אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 4 / מאמר ז': "מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה"

מאמר ז': "מהו, ההרגל נעשה טבע שני, בעבודה"

שיחה מ-06.07.07

"על ידי ההרגל שהאדם מרגיל עצמו באיזה דבר, אז הדבר הזה נעשה אצלו טבע שני. לכן אין שום דבר שהאדם לא יוכל להרגיש בו את מציאותו. זאת אומרת, אף על פי שאין להאדם שום הרגשה בדבר, מכל מקום על ידי התרגלות בהדבר, האדם בא לידי הרגשה."

הכלל הזה שהאדם יכול להרגיש כל מה שיש בעולם, כל מה שנמצא במציאות, נוגע לתפיסה הרוחנית שלו ולא הגשמית. בתפיסה הגשמית שלנו כל חוש וחוש תופס חלק מוגבל ממה שנמצא לפנינו. בעיניים תופסים טווח ראייה מסוים, בחוש השמיעה תופסים טווח מוגדר של גלי קול. ואם אין בחושים שלנו יכולת לתפוס תופעות נוספות שיתכן ונמצאות בסביבתנו, אז לא יכולים לגלות אותן תופעות. אבל ברוחניות אין זה כך. כי האור שברא את הכלי, הטביע בתוך הכלי את כל מה שיש באור.

אלא הכלי שהתקלקל, נפל מאותה מדרגה של תפיסת האור במלואו, והפסיק להיות רגיש לאור. והעבודה שלו בעולם הזה היא לשוב ולגלות את האור על כל התופעות שבו. ולכן ביסודו של הכלי לא יתכן מצב שלא יוכל להשיג את האור, אלא הכל נמצא בתוך הכלי ותלוי רק במידת התיקון. אם האדם מתקן את עצמו, מגלה את כל הרצונות שלו ומתקן אותם במלואם, אז הוא מגיע לגילוי האור במלואו על כל התופעות שנמצאות באור.

לכן בעל הסולם אומר, שאין דבר כזה שהאדם לא יוכל על ידי הרגל בטבע שני, זאת אומרת, שמרגיל את עצמו לתופעות שקודם לא היה רגיל בהן, לזהות את התופעות האלה בעולם. למה על ידי הרגל של טבע שני? מפני שאנחנו נמצאים בטבע של רצון לקבל, וחייבים על פני הטבע הזה לגלות תכונה הפוכה, רצון להשפיע. ומי שמרגיל את עצמו באותו טבע שני, אז באותו ההרגל שרכש הוא מגלה תופעות חדשות, ששייכות כבר לעולם הרוחני.

"ויש לדעת שיש הפרש בין הבורא להנבראים בענין הרגשה, שאצל הנבראים יש בחינת מרגיש ומורגש, משיג ומושג, כלומר שיש לנו בחינת מרגיש המשותף עם איזה מציאות." זאת אומרת, יש "אני" ויש "מה שאני מרגיש". כדי שהאדם יוכל להרגיש משהו, חייב להיות בינו לבין אותו משהו קשר של תכונות משותפות. על ידי התכונות המשותפות האלה האדם מגלה אותו משהו, אותה תופעה חיצונית. זאת אומרת, אותה תופעה חייבת להיות פנימית אצלו, ואז לפי חוק השתוות הצורה הוא מגלה אותה מבחוץ.

אם למשל בעולם שלנו אדם רואה ספל בצבע כחול, הוא יכול לראות אותו אך ורק מפני שגם המודל עצמו, של הספל, וגם הצבע הכחול, נמצאים בתוך הזיכרון שלו. רק אז הוא רואה בחוץ שעומד ספל כחול. זאת אומרת, לפי השתוות גם בצורה וגם בכל מיני אופנים אחרים שצריכים להיות. אבל אם אין לאדם אותו מודל מבפנים, הוא לא יכול לזהות מבחוץ שיש ספל כחול. וכך גם כלפי העולם הרוחני. אלא ברוחניות העיקרון הזה בולט הרבה יותר.

בגשמיות לא כל כך שמים לב שמפספסים משהו מסביבנו. אבל ברוחניות אם אין לנו מודלים פנימיים רוחניים, היינו, על מנת להשפיע, לא יכולים לזהות שבחוץ נמצא עולם הרוחני. לכן הבורא, אותו כוח העליון, וכל תופעות ההשפעה שקשורות בו, הם נעלמים מהאדם ואינם מזוהים על ידינו. אלא רק אם נוכל לקיים אותו חוק של השתוות הצורה, במידה שנקיים אותו, אז ניפתח את העולם הרוחני. "מה שאין כן מציאות בלי מרגיש, הוא רק הבורא יתברך בעצמו, שאצלו יתברך "לית מחשבה תפיסה ביה כלל" ["אין מחשבה תופסת בו כלל"] .

מה שאין כן להאדם, כל מציאותו הוא רק על ידי המרגיש את המציאות. וגם אמיתיות המציאות, לא נערך לאמיתיות, אלא כלפי המרגיש את המציאות." האדם לא יכול אף פעם לקבוע מה הוא רואה, האם אמת או אולי שקר, אם זה בערך או בדיוק. כי הכל רק כלפיו, הכל לפי המודלים שלו, לפי קנה המידה שיש בו. הוא לא יכול למדוד שום דבר מחוץ לו ללא הכלים שלו, ללא התפיסה שלו. לכן כל התפיסה שלנו היא בהתאם לכמה שהאדם נמצא בהשתוות הצורה עם מה שהוא תופס. והאמת גם היא יחסית למה שנראה לו, לפי הבדיקות שלו ולפי ההרגשה שלו.

