אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 4 / מאמר י"ג: "ענין רמון"

מאמר י"ג: "ענין רמון"

שיחה מ-27.07.07

"ענין רמון, אמר, זה הוא רמז למה שאמרו חז"ל "שאפילו הרקנין שבך מלאין מצות כרמון" (עירובין י"ט)." רימון הוא פרי מיוחד שמסמל את הנשמה. יש בו תרי"ג גרעינים כמו תרי"ג הרצונות שיש בנשמה, והוא מסמל את פנימיות האדם. אבל איך אפשר מצד אחד להיות "מלאין מצוות כרימון", זאת אומרת, למלא את כל המצוות, ומצד שני להיות "ריקנין", להישאר ריק מבפנים? כי מצוות יכולים לקיים בחיצוניות, עם חלקי הגוף השונים, בידיים, ברגליים, בפה. ויכולים לקיים בפנימיות, לכוון אותם בכוונה על מנת להשפיע נחת רוח לבורא.

אלא הכוונה הוא עניין השתוות הצורה בין האדם לבורא. ולעשות מצוות עם הגוף הגשמי בעולם הזה אין שום בעיה. אין שום קושי ללמד כל אחד לעשות אותם מתוך כדאיות. אם מלמדים את האדם מילדת לקבל אותם כגירסא דינקותא, הוא מתוך הרגל מקיים אותם מטעם החינוך. כמו כל דבר שמורגלים לעשות. שאפילו אם לא עושים מה שרגילים, הטבע מחייב לעשות, כי מרגישים חוסר נוחות בחיים. וההרגלים האלה הם נקראים "קיום מצוות אנשים מלומדם", מקיים איך שאנשים לימדו אותו.

ואילו "הכוונה" היא לעשות פעולות השפעה לבורא. זאת אומרת, שהאדם בודק את הרצון שלו, האם הוא עושה מצוות מטעם שרוצה להרוויח בעולם הזה או בעולם הבא, כי מפחד מעונש או רוצה להיות בריא, כמו שאומר "הזוהר": רוצה שהכל יסתדר איתו ועם משפחתו בעולם הזה, ושיהיה לו הכל בעולם הבא. אבל אם אחר כך מתעלה מעל החשבון הפרטי שלו, שיהיה לו עצמו משהו, להבין שרק האגו שלו מדבר כך ולא הוא עצמו, אז לא רוצה להמשיך ולקיים מצוות בגישה כזאת. אלא להגיע "לשמה", לקיום ללא שום פנייה לעצמו, כדי להיות באותה תכונה של נתינה והשפעה כמו הבורא.

והאדם שמגיע לעשות חשבונות כאלה, הוא מתחיל לחפש עצות איך להגיע לכוונה שתהיה מכוונת להשפעה. שכל תרי"ג הרצונות שהבורא ברא בתוך הנשמה שלו, יהיו מכוונים בכל מה שהוא עושה, רק על מנת להשפיע. ואז הוא מתחיל להבין שאין בכוחו לבצע את השינוי הזה. אלא מגלה שיש כוח עליון מיוחד, שמתקן לאדם את הכוונה מעל מנת לקבל, מלהרוויח לעצמו, לכוונה ללא שום קשר לעצמו. והכוח העליון הזה שמתקן את הכוונות הוא נקרא "תורה", כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין".

רק לאחר שהאדם מגלה את היצר הרע, שהאגו שלו מכוון כל כולו כדי להרוויח לעצמו, כל אותם הדברים שנראים לו טובים בעולם הזה או לעולם הבא - רק לאחר שהוא מגלה אותה נטייה, ורוצה להתמודד איתה, ולהיות למעלה ממנה - אז הוא נזקק לכוח המיוחד של התורה כדי שישנה אותו. ובפעם הראשונה בחייו הוא מתחיל להכיר ש"תורה" נקרא האור המחזיר למוטב. ולפני כן הוא רק מקיים בגשמיות כל מה שכתוב לעשות, ולא חושב על הכוונה. ולכן אומר הכתוב, שהריקנים שבך מלאים מצות כרמון, כי הם מלאים בפעולות, אבל כוונה עדיין אין.

לכן נקרא שהם ריקניים. אבל צריך להבין שהפעולות הגשמיות הן רק שלב בדרך, ועיקר הדרך הוא להשיג את הכוונה על מנת להשפיע. כי רק לפי כוונת ההשפעה מתקרבים לבורא ונכנסים לעולם הרוחני. כמו שאומר הכתוב: "לא איכפת לקדוש ברוך הוא איך שוחטים את הבהמה אם מהצוואר או מהעורף, אלא נתנו לישראל את המצוות כדי לצרף בהם את הבריות". הפעולה עצמה לא חשובה, אלא הכוונה שרוכבת על הפעולה, היא כל המטרה של קיום האדם. להביא את עצמנו לכוונות של נתינה והשפעה כמו הבורא.

"ואמר "רמון" הוא מלשון רוממות, שהוא סוד למעלה מהדעת. ויהיה הפירוש "שהרקנין שבך מלאים מצות". ושיעור המלוי הוא, כפי שהוא יכול ללכת למעלה מהדעת, שזה נקרא רוממות."

האדם ממלא את הנשמה שלו, את כל תרי"ג הרצונות שבו, רק בהתאם לכמה שהוא הולך למעלה מהדעת, עד כמה שהוא הולך בפעולת ההשפעה. "דעת" נקרא לקבל, להרוויח, למלא את עצמו. ו"למעלה מהדעת" נקרא נתינה הכל החוצה, כמו שכתוב: "ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה". שהאדם עובד רק החוצה ממנו.

כך עובד באדם הכלי הרוחני. האדם מצמצם את עצמו ומתקין על עצמו מסך, וכמה שמרגיש לפניו תענוגים דוחה אותם כולם, ועושה חשבון כמה הוא יכול להתייחס בנתינה, לפעולת הנתינה. ורק לפי החשבון שעושה, מוכן לקבל את התענוגים. ואז קבלתו היא על מנת להשפיע, כי הפעולה שלו היא קבלה, אבל מהותה השפעה, נתינה.

