אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר רי"ד: "נודע בשערים"

מאמר רי"ד: "נודע בשערים"

שיחה מ-22.04.07

"אנכי ה' אלקיך". וכן בזוהר: "נודע בשערים". מקשה: למה שינו חז"ל מלשון הכתוב, לקרות את "חג העצרת" בשם "מתן תורתינו"? שבהתורה נדגשה חג הזה בשם "הבאת ביכורים", כמ"ש "וביום הביכורים". ובאו חז"ל וקראו בשם "מתן תורתינו".

והענין הוא, דחז"ל לא שינו כלום, רק באו לפרש את ענין הביכורים. דהנה כתוב: "יעלוז שדה וכל אשר בו, אז ירננו כל עצי יער". וההפרש בין שדה ליער, הוא שהשדה הוא שעושה פירי, ויער הוא אילני סרק, שאינו עושה פירי. וביאור הדבר הוא, שענין שדה נקרא בחינת מלכות, שהוא בחינת קבלת עול מלכות שמים, שהוא ענין אמונה למעלה מהדעת.

אבל כמה הוא שיעור האמונה? לזה יש מדידה. דהיינו, שהיא צריכה למלאות ממש באותו שיעור, כמו הידיעה. ואז נקרא "שדה אשר ברכו ה'". היינו, שעושה פירי. שרק על דרך זה יכול להדבק בו ית'. יען, שאינם עושים שום הגבלות עליו, מטעם שהוא למעלה מהדעת."

רב"ש רוצה להעביר מפי בעל הסולם, שאנחנו עובדים עם הרצון לקבל, והרצון לקבל הוא כל מה שניתן לנו. ומה אפשר לעשות ממנו? לסדר אותו כעץ, או שנותן פרי, או שאיננו נותן פרי. וההבדל הזה הוא באדם. או שאיננו מתערב כאדם, ואז יש לו יער. או שמתערב, ואז לאט לאט מעצי היער נעשים עצי גן שמביאים פירות. איך? על ידי שעושה את העבודה העצמית שלו בלמעלה מהדעת. זאת אומרת, פירות יכולים לגדול רק בתנאי, שהאדם מגדל אותם בהשפעה.

זאת אומרת, על העץ גדל פרי, אם אותו פרי הוא רצון מסוים, פרטי, של האדם, שהוא מסוגל להתייחס לבורא מעל הרצון הזה. ולא חשוב מה מרגיש בתוך הרצון, אם טוב או רע. אלא אם מתייחס לבורא כטוב ומטיב, אז מתחיל לראות שהפרי הוא יפה, וגם יש צל מן העץ, וגם יש לו פירות רבים, שהם כולם מאכל אדם.

ולמה "מאכל אדם", הרי הוא בונה את עצמו מעל הרצון? כי לאחר שהפרי גדל, הוא מתחיל להשתמש באותו רצון בלקבל על מנת להשפיע. ואז הפירות האלה באים לו גם כהשגה, לא רק כאמונה. וכך הוא מגיע לאותו פרי גן העדן שצריך להגיע. וכל זה הוא עבודת האדם על אותם עצי סרק, שהוא מלכתחילה מורכב מהם, מהרצונות האגואיסטים שלו. והעבודה היא קודם כל להתעלות מעל הרצונות האלה בלהשפיע על מנת להשפיע. ואם מתעלה כך, אז כבר מתחיל לגדל את הפירות בלקבל על מנת להשפיע.

"מה שאין כן ידיעה, שהוא מוגבל: לפי שיעור הידיעה, כך הוא הגדלות. והוא נקרא "אל אחר דאסתרס ולא עביד". לכן נקרא יער. אבל בין כך ובין כך נקרא שניהם בחינת קצוות. אלא שצריך להיות בחינת עמודא דאמצעיתא. היינו, שהוא צריך לידיעה גם כן. אבל בתנאי, שלא יקלקל לו את האמונה למעלה מדעת.

מה שאין כן, אם על ידי הידיעה הוא עובד מעט יותר טוב מהאמונה, אז תיכף נאבד לו הכל. אלא שהוא צריך להיות אצלו בלא חילוק כל שהוא. ואז "יעלוז שדה וכו', ירננו כל עצי יער". שאז יש תיקון אפילו ל"אל אחר", שהוא בחינת "יער", שהוא מתחזק על ידי האמונה." כי "ירננו כל עצי יער" נקרא, שהוא מרים אותם מדרגת עצי יער, לדרגת עצי שדה.

