אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 4 / מאמר ל"ח: "יראת ה' הוא אוצרו - ב"

מאמר ל"ח: "יראת ה' הוא אוצרו - ב"

שיחה מ-27.08.06

"ובכדי לקנות את היראה הוא ע"י סגולת תורה ומצות." היראה היא הכלי. אם יש לאדם את הכלי הזה, אז מתגלה בתוך היראה הזאת אור הדבקות. כי הדאגה להיות דומה לבורא, היא נקראת "יראה". "היינו, כשהאדם עוסק בתו"מ על הכוונה לזכות לעשות נחת רוח ליוצרו, הכוונה הזו, הרוכבת על מעשי המצות ולימוד התורה, מביאים את האדם לזכות לזה."

כמו שכתוב: "מצוות לא צריכות כוונה". זאת אומרת, האדם שמתחיל ללמוד, אין לו כוונה על מנת להשפיע, להגיע לעל מנת להשפיע, לרצות להשפיע, להידמות לבורא, להידבק לבורא, היינו, לפי "הדבק במדותיו". אבל הפעולות האלה שעושים, לא צריכות כוונה.

אלא אפילו שחושבים בעלמא "נו טוב, שיהיה", בעוד החשבון הוא לטובת עצמו ולא על מנת להשפיע, או לצורך אהבה והשפעה, בכל זאת הפעולות האלה מסודרות כך מדרך הטבע, שהן מביאות מלמעלה את הכוח המיוחד, שמתקין באדם את הכוונות הנכונות על מנת להשפיע.

וזה נקרא "סגולת התורה". כי אפילו פעולות ללא כוונה רצויה, וזה נקרא "מצוות ללא כוונה", כי כוונה על מנת לקבל לא נחשבת כוונה ברוחניות, בכל זאת הפעולות שלהן מסוגלות להביא את האדם לתיקון. ואז האור המיוחד שמגיע אליו ומתקן אותו, הוא נקרא "אור התורה", כי "המאור שבה מחזירו למוטב".

"אחרת האדם יכול להשאר, אף על פי שמקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה, ומכל מקום הוא ישאר רק בדרגת דומם דקדושה." במידה והוא לא מתכוון שהפעולות האלה ישנו אותו במשהו. בלי לדעת במה הן ישנו אותו, אבל דורש מהם משהו. כי ישנם הרבה אנשים, שלומדים ועושים פעולות עצומות ביגיעה גדולה, אבל אין להם יחד עם זה דרישה שהיגיעה שלהם בלימוד, תביא להם שינוי פנימי ותיקון. ולכן העיסוק שלהם הוא ללא תועלת. ויש אחרים שלא יודעים כלום, והם הרבה יותר גרועים לפי התכונות וההכנות. אבל בזמן שהם עוסקים בתורה, הם מתכוונים שהעיסוק הזה יביא להם שינוי. ואז אצלם היגיעה בלימוד מצטברת פרוטה ופרוטה לחשבון גדול, ומגיע השינוי.

"ולפי זה יוצא, שהאדם צריך תמיד לזכור את הסיבה, המחייבו לעסוק בתו"מ." כי העיקר היא הסיבה, בשביל מה האדם עושה. ומעשים ללא כוונה, ללא סיבה, הנעשים מטעם הרגל, הם ממש מעשים ריקים, שאינם מביאים שום תועלת.

"וזה ענין שדרשו חז"ל "שתהיה קדושתכם לשמי", שפירושו, שאני אהיה הגורם שלכם. שזה נקרא, שכל עבודתכם הוא בזה, שאתם רוצים להנות לי, היינו שכל מעשיכם יהיו בעמ"נ להשפיע." שבסופו של דבר האדם אבל איכשהו נזכר, ומדבר מהפה ולחוץ, ולא ממש בתוך הלב, על זה שהוא רוצה להגיע להשפעה.

"כדברי חז"ל "כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" (ברכות כ). שפירושו הוא, כל אלה, שעוסקים בשמירת תו"מ על הכוונה בכדי להגיע לזכירה, בסוד "בזכרי בו, איננו מניח לי לישון"," כל אחד שעוסק במה שמזדמן לו, בכל הדברים שיכולים להביא לו את המאור המחזיר למוטב, ורוצה שהמאור הזה יבוא ויחזיק אותו, ויעלה אותו מעט מעל היכן שהוא נמצא בגשמיות, אז "נמצא, שעיקר השמירה הוא, בכדי לזכות לזכירה."

