מאמר י"ח: "מהו, במסתרים תבכה נפשי, בעבודה"
"הנה בעת שההסתרה גברה על האדם, והגיע לידי מצב, שאין הוא מרגיש שום טעם בעבודה, ואין בידו לצייר ולהרגיש בחינת אהבה ויראה בשום אופן, ואין הוא מסוגל לעשות שום דבר בקדושה, אז אין לו שום עצה, רק לבכות לה', שירחם עליו ויעביר מעליו את המסך מעל עיניו ולבו."
האדם מתקדם להתפתחותו הרוחנית משך ההיסטוריה, מגלגול לגלגול דרך גלגולים רבים, עד שמגיע לאותו מצב שמתעוררת בו הנקודה שבלב. ומאותה נקודה הוא מתחיל לעלות. אבל באדם שמתחיל לעבוד על הנקודה הזאת, עובר פרק זמן מסוים שהוא לא מרגיש כלום, ולא יודע היכן הוא נמצא. אלא הוא מתחיל לשאול אותה שאלה על מטרת החיים, על סוד החיים, את השאלה "מהו הטעם בחיי?", בשביל מה ולמה הם החיים.
ורק אחר כך הוא נכנס לשני שלבי ההסתרה, להסתר כפול והסתר רגיל. ובשני השלבים האלה הוא הולך שלפעמים מובן לו יותר ולפעמים מובן לו פחות. אבל מי שנמצא במצבים האלה צריך להבין, שכל ההסתרות הן בסופו של דבר אך ורק כדי להגדיל את הרצון, את הכלי של ההשתוקקות, את החיסרון.
בעלייה מגשמיות לרוחניות, עד המעבר שנקרא "מחסום", אנחנו נמצאים במצב השבור, במצב שרוצים לקבל רק לעצמנו, ולא יכולים לתקן את עצמנו. אלא בכל שלב ושלב חייבים בלית ברירה להזמין על עצמנו את האור העליון, כי רק על ידו יכולים לעשות את פעולת הבירור והתיקון. אבל בין הבירור לבין התיקון יש עניין של תפילה.
הבירור נעשה על ידי אור הנקרא "אור מקיף", שבא ומאיר על האדם. והאדם מתחיל להרגיש את עצמו כרע, כהפוך מהרוחניות. ואז הוא מבקש תיקון. אותה בקשה הנקרא "העלאת מ"ן". ולפי דרישת האדם, לפי הכרת הרע שלו, בא האור העליון ומתקן אותו. כי חייב להיות מצד האדם אותו מרכיב מיוחד הנקרא "הכרת הרע", "דרישה". הרצון שלו חייב להיות קודם לאור.
שרטוט 1
ולכן נאמר בכותרת "במסתרים תבכה נפשי". כי רק כשמגיעים להסתרות, זאת אומרת, לגילוי הרע, וכתוצאה מהאגו הזה להסתרה, שלא יודעים היכן נמצאים ובשביל מה חיים. אז מההסתרות האלה דווקא, באים "לבכי", לאותה הכרת הרע, שנמצאים בניתוק מהטוב. הרגשה שאיננה באה בצורה רגילה ופשוטה, אלא לאט לאט על ידי השפעת האור על האדם.
והטוב הזה חייב להתבטא, לא כרצון לקבל יותר - "נו, מתי יהיה לי?". אלא כהשתוקקות "נו, מתי אני אגיע לתכונת ההשפעה", לקרבה לכוח הרוחני, לבורא, לאור העליון, שהוא כולו להשפיע. זאת אומרת, משתנה באדם ההגדרה מהי ההצלה שלו, מה זה נקרא "עלייה", על מה הוא צריך לבכות. האדם לא בוכה יותר על זה שהפסיד, שלא הרוויח, שכל החיים שלו לא שווים, בגלל שאין לו בכלים דקבלה. אלא לאט לאט הוא מתקדם להצטברות של הרגשה והבנה כזאת, שמתחיל לבכות שאין לו אהבת ה', שאין לו אפשרות להשפיע.
וכך לפי הבכי הזה, שהשתנה בצורה איכותית על מה הוא בוכה, האדם מתקדם מנקודת ההתחלה שהתחיל לבכות, ועד המעבר הנקרא "מחסום". והעליות האלה שנעשות דרך שני עולמות, עולם העשיה ועולם היצירה, הן עליות איכותיות. לא כמה בוכים בכמות, אלא על מה בוכים. "הבכי", הדרישה, החיסרון, הוא כל פעם על הבחנות רוחניות יותר אמיתיות. שהאדם לאט לאט מפסיק לבכות על מה שיש לו, או ההפך, על מה שחסר לו. אלא מתחיל להבין את ההסתרה, שההסתרה איננה שרע לו, אלא מה בדיוק חסר לו. הוא עובד עם הרגש שמרגיש "חסר לו", יחד עם השכל שמברר "ממה בדיוק נחסר".
