מאמר י"ז: "מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא"
"הנה תגא , פירושו כתר, וכתר הוא סוד מאציל ושורש. והקדושה, היא מחוברת עם השורש, כלומר שקדושה נקראת שהיא בהשתוות הצורה עם השורש שלה. שפירושו, כמו שהשורש שלנו, היינו הבורא, רצונו הוא רק להשפיע, כמו שכתוב רצונו להטיב לנבראים, כמו כן הקדושה היא אך להשפיע להבורא. מה שאינו כן הס"א, כל כוונותיה היא, רק לקבל לעצמה. לכן, אינה דבוקה עם השורש, שהוא סוד הכתר. לכן נקראת הס"א שאין לה תגא, היינו שאין לה כתר, משום שהיא נפרדת מהכתר."
בטבע ישנם שני כוחות. כוח האור, כוח השפעה, המאציל, שברא עוד כוח, הנקרא כוח הקבלה, רצון, כוח הרצון, הרצון לקבל. שני הכוחות הללו נמצאים כביכול בניגוד זה לזה, מפני שמצד המאציל הוא צריך את הנאצל ברצון לקבל, שיקבל ממנו את ההטבה, וירגיש אותו כטוב ומטיב. ובאמת האור פועל בכל, ומוציא רצון לקבל יש מאין. תוך שהוא מפתח ומגדל אותו דרך ארבע בחינות דאור ישר, ולאחר מכן דרך כל העולמות, עד לאותו מצב כנגדו, הנקרא "העולם הזה".
ואז מסדר לו מקום מיוחד לבחירה חופשית, כדי שהרצון לקבל יתפתח מתוך בחירה חופשית, ויגיע למצב, שאמנם הוא משתמש מן המוכן בכוח הרצון לקבל ובכוח הרצון להשפיע, אבל מתוך שמוצא לעצמו מקום ביניהם לבטא את עצמיותו. ובכך בונה משהו הנקרא "נברא", שנמצא כקו אמצעי, בשילוב בין שני הכוחות הללו, בין הרצון לקבל לרצון להשפיע.
והנברא הזה, שבונה את עצמו, כשליש אמצעי דתפארת, כמשהו שלא היה קודם, בין רצון לקבל לרצון להשפיע, הוא בונה זאת מתוך הנחה ומתוך ידיעת המציאות, שכל הפעולות, הן נעשות מצד האור. האור מנענע את הכלים והאור בונה את הכלים. התפשטות האור והסתלקות האור עוה את הכלי, החיסרון, רצוי לתפקידו. הארת האורות, מביאה להיווצרות המסך. אלא רק נברא יכול להשתמש בכוחות, של האור, של ההשפעה.
ואם הוא מגיע למעמד הזה, אז לחלוטין אין לו שאלה, אם רק כוח אחד, כוחו של האור, הוא שפועל במציאות, אלא הוא משתמש בו, במידה והוא יכול להיות דבוק לאותו הכיוון, ולאותה הפעולה שהאור עושה. היינו, הבורא נותן לנברא כוח ויכולת להשתמש בכלי שלו כדי להשיג את מטרת הבריאה. והנברא מבצע זאת.
ובמקרה כזה, ודאי ברור ש"אין עוד מלבדו", ורק בכוח האור משיגים את המטרה. אבל להשיג את המטרה, להבין אותה, ולראות את מקום הנברא, ואת התהליך שעליו לעבור, אפשר רק מתוך דבר והיפוכו, מניגוד בין הכוחות. ולכן הנברא שרוי בין שני כוחות מנוגדים. כוח אחד הוא כביכול כנגד, "אחוריים", בשל הרצון להשפיע, הנקרא "שמאל". וכוח הימין, כוח ההשפעה.
כמו שמוסבר בספר הזוהר (מאמר "אותיות דרב המנונא סבא") על אות ב', שהיא אות מיוחדת, כי רק על-ידה אפשר לברוא את העולם. מפני שבה נמצאת "ברכה", ייחוד עם כוח האור. כי רק בייחוד עימו אפשר להביא את "העולם", היינו, את כל יתר הרצונות שברא הבורא, לתיקון הנרצה. ולכן בעל הסולם אומר, שיש כוחות של שמאל כנגד ימין ל, מלבד תכונה אחת שאין בשמאל.
