אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 4 / מאמר כ"ו: "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר"

מאמר כ"ו: "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר"

שיחה מ-01.09.06

"הנה כתוב "רם ה' ושפל יראה", שרק השפל יכול לראות את הרוממות. והנה אותיות יקרהם אותיות יכיר, שפירושו שעד כמה שיש לו יקר בהדבר, כך הוא מכיר את רוממותו,"

אנחנו רק רצון להנות. והרצון להנות הוא רצון שבנוי בצורה כזאת, שהאדם לא יכול לרצות בבת אחת אלף דברים, אלא תמיד רצון אחד הוא יותר מכולם, אם מדובר על רצון מבורר. ולכן החשוב ביותר הוא לברר את הרצונות, למה מכונים תרי"ג הרצונות. ולפי גודל הרצון והבירור שלו, זאת אומרת, עד כמה הוא מבורר ועד כמה הוא גדול, לפי זה האדם נמדד. ולפי זה יכולים אנו לשקול את עצמנו ואת מצבנו.

ולמה כתוב: "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר"? כי הכל בנוי על העבר, על מצב אין סוף, המצב היחיד שקיים. שאנו נמצאים בהסתרה ממנו, תחת חמישה עולמות, העלמות, הסתרות. ולפי היגיעה שלנו חוזרים לאותו מצב היכן שהיינו מלכתחילה, באותו מסלול שירדנו דרכו, באותן הרשימות שנמצאות בנו. כי כבר מוחלט וכתוב לכל אחד ואחד המקום שלו באין סוף וכל שלבי הדרך. ורק הוא קובע מתי הדבר יקרה בהתאם ליגיעתו ובהתאם לרצונו. עד כמה שהדבר יקר לו.

עד כמה כל שלב ושלב, שהוא רוצה לעלות ולחזור אליו, חשוב ויקר לו, לפי זה האדם מקבל אותה עלייה חזרה, וכך מתקדם ובא למצב של אין סוף. לכן בעל הסולם אומר: "ושפל יראה". כי "שפל" נקרא מי שחושב על מצבו, שהוא גרוע לעומת המצב הרצוי. מי שחושב על המצב המתקדם, שהוא מצב "יקר", ומה שיש לו עכשיו זה כלום לעומתו, יש לו כוח תנועה שאיתו הוא מתקדם. וחוץ מזה לא צריכים שום דבר. כי רק הרצון הוא חומר הדלק, שקובע את מהירות התנועה שלנו.

ואיך בכל זאת הכל קשור לעבר, כפי שבעל הסולם קובע ש"העתיד תלוי בעבר"? איך אפשר להשתמש בעבר כדי להתקדם? להתקדם כל אחד לא היה מתנגד, אבל אם צריכים לתת יגיעה, אז כבר אין לנו כוחות. לכן במאמר הזה בעל הסולם מייעץ איך להשתמש בעבר, כדי למצוא בו את כל הכוחות וחומר הדלק להתקדמות.

"שדוקא לפי שיעור חשיבותו שבדבר, הוא מתפעל. וההתפעלות מביא לו לידי הרגשה שבלב. ולפי ערך שהוא מכיר את החשיבות, בשיעור זה נולד לו שמחה.

לכן אם הוא מכיר את שיפלותו, שאין הוא יותר יחסן מכל בני גילו, היינו שרואה שיש הרבה אנשים בעולם, שלא ניתן להם הכח לעבוד עבודת הקודש אפילו בתכלית הפשיטות, אפילו שלא בכוונה ושלא לשמה, אפילו שלא לשמה דשלא לשמה, אפילו הכנה דהכנה של התלבשות דקדושה - והוא כן זכה, שניתן לו רצון ומחשבה, שעל כל פנים יעבוד עבודת הקודש לפרקים, אפילו בתכלית הפשיטות שאפשר להיות - ואם הוא יכול להעריך את חשיבות שבדבר, ולפי חשיבות שהוא מחשיב את עבודת הקודש, בשיעור הזה הוא צריך לתת שבח והודיה על זה.

