אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 4 / מאמר ח': "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א"

מאמר ח': "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א"

שיחה מ-06.07.06

"הכתוב אומר, "עד שיפוח היום ונסו הצללים" (שיר השירים ב').

ויש להבין מהו "צללים" בעבודה, ומהו ב' צללים. והענין הוא, כי בזמן שאין האדם מרגיש את מציאות השגחתו ית', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, זה נבחן כמו צל, המסתיר את השמש. כלומר, כמו בצל הגשמי, שמסתיר את השמש, אין זה עושה שום שינוי על השמש, והשמש מאיר בכל תוקפו. כן זה, שהאדם אינו מרגיש את מציאות השגחתו ית', אינו נעשה שום שינוי למעלה. אלא שאין למעלה שום שינוי, כמ"ש "אני הוי"ה לא שניתי"."

לומדים על המצב שבו נמצאת הבריאה, בכמה אופנים. מצד אחד אומרים שלא משתנה דבר. אלא אותו מצב שהבורא רצה לברוא, הוא ברא על ידי המחשבה "להטיב לנבראיו", ומאותו רגע (אם בכלל אפשר להגדיר זמן) כולנו נכללים בה. ואין מצב אחר. אלא אותו מצב לא משתנה, שלא יכול להיות טוב יותר או גרוע יותר ממנו. אותה מחשבת הבריאה "להטיב לנבראיו", שהתממשה כבר כלפי הבורא, ואנו נמצאים בה.

אלא כדי להביא את הנברא להרגשה שהוא נמצא במצב הזה, להשיג את המצב הזה במלואו, הנברא צריך לעבור תיקונים בהתפעלות שלו, בהרגשה ובהבנה, בהשגה היכן הוא נמצא, באיזה מצב, ועל ידי מי הוא הגיע למצב הזה. זאת אומרת, שירגיש בדיוק אותו מצב, שמרגיש הבורא. ורק אז ניתן לומר, שהנברא הגיע להשגה מלאה.

וכל התהליך הזה, מפני שהוא חייב להיות מושג על ידי הנברא, מתבצע על כל פרטיו רק במידה שהנברא יכול לקלוט אותו, זאת אומרת, להסכים איתו ולרצות להמשיך בו. לכן כלפי הנברא, השלבים של ההיכרות עם המצב של "טוב ומטיב לרעים ולטובים", "טוב ומטיב" כמו שהבורא מרצונו הטוב רצה להטיב, הם ניתנים להשגה רק על ידי תהליך ממושך. אבל שקצב התהליך תלוי ביכולתו של הנברא לקלוט ולהסכים עם כל שלב ושלב של התהליך.

וכדי לעזור לנברא, ולהביא לו יכולת לעורר את עצמו, לזרז את עצמו, ולבנות את עצמו להמשיך בתהליך הזה, ניתנה לנברא "תורה". היינו, אמצעי שעל ידו אפשר להזמין כוח מיוחד מלמעלה, אור עליון, בורא, שכנגד הכוח הזה נדע איך לתקן את עצמנו, איך ובמה לגרום להתפתחותנו. וביאת הכוח הזה תלויה רק ביגיעת האדם. ולכן בעבודתו עם התורה, עם התיקון שעושה על עצמו, האדם מביע את דרגת התפתחותו.

והחושך איננו מביא צל. אלא רק האור, רק השמש. "צל" היא הרגשה, השגה, שהאדם משיג ומרגיש במצב שנמצא במגע עם הבורא. הליקוי במגע הזה שהוא מגלה, שהוא משיג, לזה קוראים "צל". וצללים יכולים להיות רק ביום. לכן צריכים לראות בצללים האלה סימנים טובים, סימנים של השגה, סימנים של הרגשה, שעוזרים לאדם ומכוונים אותו איך לבטל את הצל. לראות בהם אמצעי נכון, ולהשתמש בהסתרה הזאת כדי להתקדם.

"אולם, כל השינויים הוא אצל המקבלים. ובצל הזה, היינו בההסתר הזו, יש להבחין ב' בחינות:" כלפי הבורא נמצאים אנו תמיד באור שלו. וזה נקרא "תחת השמש". אבל בתוך ההרגשה שלנו, ההשגה מתחילה מהסתרה, מחוסר הכרה מוחלט. חוסר ההכרה הזה נעלם בחלקו בצורה טבעית, כי האדם מתפתח עם הכלל כולו, על ידי האורות שמנענעים את הכלים של הנשמות, של הנבראים, הנמצאים בעולם הזה. אלא מאותו מצב מיוחד שמתעוררת בו הנקודה שבלב, האדם מרגיש כביכול מתוכו התעוררות להשיג את הרוחניות, את הבורא, את מטרת הבריאה.

