לתיקון הרוחני.

האם קיום מצוות ללא כוונה פוגם במצב הרוחני של האדם?

האדם שמקיים חוקים רוחניים לפחות בתור מנהגים בגשמיות, השאלה היא למה הוא עושה כך. אם מתוך הרגל של גירסא דינקותא, שכך לימדו אותו, אז הוא מקיים אותם בגלל שרגיל לחיות בהם, ולראות בקיום הזה חלק מהטבע שלו. כי ההרגל פוטר אותו מכל הבעיות, ונעשה לו כטבע שני. ועל הקיום הזה מתוך הרגל, אין שום שאלה. זה החינוך הרגיל של האיש הדתי. וכך התקיים כל העם משך אלפיים שנות גלות. אבל עניין אחר הוא מי שמקיים מנהגים עם כוונות, כי רוצה לברר מה עומד אחרי המנהגים האלה, איזה כוחות ואיזה פעולות.

יש כאלה שלא מקיימים, אלא לומדים את המנהגים כדי לקיים אותם ברוחניות. ויש כאלה שמקיימים מתוך זה, שרואים קשר בין ענף לשורש, לפחות במודעות האדם. שהענף הוא כהעתקה מהשורש. אבל לא בצורה פשוטה, שאם מקיימים ענף בעולם הזה, אז מתקנים את השורש ברוחניות. כי לתקן את הענף בעולם הזה מספיק לעשות פעולות ולהזיז כלים. אבל בשורש אי אפשר לתקן כך. אלא ברוחניות צריך לבצע ברצונות. וכל הפעולות ברצונות, הם רצונות על מנת להשפיע, מעל האגו של האדם.

הנתק בין הגשמיות והרוחניות נמצא בנקודת האגו. בעולם הזה האדם מזיז ידיים ורגליים על ידי חומר דלק שבא מהאגו שלו. אבל הרוחניות נמצאת מעל האגו של האדם, ומחייבת לקנות מסך ואור חוזר. בשביל זה צריך ללמוד קבלה. כדי לקבל אור המחזיר למוטב, שיתקן בנו את הכוונות לעל מנת להשפיע. ועם הכוונה הזאת האדם כבר יכול לעשות פעולות על הרצונות, הנקראות "מצוות". מה שאין כן לפעולות בגשמיות לא צריך שום הכנה. אלא כל מי שרוצה לחזור בתשובה, מדריכים אותו איך לעשות והוא עושה.

קיים נתק מוחלט בין מה שעושים כמנהגים בעולם הזה, ובין מה שצריך לעשות עם הנשמה ברצונות, ברוחניות. אבל מי שרוצה ללמוד איך לעבור מהסימנים בגשמיות לעבודה רוחנית, עומדת לרשותו ספרות ענפה של ספרי קודש כולל תורה ותלמוד, שהם כולם מדברים על רוחניות, אלא בשפת הענפים שמקורה מהגשמיות. ואילו ללומדי הקבלה שמקיימים בכללות את המנהגים, קיום המנהגים האלה עוזר למצוא את הקשר מהענף לשורש. כי ידיעת המנהגים והקשר איתם מעלה שאלות "למה?" ו"בשביל מה?".

וכך דרך אותם מנהגים שמקובלים הנהיגו בעם, נמצאים מוכנים תמיד להתחיל לחשוב על השורש. למה הוא קיים בצורה כזאת ברוחניות. מה נמצא כנגד זה ברוחניות, איזה רצונות ואיזה תיקונים. מהי "שבת", מהי "ברכה", מהי "תפילה". למה אומרים כך ולמה כתוב כך ולמה עושים פעולות כאלה. לכל השאלות האלה, אם מחפשים תשובה, הם מביאים את האדם לקיום הרוחני, לתיקון הנשמה. זאת אומרת, לדבר כבר על הרצונות שלו.

כמו שלומדים על מצוות "תחום שבת", שאסור לצאת מן העיר. העיר צריכה להיות מוקפת או בעירוב, או בחומה ואסור לצאת מתחומה. מדוע? כי "עיר" נקרא עולם האצילות. ו"מחוץ לעיר" נקרא עולמות בי"ע. ואסור לאדם לצאת מאצילות, הנקרא "אצלו". משליטת הבורא לשליטת הרצונות הלא מתוקנים שלו, שנקראים "תחום עולמות בי"ע". אלא יש "שבעים אמה" מחוץ לעיר שמסבירים מה הם, ואחר כך יש "אלפיים אמה תחום שבת", שמסבירים מה הוא התחום הזה, ועד כמה יכולים להתנהג כך או לא.

מי שלומד "מסכת עירובין", ולמרות המילים של העולם הזה, יכול לחדור דרך המילים לרוחניות, אז הוא מבין איזה רצונות נקראים אצלו "שבת", ואיזה רצונות נקראים "עולמות בי"ע", והיכן נמצאת הפרסא, אותו הבדל ביניהם שנקרא "חומה של עיר". איך הוא יכול להתכלל עם הרצונות שנמצאים "מחוץ לעיר", מחוץ לאצילות, כדי בכל זאת לצרף אותם שיהיה בהם "תחום שבת". ואיך הוא יכול לעבור מרשות לרשות.