וכך האדם הולך ומתקדם לקביעת ההגדרה הנכונה מה חסר לו. עד שהוא מגיע למצב, שמבקש במקום המילוי האגואיסטי הפשוט, שהוא רוצה להגיע לתכונת ההשפעה בלבד, וחוץ מזה לא חסר לו דבר. וכשמגיע לבקשה כזאת, לאותה תפילה, נקרא שנמצא כבר לפתחו של העולם הרוחני, ואז נכנס לתוכו.
שרטוט 2
לכן הדרך הרוחנית היא דרך של הסתר כפול והסתר רגיל, שבאים בהסתרה ובחושך. ועל ידי הלימוד, והעבודה בקבוצה, וכל יתר המרכיבים בדרך, כל הזמן משתפרים בבקשה, ומבינים יותר ויותר מה חסר לנו. עד שהחיסרון הוא בדיוק לרוחניות ומקבלים רוחניות. כי בדרך שבה הולכים ועולים לאט לאט נפטרים מהבקשות לגשמיות, ומגיעים לבקשה נכונה לרוחניות. ואם הבקשה היא נכונה, אז מיד עוברים את "המחסום", את הגבול בין הגשמיות לרוחניות.
"וענין הבכיה הוא דבר חשוב וגדול. וזה כמו שאמרו חז"ל: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות". ועל זה מקשין העולם, אם שערי הדמעות לא ננעלו, בשביל מה צריכים בכלל שערים?
ואמר, שזה דומה לאדם, המבקש מחבירו איזה דבר נחוץ. ודבר זה נוגע עד לבבו, והוא מבקש ומתחנן לפניו בכל לשון של תפלה ובקשה. וחבירו אין שם לב לכל זה. ובעת שהוא רואה, שאין כבר מקום לתת תפלה ובקשה, אז האדם מרים את קולו בבכיה, ועל זה אמרו: "כל השערים ננעלו חוץ משערי הדמעות"."
לאדם יש תרי"ג רצונות אגואיסטים בתוך הנשמה, והרבה מטרות למיניהם שקיבל בחינוך מילדת, ומקבל היום מהסביבה, מכלי התקשורת למיניהם ומכל העולם. וכלפי כל המטרות האלה נראה לו שחסר לו, וחסר לו, וחסר לו, ועל זה הוא בוכה. עד שהוא מפסיק לבקש ולבכות על כל אותם דברים, שאינם שייכים לשורש נשמתו ולצורך אמיתי של הנשמה, אלא הם סתם בכי על מה שנראה לו חסר. ואז מתגלה לאדם "שער הדמעות", שבוכה על מה שהוא באמת צריך לחיים הנצחיים שלו, לנשמה שלו. על מה שדווקא הוא עצמו צריך, ולא ששמע, או אמרו לו, או הסתכל על האחרים, ודימה שגם לו זה חסר.
האדם צריך לעבור את כל "השערים", את כל החסרונות והרצונות המדומים, עד שהוא מגיע לחיסרון האמיתי, לחיסרון האישי והפרטי שלו, שנובע מתוך הנשמה. ואז נקרא שהוא פותח את הנשמה שלו למילוי, את "שער הדמעות", דמעות אמיתיות, בכי אמיתי, ולא סתם בוכה בכי סרק. כי תפילה חייבת להיות "מעומקא דליבא", מעומק הלב. והאדם מגיע אליה רק לאחר שהתייאש מכל וכל הבקשות האחרות, שלא הוא מצייר אותן לעצמו, אלא מציירים לו הסביבה, החינוך, הקהל, העולם, וכל מה שמקבל כי נכלל עם העולם.
ולמה האדם צריך להתנקות מהשפעת העולם, ולהגיע למה שמרגיש בלבו ונמצא בתוך תוכו? מפני שבכך הוא מתקן את הקשר שלו עם העולם. העולם משפיע עליו בצורה אגואיסטית את כל הערכים השטותיים שלו, את מצב השבירה בין הנשמות. ואם האדם מברר את הקשרים השבורים שלו עם כל יתר הנשמות, כל הדברים המיותרים והלא נחוצים שכל אחד משפיע על השני, מלבד אותו דבר אמיתי שהוא חיבור והשפעה, אז הוא מברר ומתקן מצדו את הקשר של כולם.
ולכן הבקשה האמיתית היא לזרוק את כל ההשפעות האגואיסטיות של העולם, ולגלות רק את הרצון להשפעה שנמצא בתוך הלב. ואז גם הלב שלו נעשה מתוקן לצורך ההשפעה, לקשר הנכון עם הזולת. וכך האדם מתקן את השפעת הזולת עליו ואת היחס שלו עצמו כלפי הזולת. כי הוא מבקש שיהיה לו כוח להתחבר עם הנשמות האלה. לא עם המטרות והערכים הנבזים שלהם, אלא עם הנשמות עצמן. ועל בקשה כזאת האדם מקבל כוח מלמעלה.
