אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר קפ"ז: "להכריע ביגיעה"

מאמר קפ"ז: "להכריע ביגיעה"

שיחה מ-15.03.07

"עניין ה' תתאה בעיניים [ענין ה' אחרונה בעיניים] . היינו, שנעשה בחינת מסך וכיסוי על העיניים, שהעיניים הוא סוד השגחה, שרואה בחינת השגחה מסותרת.

עניין ניסיון. היינו, שאין לאדם צד הכרעה, לא לכאן ולא לכאן. שאינו יכול לברר את רצון ה', ואת כוונת רבו. הגם שמסוגל לעשות עבודות במסירות נפש, אבל אין בידו להכריע, אם עבודה זו של מסירות נפש היא במקומה. או להיפך, שעבודה הקשה זאת, תהיה בניגוד לדעת רבו, ולדעת ה'.

וכדי להכריע בדבר, הוא מכריע בדבר המוסיף יגיעה. זאת אומרת, שהוא צריך לפעול בהתאם לרבו. שרק היגיעה מוטלת על האדם, ולא שום דבר אחר. אם כן, אין לו כל מקום לפקפק במעשיו, ובמחשבותיו, ובדיבוריו." של רבו. כי של עצמו ברור שהוא לא יכול לבדוק. אבל גם על רבו. כי "רבו" הכוונה למדרגה יותר עליונה, בדרך כלל לבורא. "אלא הוא צריך תמיד להרבות יגיעה." זאת אומרת, במה שנותנים לו.

"עניין ה' תתאה בעיניים" זה כל עניין ההשגחה, שהיא נובעת מצמצום ב'. ממלכות שעושה צמצום על עצמה והולכת למעלה מעצמה, למעלה מהדעת. מלכות נקרא "דעת", מלכות נקראת "ידיעה". ואם היא הולכת רק בהשפעה, שזה נקרא "חסדים", היא מוותרת על כל הרצונות שבה, ורק להיות דבוקה בחסדים. זאת אומרת, עוברת על כל רצון ורצון שמגולה, מוותרת עליו, ומחברת עצמה לה' ראשונה. ואז היא לא נעשית נוקבא לחכמה.

לכן זה נקרא "עיניים סתומות". כי יש סיתום החסדים. אין למלכות מספיק כוח להיות בהשפעה, היא לא יכולה להיות נוקבא לחכמה, ולכן היא עושה צמצום. ואחר כך על ידי תיקונים היא יכולה לרדת מהמקום שלה חזרה. אבל היא לא מחברת את כל האח"פ שלה. אלא מתחברת לגלגלתא ועיניים, לכלים דהשפעה, ומחברת את האח"פ שלה כקו שמאל.

המלכות שחוזרת לעבוד עם בינה, היא לא מוסיפה את כל האח"פ לפרצוף. אלא רק אותו חלק שיכול לשמש לה ככלים דקבלה, ואז נפקחות העיניים. אבל "ביני לביני", כאשר היא עדיין לא יכולה לעבוד בפקיחת עיניים, זאת אומרת, בכלים דקבלה, אז היא נמצאת במצב של חפץ חסד.

ולפני המצב הזה, כדי לעמוד בחפץ חסד, היא נמצאת במצב שעליה להכין את עצמה, לעמוד כנגד כל הפיתויים וכל הכבדות הלב שיש עליה. כדי שהאח"פ דעליון ישמש לה כקרש קפיצה, כמקפצה, כסולם עלייה, למדרגה יותר עליונה.

אבל איך היא יכולה לעבוד במצב הזה, הרי המצב הזה הוא כולו חשוך, שאי אפשר להכריע מה צריך לעשות, לא בשכל ולא ברגש? לפיכך אומרים חכמינו, ורב"ש בשם בעל הסולם, שההכרעה היא ביגיעה. זאת אומרת, על כל צעד ושעל, לאן שהאדם לא פונה, הוא חייב לעשות בירור. והבירור שלו הוא ללכת מעל הרגש ומעל השכל, ולבקש את דעת העליון.

