אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר רי"א: "כעומד בפני מלך"

מאמר רי"א: "כעומד בפני מלך"

שיחה מ-18.04.07

"אינו דומה היושב בביתו, כאילו עומד בפני מלך. זאת אומרת, שהאמונה צריך להיות, שירגיש כל היום, שהוא עומד בפני המלך. שאז בודאי יש לו אהבה ויראה בשלימות."

"יושב בתוך ביתו" הכוונה היא, שנמצא בתוך הכלים שלו, בתוך עצמו, בדאגות משלו. ואילו "עומד לפני המלך" נקרא, שמוכן לקיים את פקודת המלך. שאז הוא צריך להתגבר על כל החסרונות, שמרגיש "בתוך ביתו", בתוך הכלים שלו. על מה שחסר לו, ועל הדאגות והפחדים שיחסרו לו, בריאות וכסף ועוד כל מיני דברים, כולל עניינים של חיים ומוות.

אלא על כל מה שנותנים לו להרגיש ייסורים, וחסרונות, וחרדות, וחוסר ביטחון, ובלבולים, וחוסר הבנה, הוא מתגבר כאילו ביתו מלא. ומעמיד את עצמו לשירותו של המלך, בכל הכוח שהיה מושך לעצמו לפי הכלי הריק שלו. כך הוא מתגבר, ובצורה הפוכה מוכן עם כל הכלי הזה לשרת את המלך.

"וכל זמן שלא הגיע לבחינת אמונה כזו, לא צריך לנוח ולשקוט, מטעם "כי זה חיינו ואורך ימינו", ושום פיצוים שבעולם לא ירצה לקבל. והחסרון אמונה צריך שיהא נקלע באברו, עד שהרגל נעשה טבע שני, בשיעור "בזוכרי בו איננו מניח לי לישון"."

כמו שהאדם מודאג למלא את כל החסרונות שיש לו ברצונות, ולפעמים מתגלה לו חיסרון שבלתי אפשרי לשכוח עליו, או להניח אותו לזמן מה, אלא אין לו לא יום ולא לילה - כך באותו לחץ פנימי, באותה השתוקקות, הוא צריך לעמוד לפני המלך. ואז נקרא שבמקום הקבלה באה האמונה.

"וכל ענינים גשמיים מכבים חסרון זה. יען, שמכל דבר, שהוא מקבל תענוג, הנה התענוג מבטל את החסרון והכאב.

אלא שלא ירצה לקבל שום תנחומים." לא רוצה לקבל שום מילוי, שיכול במשהו להרגיע אותו. אלא רוצה להישאר בכלים הריקניים. ויחד עם זאת, על פניהם, להיות עומד מול המלך. רק שיחסר לו באותו הכוח ובאותו המתח, שרצה למלא את הכלים שלו, לעשות משהו למען המלך. וזה נקרא שרוכש את כוח האמונה. ואותו הכוח צריכים אנו לרכוש על כל הכלים שיתגלו בנו, כמה שהם יתגלו בכל אחד ואחד כלפי הבורא.

ולפני כן יכולים לעבוד כך עם החברה. לראות בכל חבר וחבר, בכל דבר שנראה בו אולי לא כל כך טוב, שאותו אדם משקיע ומקובל בחברה, כחבר וכשותף לדרך. ולכן כל הפגמים שנראים בו לפעמים לעיניים, הם אינם כאלה. אלא לומר שעל כל אלה תכסה האהבה, כמו שכתוב: "עיניים להם ולא יראו". ולא לרצות ללכת ולבדוק ולראות שאולי לא כך, והוא בסדר גמור. אלא דווקא אותן הרגשות והבנות שליליות שיש בקשר אליו, להשלים ולומר ש"רק אני רואה כך, בגלל הפגם שיש בי". ועל כל המומים האלה "תכסה האהבה". זאת אומרת, להתעלות מעליהם, ולהשתדל במקום להתייחס לדברים השליליים שבו, לראות אותו מלא וגדוש.

