אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר קי"ט: "ההוא תלמיד דלמד בחשאי"

מאמר קי"ט: "ההוא תלמיד דלמד בחשאי"

שיחה מ-11.12.06

"ההוא תלמיד דלמד בחשאי, בטש ביה ברוריה ואמרה "ערוכה בכל", אם ערוכה ברמ"ח, מתקיים".

חשאי , פירוש קטנות, מלשון חש-מל. חש נקרא כלים דפנים. ומל נקרא כלים דאחור, שהם כלים למטה מחזה, המביאים בחינת גדלות.

התלמיד הנ"ל היה חושב, שאם הוא זכה לבחינת חש, שהוא בחינת רצון להשפיע וכל כוונותיו הם אך להשפיע, כבר זכה לכל השלימות. אבל היות שתכלית בריאת העולמות היתה להטיב לנבראיו, היינו לקבל כל התענוגים העליונים, שהאדם ישיג את כל הקומה, אפילו למטה מחזה גם כן. זאת אומרת, כל הרמ"ח.

לכן אמרה לו ברוריה את הפסוק "ערוכה בכל", היינו בכל הרמ"ח. זאת אומרת, שימשיך גם הלמטה מחזה גם כן. היינו, שצריך להמשיך גם הגדלות. וזה "מל", היינו דיבור, שהוא בחינת גילוי, שיגלה את כל הקומה. אלא בכדי שלא יפגמו, צריכים מקודם לקבל את הקטנות, הנקרא "חש", שהוא בחשאי, שעדיין לא מגולה. ואח"כ הוא צריך לברר גם את בחינת מל, שהוא בחינת הגדלות. ואז יהיה מגולה את כל הקומה.

וזהו "ערוכה ושמורה". היינו כיון שכבר אצלו בבחינת השמירה, היינו הקטנות, כבר יכול להמשיך את הגדלות, ואין לו לפחד."

הנשמה כוללת בתוכה תרי"ג רצונות, שנבנו על ידי תרי"ג אורות, תרי"ג אורחין דאורייתא. האור הכללי שבורא את הרצון יש מאין, הוא מתחלק לתרי"ג אורות. ואז בתוך הרצון נבדלים תרי"ג רצונות. בדרך כלל לא מונים אותם לפי מספרים או שמות. פירוט שמובא ומפורש ביתר קלות, בספרי כוונות, בשולחן ערוך, בגמרא. אלא מחלקים את הפרצוף של הנשמה לתרי"ג רצונות, לרמ"ח איברים ושס"ה גידין. רמ"ח רצונות שייכים לרצון דלהשפיע, לגלגלתא ועיניים, שנמצאים למעלה מחזה. ושס"ה גידין הם רצונות דלקבל, שנמצאים למטה מחזה, באח"פ של הפרצוף.

קודם מתקנים את הרמ"ח איברים, ובינתיים שס"ה רצונות נמצאים בהקפאה, בצמצום. כמו שלומדים בקבלה על פרצוף של קטנות. יש לו חב"ד חג"ת דכלים, חג"ת נה"י דאורות. אבל לא משתמשים באח"פ דכלים ונשמה חיה יחידה דאורות. להגיע לקטנות נקרא להגיע ליראה, לדרגת שכר ועונש, לדרגת "בינוני", להיות "צדיק שאינו גמור", ל"חנוכה". כל אותם כינויים ששייכים למצב של קטנות, לשימוש רק בכלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים, כלים של "חש". והאח"פ נמצאים בינתיים בצמצום, שלא משתמשים בהם.

ולאחר מכן מתחילה עבודה בדרגה שנייה, להשתמש גם באח"פ דעליה. כי כלים של שס"ה רצונות, האור מחזירם למוטב. ובמיוחד עליהם מדובר "להחזירם למוטב", כי עליהם היתה הכוונה "על מנת לקבל". הם שהיו בשימוש מעשי על מנת לקבל בעת השבירה. ולאחר השבירה שמתעלים מעל הגוף הגשמי, מעל העולם הזה, ומתחילים לתקן את השבירה, אז צריך לתקן תחילה את הגלגלתא ועיניים, ולאחר מכן את האח"פ. אבל במיוחד את האח"פ, כי גלגלתא ועיניים נשברו רק מפני שהיו מחוברים עם האח"פ. וכך החזרה לקטנות, היא רק הכנה לתיקון האח"פ.

