אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר רט"ו: "ענין אמונה"

מאמר רט"ו: "ענין אמונה"

שיחה מ-22.04.07

"ענין אמונה הוא דוקא עבודה טהורה. משום שאין הרצון לקבל משתתף עם העבודה זאת, אלא אדרבא, שהרצון לקבל מתנגד לו. שטבע של הרצון הזה, הוא רק לעבוד במקום שהוא רואה ויודע, מה שאין כן למעלה מהדעת. לכן, בזה האופן יכול להיות הדביקות בשלימות, מטעם שיש בזה ענין השתוות, זאת אומרת שהוא ממש להשפיע.

לכן כשהבסיס הזה קבוע וקיים אצלו, אזי אפילו כשמקבל השפעות טובות, נכנס זה אצלו בבחינת "אתריא" שגמטריא "תורה". ועל זו התורה צריך להיות בחינת "מורא". היינו שצריך לראות, שלא לקבל שום סיוע ותמיכה מבחינת תורה, אלא מן בחינת אמונה. ואפילו כשנראה אצלו דבר זה לבחינת מיותרת, יען שהוא כבר מקבל מבחינת ארץ חמדה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שכך היא האמת. וזה פירוש: "וכל מאמינים שהוא אל אמונה". שדוקא על ידי האמונה יכול להחזיק את המדרגה."

כוח האמונה הוא כוח כל כך גדול, שאין לנו יכולת להעריך אותו. "אמונה" הוא טבע הבורא, טבע ההשפעה. ואין בכלים שלנו הרגשה, תפיסה, הבנה מהו. כי מדובר על יכולת להתעלות ולראות את הטבע ללא שום התפעלות וללא שום התרגשות ממנו. אלא להיות לגמרי מעליו. בשליטת צורת ההשפעה, תכונת ההשפעה, חוק ההשפעה, הנתינה. ולהתייחס לכל היתר, מה שנמצא למטה ממנו ונראה קיים, כמו אל דבר מת.

תמיד אנחנו שואלים בפליאה: "איך זה שאין לבורא לב?". כי לא יכולים להבין איך מלמעלה הוא צופה "בלי לב" על האנושות למטה, שכולם נמצאים בה בייסורים נוראים ממחלות, עוני, פחד, איום והשמדה. אבל גם מי שמשיג את תכונת ההשפעה, האדם שרוכש את התכונה הזאת, הוא צופה מלמעלה על כל מה שמתרחש בעולם הזה, ו"אין לו לב" לאותן התופעות שעוברות בתוך האגו. כי המצבים האלה צריכים לעבור בתוך הרצון לקבל, אחרת הרצון לקבל לא יוכל להרגיש.

ההרגשה שלו, זו ההרגשה הנכונה בתוך הרצון שנמצא בצורה כזאת. וכך האדם מתייחס גם לעצמו, לכל מה שהוא עובר וסובל. גם אם קורה משהו ועדיין לא הגיע ל"עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד".

זאת אומרת, היחס לתכונת הקבלה לאחר השגת האמונה, הוא יחס שרואה לגמרי נכון את הסבל, שכך מורגש בתוך הרצונות אם הם אגואיסטים. כי הרצונות האלה מרגישים רק את עצמם, ושום דבר אחר מלבד את עצמם. האגו מרגיש רק את האגו, ומרגיש אותו כסבל. זו צורת ההרגשה הנכונה שלו. ולא נותר מה לעשות איתו, אלא רק לצפות שהוא יתוקן. ואז גם אותם רצונות יתעלו מעל האגו, וידונו את האגו הסובל ש"טוב שהוא סובל".

כי האגו איננו סובל ממשהו חיצון, ממשהו זר, ממשהו מחוץ לו. הוא סובל מעצמו, מהצורה הזאת שבה הוא נמצא. ואין מה לעשות. אין גורם אחר לסבל של הרצון לקבל האגואיסטי. ולכן זה היחס מלמעלה כלפי צורה כזאת. ואלה שמשתמשים ברצון לקבל וסובלים ממנו, הם סובלים בגלל שהם נמצאים ברצון לקבל. והם מאשימים את הבורא, כי "כל הפוסל במומו פוסל". אבל אין להם הבנה שבאגו לא יכולה להיות הרגשה אחרת.

האם צריך להאשים את הבורא שפעם נתן מילוי לאגו?

הבורא לא נותן שום מילוי לאגו. כל הצורות האלה שמשייכים לאגו, כאילו מתמלאים בו, או מתרוקנים, או סובלים, משך כל החיים עד המוות, בכל מה שרק אפשר לתאר, מ"הר גבוה" ועד "העומק הנמוך והנורא ביותר", הן אינן צורות כלפי האור, אלא כלפי ההסתרה. בתוך האגו אין אור, לא יותר ולא פחות. יכול להאיר עליו האור המחזיר למוטב והאדם מקבל ממנו התעוררות, אבל זה כבר מצב אחר.

בתוך האגו ההרגשה איננה באה מן האור. אלא היא באה מההסתרה. פחות הסתרה או יותר הסתרה. אם האדם נהנה שהרוויח מיליון דולר, הוא נהנה רק בגלל שבאה לו הסתרה גדולה יותר. האגו נהנה מהסתרת יתר. זאת אומרת, אלה שנמצאים באגו, ברצונות לא מתוקנים, ככל שהם יותר מבולבלים מהצורה האמיתית, הם מרגישים את עצמם יותר בטוחים, יותר בנויים בחיים, יותר נמצאים עם רכוש בעולם. אבל אלה מידות ההסתרה, ולא האור שמאיר.