עד שהאדם לא מגיע לדבקות עם הבורא, אין לו עם מה למדוד תופעות רוחניות, אפילו שהוא נמצא בעולמות רוחניים. כי אם הוא לא מודד כלפי הבורא, הוא לא יודע איפה הוא נמצא ומה הוא בדיוק תופס. "זאת אומרת, מה שהמרגיש טועם בו, זה הוא אצלו אמת. היינו, אם הוא מרגיש טעם מר בהמציאות, כלומר שהוא מרגיש עצמו באיזה מצב שהוא נמצא שרע לו וסובל יסורים ממצב הזה, האדם הזה נקרא בעבודה שהוא רשע, מטעם שמרשיע את הקב"ה, היות שהוא נקרא טוב ומטיב, מטעם שהוא משפיע רק טוב לעולם." גם זה דוגמא לכך שהכל אנחנו תופסים לפי השתוות הצורה כלפי התכונות שלנו. אבל המקובלים הגדולים שהשיגו את כל המציאות במלואה, הם אומרים שיש כוח עליון אחד, והוא נקרא "בורא", צירוף המילים "בוא" ו"ראה".

המקובלים "באים", מגיעים לאותו הכוח, ואז "רואים", מגלים אותו במלואו, וקובעים שהוא רק טוב ומטיב ואין בו שום דבר אחר, כי כך מתגלה אצלם בכל הרצונות המתוקנים. אבל מי שעדיין לא תיקן את כל הרצונות שלו, אלא רק חלקית, אצלו האמת היא איך שמתראה לו. לכן הוא יכול למדוד את עצמו לפי הרצונות שמתגלים אצלו. לפי אותו חלק שהוא מתוקן ולפי החלק שעדיין מקולקל. וכך פחות או יותר מכיר את מקומו.

מה שאין כן, מי שלא נמצא ברוחניות, זאת אומרת, שלא מרגיש את הבורא, אלא מרגיש את המציאות עצמה, ללא הסיבה שלה, ללא שמתגלה המקור, אז אי אפשר לומר על המציאות שלו שהיא אמת או שקר, כי אין לו כלפי מה למדוד. מציאות כזאת מרגישים עד המחסום, ולא יכולים לקבוע שום דבר על מצבנו, אם הוא טוב או רע. אלא הוא נמדד כמה הוא אמת או שקר רק לפי ההרגשה שלנו. כי אין לנו כלפי מה למדוד. "וכלפי הרגשתו של האדם, האדם מרגיש שהוא קבל מה' ההיפך, היינו המצב שבו הוא נמצא הוא רע.

ובהאמור יש להבין מה שאמרו חז"ל "לא איברי עלמא, אלא או לרשיעי גמירי, או לצדיקי גמירי" ["לא נברא העולם, אלא לרשעים גמורים, או לצדיקים גמורים"] (ברכות סא). פירוש הדברים הוא כנ"ל, או שהוא טועם טעם ומרגיש טעם טוב בעולם, ואז הוא מצדיק את המקום, ואומר ה' משפיע בעולם רק טוב." ישנם רגעים כאלה שפתאום מרגישים טוב, ולפי ההרגשה הטובה בלבד אומרים טוב על ההשגחה. "או אם הוא מרגיש וטועם טעם מר בעולם, אז הוא רשע, מטעם שהוא מרשיע את המקום.

נמצא שהכל נמדד לפי הרגשת האדם. מה שאין כן אצל הבורא יתברך לא שייך כל אלה הרגשת, כמ"ש בשיר היחוד "כמו היא לעולם תהיה, חוסר ועודף בך לא יהיה". לכן, כל העולמות וכל השינוים, הם רק כלפי המקבלים, כפי אדם המשיג."

לעולם לא יכולים לומר איך כל המציאות נערכת כלפי הבורא. כי המציאות עצמה היא הבורא. ולא שיש "בורא" ויש "מציאות". אלא האור העליון שברא את הכלי, רק הוא עצמו אור עליון שקיים. ורק הכלים האלה שברא הם כבר מדברים על "אנחנו". שיש כבר שניים - "אנחנו" ו"משיגים את האור". מה שאין כן מהבורא יש רק דבר אחד, הוא עצמו. אין לו "הוא עצמו" ו"שמרגיש את הנבראים". ולמה אין אצלו הרגשת הנבראים? מפני שבפנים האור שמשפיע כבר נמצא הנברא בכל הצורות שלו. ולכן אין חיסרון ואין צורך להרגיש את הנברא מחוץ לאותה השפעה.

ואיך הנברא מתקן את הכלים שלו ומגיע לטבע השני ולהשתוות הצורה? כמו שכתוב: "לא נברא העולם אלא לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים". שהאדם נמצא בשני מצבים מנוגדים וקוטביים. או שרע לו והוא מקלל ומרשיע את הבורא, או שטוב לו והוא מברך את הבורא. הוא מודה שרק שני המצבים האלה, הם המצבים המועילים. כי מתוכם הוא יכול להגיב מהר ולעבור הלאה להרגשות ולמצבים הבאים. לכן שני המצבים האלה הם טובים כאחד. כולל המצב שהאדם לא מרוצה מהבורא ונמצא בהתקוטטות עימו. גם המצב הרע הזה הוא מצב טוב. כי הוא מצב מבורר. והאדם יכול להתקדם ממנו כמו שממצב טוב. לכן כתוב שהאדם צריך לברך גם על הרע כמו על הטוב. כי שניהם דוחפים אותו להתקדם.