ותחילתה של הרגשת החיבור עם הנשמות, מביאה אותו לכלי הקטן ביותר, לחיבור הקטן ביותר, בין הנשמות. שהוא הכלי הרוחני הראשון שלו, שבו הוא מרגיש את האור הרוחני החלש ביותר, שנקרא "הכניסה לעולם הרוחני". הדרגה הרוחנית הראשונה, שהאדם מקבל מעל המחסום. "כלומר, מתי שערי דמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז יש מקום לשערי דמעות, ואז רואים שהם לא ננעלו.
מה שאין כן בזמן ששערי התפלות פתוחות, אז לא שייך שערי דמעות ובכיות. זה נקרא, ששערי דמעות כן ננעלו. אלא מתי שערי הדמעות לא ננעלו, דוקא בזמן שכל השערים ננעלו, אז שערי דמעות פתוחות, היות שעדין יש לו עצה של תפלה ובקשה." האדם מגיע לרוחניות, רק לאחר שמברר את כל הבקשות האגואיסטיות שלו, ומבין כמה שהן אפסיות, וכמה שהן לא לטובתו. ההכרה הזאת נקראת "הכרת הרע". הרצון הזה למלא את עצמו נקרא "רע", כי האדם צריך להכיר שרע לו ממנו. ובמקום הבקשות האלה להפוך את התפילה שלו, על ידי האור שמשפיע עליו, לבקשה לחיבור בין הנשמות, לבקשה לקבל את תכונת ההשפעה.
רק אז כל "השערים ננעלים", זאת אומרת, ננעלות כל הבקשות שלא באות מצורך אמיתי, שלא שייכות לרוחניות, לנצחיות ושלימות. כי האדם נועל אותן ולא רוצה לקבל אותם מילויים. אלא פותח רק את השער לקבלת תכונת ההשפעה ורוצה רק אותה. ואז נקרא ש"נפתח שער הדמעות".
"וזה פירוש "במסתרים תבכה נפשי". היינו בזמן שהאדם בא לכלל הסתרה, אז תבכה נפשי, מטעם שאין לו עצה אחרת. וזה ענין "כל מה שיש בידך ובכוחך לעשות, עשה"."
עד שהאדם לא גומר את כל היגיעה שלו, הוא לא יכול לברר את כל השערים ולהגיע לשער הדמעות. האדם בנוי כך שחייב לברר ולסרוק עד הסוף את כל מה שיש בו, ולא רק רבע או חצי או תשעים ותשע אחוז מהכוח והיכולת שלו. אלא את כל הרצונות ואת כל התשוקות שבאים מכל העולם שנכלל ממנו. והם כולם מתבררים לו בהתאם לעבודה ולמידת היגיעה שהוא משקיע. ורק אחרי כל החיפושים וכל האפשרויות שהאדם ניסה ועשה, אז הוא מגיע לתפילה.
ולא יכול להיות שום דילוג או קפיצות על איזה תכונות או כמה רצונות. אלא חייב לעבור את כולם. אבל קצב ההתקדמות תלוי באדם, בכמה שהוא משקיע את עצמו להמשיך בצורה נכונה את המאור המחזיר למוטב. ורק לשם זה חייבות להיות כל היגיעות, החל מההתכללות בחברה, דרך ההשפעה בחברה, ועד ההשתתפות בהפצת הקבלה. ואם אחר כך שבאים ללמוד, יכולים להתרכז בזמן הלימוד על בקשה היותר ויותר קרובה לרוחניות, אז הבקשה הזאת מביאה את האדם לתשובה.
האם בכל מצב ומצב בתקופת ההכנה יש "שער הדמעות", או רק במעבר מגשמיות לרוחניות?
בכל מצב ומצב שהאדם מתייאש במעט ממה שנפתח לו ברצונות, ובמקומם רוצה להגיע אפילו במקצת לתכונת ההשפעה, עד כמה שיכול לתאר אותה ולהרשות לעצמו לבקש אותה, זה נקרא שהוא נוגע בשער הדמעות. זאת אומרת, שער הדמעות נבנה בכל דרגה ודרגה, עד שהוא נבנה כל צרכו. כך גם בעל סולם מתאר את הדרך שלנו עד שמגיעים ל"לשמה". כל הדרך שעושים בהסתרה, היא נקראת "לא לשמה", שיותר ויותר מתקרבים לויתור עצמי ונכונות להשפיע. וזה נקרא שלאט לאט נסגרים כל השערים ונפתח שער הדמעות שהוא השער "לשמה", הבקשה "לשמה", ש"תהיה לי אפשרות להשפיע". בכל שלב נסגר מעט יותר שער מכל השערים האחרים, ונפתח עוד יותר שער הדמעות.