הפעולה נשארת קבלה, כי אי אפשר לשנות אותה, האדם הוא כלי קבלה, רק רצונות לקבל. אבל הכוונה שלו משנה את טיב הפעולה עצמה להשפעה. ואז למרות שיותר מקבלים ומשתמשים ברצון לקבל, יותר נותנים ומעבירים הלאה. כך צריכים לעבוד עם הרצון. בצורה כזאת הנברא נעשה נותן. כי יש רק בורא ונברא. הבורא נמצא באהבה תמידית לנברא. אם הנברא רוכש אותה נתינה, אהבה לבורא, אז כמה שהוא יותר מקבל, הוא יותר משפיע לבורא תענוג, מפני שהבורא אוהב אותו.

שרטוט 1

כך גם בין בני אדם שאוהבים ונמצאים בחיסרון. אם שניהם נמצאים במצב שלכל אחד מהם יש חיסרון, ולכל אחד מהם יש אהבה לשני, אז כמה שהוא מקבל מהשני, הוא עצמו נהנה והשני נהנה. וכמה שהוא נותן לשני, השני נהנה ואז גם הוא עצמו נהנה. וכך שניהם נעשים מקבלים אחד מהשני ונותנים אחד לשני. ואף פעם הזרם הזה לא נכבה, אלא תמיד נמצא תענוג בתוך החיסרון. כי יש זרימה נצחית של תענוג וחיסרון.

שרטוט 2

וההרגשה שעוברת דרך האדם, היא הרגשה של חיים נצחיים ושלמים, כי כל הרצונות שלו מלאים תמיד. והרגשה שהכל מלא, היא ההרגשה באדם שהוא חי לנצח. וזה הקיום הרוחני. אליו צריכים להגיע. לכן נאמר "שענין ריקנות" ששורה עלינו, "אינה שורה אלא על מקום שאין שם ישות (בסוד "תולה ארץ על בלימה").

נמצא, כמה הוא השיעור של המלוי של מקום הריקן? התשובה הוא: לפי מה שהוא רומם את עצמו למעלה מהדעת ." ככל שהאדם מעלה את עצמו למעלה מהרצונות שלו ורוצה להשפיע, לפי זה הוא יכול לקבל. מה שאין כן אם יש לו רצונות לקבל בצורה ישירה כמו בעולם הזה, כמה שהוא מנסה למלא אותם, הם נשארים יותר ריקניים. כי התענוג שבא מיד מכבה את הרצון.

למה במילוי רגיל של הרצונות אין רגע שמרגישים חיים נצחיים?

בצורת מילוי רגילה של הרצונות, התענוג כל הזמן נכבה. ואותו רגע שמרגישים כאילו מילוי, הוא איננו מילוי. אלא רק פגישה של החיסרון עם המילוי שמיד התענוג מסתלק. ברגע שהרצון מתחיל להתמלא, לא נשאר בפעולת המילוי שום זיכרון של תענוג. אלא הוא נכבה לפי חוקי הטבע. מפני שהתענוג הוא חיובי, והחיסרון, הרצון, הוא שלילי. ופלוס ומינוס שנפגשים יחד באותו מקום, הם מכבים זה את זה.

שרטוט 3

אי אפשר לעשות דבר נגד החוק הזה. אלא אך ורק להבדיל בין התענוג לחיסרון, שלא יפגשו במקום אחד. בדומה לצורת האהבה של אמא לבן. ככל שהיא נותנת לו יותר, היא יותר נהנית. היא מרגישה את התענוג שבו, וזה מעורר בה את התענוג שלה. כך צריך להבדיל בין הפלוס לבין המינוס שלא יפגשו במקום אחד. אלא פלוס במקום אחד ומינוס במקום שני. ואז ביניהם האדם מרגיש את התענוג. כי נוצר כעין נגד בין הפלוס והמינוס.

זאת אומרת, שני אנשים שיש ביניהם אהבה על פני האגו שביניהם. מצד אחד שניהם אגואיסטיים ומצד שני שורה ביניהם האהבה. והאהבה עושה כעין קצר על אותה התנגדות, ואז כביכול לא קיים אגו. וכך יוצא שהפלוס והמינוס אינם מתחברים באותו מקום, ולא יכולים לנטרל זה את זה. ולכן ההפרדה בין קבלת התענוג למילוי החיסרון, היא האמצעי היחיד שמאפשר להרגיש זרימה בלתי פוסקת של תענוגים שהולכים וגדלים כל הזמן. וההרגשה הזאת היא שנותנת לאדם את הרגשת החיים הנצחיים.

שרטוט 4

מה שאין כן בחיים הרגילים "אדם מת וחצי תאוותו בידו". הוא כל הזמן רוצה להשיג משהו, אבל מפני שהפלוס והמינוס נפגשים ומנטרלים זה את זה, אז קילו התענוג שיכול היה להרגיש כנגד קילו הרצון מתחברים יחד, ונשאר בו מינוס שני קילו חיסרון. וזה נקרא "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". כי אפילו חצי מאותו חיסרון הוא לא ממלא, אלא תמיד נשאר בו חיסרון כפול. כך קורה לנו בעולם הזה.

שרטוט 5

ולכן אנחנו כל הזמן מתפתחים. כי חושבים שבפעם הזאת נתמלא, וכל פעם מצפים עוד יותר ועוד יותר להתמלא. אבל נשארים יותר ויותר ריקניים. עד שמגיעים למשבר, כמו שקורה היום, שכולם מיואשים מכל הניסיון שצברו משך הגלגולים בחיים הקודמים. כולם כבר יודעים שאין בשביל מה לרוץ. אף אחד לא רואה מישהו שמח או מישהו שהגיע למשהו. אפילו על אנשים שיש להם הכל רואים עד כמה החיים שלהם חסרים. ואז האדם מפסיק את המירוץ אחר התענוג. והדבר הזה הוא הגרוע ביותר, מפני שמרוב ייאוש האדם נכנס לסמים ולכל מיני בעיות. כי בלי תענוג הוא לא יכול לחיות, וגם להשיג תענוג בלתי אפשרי לו.