דעת העליון נקרא "אמונה והשפעה". ודעתו של האדם היא "ידיעה וקבלה". ועד כמה שיכול לראות את המצב של העליון באמונה והשפעה, עליו לעשות זאת כנגד אותו מצב של ידיעה וקבלה, שאליו הוא בינתיים משתוקק. וכך הוא מכריע ביגיעה, בדרך הקצרה ביותר ובכיוון הנכון ביותר, לקראת המטרה, שהיא המדרגה העליונה, המצב המתקדם, לעומת מצבו הנוכחי.

במצבנו אפשר לעשות זאת על ידי חברה, שהיא העליון שלנו. החברה המתוקנת היא נקראת "שכינתא". לכן אומרים, שהבורא מדבר מתוך השכינה, או שכינה מדברת "מתוך גרונו" של כל מקובל גדול. כי המקובל מגיע למצב שיכול לחבר בתוכו את הנשמות. ואז אוסף הנשמות נקרא "כנסת ישראל", והיא נקראת "שכינה". והמקובל שמשיג אותה תכונה של חיבור עם כל הנשמות, מתוכה הוא מגלה את האלוקות. ואז נקרא שהאלוקות "מדברת בו".

לכן העליון שלנו הוא החברה המתוקנת. במידה שיכולים לתאר את החברה בצורתה המתוקנת, "כאיש אחד בלב אחד", במצב הערבות. ואם האדם מתאר אותה לעצמו, והולך לקראת התחברות עם השכינה, עם הקבוצה המתוקנת, כי מקווה למצוא שם את תכונת הבורא, שהיא כוח ההשפעה, התגלות האהבה ללא פנייה עצמית, ומכוון לכך, אז הוא מכריע רק לאותו כיוון, למרות היגיעה הרבה שנכונה לו בדרך לדבקות בשכינה.

מהו "להוסיף ביגיעה"?

הזדמנות, אפשרות, להוסיף יגיעה, איננו עניין פשוט. אבל אם נותנים לאדם יכולת לראות כמה אפשרויות להתקדם, אז עליו לדעת שהוא באמת יכול להתקדם, רק היכן שישקיע תוספת יגיעה. כי ההתקדמות היא תמיד על פני הרצון לקבל. כל מה שנמצא בנו מכלים דקבלה, שהתקלקלו בשבירת הכלים - כל האגו, הקו שמאל, הקליפה - הם אותו החומר שעליו צריכים לעלות כדי להגיע לעולם אין סוף. אותו עלינו לתקן כדי שישמש לנו ככלים דקבלה.

כמו שהבורא ענה על שאלתו של אברהם "במה אדע כי אירשנה?", זאת אומרת, על ידי מה אוכל להידבק לבורא? איך אפשר להגיע לדבקות, אם נמצאים בחפץ חסד, שאין כלים ואין כלום, אלא השפעה מהטבע? והבורא עונה לו, שבעתיד יוכל לרכוש את הדבקות, כי הוא הכין לו "גלות". זאת אומרת, פתאום יתגלה בו רצון לקבל גדול, שבו הוא ירגיש מנותק מהבורא. ואם הוא יתגבר עליו, כלומר, במקום שהרצון הזה יפריד ביניהם, הוא יהפוך אותו לדבק ביניהם, וישתמש בו לכוח מחבר, אז הוא יגיע לדבקות.

בינה מתחברת עם המלכות. ועל ידה המלכות, הרצון לקבל, מגיע לעזור לבינה, ויחד להיות כמו הכתר. לכן כל הרצון לקבל שנמצא בנו ומתגלה בהדרגה, הוא מיועד רק לשם זה שנשתמש בו בצורה נכונה. ולכן כל השיטה איך להשתמש נכון ברצון לקבל, שהוא כל החומר של הבריאה, היא נקראת "שיטת הקבלה", "חכמת הקבלה".

ואם כך, במה היא ההכרעה? ביגיעה בתוך הרצון לקבל. מתוך כמה הזדמנויות שרואים, לבחור באיזו הזדמנות לעבוד ביתר כוח עם הרצון לקבל. וזו חכמה. כי אי אפשר ללכת ופשוט להכות עם פטיש ואיזמל. אלא צריך לפעול בחכמה. לדעת באיזו צורה, האם כך או כך, וכמה שפחות לרמות את עצמו. אבל לא ללכת על מצבים מסוכנים. ולא מפני שהוא מרחם על עצמו, אלא מפני שמפחד, שהם ינתקו אותו אפילו מהדבקות שיש.