עד שרוכש את כל הטבע שני, ומתחיל להרגיש בו את הכוח העליון, ואת עצמו שווה אליו. אבל הכל על ידי ההרגל. "על ידי ההרגל" הכוונה היא שבשלבים המתקדמים טיפין טיפין האדם רוכש יותר ויותר הבנות והרגשות בטבע המשפיע. ובונה בתוכו מודלים (האם כך או כך) מה זה נקרא "להשפיע", בתוך הכלים, בתוך הקבוצה, וכלפי האור. והמודלים האלה שהאדם בונה בתוך הנשמה שלו, ברגש ובשכל, הם מתחילים להצטבר ולהתחבר יחד. ואז מתוכם האדם מתחיל לזהות את הבורא. לכן כל שלבי ההתפתחות הם מצטברים, וזה נקרא "הרגל". שאז יכולים לראות ולהרגיש את החיות הרוחנית. וכאשר האדם מתחיל לקבל את החיות הרוחנית בתוך הכלים שלו, מתוך הכלים דהשפעה, אז כבר כל ההרגשות הגשמיות הופכות אצלו למשניות. וכך הוא נכנס לחיים הנצחיים.

למה אומרים שהכל נמצא בתוך האדם?

אומרים שהכל קיים בתוך האדם, כי האדם בא מאין סוף והכלי שלו אינסופי. אבל הכלי הזה הצטמצם והתמעט עד למצבנו בעולם הזה, שאנחנו לא מרגישים את עצמנו בצורה אמיתית ואינסופית. אלא כל אחד מרגיש את עצמו בצורה מזערית מאוד, כנקודה קטנה שמרגיש בה רק כמה שמרגיש. אבל עם כל זאת שכך האדם מרגיש את עצמו, קיימת בו היכולת לפתח את עצמו חזרה עד אין סוף. כי יש באדם רשימות, יש בו כל ההכנות, לשוב ולחזור לאותו מצב של כלי פתוח לאור. לכן נאמר שהכל קיים באדם, והאדם יכול לפתוח את עצמו, ולהשיג את כל האור, ולהיות כמו הכוח העליון, כמו כל האלוקות. כי הכל תלוי בנו. יש בנו את כל ההכנות ועלינו רק לפתוח אותה מציאות. ולכן אנחנו יכולים להרגיש את כל המציאות, כי הכנה לקראתה, היכולת להרגיש אותה, נמצאת אצלנו בפנים.

למה בתפיסה של האדם הכל נראה מחוץ לו?

מחוסר קליטה נכונה. אם הכלים שלנו היו כולם מתוקנים ולא מחולקים לפנימיים וחיצוניים, לא היתה לאדם הרגשה שמשהו נמצא מחוץ לו. הדוגמא לכך הוא עולם אין סוף, אותו קנה מידה לאמת, שממנו אנחנו משתלשלים למצבנו בעולם הזה. בעולם אין סוף אין משהו מחוץ לאין סוף, מחוץ לעיגול. התמונה האמיתית היחידה שקיימת היא רצון מלא באור. וכל התמונות האחרות, המצבים האחרים, הם מצבים חלקיים מאותו רצון, שמתחיל להתקלקל ולהתחלק ולהתמעט מאותו המצב האינסופי. עד שפתאום מתחילים לראות כאילו יש "אני" ויש "עולם מחוץ לי". אבל התמונה הזאת איננה אמיתית, כי אין עולם "מחוץ לי".

אלא מה שנראה לאדם כקיים מחוץ לו, הם כלים שהוא לא יכול עדיין לתקן אותם ולחבר לעצמו. ואז נראה לו שיש עולם מחוץ לו, עשיר בדומם, צומח, חי, מדבר. אבל אין עולם כזה. אלא מפני שהאדם לא יכול לתקן את הכלים שלו, אז נראה לו שהכל נמצא מבחוץ. לכן חוכמת הקבלה מסבירה, שאם האדם עולה מהעולם הזה לעולם אין סוף, ומגיע לגמר התיקון עם כל באי העולם הזה, וכולם חוזרים חזרה לאין סוף, אז כל העולמות נעלמים. כי כל העולמות האלה נמצאים בתוך האדם רק כדי להסתיר ממנו את האור העליון, במידה שהוא לא יכול לקבל את האור בעל מנת להשפיע. זו כל התועלת מאותן העלמות.

וגם כל הממלאים את העולמות, שנראים לנו כקיימים - כל הדומם, צומח, חי, מדבר, בעולם הזה, וכל הנשמות האחרות שבעולם הרוחני הן דרגת מדבר, או בדרגת חי כל המלאכים והאופנים וההיכלות - הם כולם חלקים בלתי מתוקנים של הרצון, שהאדם לא יכול לספח אותם לעצמו בצורה מלאה ולתקנם. לכן כל מה שנראה לנו היום כנמצא מבחוץ, הכל כלים פנימיים עם תופעות פנימיות. אבל אם האדם מתקן אותם כל צרכם, אז הוא לא מרגיש שיש משהו מבחוץ. אלא הכל "הוא ושמו אחד" - "אני" עם "האור שבי", עם "הבורא שבי". והתמונה האמיתית הזאת כך היתה, וכך היא תתקיים גם בעתיד. ותפיסת המציאות שיש לנו כרגע היא נובעת אך ורק מתוך תיקון חלקי של הכלים.

איך צריך לחיות בעולם הזה עם העובדה שאין כלום מבחוץ?

בעולם הזה לא צריך לחיות עם העובדה הזאת. בעולם שלנו חיים כמו שאנחנו חיים. ואין לאדם מה לדמיין כל מיני דמויות כאילו שהוא נמצא כבר ברוחניות. אלא הוא חי בעולם הזה בגוף גשמי שתופס את המציאות בחמישה חושים. ובחמשת החושים האלה אנחנו מרגישים שיש סביבנו עולם מלא, שכולל דומם, צומח, חי, מדבר. בתוך המציאות הזאת צריכים לחיות, וממנה לפתח את כל המדעים וההשכלה, ומתוכה לפתח את ההרגל ואת היחסים עם האנשים שחיים סביבנו באותו עולם. כי ההרגשה הזאת היא כולה הרגשה אמיתית ואיננה דמיון.