השמאל הוא העתקה מהימין, כמו צל של הדבר האמיתי. בצל יש הכל עד כל הפרטים, מלבד אחד - אין בו אמת. אין לו כוח או ישות בפני עצמו. אלא רק קיום כצל, כדי שכלפיו אפשר יהיה למדוד, לראות את הדברים, להבחין בהם. מפני שהנברא נברא יש מאין, בהפכיות מן האור, ולא יכול להרגיש רק אור. אלא חייב כדי להבחין בדברים, להרגיש אור כנגד חושך. ובניגוד ביניהם, הוא מוצא את ההבחנות שלו.
לכן, חייבים מצד אחד את הסיטרא אחרא. אבל מצד שני צריך לגלות בניגוד שלה עם הקדושה, שהיא באה לנו כעזר, כדי שנאחז בקדושה. וההבדל ביניהם הוא, כצל לעומת הדבר האמיתי. כי אין לה "תגא". אין לה כתר, אין לה מאציל, אין לה משהו מעצמה. אלא היא קיימת רק כהעתקה, כצל, מהקדושה.
"ובזה נבין מה שאמרו חז"ל "כל המוסיף הרי זה גורע" (סנהדרין כ"ט), היינו שמוסיף על חשבון, הרי זה גורע וזה לשונו, ואף כאן כך, במה שבפנים כתוב, "ואת המשכן תעשה עשר יריעות", במה שמבחוץ כתוב, "עשתי עשרה יריעות", מוסיף אותיות, דהיינו שמוסיף ע' על שתי עשרה, וגורע מחשבון, שנגרע א' מחשבון שתי עשרה, מחמת הוספת ע' על שתי עשרה, עד כאן לשונו (זהר פקודי אות רמ"ט)."
זאת אומרת, השאלה היא כך: איך יכול להיות ש"כל המוסיף" הוא "גורע"? הרי הוא הולך ומוסיף, אז איך בהוספה שלו יש פחות ממה שהיה קודם? אלא אם מוסיפים לסטרא אחרא תכונות שאין לה, זאת אומרת, שהיא קשורה לבורא, שהכוח שלה הוא כוח ממשי בעל עצמאות, ולכל הכוחות של הגוף והטבע שלנו יש איזה קיום בזכות עצמם, שהם באים וצריך לקיימם ולהתייחס אליהם ברצינות, אז "כל המוסיף" לכוחות האלה אישיות ויסוד, הוא "גורע", הוא מוציא את כל היסוד הנכון מהתהליך שהוא צריך לעבור. כי באמת אין בסטרא אחרא יותר ממה שלמדוד ולבדוק לעומתה, ועל ידה להיאחז בקדושה.
כל הכוחות שישנם באדם, בסביבתו ובכל מציאותו, הם באים מלכתחילה כדי להטות את האדם מדרך הישר לבורא. ואם האדם דווקא דרך כל הכוחות האלה, משתדל לזהות את כוח הבורא, אז הוא מגיע למטרה. כי הכוחות האלה בצורתם השלילית, הם מכוונים את האדם לבורא. וזה כל ייעודם. אבל מי שמוסיף לכוחות האלה קיום עצמאי, הוא נקרא "משתחווה לאלוקים אחרים", לכוחות רבים כביכול שנמצאים סביבו. כי חושב שיש לכל כוח, מקור ורצון משלו, וגם על עצמו הוא חושב, שהאדם קיים ומבין ורוצה ועושה בעצמו. אם הוא עדיין לא הגיע ל"אין עוד מלבדו", זה נקרא ש"משתחווה" לכוחות הטבע, לכוחות רבים, רשות הרבים. ואז נקרא ש"מוסיף" להם מה שאין בהם, כי הם לא "אלוקים", ואז נמצא "גורע".
