אותיות ס"ז – ע"ד
אות ס"ז
אמנם דבריהם אלו צריכים עוד לביאור רחב, כי סוף סוף לא היתה אהבת ה' צריכה להגיע לנו בבחינת מצוה, מאחר שאין לנו בה שום מעשה ושעבוד כלל מידינו אלא שבאה מאליה אחר שנשלמים בתרי"ב המצוות. ואם כן די לנו ומספיק לגמרי הציווי של תרי"ב המצוות, ולמה נכתבה מצות האהבה.
יש כאן כמה שאלות. שאלה ראשונה היא, למה יש מצווה כזאת, שנקראת אהבה, שאליה צריכים להגיע, כדברי הכתוב: "ואהבת את ה' אלוקיך" [1]. כלומר, השאלה היא איך אפשר לצוות על אהבה, על דבר שתלוי בלב. אם הלב אוהב, אז הוא אוהב, ואם לא, אז לא. שום דבר חיצון לא יכול להשפיע על האהבה.
אלא שהאהבה שעליה מדובר כאן היא רגש שבא כתוצאה מקניית תכונות ההשפעה, ולא כתוצאה מקבלה. זאת אומרת, לא מדובר כאן על דבר כלשהו שבא לחומר והחומר אוהב אותו מלכתחילה. כמו הרצונות שברא בנו הבורא על ידי האור. הרצונות האלה הם כל החומר שלנו, וכשהאור שברא את הרצונות, ממלא את הרצונות, אז הרצון מרגיש תענוג והיחס שלו למילוי נקרא שהוא "אוהב" את המילוי. לא מדובר על יחס כזה בדרגת האהבה.
בדרגת האהבה היחס מצד החומר צריך להיות לנותן המילוי ולא למילוי, משום שהיחס בדרגת האהבה בכלל לא שייך למה שנמצא בתוך חומר הרצון לקבל מלכתחילה.
ולכן נשאלת השאלה הראשונה: איך יכול להיות שלפתע פתאום תיוולד האהבה בתוך החומר, שהיא לא נמצאת בו מלכתחילה, מעת הבריאה? והשאלה השנייה היא, איך בכל זאת יש ציווי על משהו שאין באדם, שלא מושרש בו? איך ייוולד באדם משהו חדש שלא היה בו מעולם, מתוך כל הפעולות שהוא עושה, גם בקבלה, וגם בהשפעה? ומצווים אותו על כך. להגיע לאהבה, זו פקודה.
אם האהבה באה כתוצאה ממה שאדם מגלה כתיקון הכלים שלו, לאחר שהוא מגיע לנצחיות ולייחודיות של תכונות ההשפעה, ומכיר את המקור של תכונת ההשפעה, ורואה שהבורא נמצא בהשפעה מוחלטת כלפיו וכלפי כולם בכל הזמנים, מעבר לכל, אז למה צריכים לצוות על אהבה? אולי מספיק הציווי לבצע את כל הפעולות הקודמות, והמצווה האחרונה, שנקראת "מצווה אחת", המצווה שמספרה תרי"ג, תגיע מאליו. אלא שמצוות האהבה בכל זאת מגיעה כציווי נפרד. וזו בעצם השאלה.
על מצוות האהבה אפשר לדבר רבות, כי כל מה שקודם לה, כל הפעולות וכל התהליך, הם כהכנה לרכישתה. למעשה, תכונת האהבה היא היא תכונת הבורא, וברכישתה, האדם הופך להיות דומה לבורא. הוא מתרומם מעל התיקונים לדרגה שנקראת מציאות האלוקות, מציאות הבורא, ובזה הוא דומה, בזה הוא "אדם".
שאלה: מה האדם יכול לעשות אם הוא מרגיש התרחקות במקום התקדמות בדרך הרוחנית? האם הבורא בכוונה מכשיל כך את האדם?
השאלה היא לא לפי הנושא, אלא בעניין הדרך הרוחנית בכלל.
