אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 9 / אותיות ס' - ס"א
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אותיות ס' - ס"א

(שיעור 17, 24 באפריל 2007) (ערב יום העצמאות תשס"ז)

אות ס'

אמנם את הסתר הפנים הא', שהיה לו לפני זה, לא תיקן כלל בתשובתו זאת. רק מכאן ולהבא, אחר שזכה לגילוי פנים, כנזכר למעלה. אבל לשעבר, בטרם שזכה לתשובה, הרי נשארו לו הסתר הפנים וכל השגגות כמו שהיו, מבלי שום תיקון ושינוי כלל, שהרי גם אז האמין, שהצרות והיסורים באו לו מחמת עונש, כמו שאומר הכתוב, ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כנזכר למעלה עיין שם היטב.

יש דברים שאדם מגלה כרע, בהסתר כפול ובהסתר רגיל, וכנגדם יש תיקונים שהוא מתקן בגילוי אחד ובגילוי כפול. כשהאדם מגלה את עצמו במצב של הסתר כפול הוא קובע שהוא בזדונות. בהסתר אחד הוא קובע שהוא בשגגות, בגילוי אחד – שהוא בשכר ועונש, ובגילוי כפול – באהבה (שרטוט 1).

שרטוט 1

כשהאדם מתקן את עצמו בשכר ועונש, הוא מתקן את הזדונות לרמת שגגות. זאת אומרת, כשאדם נמצא בשכר ועונש, אור מאיר ממדרגתו, והזדונות מִתקנות לרמת שגגות (שרטוט 2).

שרטוט 2

וכשהאדם עוסק באהבה, הזדונות והשגגות באים ומתחברים למצוות. זאת אומרת, שכך משפיעה עליהם המדרגה הזאת (שרטוט 3).

שרטוט 3

אמנם את הסתר הפנים הא', שהיו לו שגגות, לא תיקן כלל בתשובתו זאת מיראה (שרטוט 4). רק מכאן ולהבא, אחר שזכה לגילוי פנים, כנזכר למעלה. אבל לשעבר, בטרם שזכה לתשובה, הרי נשארו לו הסתר הפנים וכל השגגות כמו שהיו, מבלי שום תיקון ושינוי כלל, שהרי גם אז האמין, שהצרות והיסורים באו לו מחמת עונש, כמו שאומר הכתוב, ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי.

שרטוט 4

אות ס"א

ולכן עדיין לא נקרא צדיק גמור, כי הזוכה לגילוי פנים, שפירושו מידת טובו השלימה כראוי לשמו יתברך, (כנזכר למעלה, אות נ"ה דיבור המתחיל "והנה") הוא הנקרא בשם צדיק, להיותו מצדיק את השגחתו יתברך כמות שהיא באמת, דהיינו שנוהג עם בריותיו בתכלית הטוב ובתכלית השלימות, באופן, שמיטיב לרעים ולטובים. ועל כן, כיון שזכה לגילוי פנים מכאן ואילך, ראוי להקרא בשם "צדיק", אמנם מתוך שלא תיקן לגמרי אלא את בחינת הסתר בתוך הסתר, אבל בחינת הסתר א' עדיין לא תיקן, אלא רק מכאן ואילך כנזכר למעלה, ונמצא שהזמן ההוא, דהיינו בטרם שזכה לתשובה, אינו ראוי עדיין להקרא בשם צדיק, שהרי אז נשאר לו הסתר הפנים כמו שהיה, ועל כן נקרא צדיק שאינו גמור, כלומר שעדיין יש לתקן את העבר שלו.

שאלה: כתוב "ועל כן נקרא צדיק שאינו גמור, כלומר שעדיין יש לתקן את העבר שלו". איך הצדיק מתקן את העבר שלו, אם כל מצב שמתגלה לו הוא מצב חדש?

בכלים שלנו אין עבר, הווה ועתיד כמו שאנחנו מתארים בעולם שלנו, שהיום זה היום, שאתמול היה אתמול, ושמחר יהיה מחר, אלא יש אורות שמשפיעים עלינו.

האורות המקיפים נותנים לנו את הרגשת המחר, העתיד. האורות שיצאו מהפרצוף אבל עדיין שייכים לו, מסתובבים סביב הפרצוף, ונותנים לנו את הרגשת האתמול, העבר. האורות שמאירים כעת בתוך הפרצוף, נותנים לנו את הרגשת ההווה. אין אתמול, היום ומחר. בעולם הרוחני מדובר על פרצופים, ולא על מה שנדמה לנו כגופים, או על "עולם שנה נפש" [1] גשמיים, כל אלה הם עולם מדומה. בעולם הרוחני מדובר על כוחות.

אמנם מהכוחות האלה מצטיירת לנו תמונה כלשהי כמו על מסך טלוויזיה, אבל אין בה ממש, כי כך מזהים את תמונת המציאות אלה שנמצאים בחושים המקולקלים. את התמונה המדומה הזאת, מציירים וקטורים חשמליים, למי שצריך אותה.

הכול בעצם נמצא בכוחות. ובחוכמת הקבלה מדובר על כוחות, ולא על התמונה כתוצאה הקיימת כלפי החושים המקולקלים שלנו. בכוחות אין עבר, הווה ועתיד. בכוחות יש הארה מהמצב הקודם, מהמצב הנוכחי ומהמצב העתידי.