"ידוע שענין חשבון נוהג רק במלכות, שהיא עושה את חשבון של גובה הקומה של המדרגה (ע"י האור חוזר שבה). וידוע שמלכות נקראת, הרצון לקבל לעצמו, ובזמן שהיא מבטלת את הרצון לקבל שלה להשורש, שהיא אינה רוצה לקבל, רק להשפיע להשורש, כדוגמת השורש שהוא רצון להשפיע, נמצא שמלכות הנקראת "אני", נעשית לבחינת "אין" בא'. שרק אז היא ממשכת ומקבלת את אור הכתר, לבנין פרצופה, ונעשית בסוד י"ב פרצופי דקדושה."
רק בתנאי שהאדם מצרף לכוחות שפועלים עליו את הכתר, את הבורא, את האות א', "אלופו של עולם", הוא מצליח להגיע למצב, שמשתמש בכל כוחות הטבע, של עצמו ושל סביבתו, בצורה נכונה. ואז רואה שאותו "סטרא אחרא", "צד אחר", נברא מלמעלה במיוחד בשבילו לשימושו. כי דווקא בגלל שאין לה "תגא", שלא מוסיף את הכתר לכל הכוחות האלה, אלא משתמש בכוחות האגואיסטיים שלו עצמו ובהשפעות של החברה עליו, בלי לברוח מאותן סיטואציות, אלא מתוך המצבים האלה מכוון את עצמו נכון לכתר, כדי להימצא רק בכוחות דהשפעה, רק בכוח אחד, במקור אחד, אז הוא מגיע על ידם לבנות את כל י"ב פרצופי הקדושה. תחילה מי"ב פרצופי אצילות, ולאחר מכן בי"ג תיקוני דיקנא. שניים עשר פרצופים, שהם שישה פרצופים, עם הנוקבאות שלהם - עתיק ונוקבא, אריך אנפין ונוקבא, אבא ואמא ונוקבא, ישראל סבא ותבונה ונוקבא, וזו"ן הגדולים או זו"ן הקטנים (תלוי איך סופרים אותם).
"מה שאין כן בזמן שהיא רוצה לקבל לעצמה, אז נעשה עין רע . זאת אומרת, במקום שהיה מקודם צירוף אין , היינו בחינת ביטול להשורש שהוא כתר, נעשית בחינת עיין (שפירושו בחינת ראיה וידיעה, בתוך הדעת). שזה נקרא "מוסיף", " מוסיף את הכלים דקבלה שלו, "היינו שרוצה להוסיף על האמונה בחינת ידיעה, ולעבוד בתוך הדעת."
אם האדם מצרף את הכלים דקבלה שלו, למה שמתרחש בו ולפניו בכל חמשת החושים, אז הוא נופל לראיית העולם הזה, לתמונת העולם הזה בלבד, וקביעת המציאות שלו איננה נכונה. אבל אם הוא יכול אותה תמונה שמתראה לו בחמשת החושים, להעלות למעלה מהדעת, זאת אומרת, למעלה מלפענח אותה ברצון האגואיסטי שלו, ולצרף אותה למדרגה עליונה, לאח"פ דעליון, אז הוא נמצא בקדושה ומוצא ברכה.
העיקרון הזה נובע מן העובדה, שהכלי האמיתי שלנו, הוא "שליש אמצעי דתפארת", לא טוב ולא רע, לא קדושה ולא קליפה, אלא אותו משהו הנמצא בבחירתו החופשית של האדם. הבחירה לצרף את עצמו בכל מצב שעובר עליו, לדרגה עליונה, למדרגה עליונה, לפרצוף יותר עליון, לאח"פ דעליון, למרות שהיא נגד הרגש והשכל שלו. להדביק את עצמו "לתקרה", למדרגה יותר עליונה, ואז ללכת באמונה למעלה מהדעת. אבל "אמונה למעלה מהדעת" לא נקרא, שמאבד את עצמו לדעת או נעשה לא שפוי בדעתו, אלא קונה שכל ודעת אמיתיים. הוא הולך עם דעת העליון, דווקא עם דעת יותר גדולה, ונעשה יותר חכם.
