מאמר כ"ג: "אוהבי ה' שנאו רע"
"בפסוק "אוהבי ה' שנאו רע, שומר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם"." נאמר על אוהבי ה' כעובדה, שמי שמגיע לאהבת ה', יש לו שנאה להרע. ואז הוא מגיע לתפיסה שהבורא "שומר נפשות", כי האדם נעשה "חסיד", והבורא "מיד רשעים יצילם".
ולמה עלינו לדעת את כל העניינים הללו? כי אנחנו לא יודעים מיהו הבורא, הכוח העליון. באיזו צורה הוא קשור לטבע שלנו. איך אפשר לזהות אותו, לכוון את עצמנו לכיוונו. במה מתרחשת התפיסה שלנו בו. אם בלב או במוח, במעשים או במחשבות. כי אנו נמצאים בחושך בלי שום מושג על הכיוון מהיכן יבוא האור.
והמקובלים, שרוצים לעזור לנו להגיע למטרה, בכדי לכוון אותנו לכיוון הנכון, הם נותנים לנו עצות, שמקורן במערכת ההשגחה, בתוכנית של הבורא. כי המקובל, שמבצע פקודת הבורא, הוא חלק מאותה תוכנית. הבורא מתגלה דרך המקובלים, דרך חז"ל, שכך כתבו וכך אמרו. ולכן יש להתייחס לאימרות חכמים כעובדות, כרשימת תנאים, שאם משתדלים לקיים אותם, אז נכנסים לאותה תוכנית של התפתחות נכונה, המקרבת את האדם למטרה.
"ופירש, שלא מספיק בזה שהוא אוהב ה', שרוצה לזכות לדביקות ה', אלא שצריך להיות גם שונא את הרע." כי כידוע יש שני כוחות בטבע, כוח הבורא וכוח הנברא. כוח הנברא שהפוך מכוח הבורא, הוא נברא כהעתקה מהבורא, כחושך בתוך האור. ואז השפעת הבורא עלינו, מורגשת בנו (האדם הוא רק החלק המרגיש) בשני אופנים.
או כמשיכה לתענוגים, שמורגשת בנו כמשיכה קדימה, "לקראת". או כהרגשת הייסורים, שמורגשת באדם כדחיפה מאחורה. אבל המטרה היא אחת, גם בהשפעת התענוגים וגם בהשפעת הייסורים - לכוון את האדם, בצורה הקצרה והמועילה ביותר, נכון יותר למטרה. לכן לא מספיקה לנו משיכה קדימה, לזכות לדבקות ה'. אלא נדרש כוח נוסף שידחוף את האדם מאחור, משנאת הרע.
במאמר "חופש הבחירה" בעל הסולם מסביר, שאם האדם מניח ידו על ידית הכיסא, הוא יהיה מסוגל להעביר אותה לשולחן, רק בתנאי שהוא בטוח, עד כמה שיכול לדמיין לעצמו, שהפעולה הזאת לשים את היד על השולחן, משתלמת יותר ומביאה לו רווח גדול יותר, מהטרחה להעביר את היד מידית הכסא לשולחן. רק אם היא נראית לו משתלמת יותר, תהיה לו מוטיבציה ואנרגיה מספיקה להעביר את היד מהכסא לשולחן. ואחרת לא.
אלא לא די בכוח המשיכה לדבקות ה'. נדרש מהאדם גם מספיק כוח סבל, כדי שירצה לעזוב את מצבו הנוכחי, ולעבור למצב מתקדם יותר. לכן צריך לראות בייסורים שעוברים עלינו עזרה, כי על ידם נדחפים כל פעם לעזוב את המצב הנוכחי ולהתקדם. ובעל הסולם אומר, שצריך להגיע ל"שנאו רע". זאת אומרת, צריכה להיות ממש שנאה למצב הנוכחי, כדי לעזוב אותו ולעשות צעד קדימה.
האם זה אומר שהכוח השלילי נשאר באדם לתמיד?
בעל הסולם מסביר בצורה כללית, איך עובדים עם כוח הטוב, עם המשיכה, כנגד כוח הרע, כוח הדחייה. שצריך לפתח משיכה מרבית קדימה, ולהרגיש בצורה מכסימלית עד כמה המצב הנוכחי הוא שנוא. אבל בעבודה מתקדמת לאחר המחסום, משתמשים בכוח השלילי הזה גם בצורה הפוכה, כדי להפוך את העביות הזאת לכוח חיובי. ועל אותם מצבים של עיבור, יניקה, מוחין, הוא לא מדבר. אלא אומר רק בכללות, שהאדם יכול להתקדם במצב, שיש בו "אוהבי ה'" כנגד "שנאו רע" - דחייה מאחור כנגד משיכה קדימה.
"וענין שנאה מתבטא בזה, שהוא שונא את הרע, הנקרא "רצון לקבל". והוא רואה, שאין לו שום עצה להפטר ממנו. ויחד עם זה הוא לא רוצה להשלים עם המצב." אבל לשנוא דווקא את הרצון לקבל. ולא אותה הרגשה רעה, שרע לו עקב הרצון לקבל, ואז רוצה להיפטר מהרע. אלא לשנוא את הסיבה להרגשה. זאת אומרת, ההרגשה יכולה להיות טובה ונעימה לרצון לקבל. אלא האדם מזהה שנמצא בתוכו רצון לקבל. ואז נעשה לו רע עד כדי כך, שהוא שונא אותו. וכך נדחה (מסתלק) ממנו.
"והוא מרגיש את ההפסדות, מה שהרע גורם לו. וגם רואה את האמת, שהאדם מצד עצמו אין בכוחו לבטל את הרע, היות שזהו כוח טבעי מצד השם יתברך, שהטביע בהאדם את הרצון לקבל." אם האדם מגלה גם את הסיבה לרצון לקבל, אז הרצון לקבל עצמו נקבע אצלו כרע. הרצון לקבל איננו יכול להצטייר בנו כרע, כי הוא בדרך כלל מביא לנו דברים טובים. אבל אם האדם כנגד המשיכה שיש לו לאהבת ה', מזהה מה מפריע לו להגיע לאהבת ה', בדיוק כנגד זה מתגלה בו הרצון לקבל. ולא ההפך, ולא כנגד משהו צדדי בכלל ואחר, שרע לו מכל מיני מצבים, או נגרמת לו פגיעה במשהו. אלא רק אם האדם נעול להגיע לאהבת ה', אז כנגד זה הוא מגלה מה מפריע לו.
ואותו "מפריע לו", איננו גורם לו נזק בשום עניין אחר מלבד להגיע לאהבת ה', זאת אומרת, להיות בתכונת ההשפעה בלבד. ואז האדם מזהה את הגורם המפריע ברצון לקבל שלו, ומזהה אותו כשונא שלו. זאת אומרת, מגיע להבחנות שנמצאות מעל הטבע הגשמי. ויחד עם זה מגלה שהבורא, הוא שגורם לו את כל זה בכוונה. כדי שיחבר יחד את שני הכוחות הללו, כוח המשיכה לאהבת ה' וכוח הדחייה ממה שמפריע לאהבת ה', מאותו רצון לקבל. אחרת לא יתגלה בו מה שמוגדר בחוכמת הקבלה כ"רצון לקבל". שאיננו סתם האגו, שהאדם רוצה איזה משהו. אלא אותו רצון שמפריע לדבקות בבורא.
ואם שניהם מתגלים זה כנגד זה עד כדי כך, שהאדם רוצה לבטל את הרצון לקבל שלו, אז הוא רואה שמצד עצמו איננו מסוגל לבטלו. מה שמקנה לאדם יכולת נוספת להידבק בבורא, אבל מכניס אותו לעבודה של בלבולים והבחנות. עד שהוא מגלה, שמצד הטבע הוא איננו מסוגל לבטל אותו. והבורא סידר לו כל זאת בכוונה, כדי שלא יהיה בידו להתגבר בעצמו. כמו במשל של בעל הסולם, על בן המלך שלוקח מגן וחרב ועושה לעצמו מלחמה. אלא שיאלץ לאחר כל הבירורים לפנות לבורא, ולקבל ממנו שכל וכוח, ויעשה ראוי להיות כמוהו. כמו במשל על בן המלך שיושב במרתף החשוך, עד שיום אחד נגלים לו כל אוצרות המלך.