"זאת אומרת, זה שרוצה לזכור את הבורא, זה הוא הגורם שמירתתו"מ." "זכירה" נקרא שהבורא יהיה לפניו כמטרה. שההשפעה לבורא תהיה לו השכר והפרס הגדול ביותר. "היות לפי זה, הסיבה והגורם, שצריך לשמור את התו"מ, הוא הבורא. היות בלי זה אין האדם יכול להתדבק בהבורא, מטעם ש"אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד", מסיבת שנוי צורה כידוע."

מגילוי ההפרש בין האדם לבורא, להשפעה, כהכרת הרע, והבנה שרק על ידי הכוח מלמעלה, הנקרא "המאור המחזיר למוטב", האדם קודם כל יכול להגיע ל"שמירה", להתמיד בזה ולתת יגיעה בכמות ובאיכות הנכונה, שגם אותם מביאה לו התורה, האור המחזיר למוטב. ולאחר מכן להגיע ל"זכירה", לזכור על הבורא עד כדי כך, שמתחיל להעריך אותו ולהשתוקק אליו "עד שלא מניח לי לישון". וכך מגיע למצב שעובד רק למטרה, כדי להגיע לדבקות בו.

"והסיבה, שהשכר ועונש אינו מגולה ורק צריכים להאמין בשכר ועונש, הוא מטעם, שהבורא רוצה, שכולם יעבדו בשבילו ולא לתועלת עצמם." זאת אומרת, כדי שהאדם יגיע לתכונת ההשפעה ולא לקבלה לעצמו, לכן הבורא נסתר. שהאדם יוכל לבוא להשתוקק אליו, להגיע אליו, להתקרב אליו, לא לפי חשבון השכר, אלא לפי חשבון ההשפעה. לכן ישנה לנו הסתרה.

"ולא לתועלת עצמם. שהוא בחינת שנוי צורה מהבורא. ואם השכר ועונש היה מגולה, אז האדם היה עובד מטעם אהבת עצמו." בעל כורחו היה עובד כך, ולא יכול היה לצאת מאהבה עצמית. "היינו, שהבורא יאהב אותו. או משנאת עצמו, היינו שהיה מפחד שהקב"ה ישנא אותו. נמצא, שכל הסיבה לעבודה הוא רק האדם, ולא הבורא. והקב"ה רוצה, שהוא יהיה הסיבה המחייבו." זאת אומרת, שתכונת ההשפעה ועיקרון ההשפעה, יהיו מעל הכל. ההשפעה בעצמה, היא תהיה הערך והאידיאל שרק לשמו האדם יעבוד.

אבל אם אנחנו רצון לקבל, איך נוכל להעריך את ההשפעה שהיא לחלוטין לא מורגשת בנו, ולא יכולה לבוא בנו בשום צורה מובנת שנוכל להחשיב? לצורך זה ישנה סגולה. על ידי זה שפועלים בתוך הקבוצה ובזמן הלימוד "ללא כוונה", זאת אומרת, בכוונה שאיננה מתוקנת עדיין, לאט לאט לפי היגיעה בא המאור ופועל עלינו הדרגתית כך, שהאדם נעשה לאט לאט יותר ויותר רגיש להבחנות שאינן נמצאות בטבע שלו. אלא הנקודה שבלב מתרחבת ומראה פעולותיה. ואז האדם מתחיל להרגיש את תכונת ההשפעה, להעריך אותה ובמידת מה לרצות בה. אבל את העבודה הזאת האור צריך לעשות עלינו. על האדם מוטלת היגיעה. ולפי היגיעה, הפעולה הזאת כבר נעשית מאליה.

"ובהאמור יוצא, שיראה הוא דוקא בזמן, שהאדם מכיר את שפלותו, ואומר, שזה שהוא משמש להמלך, היינו שהוא רוצה להשפיע לו, לזכיה גדולה יחשב לו זה. ואין לו ערך מה שיוכל לומר, עד כמה שהשימוש הזה חשוב בעיניו. כפי הכלל, שבאדם חשוב מה שנותנין לו, נחשב כאילו קיבל ממנו, כידוע."