מסכת שבת מתחילה מעניין הרשויות. כמה אפשרויות יש בשבת להכניס פנימה ולהוציא החוצה ימי חול. כי מדברים על אח"פ דעליה. על הכלים, על הרצונות, שנמצאים בתיקון, שזה נקרא "אצילות". ועל רצונות שעדיין לא בתיקון, אלא בהכנה לתיקון, שזה נקרא "עולמות בי"ע". ואיך אפשר בכלים האלה לעשות התמזגות נכונה. זה כל הרשויות של שבת. בפנים נמצא בעל הבית ובחוץ נמצא האורח, האדם. ואיך האחד נותן לשני, איך אפשר להעביר מרשות לרשות.

האם מותר או אסור לבעל הבית להוציא יד מהחלון, ולתת משהו לאיש מבחוץ, להוציא מאצילות לעולמות בי"ע? האם בצורה כזאת מותר להתקשר, או ההפך, מי שנמצא מבחוץ, הוא שפושט את ידו ונוטל מבעל הבית, במצב שידו כבר נמצאת ברשות היחיד? מהי "יד"? יד נקרא "כלי קבלה". מי שמבין על מה כתוב, בשבילו הכל נעשה חי. הוא מבין שהמקובלים כתבו את הספרים האלה. שהם לא כתבו על בעל בית ועני שנמצא מחוץ לבית ומבקש נדבה. אלא על פעולות רוחניות של תיקון הנשמה, על הרצונות של האדם.

עדיין לא מבינים מהי הקבלה. ולכן כל הזמן שואלים שאלות אם מותר או אסור לקיים, למה כדאי ובשביל מה ומי. אבל לא פשוט לברר את העניינים הללו, כי הם שייכים לקשר ענף ושורש, של העולם שלנו עם העולם הרוחני. אם האדם לא מבין עדיין את היחס ביניהם, אז הוא תמיד יתבלבל. ואם הוא נמצא מחוץ לחכמת הקבלה, אף פעם הוא לא ידע את היחס הנכון, ותמיד העניין הזה יישאר בשבילו שאלה.

מהו "זמן ההכנה" ביחס לאותו מצב רוחני של שבת?

"זמן ההכנה" נקרא שרוצים להגיע בכל הכוח, בכל לב ונפש, לתיקון האמיתי ברצונות על ידי האור שמחזיר למוטב, שנותן כוח לעבוד בכל הרצונות בעל מנת להשפיע לזולת - לקבוצה, לאנושות, לבורא, שהם כולם נקראים "זולת". "זמן ההכנה" נקרא שמשתדלים לעשות זאת על ידי הלימוד, ומושכים עד כמה שאפשר "חן דקדושה". זאת אומרת, מקווים על ידי הלימוד שיבוא הכוח המיוחד, שיקרב אותנו לאותם המצבים שלומדים עליהם.

כמו למשל שלומדים על מצב של שבת ברוחניות, או על תיקונים, על עיבור יניקה מוחין דנשמות, על העליות במדרגות, או על היווצרות המ"ן בתוך הנשמות השבורות, איך פועלת המערכת העליונה הנקראת ג"ר דאצילות על הנשמות ועוד. כי בקבלה לומדים רק על איך המערכת העליונה פועלת עלינו, ואיך אנחנו צריכים בהתאם לזה להגיב אליה. חכמת הקבלה מדברת רק על מה שקורה משך ששת אלפים שנה, עד שמגיעים לגמר התיקון, ליום השביעי, למה שנקרא "שבת". וההכנה היא להשתדל כמה שיותר מהר להגיע ליישום מה שלומדים.

בזמן הלימוד האדם רק לומד איך זה אולי קורה ברוחניות, כמו שנראה לו. ומשתוקק שזה יקרה לו. שהלימוד ישפיע עליו כך, שהוא ירצה את הרוחניות בצורה מספקת, כדי לעורר את המערכת העליונה להכניס אותו לרוחניות. כי הכל תלוי ברצון של האדם. והרצון שלו תלוי במאור שמאיר. והמאור שמאיר תלוי בכוונה בזמן הלימוד. והכוונה בזמן הלימוד תלויה בקבוצה, עד כמה שהיא מספקת לאדם חשיבות. והכוח שהקבוצה מפעילה על האדם, תלוי עד כמה שהוא יכול להכניע את עצמו כלפי הקבוצה.

המעגל הסגור הזה, שהאדם כל הזמן נמצא בו, וצריך כל הזמן לברר את הדברים ולחדד אותם, זה הכל נקרא "זמן ההכנה".

חזרה לראש הדף
Site location tree