כי זה אמת, היינו שאין אנחנו מסוגלים להעריך את חשיבות, מה שיכולים לפעמים לקיים מצות ה' אפילו בלי שום כוונה. ואז הוא בא לידי הרגש רוממות ושמחת הלב."

להתקדם בפועל אפשר רק בתנאי, שנמשכים למצב הבא. רק לפי הרצון, רק אם מכינים את הכלי. לפי מה מרגישים שהכלי מוכן? לפי מידה הנחיצות שבדבר, ולפי השמחה וההערכה שיש בנו, להתלבשות מדרגה הבאה. אבל איך אפשר לרצות דבר, שלא מעריכים ולא מרגישים אותו? מהיכן מקבלים כוח וחומר דלק לזה? הסימנים האלה שנמצאים בשמחה אם חושבים על המצב הבא, הם סימנים בסדר. ההתרוממות שמקבלים אם חושבים על מדרגה הבאה, היא טובה ויפה. אבל כולם הם רק סימנים שיש באדם רצון.

ומהיכן הוא מקבל את הרצון? כל מצב מתקדם, הוא מצב שבו הנשמות קשורות יותר יחד. כי המצב התחתון הנמוך והגרוע ביותר, הוא שכולנו נפרדים בצורה כמו שמתגלה היום בעולם. מצד אחד, כל אחד ואחד מגלה שהוא קשור לכולם. כך מגלים היום באנושות, שכולם קשורים זה לזה כמו כפר קטן. ומצד שני, כולם שונאים זה את זה ולא מסוגלים לסבול אחד את השני. אפילו האדם את עצמו לא מסוגל לסבול, ולכן נכנס לייאוש ונזקק לסמים. הוא מתגרש מבני ביתו ומתרחק ממשפחתו, כי לא מסוגל לסבול אותם. וגם לא איכפת לו היכן לחיות. לא בין בני-עמו, ולא חשוב לו מדינתו. אלא כל זה מתחיל להיות מטושטש ומבולבל.

הכל נעשה יחסי מאוד. כי העולם לא מזוהה יותר עם אותם העקרונות, שפעם אפיינו אותו. מדוע? בגלל האגו שגדל בנו עד לצורה הפרועה ביותר. לכן המקובלים קובעים את העת הנוכחית כזמן התיקון, שבו יכולה להתגלות שיטת התיקון על ידי חוכמת הקבלה. כי מתחיל להיות מורגש בעולם הצורך בה. אבל מהו אותו תיקון בחזרה? לראות שנמצאים ברצון לקבל, שהוא הרע היחיד שקיים בטבע, כי הוא מרחיק אותנו זה מזה וגורם להרגשת השנאה זה לזה. ויש רק תנאי אחד להתקיים, תנאי של אהבת הזולת. שרק בתנאי הזה האדם בטוח, שהוא וילדיו יכולים להתקיים, ויש לו ביטחון למחר מה שלא יקרה.

זאת אומרת, התיקון הוא במקום שנאה שתתגלה אהבה. בחוכמת הקבלה הוא נקרא "חזרה למבנה אדם הראשון". "אדם הראשון" נקרא שכל הנשמות כלולות יחד במערכת אחת. וכל אחד מבטל את עצמו, מוותר על עצמיותו ופועל רק לטובת המערכת כולה, כמו תאים בגוף חי. אמנם מלכתחילה נמצאים במצב, שלכל אחד ואחד רק רצון אגואיסטי. אבל לצורך המשך קיומנו חייבים לוותר על האגו ולהתקשר יחד. ואז מגיעים לחיים במערכת קיום כללית הנקראת "עולם הבא". שכל אחד איננו מרגיש את החיים הקטנים והאגואיסטיים שלו המנותקים מכולם, אלא את חיי הגוף הכללי של כל הנשמות.

בדומה לתא שנמצא בגוף בדרגת חי. אם הוא מתקשר לכל הגוף ומבטל את עצמו למען חיי הגוף, אז הוא מקבל מהגוף דרגה קיום אחרת - דרגת מדבר. כך מגיעים מדרגת חי לדרגת "אדם", דומה לבורא. הכל על ידי זה שמכירים באותו מצב כנעלה, גדול ומיוחד. ומהיכן לוקחים אותה חשיבות שאיננה נמצאת בנו? בנו נמצא רק רצון לקבל, שאפשר להתחיל להכיר עד כמה הוא רע. אבל להתקדם למצב שצריך לוותר על עצמנו ולהתחבר יחד, יכולים כל פעם לקבל רק מאותה המערכת.