מה שאין כן אם הוא הולך עם הדעת שלו עצמו, זאת אומרת, מדביק שליש אמצעי דתפארת למדרגה תחתונה, אז למטה מ"שליש תחתון דתפארת" הוא כבר נמצא בכלים דקבלה, שמבטל את הדבקות שלו בכתר, בתגא, והולך אחר השכל הגשמי שלו. אבל למרות שנראה לו, שהוא עומד על קרקע בטוחה, ומצליח, ועושה חשבון שקול וברור בעולם הזה, הוא נעצר שם, וכמו שכתוב "מתייבש מקורם" ולא זוכים לשום ברכה. כי במקום לקנות כלים גבוהים יותר, הוא נדבק לשכל הבהמי שלו.
אלא כל עניין הבחירה הוא, במה האדם רוצה להידבק, איזה חשבון הוא רוצה לעשות, או חשבון של "אין עוד מלבדו" שמתכלל בבחינת ההשפעה, או חשבון שכולו נעשה לפי 'הכרס' שלו, לפי הבטן המלאה שלו.
"היינו, שאומרת שיותר כדאי לעבוד בתוך הדעת, אז הרצון לקבל לא יתנגד על העבודה, וזה גורם גריעו , היות שנפרדו מהכתר הנקרא רצון להשפיע, שזהו השורש. שאין כבר ענין של השתוות הצורה, עם השורש הנקרא כתר, ומטעם זה נקראת הס"א, מלכותא בלי תגא. כלומר שהס"א, המלכות שלה, אין לה דביקות עם הכתר, לכן אין להם רק י"א פרצופים, בלי פרצוף כתר." אותם סימנים הנקראים "י"א סימני קטורת", "שעיר לעזאזל", "שערא דתפילין", שרק על ידם אפשר לספק לסטרא אחרא כוח קיום כדי שהיא תתקיים. ואז האדם יוכל על ידה לעשות הבחן בין טוב לרע, בין חושך לאור, וכך להתקדם.
"וזה הפירוש מה שאמרו חז"ל, "תשע ותשעים מתו מעין הרע"." זאת אומרת, "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה". ומה ההבחן בין מי שמצליח להגיע לבורא, לבין מי שלא מצליח בדרך? מי שמצמיד את עצמו לכתר. "שהכוונה היא, מטעם שאין להם בחינת כתר, כלומר שבחינת המלכות שבהם שהיא הרצון לקבל, לא רוצה להתבטל להשורש, הנקרא כתר. זאת אומרת, שהם לא רוצים לעשות, מה-אני הנקרא רצון לקבל, שיהיה בחינת אין, שהיא ביטול הרצון לקבל, אלא שהם רוצים להוסיף, וזה נקרא עיין רע. היינו שבמקום שצריך להיות אין, עם א', הם מכניסים עיין רע, לכן הם נופלים ממדרגתם, מטעם חסר דביקות להשורש.
וזה פירוש, מה שאמרו חז"ל, "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד"." "מתגאה" איננו מי שמלא גאווה לחשוב, שהוא יותר חזק מהבורא. אלא בקרב האנשים שנמצאים בעבודה, ביכולת להכריע את עצמם לכף זכות ולעלות על ידו, "כל המתגאה" הוא מי ששופט לא נכון מקום הבחירה.
האדם שמדביק את עצמו לעליון, למדרגה יותר עליונה, ומתבטל להנהגה העליונה, ל"אין עוד מלבדו", ומשתדל לראות את כל הכוחות שפועלים עליו ככוח אחד, שמייצר לו את כל העולם שלו. אם מקום להשתדל לעשות כך ולהתבטל לכוח העליון, זאת אומרת, ללכת יחד עימו ולגלות את התמונה האמיתית של המציאות, הוא נדבק לכוחות שונים, זרים - לכוח של עצמו, שכביכול יש לו בחירה וכוח ושכל בפני עצמו, ולכוח הסביבה, שכביכול הכוחות האלה הם באים מעצמם, שאין להם כתר - אז נקרא שהוא נמצא ב"סטרא אחרא", שניתק את עצמו מ"הכתר", משורש אחד.
"וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות, מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה', וזה פירוש מה שאמר "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי," זאת אומרת, כל הכוחות שהאדם מרגיש כעולם, ככוחות מפוזרים שפועלים עליו מבחוץ, וגם את עצמו כעולם קטן, שפועל על ידי כוחות למיניהם, שנראים לו שונים, זרים, שכל הזמן מתעוררים בו ונראים לו כשלו - הכל לא נברא, אלא בשבילו. היינו, כדי לייחד את כל הכוחות הללו.
במידה והאדם יכול לייחד אותם לשורש אחד, הוא מוצא את הכתר, ואז נעשה דבוק לקדושה. זאת אומרת, העולם כולו נברא בשבילו כדי "ואני לשמש את קוני"," להגיע על ידי ייחוד כל הכוחות האלה לכתר, לשורש. "לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכל לה', הנקרא לשמש את קוני."
האם כל מצב חדש הוא אח"פ דעליון?
מצב חדש איננו אח"פ דעליון. אלא לא מבחינים בו שום דבר. בכל מצב חדש האדם לא יודע איפה הוא נמצא. כי אם הוא חדש, הוא רשימות שאין להם עדיין ציור. ולכן לא יודעים מה לעשות איתם. אלא לפי איך שהרשימות מתגלות בצורתן הגולמית, חושבים שנמצאים במצב כלשהו כמו שיש לכוחות השבירה למיניהם.
לאחר השבירה הנשמות נמצאת כל אחת בכוחה הפנימי ובכוחות חיצוניים שהם "שבורים", היינו, לא קשורים יחד. הנשמות אינן קשורות יחד לכלי אחד, והכוחות החיצוניים שפועלים עליהן ונקראים "עולם", אינם קשורים יחד לעולם אחד, למקור אחד, לכתר אחד. ואז יוצא, שאיננה מתגלה תמונה של אח"פ דעליון. אלא מתגלה תמיד תמונה של העולם והאדם הנמצאים במצב כמו שאנו מרגישים את עצמנו עכשיו.
כל אחד מרגיש את עצמו במציאות של "אני וסביבה" - אני נמצא וקיים ורוצה וחושב, וסביבי קיים ונמצא העולם, שמשפיע עלי ומקבל ממני. כל מה שהוא יכול לתאר לעצמו מתחלק ל"אני" ול"חיצון ממני", "מחוץ לי", לסביבה הזאת של קבוצה, בתוך כל האנושות, בתוך היקום כולו. והמציאות הזאת איננה אח"פ דעליון. היא מתחילה להיות אח"פ דעליון, רק ברגע שהאדם מתחיל לזהות בה אח"פ דעליון.
זאת אומרת, הוא רואה בה עליון שהוא "כתר" - כוח אחד, רצון אחד, כוונה אחת - שמשפיע עליו ומסדר אותו ואת העולם סביבו, כדי שימצא את היחס הנכון כלפי אותו העליון שמסדר לו את עצמו ואת כל העולם. רק אז נקרא שנמצאים באח"פ דעליון. ברוחניות מדובר תמיד רק מצד המשיג, מצד המרגיש. כי המצב מחוץ למרגיש הוא "אין", אור העליון שהוא עצמותו. ולכן רק אם האדם עצמו קובע שהמציאות שלו היא אח"פ דעליון, אז הוא נמצא באח"פ דעליון.
מהיכן לוקחים כוחות להתבטל?
אי אפשר לקבל כוחות להתבטל, אלא רק מתוך הקבוצה, מתוך הסביבה. ולאחר שהאדם מתחיל להרגיש, איך הסביבה מרמזת לו על אותו כוח אחד, הוא מתחיל לדרוש לגלות אותו בזמן הלימוד. ואז האור העליון מאיר לו כאור מקיף ומביא אותו להרגשה כזאת. אבל מהיכן לוקחים כוחות להתבטלות? כל הכוחות להתקרב מעט למטרה ולקדושה, כולל הכוח להתבטל, יכולים לקבל רק מלמעלה, כתגובה על המ"ן שהאדם מעלה, כתוצאה מהרצון שבו. ורצון להיתקן, להתקרב למטרה, לא יכול לבוא מהאדם עצמו, אלא משילוב נכון בינו לבין הסביבה.
