אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 5 / מאמר רי"ז: "אם אין אני לי מי לי"

מאמר רי"ז: "אם אין אני לי מי לי"

שיחה מ-24.04.07

""אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". זהו תרתי דסתרי. והענין הוא, שהאדם צריך לעשות כל עבודתו בבחינת "אם אין אני לי מי לי". שאין מי שיכול להושיע לו, אלא "בפיך ובלבבך לעשותו". זאת אומרת, בחינת שכר ועונש. אבל בינו לבין עצמו, זאת אומרת בצנע צריך לידע, "כשאני לעצמי, מה אני". זאת אומרת, שהכל בהשגחה פרטית, ואין שום איש יכול לעשות שום דבר.

ואם תאמר, אם הכל בהשגחה, מה ענין עבודתו בבחינת "אם אין אני לי מי לי"? אלא, שע"י עבודתו בבחינת "אם אין אני לי מי לי", זוכה להשגחה פרטית. זאת אומרת, להשיג את זה. זאת אומרת, שהכל הולך על דרך התיקון. והחילוק את החובה ותורה, שנקרא "בנים למקום", זאת אינו מגולה, אלא בהקדם עבודה בבחינת "אם אין אני לי מי לי"."

בקבלה תמיד נתקעים במשפט הזה: "אם אין אני לי מי לי", ולא רק במשפט הזה, אלא בכל היחס הזה לבורא. כי אם הבורא הוא הכל וכל, שנמצא לפני הבריאה, וכל הבריאה כלולה בתוכו, והוא שאוכף עליה להביא אותה למטרה, אז היכן היא השתתפות האדם? והבעיה הזאת מעוררת שאלות רבות הן מצד האדם הפרטי, הן מצד חוקרים ופילוסופים למיניהם, והן מצד תלמידים מתחילים שבאים ללמוד קבלה. אבל גם לומדי הקבלה עצמם מתבלבלים מהחוק הזה "אם אין אני לי מי לי". כי אם הבורא הוא לא "אין עוד מלבדו", אז איך אפשר לחבר את שתי השמועות הללו, שכאילו סותרות זו את זו?

וכמו שמוסבר במאמר, העניין הוא שאנחנו נמצאים בתוך הבורא, בתוך האור העליון, ששולט עלינו ללא שום הגבלה מצד עצמנו. ואנחנו לא יכולים להגביל אותו, כי בצורה שהוא שולט עלינו, אין שום אפשרות לאדם "להכניס" את עצמו, כמשהו שקיים וקובע. אלא צריכים להגיע לכך על ידי תיקון. ובתיקון הזה הנקרא "אם אין אני לי מי לי", האדם מתקן את עצמו, את כלי הקליטה שלו, כלי ההרגשה שלו, ההבנה, ההשגה. וכך יוצא, שהוא משיג רק לאחר שנותן יגיעה, שהיא כולה מתוך בחירה. למה צריך להשיג מתוך בחירה? כי יש עלינו הסתרה. הסתרה ממה? מ"אין אני לי מי לי" או מ"אין עוד מלבדו".

הבורא מסתיר את עצמו. הוא נותן לנו מקום לחשוב שאנו נמצאים כאילו בחלל ריק. ויחד עם זאת צריכים אנו גם בתוך החלל הריק הזה, להגיע למצב ש"אין עוד מלבדו". כדי שנימצא תמיד בין "אין אני לי מי לי" לבין "אין עוד מלבדו". מפני שרק אם כלולים אנו בנוסף לרצונות שלנו גם מנקודה שבלב, הנקראת "חלק אלוה ממעל", אותו ניצוץ השפעה, חלק מתכונת ההשפעה שהחדיר בנו הבורא, אז יכולים אנו אם כך, שלא לנטרל זה או זה. כי אם מנטרלים "אין עוד מלבדו", נעשים שייכים לבהמיות גשמית. ואם מנטרלים "אין אני לי מי לי", נעשים מלאכים, שגם הם נחשבים יצורים בהמיים, אבל ברוחניות. אלא צריך לשלב את שניהם. זאת אומרת, על פני יגיעה ב"אם אין אני לי מי לי", להעלות את נקודת הניצוץ שהיא "אין עוד מלבדו".