"אזי הפסוק מודיע לנו, מה שיש ביד האדם לעשות. היינו לשנוא את הרע. ועל ידי זה ה' ישמור לו מהרע הזה, כמו שכתוב "שומר נפשות חסידיו". ומהו השמירה? - "ומיד רשעים יצילם". ואז, כיון שיש לו איזה מגע עם ה', יהיה המגע הכי קטנטנה, אזי הוא כבר איש מוצלח." מוצלח בכך, שעל פני כל הכוחות והתנאים שהתגלו במצב, הגיע למידה מסוימת של דבקות עם הבורא.
מה צריך לעשות כדי לממש כל מצב?
בעל הסולם איננו מפרט את כל התהליך שהאדם עובר בכל מצב. אלא בכל המאמרים האלה הוא נותן איזו צורה, תמונת מצב, מעמד מסוים, מקרה, שצריך לבדוק ולראות איך לזהות בהם נכון את היוצרות. מיהו הבורא ואיך לזהות אותו. מיהו הכוח שעומד כנגדו, הנקרא "רצון לקבל". איך בדיוק להתייחס למשיכה לבורא, כתענוגים או כדי להשפיע לו. מה זה נקרא "להשפיע לו". האם הרע צריך להתגלות כיצר הרע מאחורה, כדי לזהות שהולכים לקראת המשפיע, או עדיף מקדימה.
בזמן ששרויים במצבים האלה, שבעל הסולם מתאר, נמצאים בבירורים פנימיים. ואי אפשר לברר זה בלי זה. לכן בככל לא מרגישים, שגם עכשיו אנו שרויים במצב אין סוף. ומה מפריע לנו לברר שהוא אין סוף? דווקא המצב ההפוך. שלא נגלה בנו רצון לקבל בצורה כזאת, שנוכל לעמוד עליו ומתוכו לזהות משהו כנגדו, "כיתרון אור מתוך חושך". אין לנו את החושך, שממנו נוכל להרגיש את האור. אלא בכל מאמרי "שמעתי", בעל הסולם מלמד אותנו, איך לזהות את האור על פני החושך.
מהי עבודת האגו שמכוונת את האדם לדבקות?
לאגו יש צורות שונות. והאדם צריך מכל מיני מצבים של הפרעות, לבחור את הצורה המדויקת שמהווה את היסוד של ההפרעה, ומתוכה ללכת קדימה לקראת הדבקות. כי "רע" אפשר לקרוא לאלף ואחת צורות סביבנו. אבל רק אם האדם מברר לעצמו, מה בדיוק מפריע בתוכו להגיע לאהבת ה', לאותה מידה קטנה של השפעה, של "להידמות לו" במשהו, כמה שמסוגל לתאר אותם לעצמו, אז מה שעומד כנגד זה ומפריע לו באותו רגע, אותו הוא מזהה ומברר כרע, כהפרעה ממשית. ולא כל יתר הדברים. אלא אותו רע, שיכול להתגלות באדם דווקא כתענוג או כדברים טובים, שמסתירים לו את נקודת ההסתכלות כלפי ההשפעה, או את ההרגשה של ההשפעה. אבל לגלות את הרע ולשנוא אותו, זהו עניין גדול, שמסוגלים לעשות רק כנגד האור. לכן לא יכול להיות "אוהבי ה'" בלי "שנאו רע", שהם מתפתחים באדם זה על ידי זה, בצורה הדדית, מתוך היגיעה.
מהו "מיד רשעים יצילם"?
"מיד רשעים יצילם" יכול להיות, שהבורא מגלה לאדם יותר ויותר רע, ואז האדם שונא את הרע הזה, עד כדי כך שהוא צועק. "צועק" הכוונה, שיש לו רצון כל כך גדול להיפטר מהרע, שאז ההצלה הזאת קורת לו. כי הרצון להיפטר מהרע יכול להתבטא בכמה אופנים. או שהאדם נשרף מבושה, שאז ישנה השאלה, האם זה בא מטעם האגו והרצון לקבל. או שהוא כבר מבין מהי השפעה ורוצה להתכלל בה. אבל גם הרצון להתכלל בהשפעה יכול להיות משיכה לתענוגים, להיות מעל הרצון לקבל, כדי להרגיש שהוא נפטר מהבעיות הגשמיות, כולל אפילו מהיגיעה של עובד ה'.
"מיד רשעים יצילם" הוא פתרון שיכול להיות בכמה אופנים. אבל הוא תלוי במצב שבו האדם נמצא. אם הוא עובר עיבור, יניקה, מוחין, במה היא ההצלה כבר תלוי במצב, עד כמה שהוא מברר מה קורה, ועד כמה שהוא מזדהה עם הבורא. וההצלה שבינתיים אפשר לדבר עליה היא, שהבורא לפי היגיעה, לפי "יגעתי ומצאתי", מראה לאדם את יעילותה וחשיבותה של ההשפעה בצורה כזאת, שהוא מתנתק מהמחשבות לעצמו. ואז נדבק לבורא. אבל תלוי על פני איזה אגו, איזה רצון, קורת ההצלה. או על פני רצון קטן במצב של עובר, שהאדם רק מתנתק מהרצון. או שהוא מתחיל לעבוד עם הרצון הזה בקטנות, או שהוא נמצא בגדלות. כי ישנם מצבים רבים של "מיד רשעים יצילם".
"ובאמת, ענין הרע נשאר קיים ומשמש בבחינת אחוריים להפרצוף." אפילו שמצמצמים את הרע ומתנתקים מהרע. רק בינתיים לא מרגישים אותו, ונשארים כמו שמסופר על אדם הראשון, שלא הרגיש שיש לו אותה תוספת של הכלים דקבלה. "וזהו רק ע"י תיקון האדם. שבזה שהוא שונא את הרע באמת גמור, על ידי זה מתתקן לבחינת אחוריים.
וענין השנאה נובע מטעם, שאם האדם רוצה לזכות לדביקות השם ית'," להשפעה ללא שום פניה לעצמו, "אזי נוהג את המנהג שיש בין חבירים וידידים. זאת אומרת, שאם שני אנשים באים לידי הכרה, שכל אחד מהן שונא מה שחבירו שונא, ואוהב את מה ומי שחבירו אוהב. אז הם באים לידי התחברות תמידית, בחינת יתד שלא תמוט לעולם."
האדם מתחיל לגלות שכוח הרע, שהיה בו כנגד אהבת ה', איננו כוח הרע. אלא באמצעותו הבורא מראה לו מה שהוא לא אוהב. כי חלק מביטוי של אהבה ביניהם, הוא לאהוב מה שהבורא אוהב, ולשנוא מה שהוא שונא. ולמה לא די לאהוב מה שהבורא אוהב, לאהוב את ההשפעה, אלא צריך לעבור את שניהם? כי עבודת האדם היא דווקא על פני הכלים דקבלה.
ולכן רק ביחס נכון כלפי כלים דקבלה, האדם בונה את האהבה שלו. למה? כי אם הוא לא עובד עם הכלים דקבלה, אין לו במה להביע את האהבה. האדם יכול להתנתק מהכלים דקבלה, אבל אז לא נקרא שהוא מביע את האהבה, כי התנתק מהם בגלל ששונא את טבע הקבלה. אמנם זה מראה שהוא אוהב את הבורא, כי שונא מה שבורא שונא. אבל הביטוי של האהבה, הוא רק נתינה. ואין לה ביטוי אחר.