בקבלה קוראים לעולם הזה "עולם המדומה", כי רק אחר כך שמשיגים את העולם הרוחני, הוא נראה לאדם כדמיון. שכך היה נראה לו, מפני שלי הקליטה שלו היו לא מתוקנים. אבל בינתיים שאנחנו לא מבינים עדיין את ההבדל בין העולמות, אלא רק שומעים על ההבדל הזה מהסברים של המקובלים, אז הכל איננו דמיון. והאדם חייב להסתמך על כל המדעים של העולם הזה, ועל מה שהוא מרגיש בעולם הזה. כמו שכתוב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

אלא יבוא הזמן שנוכל לתקן את לי הקליטה שלנו, ונראה שיכולים לחיות עם קליטה אחרת לגמרי של המציאות. ואז נחייה לפי חוקים שאותם נגלה, חוקי חוכמת הקבלה, חוקי תכונת ההשפעה. והכל יהיה אחרת. אבל בכל מקום היכן שהאדם נמצא, בכל מדרגה, בכל עולם, בעליות מעולם הזה ועד אין סוף, תמיד בכל מצב שהוא נמצא, הוא צריך להתנהג לפי החוקים, לפי התכונות, לפי הטבע, של אותה מדרגה. ואסור לו לקחת בחשבון משהו אחר. יחד עם זאת הוא יודע, שכאשר הוא יעבור למצב אחר, הכל ישתנה.

אנחנו עדיין לא הרגשנו אף פעם שמשתנים היוצרות כמו שכתוב: "עולם הפוך ראיתי". אבל האנשים שנמצאים בדרגות עליונות ועולים בסולם המדרגות, הם יודעים שכל פעם התפיסה מתחלפת, הכלים מתחלפים, ומה שאתמול נראה כך, היום נראה הפוך. אבל למרות זאת הם עובדים כל פעם עם הכלים שישנם בהם, שיכולים למדוד ולבדוק ולקבל ולהשפיע ולחלק את הכל. יחד עם ההרגשה והעובדה שמרגע לרגע הכל משתנה למשהו הפוך לחלוטין. כמו שלומדים בקבלה ש"מלכות דעליון נעשה כתר דתחתון".

הכל משתנה מאוד, שמלכות של הפרצוף העליון נעשית כתר לפרצוף התחתון בשרשרת הפרצופים. למשל, פרצוף חכמה שמקבל אור, מזדכך והופך לפרצוף בינה. מפרצוף ע"ב הוא אחר כך הופך לפרצוף ס"ג. שני פרצופים מנוגדים שעומדים לפי שיטה אחרת לחלוטין. פתאום הרצון לקבל מתהפך לתפיסה אחרת לחלוטין בגישה אחרת למציאות, מפרצוף חכמה הוא משתנה לפרצוף בינה, אמנם שהם שני פרצופים סמוכים אחד לשני. אבל אנחנו שעולים בנשמה שלנו לפרצוף בינה ואחר כך לפרצוף חכמה, נכללים כל פעם רק עם המקום שבו נמצאים. כי להיות באותו מקום נקרא, לקבל את כל התכונות שלו, את כל השיטה איך לעבוד עם הרצון לקבל כבינה.. ופתאום כחכמה.

וההפכיות הזאת שמורגשת בנברא, היא מקובלת בו. כי הוא מבין שמכל הצורות ההפכיות האלה, הוא בסופו של דבר רוכש כלי אחיד ואינסופי. אבל כל פעם הוא עובד אך ורק לפי מה ש"יש לו ביד", ואף פעם לא לפי דמיון. לפעמים קשה למתחילים להבין איך אפשר לעבוד כך, אם החומר של העולם הזה כלל לא קיים. אבל מה שכתוב בספרי הקבלה, לא נמצא עדיין בתוך הכלים שלנו, אנחנו לא חיים את המצבים האלה, לכן לא נכון שנתייחס כך למציאות. אלא חייבים להתייחס למציאות בדיוק לפי התופעות שנמצאים בהן בינתיים, בלבד. אך ורק אז יש לאדם כלים ברורים להתקדמות.

האם האדם יכול להרשיע את הבורא ובו בעת להצדיק אותו?

האדם לא יכול בבת אחת לומר על הבורא, שהוא טוב ושהוא רע. אלא יש לו או כלים שמרשיעים, או כלים שמצדיקים. אם עדיין נראה לאדם גם כך וגם כך, כאילו ברגעים סמוכים, סימן שהוא עדיין לא נמצא בבירור גמור של ההרשעה, ולא בבירור גמור של ההצדקה. כי כמו שכתוב: "העולם נברא או לצדיקים או לרשעים".

זאת אומרת, האדם צריך להגיע בבירור שלו, בהרגשה ובהבנה שלו, לקביעה שהוא מרגיש רע, בלי להסתיר מעצמו את ההרגשה הרעה. אלא מתוך ההרגשה הרעה לראות איך הוא מקלל את הבורא על כל העולם הזה שלו, ועל כל ההתנהגות שלו כלפיו, ועל כל המצב הזה שלו. שזה נקרא להיות "רשע". ולמרות שהוא יודע שזה כך, הוא נשאר חסר אונים מה לעשות עם המצב הזה, ומצטער למה הוא לא מסוגל להתרומם ממנו ולעשות משהו.

ואם האדם מתחיל לברר את המצב הזה, אז באמת נקרא שהעולם נברא בשבילו. כך הבורא עצמו אומר לכל אחד מאיתנו. הוא אומר לאדם שברא את המצב הזה במיוחד בשבילו. שהמצב הזה הוא מצב טוב, כי הוא מגיע בו לבירור. ולא חשוב לבורא אם כתוצאה מאותו מצב האדם מקלל אותו או מברך אותו. אלא העיקר שהאדם מברר את הכלים שלו ואת היחס שלו כלפיו. כי אז האדם יכול לעבור ממנו למצב הבא.