אם המטרה שצריך לשאוף אליה היא אמונה, אז איזה טעם נשאר לחיים?

לאדם נראה באמת, שאם הוא מתנתק מהתענוגים של החיים האלה, אז הוא הולך למות. בספר "שמעתי" כתוב (מאמר ד' "מהו סיבת הכבדות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה"), שנדמה לו כאילו הוא עוזב את כל העולם, כולל את המשפחה והילדים והחברים, ולא נישאר לו מאומה. ואז הוא חושש מה יהיה לו. בעיקר אם הוא גבר מאצ'ואיסטי, ופתאום מרגיש את עצמו חלש, שלא יודע מי הוא, מה הוא והיכן הוא. קודם הרגיש את עצמו גבר, ועכשיו מרגיש את עצמו כמו "סמרטוט". נראה לו שהוא מאבד את החיים, את הכוח, את הבהירות, את העוצמה. כי כל מה שנדמה היה לו בתוך הרצון לקבל כרכוש שלו, נראה לו שנעלם ואיננו.

אלא צריך להבין שהאדם, הוא ש"נוסע" ממצב למצב. בדומה לאדם שיוצא מפתח תקווה ונוסע לחיפה. הכל נשאר במקום על עומדו, ורק הוא זז ונע ממצב למצב, מרצונות מלאים ומרגישים ומבינים, לרצונות אחרים. אבל שום דבר לא נעלם. אלא ההפך, הוא משנה את "העמידה שלו", את המצב שלו, לטוב יותר. הוא עוזב את המצבים הקודמים, את ההתפעלות וההתרשמות בכלים, ברצונות, במוחא ולב, ורוכש משהו חדש. הוא כאילו "מנפנף להם יד לשלום" ונוסע. ויש משהו באותו דימוי. כי הוא כבר לא יתפוס אותם באותה צורה כמו שתפס קודם. אלא הוא הולך להסתכל עליהם בצורה אחרת. וזה נקרא שהוא גדל ומתבגר.

בדומה לילד שגדל וצריך להפסיק לראות את העולם כמו ילד, אלא להתחיל לראות אותו בצורה אחרת. אולי לא כל כך טובה, אבל הרבה יותר בוגרת. ואחר כך הוא יבוא למצב שיוכל להשתמש בהכל בצורה נכונה. לכן הוא מפסיק להנות ממשחק כדורגל, או מבילוי ערב בפאב עם בירה וחברים, כי התענוגים שהיו לו מתחלפים למשהו אחר. אבל זו הצורה שבה גדלים בקבלה. ולכן המקובלים אומרים, שבאים ומממשים את עצמם בחכמת הקבלה, רק אלה שמתעוררת בהם השאלה "מהו הטעם בחיינו?". אבל למי שאין עדיין שאלה כזאת, הקבלה איננה בשבילו, והוא בינתיים נשאר דבוק ל"מגרש כדורגל".

לקבלה באים רק אנשים שמחפשים אמת, שאותם מדאיגה האמת, ואותה הם צריכים. ולא אנשים אחרים. אמנם בסופו של דבר כל האנושות תצטרך להגיע להתפתחות הגבוהה הזאת, כמו שכתוב: "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". אבל לעת עתה אנו נמצאים רק בתחילתם של "ימות המשיח". ולמרות שאותה התפתחות יכולה להתחולל מול עינינו תוך שנים ממש ספורות. אבל בכל זאת אלה שבינתיים דבוקים לצורה הגשמית, שטוב להם בה, ואינם מרגישים ייסורים מהחיים עד שרוצים להתרומם מעל החיים הגשמיים, אלא מרגישים ייסורים רק בתוך החיים הגשמיים, כי רוצים יתר מילויים, הם יישארו באותה גשמיות, וחכמת הקבלה איננה בשבילם. כי חכמת הקבלה מעלה את האדם מעל הגשמיות.

מי שרוצה להתעלות מעל הגשמיות, לימוד הקבלה מיועד לו. ומי שלא רוצה אלא קניינים גשמיים, שיישאר בהם, וילך ללמוד מה שהרצון לקבל דוחף אותו, איך לגנוב ולרמות כדי להרוויח. אבל בקבלה לומדים איך להתעלות מעל הרצון לקבל. ומדובר כבר על משהו אחר, על אמצעי כנגד התכונה לקבל. ולכן נראה לאדם שהוא עוזב את החיים הגשמיים, ומתייחס לחיים שלו בצורה יבשה. כי הגשמיות הופכת להיות רק אמצעי לעלות מעליה לדרגת האלוקות.

האדם רואה שהוא חי בתוך האגו, ועושה חשבון מה טוב ומה רע רק לפי מה שהאגו מכתיב לו מה כדאי, שהוא פועל כמכונה שלו. ואז כנגד זה רואה מה עוד צריך כדי לכוון ולנווט את עצמו לכיוונים אחרים. הוא מתייחס לעצמו כמו מכונה, ומחשב כמה הוא צריך גדלות הבורא, כמה צריך להוסיף לה רצון, כדי שיעבדו יחד ימין ושמאל, ויתנו לו בקו האמצעי את הכיוון הנכון. ואם יש באדם את שלושת הגורמים האלה, רצון לקבל שלפניו יש תענוג, וכנגדו יש גדלות הבורא, אז הוא רק צריך לשלב אותם נכון כל רגע ורגע, כדי שיהיה לו בשילוב הנכון, כלי, מסך ואור. ואין לנו צורך בעוד.

חזרה לראש הדף
Site location tree