היגיעה הזאת היא עבודה בג' קווים. האדם צריך בסבלנות ובקפדנות להגיע קודם כל לניתוק מהרצון לקבל, וכמה שאפשר להדביק את עצמו לבורא בלב ונפש, במוחא וליבא. ואחר כך לאט לאט להשתמש בכלים דקבלה. אבל לא לחבר אותם, אלא לחבר אותם כקו שמאל לימין, כדי שיוכל להוסיף בדבקות. ואז זה נקרא "להוסיף ביגיעה".

למה אסור לפקפק ברבו?

לפקפק "ברבו" נקרא, במדרגה יותר עליונה. הביקורת שהאדם עושה היא דרך לא נכונה, כי היא ביקורת בתוך הכלים שלו. הוא בטוח שצריך לעבוד עם הרגש ועם השכל, שהשכל נבנה על ידי הרגש, ורק הם כל הכלים שלו, שבלעדיהם הוא אפס. שאם הוא מנתק מעצמו את כל מה שיש לו, אז מי הוא. אבל החכמה היא, על ידי הרגש והשכל הקודמים, שהם בעלי ניסיון, להגיע לאיזו מידת דבקות בעליון. ואז כדי לעלות למה שמתגלה לפניו, לוותר על הידיעה והקבלה כדי להידבק בעליון.

הרצון לקבל שמתגלה, הוא עדיין לא מתוקן. והתיקון שלו הוא הדרגתי. קודם כל מוותרים עליו, ונדבקים בעליון בכלים דהשפעה שיכולים, כנקודה בתוך העליון, כעובר. האדם מבטל את כל הרצון ואת כל השכל שלו, ואז הוא נעשה כעובר בתוך העליון. ואחר כך הוא צריך להתחיל לעלות במקצת את הרצון לקבל ואת הביקורת. אבל רק באותה מידת ביקורת ורצון לקבל ומוחא וליבא, שמאפשרת לו להישאר ולהיות דבוק בעליון.

אם האדם מוסיף את החומר שלו, ובכל זאת נשאר דבוק לעליון, אז הוא גדל, על גודל החומר שמוסיף ולא מפריע לו להיות דבוק. כי הוא מדביק עוד חומר שלו לעליון, ונעשה יותר גדול בתוך העליון. וכך עד שהוא מגיע להיות עובּר שלם, ונולד. לכן לוותר בתחילת העבודה על כל האישיות, על מוחא וליבא, הוא דבר הכרחי. אחרת אין לאדם מגע עם העליון, והוא הולך אחורה ולכל מיני כיוונים. כי הפעולה הראשונה היא להידבק בעליון, וכל יתר הפעולות הן להוסיף לדבקות.

כמו שלומדים בקבלה על שלבי ההתפתחות של העובר מלמטה למעלה, שיש עיבור, יניקה, מוחין. מה שמוסיפים מוסיפים כקו שמאל. מלכות שמצטמצמת בצמצום ב' ומגיעה לבינה, איננה מוסיפה לבינה את כל האח"פ שלה ובעשר ספירות דיושר, אלא היא מוסיפה את עצמה כאח"פ דקו שמאל. זאת אומרת, היא מוותרת על האח"פ האמיתי שלה, ומביאה רק אותו חלק ממנה שבצורה מיוחדת מתחבר לגלגלתא ועיניים. והחלק הזה נקרא "קו שמאל". ואז במיזוג בין שני הקווים נעשה קו אמצעי. והוא נקרא "האדם". הנברא בונה מתוך החומר שלו את האדם שבו, ובעצם את הבורא שבו. כי לבנות את דמות הבורא שבנו, זה נקרא להיות אדם.

מהו רצון ה'?

רצון הבורא הוא להטיב לנבראיו. מתוך האהבה מתגלה תכונת הבורא, שהיא "טוב ומטיב". אם הבורא הוא "טוב ומטיב" וזו תכונתו היחידה ומצבו המושלם, כי "אין עוד מלבדו", אז הוא חייב לברוא נברא שהוא ההפך ממנו, כדי שיהיה כמוהו.