לפי מידת השגתו, אין לו עדיין יכולת להבין למה הוא התעורר. אבל מהנקודה הזאת ואילך, הוא בעצמו צריך להשתתף בהתפתחותו. ועד שלא משיג כל שלב ושלב באותה התפתחות, הוא לא יכול להתקדם מהשלב הזה למצב הבא. לכן כלפי הנברא המצבים שלו הולכים ובאים מהסתר מוחלט למצבים מתקדמים יותר, שמתחיל להבחין בהם גוונים ושינויים, מפחות אור לקצת יותר אור. עדיין לא אור ולא חושך, אבל שינוי ברגשות, בקליטה, בהבנה, כעין השגה מה שייך לרוחניות ומה לא. הבחנה של איזה צללים בין מצבי ההסתרה שבהם הוא נמצא.

זאת אומרת, כבר בהסתרה ישנם גוונים שנבחנים לצללים. עד שמגיעים לאור ה', לשמש, וכנגדו לצל. בדרגות הגבוהות מעל המחסום, שבהן האדם נמצא בגילוי, הנקרא "שכר ועונש" וכל שכן "אהבה". שם מתבררות המדרגות בצורה קיצונית מאוד בין אור לחושך.

"א. שעדיין יש לו היכולת להתגבר על ההחשכות וההסתרות, מה שהוא מרגיש, ולהצדיק את ה', ולהתפלל לה', שה' יאיר את עיניו, שיראה שכל ההסתרות מה שהוא מרגיש, הוא בא מה'. היינו, שהקב"ה מסבב לו כל זה, מטעם בכדי שיגלה את תפלתו, וישתוקק להתדבק בו ית'. וזהו מסיבת שרק על ידי היסורים, שהוא מקבל ממנו ית', והוא רוצה להחלץ מצרתו ולברוח מהיסורים, אז כל מה שביכולתו הוא עושה. לכן, כשהוא מקבל את ההסתרות והיסורים, אז בטח יעשה את התרופה הידועה, שהיא להרבות בתפלה, שה' יעזור לו להוציאו ממצבו שבו הוא נמצא. ובמצב הזה עדיין הוא מאמין בהשגחתו ית'."

בעל הסולם מסביר (במיוחד ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"), שלפני המחסום, לפני גילוי, מצבנו מתחלק להסתר כפול ולהסתר רגיל. בהסתר כפול האדם מרגיש רע. ההפך מהשגחת הבורא "טוב ומטיב לרעים ולטובים". ובכלל לא רואה ולא מרגיש שיש כוח עליון. אין בורא במציאותו של האדם. ולכן המצב הזה נקרא "הסתר כפול".

שרטוט 1

ולפעמים הוא בא למצבים, שאמנם הוא מרגיש רע, אבל בכל זאת חושב שהם מגיעים לו מהבורא. ואז הוא מתחיל להצדיק את הבורא. שהרע הזה בא, בגלל שהוא נמצא באגו, בעל מנת לקבל. שהרע הזה בגלל שהבורא עושה לו במיוחד התעוררויות כאלה, כדי להזיז אותו קדימה. ומידת ההסתרה הזאת שהאדם נמצא בה, היא נקראת "צל", או גדול יותר, או קטן יותר.

ובמאמר הזה בעל הסולם מסביר, שלפעמים הצל הוא כדי לקדם את האדם, ולפעמים הצל שהאדם מרגיש, הוא כדי לדחות אותו. ולפעמים הוא נמצא בצל, ולא מזהה שזה צל. עד כדי כך ההסתרה היא גדולה, הצל כל כך גדול, שהוא לא מרגיש בתוך הצל, שיש מחוץ לצל עוד אור, שניתן לזהות איזה הבדל בין הצל לבין אור היום.

האם כל מצב חדש חייב להתחיל בהסתר כפול?

לאו דווקא. פתאום האדם מגלה את עצמו. משהו קופץ בו והוא מרגיש ותופס, שהוא נמצא במציאות כזאת, שיש בתוכו כוח הבורא שמזיז ומנהיג אותו. ואז יש לו כבר סיבה לכל מה שקורה איתו, ומה שהוא עושה, או תפיסה שהכל מחושב מצד הבורא, וגם האדם משתתף בזה. ואז הוא שוב יוצא פתאום למצב של חוסר הכרה מוחלט, ובא ללמוד או לעשות משהו בהפצה ובחברה. לא מדובר על אנשים רגילים ברחוב, שאין עליהם עדיין שום דינים. אלא על לומדי קבלה שעוברים מצבים משתנים. אבל לאו דווקא כל מצב מתחיל ממצב נמוך של הסתרה, שהופך להיות מצב מתקדם יותר ומגולה.