אם האדם מזהה בסביבתו את הכוח האחד הזה, ומשתדל להיות באותה סביבה, באותה קבוצה, אז איסוף כל הכוחות לכוח אחד, נותן לו דוגמא, תמונה, כמו שמתחברים כל כוחות הטבע לאחד, כי הם כביכול מתחברים כדי להגיע למקור. זאת אומרת, מתוך התמונה הזאת האדם מתחיל לקבל חיסרון "למה אני לא נמצא במצב כזה". ואותו חיסרון נקרא העלאת מ"ן. אם באמת נמצא באדם אותו חיסרון, כי התרשם מהחברה, אז החיסרון הזה פועל בזמן הלימוד כמ"ן, כבקשה. ומאיר עליו כתשובה האור מאותו מצב המתוקן, שמביא לו כוח. ועם הכוח הזה של האור, האדם עובד.
לכן כל אחד חייב לזהות בקבוצה מצב יותר מתוקן של איחוד (וייחוד) הנשמות. כדי לזהות שם הכל יחד כולל גדלות החיבור וחשיבות המטרה. וכל הכוחות הללו, הם שמסייעים לו בזמן הלימוד לדרוש מצב יותר עליון. ואם האדם לא עובד לפני כן בקבוצה, הוא לא יכול לחשוב נכון בלימוד. ואפילו אם נראה לו שהוא דורש ורוצה, עדיין הבכי שלו אגואיסטי. הרצון הרוחני, החיסרון הרוחני, שהוא עדיין אגואיסטי, אבל כבר רוחני, כאילו לרוחניות, הוא יכול לבוא רק מתוך התרשמות מהחברה, מהקבוצה. כי בה נמצא המצב היחיד בעולם הזה, שיכול להביא לאדם חיסרון לייחוד, לייחד לשורש אחד את כל הכוחות וכל מה שמתראה לו.
לכן בעל הסולם מסביר בכל המאמרים שלו ("ערבות", "מתן תורה" ועוד) על חשיבות העבודה בקבוצה. העבודה הזאת חשובה לאדם עצמו ולא לבורא. הבורא לא צריך אותה, אלא האדם, כדי לרכוש את החיסרון הנכון. אם האדם לא נותן מספיק כוחות בקבוצה, לראות את החברים שבה מאוחדים יחד, אז הוא לא התרשם מהם עדיין כאוסף נשמות, שבונות את הכלי הכללי, ולא רוצה להיתכלל בהם כתא בגוף אחד. אם אין לאדם חיסרון נכון בזמן הלימוד, והוא לא מעלה מ"ן, אז הוא לא מקבל אור מקיף המחזיר למוטב, ואיננו מתקדם לכיוון הרוחני.
למה האדם מתקשה לבטל את הדעת כלפי עליון רוחני, בעוד מיליונים מתבטלים לעליון גשמי?
אנחנו לא יכולים לבטל את הדעת שלנו כלפי העליון, כי אנחנו לא מכירים את העליון. בעולם הזה אנשים מבטלים את עצמם כלפי "עליון", שהוא שר בממשלה, או ראש ממשלה, או מלך, שאומרים לאדם מה לעשות, והוא עושה אפילו אם בפנים הוא חושב אחרת. וזה נקרא שהאדם מבטל את עצמו. אבל בעולם שלנו אין מי שמכיר את הבורא, ומבטל את עצמו כלפי דעת הבורא. העליון לא שולח מברק או אי-מייל מה לעשות, והתחתון מקבל אותו ומבטל את עצמו.