ובצורה כזאת, האדם שומר על שני הכללים הללו. והם אינם סותרים זה את זה, אלא מתחברים בתוך נשמתו. ובפשטות אפשר לומר עוד, ש"אין עוד מלבדו" נקרא, שרוכשים את תכונת ההשפעה, דרגת שכר ועונש, תכונת הבינה, תיקון גלגלתא ועיניים, שנכללים ב"אין עוד מלבדו", בבורא. ו"אם אין אני לי מי לי" נקרא אחר כך, שמוסיפים את היגיעה על פני האמונה, על פני תכונת ההשפעה שהושגה, ועם "תחיית המתים" מגיעים לדרגת האהבה, שמתחילים לעבוד בלקבל על מנת להשפיע. כי אז הכל משתלב יחד גם ב"אם אין אני לי מי לי". כל הרצון של האדם וכל הרצונות האחרים שהוא מחבר לעצמו כדי להשפיע להם, הכל מכון כלפי "אין עוד מלבדו".

האם העבודה הזאת היא עבודה בג' קווים?

עדיין לא כדאי לפרש אותה כג' קווים, כי עבודה בג' קווים היא בפועל רק בשלב האחרון, שהאדם עובד עם הרצון לקבל שלו בעל מנת להשפיע. אבל ג' הקווים האלה ישנם גם בקטנות וגם בעיבור. אלא שם לא ברור כל כך ובצורה בולטת כזאת, איך האדם עובד עם שני העקרונות הללו. אבל תמיד הם נמצאים בו. זאת אומרת, העבודה הרוחנית אף פעם היא לא נגד הרצונות.

מתחיל לא מבין זאת. אבל כאשר אומרים "אין עוד מלבדו", לא מתכוונים לנטרל על ידי זה את הרצונות והכוונות, אלא רק לתקן אותם בעל מנת להשפיע. האדם מעמיד "אין עוד מלבדו" כאילו רוצה היה לומר, שגם הוא עצמו נכלל ב"אין עוד מלבדו", באותו כיוון, באותה שיטה, באותה כוונה, תכונה. ולכן הוא אומר "אין עוד מלבדו", שאין מלבדה, אין חוץ מתכונת ההשפעה. כי הבורא איננו אישיות כלשהי, איזה משהו מוגבל, בעל צורה מוגדרת, כמו שנראה בעיניים גשמיות, כאילו חייב להיות משהו בעל נפח, כוח מסוים שמתחיל ונגמר. אלא מדובר בתכונה מופשטת שרק היא קיימת ושולטת, ללא עניין של הגבלה בזמנים, בכוחות או במידות.

ובכל מקום היכן שהוא לא יכול עדיין להרגיש ולגלות ולהשליט את התכונה האינסופית הזאת, אז ניתן לאדם "אם אין אני לי מי לי", כדי שיגלה אותה מתוך רצונו, בכוחותיו עצמו, מתוך כל מה שיש בו. ולמרות הבלבולים, ולמרות שנדמה לו, שהוא עצמו איננו שייך לאותה תכונה, הוא יגלה שגם הוא חלק בלתי נפרד ממנה, כי אין שום דבר חוץ מהשפעה. וכל ההפרעות שהיו לו, הן רק כדי לתת לו אפשרות לשייך את עצמו לאותה תכונה יחידה שקיימת, לתכונת ההשפעה.

לכן "אם אין אני לי מי לי" זאת האשליה, מצד אחד, כאילו האדם עצמו פועל. אבל מצד שני, הוא באמת הפועל. כי על ידי האשליה הזאת של "אם אין אני לי מי לי", הוא מנטרל את האשליה הקודמת, כאילו יש משהו חוץ מ"אין מלבדו".

איך בחינת "שכר ועונש" קשורה לאותו עניין?