"וזה הענין שאצל אברהם כתוב: "התהלך לפני והיה תמים". ופירש רש"י, שאינו צריך סעד לתמכו. ובנח כתוב: "את האלוקים התהלך נח", שהיה צריך סעד לתומכו. אבל על כל פנים סעד מה'. אבל יותר גרוע, שאין למטה הימנו, שצריכים סעד מאנשים. ויש ב' ענינים:

א. בחינת מתנה,

ב. ואחד בהלוואה.

והמתנה, שלוקחים מאנשים, הוא שלוקחים את הסעד. ואין רוצה להשיב זה בחזרה, אלא רוצה להשמש עמה כל ימי חייו. והלואה הוא, שהוא לוקח לפי שעה. זאת אומרת, כל זמן שאינו כח וחיל מצד עצמו. אבל הוא מקוה, שעל ידי עבודה ויגיעה קדושה וטהרה, יקנה בחינת כח עצמית. ואז, אותו הסעד שהוא לקח, נותן בחזרה. וגם זה לא טוב, שאם אינו זוכה לקנות, אז ממילא נופל."

תומכים האדם מקבל מהסביבה. אבל מהסביבה הוא צריך לקבל תומכים רק לפני ההתקשרות למעלה. ו"תומכים" הם רק החסרונות המלוכדים ומכוונים לחיבור בין הנשמות. העזרה שהוא יכול לקבל מהסביבה היא גדלות המטרה, המטרה האמיתית, זאת אומרת, גדלות ההשפעה, והרצון להשיג אותה. וכל זה נובע מהמבנה של הסביבה. אבל אם הוא פונה אליה כדי לחזק את עצמו, ולא בצורה כדי לפנות מעל עצמו למעלה, אז הפנייה שלו מביאה אותו, רק למה שנקרא "מושב לצים". ובמקום "עמידה" ו"הליכה" הוא נכנס ל"ישיבה", לנפילה לקטנות.

"ונחזור לענין, שענין "מתן תורה" ולא "קבלת התורה"", אותו חג שמוזכר בתחילת המאמר כ"חג עצרת", "חג הביכורים", "חג מתן תורה", "הוא מטעם, שאז זכו לבחינת נותן התורה, כמ"ש "רצוננו לראות את מלכנו". לכן העיקר מה שזכו לבחינת "נותן התורה". ואז נקרא בחינת "שדה, אשר ברכו ה'". זאת אומרת, לשדה שעשה פירי." כי העיקר הוא גילוי הבורא לנברא. וכוונתו היתה שנגלה אותו כטוב ומטיב. כי הגילוי נעשה לפי מידת השתוות הצורה בתוך הנברא עם הבורא. ולכן "מתן תורה", "ביכורים", כל השמות או הסימנים האלה, הם מדברים רק על האמצעי. על התורה שהיא האמצעי להשגת המטרה.

ולכן גילוי הבורא הוא מעל כל יתר הכינויים. אם האדם מייצב לעצמו את המטרה, אז גילוי הבורא לנברא הוא הדבר הגבוה. "וזה ענין הביכורים, היינו מהפירי הראשונה שבשדה. שזה סימן, שזכה ל"נותן התורה" והכרה שלימה. לכן אומר: "ארמי עובד אבי". שמקודם היו לו ירידות וערמומיות, ועכשיו הוא בחינת "קשר של קיימא". לכן פרשו חז"ל, שענין "ביכורים" הוא ענין "מתן תורה", שזכו לבחינת "נותן התורה"." כי גם "ביכורים" וגם "מתן תורה", הם האמצעי כדי להגיע לנותן התורה.

בשביל מה הוא צריך את הידיעה?

ואחרת איך נגיע לפרי? "עצי יער" נקראים הרצונות הלא מתוקנים. מ"עצי יער" עושים קודם כל "עצי גן". "עצי גן" נקרא, שיש כבר לאדם יכולת להשפיע על מנת להשפיע. עדיין אין מהם פירות, אבל הם כבר תיקונים, הם כבר "עצים" שהאדם עשה, שעיבד והכין בעצמו. ואחר כך האדם עובד על אותם רצונות של להשפיע על מנת להשפיע, כדי לקבל על מנת להשפיע. ואז נקרא ש"גדלים על העצים פירות", כי יש כבר קו אמצעי.

"פרי" ניתן לגדל רק בקו אמצעי. כי האדם חוזר לרצונות הקודמים שלו, לוקח אותם ומשתמש איתם כדי לקבל על מנת להשפיע. ואפשר לעשות זאת רק בשיתוף ימין ושמאל, רצון לקבל עם הכוונה להשפיע. ולכן "פרי" יש רק בקו אמצעי. "פרי" הוא תוצאה מהשילוב הנכון בין רצון לקבל לכוונה על מנת להשפיע. השילוב עצמו הוא הקו האמצעי, שנקרא "אדם" או "פרי". הפרי עצמו הוא האדם, הנשמה.