כך צריך לנהוג כלפי הקבוצה. וכך צריך להתייחס כלפי כל המצבים ששייכים להתקדמות האדם, וכך להשלים אותם. כי אם האדם לא עושה זאת, אותה שליליות עלולה לדלדל ממנו את הכוחות, עד כדי להוציא אותו בכלל ממסלול ההתקדמות. אלא אם יש לו מה שנקרא "אמונת רבו". "רבו" נקרא כל מכלול האמצעים, שעוזרים להגיע למטרה, שהם מביאים לגדלות המטרה. כי כל התרגילים האלה שעושים לאדם, מראים לו דברים שליליים, בכל מה ששייך לדרך ההתקדמות, בפרט בחברה ובלימוד.

ואם האדם לא מתגבר עליהם, הוא בסופו של דבר עוזב. כי אין לו מהיכן לקחת כוח להתקדמות. אלא מה שנקרא, "חכמתו מרובה ממעשיו". הוא עושה מעצמו חכם שמבין ושופט לפי הרגש והשכל שלו. ואז בלית ברירה חייב לעזוב, כי מתחיל לראות שאין לו עם מי להיות. החברים האלה אינם אותה חברה, שבה הוא רואה את עצמו ראוי להתקדם. אלא כולם כאלה טיפשים. וגם המורה לא כל כך בסדר. וגם הספרים שלומדים, הם לא לפי הרצינות והלימוד שצריכים להיות.

זאת אומרת, מי שרוצה להתקדם בדרך, הוא חייב לעבוד כלפי כל האמצעים שבאים בדרך, באמונה למעלה מהדעת. כמו שמוסבר במאמר בדוגמה על המעמד לפני המלך. העבודה הזאת היא עבודה גדולה, ומי שלא מחזיק בה - יוצא. "וצריך ליזהר בכל דבר גשמי שהוא מקבל, שלא יבטל את החסרון שלו. וזהו על ידי שיצטער עצמו, שעל ידי התענוג ההוא, נחסרין לו ניצוצי וכוחות של כלים דקדושה, היינו חסרונות דקדושה. ועל ידי הצער הוא יכול לשמור, שלא יפסיד כלים דקדושה."

האם העבודה היא לבקש מהבורא שישנה בי את היחס לחבר?

אם האדם מסוגל לכך. כי תלוי באיזה מצב האדם נמצא. קודם כל הוא צריך שלא להשלות את עצמו, ולא לשקר לעצמו. חייבת להיות בו קביעה אמיתית באיזה מצב הוא נמצא. וגם שאותה בדיקה, אותה ביקורת, אותו בירור, לא יחליש אותו עד כדי כך, שלא יוכל לעמוד בו. זאת אומרת, הבדיקה צריכה להיות עם אותם כלים אמיתיים שעומדים לרשותו. עם כוחות החברה, סדר הלימוד, קשר למה שלומד, פעולות שמתחייב עליהן בהפצה ועוד. אם יש לו את כל המערכת הזאת, אז לפי ההתקשרות שלו לאותה מערכת כדי שתחזיק אותו, הוא יכול להתחיל את הבירור באיזו דרגה ובאיזה מצב הוא נמצא באמת.

הקשר לחברה, למורה, לספרים, להפצת הקבלה, לסדר יום, הוא שמחזיק את האדם, ועוזר לו לראות את האמת, ולאיזה עומק לראות את האמת. כי בקבלה האדם צריך לדעת עד כמה לראות ועד כמה לא לראות את האמת על עצמו. בניגוד לאמונות טפלות ושיטות אחרות שמתעסקות רק בשלילית, עד כמה האדם רע ועד כמה העולם רע, וכך מוציאות מהאדם את "כל האוויר" ואת כל הרוח, עד שהוא לא יכול יותר להתקדם.