תיקון גלגלתא ועיניים נקרא "תיקון ישראל". תיקון אח"פ נקרא "תיקון אומות העולם". ומכאן רואים שישראל הם רק כדי להתערב עם הכלים דאח"פ, עם אומות העולם, ולאחר מכן להעביר להם את שיטת התיקון ולהיתקן. התיקון הכללי שעושים על האח"פ, לאחר שמסיימים את התיקון על גלגלתא ועיניים, הוא נקרא "פורים". ולאחר שגומרים את שני התיקונים הללו, של "יראה" ו"אהבה", של גלגלתא עיניים ואח"פ, אז מגיעים ל"גמר התיקון", שמלאך המוות הופך להיות מלאך קדוש.

זאת אומרת, אותן הקליפות שאי אפשר היה לתקנן בכלל, אפילו לא כאח"פ דעליה, קליפות "המן", "עמלק", "פרעה", אותם רצונות שנמצאים ביסוד הבריאה, אבל לא יכולים להתכלל עם ניצוצות של השפעה ולקבל אותם פנימה, ולכן לא יכולים להיתקן, הם גם מיתקנים על ידי האור המיוחד שמגיע מהתיקון הכללי של כל תרי"ג הרצונות. לכן בחשאי מתחילים "ללמוד תורה", היינו, לממש את התיקונים, ולאחר מכן התיקון מתגלה לעיני כל.

מה קובע איזה כלים האדם מתקן?

האדם שהולך לתקן, הוא מתקן את כל הכלים שמתגלים בו. מתגלים בו גם כלים דהשפעה וגם כלים דקבלה. כל המדרגות הם מצבים של הנשמה, של פנימיות האדם. בכל מדרגה ומדרגה נמצאים באדם כל תרי"ג הרצונות. רק השאלה עד כמה הם גלויים לאדם. עד כמה הוא מרגיש אותם, עד כמה הוא חווה וחש אותם. בהתאם לכך הוא נכנס איתם לאיזה קשר של עבודה.

הרצונות שמתגלים בערבוביה מיוחדת ביניהם, הם בהתאם לדרגה. כי זה הדרגות של העולמות. הנשמה נמצאת ביסוד של איזה עולם, או בחסד שלו, או בגבורה, לפי העביות, לפי השורש של הנשמה עצמה באדם הראשון, האם היא שייכת לראש דאדם הראשון, או ללב, או לכליות, או לכבד, או לרגל. כי הנשמה כוללת את כל תרי"ג הרצונות, אבל כשהיא נמצאת באותה מדרגה של יסוד או חסד דעשיה, או דיצירה, אז משפיע שורש נשמתה והיכן היא נמצאת ובאיזה מצב נמצאים כל יתר התיקונים.

מלבד זאת יש על הנשמה "אתערותא דלעילא" בצורה שונה. השפעות חיצוניות של "ימים", "חגים", "מועדים", שהנשמה מיתקנת על ידם. אותם "עיתים רוחניים", מצבים שונים שבאים על הנשמה, שהם קובעים את סדר התיקונים, שהיא צריכה לעבור. אבל הנושא הזה מורכב מאוד.

לפי איזה עיקרון האדם מברר רפ"ח רצונות?

רפ"ח הוא חשבון אחר מתרי"ג. רפ"ח רצונות מתייחסים לאותם ש"ך רצונות שעוברים שבירה. לפני השבירה ישנם בכלי ש"ך רצונות. ולאחר השבירה יכולים לתקן רק רפ"ח רצונות, ול"ב רצונות בכלל אי אפשר לתקן. רפ"ח מתייחס לתיקון בעולמות. למה שנתקן כעולם האצילות ועולמות בי"ע, לאחר שבירת הכלים בעולם הנקודים.