"זאת אומרת, שהריקנית צריכים למלאות עם רוממות , היינו עם בחינת למעלה מהדעת." אם הופכים את החיסרון ומפנים אותו החוצה במקום פנימה, אז מגיעים למילוי. אם האדם הופך את כל החיסרון שלו להשפעה ולא כדי לקבל. אלא על "לקבל" עושה צמצום א' ואחר כך בונה מסך, ומתייחס לזולת רק ביחס של "לתת", אז עובר דרכו תענוג אינסופי, אור אין סוף, שאיננו נכבה. כי את החיסרון הוא מרגיש בשני. איך השני נהנה, איך הוא מהנה את השני. ואז הוא נהנה, כי התענוג נשאר אצלו, אבל מזה שממלא מישהו. ולכן רק דרכו עובר כל אור האין סוף, והוא נעשה חופשי לחלוטין ללא שום הגבלה. בצורה כזאת הוא נמצא בזרימת החיים הנצחיים. האור מתחדש כל הזמן וממלא אותו. וזה נקרא שהאדם חוזר לעולם אין סוף.

שרטוט 6

לכן אין יותר חשוב לאדם מחוכמת הקבלה, אותה חוכמה איך לקבל את המילוי השלם. כי אפשר לקבל אותו אך ורק על ידי הכוונה. האדם עצמו ממשיך לקבל ולא מוסר לשני דבר, אלא רק מתייחס אליו באהבה ורוצה להרגיש את החיסרון שלו. כי אנחנו כלים דקבלה ולא יכולים לשנות את עצמנו. אלא רק להוסיף על הטבע לקבל את הכוונה. אבל על ידי תוספת הוונה האדם משנה את כל היוצרות.

שרטוט 7

חוכמת הקבלה היא שמלמדת את האדם, איך להוסיף כוונה לכל מה שהוא עושה. ואז הוא הופך מכל באי העולם הזה להיות רוחני, עובר להרגשה של המימד הנצחי. רק על ידי שינוי הכוונה. כי הוא משנה לחלוטין את הקליטה בכל החושים שלו, את כל תפיסת המציאות שלו. הכל משתנה לפי שינוי הכוונה שבו. ושינוי וונה יכולים לקנות על ידי כוח מיוחד, שהאדם מגלה אותו רק אם הוא רוצה לשנות את הכוונה שלו, את היחס שלו לחיים עם הזולת.

שרטוט 8

במידה שהאדם רוצה בשינוי הזה, הוא מגלה שקיים כוח הנקרא "תורה", מאור מיוחד שמחזיר אותו "למוטב", זאת אומרת, להידמות לטוב, לטוב ומטיב, לבורא. ובגילוי הכוח הזה מטפלת הקבלה. ואם לא עוסקים בשינוי הכוונה, אז כתוב על האדם "שאפילו הרקנין שבך מלאין מצות כרמון", מלאים פעולות, אבל נשארים ריקים. מדוע? חסרה להם הכוונה "ואהבת לרעך כמוך". ואז כל הפעולות שלהם מביאות רק ריקנות והידרדרות מדור לדור, שאותה מגלים היום.

למה מורגשת היום בציבור דחייה ממנהגי עם ישראל?

הדחייה בציבור ממנהגי עם ישראל איננה דבר טוב. כי עם לא יכול להתקיים בלי מנהגים. אלא עלינו לתת למנהגים האלה צביון רוחני. כי כל מנהגי ישראל נבנו בהתאמה לפעולות רוחניות. ולכן המקובלים הגדולים שמסרו לנו אותם מנהגים, הם הורו לשמור עליהם ולהתנהג כך. כי רצו שהעם יארגן את מהלך החיים, את כל היחסים בין האנשים, את היחס לזמן שלו לפי הצביון הרוחני שיש בזמן הרוחני לעומת הזמן הגשמי, כדי שישמר על עצמו כמה שיותר קרוב לרוחניות.

לכן כדאי להשתמש במנהגי ישראל, כי יש להם יכולת להחזיק את האומה יותר קרוב לתיקון. ודווקא המקובלים שזועקים מרה על חוסר הכוונה, שצריך להוסיף כוונה, שמצווה בלי כוונה "היא כגוף בלי נשמה", שהיא פעולה מתה, הם בעצמם חוזרים ומדגישים לא לעזוב את המנהגים, כי הם נותנים מסגרת שבלעדיה אין אומה. ובכל אומה ואומה רואים שיש מסגרת של מנהגים. ואם אין מסגרת כזאת באומות העולם, אז הם מאמצים מנהגים מלאכותיים כמו יום הקמת המדינה, יום קבלת החוקה, ימי ניצחון וכו'. אבל בעם ישראל כל המנהגים הם בהתאמה מלאה לפעולות רוחניות ולפי דרגות רוחניות. ולכן כדאי לקיים אותם.

אלא העניין הוא שמלמדים את האנשים לשים לב רק על החיצוניות, מה לקיים ואיך לעשות, ולא דורשים לשנות את הכוונה. אבל מקיימים את המעשה ללא כוונה נמצאים כל הזמן בירידה, בגלות. ואילו חוכמת הקבלה בשונה מהיהדות הרגילה, היא שמדברת על הוספת הכוונה, שהכוונה יותר חשובה מהמעשה, כי רק על ידי הכוונה נכנסים לרוחניות, לנצחיות, לשלימות, להרמוניה, לחיים מאושרים. ולכן מי שלא מבין אותה טוען, שלומדי הקבלה מזלזלים במעשה המצוות. אבל הדגש בקבלה הוא על הכוונה ולא על המעשה, כי על ידי הכוונה מגיעים לדבקות בבורא, ועל ידי מעשה ללא כוונה עלולים להתרחק ממנו, כמו שאומר הכתוב, שהם המלאים מצוות כרימון, אבל ריקניים.