בדרך לרוחניות אנחנו כל הזמן מייצרים כלים. מהנקודה שבלב, מהפעם הראשונה שהיא מתחילה להתעורר בנו, אנחנו מתקדמים דרך הסתר כפול והסתר רגיל, ועוברים את המחסום. ורק באזור הגבול של המחסום, אנחנו מתחילים להבין, מהו עניין ההשפעה, עד כמה הוא דבר מיוחד, ושכל החיים הם מעבר למחסום (שרטוט 1).
שרטוט 1
העולם שלנו והמציאות שלנו בתוך האגו שלנו, נראים לנו כמציאות גדולה. היקום, העולם הזה, חיינו ומותנו, נראים לנו כמשהו גדול מאוד, אבל כלפי המציאות הרוחנית, כל אלה אינם אלא גרגיר חול. יחד עם זאת, בגלל שאנחנו שקועים בעולם שלנו, ולא בשום דבר אחר, נראה לנו שהוא עולם ומלואו.
בדרך לכניסה לרוחניות צריך לייצר כלים גדולים, שאין לנו אותם. ואת הכלים האלה אנחנו מגלים בתוכנו בשלבים שעוברים בהסתר כפול ובהסתר רגיל (שרטוט 2). אמנם אנחנו לא כל כך מודעים ומבינים את מה שאנחנו עושים, אבל אנחנו עוברים בכל מיני מצבים. את המצבים האלה עוברים בדרך כלל ביציאה מהרוחניות שמשיגים, זאת אומרת, משיגים הרגשה טובה ברוחניות, ונופלים ממנה, ומשיגים הרגשה גבוהה יותר, ונופלים גם ממנה, וכן הלאה (שרטוט 2).
שרטוט 2
פעם אחר פעם האדם יוצא מתוך ההרגשה הטובה, נופל לייאוש, לחולשה, ושוב קם. זו הדרך. כדברי הכתוב, "מציון", מהיציאות, "תצא תורה" [2]. כי אם אדם יוצא ממצבו, שכביכול היה גבוה וטוב, אז הנפילה הזאת היא קניית הכלי החדש (שרטוט 3). כל פעם היציאות הן המצבים המועילים להתקדמות. אם אדם לא נופל, הוא לא קם, אין לו מעל מה להתעלות.
שרטוט 3
אות ס"ח
וכדי להבין זאת, צריכים מקודם להבנה אמיתית במהותה של אהבת ה' עצמה. ויש לדעת, שכל הנטיות והמדות הטבועות באדם לשמש עמהן כלפי חבריו, הנה כל אלו הנטיות והמדות הטבעיות כולן נחוצות לעבודת השם יתברך, ומתחילה לא נבראו והוטבעו באדם, אלא רק משום תפקידן הסופי האמור, שהוא תכלית וסוף כל האדם, בסוד הכתוב ולא ידח ממנו נדח, אשר אז צריך להם לכולם, כדי להשתלם עמהם בדרכי קבלת השפע, ולהשלים חפץ ה'.
וזה שכתוב כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו' (ישעיה מ"ג ז'), וכן כל פעל ה' למענהו וגו' (משלי ט"ז ד'), אלא שבינתים הוכן לו לאדם עולם מלא, כדי שכל אלו הנטיות והמדות הטבעיות שבו, יתפתחו וישתלמו על ידי שיתעסק בהן עם הבריות, באופן, שיהיו ראויים לתכליתם וזהו שכתבו חז"ל, חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, משום שכל בריות העולם נחוצים ליחיד, שהמה המפתחים ומכשירים את נטיותיו ומדותיו, של כל אדם יחיד, עד שיוכשרו ויעשו לכלי שרת לעבודתו יתברך.
זוהי פילוסופיית חיים שלמה, היינו שכל דבר שנברא, נברא בכוונה ומתוך הנקודה של תחילת הבריאה, כדי שיגיע לסופה של הבריאה, למטרה שבשבילה הוא נברא, נולד וקיים. אין שום דבר מיותר, לכל פרט בבריאה יש תפקיד ותכלית. ואסור לאדם להתייחס לעצמו, לטבע, ולכל מה שהוא יכול לחשוב כקיים, כאילו יש בו, או בחלק ממנו, דבר-מה מיותר.