מאיפה מופיעים המצבים השונים האלה ברוחניות? מהרשימות שמתגלות מקל לכבד, כדי שאנחנו נתקן אותן.

שאלה: איך אדם מתקן את הזדונות לשגגות אם אין עבר, הווה ועתיד?[2]

כשמדובר על המצבים הרוחניים, לכל פרצוף יש פרצוף עליון שמוליד אותו. הפרצוף העליון עושה זיווג דהכאה על רשימות כלשהן, למשל על רשימות "ב/ג", ומוליד עליהן פרצוף חדש. המסך שעליו נעשה הזיווג, בא מהפרצוף הקודם, שנקרא "אבא ואמא" או "אבות". והפרצוף שנולד נקרא "בן", כלפי הפרצוף הקודם (שרטוט 5).

שרטוט 5

הפרצוף החדש, ה"בן", עושה זיווג דהכאה, מתפשט דרך הפֶה מלמעלה למטה עד הטבור, נעשה בו "ביטוש פנים ומקיף", והוא מתחיל להזדכך. כשהוא מתחיל להזדכך, הוא מגיע למצב חדש: הוא היה ברשימות "ג/ב", עכשיו הוא ברשימות "ב/א". הוא עושה זיווג דהכאה על רשימות "ב/א", מתלבש על הפרצוף הקודם, ומתחיל לבדוק את עצמו (שרטוט 6).

שרטוט 6

מהפרצוף הקודם, מהמצב הקודם, מגיע לו אור שמילא את הפרצוף. זה העבר. מהזיווג דהכאה יש לו אור, שהוא האור הפנימי. זה ההווה. והאור המקיף שנשאר זה עתיד, מה שמסביב הפרצוף (שרטוט 7). זאת אומרת, בכל מצב ומצב רוחני יש את שלושת האורות שנותנים לנו את הרגשת המצב הקודם, הנוכחי, והעתידי.

שרטוט 7

בנוסף לכך, בכל מצב רוחני יש בפרצוף הגבלות, שלפיהם אי אפשר להשתמש בכל הפרצוף, אלא בכלים שלא שייכים לבחינה ד' ולזָ"ת דבחינה ג'. כי כנגד הכלים האלה יש אורות חיה ויחידה, שלא מתגלים. זה נקרא שעושים "ברית מילה", חותכים מהשימוש, מוציאים מכלל שימוש, את בחינה ד' וחלק מבחינה ג'. האורות חיה ויחידה כנגד הכלים האלה נמצאים מחוץ לפרצוף, גם הם אור מקיף מיוחד (שרטוט 8).

שרטוט 8

מתוך הכלים בבחינה שורש, א', ב', ג' וד' שיש בפרצוף, הוא לא משתמש בבחינה ד' ובחלק מבחינה ג' (שרטוט 9). בחלק הנותר מבחינה ג' ובבחינה ב', א' ושורש הוא משתמש בגלגלתא עיניים שלהם, בגלגלתא עיניים שגדלו לא על פני הכלים של בחינה ג' וד' שבהם הפרצוף לא משתמש, אלא על פני הכלים האחרים. גם הם גלגלתא עיניים חלקיים. שהרי אין אמונה שלמה עד גמר התיקון. בנוסף לכך הוא משתמש גם באח"פ דעליה (שרטוט 9).

זאת אומרת, גם הכלים גלגלתא עיניים שבהם השתמש, מוגבלים כולם. אפילו בעביות דשורש הוא לא משתמש בכל הכלים, אלא רק בחלק מהם. לכן בעל הסולם כותב, שבסתרי תורה אסור לעסוק אפילו במלכות דעשיה, ובטעמי תורה מותר לעסוק, אפילו בראש דגלגלתא [3]. כי בכל מקום ומקום יש את ההגבלות האלה, בחלק מהפרצוף מותר להשתמש, ובחלק אחר אסור להשתמש.

שרטוט 9

כשאדם מגביל את עצמו בצורה כזאת, ולא משתמש בכלים בבחינה ג' ו-ד', אז כנגד הכלים האלה יש לו אור מקיף שני (שרטוט 10) וכנגד הכלים מבחינה שורש, א', ב' וכנגד חלק מבחינה ג', שבהם הוא משתמש, יש לו אור פנימי ואור מקיף שלישי (שרטוט 10). האור המקיף השני נותן לאדם את הרגשת האורות שייכנסו לפרצוף. הוא נותן לו הרגשות חיצוניות, כמו עתיד, אבל שעוד לא שייך לו. למעשה הוא כבר שייך לו, אבל הוא רחוק יותר. כלומר אם האור הפנימי נותן לאדם הרגשת מילוי ב"גוף", הרי שהכלי שכנגד האור המקיף השלישי נקרא "לבוש", והכלי שכנגד האור המקיף השני נקרא "היכל" (שרטוט 10).

שרטוט 10

כך אפשר לחלק גם את האדם. גם בתוך האדם יש "לבוש" ו"היכל". "היכל", הכוונה לכל עולם, או כמו שהוא נקרא בחוכמת הקבלה "בית", "חצר", "מדבַּר". "היכל" הוא כל מה שמחוץ לאדם ולא חשוב איך נחלק אותו. כל אלה הם אורות.