כפי שכותב בעל הסולם במאמר "בחירה חופשית". אם האדם נכנס לחברה שמטרתה להגיע לאותו מצב של "אדם הראשון", שכולם מחוברים "כאיש אחד בלב אחד", כדי שבתוך אותה מערכת תתגלה "תורה", אור העליון, חיים רוחניים, נצחיות ושלימות, אז הוא מקבל מאותה חברה, מה שנקרא "יקר", חשיבות. כמו שבעל הסולם מתאר במאמר, שהאדם מכיר את העבר שלו, באיזה מצב נורא הוא היה, ולפי ההתרשמות שמקבל מהחברה, הוא צופה כבר את העתיד.

בפער בין העבר, שהוא נמצא בתוך התכונות שלו, שונא את כולם ומוגבל בתוך האגו שלו, לבין שמקבל מהחברה כוחות וחשיבות להגיע למצב הרוחני הנעלה, מתוך הפער בין שני המצבים הוא מקבל חומר דלק, אותו כוח וכיוון שמביאים אותו מהעולם הזה לעולם העליון, מהמצב הזה למצב המתקדם, הרוחני. לכן התכללות בקבוצה היא כאילו כבר נכנסים למערכת גבוהה יותר, מחוברת יותר, ומתקדמת יותר לאמיתית, וממנה מקבלים את ההתפעלות.

אלא שאין זה מספיק. צריכה לבוא עוד יגיעה גדולה מצד האדם, כדי שאותה ידיעה והרגשה של הפער בין שני המצבים, ההבדל ביניהם, בין שהוא לבד כאגואיסט בודד, ששונא את כולם, לבין הנכונות להתחבר עם כולם וממש לכלול את עצמו בכולם, יתן לו שמחה. כי החשיבות, ה"יקר", נמדד לפי מידת השמחה שמרגישים בזה. ואם האדם מגיע למצב שהוא מתמלא בשמחה, השמחה הזאת היא כמו הכנה של אור חוזר כדי לקבל אור ישר, ומעידה על כך שהאדם מוכן לקבל את המצב המתקדם. ואז הוא מקבל אותו.

לכן ישנם כמה שלבים בהכנה להגיע לגילוי העולם הרוחני, שיתלבש בנו. והסימן האחרון לפני שמקבלים את המצב הרוחני, היא השמחה, שנקראת "שמחת הלב". שבכל הרצונות שלו האדם מרגיש עד כמה התיקון הזה רצוי. וזה אומר על הנכונות שלו להתחבר עם יתר הנשמות, ולהיות איתם במערכת דאדם הראשון.

איך אפשר להרגיש שפלות אם מכירים בגדלות המטרה?

בעולם הזה לא נמצאים בהכרת שני מצבים מנוגדים כל כך, כמו שיש ברוחניות. מי שבא לקבלה ונכנס לדרך הרוחנית, הוא מתחיל להרגיש את עצמו עובר על בירור מצבו. בירורים של מר ומתוק, "טוב לי" או "רע לי", ולידם בירורים של הכרת המצב עצמו. האם המצב הזה הוא מטרתי, במידה ואיכפת לו מהמטרה. ועד כמה המטרה חשובה לו יותר מהרגשת אי הנעימות ואי הנוחות שמרגיש. או שלא כל כך חשובה לו אמת המטרה. אלא מוכן להישאר בשקר, רק שיהיה לו נוח וטוב. עד כמה הוא יכול לוותר.

ושתי צורות הבירור האלה מר ומתוק ואמת ושקר, מר ומתוק בהרגשה, בלב, ואמת ושקר במוח, הן בונות באדם את כל המצב שלו. לפי זה הוא מודד את עצמו, עד כמה הוא גדל ועד כמה הוא בשל למשהו. עד כמה הוא נמצא בכוחות ובהכרה ובהבנה. ועד כמה לא איכפת לו לסבול מהטבע שלו, אלא העיקר להכיר את הרע שבטבע הזה, מפני שהכרת הרע דוחפת אותו לקבל מצב מתקדם יותר. וכל ההתקדמות היא כלולה מכל המצבים המנוגדים האלה.