שרטוט 3
מה פותח את שער הדמעות - חוסר האונים ההולך וגובר, או איכות הבקשה?
בכללות אפשר לומר שחוסר האונים שהולך וגדל, הוא שפועל. אבל קובע העניין האיכותי, מה האדם מבקש. כי בהתחלה שהאדם מגיע לחוכמת הקבלה הוא מבקש או להשיג באמצעותה יותר כסף, יותר כבוד, יותר שליטה, יותר מושכלות, כי רוצה לדעת על כל העולם ורוצה לשלוט בידע הזה שליטה שאיננה פיסית, אלא רוצה לדעת ו"לבלוע" את הכל. או שהוא מבקש למצוא תשובה על השאלה "מהו הטעם בחיי?", כי רע לו ורוצה לדעת מתי יהיה לו טוב. אבל לא שסתם רע לו ורוצה לברוח מהמכות. אלא הוא מגיע עם הבירור שחוץ מלהימנע מכל המכות האלה, ומהחיים האלה שמרגיש אותם כרעים, חסר לו גם משהו גבוה. כך הנקודה שבלב דוחפת אותו לרוחניות.
אבל אם האדם ממשיך את החיפוש והבירור שלו דרך התכללות בקבוצה, השתתפות בהפצת הקבלה, יגיעה בלימוד עם כל החומר שלומד, אז הרצונות האלה לא סתם הולכים וגדלים לחיסרון יותר גדול. אלא החיסרון עצמו משתנה והופך להיות איכותי יותר, הוא הופך להיות מטרתי. כמו ילד שגדל. בגיל שנתיים הוא מסתפק בצעצוע, בגיל חמש הוא מבקש ספר, ובגיל עשר הוא רוצה מחשב. זאת אומרת, כל פעם הוא מבקש משחקים יותר מתוחכמים, יותר אמיתיים ויותר קרובים לחיים עצמם. כך קורה עם הבקשה להתקרב לרוחניות. הבירור איננו לפי כמות הבקשה, אלא לפי איכות הבקשה, עד כמה היא קרובה איכותית.
איך אפשר שנמצאים בהסתרה, בהכרת הרע, בלב שבור, להלל ולשבח את הבורא?
האדם לא יכול לשלוט על הלב שלו. ואמנם שהמקובלים כותבים ומציינים, שחייבים לשבח ולהלל את הבורא. אבל העצה שלהם איננה אפשרית לביצוע. בדומה לאדם שמקבל מכות מחברו, ונדרש לחבק ולנשק ולאהוב אותו בכל לב ונפש. כי הטבע שלנו הוא רצון להנות, ואם מקבלים מכות לא יכולים לחשוב באותו רגע על אהבה. לא מסוגלים לאהוב אותו מישהו שחושדים בו או חושבים עליו, שהמכות באות ממנו. אלא סתם אומרים שקר מהפה והחוצה.
כך נוהגים להתפלל בבתי הכנסת, וכך כל אדם בוכה וצועק וצוחק ומדבר עם הבורא. אבל "תפילה" נקרא כל ביטוי של הרגשה פנימית. רק הרגשות האלה שעולות מעומק הלב, הן עולות למקור ההרגשה, שהוא הבורא. והאדם עצמו לא בוחר איך הוא מתפלל. ואם הוא פותח סידור ומתפלל לפי מה שכתוב בספר, זה עדיין לא תפילה שמתקבלת. אלא כמו שאדם מסתכל בפתק וקורא: "אני מאוד אוהב אותך". אף אחד לא לוקח הצהרה כזאת ברצינות. כי אם יש לאדם רגשות אהבה כאלה, המילים מתפרצות לו מהלב בלי שמסוגל להתאפק.
"תפילה" נקראת ההרגשה שנמצאת בעומק הלב, עמוק עמוק בתוך הרצונות של האדם. ועליה האדם כלל לא שולט. כי הרצונות הם החומר שלו, והמחשבה באה אחרי הרצון. קודם יש רצון, ובתוך הרצון מתעוררת ההרגשה שיש ברצון, ורק אחר כך מתעוררת המחשבה שליד הרצון להבין מה מרגישים. החומר של הרצון עצמו הוא לא בידיים שלנו. אלא תוצאה מהשפעת האור העליון על האדם. האור העליון ברא את הרצון, וכל הזמן משפיע עליו. ולפי השפעתו על הרצון, הרצון נמצא באותו מצב וכך מרגיש.