בעולמות ניתן לתקן אותו חלק מהפרצוף השבור הנקרא רפ"ח (288) חלקים, ול"ב (32) חלקים של הפרצוף השבור, אי אפשר לתקנם. אלא משאירים אותם בהקפאה ללא תיקון. וכך בכל פרט שמתקנים, יש חלק ששייך לרפ"ח, וחלק ששייך לל"ב האבן. וצריך להבדיל זה מזה, כדי לא להשתמש בל"ב האבן. כי זה נקרא לעת עתה לתקן אותו.

קודם השבירה בעולם הנקודים, החשבון שכולל רפ"ח ול"ב יחד, הוא ש"ך חלקים. מדוע ש"ך חלקים? כי עולם הנקודים מתחלק לשמונה מלכים, שכל אחד מהם כולל ארבעה חלקים. וכך ישנם שלושים ושניים חלקים (שמונה כפול ארבע) בתוך עשר ספירות פרטיות. זאת אומרת, 320 (שלושים ושתיים כפול עשר) חלקים של שמונת המלכים עוברים שבירה בעולם הנקודים. 320 חלקים הנקראים ש"ך (שין כף = 300+20=320).

לש"ך החלקים הללו כאשר מגיע אור ע"ב ס"ג, יכולים לברר ולתקן רק ט' ראשונות, רק תשע ספירות ראשונות, רפ"ח (9X32=288). ומהם ניתקן אבי"ע - עולם האצילות ועולמות בי"ע. אבל שלושים ושניים החלקים ששייכים למלכות, אותם לא יכולים לתקן. והם נשארים במדור הקליפות, למטה מחזה דיצירה, עד סיום כל העולמות.

כך הוא המצב לפני לידת אדם הראשון. והחישוב הזה של רפ"ח רצונות ול"ב האבן, שכולל יחד ש"ך רצונות, הוא שייך לעולם הנקודים ולתיקון בעולמות. אבל לאחר יציאת עולמות א"ק ואבי"ע, וסיום כל העולמות נמצא בחזה דיצירה, מתחילה בניית פרצוף הנשמה, הנברא העתידי, הנקרא "אדם הראשון". הראשון שלא היה לפניו אף אחד.

ואז כל העולמות עולים כך, שבסיום מלכות דאצילות עולה לבינה דאצילות. מכוח הבינה היא נעשית גדולה וחזקה, שיש לה גם חכמה וגם בינה, והיא עושה זיווג. זיווג לחבר את ט' ראשונות, א"ק ואבי"ע, הנקראים "כל העולמות", עם המלכות, עם הנקודה דאמצעיתא של אין סוף. ובזיווג הזה נולד אותו פרצוף הנקרא "אדם הראשון", שהוא פרצוף יותר פנימי.

בזיווג הזה לא משתתפת מלכות חיצונה כמו בבניית העולמות, אלא המלכות הפנימית, הנקודה האמצעית של כל העולמות בעולם אין סוף. ולכן הפרצוף שיוצא נקרא "פרצוף הפנימי", שנמצא בתוך כל העולמות. והוא נקרא "אדם הראשון". הוא נקרא "אדם", כי הוא אותו רצון שצריך לפי מחשבת הבריאה "להידמות" לבורא, להגיע להתאמה, לדבקות עמו. ו"ראשון" הוא נקרא, בגלל שהוא הפרצוף הראשון, שאחריו יבואו עוד ועוד פרצופים. עד שהאחרון מכל סדרת הפרצופים האלה, יגיע להשתוות הצורה לבורא.

הפרצוף הזה נוצר מזיווג בין ט' ראשונות למלכות, שעדיין לא מחוברים ביניהם. בדומה איך שמלכות דגלגלתא, נה"י דגלגלתא, רשימות ד' ג', השפיעו על נקודות דס"ג. הם צמצמו את נקודות דס"ג, מלכות צמצמה את הבינה, ונעשה בנקודות דס"ג צמצום ב', אבל לא חיבור ביניהם. החיבור נעשה בזיווג שהיה בנקבי עיניים דראש דס"ג, על רשימות משותפות, קודם בקטנות ואחר כך בגדלות. החיבור בין בינה למלכות נמצא בגדלות, והוא שמגיע לשבירה.