ולא חשוב איך קוראים להם, מדובר רק באורות. האדם מרגיש את עצמו, את ה"גוף" שלו, את ה"לבוש" שלו (הרוחני ולא הגשמי), את ה"בית" שבנה, את ה"חצר" מחוץ לבית, את "עיבורה של עיר" וכן הלאה. אחר כך הוא מרגיש את העולם, את ה"מדבַּר" שהוא לא יודע מי ומה קיים שם, ואם אפשר להתקיים שם, וכן הלאה. כל אלה הם כלים פנימיים של האדם, שטרם תוקנו בשלמותם, וטרם התמלאו באורות הפנימיים המגיעים להם.

כל הכלים והאורות האלה הם האדם, אין מחוץ לאדם כלום. לכן אומרים המקובלים, שזו אשליה שאנחנו קיימים בעולם שמורכב מכל כך הרבה חלקים. אלא מחוסר התיקון נראה לנו שכך הוא מורכב. ברגע שמגלים את התיקונים הרוחניים, הכול מצטמצם לנושא אחד שעליו המקובלים מדברים – לכלי ואור.

שאלה: איך הזדונות ייתַקנו לשגגות?

גם זדונות וגם שגגות, גם כלים שהאדם עוד לא תיקן וגם כלים שתיקן, כולם נמצאים בתוכו. תלוי מה מידת התיקון של האדם, מהו גובה ההשקפה שלו. הלוא מהם זדונות שתוקנו לשגגות? אלה שקודם האדם קבע לעצמו שהם זדונות. אלה שקודם הוא קובע לעצמו שהם שגגות, ואחר כך קובע לעצמו שהן זכויות, מצוות. האדם הוא שקובע. מתוך התיקונים שלו הוא קובע. הזדונות לא הופכים לשגגות כלפי הבורא וכלפי האור, כי יש רק פועל אחד במציאות – האדם, שמשנה את עצמו בהתאם לאור.

גם כשאנחנו מדברים על המאור המחזיר למוטב ואומרים "אין עוד מלבדו", משמעות הדברים היא שדבר לא קורה אלא מתוך האדם. אבל איך יתכן, האדם הרי לא עושה כלום, יש לו רק רשימות, והוא נפעל מהאורות שמשפיעים על הרשימות? אלא שמחוסר התיקון שלנו, אנחנו לא יכולים להשוות בין זה לזה.

כלפי הבורא אין זדונות ושגגות. אדם שלוקח עכשיו את המצבים הקודמים שלו, ומשתמש בהם כדי לגלות עוד יותר את האורות, נקרא שהוא מצדיק את המצבים הקודמים. זאת אומרת, האדם פונה וחוזר לעַבר שלו, כדי לחבר אותו להווה. ואת אותם הכלים שקודם הוא לא יכול היה למלא, עכשיו הוא ממלא. הוא שמח בשגגות ובזדונות, כמו אותו יהודי שקיבל אלף זהובים כנגד חמש מכות, והוא בוכה שלא קיבל עשר [4]. אלה הם החללים שבהם האדם מגלה את האורות, לפי הכלל, "העדר קודם להוויה" [5].

בדומה לפרצוף רוחני. יש בו אורות מקיפים ואורות פנימיים, כך הוא מחלק אותם. ולמעשה אין לא פנימי ולא מקיף, כי הכול פנימי. אלא שאת ההתפעלות בכלים המתוקנים יותר או המתוקנים פחות הפרצוף מחלק לפנימי ולמקיף. הוא משתמש בכל זה כדי למשוך את המצבים הקודמים והעתידיים, את האורות ואת הכלים, כדי להשלים אותם יחד.

ולכן את הזדונות האדם לא מתקן. אין מה לתקן. הוא כבר עלה ורואה שאין מה לתקן. בעבר הם נראו לו כזדונות או כשגגות, ועכשיו הוא כבר משלים איתם. אם הוא נמצא בשכר ועונש, הוא כבר רואה שהוא נמצא בשלמות עם הבורא. הוא נמצא באותה הרגשת ההשפעה כמו הבורא. אלא שעכשיו הוא יכול להמשיך בכלים האלה את האורות, ולהכניס את האורות האלה ממקיפים לפנימיים. לכן הוא משתמש בכלים האלה ומצרף אותם להווה.

קל יותר להבין זאת מתוך ההסבר על התפתחות הפרצופים, כמו שלומדים במאמר "פתיחה לחוכמת הקבלה": את האור הפרצוף "מקבל על מנת להשפיע" עד הטבור שלו; בא אור מקיף, הפרצוף מזדכך חזרה לפה, יורד לחזה, ומוליד פרצוף שני. וכך מפרצוף שני נולד פרצוף שלישי, משלישי רביעי, וכן הלאה (שרטוט 11) [6].

שרטוט 11

האורות שמסתלקים מהפרצוף הם אור חוזר הכללי. בהסתלקות האורות מהפרצוף יש מדרגות, ובעליה בכל מדרגה הפרצוף עושה זיווג דהכאה ואור מאיר מהמצב המתקדם למצב הקודם (שרטוט 12).

שרטוט 12

האור שנשאר מהמצב הקודם, שזה אור הרשימו, יוצא החוצה כתגין. והאור שבא ממדרגה גבוהה יותר נכנס פנימה (שרטוט 13), ובמדרגה הבאה יוצא, וכן הלאה.