אותו נברא יכול להתקיים רק אם הוא ההפך מהבורא, והבורא יכול להטיב לו רק בדרך אחת, שיהיה כמוהו. כי פחות מאותה שלימות, לא נקרא שהבורא מביע אהבה והשפעה. לכן "רצון הבורא להטיב לנבראיו" נקרא, להביא את הנברא שיהיה עצמאי, ויהיה כמוהו.

הנברא הוא אותו רצון לקבל שהבורא ברא, ואחר כך התחלק לאלף אלפי חלקים שנמצאים בנו. ואם אוספים את כל החלקים האלה, ומחברים יחד את כל הרצונות שלהם, ונותנים להם צורת השפעה ואהבה כמו הבורא, אז נעשים כמוהו, כמו רצון הבורא.

האם יש הבדל בין רצון ה' לבין כוונת רבו?

"כוונת רבו" נקרא, להבין שרצון ה' הוא להטיב בלבד. אבל ישנם עליו כל מיני לבושים, שהבורא מתלבש בהם כלפינו. ודרכם הוא יכול להתראות לנו כאכזר, כרוצח או כחסר לב. אבל כוונת כל הפעולות שלו, היא כוונתו היחידה "להטיב לנבראיו". וההבנה הזאת היא כל ההבדל בין "הוא" לבין "הופעתו".

איך האדם יכול להיות בטוח שהוא עושה פעולה של יגיעה?

אם האדם מעביר דרך החברה כל מה שהוא מתכוון לעשות, מתוך הבנה שהחברה בכללותה תבין אותו ותיתן לו אישור, שהמעשה הזה יהיה לטובת החברה, לאיחוד וליכוד החברה, אז נקרא שהוא הולך נכון. בדרך כלל רואים מיד שהמצבים האלה דורשים יגיעה גם נפשית וגם פנימית.

ואם עוד יותר מתקדמים, אז האדם רואה שהוא לא מסוגל לעשות דבר כזה. אלא הוא חייב לבקש בתוך הלב או ממש בעל פה, שהחברה תתגלה לו בצורה כזאת, שתיתן לו כוחות, כוחות דהשפעה. כי החברה מתגלה כלפי האדם לפי דרגתו.

החברה נמצאת במצב אין סוף, כגופו דאדם הראשון המתוקן. אלא כל אחד מאיתנו פוסל, כי הוא "במומו פוסל". ולכן החברה נראית לנו כ"שכינתא בגלותא", "שכינתא בעפרא". אבל ברגע שהאדם זוכה לתיקון, הוא רואה אותה בצורה מתוקנת כמו שבעל הסולם מתאר במאמר "גילוי והסתר פנים של ה' יתברך".

הצורה המתוקנת של החברה מתגלה לפי הדרגה של האדם. לכן החברה איננה מה שהיא נראית כרגע שאפשר להוציא ממנה. אלא כל אחד ייקח ממנה, לפי מה שיכין את עצמו.

איך במצבנו הגשמי אפשר לתאר מצב מתוקן?

אם האדם מבין, שהחברה היא משהו אבסולוטי, כוח אינסופי, מושלם ומתוקן. ורק באותה מידה שהוא מסוגל ורוצה ודורש, הוא מקבל ממנה גם את התיאור שלה וגם את הכוח שלה. כי אין הסתרה עליהם, אלא האדם מסתיר את עצמו מאין סוף. כל דרגות ההסתרה, כל ההעלמות, העולמות, נמצאים בתוך האדם. ואיך אפשר להבין את העיקרון הזה? להאמין בדברי חכמים.

אלא העיקרון הזה מתגלה דווקא בין הגילויים הראשונים. האדם מתחיל לראות שישנם בחברה כל הכוחות. ורואה את החברים בפנים בתוכם שהם מושלמים ושלמים. אבל בינתיים הוא רואה כך בכלים שלו. וגם רואה שהם שלמים ומחוברים ביניהם. רואה גם את זה וגם את זה. אבל גם בראייה הזאת והזאת יש מדרגות. האם כל אחת היא רק ראייה, או שיכול כבר להשתמש באותה ראייה, שימוש שישפיע עליו וישנה אותו.

חזרה לראש הדף
Site location tree