אותו דבר צריך להיות באדם הראשון. רק באותו פרצוף אחד של אדם הראשון שנולד, ישנם ט' ראשונות שהם העולמות, ומלכות שהיא מלכות של נקודה דאין סוף. אבל הם לא מחוברים ולא משתתפים יחד, אלא צריך לעשות ביניהם שיתופא. לכן אדם הראשון בתחילה נולד "מהול", בקטנות, כמו עולם הנקודים, עדיין לא בשיתופא. אלא עדיין משתתפים בבניין שלו רק כלים דהשפעה. וכלים דקבלה מוקפאים, מצומצמים.

לאחר מכן נעשה זיווג על גדלות הנקרא "אכילה מעץ הדעת", שאורות התפשטו למטה מחזה. בדיוק בדומה לעולם הנקודים בשבירתו, וגם אדם הראשון נשבר. אבל בשבירה של אדם הראשון עושים חשבון אחר. לא חשבון על ש"ך רצונות, על רצונות של רפ"ח ול"ב. אלא חשבון על תרי"ג רצונות. על רמ"ח רצונות למעלה מחזה ועל שס"ה רצונות למטה מחזה. ועל עוד ז' רצונות בסיומא הנקראים "מצוות דרבנן". "רבנן" ממילה רב, גדול, שיבואו לאחר מכן. רמ"ח ושס"ה הם ביחד תרי"ג רצונות, ועם עוד ז' "מצוות", הם תר"ך.

עד גמר התיקון מתקנים תרי"ג (613) רצונות. ובגמר התיקון מתקנים עוד ז' (7) רצונות. ויחד הם תר"ך (620), שהם בגימטרייה "תורה" - ש"י עולמות. ש"י כפול שניים. החשבונות האלה נאמרים על מבנה דאדם הראשון. בינתיים כל הפרטים האלה, הם בשבילנו כסימנים בלבד. כי אנחנו לא יכולים להבדיל ברצונות שלנו פרטים, מהו רצון מסוים מתוך כל רמ"ח או תר"ך הרצונות. אנחנו לא יודעים למה הוא שייך, כי הוא לא מדבר בנו כלום. אבל כשהאדם עובד עם הרצונות הללו, והם כולם נמצאים ברשותו, אז הוא מבין על מה כל רצון ורצון מדבר. כנגד איזה אור הוא עומד, ואיך הוא צריך לבוא לתיקונו.

בכל התורה מדובר רק על זה. איך לתקן את הרצונות הללו על ידי האורות שמגיעים מלמעלה. איך "להחזירם בתשובה", זאת אומרת, לתקנם על ידי המאור המחזיר למוטב עד לכוונה על מנת להשפיע. כל הטקסטים האלה ללא יוצא מן הכלל, לא חשוב מי כתב אותם, משה או רבי שמעון, או האר"י, או בעל הסולם, ולא חשוב באיזו שפה, אם בשפת התנ"ך, או בשפת התלמוד או בשפת האגדה, הם כולם מדברים רק על תיקון תרי"ג הרצונות.

ומי שנמצא בתוך התיקונים הללו, הוא ממדרגה למדרגה יותר מבין איך לתקן את תרי"ג הרצונות שלו. כי הרצונות נמצאים בנו כטיפת זרע, שכלולים בה כל החלקים והאיברים של הגוף העתידי. רק חסר להוסיף את החומר. אבל הפרטים הם כולם נמצאים בנו כמו גן של טיפת הזרע, שטמון בו כל הידע על האדם העתידי. שהוא נמצא גם באדם הקטן, וגם בכל השלבים שהוא הולך וגדל, ועד שהוא איש גדול. אלא כל ההבדל בין השלבים, הוא בעוצמת הגילוי.