כל אחד ואחד יכול לבדוק לפי זה, האם הוא מתקרב להשפעה, האם הוא נמצא בהשפעה. זאת אומרת, קודם כל הוא צריך להרגיש שהוא נותן לבורא. ואחר כך האם לפי זה שהוא נותן לבורא, הוא מרגיש שמקבל ממנו. אבל מה שמקבל לא נחשב אצלו כקבלה, ולא נחשב אצלו כהשפעה, אלא התגלות הבורא נחשבת אצלו כהזדמנות להגיע לנתינה טהורה.

"ובטח לפי שופלותו של אדם, איך שהוא מרגיש בעצמו, בשיעור הזה הוא יכול להתחיל להעריך את גדלותו של ה'," "שופלותו" לא נקרא להיות שפל כלפי האחרים, שכולם בסביבה, בחברה או ברחוב, חושבים עליו שהוא שפל. אלא שפלות בודקים כלפי הבורא. עד כמה האדם יכול להכניע את עצמו, את הרצון לקבל שלו, כלפי עיקרון ההשפעה. "ויתעורר בו חשק לשמשו." "לשמשו" נקרא לעסוק בהשפעה. כי אין איך לשמש את הבורא, אלא להגיע לפעולות ההשפעה.

"מה שאין כן אם האדם בעל גאווה, אמר הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". גם הגאווה איננה נמדדת כלפי האחרים. אלא כמו שכתוב: "ויגבה לבו בדרכי ה'", רק אז האדם צריך גאווה. והיכן איננו צריך אותה? היכן שהיא מפריעה לו לרכוש את תכונת ההשפעה. אבל היכן שהגאווה עוזרת לבנות חומה כנגד השפעת החיצונים, אז היא לתועלת. והבורא בעצמו מלמד את האדם איך להתגאות כלפי זרים. וגם בעצמו עושה כל מיני פעולות כאלה כלפי האדם שרוצה לשומרו. זאת אומרת, כל ההבחנות שלנו בהכרת הרע ובהכרת הטוב, הן צריכות להיות רק כלפי תכונת ההשפעה.

"וזה ענין ששוטה, ורשע, וגס רוח הולכים ביחד." מה פירוש "הולכים ביחד"? משתמשים בהם בבת אחת. כי צריכים לכל התכונות הללו, ולא למחוק אף אחת או להעדיף אחת על השניה. אלא דווקא בקשר הנכון ביניהם, בין כל ההכנות שיש באדם, וכל היוצרות שלו, הוא מגיע ליישום הנכון והמלא של תכונת ההשפעה.

"והטעם הוא, היות שאין לו יראה, שפירושו, שאין הוא יכול להשפיל עצמו לפני הבורא, ולומר, שלכבוד גדול יחשב לו זה, שהוא יכול לשמש אותו בלי שום תמורה," שזה "לכבוד" בשבילו. ורק לשם זה טוב שיהיה כבוד. על מה הכבוד? שיכול לשמש את הבורא. על זה האדם מתגאה שהוא מכובד. במה מכובד? שהזמינו אותו לשמש את ההשפעה. אבל "אז אין הוא יכול לקבל בחינת חכמה מה'. אז הוא נשאר שוטה." אם משתמש רק ברצון להשפיע, אז רוצה בהשפעה בלבד. אבל השפעה לא יכולה להיות בלי שהוא מקבל את אור החכמה ונהנה ממנו, כי האדם יכול להשפיע רק אם מקבל.

ואז הוא מתחיל לגלות, שאין לו במה להשפיע לבורא. עם סתם רצון להשפיע, אין לו מה להשפיע, כי הוא כמו בינה. אלא חייב לפתח את הכלים דקבלה שלו, כדי להנות בהם. ואז כמה שירגיש בהם תענוג, ירגיש שמסר תענוג לבורא. וזאת תהיה פעולת השפעה. "ומי שהוא שוטה," מי שרוצה לקבל על מנת לקבל אור דחכמה, "הוא רשע, כמו שדרשו חז"ל: "אין האדם חוטא, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות"." כי החכמה מסתלקת ממנו.

למה הגאווה מול העולם הזה איננה כמו גאווה מול הבורא?