איך ניתן להתמיד ביגיעה בלתי פוסקת?

רק על ידי האהבה, על ידי אהבת הזולת. לאמא שמגדלת תינוק אין מחשבות אחרות מלבד מחשבות עליו. היא בצורה טבעית כל הזמן מרוכזת רק בו, ולא חושבת על שום דבר אחר. האדם לא צריך לחייב את עצמו. חושבים שהשגת הרוחניות היא עניין קשה מאוד, שדורש מהאדם לחתוך משהו מעצמו, "לשרוף" את עצמו, להמית את עצמו עליה, כמו שכתוב: "הרוצה לחיות ימית את עצמו". אבל הוא ממית את הרצון לקבל שלו. ולהגיע לזה עניין קל הוא. כמו שבעל הסולם נותן דוגמא על המזוודה. אם סוחבים אותה ברוממות, לא מרגישים כל קושי. ואם אין רוממות, אז אי אפשר להרים אותה, כי כל הדרך הזאת היא נגד הטבע.

לכן אין לאדם שום בעיה לבצע פעולה רוחנית אם יש לו חברה, אם הוא יכול לקבל ממנה חשיבות של נתינה לזולת, אם הוא רוכש ממנה חיסרון של הזולת ואהבה אליו, כי באותו היחס הוא בקפיצה עובר לבורא ונכנס לנצחיות ושלימות. ואין לכך שום מניעה. אלא ההפך, כל החיים שלנו בעולם הזה וכל הייסורים והבעיות שמתחילים להיות מורגשים מיום ליום יותר ויותר, הם אך ורק כדי לדחוף אותנו להכרת הריקנות ולרכישת הנצחיות.

איך האדם יכול לדעת שהיחס שלו לזולת נובע מאהבה אמיתית ולא מרצון לקבל?

לכן יש לאדם קבוצה, והוא כל יום לומד מאמרים על מבנה הקבוצה ואיך לבנות חברה. כי אנשים מגיעים ללא קשר אחד עם השני ובלי אהבה זה לזה. אלא ההפך, הם באים אגואיסטים, שכל אחד ואחד שואל "מהו הטעם בחיי?", ודואג לפי הטבע רק על עצמו. ועוד יותר מהמידה של הטבע. כי לקבלה מגיעים אנשים הגרועים ביותר, כדברי הכתוב: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".

אלא אם הם מתאספים ביחד, הם מתחילים לגלות מהו סוד המילוי שחסר לכל אחד, ואיך למלא את עצמם. הם מתחילים להבין את החוכמה איך להגיע לאותו מילוי אינסופי, מהו הפטנט הזה, מהו אותו אמצעי מיוחד. ורואים שחוק האהבה מושרש בחוקי הטבע. כי החוק הזה הוא הבורא, והיחס שלו לכל מה שברא הוא אהבה. ולכן אם רוצים או לא רוצים, כולנו נמצאים תחת כוח האהבה ובכוח הזה נוצרים. ואם רוצים להתקדם לטוב, אין לנו ברירה אחרת, אלא חייבים להצטייד באותו כוח, באותה תכונה, בתכונת האהבה.

האם "ואהבת לרעך כמוך" היא כמו אהבה טבעית בין אמא לבן, שלא צריך לעבוד עליה?

אהבה מאדם לאדם לא יכולה לבוא באופן טבעי. אין אפשרות כזאת. כל החשבונות שאנשים עושים בעולם שלנו, בלי לתקן את עצמם על ידי המאור המחזיר למוטב, הם חשבונות אגואיסטים. כי הם לא הגיעו עדיין להכרת הרע שהחשבונות שלהם הם כולם אגואיסטים, ואין בהם שום דבר טוב. ולא עושים פעולות מיוחדות כדי שישפיע עליהם המאור, אותו כוח מלמעלה, שיתקן להם את הכוונה. כי רק אחרי שהכוח הזה מתקין לאדם את הכוונה, אז הוא יכול להתייחס באהבה לזולת. זאת אומרת, אהבה היא תכונה מיוחדת באדם שאיננה שייכת לו. אלא היא נוצרת בו על ידי כוח זר. ורק על השגת הכוח הזה צריך לעבוד. וזה נקרא "כוח התורה", כוח האור העליון.

כל אדם שמגיע לדרך של לימוד חוכמת הקבלה, ומתחיל לעבוד בקבוצה ועם הספרים, הוא לאט לאט מתחיל לגלות של הפעולות שלו הן פעולות אגואיסטיות בלבד. וגם המדענים מגלים היום בכל תחומי המדע, שכך אנחנו בנויים וזהו הטבע. האדם לא יכול לעשות שום תנועה עם הגוף, עם הרצון, עם המחשבה, לא של קבלה ולא של נתינה, אלא אם כן יש לו רווח ממנה. כי הרווח הוא חומר הדלק שמאפשר לאדם לזוז. כי האדם הוא מכונה שחייבת לקבל אנרגיה כדי להזיז את עצמה לפעולה מחשבתית, רצונית או פיסית. ומהיכן באה אותה אנרגיה? מההרגשה שהוא מרוויח, מאיזה רווח. ואם האדם נמצא בהפסד, הוא נכנס לייאוש, ואין לו כוח להזיז את עצמו ולשנות משהו.

ולכן אלה שמתחילים ללמוד חוכמת הקבלה, מתחילים לגלות בתוכם את הרע, ולהגיע למה שנקרא "הכרת הרע". להכיר שהטבע האגואיסטי לא מסוגל לעשות שום פעולה, אלא כדי להרוויח. והכוונה הפנימית הזאת היא טבעית, ולצאת ממנה יכולים רק על ידי האור העליון. ולכן אם רוצים להתרומם מעל הפעולות האגואיסטיות צריכים ללמוד חוכמת הקבלה בלבד, כי רק בה נמצא המאור המחזיר למוטב, שיכול להוציא את האדם מהקלקול של האגו ולהביא אותו לתיקון. וכל מי שאיננו לומד חוכמת הקבלה, הוא עדיין מקולקל. למרות שיכול לדמיין לעצמו, שהוא גדול ואוהב זולת, ומגיע לו עולם הזה ועולם הבא, והבורא חבר שלו. עוד לא הגיע אפילו להרגיש את הכרת הרע.