שרטוט 13

זה משחק האורות שבאים מלמעלה למטה, ובונים לנו כלים. מלמעלה למטה אנחנו בונים את הכלים, וכשעוברים באותן הרשימות בחזרה מלמטה למעלה, אנחנו משיגים אורות (שרטוט 14). בעליה מלמטה למעלה אנחנו בעצם עושים את אותה הפעולה שנעשית מלמעלה למטה. מה שאנחנו קוראים לו "אותיות" (שרטוט 14), שהם הכלים, הוא למעשה הפער בין המצבים, בין הרשימות מאור חוזר (שרטוט 14) שהיה בתוך הכלי ושיצא ממנו, הפער בין האורות שהופיעו בתוך הרצון.

שרטוט 14

יש להבין מהו הפער בין האורות שהופיעו בתוך הרצון. אור לא יכול להופיע באותו רצון בכמה אופנִים, כי הרצון מגדיר את האור. אבל באותו רצון יש אור פנימי ואור מקיף, והפער בין שני האורות האלה הוא שנותן באדם את הרגשה של "אני קיים". אם היה רק הווה, לא היינו מרגישים את עצמנו כקיימים. אלא מפני שיש פער בין האורות הפנימיים לבין האורות המקיפים באותו רצון, אנחנו מרגישים את עצמנו קיימים.

ואז, כשאנחנו עולים בחזרה, אנחנו עולים באותן הרשימות שנוצרו מההשתלשלות מלמעלה למטה. ולכן הזדונות שהופכים לשגגות ומשגגות לזכויות, זה אותו הפער בין האורות שהיו בפנים ובחוץ. אלא שכלפי האדם המרגיש והקובע כביכול העניין מוסבר בצורה של זדונות, שגגות וזכויות. לעומת זאת, בלשון הקבלה מדובר רק ברשימות ואורות.

שאלה: בהסתר כפול הבורא נסתר מהאדם כפועל וכטוב ומיטיב. מה קורה ברגע שאדם נכנס לגילוי שכר ועונש?

אדם שנכנס לגילוי שכר ועונש עדיין לא יכול להשתמש בכל הרצונות שלו במלואם, כי הוא עדיין לא הגיע לדרגת האהבה, שבה הוא מקבל ברצונות שלו בכוונה "על מנת להשפיע". בשכר ועונש האדם נמצא רק מעל הרצונות שבהם טעה וחשב שהבורא הוא רע ולא משגיח עליו. שזה נקרא זדון. אבל עכשיו, שהבורא כבר לא נסתר, הוא רואה את ההבדל. מה זה נקרא שזדון נתְקַן? שעל פני הרשימו הקודם האדם מגלה את הפער בין הרשימו הקודם לבין מה שמתגלה לו עכשיו. הפער הזה הוא שחשוב.

כשהפער הזה משתלשל מלמעלה למטה הוא נקרא הכלים השבורים. וכשהאדם בודק ומודד את אותו הפער מלמטה למעלה הוא נקרא אותיות העבודה, הכלים האמיתיים. הוא קיבל אותם כשבורים, ועכשיו כשהוא מעלה את הזדונות לשגגות, ואחר כך את השגגות לזכויות, הוא מתקן את האותיות השבורות, והן נעשות אותיות העבודה.

על ידי אותיות העבודה הוא כבר לומד, רואה ומרגיש, מי הוא הבורא, האלוקות. בלי אותיות העבודה הוא לא היה יכול לגלות זאת, הוא לא היה יכול להבין. הוא היה נכנס למצב שאין שם במה לאחוז. הבורא נמצא, הוא בכל מקום, אבל איך הוא היה מגלה אותו.

אדם צריך את אותיות העבודה. והן באות דווקא מתוך שהאדם חוזר על אותם השלבים, כמו שלומדים בירידת הפרצוף. כמה שיש בירידת הפרצוף טעמים, תגין, נקודות, אותיות, כך האדם עובר אותם בצורה ההפוכה. ולכן כתוצאה מכך, יש לו כלים חדשים שמתמלאים.

שאלה: מהו התיקון של הזדונות?

האדם לא מתקן את הזדונות עצמם. בשכר ועונש הוא קובע שהם זדונות. לפני כן הוא לא ידע שהם זדונות. אילו ידע וקבע שהם זדונות, הוא היה נמצא במצב טוב.

בזמן שאדם נמצא במצבי הסתר כפול הוא לא אומר שזה זדון. הוא אומר: "הבורא רע. עלי הוא לא משפיע". יש לו חברים ואישה, יש משטרה ומס הכנסה, והם המשפיעים. העולם רע והבורא לא נמצא, לא משגיח. אם הוא היה משגיח, הכול היה אחרת. הוא לא מאמין שכך קורה מהבורא.

בזמן הלימוד האדם יכול שלא לומר כך לעצמו. אבל רואים במיוחד על התלמידים החדשים שכבר התחילו ללמוד את חוכמת הקבלה, שהם לא מסוגלים שלא להיות מושפעים מהעולם. כל פעם הם חושבים שדבר אחר פועל ומשפיע עליהם. זאת אומרת, גם מי שלומד את חוכמת הקבלה מדבר כך, אבל מאחורי ההסתר הוא מנסה לראות, שהבורא הוא שקובע, ושכך הוא מתייחס אליו.