אבל באותו מצב, האדם לא יכול להיות יחד גם בהצדקה וגם בהרשעה כלפי הבורא. כי כל מצב שלא נדבר עליו, הוא "כלים". זאת אומרת, רצון שנמצא בו משהו. או מילוי, או ריקנות. או הרגשה טובה, או הרגשה רעה. והאדם צריך במוח שלו, לפי השכל שלו, לבקר את ההרגשה ולקבוע מה היא, ואיך מתוכה הוא מתייחס לבורא.

ואם הוא כבר מתוקן, אז בלב שלו הוא מרגיש הרגשה רעה, אבל נמצא כבר מעליה, ודווקא מעל ההרגשה הרעה והריקנית הוא הולך להידבק בהשפעה, ומתוך השתוות הצורה מגלה את הבורא. אבל בפנים הוא נשאר ריק. אלא מתוך שהוא מתקרב לבורא בהשפעה, ההרגשה הרעה שלו גם הופכת לטובה, כי הוא מתמלא באור החסדים. וכך האדם צריך לעבור על ידי השכל בירורים של כל מה שהוא מרגיש.

מה צריכים לעשות בשלבי ההתפתחות האלה שאינם מבוררים?

מי שנמצא עדיין במצבים לא מבוררים, ולא מגיע להרגשה אמיתית ומבוררת "אני צדיק" או "אני רשע", "אני מקלל את הבורא" או "אני מברך את הבורא", "הבורא הוא טוב" או "הבורא הוא רע", הוא לא יכול עדיין לברר את המצבים האלה בצורה אמיתית, אלא נמצא בשלבי התפתחות קודמים לכך. אבל גם השלבים האלה, הם בסופו של דבר יביאו אותו למצבים שירגיש או "צדיק" או "רשע". אם הוא ימשיך בעבודה פנימית לחדד את הכלי. לחשוב על המצבים שלו ולברר מה בדיוק הוא מרגיש וממי הוא מרגיש.

אבל בעיקר אם משקיע אותה בתוך הקבוצה, לקבל מהחברים הרבה מההבחנות שהם עברו אפילו בלי מילים. כי תוך כדי שכולם עובדים יחד ולומדים יחד ומתחברים יחד בפעולות חיצוניות, כולם שופכים אחד לשני את הניסיון שלהם ואת ההרגשות. וכך נמצאים בכלי אחד, ולכן מקצרים את הדרך. אבל עד שלא עוברים את כל שלבי ההכנה, לא מגיעים למצבים מבוררים של "צדיק גמור" או "רשע גמור".

אלא מדובר עדיין על "צדיק" או "רשע" בזמן ההסתרה. ולא על "צדיק גמור" בסוף הדרך, שרוכשים את דרגת האהבה, ונכללים עם הבורא יחד ללא שום הבדל ב"הוא ושמו אחד". אלא על "צדיק גמור" או "רשע גמור", שהאדם מתוך הלב שלו קובע שהוא "גמור", זאת אומרת, שהוא בירר עד הסוף וזה מה שהוא מרגיש.

לכן צריך להשתדל להגיע להרגשות כמה שיותר חדות וקוטביות, או כך או כך, או "רשע" או "צדיק". אבל לא להרגיש כאילו נמצאים בשניהם יחד או בשלושה רבעים ועוד רבע. כי אם כל אחד מהמצבים האלה לא מבורר עד הסוף, סימן שהכלים לא מחודדים עדיין וחסרות להם עוד התפעלויות. אבל בירור עד הסוף יבוא עם הזמן.

האם רגשות רוחניים נובעים מעצמותו שנמצא מעל הבורא?

לעצמותו אי אפשר להתייחס. "עצמותו" נקרא אותו כוח עליון שאפילו לא יכולים להצביע עליו. אלא רק לדבר עליו שהוא קיים כשורש לבורא, ל"בוא" ו"ראה", למה שאנחנו יכולים לבוא ולגלות. באותה דרגה שאנחנו יכולים לגלות בתוך הכלים שלנו, מה שמגלים בתוך הכלים, הוא נקרא "בורא". האור שברא את הרצון, במידת ההשתוות שלנו עם האור הזה בתכונת ההשפעה, מגלים אותו במלואו. ואז נקרא שנמצאים בדבקות עימו. וזה נקרא "הוא ושמו אחד", כלי ואור כאחד או בורא ונברא כאחד.

זו דרגת "בורא". אבל יש משהו שקודם לה, איזה כוח, רצון קדום, שאנחנו לא מרגישים אותו, מפני שהוא מחוץ לייחוד בורא ונברא. ולכן אף פעם לא מושג בתוך הכלים שלנו. ומה שלא משיגים בתוך הכלים, אין לנו אף מילה עליו, אין לו שם. כי "שם" מורה על ההתפעלות, על ההתרגשות בתוך הכלי. "שם" נקרא י' ה' ו' ה' עם מילוי האור שבו. ומשורש שנמצא מחוץ לכלי, מחוץ לעולם אין סוף, אין לנו שם. ולכן אנחנו קוראים לו "עצמותו".

"עצמותו" איננו מסביר משהו עליו. אלא רק שהוא בעצמו מחוץ להשגתנו. ועל הבורא שמתגלה בנו לפי התכונות וההרגשות שלנו, אנחנו אומרים שהוא "טוב" ו"מטיב", שכוונת הבריאה שלו היא "להטיב לנבראיו" ולכן ברא אותנו. זו ההשגה שלנו במה שממלא אותנו. זאת אומרת, שנתפס בתוך לי הקליטה שלנו. "לי קליטה" נקראים ההרגשה וההבנה, מוחא וליבא. ועצמותו נמצא לגמרי מחוץ להם. כך בעל הסולם מסביר במאמר "מבוא לספר הזוהר" ובמקומות רבים אחרים.