בחינת שכר ועונש היא כל העבודה שלנו, עד שנכללים באותה תכונת ההשפעה השלימה. במדרגת שכר ועונש רוכשים את תכונת ההשפעה. ואחר כך כבר עובדים איתה כדי להידבק ולהיכנס לאותה תכונת השפעה. דרגת "שכר ועונש" זה האמצעי להגיע להשפעה מוחלטת. אפשר לדמות את השלב הזה של בחינת "שכר ועונש", כאדם שמקבל ומקבל ומקבל את תכונת ההשפעה מהבורא. ובשלב הבא, בדרגת האהבה, הוא כבר משליט ומשליט ומשליט את תכונת ההשפעה, על כל מה ששייך ל"אני" שלו.

האדם, שמקבל ומקבל ומקבל מהבורא את תכונת ההשפעה, הוא מצמצם עדיין את הרצונות שלו. הרצונות שלו אינם עובדים, אלא הוא עובד כאילו רק בתיקון גלגלתא ועיניים, רק בקליטת התכונה. ובדרגת האהבה הוא משליט את תכונת ההשפעה על פני הרצונות, זאת אומרת, הם עובדים יחד. הרצונות מתחברים יחד עם כוונת ההשפעה, ונוצר קו אמצעי.

במצבים של עיבור ויניקה ישנם כל מיני מצבים פרטיים, שבהם מתקיים המשחק הזה בין "אם אין אני לי מי לי" לבין "אין עוד מלבדו". אבל לאדם נראה שהם בסתירה, מפני שהוא משייך אותם לנושא אחד. אלא שהם שני דברים - "אם אין אני לי מי לי" שייך לסילוק ההסתרה, ואז אפשר לגלות ש"אין עוד מלבדו".

האם בסתירה בין "אין אני לי מי לי" לבין "אין עוד מלבדו" הפתרון הוא "יגעתי ומצאתי"?

בפתרון הזה הנקרא "יגעתי ומצאתי", היגיעה היא שקודם מגלים את ההסתרה, שהבורא מסתיר את עצמו בתורה, זאת אומרת, בחכמת הקבלה. כמו שהמקובלים קובעים, שהחלק הזה הוא המיועד למי שרוצה לתקן את הנשמה. כי בו עוצמת המאור המחזיר למוטב בולטת במיוחד, ופועלת עלינו בצורה המועילה ביותר.

האדם מגיע רק עם השאלה "מהו טעם בחיי?", והוא צריך להמשיך וללמוד עוד, כדי לגלות באמת את ההסתרות. הסתרות שאינן נובעות מחיסרון של טעמים בחיים הגשמיים. אלא שמתחיל לראות היכן חסר לו באמת, שחסרה לו תפיסה רוחנית, הכרה רוחנית, השגה רוחנית. ואז כשמגלה את ההסתרה, וממשיך לעבוד בהסתרה, לוקח זמן עד שהוא לאט לאט מתחיל להבין, שחסרה לו תכונת ההשפעה. שהשגת אותה תכונה זה נקרא "גילוי הבורא", ולא משהו אחר.

וכשמגיע להבנה הזאת, אז נקרא שנמצא ב"יגעתי". בנתיב הזה של "יגעתי ומצאתי, תאמין", שמתייגע כדי למצוא את תכונת ההשפעה. אבל אם הוא מתייגע, אז למה נאמר "למצוא", הרי צריך היה לומר "לקנות", כי מי שמשקיע כוחות, זוכה בקניין. כמו שכתוב: "קנה לך חבר". צריך להשפיע לו, לתת לו, "לשלם" בכוחות, כדי עבור זה להגיע לקשר עימו, שירצה להתקרב. וגם עם הבורא צריך להשקיע אותו דבר. אז למה השגת ההשפעה נקראת "מציאה"?

קודם כל, מפני שהאדם, עד שלא זוכה לתכונת ההשפעה, בתגובה ליגיעה שלו, הוא לא מבין מהי השפעה. ומלבד זאת, האדם שמתייגע בתורה, הוא מוציא ממנה את גילוי הבורא. וזה לא אותו דבר. אלא כמו "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו" - המקום היכן שהאדם נמצא ומתייגע, ומה שהוא מוצא, הם שני דברים שונים.

מה פירוש הכתוב: "והחילוק את החובה ותורה, שנקרא "בנים למקום", זאת אינו מגולה"?