בקבלה לא די בקביעת האמת הזאת על עצמו. אלא צריך להיות ברור לאדם, איך הוא פותח אותה "קופסת פנדורה" בתוכו, רק למידה שהיא מועילה לו להתקדמות. ומעבר למידה הזאת הוא מרגיש את עצמו "סמרטוט", שלא מסוגל להתמודד עם האמת, ולא כדאי לו יותר לפתוח את עצמו לאותה בדיקה. אלא משתדל לבנות "קו אמצעי", היכן שיכול לכוון הכל רק לצורך התקדמות. ומשתמש בכל המרכיבים, רק אם הוא קודם תופס את עצמו, שמכאן והלאה הוא חייב "עוד טיפה" להתקדם.

איך קורה שקבוצה שלימה עוזבת את הדרך?

קבוצה עוזבת את הדרך רק מסיבה אחת, שהיא בועטת עיקרון שעומד בבסיסה. או בראש הקבוצה, או בעיקרון שיש בספרים, למשל של בעל הסולם. או שהיא בצורה סמויה מתייחסת כך למורה או למטרה, או שהיא פגעה בקשר בין החברים בהקשר לכך. ואז נראה לכל החברים כאילו שהם עוזבים את הדרך, אבל בעצם הם עוזבים את הקשר ביניהם. וכל אחד מהם יגלה בעוד כמה רגעים שהוא בכלל לא שייך. ולא ש"כולם עוזבים" כמו שהוא חושב, אלא כולם עוזבים את הקשר שהיה ביניהם, ומתפזרים.

האם אפשר להמשיך ולהתקדם לבד בלי קבוצה?

אם החברים בקבוצה פוגעים במורה האמיתי ובמטרה האמיתית, ויוצאים ממסגרת הקבוצה ומתפזרים, אז אין למעשה הזה שום תקנה. אבל "לא לנצח יריב". יש תיקונים בדרך, ובסופו של דבר הם יחזרו, כי כולם יחזרו למוטב. אבל ספק אם אפשר יהיה לעשות את התיקון הזה באותו גלגול. כי אם הפגם בקבוצה, באמונה ברבו, קורה בדרכו של האדם, הוא לא יוכל לבוא עוד פעם למצב של ייחוד בלמעלה מהדעת. אלא אותו פגם דורש כבר תיקון עצמי דרך לפחות עוד גלגול.

למה האדם צריך להצטער שעל ידי התענוג יחסרו לו כוחות של כלים דקדושה?

ייסורים או תענוגים, הם היינו הך, כלפי האדם שרוצה להיות קשור למטרה. הוא יכול להרגיש ייסורים או תענוגים כה גדולים עד שלא מסוגל לקבוע על פניהם יחס נכון למשפיע, לבורא. ואז נמצא תחת שליטת אותם תענוגים או ייסורים, לא חשוב מי מהם, ונקרא שנמצא ב"עבדות". אבל אם הוא מרגיש שנמצא בעבדות, שלא מסוגל להתעלות מעליהם, ויכול לשפוט את עצמו שמצדיק או לא מצדיק את הבורא על זה, אז נקרא שנמצא בהסתר.

בהסתר מבורר. ויתכן אפילו בהסתר רגיל ולא בהסתר כפול, אם הוא רואה שהבורא מסובב לו את כל המצבים האלה, כדי שעל פניהם הוא בכל זאת יקבע את היחס לא לפי הרגשתו. כי הוא נמצא תחת שליטת ההרגשה ולא יכול עדיין להתעלות מעליה. אלא יכול רק להבין בשכל, של זה מסובב לו לטובה, כדי להתקדם ולרכוש עוד כמה נתונים בדרך. זאת אומרת, בהרגשה הוא לא מסוגל להצדיק את הבורא, אבל בהבנה ובשכל הוא יכול להבין שהוא חייב לעבור את השלבים הללו.

ומאיפה לו לדעת שהוא לא סתם אומר, אלא באמת יכול לקבוע כך? בכל מצב ומצב הבדיקה היא התוצאה, מה יוצא לו מהמצב שנמצא בו. ואם כתוצאה מהמצב שלו, הוא בסופו של דבר מבקש מהבורא את אהבת הבורא, סימן שהוא נמצא בהסתר אחד.

איך אפשר לדעת מהי "אהבת הבורא"?