איך האדם שנעשה מתוקן יודע שהוא מתוקן?

בעולם שלנו כל אחד חושב את עצמו מתוקן. ברחוב כולם חושבים שהם צדיקים, או לפחות כמו כולם. כי האדם חייב להצדיק את עצמו אחרת אין לו זכות קיום כלפי עצמו, אחרת הוא מבטל את עצמיותו. ולכן הוא רואה את עצמו בסדר גמור, או לפחות רשע כמו כולם, שגם זה מקובל בחברה ולא נחשב שלילי. כי הוא לא יכול להתקיים משליליות וחייב להצדיק את עצמו. אבל הוא לא יודע באמת עד כמה הוא מקולקל או מתוקן. הידיעה הזאת מתגלה לאדם רק כנגד הבורא.

למה רק כנגד הבורא? כי מה שמתגלה לנו היום ועכשיו, מתגלות התכונות הגשמיות שלנו. רצונות גשמיים לתאוות גופניות של אוכל, מין, משפחה, מנוחה. או רצונות אנושיים לתאוות של כסף, כבוד, שליטה, מושכלות. והרצונות האלה כלל לא שייכים להתעלות רוחנית. אלא הם נמצאים בנו כרגע כדי שנתקיים בהם בינתיים. ומתפתחים בנו כדי שנראה, שאנחנו לא יכולים להשיג בהם הרגשה שלימה, מילוי. והאדם שמתחיל להתייאש מהם, הוא מתחיל לרצות לחפש אותו משהו נצחי ושלם, שנמצא מעבר לכל הרצונות האלה.

ואז הוא מגיע לחוכמת הקבלה. ועל ידי "האור מקיף", האור שמאיר לו בזמן הלימוד, ועל ידי ההתפעלות ממה שמספרים בחוכמת הקבלה, וההתפעלות ממה שמספרים לו על הקיום האחר שמצפה לו בעולם אחר, הוא בסופו של דבר מכל ההתפעלויות האלה מהקריאה ומהסביבה, מתחיל לגלות את עצמו כלפי המצב הרוחני, שהוא נקרא "כלפי הבורא". והרצונות שמתחילים להתעורר בו כלפי הבורא הם אותם הרצונות שצריכים לתקן. ובהם האדם קובע על עצמו שהוא או "רשע" או "צדיק", באיזו מידה הוא מתוקן או לא מתוקן. אבל רק כלפי הבורא.

רק אם מתגלה האור העליון, אז לעומתו האדם יכול לקבוע שהוא מתוקן. אבל אם האור העליון לא מתגלה, הוא לא יודע באמת איפה הוא נמצא ומי הוא ומה הוא, אלא חושב כמו כל העולם שהוא בסדר גמור. לכן אין טעם לקבוע "רשע" או "צדיק" לפי הרצונות והחשבונות שיש לנו היום. כי הם רצונות, דחפים, תכונות וקווי אופי, שנולדנו איתם או קיבלנו בחינוך. ולכן אנחנו לא אחראים עליהם ולא צריכים לתקנם. אלא אך ורק אם מתגלה לאדם המעמד שלו כנגד הבורא, אז אותו מעמד הוא צריך לתקן. ובינתיים אנחנו רק משתוקקים להגיע לאותו מעמד, ועדיין אין בנו לא "רשע" ולא "צדיק".

אם הבורא הוא "לית מחשבה תפיסה ביה כלל" [אין מחשבה תופסת בו כלל] איך המקובלים משיגים אותו?

המילה "בורא" היא מילה כוללת לכוח העליון, שיש בו כל מיני הבחנות ואופנים וגילויים כלפינו. "הבורא" שאנחנו משיגים, הוא אור בתוך הכלי. הוא נקרא "בוא" ו"ראה", כי האדם משיג אותו רק לפי התיקון שלו. אלא יש בו חלוקה לחלק הנקרא "חצי עליון דכתר" ולחלק הנקרא "חצי תחתון דכתר". האדם משיג רק "חצי תחתון דכתר", רק את ההשפעה של הבורא עליו. הוא משיג את התופעות, את התוצאות, מהיחס של הבורא כלפיו. ואף פעם הוא לא משיג "חצי עליון דכתר", את המחשבה והכוונה של הבורא עליו.

ומהו אותו האור שמשיגים בתוך הכלי? התפעלות כלשהי בתוך האדם, שהאדם להתפעלות הזאת קורא "אור". כמו שבעל הסולם מסביר את תופעת הצלילים. מבחוץ באה כביכול תופעה ופוגעת בתוף האוזן. דרך עור התוף האותות נקלטים במערכות כימיות וחשמליות למיניהן עד למוח האדם. והמוח מפענח אותם לסדרת צלילים, לאותות חשמליים, שבאים בהשוואה עם כל האותות החשמליים שישנם בזיכרון שלו. ואז האדם מתחיל לפענח אותם כצלילים מוכרים. והצלילים המוכרים האלה שבים לזיכרון שלו. והאדם מפענח אותם כאיזה מחשבות, זאת אומרת, שיש בהם איזה תוכן פנימי.

כך בצורה שלא תיאמן בכלל עובדות המערכות שקולטות ומעבדות את הנתונים בתוך האדם. עד שבסופו של דבר האדם מרגיש אותה תופעה סופית שהוא קורא לה "צליל". אבל מי יודע מהו אותו צליל, מה הקשר בינו לבין מה שנמצא בחוץ, מה יש בין מה שהאדם מרגיש בפנים, לבין מה שאולי נמצא מבחוץ, אם בכלל נמצא משהו בחוץ. ואותו דבר קורה לנו עם האור. האדם מרגיש את האור בתוכו, בתוך הרצון שלו. הוא לא יודע מה נמצא בתוך הרצון שלו, אלא ממה הרצון שלו מתפעל. שמשהו ממלא את הרצון שלו, משהו משפיע עליו. ומה שמשפיע על הרצון שלו, מעורר בפנימיותו כל מיני תגובות.