אלא כל הדברים שנראים לנו כמיותרים, כדברים שצריכים תיקון, שצריכים השלמה כי יש בהם פגמים, נראים לנו ככאלה מפני שאנחנו נמצאים במומים, ו"כל הפוסל, במומו פוסל". לכן האדם צריך רק לתקן את עצמו, לתקן את הראיה, את התפיסה שלו. ואז הוא יראה, עד כמה הכול מושלם, וכל דבר נמצא במקומו לפי התכלית, התפקיד, והמטרה הסופית.
הגישה הזאת צריכה לקבוע את הסתכלות האדם על עצמו ועל העולם. כך אומר בעל הסולם באות ס"ח, כי מתוך ההסבר הזה הוא ממשך ומבאר באותיות הבאות איך רוכשים את תכונת האהבה, במה היא משלימה אותנו.
שאלה: מה זאת אומרת "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם"?
כתוב, שכל העולם נברא לשמשני, ואני לשמש את קוני [3]. כלומר, כל דבר שנברא, אין בו דבר מיותר. כמו שכתוב, "מכל מלאכתך דבר אחד לא שכחת לא העדפת ולא החסרת" [4]. אלא הכול נעשה בדיוק, בהרמוניה, בקשר כזה, שאם נוציא לבנה קטנה, אז כל הבניין ייפול. זו שלמות הן מהבחינה שאין דברים מיותרים והן מהבחינה שלכל דבר יש צורך כלפי האחרים.
כך בנויה כל מערכת הטבע, אלא שאנחנו לא מבינים זאת, ולכן נראה לנו שאפשר לתקן את הטבע. ואז נכנסים לתוך המערכת הזאת, וכביכול גורמים לה נזק. ודאי שגם נזק איננו יכולים לגרום, אלא כל הנזקים הם כלפינו. אבל די בכך, כדי שיתגלה לנו ושנבין, שאנחנו צריכים להשתנות, ולא לשנות משהו מחוץ לנו.
"בשבילי נברא העולם", הכוונה היא שהעולם הוא נצחי ושלם. כמו שאמר הבעל שם טוב, שעולם הוא המראה של האדם. זאת אומרת, צורת האדם היא, מה שהוא רואה בעולם. בעל הסולם מסביר זאת במאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך". בעל הסולם כותב שבמידה שהאדם משתנה, כך הוא רואה את הסביבה שלו משתנה [5]. והיחס הזה, התפיסה הזאת של "אין עוד מלבדו" ו"אם אין אני לי, מי לי", היא שמביאה את האדם לאמת.
אות ס"ט
וכיון שכן, הרי יש לנו להבין את מהותה של אהבת ה', מתוך מדות האהבה, שהאדם נוהג בהן כלפי חברו, אשר בהכרח גם אהבת ה' מושפעת במדות אלו, כי מתחילה לא הוטבעו באדם אלא לשמו יתברך, כמבואר לעיל. וכשנתבונן במדות האהבה שבין איש לרעהו, נמצא בהן ד' מדות של אהבה, זו למעלה מזו, כלומר, שתים שהן ארבע.
אות ע'
הא' היא אהבה התלויה בדבר, שפירושה, אשר מרוב טובה ותענוג ותועלת שקיבל מחברו, דבקה בו נפשו בו באהבה נפלאה. ובזה ב' מדות: מידה א', שבטרם שהכירו ונתאהבו זה בזה, גרמו רעות אחד לחברו, אלא שאינם רוצים לזכור אותן, משום שעל כל פשעים תכסה אהבה. ומידה ב' היא, שמעודם עשו טובות ותועלת זה לזה, ושום זכר של נזק ורעה כלשהם איננו ביניהם מעולם.