כמו שהאנושות מתחילה להכיר היום. כי החוק הוא אותו חוק וגם היא מתקדמת בדומה לאדם אחד. מצד אחד אנשים מרגישים שהם לא יכולים להיפטר ולהתרחק אחד מהשני. מערכת הטבע מציבה אותנו כך שבלית ברירה כולנו קשורים זה לזה. כל דבר קטן שקורה במקום כלשהו בעולם, משפיע על כל אחד בעולם. והעולם כולו בא לכל אחד ולוחץ עליו. מצד אחד הוא תלוי בכל האחרים לטוב או לרע. ומצד שני הוא מגלה שכולם שונאים אותו והוא שונא את כולם.

וכך התלות של כל אחד בכולם נעשית מגולה, אבל כתלות שלילית שהוא נמצא בעולם עוין. שהוא שונא אותם והם שונאים אותו. עד שאי אפשר לחיות ולהתקדם בצורה כזאת. ולא מדובר בסתם איזה עולם תיאורטי, אלא ביחסים שמתגלים בתוך החיים, עם השכנים, עם הממשלה, עם כל רשויות המדינה, עם המדינה, ועם שכנים מסביב למדינה, ועם כל העמים בעולם. והיום נמצאים אנו רק בתחילת ההתגלות הסופית הזאת. בעבר האדם היה מצפה שאם מתגלה מצב רע, הוא יתקדם ממנו למצב יותר טוב בעזרת התפתחות מדעית או טכנולוגית. ואילו היום לא חושבים לגלות גילויים כדי שיהיה לנו יותר טוב. למה? מפני שמתגלה בין האנשים יותר ויותר שנאה.

והשנאה הזאת היא הסימן לשלב האחרון בהתפתחות האנושות. ככל שמתגלה בה יותר ויותר שנאה, אין לנו לאן להתקדם, אלא רק לחיות בפחד מהמחר. אם כל אחד תלוי בכולם, וכולם הם כאלה שלא רוצים להתחשב בו, הוא לא יכול לתכנן שום דבר. כי הוא לא יכול לדעת מה יקרה איתו בעוד רגע בהשפעת הכלכלה העולמית או מערכת כלל עולמית אחרת, שהאדם בנה וחשב שיוכל לשנות. פתאום מתגלה לנו שאין ביכולתו של האדם לשנות מאומה. אלא כל אחד נמצא תלוי באנשים, שכל אחד ואחד מהם הוא עבריין ושודד, שלא מסוגל להיות בקשר עם האחרים, וכלל לא מוכן להתחשב בהם בשום דבר, אלא רק ביצרים שלו.

כך מתגלה בין כל המדינות, בין כל העמים ובין כל הציביליזציות (בעולם יש היום כשמונה ציביליזציות). ואז מה נותר לעשות? אם מתגלים מצד אחד שנאה זה לזה ומצד שני תלות זה בזה, אז מאין ברירה בדומה למשפחה, שפתאום מתגלה שכולם שונאים זה את זה, אבל אין מה לעשות כי כולם קשורים יחד, במקרה כזה מגיעים להתפוצצות שאחד הורג את השני. לכן בעל הסולם כותב, שאם נמשיך בהתפתחות כזאת, אז לא תהיה לנו ברירה, אלא להגיע למלחמת עולם שלישית.

ולכן דווקא אם מתגלות שתי ההבחנות האלה, שמצד אחד כל אחד מרגיש עד כמה הוא שפל, ומצד שני עד כמה המצב הרצוי יכול להיות נעלה ושלם, אז זה מביא את האדם בעבודה הפרטית שלו (וכך זה יתגלה אחר כך כלפי העולם), למצב שירצה מאוד את המצב המתוקן. אפילו אם הוא מחייב אותו לבטל את הרצון לקבל, כי רואה מה שהרצון הזה גורם לו. ועוד מעט כולם יסכימו בעולם, שרק האהבה, רק קשר טוב בינינו, יכול לעזור ולהציל את העולם, ולתת לילדינו תקווה לעתיד "הטוב", שעליו בעל הסולם כותב במאמר, "במה תלוי עתיד הטוב".