מתי צריך לעבוד מעל הדעת?

אפילו בפעולה הזאת, להשיג את העצים, להגיע מעצי היער לעצי הגן, כי אז "ירננו כל עצי יער", האדם צריך ללכת באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, לתקן את הרצונות שלו לגובה ההשפעה, לדרגת היראה. עדיין אין לו דעת. כי מתקן רק את ההשפעה שלו, רק להשפיע על מנת להשפיע.

מהי אותה דעת?

מעל המחסום, מעל הרצונות לקבל, עושים תיקון של השפעה. וזה נקרא "עץ הגן", דרגת יראה. אבל אחר כך על "עץ הגן" הזה, עושים תיקון של קו אמצעי, הנקרא "פירות של עץ הגן", בדרגת האהבה.

שרטוט 1

ברצון להשפיע על מנת להשפיע, עדיין לא עובדים עם כלים דקבלה. אלא כביכול עולים מעליהם. לאדם יש כבר את כל גובה הרצון לקבל, כל האגו שלו. לא האגו של היום, אלא אגו שגדל כלפי הבורא. והוא מתעלה מעליו. וכך עושה עץ הגן מעץ השדה. "עץ השדה" נקרא, שהוא נמצא בתוך הרצון לקבל.

שרטוט 2

ברצון לקבל על מנת להשפיע, בדרגת האהבה, הוא הופך את כל הרצון לקבל יחד ומשייך אותו לאותה נקודה. הוא עובד עם כל הרצון לקבל ואילו בדרגת היראה, הוא בכלל לא עובד עם האגו, אלא מוחק אותו. והוא עובד איתו יחד, מתוכו הוא משפיע למעלה. ואז כל האגו נקרא "שמאל", ואותה השפעה נקראת "ימין". וההשפעה הכוללת בין ימין ושמאל, היא נקראת "קו אמצעי".

שרטוט 3

מהו "סעד מאנשים"?

"סעד מאנשים" נקרא, שהאדם איננו הולך באמונה למעלה מהדעת, כדי לקבל תמיכה מלמעלה, מהבורא, מהכוח העליון, שיעזור לו להתעלות ולהדביק את עצמו לדרגה יותר עליונה, להיות למעלה מהרצונות שלו, מהשקפה שלו, ומכל התומכים שלו. אלא במקום לברוח לבורא ולדרוש ממנו תמיכה, הוא פונה לקבל תמיכה מבשר ודם. ואין גרוע מזה.

כך קורה לנו כל הזמן. מקבלים הכבדה, עוד רצון לקבל, והאדם נתקל פתאום בחיים שלו באיזו בעיה. ואז במקום להתעלות מעל הבעיה הזאת למעלה, לבורא, הוא פונה לקבל עצה מבני אדם, איך להתגבר עליה ואיכשהו לעבור אותה ובצורה כלשהי לעקוף אותה מסביב. אבל הוא מטפל בה במישור הגשמי במקום לפנות לבורא. וזה הגרוע ביותר. כי הוא לא משתמש בחיים שלו כאמצעי להגיע למטרה. אבל מה שקורה עם האדם כל רגע בחיים, על כל צעד ושעל, הן רק הזדמנויות ליצור קשר עם הבורא.

שרטוט 4

האם להתעלות מעל האגו נקרא לצאת נגדו?

להתעלות מעל האגו איננו לפעול נגד האגו. כי האגו הוא דומם, הוא סתם דמיון שבכלל לא קיים, כמו שמזהירים ואומרים לילד, שיש דוב בחוץ. אלא האגו וכל סוגי ההפרעות שהאדם מרגיש, כולם הם דמויות שהבורא מציב לפני כל אחד ואחד, כדי באותה צורה כמו שהוא מקבל בכל רגע את הדמויות האלה, הוא דווקא מעל כל דמות ודמות יתגבר ויפנה לבורא. כי כל האגו הזה מסודר כלפי האדם בצורה נכונה, לפי מצבו, לפי זמנו, לפי היכן שהוא נמצא ואיך, כדי שיבוא בכל רגע ורגע, לקשר נכון עם הבורא.