לכן המקובלים שאומרים לאדם להרגיש "ואהבת את ה' אלקיך", מתכוונים לתוצאה שהוא צריך להשיג מהשפעת האור עליו. לאותו סיבוב שהאדם צריך לעשות כדי לשנות את הרצון שלו. שהוא צריך להגיע לבקשה מהאור שישפיע עליו, ויביא אותו למצב כזה של האהבה. כי האדם לא בעל הבית על עצמו. הוא רק מקבל בעולם הזה אמצעים, כלים שבורים, יחסים שבורים, שמתוך הבירור שלהם ובהם, הוא יכול להגיע לבקשה מהאור שיתקן את הרצונות השבורים, האגואיסטים שלו, כדי שיהיו לו רצונות אחרים.
זה נקרא "תפילה לפני התפילה". שהאדם מבקש מהאור, שיהיה לו חיסרון אמיתי, חיסרון להשפעה. כי לאף אחד לא חסר להשפיע. אלא מגיע ללימוד הקבלה בגלל שרע לו בחיים, ואין לא רצון ויכולת לחשוב על השפעה לאחרים. אבל לאט לאט האדם מתחיל להבין את המערכת, שהרצון משתנה בהדרגה כלפי ההשפעה. ועל ידי האור העליון שמשפיע עליו, הוא לאט לאט מבין ומרגיש שאין יותר חשוב מלהגיע ליכולת השפעה. וכל יתר הבעיות לפתע נעלמות ונשארת רק בעיה אחת - הצורך להשפעה. ואז האדם מבקש רק את היכולת להשפיע. ורק הבקשה הזאת נקראת ששער הדמעות נפתח. כל העבודה שלנו היא על השגת הבקשה הזאת.
ומתי האדם יכול יחד עם זה לרומם את הבורא, להודות לו ולהגדיל אותו בעיניו? האדם מסוגל להגיע לבקשה כזאת אם הוא נכלל עם החברה, והחברה מעוררת אותו לעסוק בגדלות הבורא, להשתוקק אליו ולחשוק להרגיש אותו גדול. ואם הוא לא נכלל בחברה, אז אין לו ממי לקבל גדלות הבורא. כי האדם מתחיל את הדרך הרוחנית שלו בסיבובים כאלה, מחיסרון לחיסרון, לחיסרון, לחיסרון, עד שמגיע לחיסרון הנכון. והסיבובים האלה נקראים "גלגולים" - גלגולי הרצון. כי כל פעם הרצון מתגלגל ומשתפר על ידי האור העליון שפועל עליו, עד שמגיע לחיסרון האמיתי. ולגלות את החיסרון האמיתי זה כל הדרך שלנו.
איך מתפתח באדם תהליך בירור וסריקה של הרצונות?
נדרש זמן עד שהאדם עצמו מתחיל להרגיש מה קורה לו ומה הוא עושה. בהתחלה הוא כמו ילד קטן שרץ מפינה לפינה בחדר, ועושה בלי להבין ובלי לדעת מה הוא עושה. אלא מקבל דחפים להתפרץ לבנות ולהרוס. אבל אחרי כמה שנים הוא מתחיל לקבל מושג של זמן, וכבר יודע לקבוע סדר פעולות שאתמול היה כך ומחר יהיה אחרת, שעכשיו הוא רוצה לעשות פעולה כזאת ואחר כך פעולה אחרת. ולפני כן הוא לא מבין את מושג הזמן. אלא הכל חייב להיות כאן ועכשיו. ואם צריך לחכות עוד רגע הוא מיד צורח ובוכה, כי נראה לו כאילו אף פעם זה לא יהיה.
כך קורה עם האדם בדרך הרוחנית. אבל אם הוא שואל "איך זה קורה?", הוא כבר נמצא במעבר מילד קטן לילד גדול, כי השאלות האלה הן על הבנת התהליך. ואז הוא לאט לאט מתחיל להבין על עצמו מה קורה עכשיו ומה יקרה אחר כך. בדיוק לפי המאמרים האלה. כי מאמרי "שמעתי" נותנים לאדם הבנה מה קורה איתו ועל ידי איזה אמצעים. והיתר יבוא מתוך התהליך ממש כמו אצל ילדים. בדיוק באותם תהליכים, רק ברוחניות.
מתי עולמות עשיה ויצירה הם מעל המחסום?
העולמות האלה נמצאים למעלה ממחסום. אבל בעבודה שלנו בהסתרה הם נמצאים למטה ממחסום. קשה להסביר את העיקרון הזה למתחילים, ותמיד יש בלבולים וחוסר בירור.
מתי שער הדמעות נפתח אם כל הזמן מעלים מ"ן ומפתחים את המודעות?