אבל נשאלת השאלה: איך לעשות? ולכן מתחיל כעת הגילוי של חכמת הקבלה. כי בלי השיטה הזאת לא נדע איך לתקן. איך לגלות בבת אחת את הפער בין שפלותו של המצב הנוכחי, לבין ראייה כלשהי של המדרגה, של המצב, שבו האדם נמצא בחיים טובים, או לפחות סבירים, ללא איום מתמיד. ואיך מתקדמים לכך? בעל הסולם אומר, שצריך להגיע למצב שהמצב הבא הוא "יקר", שהוא החשוב. והסימן לכך היא שמחה.

האם צריך לקבל מכה יותר חזקה מהשמדה של ששה מיליון, כדי שיתרחש שינוי?

אפשר להתקדם על ידי מכות, אבל זה לא נחשב התקדמות. כי התקדמות תיתכן רק על ידי שני הכוחות. שרע לאדם במצבו הנוכחי. והוא מזהה מצב יותר טוב, שרוצה לברוח ולעבור אליו. לכן רק רע, לא עוזר, כי נמצאים בו כמו בהמה מוכה, שאין לה לאן לברוח. אלא חייבים לגלות יחד עם הרע את מצב הטוב שיכול להיות, שכבר הוכן לנו. לכן מקודם צריך להתפשטות חכמת הקבלה. כדי שתביא מוקדם לאנושות ראיית מצב, שיש פיתרון לאן לצאת, ויש כוח שיעשה בנו את השינוי הזה. לכן הכל תלוי בהסבר.

איך להסביר לאנשים שלא התעוררה בהם הנקודה שבלב?

במקומות רבים כתוב באיזו צורה צריך לגשת ולהסביר לאנשים. בהפצת הקבלה חייבים לחנך את האנשים ולהסביר להם איך להירפא. אם האדם חולה ומרגיש את עצמו רע, זה עוד לא אומר שהוא יודע מה לעשות. אלא כמו תינוק אומלל, הוא יכול לשבת ולבכות, כי הוא לא רואה על ידי מה אפשר לשנות. לכן קודם כל חייבים להסביר לאדם, שהמצב שלו הוא מטרתי. שאין סתם רע בעולם. אלא הרע הזה הוא התגלות המצב הנוכחי לעומת המצב הבא, שהוא המצב הטוב. ואיך אפשר להגיע לטוב.

ויש לחזור לאותו עיקרון, שחייבים להתגלות שני הכוחות. כוח הדחייה מהמצב הנוכחי, שמתגלה בנו כרע, שרע לנו. הסיבה שרע לנו, בגלל שמתגלה באדם האגו, הטבע שבנו. והמשיכה לטוב, למצב העתידי. דחייה שבאה מאחור ומשיכה קדימה, למצב המתקדם. ואם האדם מרגיש שיש בו שני כוחות, והמצב העתידי, הנאור, הרצוי, הוא אצלו כמו שמגדיר בעל הסולם, ה"יקר" והחשוב, אז נולדת באדם שמחה.

ולמה העתיד קשור ותלוי בעבר? כי עד כמה שמכירים במצב הנוכחי כרע, יש כוח וחומר דלק לברוח ממנו למצב הבא, למצב הטוב. אבל מה זה נקרא שהעתיד תלוי בעבר? צריך לבדוק זה לעומת זה מה בדיוק צריך לשנות, ואז לא סתם לרצות מצב טוב, אלא להבין שהמצב הטוב בנוי על שינוי של הטבע שלנו.

לכן הקשר בין שני המצבים הוא קשר במהות הכלי, של הכלי הנוכחי לעומת הכלי העתידי. כי האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת, ורק האדם חייב לשנות את הכלי שלו. זאת אומרת, המצב הנוכחי שלנו נקרא רע, כי האגו הוא רע. והמצב הבא הוא טוב, מפני ששם הכלי יהיה מתוקן.