אלא, מסביר בעל הסולם (מאמרים "מתן תורה", "הערבות" ו"השלום"), השפעה היא פעולה הבאה כתוצאה מאהבה. וכך יוצא, שהאדם יכול להביע את האהבה שלו לבורא, רק אם הוא עובד עם הכלים דקבלה שלו בעל מנת להשפיע. זאת אומרת, שומר על שימוש נכון בכלים דקבלה, מתוך הבנה עמוקה שהבורא הכין אותם בכוונה, כדי לאפשר לאדם לממש את האהבה.
למה לפני השנאה להרע צריך קודם להשתדל באהבה?
מקודם צריך לבוא לאהבה, כי האדם לא מזהה את הכלים שלו רעים. הוא בכלל לא מזהה, מה הם הכלים שאיתם עליו לעבוד. הוא חושב שהאגו הנוכחי שלו הוא רע. אבל האגו הזה איננו הרע. כי הוא בכלל לא נמצא כנגד הבורא. אלא רק מעל המחסום, שם נמצאות "קליפות", כלים גדולים שהם נגד הבורא. אז איך האדם יוכל לזהות מה מפריע לו? הוא חושב שהשכל עוזר. שעוזר כמה שיותר לדעת או לשלוט בעניינים, ואולי אפילו לתת לקבוצה ולהפצה. אבל הוא לא יודע. אין לו הבחנות ברורות. ולכן על האדם לעשות פעולות כמו במשחק, כאילו שהוא נמצא באהבה ובערבות.
ובעל הסולם מסביר ("מאמר לסיום הזוהר"), שניתנת לאדם קבוצה, ספרים ורב, כדי שיבנה בתוך הסיטואציה הזאת, מודל רוחני שיבטא את הרצון שלו להיות ברוחניות. בדומה לילדים שמשחקים במשחק קבוצתי. אבל מתוך רצון שאותו משחק יבוא לידי ביטוי אמיתי. ומתוך אמונה בדברי חז"ל, שהמקובלים נתנו לנו עצות נכונות. כדי שנבטא בכך את המוטל עלינו הנקרא "יגעתי מצאתי", כי אין לנו ברירה אחרת. אלא נתנו לנו את העולם הזה, כדי שבו האדם יבנה, מה שנדמה לו כעולם הרוחני.
ולכן אהבה, אהבת חברים, היא הביטוי היחיד לרצון שלנו, להגיע לאותו מצב עם הבורא. היא מראה לו עד כמה רוצים אנו להגיע אליו. בכך שכל אחד מוכן לשבור את עצמו, ולהתייגע ביחסים עם החברים, שהם בעצם שנואים עליו, אם הוא מגלה נכון. כי אין לנו שום קשר לאהבה כזאת ושום נטייה להתחברות כזאת. לכן כתוב: "מאהבת הבריות לאהבת ה'". שאהבת החברים היא האמצעי הבטוח להביא את האדם לאהבת ה'. כי אין מודל אחר לפנינו, שהכין לנו הבורא, מלבד הקבוצה. רק בה האדם יכול לעבוד ולראות את הסלידות שלו, את כל הנטיות האמיתיות שלו, את כל היחסים, את כל התכונות ואת כל ההבחנות.
בקבוצה מתחילים מאהבה. ואז כנגד הפעולות האלה, האדם מרגיש מה מפריע לו. ובדיוק מה שמפריע לו להתחבר עם האחרים, לאהוב אותם, לאהוב את המטרה שהם מציירים לו, ולא מה שהוא מצייר לעצמו, כי לעצמו האדם אף פעם לא יכול לצייר את המטרה האמיתית, אלא מה שהוא מגלה כמשהו משותף בינו לבין החברים, מה שמתגלה על גבי הקשר ביניהם, זהו בערך המודל, ההדמיה, של דמות הבורא. וכך יוצא, שמתחילים באהבה, וכנגד זה מגלים את הרע שמפריע לאהבה. אבל אם בכל זאת ממשיכים באותן הפעולות, אז מגלים את השנאה להרע. ואם אפשר לגלות אותה בחברה, אז זו כבר עזרה גדולה מלמעלה.
אם מתגלה בחברה שנאה להרע כנגד אהבת החברים, זו כבר חברה ממש מוצלחת. לא מן סתם בעל הסולם אומר: "אזי הוא כבר איש מוצלח". כי ההצלה האמיתית של האדם, זה הדחף לגלות את הרע, והנכונות לראות בחברה שלו, חברה שעוסקת בהשפעה, ואוהבים בה זה את זה כדי להגיע לדבקות בבורא, כתוצאה מאהבת החברים. ואם הוא רוצה להתכלל באהבה הזאת, ורואה עד כמה שהוא לא מסוגל להתחבר לעומת כל האחרים, אז לא מן הסתם זה נקרא "שומר נפשות חסידיו". כי מי שבאמת מוכן לגלות את הרע דרך אהבת החברים, אותו הבורא שומר. זאת אומרת, נותן לו להתקדם הלאה לכיוון הזה. ואז האדם לא שוכח, וכל פעם נמצא באותה נטייה.
האם "להרגיש רע" נקרא לשנוא את המצב שבו נמצאים?
האדם שמרגיש רע, איננו שונא את מצבו. אלא את התכונות שלו, שמתגלות כנגד האהבה. כי דווקא הן מפריעות לו באהבה. לכן נאמר: "באורך נראה אור". קודם צריך לקבל מעט הארה מלמעלה מה זה נקרא "אהבת הבורא". אותה אהבה הנקראת אהבת ההשפעה, תכונת הבינה. להרגיש בפנים מהי התכונה הזאת. ואז כנגד תכונת ההשפעה, האדם מגלה מה זה נקרא "רע". כי עד שלא מגיעה ההארה מלמעלה, אפשר על כל הדברים לומר שזה "רע", פרט לרע הזה. אבל רק כנגד אותה הארה, אפשר לגלות את הרע.
האם לאחר המחסום יש משמעות אחרת למה שכתוב?
אין טעם לדבר על לפני או אחרי המחסום. בשבילנו זה להתעסק בכל מיני פילוסופיות וספקולציות. צריך לדבר רק על מה שקשור לענייננו. כי לא איכפת לנו כל המדרגות, אלא איכפת לנו רק "אני", שהמאמר הזה מדבר "עלי" ועכשיו, ולא כל מיני מקרים תיאורטיים שאולי מתרחשים באיזה מקום בשמים.
מי שמקבל כך את החומר, נקרא שהמאמר הזה כתוב בשבילו, והוא לומד, וכדאי להסביר לו. אבל מי שמקבל את החומר בצורה תיאורטית, כאילו מדובר על איזו מדרגה לאחר המחסום או בין אח"פים וחזה דמשהו, אין טעם לדבר איתו על החומר. כי המאמרים האלה אינם כתובים להסביר אותם בציורים של מדרגות. אלא חייבים להלביש אותם על עצמנו.
מהי "תכונה"?
האדם לא יודע מה מפריע לו לאהוב את הבורא. אלא יש בו משהו שמפריע לו לאהוב אותו. ואיך הוא יידע מהו בדיוק? אפשר לתאר זאת, כמו אותה דוגמה גשמית שבעל הסולם נותן, על בחור כלפי בחורה. שיש בו משהו, שמפריע לו לאהוב אותה. היא ללא פגם. אבל משהו בו רואה בה פגם ולא יכול לאהוב אותה. וכך על האדם לאתר במה הוא רואה את הפגם. וכנגד זה להפנות אותו פגם כלפי עצמו. כי הבורא הוא כולו משפיע.