בצורה הזאת בונים את "שער הדמעות". "שער" נקרא חיסרון. "חיסרון פתוח" נקרא אותו חיסרון שכבר מוכן לקבל את האור העליון שיתקן אותו. לאט לאט נבנה החיסרון הזה. כל פעם ופעם "הלא לשמה" פחות ופחות אגואיסטי ויותר ויותר מבורר לכיוון ההשפעה. עד שהאדם מגיע למחסום, ונשאר לו רק אלפית אחוז רצון לטובת עצמו, כמו ל"ב האבן, שהוא לא מסוגל להפסיק לחשוב על עצמו.
בכל יתר הדברים הוא מוכן להתכלל עם תכונת ההשפעה ורוצה אותה מכל וכל. חוץ מהיסוד שלו, מאותו כביכול "יש מאין", שאיתו אין לו מה לעשות. בכל זאת בתוך תוכו טמונה השאלה "מה יהיה לי מזה?". אבל על שאלה הזאת הוא לא בעל הבית, כי כך הוא בנוי.
על כל ההתכללות שלו עם רוחניות, שקיבל בשבירת הכלים, עליה הוא מברר את עצמו וסוגר את כל השערים, ובונה במקומם את שער הדמעות. מעביר לשער הדמעות את כל החסרונות שהיו לו, לכל מיני מטרות ומותרות שנמצאים כנגד שער הדמעות. מצרף כאילו ט' ראשונות שהיו מקולקלות לבקשה של המלכות. ולכן מה שהוא מקבל נקרא "מלכות שמים", במקום מלכות ארצית.
איך נדע לבקש את תכונת השפעה, אם לא יודעים מהי?
אם לא יודעים מה לבקש, לא יכולים לבקש. אז למה בכל זאת יכולים במשהו לבקש את תכונת ההשפעה למטה ממחסום, למרות שעוד לא הגענו אליה? בגלל שהאור העליון משפיע עלינו, והוא מביא לאדם כל פעם איזו מין הרגשה, מה זה נקרא "מחוץ לו", מה זה נקרא "תכונת ההשפעה", מה זה נקרא "חיבור עם האחרים", מהו הכוח הזה שנקרא "הבורא".
האור העליון מביא לאדם את ההתפעלות הזאת, ובונה בו, למרות שהוא עדיין נמצא בתוך האגו שלו, הערכה למה שנמצא מחוץ לאגו. וזו ההשפעה של האור עלינו. לכן בעצמנו ללא אור העליון, לא היינו יכולים להגיע להבחנות הללו, אלא רק בעזרתו.
איך האדם צריך להתקדם עד הרצון האמיתי כדי לקבל מילוי אין סופי?
בדרך הארוכה שמתקדמת בה כל האנושות, האדם מבקש משהו שנראה לו כאילו שהוא חסר לו בחיים, עד שמקבל אותו. אבל לאחר זמן מה הוא מתייאש ממנו והולך הלאה. וכך כל פעם הוא מבקש, מקבל ומתייאש. כי חושב שעל ידי איזו חוכמה או על ידי אמצעים שונים בחיים, הוא יגיע לחיים טובים, למה שהוא מגדיר לעצמו כשלימות.
למשל, הוא מחליט שהוא צריך אוטו כדי להנות מהחיים. לנסוע למרחקים, לצאת לחופש, לבקר חברים, לראות כל מיני מקומות. הוא בטוח שרק אוטו חסר לו כדי שיהיו לו חיים מסודרים. ואז הוא עובד קשה ומשיג אוטו, ונוסע לחברים, ונוסע לחופש, ורואה שאפילו האוטו לא ממלא אותו. אבל בינתיים עד שהגיע לאותו אוטו, ועד שהתייאש ממנו, הפסיד כמה שנים, והחיים חלפו עברו להם.
אבל על ידי האור לא מתקדמים בצורה כזאת. האור משפיע עלינו בצורה הרבה יותר מהירה ויעילה. הוא לא ממלא את האדם לפי הבקשות הארציות שלו. אלא הוא משפיע על האדם בכך, שנותן לו לעשות בירור ללא גשמיות, בירור במחשבה, כמו שכתוב: "הכל במחשבה יתבררו". ואז הרבה יותר מהר האדם קופץ ממצב למצב. ויכול ממש במהירות האור, לברר את כל המצבים האלה ולהגיע לרוחניות.
ואחרת, אם הוא מברר רצונות כלפי חפצים ואמצעים גשמיים, בפרט אם מתאר שחסר לו להיות ראש ממשלה או מנהל סניף בנק, עד שהוא מממש אותם ומתייאש מכולם, לוקח זמן רב. ואילו האור שמאיר מלמעלה, מיד נותן לאדם הרגשה על עצמו מי הוא ומה הוא, מה העולם הזה בכל האופנים שבו, לעומת אותו מקור מהיכן שהאור מגיע.