מהי "עבודת הקודש"?

"עבודת הקודש" נקרא עבודה בשינוי הטבע שלנו, מטבע אגואיסטי לטבע אלטרואיסטי. מכנים את התהליך הזה "עבודה", מפני שצריכים לעבוד נגד הטבע. עבודה שהיא נקראת "קודש", בגלל שרוכשים בה את תכונת ההשפעה. "קודש" נקרא השפעה, בינה, תכונת הבינה, תכונת ההשפעה, נתינה, שמתבטאת בצורה של אהבת הזולת, ובפעולה עצמה של נתינה לזולת. כל זה נקרא "קודש", "בית המקדש", "ארץ הקודש".

"ארץ הקודש" נקרא הרצון להשפיע ("ארץ" נקרא רצון). ו"עם ישראל", אלה שיש להם כיוון "ישר" ל"אל", מקומם ב"ארץ הקודש", ברצון דלהשפיע. ברוחניות המושגים האלה קשורים זה לזה. עבודת הקודש היא כדי להגיע ממצבנו, מתכונות דלקבל שלנו, לתכונה של השפעה, לרצון דלהשפיע. בכל המושגים האלה מדובר רק על הרצון בתוך האדם, שבכוונה ניתן לנו בצורה מקולקלת. כדי שנגיע בו להבנה, עד כמה שהוא רע, ונרצה לתקן, להרגיש את החיים, את עצמנו ברצונות של אחרים. שבתוך הרצונות האלה נרגיש מצבים אחרים הנקראים "מצבי אור", "עולם העליון".

"וע"י השבח והודיה שנותן על זה, מתרחב ההרגשות ומתפעל מכל נקודה ונקודה של עבודת הקודש, ומכיר את העבדות של מי הוא עובד. ועל ידי זה הוא עולה מעלה מעלה."

"עובדת" הכוונה, לא שהאדם נעשה עבד או שפל, אלא ההפך, הוא מרגיש את החשיבות ומרגיש את העליות שלו. אלא לעומת המצב הנוכחי, שמקבל את התכונה החדשה דהשפעה, על פני תכונת הקבלה הטבעית שהרגיש מקודם, אז נקרא שהוא רוכש אותה בעבודה, בעבדות, מתוך הכרחיות. אבל הביטוי הזה הוא רק כלפי תכונותיו המקולקלות.

ולכן זה נקרא "כשור לעול וכחמור למשא", ללא דעת ושכל, ללא קניית קניין, אלא שקונה אותו ומתקדם בעיניים סגורות כביכול. וכולם הם ביטויים באיזו צורה מגיעים לפער בין המצבים. עד כמה הרצון לקבל שבנו הוא השולט על האדם, ולא נותן לו להרגיש ולהעריך את הרצון להשפיע, את המצב הבא. כי לקנות מדרגה הבאה יכולים, רק אם מקבלים אותה למעלה מכל המצב הנוכחי שלנו.

אין במצבנו שום הכנה ושום יסוד, כדי לקבל את המדרגה הבאה. אלא רק יכולים לשנוא את המצב הנוכחי. אבל לקבל את המצב הבא לא יכולים באותם הכלים, באותן ההבנות. כי הכל בנוי אצלנו על האגו, על הרצון לקבל, רצון להנות על חשבון מישהו, ולנצל אחרים. וביחס כזה לזולת, אי אפשר להעריך מצב שבו נכללים בכולם, ויוצאים מתוך הרצון שלנו החוצה, לחיים במערכת החיצונית. כמו כל תא אגואיסטי שמקבל תוכנה של הגוף, שהופכת אותו להיות משפיע לכל הגוף, שרק חשיבות הגוף הכללי וחיותו הכוללת, הם שקובעים מה הוא יעשה.

כך לא יתכן בתוכנה שכל כולה הוא מילוי עצמי, יכולת להבין ולעבור לתוכנה שכל כולה הוא לשירותו של כל הגוף, לשירות הזולת. לכן בעל הסולם מציין, שקבלת אותה תוכנה חדשה מובאת בספרי הקבלה, כ"עבדות", כ"כניעה ללא תנאי", כ"העברה בהיסח דעת" כמו שמסופר בקריעת ים סוף, בצורה כזאת שהאדם מתנתק ממצבו הקודם, ולא נשאר לו ממצבו הקודם לא שכל ולא רגש. מפני שממש משנים לו את הטבע שלו לטבע ההפוך.