ואז האדם מגלה בתוכו, מה הוא בדיוק אותו רצון לקבל, שלא נותן לו ולא מאפשר לו, לאהוב את הבורא. כי "לאהוב את הבורא" נקרא לרצות לגמרי להתכלל בו, ולהיות בדיוק כמוהו, בכוונות, במחשבות וברגש. ואותו משהו שמפריע לנו להתכלל בו, אותו האדם מכנה "רע". כי ללא התכללות מלאה, זה לא נקרא אהבה. בעולם הזה אפשר להצהיר "אני אוהב", גם אם ישנם פגמים באהבה, כי זה בכל זאת נותן לאדם מידה מסוימת של תענוג ומילוי. אבל ברוחניות חייבת להיות אהבה מוחלטת. ואז לאחר בירורים רבים, הבורא מראה לאדם בדיוק מה בו שונא את הבורא. ולשונא הזה האדם קורא "רע".
מה האדם צריך לשנוא?
אין טעם לחשוב מה בדיוק צריך לשנוא. אלא לתת יגיעה מספיקה בלאהוב את הבורא, עד כמה שמסוגלים לחשוב על השפעה. ואז בדיוק כנגד זה יתגלה הכרת הרע, מה שמפריע לאהוב אותו. ואין טעם לחשוב על כל היתר. אלא כמו שבעל הסולם אומר: "אוהבי ה' שנאו רע". קודם לבצע את האחד, ואז כנגד זה יתגלה בנו השני. כי הטבע שלנו מתגלה כנגד האור שמאיר מלמעלה. רק "באורך נראה אור". ואי אפשר לזהותו אחרת.
אם לא משקיעים כל מה שמסוגלים באהבה ובהשפעה בקבוצה ובהפצה, לא יכול לבוא כנגד זה, אותו משהו שיתגלה כהפרעה. אבל אם מתחילים להשתתף בעשייה, אז מתגלות לאדם הפרעות. וההפרעות האלה פה ושם נותנות לו הבחנות כלפי האגו שלו וכלפי התכונות שבו, ובסופו של דבר מחדדות לו את המצב. אם האדם אוהב ורוצה את תכונת ההשפעה, אז כנגד זה מתגלה לו מה מפריע לו. אותו משהו חדש שלא ציפה לו. ולא התעסקות ברצון לקבל שיש בנו עכשיו, או ניסיונות להבדיל בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע.
בעל הסולם נותן במאמר הזה עצה איך לגלות את הרע. אחרת אפשר על אלף ואחד דברים להצביע שזה הרע, והם בכלל לא יהיו הרע. אנחנו חושבים שבכוחנו לתת הבחנות לרוחניות. אבל זה אפשרי רק על ידי הארת אור חכמה. רק במידה שהאור מאיר, ולפי איך שהוא מאיר. ולכן לא כדאי בכלל לדבר על הרע. לא לייסר את עצמנו על כלום, לא לסגל את עצמנו למשהו ולא לסגף את עצמנו בשום דבר. אלא כמו שכתוב: "לפי צערא אגרא". רק לתת יגיעה ולהתאמץ באהבת חברים, כדי להשיג את האוהב, להשיג את האהבה, את ההשפעה, את הנתינה.
וברע אין צורך להתעסק, כי האדם רק שוקע בו ואוכל את עצמו בלי תועלת. אלא הדרך היא כל הזמן להימשך לטוב, הנקרא "השפעה", "ייחוד", כדי להידבק בבורא. ולא להתפלש ברע בלי שום תועלת. אלא כשהוא מתגלה, לרצות שיתגלה רק לרגע קט, כדי לשנוא אותו מיד, לבטל אותו וללכת הלאה. כל הזמן להיות במשיכה קדימה ולהימשך לאור, לאהבה, להשפעה. בעל הסולם מחלק את היממה ואומר, שהאדם צריך עשרים ושלוש וחצי שעות להימצא בחיפוש אחר האהבה והנתינה. ורק חצי שעה ביום לתת מקום למחשבות "איפה אני?" "מה מפריע לי?" "למה אני לא נמצא בזה?".
אין שום ציווי בספרים, שהאדם צריך לחטט בתוך עצמו. אלא רק הקליפה מכריחה ודוחפת את האדם לאכול את עצמו, ולהיות בייאוש מכוחות עצמו. אבל להיות "מיואש מכוחותיו עצמו" צריך רק מתוך יגיעה. ואם נכנסים לייאוש ודיפרסיה, למוות, בלי יכולת לזוז, סימן שמתייאשים לפני היגיעה. כי בייאוש שבא כתוצאה מהיגיעה, מגיעים לייאוש טוב. שהאדם לא יכול בעצמו, ומיד באותה נקודה הוא מגלה, שהבורא יכול לעשות לו את זה. לכן צריך להתייגע רק בדחיפה קדימה, לקראת מרכז הקבוצה ואהבת החברים, להתגלת ההשפעה. היכן שהאדם יכול לראות בצורה ברורה, אם הוא עוסק באהבת הבורא או רק משלה את עצמו.
"לכן, מאחר שה' אוהב להשפיע, לכן גם התחתונים צריכים להסתגל לרצות אך להשפיע. וכמו כן ה' שונא להיות מקבל, דאיהו שלם בתכלית השלימות ואינו צריך לכלום, גם האדם צריך לשנוא את ענין הקבלה לעצמו."
הרצון הזה שמתגלה אצל מתחילים, שאוכלים את עצמם: "למה אין לי?", "למה הבורא לא עושה לי?", "למה הוא לא נותן לי?", זה אגו שהוא ממש קליפה. כי האהבה שמתגלה, אין לה שום גבול ושום הגבלה. רק צריך לרצות לאהוב אותו ולרצות לתת לו. אלא מה חסר? שהאדם מרגיש, שהוא לא מסוגל. אבל ברגע שהאדם רוצה את זה באמת, לא נראה לו יותר שהוא לא מסוגל, אלא נותנים לו את היכולת הזאת. כי אין שום מניעה כלפי הכיוון הנכון.
השביל הוא אמנם צר מאוד ומצריך להידחק בין נקיקי סלעים דוקרניים. אבל אין איש שיש לו חסימה באמצע הדרך. אלא ההליכה בדרך צרה כל כך, היא כדי לברר את כל הבעד והנגד. שמהם באה לאדם כל ההשכלה, איך לעבוד עם הטבע שלו, ואיך באמת אפשר לאהוב. כי אין תכונה בנו, שאי אפשר להשתמש בה כלפי המטרה.
מהי "חוסר יכולת להרגיש"?
"חוסר יכולת להרגיש" פירושו, שעדיין לא התגלו באדם מספיק יגיעות, כדי שירגיש את מה שאיננו מרגיש. כי כל כלי צריך להתברר מתוך התנגדות. מה זה "יגעתי ומצאתי"? דרך היגיעה האדם בונה קשר בין אור לכלי. כמו בעבודת חשמל. אם רוצים שמכשיר יאיר, צריך נגד שיצור התנגדות בין פלוס (חיובי) למינוס (שלילי). ואז על ההתנגדות הזאת מתבטאת עבודת החשמל, שמכשיר מאיר, או מחמם, או מקרר. כך צריכה להיווצר ההתנגדות בין שני הכוחות האלה של השפעה וקבלה.
וההתנגדות הזאת היא באה מתוך העבודה שלנו. האדם חייב לייצר נגד למידה מספקת, שייווצר בו הפרש פוטנציאלים כזה, שתבוא בו הבנה, הרגשה, הבחנה, של זה כנגד זה. כי כל המצבים מתבטאים על הנגד שהאדם בונה מיגיעתו. ושני הקווים האלה של פלוס (חיובי) ומינוס (שלילי), הם יורדים מלמעלה. כוח הבורא וכוח הנברא כביכול. אבל שניהם הם כוח הבורא, אלא כוח קבלה וכוח השפעה. והאדם בונה ביניהם את ההבחנות שלו מהיגיעה. וההבחנות האלה הם הקו האמצעי. הקו האמצעי, הוא ההתנגדות, הנגד, כוח המסך.