ואיך מגיעים לכך? אומר בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות קנ"ה): "ולפי זה, יש לשאול, אם כן, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה," בשביל מה המקובלים מפיצים את חוכמת הקבלה בכל פינה (וסובלים הכפשות אישיות שהם מיסיונרים, מפני שכל מפיץ של איזה רעיון נחשב בתודעת הציבור למיסיונר)? כי הם חושבים שתורת הקבלה חשובה לכל אחד.

למה היא חשובה לכולם? "אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם." אותו האור שמחזיר למוטב.

רק על ידי החשק. אין שום תנאים אחרים. מספיק אם יש לאדם מעט רצון. הוא יכול להיות איש פשוט שלא מבין כלום. הוא לא צריך להגיע לחוכמת הקבלה מלא וגדוש, או כמו שאומרים: "מילא כרסו בש"ס ופוסקים", מלא וגדוש מצוות מעשיות. אלא מספיק שיש לו דחף פנימי להגיע למשהו שחסר לו, להגיע טיפה לרוחניות, למשהו למעלה מהעולם הזה.

"פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו יתברך שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע." אין ברירה, כולם יצטרכו להגיע לתכונת האהבה של הבורא, כמו שכתוב: "כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". לכל האנושות לא תהיה ברירה אחרת, אלא "ונהרו אליו כל הגוים".

מכה אחר מכה האנושות עוברת כל יום. והמכות האלה ילכו ויתגברו ויצטמצם הפער בין זמני המכות, עד שמרגע לרגע נרגיש פה ושם בעולם, בכל מיני צורות מכות בלתי פוסקות. רק כדי לחייב את האנושות להסתכל על החיים, ולראות עד כמה הם בלתי נסבלים, ולחפש עצה מה לעשות. כי אנשים צריכים להגיע להכרת הרע. אבל לגלות את הרע לא פשוט. כי יכולים לגלות את הרע רק כמו שכתוב: "באורך נראה אור".

אם לומדים חוכמת הקבלה, האדם לומד פעולות של השפעה, ואז כלפיהם הוא מתחיל לגלות שהוא נמצא באגו הנקרא "יצר הרע". כי אם אין לאדם כנגד האגו שלו משהו מלמעלה, אותו אור של נתינה, הוא לא מזהה כרע את הטבע שלו עצמו. כל אדם רגיל ברחוב לא חושב שהוא אגואיסט, שיש לו יצר הרע, שחייו משולים לחיי בהמות וחיות. כי מגיעים להכרת הרע כתוצאה מפעולות רבות ותקופת ממושכת של לימוד, שהאדם מזמין על עצמו את המאור המחזיר למוטב, ואז מתחיל לגלות מי הוא.

ולפני כן הוא חושב את עצמו לצדיק. וכל אחד מצדיק את עצמו, כי בלי להצדיק את עצמו אין לו זכות קיום. אם האדם לא מרגיש את עצמו, שהוא צודק, שהוא פועל, שהוא נמצא, הוא לא יכול להמשיך בחיים. אם הוא לא מצדיק את עצמו, הוא כאילו מוחק את עצמו. וההרגשה הזאת היא הרגשה נוראית. אלא במידה שלומדים קבלה, ונכנסים לחברה שמקבלים ממנה תמיכה, רק אז מתחילים להכיר את הרע שיש בנו, ועד כמה אנחנו אין ואפס.

במידה ויש לאדם תמיכה מהחברה שלא יברח ולא ייפול לידי ייאוש, אז האור העליון מגלה לו עד כמה הוא אפס אפסים. אחרת האדם מרגיש את עצמו מנוטרל ומחוק בעולם. כי הכרת הרע היא הרגשה מאוד מאוד לא נעימה, שהאדם מתחיל לגלות שהוא כולו אגואיסט, וגם האחרים מסביבו. אבל שהוא החת מכולם, ואין לו בכלל זכות לחיות ולהתקיים.

רק אם הוא מקבל דרך החברה הכרה בחשיבות המטרה, שמה הוא מגלה על עצמו זה מטרתי, אז הוא מתחיל לראות את עצמו בעצם כהפוך מהכוח העליון, מן האור. וההרגשה הזאת היא שהופכת להיות אצלו חומר הדלק דווקא לצאת מהמצב הזה קדימה. מה שאין כן אצל אנשים רגילים, שסתם מתגלה להם שהחיים האלה הם ללא תועלת, הם נכנסים לייאוש כזה שלא מסוגלים לזוז ממנו הלאה.

למה הגבר לומד ולא האישה?

לאישה יש יכולת להגיע ללימוד, ולהכרת הרע, ולהתקדמות, לא פחות מאשר לגבר. הבורא ידע מה הוא עושה כשברא שני מינים בטבע. כי דווקא בתמיכה הדדית ביניהם, הם מגיעים לשלימות.

"והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים".

"יזה" נקרא, שהאדם מפנה את הכלים דקבלה שלו, את כל הרצונות שלו, שהם כולם נשארים כמו שהם, להשפעה לטובת הזולת. הוא מוסיף לרצון לקבל כוונה דלהשפיע, של לתת, ואז נכנס להרגשת העולם הרוחני.

איך בונים על רצונות שהם כולם אגואיסטיים, כוונה על מנת להשפיע?

רק על ידי המאור המחזיר למוטב. מתוך בדיקה האדם רואה שכל כולו כוונות על מנת לקבל, כולו אגואיסט, שאין בתוכו משהו שהוא יכול לקחת אותו כיסוד ועליו לפתח, כי כל היסודות שלו הם כולם לעצמו, לאן שלא פונה ובודק את עצמו. אבל מההרגשה הזאת הוא מתחיל כבר את התיקון. וצריך לדעת רק דבר אחד, שיש כוח עליון, שברגע שהוא מיואש מכוחותיו עצמו, הוא פונה אליו והכוח הזה מתקן אותו. וזה נקרא "תפילה".