עד כמה שבן אדם יכול לתאר לעצמו אותה אהבה. לכל אחד ואחד יש איזה קנה מידה מה היא אהבה, מאותם תענוגים מעטים שיש לו בחיים. איך הוא אוהב את הילדים שלו, את הכסף שלו, את הכבוד, או איזה אוכל טוב. אבל אהבה אמיתית היא הדחף להשפיע. ביטוי של האהבה הוא לרצות לתת משהו לאדם אחר. ואותו משהו הוא שקובע את גובה האהבה ואת גודל.

היכן האדם יכול להשפיע על התהליך כדי לקבל את התוצאה הרצויה?

להשפעה של האדם על התוצאה ישנם מרכיבים רבים. החל מהתכללות שלו בקבוצה, כולל לימוד עם מורה וספרים, דרך כל מה שהאדם אומר לעצמו, ועד השתתפות שלו בהפצת הקבלה. זו עבודה שדורשת השקעה ויגיעה מצטברת של "פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול". ולא "חצי סיבוב אחד של מפתח" והכל מסתדר, אלא השקעה מתמשכת. כי השהייה בהסתר, בהסתר כפול ובהסתר רגיל יחד, היא כנגד כל סולם המדרגות שמתגלה מדרגת שכר ועונש ועד דרגת האהבה. ולכן, למרות שלא נראה לנו, שאנו פועלים בזמן ההסתר, אבל אנחנו עוברים מצבים גדולים וחשובים מאוד.

אלא הם בעצמם נמצאים בהסתר. אותם מצבים עצמם נסתרים מאיתנו, בדומה לתינוק שנולד במשפחת מלוכה. הוא בכלל לא יודע עד כמה כל תנועה שלו, כל שינוי בהרגשה, כל בכי קטן או צהלת גיל, מעוררים שמחה או דאגה בלב הסובבים אותו, וכולם מתייחסים בחיל ורעדה למצבו: "מה קורה לו?", "מה יהיה איתו?", "איך הוא מרגיש?". אבל הוא עצמו לא מבין אותו יחס, כי כל המערכת החשובה הזאת סביבו נמצאת בהסתרה ממנו. וכך גם אנחנו שנמצאים בהסתרה, לא יודעים עד כמה הפעולות והתגובות שלנו חשובות למערכת האלוקית. אבל זאת בדיוק ההסתרה.

למה צריך להצטער על "כלים דקדושה"?

"כלים דקדושה" הם כלים של השפעה. והאדם צריך להצטער שלא יכול להשפיע.

האם תענוגים גשמיים יכולים לכבות חיסרון לרוחניות?

תענוגים גשמיים לא יכולים לכבות את החיסרון, אלא לבלבל את האדם, ולהסיט אותו לפרק זמן של עוד כמה חודשים לכיוונים אחרים. אם הוא איש כלכלה, אז יכול להתגלות לו פתאום איזה פוטנציאל עסקי גדול בבורסה, שרואה הזדמנות נפלאה להשקיע חצי שנה ולזכות ב"פוליסת ביטוח" לכל החיים. או לקבל מענק חודשי של אלף דולר מהבנק עד סוף החיים, או לזכות בהגרלה. ואותה הזדמנות מפתה אותו לעסוק בכך. ולאחר מספר חודשים מתברר לו, שהכל היה רק כדי שיקבור את כל הרצונות שלו להתעשר. ויוכל להתמודד סופית עם הנטייה הזאת בתוכו, ולהפסיק להיות "שרוף" על החלום להתעשרות.

אותו דבר יכול לקרות לאדם כלפי כבוד. פתאום מושכים אותו לאיזו מפלגה או ארגון חשוב. אבל נותנים לו אותו רצון רק כדי "לשרוף" את האדם, ולא יותר מכך. אם יש לו רצון אמיתי, אם לפי ההכנה הפנימית שלו הוא כבר באמת חייב להתקדם בדרך, אז כל המצבים האלה הם זמניים, גם אם לוקח לו חצי שנה עד שנה להתפקח מהם. מה שאין כן באדם, שלא נעשה בו עדיין בירור נכון, הוא יכול לצאת ולא לחזור יותר.