ומיד האדם מתחיל לראות, שאין מה להשוות בין להיות מנהל סניף בנק, או מנהל של כל המדינה, או אפילו מנהל העולם, לעומת אותו מצב מהיכן שמגיע האור. ואז הוא מעדיף במקום להיות ראשון בגן ילדים, להיות איש גדול עם כוחות להשגיח על הילדים בגן. למרות שלפעמים אולי היה רוצה לברוח מכל החיים האומללים האלה חזרה לגן הילדים.
אבל האור גורם לו להרגיש את הפער בין שני העולמות. ואז האדם מברר את עצמו לא כלפי העולם הזה, כלפי כל מיני בחירות אם כדאי לו "למכור אבטיחים" או "לעשות סנדלים". אלא האור נותן לו מיד מימד אחר לחלוטין כלפי מה לבדוק. קורץ לו שהוא יכול להגיע לגובה, לחיים נצחיים ללא זמן, תנועה ומקום, לשלימות, להרמוניה כללית עם הטבע.
לעומת מה? לעומת מילוי שיקבל מלהיות מנהל בנק, או אמצעים שיתנו לו בעולם הזה כלפי האחרים. אבל כבר אין לו כלפי מי להתגאות ולהרגיש גדול. כי הוא מסתכל על האמצעים הגשמיים האלה, כמו אדם מבוגר על ילדי הגן שמשחקים בארגז חול. אבל לא שהוא מתנתק מהעולם הזה, אלא הוא חי בגובה הרוחני יחד עם החיים בעולם הזה.
מתי מתחילים לדלג על בירור רצונות גשמיים, ומגיעים לבירור של רצונות רוחניים?
הבירור איננו בצורה ארצית כל דבר כנגד חברו, מה יותר טוב, אם להיות מורה בתיכון או מנהל בנק, נהג מונית או ראש הממשלה. למרות שגם זה לא פשוט, ורואים שגם על הדברים האלה יש שאלה מה יותר טוב להיות, ולא כולם רצים להיות ראשי ממשלה. כי נהג מונית מרגיש את עצמו הרבה יותר חופשי. הוא גומר את יום העבודה, אומר שלום לכולם, ובערב יושב בשקט עם בירה לראות כדורגל. הוא לא רוצה להיות ראש ממשלה שכל הזמן צריך לצעוק ולהתווכח עם כל מיני כאלה שלא מבינים ולא מעריכים אותו, ולשרת את כולם כדי שיחשבו עליו טוב ויבחרו בו. יותר טוב לו להיות נהג מונית ששם פס על כולם ולא יודע כלום.
אבל בדרך הרוחנית האדם לא נכנס לבירור של זה לעומת זה. כי זה עסק בלתי נגמר. אלא הייאוש הכללי שאיתו הגיע ללימוד חוכמת הקבלה, השאלה "מהו הטעם בחיי?", הייאוש הזה הוא כבר ההכנה. הוא לו רוצה לברר יותר רצונות כאלה, נמאס לו להיות בבירורים הבלתי נגמרים האלה מה יותר טוב, אולי לטעום קצת מתוק ואולי לטעום קצת חמוץ או טיפה מלוח, עוד פעם ועוד פעם. אלא הוא שבע מרורים מאותם בירורים ולא מסוגל לסבול אותם. האדם בא לקבלה עם ההכנה, שהוא לא רוצה יותר בירורים גשמיים והתייאש מהם, שהעולם כבר הראה לו את הנבזות שלו. ואז בהתאם לכך בא האור העליון ונותן לאדם יכולת בירור כלפיו.
האם מעל המחסום הייסורים היחידים הם ייסורי אהבה, או שעדיין יש ייסורים של העולם הזה?
למעלה מהמחסום יש לאדם ייסורי אהבה, למה הוא לא מספיק אוהב את הבורא, היינו, למה הוא לא נכלל עדיין כולו בתכונת ההשפעה. כי למעלה ממחסום עוברים כל הזמן בתכונות ההשפעה ובונים את הכלי של הנשמה. תחילה רוכשים יכולת להשפיע על מנת להשפיע, תיקון הנקרא "גלגלתא עיניים". ואחר כך רוכשים את היכולת לקבל על מנת להשפיע בתיקון הנקרא אח"פ.
כך בונים את כל הכלי של הנשמה, עד שמגיעים ל"גמר התיקון", לתיקון הנשמה כולה, שגומרים לתקן את כל תרי"ג הרצונות בעל מנת להשפיע. אבל תחילה מתקנים רמ"ח רצונות בעל מנת להשפיע, זאת אומרת, עושים רמ"ח מצוות. ורק אחר כך עושים שס"ה מצוות - מתקנים שס"ה רצונות בעל מנת להשפיע.
שרטוט 4
האם הבכי הזה בא מתוך ייאוש?