ולכן, היגיעה היא עצם בניית הנשמה, היא החומר של הנשמה. יצירת העביות שלא היתה קודם. אין עביות בעולם אין סוף. מלמעלה למטה לא מתגלה עביות, אלא מתגלים יחסים, מערכת שאין בה עביות. העביות באה מהעולם הזה, כאשר האדם מתחיל להתייגע. הוא בונה את העביות מההתנגדות בין שני הכוחות האלה, שמכניס את עצמו ביניהם, כדי לברר "מי אני". כי באדם ישנה רק נקודת "האני", ועליה הוא כל פעם מוסיף משני הצדדים "בשר", עביות. וההתקדמות שלו היא דיסקרטית והדרגתית. כל פעם שהוא מגיע למידת יגיעה מסוימת, הנקראת "סאת היגיעה", מתגלה לו משהו. אבל הוא שוב ושוב מצד לצד הולך ומתייגע בחושך.
העביות הזאת אנחנו בעצמנו בונים, כי מלמעלה היא לא נמצאת. כל הבריאה קיימת רק בפוטנציאל, רק בכוח ולא בפועל. אלא אם מתחילים להוסיף ולתת יגיעה, אז כמו בפיתוח סרט צילום, שמשרים אותו בנוזל כימי כדי לפתח את התמונות. כך אם אנחנו מבררים את הכוחות האלה בפועל, כלומר, על אותו חומר, על אותה העביות שמייצרים, אז הופכים לנגד הזה בין שני הכוחות, חיובי ושלילי כביכול, ימין ושמאל, כקו אמצעי, כשליש אמצעי דתפארת, שיש לאדם בחירה חופשית. וכך הכל מתחבר יחד ביגיעה הזאת.
במה היא היגיעה?
היגיעה היא לבחור בכל רגע את האמצעי הבטוח ביותר המביא למטרה, לא חשוב עד כמה הוא שנוא על האדם.
מהו לאהוב את החברים?
כמו שכתוב: "מאהבת הבריות לאהבת ה'". הבורא הציב לפנינו את המודל הזה, הנקרא "אהבת הבריות", כהזדמנות לשחק משחק, שבו יכולים (מסביר בעל הסולם בסוף "מאמר לסיום הזוהר"), מפני שנמצאים בין חברים, להביע את הרצונות, את הדחף, את היגיעה. ולזכות מהם לתגובה הולמת, שמבררת לאדם עד כמה הוא נמצא או לא נמצא כלפי המטרה. כי איתם (כמו גם עם הרב) הוא יכול להיות בכל מיני שינויי המצבים, ולצאת מכולם עם תגובה כלפיו ולהרוויח ביקורת.
ולכן בחברה, שיש בה אהבת חברים, אפשר ללמוד מה זה נקרא "נתינה", מה זה נקרא "לאהוב", מה זה נקרא "חשיבות המטרה", ומתוך זה להגיע לאהבת הבורא. כי אהבת הבורא עצמה דורשת החלטיות וקביעות, משהו בי שדומה לו ממש. ואילו עם החברים אפשר לשחק ב"כאילו", במשחק דמה, כאילו שרוצים להיות בהשפעה ונמצאים באהבה. אבל ה"כאילו" הזה מברר באדם כל מיני הבחנות פנימיות, שאיתם הוא אחר כך יכול להתחיל ולהתקרב ליחסים עם הבורא.
ואם עוסקים באהבת חברים, צריכים מלכתחילה לדעת שנמצאים בחברה, שמטרתה היא להגיע לאהבת ה'. אחרת יכולים להיות סתם חברה. כי גם חבורת פושעים מתעסקת באהבת חברים. כאשר הולכים לשדוד עוד מישהו, יש ביניהם חיבור ואחדות גדולה מאוד, שהאחד מוכן למות למען השני. לכן מלכתחילה החברה חייבת להיות מבוססת על שני העקרונות:
א - מטרתה להגיע לאהבת ה' (לא חשוב כמה החברים מבינים מה זה).
ב - בשביל המטרה הזאת להיות מוכנים לעסוק באהבת חברים.
מהי "אהבת חברים"?
"אהבת חברים" נקרא, לרצות להגיע למצב שהחבר חשוב לי יותר מעצמי. והיחס הזה אליו, הוא כמו היחס לבורא. כי אם מגיעים למידת האהבה, כותב בעל הסולם, אין הבדל את מי אוהבים, או את הבורא, או את החבר, כי שניהם מחוץ לאדם עצמו. ואם מגיעים לאהבת החבר, אז בדיוק באותה צורה שאוהבים את החבר, אוהבים את הבורא. זו אותה תכונה. מיהו הבורא? הבורא הוא תכונה, תכונת ההשפעה. הוא לא עצם שמזהים אותו כמו את החבר. אלא תכונה שמתלבשת בנו, לפי השתוות הצורה.
מה צריך לעשות בשביל לממש את אהבת החברים?
להקים חבורה כזאת, שכל אחד בה מבין, שאם הוא לא מגיע לאהבת חברים, הוא לא מממש את עצמו רוחנית ולא מגיע לאהבת הבורא. הוא צריך לראות שכלפיו זה מתגלה אותו דבר, וכלפיו זה מתבצע כך, שאין אחרת. ובעל הסולם אומר, שזה תלוי באיכות החברה ובכמות החברה. וצריכים לעבוד על הפרטים האלה, שכל אחד מכבד את השני כגדול הדור, ומעלה את צרכי החבר מעל לכל צרכי עצמו. כי הפרטים האלה דורשים הרבה בירורים והבנות, שאי אפשר לפרש מיד ועכשיו בצורה נכונה.
לכן העיקרון הוא, להרגיש שהמימוש הרוחני נמצא בתוך החברה, בתוך הקבוצה, ואין שום סיכוי לברר ולגלות רוחניות במקום אחר, כי היא פשוט איננה קיימת שם. אלא באותה הזדמנות יחידה שהבורא נתן לאדם, לבנות מודל רוחני מהיחסים עם האנשים שישנם סביבו. וכנגד זה באות כל המכות של האנושות. אבל לכל הייסורים שיש בעולם, לכל הבעיות שמתגלות בחיינו, מבריאות וכלכלה ועד ייאוש ושנאה, יש רק תרופה אחת. בחבורה אחת, בקבוצה אחת, לעשות "כאיש אחד בלב אחד", עד שהערבות הזאת תתגלה בכל האנושות.
ואין שום דרך אחרת. אלא ככל שמסוגלים לשמוע ולהסכים עם הרעיון הזה, מתקרבים לביצוע. לאט לאט תוך כדי לימוד ועבודה, הרעיון הזה מטפטף ונכנס פנימה לתוך האדם. והוא מתחיל לראות אותו בצורה מוכחת כהכרחיות, שאין אפשרות אחרת, אלא רק להגיע למימושו. וזאת לאחר שלא נשאר לו שום דבר אחר, שבורח לכל הכיוונים, ומוכן לבצע הכל מלבד "ואהבת..כמוך". כי זה הדבר השנוא עליו ביותר. אם הרעיון הזה מתגלה בחברה לטובתנו, אז כולם מוכנים להקים חברה ולעשות שותפות, כמו שמקימים חברות כלכליות וחברות אחרות בכל התחומים. אבל לבנות חברה כדי לאהוב את השני ללא שום פנייה לעצמי, זהו רעיון הפוך לחלוטין מכל עיקרון שעליו מושתתות כל החברות בעולם שלנו.
ואכן זוהי בעיה גדולה מאוד. כי איך אפשר לעשות זאת? חברה כזאת צריכה להיות בעצמה כמו אדם כלפי כל האנושות. וכל חבר בה צריך להיות כלפי החברה, כמו החברה כלפי כל האנושות. והחברה כלפי כל האנושות, במקום להתגאות כמה היא מיוחדת והולכת מחיל לחיל, היא צריכה להרגיש את עצמה מחויבת להגיע לאהבת האנושות. כי בשבילה זה היישום להגיע מאהבת החברים לאהבת הבורא. ככל שהחברה תהיה יותר גדולה וחזקה, היינו, יותר גבוהה, אז יתגלה בה הבורא. הוא יתגלה בתוך החברה, בתוך הכלים המתוקנים באהבה הדדית, בתוך הערבות. ומי זה הבורא? אותו הכוח, שאוהבים זה את זה. כוח ההשפעה הזה, הוא התנאי שיתגלה מי? מי שמייצר את התכונה הזאת, את התכונה היותר גבוהה, שזה נקרא "הבורא", התגלות אור החכמה בתוך אור החסדים.