לתגובות האלה הוא קורא "אור". אבל הוא לא יודע האם להרגשה הזאת שהוא קורא "אור", לאותו "צליל" שהוא מרגיש בפנים, יש איזה קשר עם מה שיש בחוץ, אם בכלל יש משהו מחוץ לו. כי גם מה שהאדם מרגיש כהוא עצמו, דרך חוש הראייה ובמיוחד דרך חוש המישוש, שמרגיש את עצמו כגוף מוצק שקיים בכל מיני מקומות, הכל רק מערכות קשרים חשמליים וכימיים למיניהם שעובדים בו וגורמים לו להרגיש את עצמו בצורה כזאת. ומה שהוא מצייר בכל החושים שלו איננו התמונה האמיתית, אלא היא כך מצטיירת בו.

לכן יש הבדל בין מה שהאדם קורא לו "מציאות של האור בתוך הכלי", לבין המציאות האמיתית שאליה אין גישה לאדם אף פעם. כי האדם מקבל אותה רק דרך החושים, רק דרך לי הקליטה שלו. ואין לו שום אפשרות אחרת לקבל מושג עליה. לכן בורא נקרא "בוא" ו"ראה". כי תלוי עד כמה האדם יכול להתקרב לבורא. לפי מה? לפי חוק השתוות הצורה. ומהי אותה השתוות? להפוך את הכלי קבלה שלו לעל מנת להשפיע. כך האדם מגיע כמה שאפשר יותר קרוב לתכונות האור (לתכונות האור, אבל לא לאור עצמו), ומכיר אותו לפי "ממעשיך הכרנוך".

זאת אומרת, הוא לא מכיר את הבורא, אלא את ההופעה החיצונה של הבורא כלפיו. מפני שעושה אותו דבר כמוהו, ומתוך הניסיון שצובר, מתוך ההרגשה שלו במעשה שהוא עצמו עושה, הוא יכול לומר משהו על הבורא. אבל לא על הבורא, אלא על היחס של הבורא כלפיו. ולכן הכל יחסי מאוד. ובינתיים אנחנו לא יכולים לדון בכך. כי אנחנו אפילו לא מבינים את המבנה שלנו, מי אנחנו, באיזו צורה אנחנו קיימים. אבל כאשר מתגלה הקיום הזה, מגלים שכולו כוח בלבד, כוח הרצון. וכל יתר הצורות מתראות לנו רק מתוך חוסר התיקון שלנו.

כל הגבולות שמרגישים, כל מה שמרגישים חוץ מכוח נטו, זאת אומרת, כל יתר התופעות שאפשר לזהות ממנו, שאינן רק כוח, אלא מעבר לכוח, נובעות רק מתוך המוגבלות שלנו. ולא מתוך זה שאנחנו תופסים ומרגישים ורושמים הצלחה על שמנו, או עושים מצדנו איזו טובה. אלא דווקא מתוך השלילה, שאנחנו לא מסוגלים להגיע לאמת, לפנימיות. כל ההופעות החיצוניות האלה של חוסר התיקון, מתראות לנו כתופעות של דומם, צומח, חי, מדבר, כתופעות חשמליות או כימיות למיניהן, או כפי שנראה לנו היום שאנחנו פועלים.

עניין מאוד עמוק, שהאדם לא יכול לתפוס אותו. אלא אם הוא עובר כל מיני שינויים בקליטה שלו, ואז הוא מתחיל לזהות את הצורות האלה. שלא קיימת מציאות ממשית כמו שמתראה לו, אלא רק כלפי הכלים הלא מתוקנים שלנו. ולכן גם מצד השלילה "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". זאת אומרת, האדם לא יכול לפעול, אלא רק באותו מקום מוגבל וצר שמאפשרת לו סדרת התיקון המסוימת שהוא עובר.

מהו "כלי ריקני"?

"ריקני" ו"לא ריקני" מדבר על תופעות בתוך הכלי. יכול להיות שיש לאדם כל טוב והוא מרגיש מלא. אבל מתגלה בו רצון מסוים שלעומתו הוא מרגיש ריק. כי הכלי עצמו הוא רב-גוני ויש בו מאות רצונות. אלא תלוי כלפי מה מתעורר באדם הרצון העיקרי. לעומתו הוא מודד את המצב שלו.

האם רע וטוב הם רק אמצעי לבירור היחס לבורא?

רע או טוב לא תלוי ברצון, אלא איך מפענחים את הרצון. איך האדם מפרש את הרצון שלו ומבין אותו. וכל זה לא תלוי ברצון עצמו, בליבא, איך מרגישים את הרצון. אלא במוחא, איך האדם מבין מהו הרצון, מה הסיבה שלו, מה המטרה שלו, למה עוברות עליו הרגשות כאלה. ומתוך המחקר והבירור הזה הוא מתייחס אחרת למצב שלו.

ברגש האדם יכול להרגיש את עצמו רע מאוד. אבל בשכל יש לו יכולת להתעלות מעל הרצון, ולקבוע את הצורות שהוא מעליו. וכך הוא יכול להצדיק את המצבים שלו. ולמרות שמרגיש רע, יכול לקבוע על עצמו שהוא צדיק. כי מצדיק את הבורא ששולח לו את המצבים הרעים האלה, שעל ידם הוא דווקא מתקדם. אבל במצבים שההרגשה הרעה שולטת באדם, המוח שלו, השכל שלו, מתנתק, והוא נכנס לערפול ובלבול שמרגיש רק את ההרגשה הרעה.