אלא האדם, אם הוא פונה לחברה ומשתדל לגלות אותו בחברה - לא חשוב באיזו חברה ובאיזו רמה החברים נמצאים - אז נמצאת לפניו היכולת לראות שאותה חברה, היא איסוף ניצוצות שעשה הבורא, מתוך רצון שהם יתקדמו אליו. ואותם ניצוצות הם כוחות הבורא. ולמרות שכל אחד מהניצוצים האלה נמצא בתוך רצון אגואיסטי, הם משתוקקים להתקרבות, לייחוד, ולדבקות בבורא. ואם האדם משתדל לראות את העובדות האלה בחברה, ולהידבק לאותו כיוון, לאותה משימה, לאותה נטייה, אז נקרא שהוא מגלה את כוח הבורא.
ואין לנו עוד היכן לגלות את הבורא. כי האור מתגלה רק בתוך הכלי, כלי דהשפעה. בכלי דהשפעה כל החלקים נמצאים בקשר ביניהם, כדי להשפיע ולגרום אחד לשני טובה ותענוג והתקדמות, כדי לגרום נחת רוח לכוח העליון. אבל העליון הוא מה שמתלבש בהם, כי מחוץ לכלי לא נמצא דבר. אלא תכונת ההשפעה המשותפת ביניהם, היא עצמה הבורא. ומלבדה אין בורא. אנחנו מגלים רק אור פנימי מלובש בתוך אור מקיף, בתוך אור חוזר, אור של חסדים. וצורה כזאת אפשר לגלות רק בתוך חברה. "עליון" נקרא העיקרון הזה של ייחוד הניצוצות לבורא. וההתחברות אליהם, היא נקראת שהאדם מבטל את עצמו כלפי העליון, כלפי הבורא.
אין מקום אחר שבו נמצא הבורא. אלא אנחנו בונים אותה תכונה שנקראת "בורא". ואז נקרא שאנחנו "מקבלים אותו", "מרגישים אותו", "מזהים אותו". באותה תכונה של רצון להשפיע שבונים אותה מהניצוצות המפוזרים, האגואיסטים. אם בונים מכל הניצוצות האלה את הכלי הזה של הייחוד, אז התכונה שמתגלה ביניהם, אותו ייחוד, אותה ערבות, אותה אהבה, "ואהבת לרעך כמוך", היא בדיוק תכונת הבורא. ואין דרך אחרת, ואף פעם לא יהיה אחרת. אלא מה שמתגלה בין הכלים השבורים, שרוצים להתאחד מעל השבירה שלהם, הוא נקרא "בורא".
ואם מגלים את התכונה הזאת, אז בתוך אותה תכונה מגלים אחר כך גם את הכתר, את "רצונו להטיב לנבראיו". אותה מחשבת הבריאה שנמצאת למעלה מאיתנו, מה שהוליד אותנו כיש מאין, כנקודת השבירה. בתוך השגת ההשפעה מתגלה עוד יותר עמוק פנימה - המחשבה. אבל גם היא נמצאת בתוך הכלי, כי מחוץ לכלי לא מושג דבר.
למה יש קושי גדול לגלות את התמונה הנכונה של העליון?
הקושי הגדול הוא רק כנגד הטבע שלנו, לפתוח עיניים ולהתעלות מעט מעל המחשבות הרגילות, ולהתייחס לחברה שניתנה לנו כמו מכשיר, כלי, שאם מסדרים אותו נכון, אז מגלים בו "אין סוף", "בורא", "נצחיות, "שלימות". כל אחד מגלה שם רק את העולם הרוחני שלו, את המימד הנצחי שלו. והגילוי הזה תלוי רק בו. רק במידת ריכוז המאמץ שלו כלפי הכיוון הזה. ויותר הוא לא צריך. אבל על זה נאמר "אלף נכנסים לחדר, אחד יוצא להוראה". כי רק אותו אחד שמתאמץ באמת לראות את העולם, ואת הסביבה, ואת עצמו, כסיטואציה שהציב הכוח העליון, ומקבל אותה כך, הוא ש"יוצא להוראה".