יש אהבה התלויה בדבר ויש אהבה שאינה תלויה בדבר. באהבה התלויה בדבר, יש שתי מידות, האחת – שגרמו רע זה לזה, והשנייה – שלא גרמו רע, אלא טוב (שרטוט 4). האהבה התלויה בדבר, היא תלויה בעבר, בסיבה.
ועל האהבה שאינה תלויה בדבר כותב בעל הסולם באות ע"ב.
שרטוט 4
אות ע"ב
הב' היא, אהבה שאינה תלויה בדבר, שפירושה, שהכיר מעלת חברו, שהיא מצוינת ועולה בהפלגה גדולה על כל המשוער והמדומה, שמתוך כך דבקה נפשו בו באהבה רבה לאין קץ. וגם כאן, יש ב' מידות: מידה א' היא, בטרם שמכיר כל הליכותיו ועסקיו של חברו עם אחרים שאז נבחנת אהבה זו, לאהבה בלתי מוחלטת (שרטוט 5) , משום שנמצא לחברו אילו עסקים עם אחרים, שבשטחיות נדמה כמי שגורם להם רעות ונזק מתוך התרשלות, באופן, שאם היה האוהב רואה אותם היתה נפגמת כל מעלתו של חברו, והיתה האהבה מתקלקלת ביניהם. אלא שעדיין לא ראה עסקיו אלה, ולכן, עדיין אהבתם שלימה וגדולה בהפלאה יתירה.
שרטוט 5
איך אדם מגיע מאהבה התלויה בדבר לאהבה שאינה תלויה בדבר? זו כבר קפיצת מדרגה. זאת אומרת, האדם עצמו, כבר עובר מדרגת אהבה התלויה בדבר לאהבה שאינה תלויה בדבר. הוא רוכש את תכונת ההשפעה במידה כזאת, שמתחיל להבין שהכוח שמחוץ לו, האלוקות, נמצא למעלה מכל חשבון. ואז הוא מגיע למצב, שבו הוא שופט את הכוח העליון ללא תלות במה שנראה לו קודם.
המצב עצמו לא משתנה, תפיסת האדם היא שמשתנה. אם לפני האהבה שאינה תלויה בדבר החשבון של האדם היה, האם הבורא עשה או לא עשה לי טוב, או האם הוא עשה או לא עשה לאחרים טוב, הרי שכעת כבר אין לו חשבון כזה, מפני שהוא נמצא בתיקונים שמעל הכלים דקבלה. והתיקונים האלה, שממלאים אותו, מביאים אותו למצב, שהוא מתחיל להבין, שהמציאות נמצאת למעלה מהכלים דקבלה. ולא שהוא אינו שם לב למה שיש בכלים דקבלה.
אות ע"ג
מידה ב' באהבה שאינה תלויה בדבר, היא המידה הד' של האהבה בכללה, היא באה גם כן מהכרת מעלה שבחברו כנזכר למעלה, אלא נוסף על זאת עתה מכיר הוא כל עסקיו והליכותיו עם כל אדם, אף אחד מהם לא יחסר, ובדק ומצא שלא לבד שאין בהם שמץ דופי, אלא, טובתו מרובה עליהם לאין קץ, ועולה על כל המשוער והמדומה, ועתה היא "אהבה נצחית ומוחלטת" (שרטוט 6) . וזו הדרגה האחרונה.
את ד' המידות שבאהבה, אפשר לחלק גם לשנים, האהבה התלויה בדבר היא המידה הא', והאהבה שאינה תלויה היא המידה הב'. תלוי לאיזה צורך מחלקים אותן. זאת אומרת ד' המידות שבאהבה, הן שתיים, שמתחלקות כל אחת לשתיים (שרטוט 6).
שרטוט 6
שאלה: איך השימוש בכלים דקבלה "על מנת להשפיע", כמה שהאדם יכול, מביא אותו למצב שהוא רואה, שהבורא לא גרם אף פעם רעות? האם הוא בעצמו עושה חיקוי של הפעולה הזאת, או שהוא רק מצדיק אותה?