האדם נמצא תמיד ב"מחצה", בחצי, שהוא עצמו צריך לבקש, להביא את החיסרון, להעלות מה שנקרא "מ"ן", בקשה, תפילה. והכוח שמתקן אותו, הוא החצי שבא מלמעלה. לאדם עצמו אין שום כוח, או יכולת, או הבנה, איך לעשות משהו בתוכו. אלא רק לגלות שהוא לא מסוגל בעצמו, אבל יש כוח זר שמסוגל לעשות בו את השינוי הזה. שהוא מיועד לכך, ורק מחכה לבקשה של האדם כדי לחולל אותו.

וההרגשה הזאת שמצטיירת בלב האדם, "נו, תעשה עלי משהו", היא נקראת "תפילה". וההרגשה הזאת היא שפותחת את הכניסה של האור לתוך לב האדם. והאדם מקבל כבר וונה חדשה, את הכוונה על מנת להשפיע במקום כוונה על מנת לקבל. זאת אומרת, "על מנת להשפיע" נקרא שהוא יוצא מעצמו, מהרצונות שלו, כלפי חוץ. הוא מתחיללהרגיש את העולם שמחוץ לו, ולא איך הוא בפנים. וזה נקרא להרגיש את העולם הרוחני. ובאמת מרגיש שכולו כולו כמו שכתוב: "עולם הפוך ראיתי".

האם חסרה לנו יגיעה?

לאדם לא חסרה יגיעה. לא רוצים ממנו יגיעה, אלא הוא צריך להגיע לבקשה. אבל הוא לא יכול לבקש אחרת ממה שהלב שלו רוצה. והלב שלו דורש מילוי ותענוג. אלא שנמשך אחר התענוג מגלה, שהלב שלו לא יכול להתמלא בצורתו הנוכחית, כי הוא "רע", ההפך ממה שצריך להיות. ואם הוא מבקש תיקון, הוא מגיע לזה שעל ידי האור נבנית בו כוונת ההשפעה. ואז מתחיל להתייחס לאחרים אחרת, מחוץ לעצמו, להרגיש מה האחרים רוצים ולהתכלל מהחסרונות שלהם.

ואם הוא נכלל מהחסרונות של האחרים, שזה נקרא "מצטער בצער הציבור". אז רוצה לאהוב אותם ולמלא אותם, ואז מבקש יגיעה. כי רוצה למשוך את כל האור כדי להעביר להם. זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע", שדרכו עובר אליהם האור. אבל אותה יגיעה שמבקש, אמנם שהיא נקראת "יגיעה" ו"עבודת ה'", היא בכלל לא יגיעה. אלא היא בשבילו תענוג, כמו שאמא נהנית לתת לתינוק שלה. בשבילה הנתינה הזאת איננה בכלל יגיעה, כי היא מרגישה כמה היא ממלאה אותו וכמה הוא נהנה.

כמה האדם צריך להתאמץ ולהתגבר בכוחות עצמו, עד שפונה לבורא מיואש מכוחותיו עצמו?

הכל תלוי בעבודה שלו בקבוצה. כי מהקבוצה הוא מקבל התרשמות, איך שהם עובדים, איך שהם פועלים. ובספרי הקבלה מסבירים לו, מה על האדם לעשות עם עצמו, ומה הבורא דורש מהאדם. שהבורא דורש ממנו להתקרב אליו, להיות דומה לו, להיות "אדם", "אדמה לעליון". אבל במה הוא יכול להידמות אליו? להידמות אליו על ידי מעשים שיעשה בידיים וברגליים, הוא לא יכול כי לבורא אין דמות. אלא לכוח העליון הזה של הטבע יש תכונה אחת בלבד - אהבה.

ואיך האדם יכול להגיע אליה? המקובלים מורים לו ללמוד אותה דרך אהבת הזולת. ואותו "זולת" היא הסביבה שלו. ולכן האדם צריך להתחיל לבנות קבוצה, מערכת, שבה תשרור אהבה בין אחד לשני, כמו שכתוב: "ואהבת לרעך כמוך". ועל ידי זה הוא יבנה "כלל", משהו כולל, כלל גדול ל"תורה", לאור, ועל ידי זה יזדהה עם האור. זאת אומרת, העקרונות של הדרך הם פשוטים מאוד, ודורשים רק כמה כללים שצריך לבצע.

אלא הבעיה היא בביצוע. כי האדם צריך להילחם נגד האגו, נגד הטבע שלו. לכן הוא צריך תמיכה מהחברה ומהספרים. וזה לא פשוט. פעם ראשונה בחיים שלו הוא לא הולך לרכוש משהו בצורה ישירה, בכל דבר לחטוף ולנצל את הזולת, כמו שהיה רגיל בעבודה המקצועית שלו, או בכל המשחקים והניחושים האלה של הלוטו והטוטו. אלא ההפך, הוא מנצל את עצמו כדי למלא את הזולת. עיקרון שהוא לגמרי לא מובן לאף אחד, ואף אחד לא רוצה אותו, וכולם בורחים מפניו. עד שהאדם מתחיל לעכל שהעיקרון הזה, הוא החיים האמיתיים, הרוחניים והנצחיים.

לכן היתה הנפילה שלנו לעולם הזה, כי ממנו צריכים להתרומם. להגיע מהעיקרון האגואיסטי ששולט בעולם הזה, לעיקרון של הנתינה. ואז האדם נכנס לחיים רוחניים, לזרימה של חיים שלמים ונצחיים. אין לנו פיתרון אחר, אלא רק בקניית הוונה על פני כל הרצונות, על ידי המאור המחזיר למוטב. אבל איך סוף כל סוף יוכל להגיע לנתינה, אם היא נגד הטבע שלו? על ידי החברה. היא שתומכת בו ונותנת לו דוגמא.