"היוצא מכל האמור, שהאדם צריך לשנוא את הרצון לקבל בתכלית השנאה, שכל החורבנות שבעולם באים רק מהרצון לקבל." האדם שהוא "עולם קטן", רואה של החורבנות שנגרמים לו, היכן שהיה רוצה לבנות את עצמו כלפי השגת המטרה, הם באים רק מתוך הרצון לקבל. כי הוא מברר אותו על כל צדדיו. הוא מברר את כל תרי"ג הרצונות שלו, עד כמה כל אחד מהם ובשילוב ביניהם, נמצא כל פעם נגד המטרה, לפי דרגה דיליה, וכך מתקדם.
"וע"י השנאה הוא מתקן אותו ונכנע תחת הקדושה.", מכניע אותו תחת הקדושה. זאת אומרת, קודם מגלה אותו כרע, שאי אפשר להשתמש בו. ולאחר מכן מגלה אותו כעזר כנגדו, שמכוון אותו נכון למטרה. כי איך מתקדמים קדימה? אפשר להתקדם קדימה רק אם נדחים ממשהו. כמו בפעולת מנוע של מטוס באוויר, או חתירת משוטים בסירה. צריך משהו כנגד, כי רק בצורה כזאת מתקדמים.
אמנם יש כוח משיכה. אבל אי אפשר להזמין אותו למרות שמשתדלים. כי ככל שהאדם משתדל להימשך לבורא, מתגלה לו יותר שנאת הרע. ואז הוא רואה איך להיבנות דווקא על פני הדחייה מהרע. אלא צריכים להימשך לטוב, כי זה נותן אפשרות להתרחק מהרע. וכך על ידי הדחייה מהרע, יחד עם המשיכה לטוב, שממנה מקבלים את הכיוון הנכון, באיזה כיוון בדיוק להידחף מהרע, מתקרבים בדייקנות לבורא. כי ההתקרבות לבורא יכולה להיות רק משילוב בין שני הכוחות הללו.
מה הקשר בין "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין" לבין אהבת החברים?
"תורה" נקרא האור הכללי, שקודם בא ומתקן את האדם, ולאחר מכן ממלא את האדם. האור הזה כל פעם משפיע על תיקון האדם, בהארות קטנות הנקראות "המאור המחזיר למוטב", שבאות טיפין טיפין כנגד "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". ככל שהאדם מגלה את הרע שבו, התורה נעשית לו כתבלין.
אלא הופעתה של "התורה", של האור הכללי, על האדם, באה בכמה שלבים. בתחילה התורה מאירה ומעוררת באדם נקודה שבלב. ולאחר מכן האורות, הם שפועלים כל הזמן על האדם ומנענעים את הכלים. כמו שכתוב: "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו". כי אף פעם אנחנו לא זזים, אלא רק על ידי הפרשי האורות שמשפיעים עלינו. וכל האורות הללו שנמצאים כל הזמן בתנועה כלפינו, ומשפיעים עלינו יותר או פחות אור, הם בכללות נקראים "תורה".
הכל נעשה על ידי התורה. אלא בחוכמת הקבלה אומרים, שקודם הבורא ברא את התורה, ורק לאחר מכן ברא את העולם על ידי התורה, על ידי אותו אור כללי. זאת אומרת, באור הכללי ברא את כל הרצון לקבל, באור הכללי שבר את הרצון לקבל וכנגד האור הכללי עשה את הקליפות. כל המצבים האלה הם כנגד התורה, כנגד האור הגדול הזה, שכולל את הכל. ובתוך האור הזה, מתגלה הבורא כסיבה, כשורש, לאותו אור. כי האור מתגלה בנו כתכונה מיוחדת והבורא כשורש לאותה תכונה.
לכן על כל דבר אפשר לומר שהוא "תורה". אלא בדרך כלל מייחסים את המושג "תורה", לכוח שכנגדו מגלים את היצר הרע, או לכוח שמתקן את היצר רע, או לכוח שממלא את היצר רע, לאחר שהוא מתוקן. ואם כנגד הרצונות, היצרים, מתקנים את כל תרי"ג הרצונות על ידי תרי"ג אורות, אז "אורייתא וישראל (אלה שתיקנו את עצמם) וקודשא בריך הוא, חד הוא".
איך כוונה נכונה בזמן הלימוד מגלה את הרע בצירוף עם אהבת חברים?
האור שהאדם עצמו מושך, הוא מגיע בזמן הלימוד. אורות גם כך וגם כך מגיעים לכל אדם ולכל האנושות. אלא הם מגיעים לפי סדר מיוחד הנקרא "בעתו". ואם האדם רוצה לזרז את התפתחותו, לזרז ביאת האורות, שזה נקרא "אחישנה", אז הוא צריך לאמצעי שתלוי ביגיעה שלו עצמו. היגיעה הזאת לא יכולה להתבטא בכך, שהאדם יושב ולומד לבד. ולא יועיל לו במאומה לפתוח ספר וללמוד, כי הוא צריך לזרז עליו את השפעת האורות. והאורות יכולים להגיע לאדם, אם יש לו חיסרון. והחיסרון יכול לבוא, אם האדם מייצר אותו.
במה אפשר לייצר חיסרון כנגד האור? בכך שהאדם עוסק בחברה שלו באהבת חברים. כי אז הוא מגלה עד כמה איננו מסוגל לאהבת חברים ולהחשיב כל חבר כגדול הדור, ככוח העליון ממנו, כפי שכתוב בתקנון. ואם האדם לא מסוגל לעשות את זה, אבל הוא סובל מזה שאיננו מסוגל, זהו החיסרון שלו לכוחות ההשפעה. וכנגד זה הוא מזרז את ביאת האור אליו, לא בצורה של "בעתו", אלא בצורה של "אחישנו". ואז האור משפיע עליו לפי החיסרון שבו, ביתר "בעתו". ומתוך זה האדם מרגיש ומתחיל להבחין, האם הוא באמת רוצה את ההשפעה, או לא, ואיך ולמה.
האור משפיע על האדם בכניסות ויציאות, שמעוררות בו כל מיני הבחנות, מה בדיוק נקרא "רע", והאם זה "הרע" שחשב או לא. כנגד הופעת האור, האדם מתחיל לגלות את הרע. זה כנגד זה. וכך יוצא, שבלי עבודה בקבוצה, בלי הקדם של יגיעה בין החברים, לא מקבלים מאחד לאחד השפעה מספקת, מה חסר לנו כדי להגיע לאהבה כוללת. כי היא חייבת להיות " כאיש אחד בלב אחד" (כאילו). אלא "הלא מסוגלים להיות כך, אבל רוצים להגיע לכך", חייב להיות מ"ן כללי, קבוצתי, קולקטיבי. ואז על ידי זה מגיע האור המחזיר למוטב.
ומה על האור הזה לעשות? לעשות כלי משותף בין כמה חברים, בין כמה כלים, להיות בשותפות ביניהם כערבות. ואז תופיע ביניהם "תורה", האור הכללי, שייתן לכמה מהם את צורת ההשפעה. כי השפעה לא יכולה להתגלות באדם כלפי עצמו. אלא צריכות להיות איתו עוד כמה נשמות, שכלפיהן מתגלה באדם צורת ההשפעה הזאת. ולכל אחד מהם כלפי יתר האחרים. הכלי הזה יכול להיבנות בחברה של מאתיים איש בין חמישה, עשרה, חברים בלבד. תלוי כמה נדחפים כלפי זה. לא צריך לקבוע את הקבוצה הזאת מראש. אלא זה נעה עם מי שנדחף. ואז מהאור ביניהם, הם מקבלים יכולת לצעוק ולהצטער על חוסר הכלי הזה של מסירות הדדית.