הכול תלוי במידת ההסתרה. אם אדם קובע שמישהו פועל חוץ מהבורא, הוא כבר נמצא בטעות. אם הוא קובע בהרגשה שלו, שהוא מקבל רע, הוא גם נמצא בטעות. אמנם בשכל הוא יכול להבין שהוא טועה, שלא המשטרה עושה לו את מה שהיא עושה, אלא הבורא, שכולם הם מערכת אחת שדרכה עובר הכול, ושום דבר לא תלוי בהם, שהבורא הוא שעושה. אבל כשהאדם מרגיש שרע לו, האם ניתן לשכנע אותו שלא רע לו, אלא טוב?

אנחנו רצון לקבל. השכל נולד אחרי הרצון, על פני הרצון לקבל. לכן לשכל שלו האדם יכול לפנות עם המילים כמו "עכשיו אני לא מבין, מחר אבין". אבל לרצון שלו, שהוא כל ה"אני" של האדם, האדם בעצמו לא יכול לתאר תמונה אחרת. אם חלילה נחתכה לו היד, הוא לא יחשוב לעצמו "איזה תענוג". הוא לא מזוכיסט. מדובר בכלי של האדם ממש, שאנחנו לא יכולים לתאר אותו. לכן כל הפוסל, במומו פוסל באותו הרגע, הוא פוסל בצורה מוחשית והכרתית ממש.

אלא כשאדם עולה ממצב ההסתר למצב מתוקן יותר, הוא נתקל בהבדל בין המצבים. זה דומה לפרצוף שמזדכך, אבל האדם שעולה לא מזדכך, הוא בא מהכיוון ההפוך, מאיבוד המסך לקניית המסך. הוא בודק את הפער בין המצבים, ומההבחנות האלה באות לו האותיות. הוא מבין עד כמה הוא היה בטעות, בטעות מרה כמו שאומר בעל הסולם, עד כמה הוא היה בהרגשה לא נכונה. הוא מגלה שהכול תלוי במידת האור שמשפיע עליו. ומהפער בין המצבים יש לו תפיסה והרגשה חדשה, שהם הכלים החדשים. כלים שלא הבורא ברא, אלא שהוא השיג.

יש כאן עניין של כלי חדש, רצון חדש שמרגישים בו. האם זהו כלי שאינו "יש מאין"? הכלי החדש הזה היה מושרש אמנם במקומו, אבל האדם הוא שגילה ובנה אותו. הוא הוציא אותו מבין המצבים ממש.

לכן הזדונות מבוקרים מִדרגת שכר ועונש, ומשם נקבעים כזדונות, והשגגות נקבעות כשגגות מדרגת האהבה, מִדרגת הגילוי הכפול, ושם מיתקנות, הכול בגלל הסתרת האורות, והכול כדי לעזור לנו לגלות את הכלים ואת האורות שלא היו באין סוף ב"מצב ה-א'". כך האדם מגיע ל"מצב ה-ג'", וכל מה שיש לו חדש. זה לא אותם כלים שהיו לו קודם, ולא אותם אורות. אלה כלים עמוקים, כי אדם נמצא בהם, ואורות דנרנח"י [ה' אורות, נפש רוח נשמה חיה יחידה] [7].

אז העלייה במדרגות ההסתר והגילוי כוללת גם את ירידת האדם חזרה למצבים הקודמים שלו, ואת קביעת הפער בין המצב שבו הוא נמצא עכשיו לבין המצב שבו הוא היה. ורק מתוך הפער הזה באות האותיות, אותיות העבודה (שרטוט 15).

שרטוט 15

שאלה: מה התפקיד של האור חוזר בכל התהליך הזה?

האור חוזר הוא כמנוף שמעלה את האדם למצב מתוקן יותר. הוא נמדד לעומת האור חוזר שהיה לו במצבו הקודם. ולפיו האדם בודק את הדלתא, את הפער, בין הפרצופים.

שאלה: האם המצבים שחוזרים עליהם ביצירת אותיות עבודה כוללים גם מצבים מגלגולים קודמים?

כן, אבל לא בשלבים הראשונים. ודאי שנפתח לאדם כל התהליך שהוא עבר. בעל הסולם אומר זאת במאמר "אחור וקדם צרתני" [8], או ליתר דיוק דוד המלך בתהילים.

האדם רואה אפילו את המצב שבו הוא היה בתחילת הבריאה, את המצב שבו נוצר מאותה המחשבה ומאותה הנקודה "יש מאין". כבר משם השתלשלו אליו כל הרצון והמחשבה, וכוונת הבורא, ואיכשהו הביאו אותו מאותם המצבים הרחוקים, שכביכול עוד לא היה בהם שום זֶכר אל מצבו בתחילת הבריאה. זה מה שהאדם מגלה.

שאלה: האם הבחירה היא בזמן הסתר כפול והסתר רגיל, או שהבחירה היא דווקא בגילוי אחד ובגילוי כפול?

הבחירה היא במיוחד בהסתר כפול והסתר רגיל.

שאלה: מהי הבחירה של האדם בשלבי ההסתר?