מלכתחילה כל התכונות נמצאות בנו, כדי שנברר את השימוש הנכון בכל תכונה ותכונה. בכולן חייבים להשתמש, אבל השימוש בתכונות הוא מאפס ועד מאה אחוז בהרכבים שונים. בדומה לארוחה, שפעם עושים אותה מחתיכות של עגבניות ומלפפונים עם קורט מלח ופלפל, ופעם בתרכובת אחרת. אבל המרכיבים הם אותם מרכיבים. לכן אסור לזלזל בתכונה או יכולת של אדם. אלא בכל פעם שמשתמשים בהם, צריך להבין כלפי מה משתמשים. שהמדידה היא כלפי התקרבות לדבקות. לפי "מה הוא רחום אף אתה רחום", זאת אומרת, לפי תכונת ההשפעה.

ולכן, אם כדי לרכוש את תכונת ההשפעה צריך להיות מבודדים מהציבור, אז מפעילים את הגאווה כלפי אותו ציבור. זאת אומרת, לא מתחשבים באותו ציבור, כדי שדעת הציבור הזה לא תשפיע, כי צריך שלא תשפיע. ואז עושים פעולות מלאכותיות של גאווה, כלומר, מזלזלים בו ומדברים עליו בצורה כזאת עם האחרים. אבל רק כלפי עניין ההשפעה. ולא שפתאום עוברים לסתם זלזול בהמון העם, אלא רק כלפי דעותיהם, שהן נגד התורה, נגד התיקון. המצבים האלה הם עדינים מאוד, אבל (חותכים) מוגדרים וחדים מאוד.

ובצורה האחרת, צריך להתייחס לציבור כמו אל תינוקות שצריך לטפל בהם, לא חשוב איך הם מתנהגים. שלא נורא אם הם מרביצים או מזלזלים, אלא מבינים שהם קטנים וצריך לבוא אליהם מתוך אהבה. כי על ידם הבורא נותן לנו הזדמנות להשתפר ולהיות דומים לו. ואז הגאווה מופעלת הפוך. לא מתגאים כלפיהם, אלא מתגאים שהבורא נתן לנו הזדמנות לעשות את העבודה הזאת של טיפול בהמון העם, כדי להידמות אליו. ואז השימוש בגאווה הוא כבר שונה.

וכך בכל תכונה ותכונה. אלא העיקר כלפי מה משתמשים בה. והמדד הוא פשוט. מכסימום תכונת ההשפעה שנמצאת מחוץ לגופו של האדם. אם לא מתחשבים עם עצמנו, אלא עם העיקרון והמסר שחייב לשלוט בעולם, ועושים הכל למען המסר הזה, אז בהכרח בודקים תמיד פחות או יותר נכון, במה להשתמש מתוך ההכנות שיש בנו, מצד התכונות והיוצרות.

באיזה כלים האדם יכול להרגיש את המסר, אם מתבטלת בו הגאווה?

אם החברה הקטנה שלו, עושה לו שטיפת מוח, ומראה לו דוגמא בעל פה או בכתב, עד כמה חשוב להם להגיע לתכלית, אז האדם מתפעל ממה שהחברים מציגים לו. ואין חשיבות לכך עד כמה המשימה הזאת היא אמיתית אצלם, אלא כמו חברת פרסום. היא בעצמה לא בהכרח מעריכה "קוקה קולה", אלא את הכסף שהיא מקבלת תמורת הפרסום. אבל היא מפרסמת אותו כאילו הוא הדבר החשוב ביותר בעולם, ממש "טעם החיים". כלפי פנימיותם החברים יכולים להיות שקרנים, אבל החשוב הוא, מה שהם מפגינים כלפי כל חבר.

לכן אפילו בחברה קטנה ובינונית שאין בחברים שבה שום דבר, אם הם מבצעים עבודה טובה של משחק, האדם יכול להתפעל מהם כאילו שהוא נמצא בין גדולי הדור, ממש בחבורה של רבי שמעון. למרות שחבורת מקובלים בדרגתם, לא עושה משחקים כאלה בחיצוניות, אלא מזלזלת בכל. לכן כתוב "קנה לך חבר", כי "עשה לך רב" זה קשה מאוד, כל העבודה היא למעלה מהשכל. אבל אם האדם מתפעל מהחברה, אז בהערכת הבורא שקיבל מהחברה, הוא מתחיל לעבוד כלפיו ולהתייחס אליו כחשוב. ולמישהו חשוב יש לנו נטייה לתת, כי מנתינה לו מקבלים תענוג.