וכך מתגלה ביניהם תנאי הערבות. ובתוך תנאי הערבות מתגלה הבורא. האור הכללי הוא כחסדים, תכונת החסדים, שבה מתגלה הבורא כאור חכמה. וזה נקרא "ישראל", אותם כמה חברים שהקשר ביניהם, הנקרא "אורייתא", הוא אותה תכונת ההשפעה, שמתקנת אותם וממלאה אותם באור, ואז מתגלה "קודשא בריך הוא", כמקור לכל זה. לכן בלי קבוצה אי אפשר לגשת בכלל לעניין ההשפעה. האדם שהוא לבדו בעולם, אין לו שום אפשרות לעשות זאת. אלא אם כן מדובר בנשמה מיוחדת שבאה לתפקיד מיוחד, ואז החשבון הוא אחר לחלוטין. אבל בדורנו כבר לא מדובר על אנשים כאלה, כי אנחנו לא שייכים לסוג הזה.
איך משווים בין יחס האדם לקבוצה לבין יחס הקבוצה לאנושות?
בינתיים קצת קשה לדבר על זה. כי יש בזה כמה יוצרות. קודם כל, האדם עצמו הוא עולם קטן, וצריך לגלות את הנקודה שבלב כלפי כל יתר מה שנמצא בו, ונקרא "העולם שלו".
אחר כך הוא עצמו, עם כל היוצרות שבו, עם כל העולם הפנימי שלו, צריך לגלות את עצמו כלפי הזולת. מכל הזולת שיש סביבו, הוא מגלה את הקרובים אליו לפי המטרה, ומתוכם הוא בונה את הקבוצה שלו. כי האדם שבא לקבוצה, נקרא שהבורא הביא אותו למקום של בחירה חופשית. אבל אחר כך הבחירה החופשית נעשית בתוך האדם, ככל שהוא מתחיל לעבוד בתוך הקבוצה.
הבורא רק "שם את ידו" של האדם על גורל הטוב, ובכך מסיים את פעולתו באדם. ואם מקדם אותו אז רק על ידי "בעתו", ולא על ידי "אחישנה". כי "אחישנה" תלויה אך ורק בעבודת האדם. וכך האדם צריך להתחיל לעבוד כלפי הקבוצה. ולא כלפי כל האנושות, כי זה בלתי אפשרי. לכן "ואהבת לרעך כמוך" נקראים אלה שמבינים אותך, ונמצאים פחות או יותר באותה דרך כמוך, שמסוגלים ללכת בה ומסכימים בעלמא לתנאיה. אבל לאחר שהם חותמים על כל התנאים מתוך הסכמה, שאין ברירה וחייבים לעשות כך, כי רק זו הדרך, אז הם מקבלים על עצמם את ההליכה בדרך, כנדר אחד כלפי השני. הערבות היא נדר. האדם מתחייב בלב ונפש, שהוא לא מפר בכל כוחו, מה שהוחלט בין החברים כדי להכין את עצמם להתגלות הבורא.
ואם החבורה עושה כך, אז מהיכן לה הביטחון, שהיא אכן מכינה את עצמה כלפי התגלות הבורא? היא מייחסת את עצמה ואת פעולתה כלפי כל העולם, ובודקת האם היא מוכנה לעשות, והאם היא עושה משהו, כדי שכל העולם יזכה גם הוא לערבות. האם בכל זאת איכפת לה מהעולם כולו, למרות חוסר האכפתיות שלה איך נראה העולם הזה, וכל מה שנמצא בו. אבל כל פנייה שלה איננה מתחילה בפנייה כלפי העולם. אלא קודם כל כלפי העם, ומהעם כלפי פנימיות העולם, ורק אחר כך לחיצוניות העולם (כמו ההסבר של בעל הסולם בסוף "הקדמה לספר הזוהר"). כי בדיקה של היחס לבורא, היא יחס של השפעה כלפי כל מדרגה חיצונה מאיתנו. אבל איך זה יתכן, הרי הוא פנימי? כי מגלים אותו כפנימי, כסיבה, רק אם האדם יוצא מעצמו החוצה.
איך החיוב להתבטל לזולת ולפתח חיסרון להשפעה נחשב משחק?
משחק הוא דבר רציני. "משחק" הוא שם סתמי, שמתאר עיסוק במשהו, שעדיין לא נמצאים בו. ולא שם גנאי, כמו שמעירים למישהו: "תפסיק לשחק". אלא אם יודעים בוודאות שמשחקים, מתוך מודעות שלא נמצאים בהשפעה, אבל רוצים להגיע אליה, אז אותו מודל שבונים ועושים "כאילו", הוא נקרא "משחק". על כל הבריאה כתוב, שהיא משחק, שהבורא משחק עם הנברא. זה נקרא "משחק", "שחוק", כאילו לא רציני.
איך יתכן שהמצב שלנו נקרא "לא רציני", אם הוא עולה לנברא בדם, ומצד הבורא מדובר בו על צער השכינה? כי עד שהמצב הזה לא מגיע לשלימות, להיכן שהוא נמצא מלכתחילה בצורה שלימה, אז כל המצבים הקודמים הם לא אמיתיים ונקראים "משחק". אבל להיות באותו משחק, זו כבר דרגה גדולה מאוד, שהאדם נקרא "מיוחד", ויש לו הבחנות שהוא נמצא במשחק. כי כל המדרגות עד גמר התיקון הן משחק. ומתי המשחק הזה נגמר? לאחר שנוצר חיבור שלם בין נברא לבורא.
ולפני כן הכל נחשב משחק. ואז ממה מתחיל המשחק? שלוקחים ברצינות, בדם לבנו, כתכלית חיינו, את העניין הזה, שחייבים להיות מחוברים "כאיש אחד בלב אחד", כדי לגלות אחדות כזאת שיתגלה בנו הבורא לפי השתוות הצורה. ככל שהאדם יותר ויותר חוזר על רעיון הערבות, ושוטף בו את השכל, מתוך הרגל, מתוך השפעה הדדית אחד על השני או קבוצה כלפי כל אחד, אז גדל הסיכוי להתקרב ולהגיע למימוש הערבות.
והזדמנות הזאת, שנותנים לנו לדבר בצורה די מבוררת על הנושא הזה, מעיד שנותנים לנו הזדמנות ואפשרות לבצע אותו.
איך האדם מבטא את אהבת החברים בשגרת החיים שלו?
כל הפעולות שהאדם מבצע מהבוקר עד הערב, הוא צריך ללוות במחשבה, האם כל מה שהוא עושה מתקשר להשגת המטרה שלו, כלפי הקבוצה, כלפי העולם, כלפי הבורא, ליתר השתוות הצורה ודבקות. ול בפעולה הקטנה ביותר. חוץ מפעולות הכרחיות לסיפוק צרכי הגוף כדי שלא יפריע, כמו: אכילה, שתיה, מנוחה, שינה, רגיעה, התעמלות, טיפול תרופתי. בכל יתר הפעולות עליו לחשוב, האם כל הפעולות האלה שהוא עושה (כולל בעבודה של שמונה עד עשר שעות בחברה כלשהי), משמשות לו כמערכת שהבורא שם לפניו, כדי להתקרב אליו.