אם האדם נכנס לחברה נכונה, הוא מקבל מהם חיסרון לנתינה ורוצה להיות כמוהם. אין לו ברירה, כך מסודר כל עניין הזולת. כי כולנו חלקים מאותה נשמה אחת שהתחלקה, וכל אחד תלוי בכל האחרים ומושפע מהם. לאיזו חברה שהאדם לא ניכנס בעולם שלנו, הוא רוצה או לא רוצה, הוא מקבל את החשיבות מה שהם חושבים, ורוצה מה שהם רוצים. לכן הבחירה במטרה היא בסופו של דבר תלויה בבחירת הסביבה. כי אפילו שיש לאדם מטרה נכונה, אם הוא נכנס לסביבה אחרת, היא משנה לו לגמרי את כל הכיוון.

איך האדם מגלה מה בדיוק הוא צריך לעשות?

האדם לא צריך שום דבר חוץ מניצוץ קטן, רצון קטן מאוד, רצון לדעת בשביל מה הוא חי. הבעיה היא שכל השאלות האלה על מהות החיים: "בשביל מה אני חי?", "מי הוא הבורא?", "מה הוא רוצה מאיתנו?", "למה אנו נמצאים בעולם הזה?" - מדאיגות אותו רק בילדות. וככל שהוא הולך ומתבגר נשכח ממנו עד כמה הן מדאיגות אותו מבפנים. כי החיים היומיומיים לוחצים עליו וממלאים אותו בכל מיני דברים זמניים, עד שהוא לא מרגיש יותר את החיסרון הטבעי.

אבל דווקא השאלות האלה מדאיגות אותנו מבפנים עד עצם היום הזה. אלא למרבה הפלא האדם בנוי כך, שהגדולים רק שואלים "איך אפשר לקבל ברכה?", כי רע להם ורוצים לקבל לפחות משהו מתוק "למרוח על הפצעים". והילדים לא מבקשים "למרוח מתוק על הפצעים", אלא רוצים לדעת את המהות, מהי הסיבה. אבל יש לקוות שכל הייסורים האלה שהאנושות עומדת בפניהם, הם יפתחו לכולנו את העיניים והלב לחזור שוב לאותן השאלות על מקור החיים. כי זאת כל הסיבה לכך שמיום ליום אנחנו עוברים מכות חיצוניות ופנימיות.

בשביל מה להתמלא בתענוג אם מעבר לפינה אורב מפח נפש?

לתענוגים גשמיים אנחנו נמשכים מאין ברירה, כי זה הטבע שלנו. האדם לא יכול לחיות בלי תענוג. הבורא ברא בכוח שלו, באור שלו, באהבה שלו, רצון לקבל הנאה ותענוג. חוץ מזה הוא לא ברא דבר. כל הטבע של הבריאה מראשה ועד סופה הוא רצון להנות, חיסרון להנות. בכל הדרגות, דומם, צומח, חי, מדבר, כולל אטומים, מולקולות, קריסטלים, צמחים וחיות. כל הכוחות הרוחניים בעולם הרוחני, וכל היצורים ובני האדם בעולם הזה, כולם רוצים רק להנות. כי מחוץ לבורא לא קיים אלא רק רצון להנות.

הרצון ברוחניות והרצון בגשמיות הוא רק להנות. אלא בגשמיות הרצון להנות הוא לטובת עצמו, למלא בצורה ישירה את החיסרון, וברוחניות הרצון הוא למלא את השני. אבל בשני העולמות פועל הרצון להנות. רק בעולם שלנו רוכבת עליו כוונה לקבל לעצמו, וברוחניות רוכבת עליו כוונה להשפיע לזולת. ואנחנו לא מסוגלים להימנע ממנו או לעצור בעדו, כי הוא כל החומר שלנו. האדם הוא לא בעל הבית עליו. אלא אם הוא רוצה לשנות את סגנון העבודה עם החומר שלו, שבמקום לעבוד למלא את עצמו הוא יעבוד למלא את הזולת.

ואז הוא נעשה נזקק לבורא, למאור שמגיע ממנו, שבא ומשנה לו את הכוונה. אבל אף פעם לא את הרצון עצמו. הרצונות נשארים אותם הרצונות כמו שהבורא ברא. כל ההבדל בין הקלקול לתיקון הוא בשינוי הכוונה ולא ברצונות. לכן נאמר שלא איכפת לקדוש ברוך הוא איזה פעולות האדם עושה, כי בפעולות חשובה הוונה. אם הכוונה של האדם היא לעצמו, הוא יכול לעשות את כל הפעולות הטובות ביותר שנראות לכולם ממש מצוות, אבל הן הפוכות לגמרי ממה שצריך, ובגלל זה הוא נמצא ב"גלות", בחושך יותר גדול.

ואם הוא עושה אותן פעולות בכוונה על מנת להשפיע, אז הוא מגיע ל"גאולה", להכרת האלוקות. כי כל ההבדל הוא בכוונה. הכוונה משנה את טיב הפעולה. הקבלה מלמדת את האדם שכל הבירורים ביחס שלו לעצמו ולאחרים הם נמצאים בפנים בתוכו. וכל ההבדל בין להיות צדיק או להיות רשע הוא בכוונה. הרשע חושב על עצמו, והצדיק חושב על האחרים "ואהבת לרעך כמוך", ובתוך אותה אהבה לזולת הוא מרגיש גם את הבורא. כי הבורא הוא תכונת הנתינה, ואם האדם נמצא בנתינה, אז לפי השוואת הצורה עם תכונת הבורא, הוא מרגיש את הבורא ונמצא בדרגתו ובמצבו. לכן לימוד הקבלה הוא רק לימוד של וונות.

מה ההבדל בין רוממות האדם לרוממות הבורא?

בחלק מן הדרך הם מנוגדים זה לזה. האדם שהולך ונעשה אגואיסט, הוא לא יכול להרגיש את הבורא, אלא כמו שכתוב: "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". כי החוק הכללי של הרוחניות הוא חוק השתוות הצורה. וככל שהאדם נמצא באותה תכונה כמו הבורא, הוא קרוב יותר לבורא.