האדם לא יכול לדעת איזה שלבים הוא עובר ולמה. אלא כל מצב ומצב דורש ממנו יגיעה. כי המצב הוא נתון. הרשימו מתגלה בלי יכולת של האדם לקבוע מדוע הוא מתגלה בו כך ולא אחרת. למה הוא מתגלה ובהקשר למה, מאיזה סוג הוא ואופן וזמן. אלא הבעיה היא לעבוד נכון עם מה שניתן. מפני שהאדם, עד שהוא לא מגלה את הכלי שלו, את הקשר שלו עם כל הנשמות, את התהליך של כל הנשמות, הוא לא יכול לדעת מה קורה איתו. למה דווקא עכשיו ולמה דווקא איתו.

בתהליך הרוחני מגלים ארבעה שלבים: הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, ואהבה. אבל רק בדרגת האהבה האדם מתחיל להיות מחובר עם כל יתר הנשמות כגוף אחד. לכן השלב הזה נקרא "השגת האהבה". במידה שהאדם מתחבר עם כל יתר הנשמות, הוא מתחבר עם הבורא. אם הוא "סובל בצער הציבור", בהתאם לכך "זוכה לנחמת הציבור" ומגיע לאהבת הבורא. יחס כלפי הנשמות או יחס כלפי הבורא, הם היינו הך. כי הבורא מתגלה בתוך הנשמות (מאמר "מתן תורה" של בעל הסולם).

רק לאחר שהאדם מגלה את הקשר שלו בתוך המערכת כולה, הנקראת "אדם", הוא יכול לקבוע בכל צעד למה קורה לו כל שינוי בכל פרט. כי הוא מכיר כבר את המערכת וכלול עם כולם. אבל כאשר הוא נמצא דרגות רבות לפני כן ובהסתר, הוא לא יכול לקבוע למה קורה לו כל זאת, ודווקא עכשיו ובאיזה אופן. אלא הקבלה מדברת על זה, שכל מצב ומצב מתגלה מתוך הכרחיות בו, שכך הוא חייב להיות. ועלינו מוטל רק לממש אותו במלואו בצורה המועילה ביותר.

שרטוט 2

"ב. כשהוא בא לידי מצב, שכבר אי אפשר לו להתגבר, ולומר שכל היסורים והמכאובים, מה שהוא מרגיש, הוא מטעם שהבורא שלח אותם אליו," זאת אומרת, נופל ממצב של הסתר אחד למצב של הסתר כפול. קודם היו לו ייסורים והרגיש רע, אבל היה יכול להצדיק את הרע הזה, כי האיר לו מהבורא, שיש בכל המצב מישהו שנוכח ומפקח ומוביל את התהליך. ובהתאם לכך האדם היה יכול להצדיק את המצב שלו. אלא אחר כך הבורא הסתיר את עצמו מעט יותר, ואז האדם מרגיש רע, כי "אין בורא". זאת אומרת, אין סיבה לרע, אין הצדקה לרע, ונכנס להסתר כפול.

"כדי שעל ידם יהיה לו סיבה לעלות בדרגה, אז, הוא בא לידי מצב של כפירה חס ושלום." הוא לא רואה הצדקה במצבו, שעל ידי שתי ההבחנות הללו, על ידי הרע שמרגיש, ועל ידי שמרגיש אותו בא מהבורא, הוא יוכל להתקדם. עד כדי כך שמסכים עם המצב, ומקבל אותו. ואחר כך כבר עד כדי כך, שלא מרגיש אותו כרע, אלא מתחיל להרגיש אותו כטוב, כהתקדמות. והמטרה נעשית יותר גדולה מהרגשת הצער. עדיין נקרא שנמצא בהסתרה. כי "גילוי" נקרא לא להרגיש צער, אלא להרגיש טוב. להרגיש מכות ובו בעת להצדיק אותם, איננו המצב הרצוי.

"היות שאין הוא יכול להאמין בהשגחתו ית'. וממילא אין הוא יכול אז להתפלל. נמצא, שיש ב' מיני צללים. וזה פירוש "ונסו הצללים", היינו שהצללים יעברו מן העולם." זאת אומרת, צל אחד וצל כפול.

שרטוט 3

"והנה צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי", מה שאין כן קדושה נקרא "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת.

ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת.

נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו.

אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול להנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול להנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים."