לכן כבר בעשר הספירות הקטנות ביותר שמתקנים בנשמה, ואפילו בנקודה שבלב שעובדים איתה בעולם שלנו, ישנם כל הרצונות, כל האין סוף. אלא במידה של "טיפה", של נקודה, בלי שמבדילים בין החלקים. אבל הכל נמצא בכל מדרגה ומדרגה. אלא ההבדל בין המדרגות הוא בקושי להבדיל בין הרצונות. במדרגות שמבדילים בין הרצונות, מתחילים לעבוד רק עם רצונות דלהשפיע, כי יכולים להבדיל אותם מכולם. ואז עובדים איתם רפ"ח לעומת שס"ה, גלגלתא ועיניים כנגד אח"פ. ולאחר מכן עובדים אפילו עם האח"פ, עם שס"ה.

אלא תלוי באיזו מדרגה האדם נמצא. בהתאם למה שהוא, לפי האופי שלו, זאת אומרת, לפי שורש נשמתו. ולפי המצב היכן עליו להימצא בעולם, מה לעת עתה תפקידו. ולפי התנאים החיצוניים של אתערותא דלעילא, מועדים וחגים וכו', הנקראים "עיתים". בהתאם לכל המערכות הרבות האלה שמעורבות בתהליך. באיזו דרגה שהאדם לא נמצא בה, בכל קכ"ה המדרגות, מתפתחים בו הרצונות שהוא צריך לראות אותם כך או כך, ואותם הוא צריך לתקן.

המקובלים אינם מספרים על כל התיקונים, אלא נותנים לנו רק עקרונות. כי בספרים שלהם הם דואגים לשני עניינים עיקריים. העניין הראשון, לתת את העקרונות של תרכובת הבריאה, ובאיזה סדר פחות או יותר צריך לתקן אותה, כדי שנתמצא מעט היכן אנו. והעניין השני, שהוא העיקר, למשוך את המאור המחזיר למוטב. והם לא יכולים להביע את כל הפרטים שנמצאים בתיקון הנשמה, הנקרא "עולם הרוחני". כל מה שמרגישים בתיקונים האלה, נקרא "עולם הרוחני", "עולם העליון". ולא ניתן להסבירו, כי הוא מתגלה כבורא שממלא את הנברא. והופך לבירור אינסופי, שיש בו אין סוף פרטים.

בקבלה מתארים את כל הבריאה כנברא, כלי, שממולא באור. בחינת שורש, האור, בורא את הרצון יש מאין, כנקודה שחורה, ומתחיל לפתח ולפתוח אותה עד לרצון כללי הנקרא בחינה א', וממלא אותה. ואז מצד האור נגמר כביכול הכל. ורק בחינה א' היא שמתפתחת להרגיש מי הממלא אותה. כל ההתנהלות וההתקדמות של כל התהליך אחר כך, קורה בתוך אותה בחינה א' שמתחילה להתפתח מבפנים, בהרגשה הפנימית שלה בלבד. היא עושה בתוכה בירור של היחסים, מי ממלא אותה, מה הוא רוצה ממנה, איך היא מרגישה ממנו, איך היא מתייחסת אליו, איך הוא מתייחס אליה.

כך קורה בתוך הנברא. אין דבר שקורה מחוץ לו. אלא הכל בפנים, בתוך אותה בחינה א'. שגם כעת כולנו נמצאים בה, וגם בגמר התיקון נמצאים בה, ואף פעם לא יוצאים ממנה החוצה. ההרגשה היא כולה בפנים. וכל מה שקורה בתוכה, זה נקרא "העולם שלנו", הכולל את כל העולמות יחד, את כל המציאות שלנו. לכן כל מצב ומצב כלול מכל המצבים. כי מדובר באותה בחינה א', שכל פעם מרגישה את עצמה כך או אחרת. לכן אין יותר מעשר ספירות. אלא אנחנו מרגישים אותם בצורה יותר ברורה או פחות ברורה.

האם הרצונות ששייכים לבחינת "מל" באים לתיקון על ידי הדיבור?