ואם האדם מצרף לפעולות האלה מחשבה ועושה אותן מתוך כוונה, אז הוא יכול לעבוד גם עשרים שעות, כמו שרב"ש עבד מבוקר ועד ערב בסלילת כבישים. לא היה שעון, אלא קמו לעבודה עם הנץ השחר, ועם שקיעת החמה הפסיקו לעבוד, והלכו לישון איש באוהלו. רב"ש עוד היה משקים קום לפנות בוקר כדי להספיק ללמוד, לפני שהתחבר לכולם ועבד איתם כל היום. רק לקראת שבת היתה מגיעה אותה נסיעה על עגלה גדולה הביתה לירושלים. ומיד היו חוזרים מי במוצאי שבת ומי ביום ראשון בבוקר להמשיך לעבוד. אבל הוא ידע שהעבודה הזאת משך כל היום, נכנסת לתוך הלימוד שלו, לתוך ההבנה שלו, לתוך ההשגה שלו, ומצטרפת לכל הדרך.
לכן לא חשוב מה עושים בידיים וברגליים, אם מחברים לעבודה את הנטייה, את הרצון, את הכוונה, אז לא צריך יותר, כי הכל מתברר במחשבה. לא כל שכן אם לומדים לפנות בוקר שלוש שעות יחד ונפגשים שוב לפנות ערב. אבל מי שנמצא כל היום במפעל ההפצה, קשה לו הרבה יותר ממי שעובד בחוץ. כי יש לו יותר אחריות להיות בכוונות. יש לו יותר הפרעות, כי היצרים דוחפים אותו לעבוד ולהיות כל הזמן במפעל ההפצה. ללא מודעות עד כמה שהנוכחות בעבודה הזאת "מקררת" את האדם. נותנת לו אשליה של ביטחון, שגורמת לו לשקר את עצמו שנמצא בעניינים. אבל הכל תלוי בבירור הכוונה.
האם גילוי אהבת חברים וגילוי אהבת ה' זה היינו הך?
גילוי אהבת ה' נעשה בתוך גילוי של אהבת החברים. אבל זה לא אותו גילוי. אלא אהבת חברים היא הסיבה, הכלי. וגילוי הבורא היא התוצאה, האור. אהבת החברים היא הכלי, שבו מתגלה אהבת ה', האור. ואם אין לאדם כלי, לא יתגלה האור.
איך מחשבה נכונה משך כל היום מביאה לאהבת החבר?
קשה לומר, כי זה עניין של הרגשה. אבל איך אפשר לבטא אהבה, אם לא דרך מחשבה תמידית על החברים? כל מי שאהב פעם יודע, איך האהבה לא סרה מנגד עיניו, עד שלא יכול לחשוב על שום דבר אחר. כמו שבעל הסולם מדמה את האהבה לבורא, כאהבה גשמית של בחור שמתאהב בבחורה, עד שלא יכול לישון ולא לאכול. לכל אחד נותנים לטעום מעט אהבה בחיים, כדי לקבל דוגמא איך לדמיין את האהבה הרוחנית. הדוגמה הזאת יכולה להתבטא גם כאהבה כלפי מכונית, שכל הזמן האדם חושב עליה. אבל לכל אחד יש בדמיון, מה זה נקרא "לאהוב".
איזה קשר מתגלה בין הפעולות בחברה לבין הכוונה לבורא?
האדם מגלה את שתיהן בצורה קשורה, ללא שום הבדל ביניהן. כמו שכתוב: "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא, חד הוא". שלא יכולה להיות אהבה לבורא, אלא אם כן היא עוברת דרך האהבה לחברים. שתיהן מתלבשות זו בתוך זו, בלי יכולת להפריד ביניהן. אלא זה הולך יחד. ואם מסיבה כלשהי הן לא נפגשות זו עם זו, אז לא מדובר על אהבת הבורא, ולא כל שכן על אהבת הבריות. אלא צריך להגיע לאותה תמונה, שזה מצטלב כך. כי מדובר בכלי ואור.
אי אפשר לדמיין את האור, אם לא כהשפעה, כאהבה, כנתינה. אחרת מצפים לאור כעטלף ולא כתרנגול. הצורה הזאת נמצאת בנו, בתוך הכלים השבורים שלנו, מנשמת אדם הראשון. שאם חושבים על האור, חושבים מיד איך לצרף יחד את כל הנשמות. כך נמצאת בנו ההבנה מה זה האור, שרק בצירוף הזה הוא יכול להתגלות, שאפשר להרגיש אותו רק כאוסף של כל הנשמות, באהבה ביניהן. בדומה להשתוקקות של כל אמא, שרואה את האהבה בתוך המשפחה שלה, רק אם כולם אוהבים את כולם.
הצורה הטבעית הזאת באה משבירת הכלים. ואי אפשר לגלות אותה אחרת. אלא בתוך הרשימו של האדם נמצאת ההגדרה מהי אהבת הבורא, שהיא עטופה מסביב במעטפת של אהבת הבריות. כמו הכלי שבו התגלה פעם הבורא. כי לאחר שהכלי הזה נשבר, נשאר גם כך ברשימו. ואם הרשימו הוא נכון, אז לא יכול להיות אחרת. אבל אין בגילוי הזה סדר הדרגתי, אלא צריך לדחוף עוד צעד ועוד צעד, עד שיתגלה כך.
האם העבודה היא להחזיק באהבת חברים יחד עם פעולות הפצה?
בכל הפעולות האלה צריך לראות פעולה אחת. פעולות שאינן הולכות בכמה כיוונים, אלא לאותו כיוון. וכולן הן ביטוי לאותה נטייה, דרך כמה יוצרות, למטרה אחת. וגם היוצרות הללו מתלבשות זו בתוך זו. שאין בהן שום דבר צדדי. אלא כל אחת היא גם הסיבה לכל האחרות וגם מסובב מהן. זאת אומרת, הן משפיעות זו על זו ובחזרה. הן מחולקות בנו לכמה נתיבות מחוסר השלמות שבנו, אבל בכלי השלם הן לא מחולקות. אין מצבים אחרים שיכולים לבוא אלינו, אלא רק מאותו מצב שמלכות מלאה בהתגלות הבורא.
מהי הנקודה המדויקת שעליה צריך לחשוב בזמן הפעולות?
בכל הפעולות שעושים צריך רק לחשוב, שהתוצאה הרצויה היא ליצור בין החברים כלי להתגלות הבורא.
למה המקובלים לא הסבירו על אהבת חברים?
הלימוד שנהגו המקובלים בכל הדורות, שלא להסביר שום דבר, הוא לימוד נכון. האדם בא עם נקודה שבלב ורוצה ללמוד, ואז מושיבים אותו ולומדים. אבל בעבר לא למדו עם התלמידים מאמרים או איגרות כמו מאמרי "מתן תורה" או מאמרים ואגרות "פרי חכם", או איגרות ומאמרי רב"ש. ומדוע? כי חיכו עד שהיגיעה שלו בלימוד, תעורר בו שאלות. ומתוך השאלות הוא יראה את הדברים מתוך עצמו.
אחרת הלימוד נקרא "חכמתו מרובה ממעשיו". כי לפני שיש לאדם רצון, חיסרון, מ"ן, שאלה, אם נותנים לו ידיעות שסותמות אותו, אז הוא שומע ושומע ומתבלבל. אלא הלימוד הנכון בא בצורה טבעית. האדם לומד משהו שלא שייך אליו בצורה ישירה, כמו ספר "תלמוד עשר הספירות". ורק במידה שמתגלה בו חיסרון, הוא מקבל תשובות מההארה שבאה מלמעלה כנגד החיסרון.
ואז האדם מגיע להכרחיות להתעסק באהבת חברים ובהפצה וכו'. אבל על כל צעד ושעל שהוא הולך, הוא חייב לתת יגיעה ולהגיע לחיסרון מתוך אותה יגיעה. ומתוך החיסרון, לפי החיסרון, לפי הגודל שלו, בדיוק לפי האופן שלו, הוא מקבל תשובה. אבל היום אנחנו מקלקלים במשהו את הדרך הזאת, כי הגיע "עת לעשות", כמו שכותב בעל הסולם. אבל גם בדרך הזאת יש בכל זאת "כיסוי טפחיים". ככל שנרצה לגלות, לא נוכל לגלות דבר, אלא רק בהקדם היגיעה.