מדובר על אדם, שמשלים עם המצב שנמצא בו. אבל לא בגלל שרוצה להישאר באותו מצב - כי מחשבת הבריאה שהיא "טוב ומטיב לרעים ולטובים", מחייבת את האדם להגיע למצב שמקבל מהבורא "טוב ומטיב" בלתי מוגבל, ללא גבול, בבחינת אין סוף. ועד שלא מגיע לקבל טוב אינסופי, לא נקרא שהגיע למטרת הבריאה - אלא רוצה את המצב שלו, שנמצא בו לפי הכלים, להצדיק כטוב, כנכון, כהכרחי, בדרך להשגת מטרת הבריאה בכללה. כי המצב הסופי הוא לגלות את כל האור, בכל הכלים, בכל הרצונות, במילוי בלתי מוגבל.

ובעל הסולם מסביר, איך בזמן ההסתרה, האדם עובר מהרגשתו הרעה, למצב שמבקר את עצמו, מהיכן באה אותה הרגשה, למה היא מתרחשת בו, לאיזו מטרה ותכלית. הוא מתחיל לעבוד על חשיבות המטרה, ומגיע למצב שמצדיק ומכבד את המטרה. ואז אפילו אם הרגשתו איננה נעימה, הוא רואה את מצבו כהכרחיות. עד כדי כך שמפסיק להרגיש רע בתוך הכלים, שמפסיק להרגיש כאבים, אלא במצב שנמצא, מסכים עם מעשה הבורא. אבל ההרגשה הזאת באה על ידי תיקונים, שמשלים את הכלים שנמצאים בהסתרה, על ידי "אור דחסדים", על ידי הרגשת חשיבות הבורא.

אלא זה עדיין השלמה, ולא גילוי של יחס "טוב ומטיב". לכן זה נקרא "הצדקה". כי יש על הבעיה תיקון המצדיק את המצב, למרות שכלפי המצב מלכתחילה, כלפי מצבם האמיתי של הכלים, הם אינם נמצאים בצורה הרצויה. זאת אומרת, הכלי נמצא בינתיים בתהליך של תיקון, שמשלים את עצמו על ידי משהו חיצון, ולא שמגיע לכלי. לרצון לקבל צריך להגיע תענוג, כי הרצון לקבל חייב להתמלא בתענוג. אלא כרגע הוא מתמלא על ידי החשיבות, שהוא נמצא בתהליך, וזה איננו המטרה עצמה, אלא תיקון בלבד.

"וזה נקרא "בצלו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת. ונמצא, שאם אין האדם משתדל במצב של ההסתרה, שיש לו עוד מקום להתפלל, שה' יקרב אותו, והוא מתרשל בזה, לכן שולחים לו הסתר ב', שאפילו להתפלל אינו יכול. וזהו מסיבת החטא, שלא היה מתאמץ בכל כחו להתפלל לה'. לכן הוא בא לידי שפלות כזו."

האדם מקבל מלמעלה את ההבחנה על מצבו, שהוא בא מהבורא, שיש סיבתיות למצבו. אבל אם ההבנה שיש למצבו סיבה, שיש לו הצדקה, מביאה אותו להנות מהמצב, ולערוך חשבונות, שלבטח על ידי זה שנמצא באותו מצב, ירוויח ממנו בעתיד, כי המצב הזה הוא רק בדרך, וצריך להביא לו רווחים גדולים יותר בעתיד, וגם נעשה סמוך ובטוח שכל מה שעבר מקודם, היה צריך להיות כך, ולא הלכו לריק כל החיים שלו וכל הדרך שעשה, אז הוא מיד הולך ומפסיד. כי במקום לקבל את המצב הנוכחי, את הגילוי שהבורא נתן לו, שבכל המצב הרע שלו קיים הבורא, ולהשתמש בגילוי הזה נכון, הוא רק הולך כדי להטיב את מצבו.

אלא מה עליו לעשות? להתאמץ ללכת למעלה מהדעת. לא להרגיע את עצמו כלפי העבר, ההווה והעתיד, שכעת הבין שהכל בא מהבורא, וברוך ה' הכל היה ויהיה בסדר. כי בכך האדם נעשה למקבל, ומכל הגילוי שקיבל לא יוצא דבר טוב להתקדמותו. אלא צריך על ידי זה להתחיל לבקש כוחות. כי אם הבורא התגלה, סימן שאפשר באותו מצב לבקש ממנו. ואם האדם מבקש כוחות שלא להיות רגוע במצבי ההווה, העבר והעתיד, אלא למרות כל המצבים ללכת באמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת, באיזה מצבים שלא יהיו, אפילו בחושך הגדול ביותר, לאפשר לו ללכת כמו באור, אז נוצרת לו הזדמנות אמיתית להתקדם באמונה למעלה מהדעת להשגת אור האמונה.