ולכן אם עדיין לא נמשכים להשפעה, סימן שהבעיה היא קודם כל בחברה. שהחברה לא מחשיבה את ההשפעה, ולא מייצגת אותה נכון כלפי כל אחד ואחד. ובנוסף לכך, הבעיה היא בלימוד, כי זה מה שהאדם צריך לדרוש בזמן הלימוד, שתבוא לו חשיבות תכונת ההשפעה. היא מעליו, והוא לא מבין מהי, ולא רוצה בה, אבל מבקש שתבוא לו החשיבות. באיזה מקום בראש הוא כבר מסכים עם זה, שלהיות מעל הרצון לקבל זה דבר מאוד טוב. בינתיים הוא מודד את ההשפעה באגו שלו, ברצון לקבל, אבל כבר יכול להתחיל את התהליך כי כדאי לו. כדאי לו כדי לצאת מהצרות, כדי להידבק לנצחיות, ועוד כל מיני חשבונות אגואיסטים למיניהם. אבל זה מספיק כדי להתחיל לזוז מהמקום ולצאת לדרך.

ואז האדם מתחיל ללמוד ונעשה מעורב בחברה ודורש ממנה. ועל ידי לימוד וחברה הוא בונה לעצמו פרסום, שתהיה לו הערכה גבוהה להשפעה, לבורא (עדיף הערכה להשפעה, כי לבורא מייחסים פסל ודמות ואין לדעת איך האדם יתאר אותו). וכך החברה והלימוד הופכים בשבילו אמצעי לעבוד על השפעה, שכל פעם הוא משנה ומגביר את השימוש בו, בהתאם למה שהוא צריך בכל דרגה ודרגה, ורוצה שיביא לו. זאת אומרת, האדם צריך לראות בחברה ובלימוד מדרגה יותר עליונה, כוח מלמעלה, שעל ידו הוא יכול להשתפר.

אבל כתוב, שהאדם רואה את עצמו מתבטל מן העולם?

האדם שמשקיע מאמצים בדרך, ורוצה להידבק לתכונת ההשפעה, הוא רואה "כאילו כל העולם נשאר לעמוד על עמדתו, רק הוא כאילו נעדר עכשיו מעולם הזה, ועוזב את המשפחה שלו ואת חבריו" ("שמעתי", מאמר ד', "מהו סיבת הכבדות, שהאדם מרגיש בבטול לה', בעבודה"), כאילו הכל כבר לא קיים. וההרגשה הזאת שלו היא נכונה. כי הוא הולך לבטל כביכול את הכלים דקבלה, אבל הכלים דהשפעה עדיין אינם. אלא שהוא נמצא במאמץ לרכוש אותם.

איך אפשר להשתמש בחברה אם אין כלים דקבלה?

מדובר בהבחנות, ולא שהכל באמת נעלם ואינו. אלא בהרגשה, שבאמת הוא נמצא רק בכלים דקבלה, רק ברצון לקבל. שאם הוא יאבד אותם, ויתנתק מהם, ויתעלם מהם, אז לא יהיה בו כלום, ויישאר תלוי באוויר, בין שמים וארץ, בלי לדעת היכן, וכלפי מי לשייך את עצמו. אבל ההבחנה הזאת היא הבחנה יפה מאוד. כי מתוכה האדם כבר מתחיל להשתוקק קדימה לרכוש את החצי השני, את הכלים דהשפעה, ולחיות בהם. זאת אומרת, הוא כבר רוצה לקבוע את עצמיותו במשהו אחר, כלפי ערכים אחרים.

איך אפשר לסדר כיוון של השפעה בלי כלים דקבלה?

אין צורך להשתמש בכלים דקבלה, אלא לדרוש שהחיות תבוא מלמעלה. שיבוא האור ויעשה בי כלים, שייתן בי הרגשה כזאת, שקודם האדם יוכל להיות בהערכת ההשפעה, ולאחר מכן לצרף לעצמו את הכלים דקבלה. כי קודם צריכים לבוא הכלים דהשפעה, בלי שנדאג לכלים דקבלה. ואם האדם מרגיש שהוא מתנתק, אז שיתנתק מהם בלי פחד מה יהיה הלאה. כי הכל תלוי בלימוד ובהערכת החברה, זאת אומרת, כמה האדם מקבל תמיכה מהאור העליון. כמה האור העליון משפיע עליו ונותן לו ביטחון להתנתק, שלא יקרה לו כלום.