נראה לנו, שאנחנו מצדיקים את הבורא כשמצדיקים אותו כמו את אבא שמכה את הילד, שבלי המכות הילד יגדל להיות רע ומצבו יהיה גרוע עוד יותר, ושכדי לשמור על הילד מבעיות גדולות יותר, מבעיות של ממש, כדאי להכותו. אמנם לנו זה נראה כתיקונים, אבל זה נראה לנו כך, מנקודת המבט שלנו. אנחנו רואים רק מצד אחד של המציאות, מהצד האגואיסטי, המדומה, הלא קיים. המצב הזה שבנו, הוא המצב של הכנה לכניסה למציאות. אנחנו כביכול נמצאים מחוץ לטבע, מחוץ למציאות שכולה להשפיע.
צריך להבין שהתיקון אינו ההבנה שהרע שראינו קודם אינו רע אלא טוב, אלא שהרע שראינו קודם היה בנו ולא מחוץ לנו. ולאחר שתיקנו את הראיה שלנו, אנחנו יכולים לומר רק על עצמנו, שקודם היינו מקולקלים ועכשיו אנחנו מתוקנים. ואילו מה שמחוץ לנו, תמיד נמצא בנצחיות ובשלמות.
שאלה: מה הקשר בין השימוש בכלים דקבלה של הזולת בדרגת האהבה לבין היכולת להצדיק את הבורא בכל מעשיו בדרגת האהבה?
מתוך שהאדם עושה בפועל את אותן הפעולות כמו הבורא כלפי האחרים, מתוך שהוא "מצטער בצער הציבור", זאת אומרת קונה את הכלים שלהם, את החסרונות שלהם, וכתוצאה מכך "זוכה לנחמת הציבור", ומשפיע דרכו אליהם את כל השפע והתיקונים, בכמה שהוא מסוגל, לפי התפקיד שלו במערכת "אדם הראשון", הוא מגיע למצב שהוא משווה את עצמו לבורא באותו התפקיד. אז הוא מבין את יחס הבורא אליהם, שיחס הבורא אליהם הוא יחס של אהבה.
זאת אומרת, הוא בודק איך הבורא מתייחס אליו, ומתוך המעשים שלו הוא בודק איך הבורא מתייחס לאחרים. כתוצאה מכך הוא רואה עד כמה שפעולות הבורא הן פעולות נצחיות, שלמות ובלתי משתנות כלל, ושהתפיסה שלו היא שמשתנה. אז הוא מגיע לדרגת האהבה.
דרגת האהבה אינה מושגת מתוך שהאדם מכיר שהבורא מתייחס טוב לכולם, ולכן הוא אוהב אותו. אלא מתוך שהאדם מתייחס לאחרים כמו הבורא. בזה הוא קונה תכונה חדשה שנקראת אהבה. זאת אומרת, תכונת האהבה היא לא יחס יפה וטוב לאחרים כדי למלא אותם. תכונה האהבה היא מעבר למילוי הכלים, כי הבורא לא ברא את הכלים כדי למלאותם. הבורא ברא את הכלים כדי להביאם להשתוות עימו, לדרגת האהבה.
לכן אדם שחוזר על פעולות הבורא במילוי הכלים, הוא חוזר עליהן כדי לרכוש את תכונת האהבה. בדומה לאמא שממלאת את החסרונות של הילד, ואנחנו אומרים שיש לה אהבה. אבל האהבה היא עניין נפרד, היא תכונה. והדאגה שלה למלא את הילד ולתת לו הכול באה מתוך התכונה הזאת, מתוך האהבה. האהבה והמילוי הם לא אותו דבר. הפעולות והיחס של אמא לילד נובעים מתכונת האהבה שיש בה.
לכן האהבה היא דרגה בפני עצמה. אהבה נקראת "מצווה אחת", מפני שהיא הקניין מעל החומר, הקניין שהאדם צריך לקנות. דווקא בזה הוא משתווה לבורא. כל תרי"ב הפעולות, המצוות, התיקונים, שיש בנברא, הם רק כהכנה לקניית האהבה.