הבכי שמגיעים איתו ללימוד חוכמת הקבלה, הוא בכי של ייאוש מהעולם הזה. האדם חוטף מכות בעולם הזה ומרגיש שהוא לא יכול למלא את עצמו, ואז מחוסר סיפוק הוא בא ללימוד חוכמת הקבלה. מחוסר הסיפוק הזה נפתחה לאדם אותה נקודה הנקראת "נקודה שבלב", שמראה לו על מקום היכן שיוכל לקבל מילוי. והוא מתוך החושך, נמשך לאותו כיוון שהנקודה מראה לו. וכך מתוך ייאוש כללי מגיעים למקום של מילוי אפשרי. אבל גם שם כשמתחילים להתקדם על ידי הלימוד, הייאוש הוא מה שדוחף תמיד את האדם ממצב למצב. אלא מפעם לפעם הייאוש נעשה יותר איכותי, בירור יותר חד מה בדיוק חסר.
וכך לוקח חודשים עד שהאדם מתחיל להבין, שהוא לא צריך לרצות את מה שחשב אלא משהו אחר, ולמה הוא בכל זאת מתעקש לרצות אותם דברים ולא אחרים. הבירורים מתבצעים אצלנו בפנים כל רגע ורגע. אבל לוקח זמן עד שהאדם מתחיל להרגיש אותם, מה קורה לו בפנים, עד שהבירור עולה מתת ההכרה שלו לסף ההכרה, והאדם מתחיל להבין איך הוא חושב ורואה ומה קורה. כמו שתינוק פועל בלי דעת מה הוא עושה, עד שהוא מתחיל לעמוד על דעתו. ואז הייאוש של האדם מתחיל להיות מכל מיני דברים אחרים לגמרי. ולאו דווקא מזה שמתייאש מהחיים האלה, או מתייאש מהדרך הרוחנית, למרות שלפעמים מגיעים לו מצבים כאלה, כדי לבדוק עד כמה האדם מבין היכן הוא נמצא. אלא הייאוש נעשה איכותי יותר כלפי הרוחניות.
זאת אומרת, אם לפני שהאדם מגיע ללימוד, הוא על ידי האור העליון שמשפיע עליו, כל פעם מתייאש מהעולם הזה, ומקבל מכות כי רוצה לקבל מהעולם הזה מילויים כלשהם, אז לאחר שנכנס ללימוד הקבלה, הוא מתחיל לקבל מכות ישירות מהאור שמשפיע עליו, ולא דרך העולם הזה שמשפיע לו חוסר מילוי. אלא על ידי האור שרוצה לתת לו מילוי, אבל לא אותו מילוי כמו שהאדם עדיין מצפה. כי המילוי של האור הוא מילוי דלהשפיע, וכלפיו האדם מרגיש שהוא לא רוצה, ולכן מקבל מכות. אבל המכות האלה הן כבר לעומת האור, שכלפי האור הוא מרגיש את עצמו בסדר או לא בסדר, רוצה אותו משהו או לא רוצה אותו. זאת אומרת, החשבון שלו הוא כבר עם האורות ולא עם העולם הזה. כי הוא כבר נמצא בין שני העולמות.
איזה עולמות נמצאים מעל המחסום?
למעלה מהמחסום נמצאים עולמות בריאה ואצילות. אבל ישנה בעיה להסביר בדיוק את מבנה העולמות, כי חלק מהכלים נמצאים בעולם הבריאה - הקליפה כנגד עולם האצילות נמצאת כנגד עולם הבריאה. כשנבוא לעולמות האלה נקבל הסבר מהאור המחזיר למוטב. כי האור נותן את כל ההבחנות, כמו שכתוב: "נשמת אדם תלמדנו". ומהלימוד עצמו לא צריך לקבל תשובה. וגם המקובלים לא כל כך טורחים לתת לנו תשובה על כל דבר. כי באדם שמתקדם נכון, ועושה בכל רגע ורגע מה שמוטל עליו לעשות, נפתחים בכל רגע הרצונות, ובהם ההרגשות וההבנות מה קורה לו ומה עליו לעשות.
התקדמות נכונה איננה תלויה בשמיעה. אף אחד לא זוכר כלום כשהוא יוצא מהשיעור. אולי יזכור משהו שתפס אותו במילה או בחצי משפט. אבל לא חשוב כמה האדם זוכר ולא זוכר. אלא על ידי הלימוד עוברות עליו השפעות מלמעלה ומתוך זה הוא מתקדם. לכן אין טעם לזכור את הכל. כי לימוד הקבלה בא כדי לתקן את הנשמה, ולא סתם למלא את תאי הזיכרון. כמו שלומדים את התורה בחיצוניות, שסופרים את הדפים. בלימוד הקבלה לא סופרים כמות דפים, אלא ההתקדמות נמדדת לפי התקדמות הלב, ניקוי הלב, זיכוך הלב.