אלא מהיכן באים תרי"ג הרצונות של האדם? הבורא הוא האור העליון. והאור העליון הזה התחלק כלפי האדם לתרי"ג אורות הנקראים "תרי"ג אורחין דאורייתא". כל האורות יחד נקראים "תורה", ולא מה שכתוב בספר התורה. אלא "תורה" נקרא אור. בתרי"ג האורות האלה הבורא ברא את תרי"ג הרצונות של האדם, הנקראים כולם יחד "נשמה".

כדי לתת לנשמת האדם יכולת להכיר אותו ולהיות כמוהו, הבורא צרף לכל הרצונות האלה כוונה "לעצמו". כוונה המוגדרת בקבלה כ"על מנת לקבל", על מנת לקבל הנאה ותענוג. וכך כל הרצונות של האדם פועלים במחשבה לקבל לעצמו. אבל אם בזמן הפעולות האדם משתמש ברצונות כדי להגיע לכוונה הפוכה, לכוונה להשפיע, לתת, אז באותה כוונה הנקראת "על מנת להשפיע", הוא מגיע להידמות לאור, לבורא.

שרטוט 9

אם מכל תרי"ג הרצונות של האדם, הנקראים כולם יחד "רימון", רק רצון אחד נעשה דומה לבורא, נקרא שהאדם נמצא ליד הבורא, נוגע בו ברצון האחד הזה. אבל בכל יתר תרי"ב הכלים הרצונות שלו הם רק לקבל לעצמו, למרות שיש לבורא תרי"ג אורות להשפיע לו. כי רק בכלי אחד האדם יכול להשפיע ולהיות כמוהו. וזה נקרא "נגיעה".

ולפני שהאדם "נוגע" בבורא, הם מרוחקים זה מזה כ"מזרח ממערב", כשני דברים מנוגדים, כי אין ביניהם תכונות דומות. אלא הרצונות של האדם הם לקבל והבורא כולו להשפיע. אבל אם כל הרצונות של האדם מתוקנים, אז האדם נמצא בתוך הבורא. או להפך, הבורא ממלא את האדם. כי "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא".

שרטוט 10

זאת אומרת, לפי השתוות הכוונות הכל נעשה אחד, "חד הוא". "ישראל", הכלי של האדם, שהאור המתקן, "אורייתא", תיקן ונתן לו כוונה על מנת להשפיע, מתמלא באור הכללי, בבורא, "קודשא בריך הוא". אבל הרצון של האדם נשאר כשהיה, דבר לא השתנה בו מלבד הכוונה. לכן בלימוד הקבלה לומדים מה הוונות שיש לאדם, ולמה הן צריכות להשתנות.

שרטוט 11

איך מונעים מהמילוי בתענוגים גשמיים להקהות את החיסרון לרוחניות?

האדם שמגיע ללימוד חוכמת הקבלה, בוערת בו השאלה "בשביל מה אני חי?", והוא רוצה להגיע למשהו רציני ונצחי, ולא סתם לעבור את החיים שלו בייסורים וללא תכלית. אבל פתאום הכל נרגע ונכבה בו. אבל כך קורה לו בכוונה. כי בקבלה אנחנו מתקדמים כל הזמן על ידי האגו שגדל ודורש יותר מילוי. אבל בינתיים העיסוק בחוכמת הקבלה לא מביא לו מילוי. ואז האדם מתחיל להרגיש שישנם מילויים במקומות אחרים, ובכל הצורות האחרות שיש סביבו. והוא שוב נמשך לכדורגל ולכל מיני תאוות גשמיות ובהמיות. ויכול לאבד את הדרך, ולחזור שוב רק בעוד גלגול או שניים. אבל חבל על הזמן עד ששוב מי יודע מתי יקבל רצון לרוחניות, ויממש את עצמו ויגיע לתכלית. כי אין ברירה, כולם יהיו חייבים להגיע לתכלית.

לכן בעל הסולם כותב תיכף בתחילתה של "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות ד'), שהבורא מביא את האדם לבחירה בקבוצה. ובפעולה הזאת אין לאדם עצמו בחירה, אלא הוא מקבל מלמעלה את הכיוון, דרך ספרים, דרך ערוצי אינטרנט, דרך שמועה. אם הרצון שלו אמיתי, הוא לפי חוק השתוות הצורה נוגע בעולם שלנו במשהו, פותח לעצמו משהו, ששייך לרוחניות. אם הרצון שלו הוא לרוחניות, אז הוא מביא אותו למגע עם אותו משהו שהלאה יכול למשוך אותו לרוחניות. אבל מאותו רגע ואילך עוזבים אותו, והוא צריך להתחיל בעצמו ליצור קשר יותר ויותר חזק, בין הרצון הפנימי שלו לבין אותו אמצעי שמצא. לכן מיד חייב בכל הכוח להיכנס לקבוצה וללימוד, וכמה שיותר לאחוז בה.

כל תלמיד מתחיל מצליח אך ורק בתנאי שלוקח על עצמו כל מיני פעולות והתחייבויות ששייכות לחיים שמנהלת הקבוצה. כי זה קושר ומחייב את האדם לעשות ולהשתתף. כל אחד ימצא את מקומו לפי מה שהוא יודע ומסוגל. בכוונה מפתחים בקבוצה חסרונות ודרישות לכוחות נוספים, כי בלי הקשר הזה האדם לא מחזיק. אלא הוא חייב למצוא בה מימוש עצמי. לשם כך קיימת הקבוצה. ומי שלא קושר את עצמו לפעילות של הקבוצה, ולא מרגיש שהפעולות שלו תורמות לחברה, שעל ידי התרומה שלו לקבוצה הוא יוכל לקבל ממנה התרוממות וגדלות המטרה, אז לא יהיו לו תומכים, והוא ייפול ואף אחד לא יוכל לעזור לו. ועל זה נכתבו מאמרים רבים.

חזרה לראש הדף
Site location tree