כשאדם נמצא בהסתר, הבחירה היא בחיזוק האמונה, בהשלמת החסר. מה חסר לאדם? הוא לא רואה שהבורא מנהיג את העולם. אם היה רואה את מערכת הכוחות שפועלת אחרי כל אחד, כל אטום וכל דבר, המערכת שמזיזה את הכול, הוא היה רואה שכל מה שזז בעצם לא זז. הוא לא היה רואה אותו זז, כי הדבר עצמו לא היה נחשב מבחינתו לבעל פעולה. הוא היה מסתכל על הכוחות שזזים, ורואה שכל מערכת הכוחות, זה הבורא.

בזמן ההסתרה האדם לא רואה זאת. הוא רואה כל מיני דברים זזים, לא חשוב מה, העיקר שהם זזים. את התמונה הזאת הוא צריך להשלים. ולשייך את הכול לכוח ולרצון ולמטרה אחת, זו יגיעה. על האדם מוטל להתחזק ביגיעה. על ידי מה? זו הבחירה שלו.

האדם מתחזק על ידי הקבוצה. כי הוא צריך לקחת כוחות נוספים, שלא מתוכו. הוא צריך לקחת כוחות יתר כדי להתחזק, וכוחות להתחזק הוא לא ימצא בתוכו. את הכוחות האלה הוא צריך לקחת מהסביבה, להביא אותם ללימוד, ולמשוך את המאור.

הכוחות החיצוניים שהוא רכש, הם חיצוניים באמת. הוא רצה להתחבר איתם כדי להידמות לבורא, וכיוון שכך הרצונות שלו הם גם כן לקבל כוח להתחבר עם האחרים, כדי להידמות לבורא. אז הכוח להתחבר עם האחרים מתאים לרצון שלו, ולכן הוא יופיע. ואז האדם ייתַקן. זאת הבחירה והיא קיימת רק בזמן ההסתרה.

איזו עבודה יש בזמן הגילוי? בזמן הגילוי יש הסתרה אחרת. בזמן הגילוי האדם צריך להסתיר את הבורא ממנו, ולא שהבורא נסתר ממנו.

במצב ההסתר הבורא נסתר מהאדם. הוא משפיע אליו, אבל מסתיר זאת ממנו, הוא לא מביא לאדם את האור שלו. ואדם צריך כביכול לדלג מעל ההסתר ולומר: "זה הבורא". אז את המסך המסתיר שבין הבורא לבין האדם (שרטוט 16), הבורא עושה.

שרטוט 16

במדרגת האהבה הבורא פותח לאדם את הכול, את כל הטוב והעונג שהוא עושה. האהבה היא "אהבה חלוטה" [9]. כל מה שהאדם יעשה, מותר לו. אלא שבמדרגת האהבה האדם הוא שעושה על עצמו את המסך המסתיר (שרטוט 17). הוא חייב להיות מעל התענוגים, מעל הגילויים, כאילו הם אינם. הוא לא רוצה לראות אותם. זה ההבדל בין עבודה לפני המחסום לבין העבודה אחרי המחסום.

שרטוט 17

אחרי המחסום האדם הוא שבונה את המסך. בא האור, נתקל במסך והאדם בודק אותו. במידה שאפשר לקבל את האור כדי להשפיע, הוא יקבל ובמידה שלא, לא. אם הוא לא יכול "לקבל על מנת להשפיע" כמו שבדרגה הראשונה אחרי המחסום, בשכר ועונש, אז הוא לא מקבל כלום (שרטוט 18).

שרטוט 18

אם בשכר ועונש האדם רוצה רק להשפיע , איזו פעולה יש במדרגה הזאת? בפעולה במדרגת שכר ועונש מתגלות בחינות שורש, א', ב', ג', ו-ד', עד שמתגלה כל העביות והאדם בונה את ההשפעה על פני כל הרצונות שלו, את מה שנקרא גלגלתא עיניים (שרטוט 19).

וכשהאדם גומר את העבודה הזאת, הוא גומר לתקן את הזדונות לשגגות. הוא מתחיל להבין את השגחת הבורא שהייתה קודם. בהפרש שבין גלגלתא עיניים שרכש לבין הזדונות, הוא בונה את אותיות העבודה (שרטוט 19). ותארו לעצמכם מהם זדונות לעומת גלגלתא עיניים.

האדם עדיין לא יכול לתקן את הרצונות ב"לקבל על מנת להשפיע". הוא לא נמצא ב"לקבל על מנת להשפיע". הוא לא יכול לתקן את הופעת הבורא בתוך הכלים. רק את הופעת הבורא למעלה מהכלים. לכן זדונות הופכים רק לשגגות.

שרטוט 19

ואחר כך, בדרגת האהבה, כשלאדם כבר יש מסך על גלגלתא ועיניים, הוא מתחיל לרכוש מסך על שורש, א', ב', ג', ד', ב"לקבל על מנת להשפיע" (שרטוט 20). הוא עובר מ"להשפיע על מנת להשפיע" ל"לקבל על מנת להשפיע", ומתחיל להיות דומה לבורא גם בזדונות. אותם הזדונות שבינתיים הפכו לשגגות וקִבלו תיקון של חפץ חסד כלפי הכלים שלו. גם בכלים המתוקנים האלה הוא הולך להידמות לבורא. ואז הוא כולו נִתקַן.