זאת אומרת, במצבים של גילוי הבורא, שהבורא מתגלה והאדם מרגיש באותו גילוי תמיכה, הוא צריך לבקש שאותה הרגשת ביטחון תישאר אצלו, גם בזמן שהבורא איננו מגולה. אבל להגיע לזה אפשר רק במידה ויש תיקון בכלים, אותה הרגשה בכלים, הנקראת "אמונה". כמו בדוגמא שנותן רב"ש, על חבר שצריך להחזיר חוב, ובמקום להחזיר אלף דולר, מחזיר דולר אחד. אבל צריך להאמין שהחזיר אלף דולר. רק לרצות שכך יהיה, בלי לדעת מהיכן להשלים אותם תשע מאות תשעים ותשע דולר חסרים. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". לא לדעת איך זה עובד, אבל לרצות שכך יקרה.

כמו שכתוב: "עיניים להם ולא יראו". לא ידוע מה הוא נתן. באגו נראה שנתן דולר אחד, ובכלים המתוקנים רוצים לראות אלף. ומי שמוסיף אותם תשע מאות תשעים ותשע החסרים, הוא אור האמונה. וזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". הדעת אומרת שקיבל דולר אחד חזרה, ואור האמונה משלים לו הרגשה שיש אלף. והאדם רוצה ללכת באור האמונה, ולא להאמין לכלים האגואיסטים שלו, אלא לתיקונים. זאת אומרת, שתתלבש בו נוכחות הבורא, ותשלים לו מה שהרצון לקבל דורש.

"וזה נקרא "בצלו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת. ונמצא, שאם אין האדם משתדל במצב של ההסתרה, שיש לו עוד מקום להתפלל, שה' יקרב אותו, והוא מתרשל בזה, לכן שולחים לו הסתר ב', שאפילו להתפלל אינו יכול."

האדם שנמצא בהסתר אחד, מרגיש רע ומרגיש את הבורא. אם איננו מתפלל לבורא להשיג אמונה למעלה מהדעת, נקרא שמשתמש באותו גילוי הבורא המועט שמרגיש, באותה נוכחות של הרגשת הבורא, לטובת עצמו. הוא מרגיע את עצמו שיש בורא ומנהיג, שעושה את הכל. ויכול לתפוס מנוחה מה שלא יהיה, כי הכל מסודר והכל יסתדר. הבורא ליווה אותו בעבר, ויסדר לו הכל גם בעתיד.

אם האדם מסכים לזרום כך, אז הגילוי הזה נקרא "צל דקליפה". כי הוא מרגיש "צל", הבדל בין זה לזה. וזו הנקודה שממנה עלולים להתחיל לרדת. אלא אם מבקשים מאותה נקודה למעלה מהדעת, ואז היא מהווה לאדם נקודת התקדמות למחסום. אבל אם לא, הוא נופל להסתר כפול, וכאילו זלזל בהתגלות הבורא.

שרטוט 4

"וזהו מסיבת החטא, שלא היה מתאמץ בכל כחו להתפלל לה'. לכן הוא בא לידי שפלות כזו.

אבל, אחר שבא לידי המצב הזה, אז מרחמים עליו מלמעלה, ונותנים לו עוד הפעם התעוררות מלמעלה. ומתחיל עוד הפעם אותו הסדר. עד שבסופו של דבר האדם מתחזק בתפלה. וה' שומע תפלתו, וה' מקרב אותו ומחזירו למוטב."

בעל הסולם כותב על זה במין צורה קלילה כזאת. אבל האדם שנופל כי מזלזל, מי יודע בפעם הבאה מתי יתעורר. אולי בעוד חמש שנים ואולי בעוד עשרים שנה. ולאו דווקא זה יקרה מהר. לכן צריך להיזהר ולהשתמש נכון דווקא במצבי העלייה, במצבי הגדלות, במצבים שהאדם מרגיש בהם, שנמצא במגע עם הכוח העליון.

העבירות מתרחשות כולן בזמן העלייה ולא בזמן הירידה, כי בירידה אין יותר מה לעשות. האדם כבר נמצא למטה, ואין לו יותר לאן ליפול. אלא עליו להיזהר דווקא בזמן העליה. ובדרך כלל בזמן העלייה קורה לנו בדיוק ההפך. הרצון לקבל שמסופק ומרגיש את עצמו טוב, כמו ילד שקיבל מה שרוצה, נעשה מסוחרר ומרוב סחרור איננו פועל נכון. ואז רק כוח הקבוצה יכול להחזיק את האדם בהתחייבות כלפי האחרים.

מה ההבדל בין מצב של עיבור (צל דקדושה) למצב של צל דקליפה?

הצל עצמו אין לו שום צביון. אלא האדם שמשתמש בצל, הוא הופך אותו לצל דקדושה או צל דסטרא אחרא. "צל" נקרא שיש אור, ויש הסתרה ממנו. הרגשת האור היא נוכחות הבורא, וההסתרה ממנו שמרגיש מצב רע. "צל" נקרא זה לעומת זה. כשמבדילים בין זה לזה נוצר ניגוד (קונטרסט), והוא נקרא "צל".