ההפרעות האלה הן מה שהרצון לקבל עצמו מצייר על רקע האור העליון, הלבן. הדמויות שהאדם רואה, הן אותם ההפרשים בין הרצון המקולקל שלו, לבין הרצון שכבר צריך להיות מתוקן בו בינתיים לפי דרגתו. וההבדל בין שתי הצורות האלה הוא שנראה לאדם כהפרעה. אבל ברגע שהוא משתמש נכון באותה צורת הפרעה, הכבדה, באותם ייסורים שיש לפניו, הם קודם כל נעלמים, והוא מפסיק להרגיש אותם ייסורים כקיימים.

ואז הוא פתאום רואה לפניו או לידו אמצעי, שעל ידו הוא מגיע לקשר עם הבורא. והאמצעי הזה נראה לו דומם כמו איזו מכונה, שאין לו מה לייחס לה רגש. ומיד נעלם בו הרגש כלפי כל מה שהיה, והכל רק מכונה דוממת, ולא משהו חי, מאיים, מפריע או מכאיב. אלא העובדה עצמה, שעל ידי הגורם הזה הוא התקשר לבורא, כמו על ידי איזו "מכונת קשר". וזה השימוש הנכון במה שיש לפני האדם כל רגע ורגע בחיים.

האם בשלב של להשפיע על מנת להשפיע, האדם עושה צמצום על כל תרי"ג רצונות?

האדם לא יודע על מה הוא עושה או לא עושה צמצום. אלא תמיד פועלים בו כל תר"ך הרצונות. אבל בקבלה כאשר אומרים על האדם, שהוא מגיע לתרי"א (611) רצונות, ואחר כך לתרי"ב (612) רצונות, ובסוף לתרי"ג (613) רצונות, לא מדברים על מספר רצונות, אלא על גובה התיקון של הרצונות. כי גם גובה התיקון נמדד באותו מספר.

עוצמת התיקון נמדדת במספר כמותי. לכן כתוב שחסרה לאדם מצווה אחת, מצוות האהבה. אבל למרות שכתוב כך לא חסרים בו רצונות, אלא חסרה דרגה אחת בכל הרצונות. ובדרגות הקודמות הוא גם השתמש בכל הרצונות. כי תמיד "עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה". תמיד כל הרצונות של האדם משתתפים בכל פעולה ובכל תיקון. בדומה לטיפת זרע או עובר, שיש בהם אותם רמ"ח איברים ושס"ה גידין כמו באדם מבוגר.

אם לפני שעוברים מחסום הכל אשליה ושקר, אז לפי מה מתקדמים?

לפני שהאדם עובר את המחסום, לא שהכל אשליה ושקר. אלא מה שנראה לו, מה שנדמה לו. העולם נדמה לו בצורה שקרית, בצורה לא נכונה, כי "כל הפוסל במומו פוסל". זאת אומרת, הוא לא רואה את העולם הנכון, שמתקיים ומתנהג בצורה האמיתית. אלא רואה אותו לפי הכלים שלו, כלי הקליטה שלו, כלי ההבנה, לפי הבירורים שלו. ואותם כלים נמצאים בניגוד לרוחניות. ולכן הם לא יכולים לתפוס רוחניות בצורה נכונה. אלא תמיד בעיוות מסוים.

וריבוי העיוותים האלה, הוא שמביא את האדם לתפיסה לגמרי לא נכונה ושקרית. עד כדי כך שהוא אפילו לא יודע מה שקרי ומה לא. כי אותה תמונה היא מה שברור שיש לו. אין לו עם מה להשוות אותה, לכן הוא כל כך בטוח שרואה נכון. מה שאין כן, אם הוא עובר מחסום. אז כמו שכתוב: "עולם הפוך ראיתי". כי שם כבר נמצאת ראייה אחרת, והוא רואה עד כמה היתה לו קודם, מה שנקרא "טעות מרה".

ומה נותר לו לעשות עם העובדה הזאת? רק ללכת לפי עצות המקובלים, אם הוא רוצה להתקדם בדרך "אחישנה". או להישאר בעקשנותו עד שיקבל מספיק מכות, ויבין שצריכים לוותר קצת על השכל הבהמי שלו, כי יש משהו למעלה ממנו. לאדם אין יותר מה לעשות. או להשתמש בבחירתו החופשית, ולהיות נכלל בחברה, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס. ואז להתחזק כדי לקחת מה שהבורא נתן לו, הביא אותו אליו, ואמר לו "קח לך". או ללכת לפי מה שבא לו ומה שנראה לו לפי השכל הבהמי שלו. ואז להסתובב ולחפש עוד משהו מחוץ לדרך הזאת, עד שאחרי זמן מה יאלץ לחזור אליה.

חזרה לראש הדף
Site location tree