אי אפשר לברר איך עושים את התיקונים. התיקונים הם כולם נעשים על ידי האור העליון, שמגיע לרצון ומתקן את הרצון, בכך שנותן לרצון, קודם כל מסך דלא לקבל, ואחר כך מסך דלהשפיע, ולאחריו מסך דלקבל על מנת להשפיע. הכל נעשה רק על ידי האור העליון, ולא על ידי שהאדם פותח את פיו ומדבר.

אלא עניין "פה" הוא מה שכתוב על "דיבור" בסיפור של משה, שדיבר עם הבורא וטען "כבד פה וכבד לשון אנכי", שהוא לא יודע לדבר ואיך הם יבינו אותו. כי "כבד לשון", למה הם לא מבינים אותו ואיננו יכול להסביר להם, מתייחס לאחת משלושת האותות ("נחש ומטה" וה"יד המצורעת" שהכניס והוציא), שמשה היה צריך להביא לעם ישראל לפני הוצאתם ממצרים. כל מה שלומדים בפסח. אבל לא שייך להנעת השפתיים, שפותחים וסוגרים את הפה.

אלא יש "שפה עליונה" ו"שפה תחתונה", כמו שבעל הסולם כותב באיגרתו האחרונה על שפה לעליונים ושפה לתחתונים. אבל זה לחלוטין לא שייך לפה שלנו. כי הפה שלנו הלוואי ולא נפתח אותו כל החיים, וכך לא יגביל אותנו לעשות את התיקונים. אלא כמו שהוא מסביר במאמר הזה על "חש" ו"מל". "מל" הם כלים שחייבים להיות בצמצום, לפני שמתקנים אותם.

יש "למעלה מחזה" ויש "למטה מחזה". כלים דהשפעה מתקנים קודם וכלים דקבלה מתקנים אחר כך. לכן יש "חש" ויש "מל", חיות חשות וממללות. רצונות שבינתיים צריכים "לשתוק" ואי אפשר לעבוד איתם. ו"ממללות" שאפשר לעבוד איתם, אבל שהם כעין "דיבור קל", כי הוא עולה מלמטה למעלה, רק באור חוזר, בהשפעה בלבד. הם עוד לא "דיבור".

איך צריך לעורר את הכלים כדי לתקנם?

האדם אף פעם לא יודע איזה כלים הוא צריך לתקן, וזה גם לא עניינו. כי הוא לא מכיר את שורש נשמתו. אם גדלים מלמטה למעלה, אי אפשר לדעת מה צריך לתקן בשלב הבא. אלא על האדם כמו שכתוב: "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה", והרצונות שצריכים להתגלות הם כל פעם מתגלים. וגם לעת עתה כל פעם שהאדם מתקן משהו, הוא לא יודע בדיוק מה הוא מתקן. כי אנחנו אף פעם לא יכולים למדוד את עצמנו באותה מדרגה שבה אנו נמצאים, אלא רק כלפי מדרגה תחתונה.

גם בעולם שלנו, אנחנו לא יודעים באיזה עולם אנו חיים ומה הם חוקי העולם ברמת המדבר, ברמה האנושית, כי אנחנו בעצמנו שייכים לאותה רמה. אנחנו יכולים לחקור ולהבין רק חי, צומח, דומם. אבל לא את עצמנו. אלא רק את עצמנו בגוף, בדרגת חי. ולא בדרגת מדבר, בדרגת "האדם". ולכן האדם מתפתח רק בתנאי שהוא עובד, למעלה ממה שמתגלה לו. כמו שלומדים בקבלה, שהרצון לקבל הולך ומתגבר, וצריך להתגבר מעליו. במיוחד באותם מצבים שהרצון לקבל מביא לאדם יראה ופחד, ואז האדם מתגבר מעליהם.

האם בכל דרגות הגילוי מתקנים את כל הרצונות?

בכל דרגה מתקנים את כל תרי"ג הרצונות. באותה מידה שהם מתפתחים ונפתחים בתוך האדם. ואי אפשר לעשות חשבון איזה מספר רצון מתקנים, אלא הם כולם כאחד. בדומה להתפתחות של עובר בבטן אימו. תחילה מתפתח הראש, אחר כך הידיים והרגליים, ולאחריהם כל האיברים הפנימיים. אבל גם האיברים שלא מזהים בהם התפתחות, הם ממשיכים ומתפתחים. אלא אנחנו לא מזהים אותה התפתחות.