שרטוט 5

אם במצב הזה הוא מבקש אמונה למעלה מהדעת, כוח השפעה, אז הצל נקרא "צל דקדושה". ואם הוא מרוצה ממצבו הנוכחי, כי נותן לו ביטחון, הרגשה טובה, הישג נאה, ומשתמש בו לטובתו, אז הצל נקרא "צל דסטרא אחרא". אבל הצל עצמו הוא תוצאה מהתגלות הבורא. שנמצאים בחושך ואז מתגלה צל, כי משהו מאיר קצת.

שרטוט 6

למה צריך לדאוג להשלים את ההרגשה שמקבלים מגילוי הבורא?

הקבלה מדברת רק על אורות וכלים. האור מחזיק את הכלי, בדומה למגנט שמצמיד אליו מטיל ברזל. הוא יכול להניף אותו באוויר, או להוריד אותו, ויכול ל"שאוב" אותו שיעלה וידבק אליו. ובלי ספק אם הבורא מתגלה, התוצאות מגילוי הבורא, מתגלות באדם כתופעות של הרגשה טובה, הרגשה של ביטחון וציפייה לעתיד. אלא השאלה, מהי תגובת האדם על מה שהוא מרגיש. האם האדם מסתפק ומקבל את הגילוי כמרגיע בלבד, או מקבל אותו למעלה מהדעת. זאת אומרת, למרות הרגשתו הטובה, הוא דורש התקדמות ומחפש עוד חסרונות, איך יוכל להשלים בעצמו את הגילוי.

כל אדם מקבל הרגשת ביטחון והרגשה טובה מגילוי, כי זו תוצאה ישירה מהתגלות הבורא. ואין לנו מה לעשות, כך מרגיש הכלי. אלא מדובר על התגובה שעל האדם להוסיף. כי אותה תגובה היא בחירתו החופשית מה לעשות עם המצב שקיבל. האם לקחת אותו כדי לקבל כוח רוחני נוסף, ולרצות שהמצב הזה ישמש אותו להתקדמות. או להסתפק בגילוי עצמו, ולרצות שהמצב יישאר כמו שהוא, ולא יהיה פחות ממנו. מדובר רק על התגובה להתגלות. כי ברור שההתגלות עצמה של הבורא, היא מביאה בכל אחד ואחד תופעות טובות.

האם אחרי המחסום גם מדובר על אותה עבודה?

אחרי המחסום העבודה היא עבודת המסכים.

איך אפשר ללכת למעלה מהדעת בלי ליפול לחנופה?

בעבודה למעלה מהדעת אין עניין של חנופה, כי לא מדובר על "פיו ולבו אינם שווים". אלא שהאדם יודע היטב באיזה מצב הוא נמצא, ואיננו מסתיר אותו מעצמו. ולא מדובר בכלל כלפי הבורא, ממנו אין לנו מה להסתיר. אלא כל העניין הוא איך האדם עובד עם עצמו, ומה הוא רוצה שיהיה המצב הבא. זאת אומרת, לאחר שהבורא מאיר, ומתגלה לאדם שהוא נמצא בשליטת הבורא, האם הוא מתפנק שסוף כל סוף הוא נמצא בשליטת הבורא, כי זו הצורה הטבעית של הרצון לקבל, או שהוא רוצה את שליטת הבורא כתיקון בכלים שלו.

אלא האמת היא, שאין לאדם מהיכן לקחת צורך לתיקון הכלים, בצורה טבעית אין לו צורך כזה. כי ברגע שמתגלה נוכחות הבורא בכלים שלו, כבר לא חסר לו. הוא יכול לקבל חיסרון רק על יד עבודה קודמת עם הקבוצה, עם האנושות, עם יתר הנשמות. אם בעבודתו הוא משקיע את המאמצים שצריכים לעשות כדי להתחבר, אז הוא מתחיל להרגיש את החסרונות שעליו לחבר אותם לעצמו. לכן האדם מתקדם רק בתנאי, שמכין את הקשר שלו עם הכלי הכללי. כי על עצמו הוא לא יכול להרגיש חיסרון.

האדם יכול להרגיש על עצמו רק דבר אחד, שהוא גרוע ורע. זאת אומרת, להיות "כסיל יושב בחיבוק ידים ואוכל את בשרו". כי מה שמתגלה לו, בזמן שמתגלות ההארות מלמעלה, זה רק לקבוע על עצמו שהוא רע. אבל יכול לומר שהבורא עשה זאת והבורא גילה לו, ובכלל הכל בא מלמעלה. זאת אומרת, אם האדם איננו מתחבר עם הכלי הכללי, אין לו עם מה לעבוד. לא באות לו אותן מחשבות והרגשות שמביאות אותו לתיקון, כי כל התיקון הוא בהתחברות.