רואים לפעמים על תלמידי קבלה עד כמה שהם מבולבלים ונמצאים כאילו בחוסר הכרה. כי עוברים עליהם כעין גלים כאלה שהמוח מתנתק ורק הרגש פועל עליהם שלילית. אלא השאלה אם האדם מסוגל לקבוע גם את המצב הזה, שהוא רשע גמור. שמתוך ההרגשה הרעה הוא מדבר סרה על המקור של הרע. כי מה שהאדם מרגיש בלב, זאת קביעת המצב, ולא מה שהוא אומר בפה. וכאן הכל תלוי ביחסים בין המוח והלב, עד כמה הוא יכול לעבוד איתם יחד.

איך האדם יכול להתקדם למצב הבא אם הוא לא מסוגל לצאת מהמצב הדמיוני שלו?

אם באה תופעה חדשה, ואין לאדם כלים אליה, הוא לא מזהה אותה. אין לו עדיין כלי שיכול לזהות אותה. אלא אם יש לו רצון מסוים ועליו מסך, אז הוא מזהה את התופעה. אבל אם יש לו רצון והמסך לא מותקן עליו עדיין כל צרכו, הוא לא מזהה את התופעה. כי תופעה אפשר לזהות רק לפי השתוות הצורה.

אבל איך אפשר להגיע להשתוות הצורה עם תופעה לא מוכרת? על ידי "הרגל נעשה טבע שני". שמשתדלים כל הזמן להרגיל את עצמנו, ולדחוף בכוח את עצמנו, לצורות יותר מתקדמות. על ידי ההשתדלות הזאת הנקראת "נעשה ונשמע". שלא נמצאים עדיין באותה הרגשה, אבל משתדלים להגיע אליה. כמו ילד שמתאמץ לעשות משהו שעדיין לא לפי כוחו, וכל כך רוצה ונותן יגיעה, עד שבסוף מצליח לו.

כך על ידי ההשתדלות הזאת הנקראת "הרגל", מגיעים למצב הבא. אבל לא מגיעים בגלל ההרגל, זאת אומרת, לא שהמאמצים והיגיעה עושים משהו. אלא על ידי היגיעה מגיעים לחיסרון הנכון. לרצות את המצב הבא ולא לזוז מהרצון הזה. כי מה שהאדם רוצה, נעשה לו יקר. הוא כל כך משקיע שחייב להשיג. ואם יש לאדם רצון גדול כזה, אז מלמעלה האור מסדר לו את התיקון. והאדם יכול להרגיש את התופעה עצמה.

ואף פעם היגיעה של האדם לא מביאה אותו למשהו חדש. אלא לחיסרון יותר גדול. ואז בא האור ומתקן את הכלי שלו למצב החדש. התיקונים תמיד באים מלמעלה. ומלמטה באים רק חסרונות. כי ההעדר חייב להיות קודם להוי"ה. זאת אומרת, החיסרון חייב להיות קודם למילוי, אחרת המילוי לא יהיה מורגש באדם. עלינו להביא רק את החיסרון. והחיסרון מגיע על ידי ההרגל, שכל הזמן רוצים ורוצים להגיע למצב הבא.

אבל ההרגל הזה איננו כמו בעולם שלנו, שמרגילים את האדם למשהו מוכן. שנותנים לו לטעום אוכל חדש שהוא לא מכיר ולא יודע את טעמו. ואם הוא טועם וטועם, אז לאט לאט הוא מתחיל להרגיש בו טעמים שלא הרגיש קודם. ברוחניות אין מצב כזה שאור קודם לכלי. אלא תמיד מהצד שלנו הכלי צריך להיות קודם לאור. ולכן ההרגל שמפתחים בעבודה הרוחנית מיוחס לכלי. ולא כמו בעולם שלנו שההרגל מיוחס לטעמים, לאור.

מהו השכל של האדם?

השכל שלנו הוא תוצאה משבירת הכלים. כי לא רואים בעולם אין סוף שקיים מושג של שכל. אלא יש כלי, יש הרגשה. הבורא ברא רק "אני רוצה", חיסרון בצורה הגשמית הפשוטה ביותר, כמו שרואים אצל תינוקות - נהנה או לא נהנה. אחר כך הכלי מתחיל כתוצאה מחוסר הנאה, להרגיש פער בינו לבין מה שהוא רוצה. בינו לבין מה שהוא רוצה, ומי שנותן לו את התענוג, במי הוא תלוי. ואז מתוך הבירורים האלה מתחילה בכלי היווצרות של המנגנון הנקרא "שכל". ואם היה לנו מה שאנחנו רוצים, אף פעם לא היינו צריכים שכל. כי השכל עובד רק כדי להשיג את הרצוי בלבד.

לכן בתחילת ההתפתחות בעולם אין סוף לא היה שכל, אלא רק הרגשה, הרגשת המילוי בתוך החיסרון. ולפני השבירה בכלי שנקרא "אדם הראשון", היה רק חוש טעם, רק טעים או לא טעים, אור או חושך. אבל לאחר שהכלי נשבר כבר מתחיל להיות בו שכל. שמתחיל להרגיש שהוא ערום או לא ערום, שהוא בסדר או לא בסדר, שהוא נמצא בהשתוות הצורה עם הבורא, או לא נמצא בהשתוות הצורה. מתחיל בו אותו משחק בין השכל לרגש. ובמשחק הזה כולנו נמצאים. אלא המטרה של שיטת הקבלה היא על ידי הבירורים להגיע למילוי. לכן היא נקראת "חוכמת הקבלה", החוכמה איך לקבל.

חזרה לראש הדף
Site location tree