שאלה: מה זה לעשות פעולה כמו הבורא?
בדרגת האהבה האדם עושה את אותן הפעולות כמו הבורא כלפי האחרים במערכת הנשמות. כתוצאה מכך הוא מגיע למצב, שהוא רוכש את תכונת האהבה. זו תוצאה, כמו "יגעתי ומצאתי". מתוך שהוא מבצע כאלה פעולות, הוא מגיע לכזאת מציאה.
שאלה: כשאדם רוכש את תכונת האהבה, אחרים מרגישים ממנו אהבה?
לא ניתן לומר, מה האחרים מרגישים ממי שרכש את תכונת האהבה. זה תלוי במה שהם מסוגלים להרגיש, ולא בו. כמו שהם מרגישים מהבורא, כך הם ירגישו ממנו. גם ממנו הם ירגישו את ההפך מהאהבה.
תכונת האהבה היא קניין. ולא יחס יפה לאחרים כדי למלא את הכלים שלהם, שקיים מצד הטבע גם בחיות וגם בבהמות. כל אמא רוצה למלא את התינוק שלה, גם הפרה, הזאבה, או כל חיה שהיא. זה לא מעיד על אהבה.
פעולת המילוי שאדם חוזר עליה מתוך התיקונים שלו, מתוך שרכש את תכונת ההשפעה, היא עדיין תכונת ההשפעה. אמנם זו לא קבלה, אלא מעל הקבלה, אבל הפעולה הזאת עדיין מתבססת על הכלים שלו, על קבלה והשפעה. אלא שמתוך תכונת ההשפעה ופעולות ההשפעה כלפי האחרים האדם רוכש טבע גבוה עוד יותר, שנקרא אהבה. זה אותו היחס הראשון, שיש לבורא לפני הבריאה, שאיתו הוא הגיע לבריאה, היחס שאיתו הוא ברא את הרצון "יש מאין". לא כדי למלא אותו, אלא כדי להביא אותו לאותה הדרגה.
אות ע"ד
והנה כל אלו ד' המידות של האהבה, הנוהגות בין איש לרעהו, המה נוהגות גם כן בין האדם למקום. ולא עוד, אלא שהמה נעשו כאן באהבת ה', בבחינת מדרגות, על דרך סיבה ומסובב, ואי אפשר לזכות בשום אחת מהן, בטרם שיזכה למידה הא' של האהבה התלויה בדבר, ואחר שזכה בה על שלימותה, המידה הא' הזאת מסבבת לו לזכות במידה הב', ואחר שזכה בה במידה הב' והגיע לסופה, הרי היא מסבבת לו לזכות במידה הג', וכן המידה הג' למידה הד', לאהבה הנצחית.
כל אחד ואחד חייב לעבור דרך אהבה התלויה בדבר א' ו-ב', ודרך האהבה שאינה תלויה בדבר א' ו-ב' (שרטוט 6).
שאלה: האם בכל מדרגה ומדרגה האדם מתקן שוב את כל 613 הרצונות?
אדם עובד עם כל הפרצוף שלו, עם מכלול הרצונות שמתעוררים בו. הוא לא עושה חשבון נפרד עם הרצון ה-248, או ה-313. אין דבר כזה. יש לו יחס כללי שהמדרגה מעוררת בו מתוך השפעת האור על הרצונות שלו. אלא כשסופרים את המדרגות ואת הרצונות, אומרים שהם מתחלקים לתרי"ג, ולא שצריך לעשות חשבון על כל תרי"ג הרצונות. ממש כמו שאנחנו, במצבינו, לא עושים חשבון על תרי"ג הרצונות.