לא מגולה שקשורים אנו ונכללים ב"אין עוד מלבדו". וזה נקרא "בנים למקום". כי אף פעם לא יכולים להיות כלולים ב"מקום", עד לאותו מצב ש"האני" מתבטל. כי הוא כל הבריאה. אותה נקודה "יש מאין", שבה יש מישהו שמרגיש את עצמו. ומתוך הנקודה "יש מאין" הוא קובע, שאפילו הוא עצמו לא קיים, אלא נכלל במשהו. אבל הוא קובע זאת מתוך אותה נקודה.

לכן נקודת ההבדל הזאת היא נקראת "בנים למקום". כי למרות שאין ולא קיים כלום חוץ מהבורא, קביעת המצב הזאת, שיש נקודה "מאין", שמאיפה ואיך יש לה זכות קיום, הופך אותה נקודה לקיימת. וחוץ מהנקודה הזאת מגלים, שאין יותר בכל הבריאה משהו שאיננו הוא. אלא רק נקודת התצפית מחוץ לבורא - על הבורא. אבל אפילו היא, רק נקודה שאין בה ולא כלום. כי כל התכונות והרצונות והכוונות מתווספים לנקודה הזאת רק מן האור.

והתכונות ההפוכות מן הבורא שניתנו לאדם, הן רק כדי שייתן יגיעה ויקבע מתוך אותה נקודה את הבורא. ואחר כך הן חוזרות לדבקות מליאה. כי הן רק כדי להרגיש את הבורא. אבל אותה נקודה מרגישה את הבורא, בגלל שיש בה מנגנון של השתוות הצורה לבורא. מנגנון שאיננו על חשבונה. ולכן על הנקודה הזאת בלבד, לאחר שהיא מגיעה למצב של נקודה, אפשר לומר "בנים למקום". כי "מקום" נקרא כל אותה תכונת ההשפעה שהיא מגלה, שהיא נמצאת בבורא. "בן" נקרא "בר", מחוץ. ועל שם אותה נקודה נקראים כך.

איך אפשר מימין לעבור לשמאל אם כל העבודה היא ב"אין אני לי מי לי"?

"אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", אינם בדיוק שני קווים, אלא הם שני שלבים. והם לאו דווקא עובדים בג' קווים. מלכתחילה צריך לגלות "אין אני לי מי לי", שנמצאים בזמן ההכנה הנחלק לשני שלבים, להסתר כפול והסתר רגיל, אבל כבר נמצאים במגמה להגיע למצב של "אין עוד מלבדו". כי כמו שהמקובלים מסבירים על התפיסה האמיתית, צריך על פני כל ההפרעות שמתגלות, לרצות בכל זאת להגיע למצב של "אין עוד מלבדו".

"אין עוד מלבדו" מתחלק לשתי השפעות על האדם. השפעה אחת, שהוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים כולם. והשפעה שניה, שהוא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", ללא שום הבדל איך הם ומי הם הנבראים. שתי ההשפעות האלה באות ממנו ופועלות עלינו תמיד. וכולן יחד כלולות באותה אמירה ש"אין עוד מלבדו", שחוץ מהן לא נמצא משהו.

אלא מה שמרגישים כהפוך ולא מסוגלים לקבוע במלואם מה נקרא "טוב ומטיב" ומה נקרא שרק הוא שולט, כל אותם בלבולים, אותם מקומות ריקניים בתוכנו, שלא מסוגלים להיות כלולים באותו "אין עוד מלבדו" הכללי, הכלול מאותן שתי השפעות, המקום הריק הזה במיוחד - עליו האדם משליט את הבורא, מכתיר אותו למלך, כמו שמתואר בתפילות.

שם האדם משלים במודעות שלו, בהרגשה שלו, את המקום הריק. ואמנם שההרגשה והמודעות עצמם אינם משתנים, כי אנו נמצאים בהסתרה, אבל הוא משלים אותם, רוצה להשלים אותם, על ידי אותו כוח הנקרא "אמונה". ולמה הוא רוצה? כי אם במקום המקומות הריקים האלה, תבוא התגלות הבורא, אז הוא יתחיל להנות ממנה, ויכנס לסם המוות.

וכך האדם הולך ומתקדם.

חזרה לראש הדף
Site location tree