ואם האדם כל הזמן מכונס בכלי שלו, אז המחשבות והרצונות שמתעוררים בו, אינם לאותו כיוון. ועדיין אינם מביאים את האדם לפעולה נכונה. זאת אומרת, חשוב מאוד במה האדם עוסק, לפני שהוא מקבל את הרגשת הצל. כי העיסוק הזה קובע מה ירצה לגלות שיימצא בצל, מה ידרוש במצב הזה. כל התנועה הזאת מהסתר כפול, להסתר רגיל, לשכר ועונש, כולה מכוונת לקראת האהבה, לקראת הכנת הקשר של האדם עם הציבור, עם כל יתר הנשמות.

אמנם בינתיים מדובר בתיקון הפרטי שלו עצמו. אבל בתיקון פרטי כדי בדרגה האחרונה לעשות תיקון כללי עבור כל הנשמות. לחבר לעצמו את כל החסרונות של כל הנשמות, לתקן אותן ולמלא אותן. רק אז האדם נקרא "תא בריא", שפועל לטובת כל הגוף. כל התהליך מכוון לקראת החיבור בדרגה הזאת. ולכן לא יכול להיות שתהיה לאדם התקדמות נכונה בהסתר כפול והסתר רגיל, בלי שמכין את עצמו כמה שאפשר לקשר עם החברה.

שרטוט 7

האם בחירה חופשית בזמן הרגשת הצל היא תוצאה של הכנה?

הבחירה החופשית נקבעת על ידי הכנה. כל מצב שהאדם נמצא בו, הוא מכלול של הסיבות לאותו מצב. זאת אומרת, של התכונות והכלים, על מה עבד ומה גילה, איזה תמיכה ותומכים הכין לעצמו בסביבה. הכל נלקח בחשבון. כי אם רוצים או לא, כולנו נמצאים בתוך מערכת אחת. ובמידה שהאדם משתוקק להתקשר לאותה מערכת, באותה מידה הוא מכין לעצמו רצונות נכונים להתקדמות, זאת אומרת, חסרונות אלטרואיסטים.

ואז כנגד זה הוא מקבל גילויים של צל, ומרגיש את הגילוי הזה בצורה נכונה. כי הכין חיסרון מצד החיבור עם אחרים, ולכן מפרש בצורה אחרת את התגלות הבורא. החיסרון הזה כבר מתכנת אותו להתקדם בתהליך באותו כיוון עם הגילוי. לפרש אחרת לחלוטין למה הבורא התגלה לו, ומה צריך לתת לו אותו גילוי. כי החסרונות שמכין לגילוי, הם מחוסר חיבור עם האחרים. ולמרות שהכין אותם בצורה מלאכותית, והשתתף עם אחרים, שגם הם לא התחברו מטעם שרוצים, אלא מטעם ההכרח, כי כך כתוב, אבל אין לכך כל חשיבות, כי ההרגל הזה נעשה טבע שני.

ואם האדם מרגיל את עצמו, ורוצה לקבל טעם מחיבור לאחרים, אז הוא מקבל טעם של חיסרון. מדוע? כי החיסרון הזה קיים כבר בפנים. לא מן הסתם קבלנו צורה חיצונית של קיום בעולם הזה. שנוכל על ידי פעולות חיצוניות, שמתאימות למצבנו החיצוני, להגיע לפנימיות. כי העולם שלנו הוא ההזדמנות להיות מחוץ לרוחניות, ואז להגיע לרוחניות. אותה הרגשה מיוחדת בתוך הכלים של מין מבנה הנקרא "העולם הזה", מאפשרת לנו להגיע לרוחניות למרות שלא נמצאים בה, על ידי פעולות חיצוניות בלבד. בדומה לילד שרוצה להיות גדול. הוא לא יודע מה זה להיות גדול, אלא רק דוחף את עצמו. ומפני שבטבע שלו כל התהליך כבר מושרש ונחתם, לכן הוא מתקדם.

זאת אומרת, לא צריך לדעת מה קורה, אלא רק להשקיע מאמצים להשתתף בתהליך. לכן נאמר "כל אשר בידך ובכחך לעשות עשה", כי כל התהליך הוא "יגעתי ומצאתי", שרק אחר כך מוצאים ומבינים. ולכן הוא נקרא "אמונה למעלה מהדעת", יגיעה למעלה מהדעת, למעלה מהכוח האנושי. כי בלתי אפשרי לדרוש קודם להבין. אבל בניגוד לילד שמתקדם בלי לדעת איך, האדם שמתקדם לרוחניות, מתחיל להשיג את התהליך עצמו איך הוא מתקדם, ומתחיל להנהיג אותו. וכך הוא הולך ונעשה גדול.