והרוב נשאר כל הזמן בהסתר ובערפול, כאילו העולם, האויבים, השכנים, האדם עצמו, נמצאים במערכה הזאת כמו בתיאטרון. ולא רואה את כל ההתרחשות כתיאטרון בובות, שאחרי הבובות נמצא מישהו שמסובב לו אותם, ועליו לזהות אותו, ולא להתייחס למה שקורה בין הבובות כמשהו ממשי. ההסתרה היא הכרחית, כי בלעדיה לא נהיה אנחנו, אלא נהיה אותו כוח עליון. האדם חייב כדי לבנות את עצמיותו, לגלות דרך ההסתרה את הכתר. ומצליח מי שמשתדל כל הזמן לראות את התמונה האמיתית. ומפנה את כל תשומת לבו אליה.
כמו שבעל הסולם אומר (ספר "שמעתי", מאמר א', "אין עוד מלבדו"), שרק תשומת הלב הזאת יכולה לעזור לאדם. כי זה המפתח להתייחסות אחרת לחברים, לחברה, ללימוד. אבל אין מה לגשת ללימוד, אם לפני הלימוד לא מסדרים בשביל מה לומדים. ואיך אפשר לדעת בשביל מה כדאי ללמוד? רק לאחר שמשתדלים לבנות את כלי הערבות לקבלת אור התורה, ורואים שלא יכולים, אבל יודעים מה חסר. רק אז בא המאור ומחזיר את האדם למוטב. ואם הוא לא משתדל לבנות חיסרון, אז לא מופיע המאור. אם אין לאדם חיסרון, אין לאור העליון שנמצא במנוחה מוחלטת, אפשרות להשפיע עליו. כי החיסרון הוא שמושך את השפעת האור עלינו, במידה ורוצים מה שהוא יכול להביא, את צורת ההשפעה.
לכן מי שאיננו מצטייד לפני הלימוד, לרצות להיות באותו מצב של ייחוד עם האחרים, כדי להשיג את הערבות, אין ללימוד שלו כל ערך. כמו המצוות שמקיימים רק בגשמיות, כך גם הלימוד. אפשר ללמוד את כל כתבי בעל הסולם, ובלימוד המקורות האלה להתעסק בכל הפלפולים. אבל בלי חיסרון נכון לפני הלימוד, הלימוד לא נותן מאומה. כך אומר בעל הסולם במכתב על אותם למדנים שפגש בתחילת המאה בירושלים, שהיו בקיאים למופת בכתבי האר"י וספר הזוהר. הוא מתאר איך הם לא הבינו שצריך להשיג משהו על ידי הלימוד בכתבים האלה. אלא היו קוראים ודנים ומתפלפלים מה כתוב, וחושבים שיבוא אליהו וילמד אותם, "כי גם האר"י קיבל את ידיעותיו, לאחר שאליהו לימד אותו". אבל בכלל לא רוצים על ידי אותו לימוד להשיג כוח שיתקן אותם. ומלכתחילה גם לא בונים חברה בהתאם לזאת.
ובכך טמונה הבעיה. כי העיקר הוא לבנות את התנאים ללימוד. ספרי קבלה אפשר היה להשיג כבר מאות שנים קודם, משך כל תקופת הגלות מרבי משה די-ליאון ואילך. כל אחד אפילו חילוני ואפילו בן אומה אחרת, היה יכול להיכנס לחנות ספרים ולקנות ספרי קבלה מבלי שאף אחד יחקור וישאל בשביל מה. אבל גם אם פותחים את הספרים ורוצים ללמוד בהם, הכל תלוי בהכנה ללימוד. כמו שקובע בעל הסולם ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" (אות י"ז): "לפיכך מתחייב הלומד טרם הלימוד, להתחזק באמונת השי"ת", זאת אומרת, להשיג את האמונה, את כוח ההשפעה. כי כמו שכתוב: "צדיק באמונתו יחיה". השגת כוח ההשפעה זה היסוד שממנו האדם מתחיל להיכנס למסלול הרוחני. ואם הוא לא רוצה להשיג, אז בשביל מה לו ללמוד. אלא הלומד צריך טרם הלימוד להתחייב להשיג את הכוח המתקן. כי אחרת הלימוד שלו איננו נקרא "לימוד תורה", אלא לימוד חוכמה, שבו האדם נשאר יותר אגואיסט. הוא נעשה יותר מבין ויותר מפולפל.