בטיפת זרע נמצאים כל האיברים. אלא סדר ההתפתחות שלהם הוא לפי אזורים. קודם הראש, אחד כך הידיים, הרגליים, הגוף, מעט הזנב שאחר כך הולך ונעלם, ולאחריו עוד איבר שמאוחר יותר הולך ונעלם. כי יש כל מיני הצטברויות של כוחות למיניהם. וגם האדם עובר בדרך את כל צורות ההתפתחות מדומם, צומח, חי ועד מדבר. ואין להתפלא על כך, כי כל התפתחות מתחילה מאפס. העיקרון הזה הוא מה שמבלבל את כל התומכים בתורת דארווין. אבל בקבלה יודעים, שתמיד מתקן יחד כל המבנה הכללי הזה של עשר ספירות.

האם הנשמה יודעת לאיזה איבר היא שייכת בנשמת אדם הראשון?

הנשמה יודעת לאיזה מצב ולאיזה מקום ולאיזה תפקיד היא שייכת, רק כדי להשפיע לכלל הנשמות. המצבים הפרטיים האלה שייכים לתפקוד האדם בכלי הכללי. המדרש מספר שמשה רבנו לא ידע שום דבר על עצמו ועל תפקידו, לפני שהרג את המצרי וברח למדבר לחיות ארבעים שנה אצל יתרו. רק לאחר מכן הוא חזר למצרים למלא את תפקידו. גם רבי עקיבא היה רועה צאן בור ועם הארץ, עד שפתאום התעורר בו רצון גדול, והתחיל להרגיש צורך לדעת, והגיע לתפקידו. אף אחד מהם לא ידע מי הוא. גם לא אברהם אבינו שעשה פסלים ומכר אותם. הוא ניהל עסק טוב וחשב כל הזמן איך להצליח, עד שפתאום כל חייו התהפכו. כך כל אדם ואדם בחייו שלו.

האדם מקבל את ההבחנות והידיעות לפי הצורך, כדי במדרגות רוחניות להיות זמין לתפקידו. ולכן המנהיגים הרוחניים הגדולים של האומה והאנושות, חיו כמו אותו תיאור של בעל הסולם על פרי העץ, שמקבל בשלבי גדילתו צורות משונות כאלה, שכלל אינן מעידות על סופו. אברהם היה עובד פסלים. גרוע יותר מכל אנשי בבל האחרים. כי הם התעסקו בחקלאות ובדיג, והוא מכר להם פסלים לעבודת אלילים. הוא היה כמו אותו אדם שמוכר היום קמעות, שמרוויח ממכירת שקרים לאנשים. ואותו דבר משה, שגדל בבית פרעה כמו נסיך, וישב על ברכי פרעה. הוא היה בקיא בדת ובכל הפילוסופיות של המצרים, והיה נכלל בהם.

אמנם היתה בו הידיעה, שהוא נכדו החורג של פרעה ומקורו מהיהודים. אבל הידיעה הזאת לא הפריעה לו לגדול כנסיך מצרי של המעצמה הגדולה ביותר. שהיו לה חוקי ברזל כמו החוקים שאולי נותרו כדוגמתם היום בסין או ביפן, שגם נסיך אם הוא "הורג את המצרי", הוא חייב בעונש מיתה. לכן הוא בורח למדבר. זאת אומרת, בהתחלה לא יודעים עליו דבר, אלא הוא נסיך בן פרעה שבורח למדבר ומתחתן עם בת כוהן מדין. אבל בהמשך הוא נעשה האישיות והמנהיג הגדול ביותר בהיסטוריה. ולפי דרגות ההתפתחות, אי אפשר לראות מה יהיה. וגם האדם לא יודע עד הרגע האחרון שהוא יגיע לאותו תפקיד. לכן צריך תמיד להיות זמינים.

חזרה לראש הדף
Site location tree