כשסופרים את העוצמה של כל מדרגה ומדרגה, מדברים על מאה עשרים וחמש מדרגות. כשסופרים את אופי המדרגה, מדברים על תרי"ג רצונות, וכשמדברים על השלבים שעוברים בכל מדרגה, השלבים האלה נקראים "עיבור", "יניקה", "מוחין". בכל אחד מהמצבים האלה, לא צריך לחשב במדויק מה עושים ובאיזה חיבור יש לנו רצונות כאלה ואחרים. אלא ביחס הכללי למה שמתגלה לנו, אנחנו חייבים לעבוד ב-ג' קווים.
שאלה: למה המדרגה האחרונה נקראת "מצווה אחת"?
"מצווה אחת" כי המקובלים רוצים להדגיש בזאת שבסך הכול יש שתי מדרגות עיקריות ברוחניות, שהן מצות יראה ואהבה, שרק שתיהן קיימות. מצוות יראה היא בדרגת חסדים, ומצוות האהבה בדרגת חוכמה. על ידי המספרים 612 ו-613 אנחנו רק מסמנים זאת (שרטוט 7).
שרטוט 7
התורה עצמה נקראת תרי"א (שרטוט 8). התורה היא האמצעי, וכשהיא משפיעה על האדם, אז היא מעלה אותו לדרגת תרי"ב, ולדרגת תרי"ג. המספרים האלה הם רק סמל, ולא יותר. סמל לכך שהתורה עושה לנו את התיקונים ומעלה אותנו מעל המחסום ליראה, שהיא תיקון כלים דהשפעה, ולאהבה, שהיא תיקון כלים דקבלה (שרטוט 8).
שרטוט 8
שאלה: האם לאחר שמגיעים לאהבה יש עוד עבודה, או שהאהבה היא השלב הסופי?
על השאלה הזאת אי אפשר לענות לתלמיד המתחיל. ובכל זאת חייבים לענות כדי שהתלמיד לא ידמיין דמיונות. (יש בעיה עם כל תלמיד מתחיל בחוכמת הקבלה: חייבים לענות לו, גם אם הוא לא מסוגל להבין את הדברים נכון. כי אחרת הוא ידמיין דברים גרועים עוד יותר).
מצד אחד העבודה מתחילה רק מעל המחסום, ועיקר העבודה היא בדרגת האהבה, מה שנקרא "עבודת ה'" (שרטוט 9). מצד שני, ברוחניות אין שום עניין של עבודה, כמו שאנחנו חושבים עליה, כלומר אין עבודה שהיא טורח, זיעה, כישלונות, בעיות, התגברויות נגד הרצון ובלבולים, אלא להפך. מושג העבודה ברוחניות שונה מהעבודה בעולם הגשמי.
שרטוט 9
אצלנו העבודה נובעת מתוך ההסתרות, ואילו ברוחניות היא דווקא הקלוּת. כמו הדוגמה בפסוק "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל" [6], כלומר, מי שעובד לשם ה', יש לו תמיד התרוממות רוח והוא מלא כוחות וכל הזמן מרגיש את עצמו פורח. מה שאין כן המסכן שעובד נגד הרצון, נמצא כל הזמן בהתגברויות.
אם כן, העבודה ברוחניות נקראת אמנם עבודה, אבל לא לפי המושגים שלנו.
שאלה: האם ארבע הדרגות של אהבה נמצאות כולן מעל דרגת שכר ועונש?
בעל הסולם מסביר כעת על דרגת האהבה.
שאלה: איך יכול להיות שעל דרגה כה גבוהה, שהיא מעל המחסום, ומעל שכר ועונש, בעל הסולם כותב באות ע', ש"אהבה התלויה בדבר, פירושה שמרוב טובה ותענוג שקיבל מחברו", היינו שהסיבה לאהבה היא קבלה?
בדרגה הזאת האדם עדיין לא תיקן את הכלי.
שאלה: אבל דרגת האהבה היא אחרי שכר ועונש, אחרי שהאדם רכש את תכונת ההשפעה.