"וזה סוד מה שכתוב "מודה אני לפניך על החסד שעשית עמדי", היינו על העבר. ועל ידי זה תיכף הוא יכול לומר בבטיחות והוא אומר "ועל אשר אתה עתיד לעשות עמדי"."

מה שבדיוק מורה על כך, שהוא מכיר את העבר, וממנו משתוקק לעתיד. אי אפשר להגיע להערכת העתיד, בלי שהאדם מבין, שכך העבר שלו הוכן מראש. כמו שבעל הסולם אומר: "העתיד של האדם תלוי וקשור בהודאה על העבר". האדם מבין ומעריך, מה שהבורא הכין לו, שכל הדרגות וכל המצבים שהוא עובר, המורגשים בתוך הרצון שלו, כמצבים רעים, ובשכל שלו כמצבים מבולבלים, הם כולם יסודות הכרחיים, שרק עליהם הוא רוצה לבנות את ההתקדמות. שרק מתוך כל מצב ומצב כזה ולא אחר, הוא יכול להתקדם. כי כל מצב רע שמתגלה כרע, הוא הבסיס למצב הטוב.

רואים זאת גם בהתקדמות של האנושות, מסביר בעל הסולם. כל מצב שמגיעים אליו נראה בתחילה טוב. ולאחר מכן לאט לאט הוא מתחיל להתגלות על כל מרכיביו. עד כמה הם לא שלמים ואפילו רעים, ועד כמה הם בלתי נסבלים שאי אפשר להישאר בהם. אבל רק כאשר המצב נעשה שנוא במידה שלא מסוגלים לשהות בו עוד רגע אחד, אז רק בתנאי הזה, האדם יכול לעבור למצב הבא.

בגשמיות זה לא מורגש עד כדי כך, כי רואים הכל בתוך אותו רצון לקבל. מעט יותר רצון לקבל מורגש כקצת יותר טוב, ואז נמשכים אל המצב הבא. וקצת פחות רצון, מורגש כלא טוב, ואז נשארים במצב הנוכחי. כי הפער בין המדרגות נראה באותו רצון כקצת יותר טוב. אבל ברוחניות, הפער בין המדרגות הוא קיצוני, כי הוא בהפכיות. ולכן אי אפשר להתקדם ממדרגה למדרגה, אלא רק בתנאי שנחתכים מהמדרגה הקודמת, ועוזבים את כל הרצון שהיה לנו שם, ואת כל "החיים", זאת אומרת, את כל מה שמרגישים בתוך הרצון. וכנגד זה עוברים למדרגה הרוחנית הבאה.

הפער הזה בין המדרגות, הוא בדומה לחתך שנוצר בין שני פרצופים. כי כתר דתחתון נעשה מלכות דעליון. אם מגיעים לסיומה של המדרגה הנוכחית, מתחילים את המדרגה הבאה מחושך טוטאלי, שהוא הגרוע ביותר מכל המצבים שהיו. אבל דווקא המצב הזה נקרא שתחתון נכנס לעליון. הניגוד הזה מעיד עד כמה נמצאים בהתקדמות על ידי שני כוחות, התקדמות שהאדם מעמיד את עצמו על פני שלילת הרצון לקבל. כי כל פעם מתגלה רצון לקבל יותר גדול מקודמו, וכל פעם הופכים אותו ליותר רצון להשפיע.

המדרגות הן ממש נחתכות והפוכות זו מזו. לכן אי אפשר לעבור ממדרגה למדרגה, אלא אם כן מקבלים חומר דלק מהחברה. שהשפעה נעשית לדבר "יקר", חשוב, שמביא לשמחה. ובהתגלות כזאת של המצב, יש כבר כוחות לעבור למצב החדש. לכן הכרה כזאת של המצב הנוכחי, הכרה בעבר, היא שבונה באדם את העתיד.

חזרה לראש הדף
Site location tree