שרטוט 20

גם בדרגת שכר ועונש יש מסך, אבל זה מסך רק כדי להיות מעל הרצון. בדרגת האהבה לעומת זאת המסך הוא בתוך הרצון, להיות מעל הרצון. בדרגת האהבה האדם משתמש בכל הרצונות שלו, כדי להיות מעליהם. כך או אחרת, בין האדם לבין הבורא תמיד יש מסך. או שהבורא עושה אותו, או שאדם עושה אותו.

אם האדם לא נמצא בהסתרה, אלא בגילוי, הבחירה שלו היא לעשות הסתרה. לכן חוכמת הקבלה נקראת חוכמת הנסתר. איך לגלות את הבורא בשתי דרגות ההסתר, ואיך אחר כך להסתיר אותו מאיתנו, בשתי הדרגות העליונות. כל חוכמת הקבלה היא חוכמה על ההסתרה. איך לשמור על הפסק בין האדם לבין הבורא, ואף להשתמש בו בצורת הנתינה.

שאלה: אם האדם מסתיר את עצמו מהבורא במצבי הגילוי, איך הוא יודע שהבורא נהנה, שההנאה מגיעה עד אליו?

חוכמת הקבלה תמיד מדברת מצד האדם, מתוך מה שהאדם מרגיש בתוך הכלים שלו. גם הבורא הוא תופעה בתוך הכלים, וגם האדם הוא תופעה בתוך הכלים. כל האורות וכל הכלים הם בתוך הכלים. מחוץ לאדם יש "עצמותו", והוא לא מורגש, עליו לא מדברים.

השאלה היא אם אדם עובד עם הכלי שלו, ומסתיר את עצמו מהבורא, איך הוא יודע מי הוא הבורא? התשובה היא שבתוך הכלים שלו האדם בונה את דמותו של הבורא. מתוך שהוא "מקבל על מנת להשפיע", ועושה השפעה טהורה כמו הבורא, הוא מכיר מי זה הבורא, וזה נקרא הבורא שבו. כדברי הכתוב: "ממעשיך הכרנוך" [10].

האדם לא מרגיש שום דבר מחוץ לו. הוא מרגיש את אותה התכונה או התופעה שהיא ההשפעה החלוטה על כל הכלים שלו, בכל עמקותם, בכמה שהם מסוגלים להיות בהשפעה, ב"להשפיע על מנת להשפיע", וב"לקבל על מנת להשפיע". כל הכלי שלו המתוקן סופית, בכל ההשפעה, נקרא אצלו "בורא". אין לו אפשרות אחרת להכיר אותו.

ואם האדם עוד לא הגיע למצב המתוקן במאה אחוז, מהו הבורא בעבורו? כל שלב שהוא מתוקן יותר מהאדם, נקרא אצל האדם "בורא". בורא מלשון "בוא וראה", התקדם וראה. על האדם להתקדם בתוך הכלים שלו, ולראות בתוך הכלים שלו, מה זה נקרא בוא וראה, מה זה נקרא תכונת ההשפעה.

אין בורא מחוץ לאדם. כל העולמות נמצאים בתוך האדם. כל המציאות נמצאת בתוך האדם בלבד. כך אנחנו לומדים על תפיסת המציאות לפי חוכמת הקבלה.

שאלה: אם העבר שלי הוא שגגות, מהו ההווה?

האדם קובע בזמן ההווה שהעבר שלו הוא שגגות. בזמן שהאדם נמצא בשגגות הוא יכול לומר: "אשמתי, פשעתי, חטאתי", כמו שמתפללים בסליחות, אבל אין לזה משמעות. מתי אדם יכול לומר שהוא היה בזדונות ובשגגות? לא בזמן שהוא נמצא בהם, אלא רק בזמן שעלה מעליהם למצב המתוקן. אז הוא קובע שהם היו זדונות ושגגות, ויחד עם זה הוא קובע שלא הוא עשה את הזדונות, אלא שסביבו לו לעשות אותם. עכשיו הוא ישתמש בקביעה הזאת האמיתית לגילוי הפער בין המדרגות, כדי לגלות בזה את אותיות העבודה. האדם אף פעם לא מרגיש שגגה וזדון בעצמם. הוא מרגיש אותם כשהוא כבר מתקן אותם, זאת אומרת, כשהוא מוציא מהם תועלת.

האדם לא יכול לקבוע שהוא רע בלי לעשות שום דבר לפני כן. כי "כל הפוסל, במומו פוסל". ואדם שפוסל מהמום שלו את הדבר שהוא רואה, לא נקרא שהוא פוסל אותו. זאת אומרת, האדם לא יכול לגלות דברים רעים, אלא מהמצב שבו הוא נעשה טוב יותר. ואז, כשהוא מגלה את הרע, הוא מגלה אותו כדי לתקן אותו מיד. הוא רואה שהרע כשלעצמו, לא היה קיים כשהוא סבל. הוא סבל מהרע, אף אחד לא שולל זאת. אבל עכשיו, מהמצב הנוכחי, כשהוא מגלה את הרע, הוא קורא לו זדונות ושגגות, ולא אחרת.

שאלה: האם כשעוברים את המחסום ומגיעים לגילוי, הסרט של החיים מתחיל להתגלגל אחורה, ומה שעתיד לקרות כבר לא מעניין?