האדם כאילו מרגיש שהוא לא יכול, כי מה נשאר לו. הוא כאילו זורק את עצמו מהצוק ונשאר תלוי באוויר שעוד רגע יפול ומה יקרה. אבל הוא לא נופל, כי זה הרגע של הערבות. זו הנקודה לערבות. שלא יחסר לו כלום, שהוא לא זקוק למאומה. אם הוא נמצא בניתוק מהאגו שלו, מהרצון לקבל, אז רק ההשפעה לאחרים היא הרכוש שלו, "האוצר" שלו. אם הוא נמצא בזה, אין לו מה לפחד, כי נכלל בהם. זה אמנם תיקון, ואין אפס. אבל הניתוק הזה שעושים, אפשר לעשות אותו רק על ידי הערבות. ואותה החברה חייבת לספק. אחרת לעולם האדם לא יוכל להתנתק מעצמו.

אם התיקון בא מלמעלה איך האדם מפעיל אותו על ידי היחס לחברה וללימוד?

תמיד התיקון בא מלמעלה. אבל האדם צריך לעשות מאמצים, כדי במעשים שלו להזמין את האור הזה, שיעשה את התיקון. מהי "הערבות"? אנחנו לא עושים ערבות. אלא רוצים שתתרחש ערבות, כאילו מוכנים - "נעשה ונשמע". אבל כנגד ההסכמה בעלמא מתוך מאמצים שעולים בדם ויזע, שדוחפים לאותה נקודה, וכולם רוצים ומוכנים להתנתק, ולהיות תלויים באוויר, כאילו לאבד את כל העולם, אז הניתוק הזה יכול לקרות, רק בתנאי שיבוא ביטחון עליון. "ביטחון עליון" נקרא הרגשת הכלי המשותף העליון שלנו, שבו האדם רואה את עצמו ואת המימוש שלו שם, באחרים. ואז האדם מתנתק.

האם גילוי המצב העליון הוא חומר הדלק שמניע את האדם?

הוא לא רוצה יותר כלום. ישנם שלבים בדרך, שהוא מפחד, שלא רוצה, שמתלבט אולי כן ואולי לא. שכאילו כבר מביאים אותו, אבל הוא רוצה כאילו רק לעסוק. מין משחק כזה, שבעזרתו הוא בודק ורואה את עצמו. כך הבורא מלמד אותו. אבל לעבור אפשרי רק בתמיכה מהחברה.

בדורות הקודמים הערבות היתה מלמעלה. לא היתה חברה, אלא כל אחד ואחד קיבל תמיכה מאותן נשמות שכבר נמצאות בתיקון. שכך האדם הרגיש והשיג אותן, כשנכנס לעולם האמת. אבל בזמננו המעבר הזה חייב להתממש אחרת.

מה הבדל בין "לזכור את הבורא" בקבלה לבין מחשבה בשיטות וטכניקות אחרות?

"לזכור את הבורא" הכוונה, שהבורא, תכונת ההשפעה, יהיה לפניו כערך עליון. שמתוך ההערכה לתכונת ההשפעה והכרה בחשיבותה, הוא יוכל לצרף אליה את כל יגיעתו. זה נקרא "זכירה". שמוכן להשקיע כוחות רבים כדי להגיע למצב, שאותה "זכירה" תביא לו כוונה תמידית, לשם מה הוא עושה כל פעולה ופעולה בחייו. ואם מקשרים הכל יחד רואים, שמדובר במערכת יחסים כמו בעולם שלנו, בין האדם לכל מה שסובב אותו. מערכת שהיא חיה ונושמת, ולא משהו מלאכותי.

מה פירוש הביטוי "לעשות נחת רוח ליוצרו"?

"לעשות נחת רוח ליוצרו" נקרא, שאם האדם נמצא בתכונת ההשפעה, אז יש לו ממנה נחת רוח. האדם עובד בתכונת ההשפעה כך, שאם הוא נמצא בה, יש לו נחת רוח מפעולת ההשפעה. אין לאדם את "האני" שיש לו עכשיו. אלא "האני" שלו הוא כבר תכונת ההשפעה הזאת שנמצאת בו, שאותה הוא קורא "בורא". כי התכונה הזאת היא שבראה אותו. אחרת בונים "דמות", משהו מחוץ לנו, כאילו שקיים איזה ספָק מבחוץ.

חזרה לראש הדף
Site location tree