האדם מבין את כל היוצרות, וכל הסיבות, וכל התהליך, לא רק לאחר שהשיג את הדרגה האחרונה. אלא כשמתחיל להתקדם בג' קווים, כבר נוצר חיבור בין מוחא וליבא על ידי היגיעה. זאת אומרת, ביגיעה הזאת למעלה מהדעת ישנו דבר והיפוכו. מצד אחד מתקדמים בלי שכל כביכול. ומצד שני מתגלה על זה מיד שכל רב. לכן אלה שמתקדמים למעלה מהדעת, נעשים יותר חכמים. ואלה שרוצים להתקדם בתוך הדעת או למטה מהדעת, נעשים יותר טיפשים, ונצרכים לרדת לפאנאטיות או לפילוסופיות למיניהן.

האם בזמן ההסתרה השיטה היא לבקש כוחות להתחבר לקבוצה?

אנחנו בעצמנו לא יכולים מן הסתם לצעוק "הצילו!". אלא ככל שעובדים יותר על החיבור בקבוצה, מקבלים יותר חסרונות. והחסרונות האלה שנמצאים בתוך הלב, הם עצמם צועקים "הצילו!", וצועקים את "הצילו!" הנכון. ואם במקום זה מדברים רק בפה, אז זה נקרא "חניפה", כי אומרים שקר. אבל אם עוסקים בחיבור, ההרגל נעשה טבע שני, ואותו בסופו של דבר רוצים, וזו התפילה. לכן צריך כמה שפחות לדבר, וכמה שיותר להשקיע מאמצים, במה שהמקובלים ממליצים לנו לעשות, היינו, בחיבור.

ומתוך כך מתגלה בלב רצון לחיבור, או נחיצות לחיבור, או אפילו ההפך, שנאה לחיבור. אבל מתגלים המצבים ביחס לחיבור בקבוצה, לא חשוב אם שליליים או חיוביים, אלא העיקר להשיג אותם. האדם איננו אחראי על המצב, ואיננו יודע מה הוא צריך להרגיש כלפיו. אבל אם הוא רוצה להתקשר אליו, מה שלא יהיה, אז לא חשוב אם כתוצאה מזה, הוא אוהב אותו או שונא אותו, אלא העיקר שיש לו יחס אליו. כי היחס עצמו הוא שנותן בלב את התפילה. מה שהאדם מרגיש בלב כתוצאה מיגיעתו, זה נקרא "תפילה". לכן צריך לעשות יותר מעשים ופחות לשבת ולאכול "את בשרו".

מהו "בירור"?

בירור יכול להיות רק לאחר שיש לאדם צל. לאחר שמקבלים התגלות מלמעלה, ויש הבדל בין מה שהאדם מרגיש, לבין מי שנותן לו את ההרגשה. בירור יכול להיות רק באור. וללא אותה הרגשה שבאה כתוצאה מהיגיעה, כל יתר הבירורים אינם בירורים, אלא רק חוכמות. לוקחים מה שכתוב בכל מיני מקומות, ומתרצים לפי כל מיני חוכמות שיודעים, ולא כתוצאה מ"עבודה בשטח", בתוך הרצונות. ולכן אין תועלת מצורת בירור כזאת. ממנה התחילו כל הפילוסופים ודומיהם.

אלא רק המעשה, היגיעה. אותה יגיעה בחברה שמדובר עליה בקבלה. והיא איננה מדברת על מעשים שכל הזמן צריך לרוץ ולעשות, אלא "מעשים" נקרא גם מחשבות, אבל לכיוון הזה של אותה יגיעה. ולא לשבת ולהתחיל בצורה תיאורטית לחשוב ולדון, כי זה נקרא שמתעסקים בצורות מופשטות מהחומר. אלא לדבר על התקדמות לרוחניות אפשר רק מתוך הכלי. והכלי להתקדמות רוחנית הוא השפעה - אור חוזר, אור החסדים. הכלי הוא מסך ואור חוזר אחרי צמצום א'. ורק מתוכו אפשר לדבר, מתוך החומר עצמו. ואם סתם לומדים מה שכתוב בתע"ס עצמו, בלי להזמין על עצמנו אור המחזיר למוטב, אז מתעסקים בצורה מופשטת מחומר, ואין תועלת בלימוד הזה.

מהי יגיעת האדם?

היגיעה שלנו היא הערבות. רק על ידי הכלי הזה משיגים מדרגה רוחנית

חזרה לראש הדף
Site location tree