השאלה היא כך: האדם חושב שאחרי המחסום מחכה לו "בית הבראה", משהו טוב, והנה, במקום בית הבראה, מתחילים לסובב את הסרט של החיים שלו מחדש, האמנם? התשובה היא לא.

זו שוב אותה שאלה. האדם רואה את המצבים שעבר, רק מהמבט הנוכחי שלו, מהמצב שלו, מהדרגה הנוכחית שלו. ובמה שהוא קובע ורואה במצבו הנוכחי, הוא משתמש מיד להרגשה החדשה ולהבנה החדשה, כדי לייצר מהם את אותיות העבודה.

האדם לא נזכר במצבים הקודמים וגם לא במצבו הנוכחי, כדי "לאכול" את עצמו סתם. הוא עבר את המצבים ההם, כי הוא היה צריך לעבור אותם, כדי לקבוע גם בתוכם את היחס שלו לבורא, בהסתרה ובגילוי. וגם אם נראה לו שהוא לא עשה במצבים האלה כלום, הוא בכל זאת עשה ופעל. יש מדרגות שאנחנו עוברים אותן במודעוּת, ויש מדרגות שאנחנו עוברים אותן לא במודע. אבל בכל מקרה אנחנו פועלים. כמו ילדים, שגדלים על ידי משחקים, למרות שהם לא מודעים למה שקורה איתם.

לכל מצב ומצב יש צורך ונחיצות שאדם מרגיש בהם במצבו הנוכחי. ולכל מצב ומצב יש צורך ונחיצות בכל יֵתר המדרגות, שבהן אדם כביכול צופה באותם המצבים, ומתקן אותם מהעבר להווה. הוא לא רואה את אותם המצבים, כי הוא רואה אותם ממבט חדש, ממומים חדשים, מתיקונים חדשים. הוא לא יכול לראות אותם כמו שהם היו. הוא רואה אותם בצורה בולטת יותר כלפי ההנהגה, כלפי הסתר או גילוי של ההשגחה.

שאלה: אם יש רק שתי פעולות: האדם מתייגע, והבורא משלים מלמעלה, למה בעל הסולם לא נותן את הדגש רק על שתי הפעולות האלה?

ב"ספר הזוהר" כתוב על רבי שמעון שאומר, אוי לי אם אגלה את החוכמה, ואוי לי אם לא אגלה אותה. אוי לי אם הרשעים ייקחו אותה, ויתבלבלו בה. ואוי לי אם היא לא תגיע לצדיקים שיתוקנו על ידה [11].

המקובל נמצא במצב מיוחד מאוד. כי בעולם שלנו ובמציאות שלנו, יש לאדם הזדמנות נפלאה לבנות בריאה חדשה. הוא לא צריך לגלות מה שיש, אלא מתוך הפער בינו לבין מה שיש, לבין הבורא, בחיכוך בין הדברים, הוא מוצא כלים חדשים, הבחנות חדשות, מילויים חדשים.

לכן גילוי החוכמה הוא עניין עדין. אפשר לגלות, אבל בתנאי שבגילוי יתנו לאדם את מקום ההסתר, כדי שייתן את היגיעה שלו. זאת אומרת, אפשר לגלות, כדי לתת לאדם הבחנה נכונה, שלא ילך ימינה ושמאלה, אלא ישירות להיכל המלך. לכן כל מקובל נמצא תחת גבולות נוקשים מאוד, ומשתדל לעבוד מתוכם. בנוסף לכך, למקובלים יש גם הרבה שונאים בעולם הזה, הרבה אנשים שרוצים להכשיל אותם.

מתוך כל ההגבלות האלה, בעל הסולם כתב, והשמיט הרבה ממה שרצה לומר. ובכל זאת אם האדם מתקדם בצורה נכונה, הוא מגלה את מה שכתוב בכתבי בעל הסולם. יש בהם "ים" של חוכמה, שעוד נגלה אותה.

[1] על "עולם שנה נפש" ראה באות קמד ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

[2] להרחבה בנושאים המופיעים בתשובה לשאלה הזאת ראה ר' יהודה אשלג, "פתיחה לחכמת הקבלה", בתוך: ספר ההקדמות.

[3]"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות כז.

[4]"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קח.

[5]"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות קלד.

[6]ראה ר' יהודה אשלג, "פתיחה לחכמת הקבלה", בתוך: ספר ההקדמות.

[7]על מצב א', מצב ב' ומצב ג' ראה ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר הזהר", בתוך: ספר ההקדמות.

[8] ר' יהודה אשלג, "אחור וקדם צרתני", בתוך: כתבי בעל הסולם (עומד להתפרסם).

[9]על "אהבה חלוטה", אהבה טבעית, ראה ר' יהודה אשלג, "סגולת זכירה", בתוך: כתבי בעל הסולם.

[10] "שיר היחוד", סדר ליל יום כיפור, מחזור ליום הכיפורים.

[11]ספר הזהר עם פירוש הסולם, פרשת נשא, מאמר האדרא רבא קדישא, דף מ אות ג (לזוהר, חלק ג, דף קכ"ז ע"ב). ראה גם יעקב זיו, "אפשר לגלות כבר את האוצר", קבלה לעם, גליון מס' 16 (4.05.2007 -17.05.2007).

חזרה לראש הדף
Site location tree