האם התענוגים והייסורים מתבטלים, אם רוצים על פניהם לאהוב את הבורא?

אפילו בחיים שלנו אומרים, שאם בני זוג מתקוטטים, אז לאחר שהם משלימים האהבה ביניהם עוד יותר גדולה. או אם האדם לפני שהוא ניגש לאכול, עושה תרגילי ספורט והולך לטייל, או בזמן האוכל שותה משקה חריף, אז יש לו יותר תיאבון ויותר יכולת להוציא ניצוצי תענוג מאותו המילוי, מהאוכל או מאהבה. כי הכל תלוי בחיסרון.

האם צריך להמשיך ולהתייחס לרצונות לאחר שמתגברים עליהם?

ההתגברות שהאדם עצמו מתגבר, היא כאילו נוטל אותם כלים שליליים של עייפות או התקוטטות עם בת הזוג, ועל פניהם בונה את האהבה, את הקשר, את המילוי. וכך יוצא שאותם מצבים, שהיו נראים לו כגרועים ביותר, הם מקבלים השלמה. הם עוברים השלמה, ולא סתם נשכחים. אלא יודעים הכל, ומבררים הכל, וברור היטב לשני הצדדים מה הבעיות ביניהם. ועל פני כל המשקעים האלה, כל אותם מומים ושקעים, "תכסה האהבה".

"תכסה" לא נקרא לכסות כדי לא לראות. אלא יחד עם המשקעים האלה האדם מתעלה מעליהם, ויחד איתם בונה את היחסים החדשים. ולכן כשמגיעים אחר כך לקשר עם הבורא, בקשר הזה נמצא אותו מעמד מנוגד כמו שהיה קודם, אבל לא בצורתו השלילית, אלא חיובית, עד כדי כך שהאדם שמח. כמו במשל על אותו יהודי שקיבל חמש מכות. ואחר כך בכה למה לא קיבל עשר מכות, מפני שהיה זוכה להדבק עוד יותר למטרה. כי כל הזדונות והשגגות הופכים לזכויות.

לכן אין טעם לטשטש את ההפרעות, אותה שלילית שהאדם מרגיש. אלא ההפך, יחד עם זה להגיע להבנה שלהן. אבל הכוונה איננה להרגיש רע, ובכל זאת לנשק את היד שנותנת את המכה. אלא להתחיל לחלק לשניים את המצב, את המעמד. למכה שמקבלים, מפני שנמצאים באגו, ברצון לקבל. ולאהבה שהיא כלפי הבורא, כי אליו רוצים להתחבר. המכה לא באה מהבורא, אלא מהאגו. הבורא רוצה להתקרב אל האדם, וכתוצאה מההתקרבות שלו האדם מרגיש מכה, כי הוא הפוך מהבורא.

בדומה לאדם שמתחיל לגלות את עצמו ליד אנשים גדולים וחשובים ומצטיינים ממנו. ככל שהוא יותר מתקרב אליהם, הוא מרגיש את עצמו יותר רע. אבל הם לא אשמים שהוא כך מרגיש את עצמו. אלא האדם צריך לייחס את ההרגשה הרעה לתכונות שלו, ועל פני אותן תכונות לבנות את האהבה לאותם אנשים, לרצות להיות כמוהם. ואלה שני אפיקים שונים.

בחיים שלנו לא מבדילים אותם כשניים. ולכן זאת הסיבה לשאלה: "איך אפשר להרגיש מכה ויחד עם זה לאהוב?". אבל אם האדם מתחיל לייחס את המכה לאגו שלו ולחלוטין לא לבורא, אלא שכך מורגשת בתוך הכלים שלו אהבת הבורא - כמו הורה שנותן לילד מכה, כי "חוסך שבטו שונא בנו", והילד מרגיש שאבא שונא אותו. אבל ילד חכם, מבין שהמכה היא לטובתו, שהיא לא מכוונת כלפיו, אלא כלפי הטבע שלו.

חזרה לראש הדף
Site location tree