בדרגת האהבה מדובר על תיקון הכלים דקבלה. בדרגה זו האדם מתחיל לעורר את הכלים דקבלה ולבדוק אותם. לעומת זאת, בדרגת שכר ועונש הכלים דקבלה מצומצמים, כאילו אינם קיימים, ומעליהם האדם רוכש את תכונות ההשפעה. הוא עובד עם גלגלתא ועיניים שלו בלבד (שרטוט 10), והאח"פ אינו מורגש ככלים דקבלה. הוא לא מרגיש שהוא צריך לקבל בכלים דקבלה. הם מצומצמים, ומקבלים השלמה מאור דחסדים. על פני כמה שהכלים האלה קיבלו השלמה, מהם נבנים גלגלתא ועיניים. זאת אומרת, האדם לא מקבל משהו מלמעלה, אלא מאותם הכלים דקבלה הוא בונה כלים דהשפעה – כלים שהם רק לתת, רק נתינה.
שרטוט 10
ואחרי שהאדם סיים לבנות גלגלתא עיניים מהכלים דקבלה, הוא מתחיל לבנות מאותם כלים דקבלה יחס נוסף, אחר, שנקרא אח"פ. הוא מתחיל לפתוח שוב את הכלים דקבלה במה שנקרא "תחיית המתים", ולראות מה הוא מרגיש בהם. כלומר, האם עדיין יש לכלים האלה תיקונים, שהוא יכול להימצא מעליהם ולא חשוב לו מה המילוי. הוא חייב לחזור ולעורר את הכלים דקבלה, ולבדוק האם היה לו בהם גַּרְמָא [היזק] כלשהו, היינו, יחסים לא נכונים עם הבורא.
יוצא שאחרי גלגלתא ועיניים יש "תחיית המתים" של הכלים המקולקלים, שבהם האדם בודק מה היה בעבר, האם הבורא עשה לו רע, האם הוא יכול לשכוח את הרע הזה או לא, או שהבורא לא עשה לו רע כלל. ואז הוא מבין, שהבורא אוהב אותו בצורה מוחלטת, שהאהבה כלפיו כבר אינה תלויה בדבר. אבל האם גם כלפי האחרים? והשאלה הזאת היא כבר לא על עצמו, אלא על הבורא.
כלפיו הבורא מוחלט. עכשיו כבר יש לו שאלה לא כלפי עצמו, הוא כבר נמצא מעל הדרגה שהוא מתעניין בעצמו. הוא תיקן את עצמו, את הכלים שלו, ועכשיו הוא חושב על הבורא. אבל איך אדם יכול לחשוב על הבורא, אם הבורא נקי או לא? לשם כך הוא חייב לבדוק את הבורא כלפי האחרים.
יוצא שכדי להתקשר לבורא, להתייחס אליו ולהצדיק אותו, האדם זקוק לכל העולם, לכל הנשמות. וכל עוד שהאדם לא מתקן את היחס שלו כלפי כל יתר הנשמות, הוא לא מגיע לדרגת צדיק גמור. לכן כל העולם נחוץ לו, והוא חייב להיות המשפיע כלפי כל הנשמות.
אלא שעל המצבים האלה אנחנו עדיין לא יכולים לדבר. כל הזמן אנחנו בודקים ומודדים אותם באגו שלנו, וכיוון שכך עולות אין ספור שאלות על איך ולמה זה קורה. אנחנו נמצאים כל כך רחוק מדרגת האהבה, שאיננו מתארים אפילו במקצת מה קורה שם. בינתיים מספיק לנו להבין את הסדר בצורה מכאנית, ואין לנו שום צורך לדון במצוות האהבה עצמה. גם בעל הסולם לא פותח את הנושא של מצוות האהבה. להסביר לנו מהי מצוות האהבה זה הרבה יותר קשה מלהסביר לחתול מה זו אהבה.
[1]דברים ו, ד-ה.
[2]ישעיה ב, ג.
[3]קידושין דף פב ע"א: "ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות והן מתפרנסין שלא בצער והלא לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני".
[4] "שיר היחוד", סדר ליל יום כיפור, מחזור ליום הכיפורים.
[5] ראה ר' יהודה אשלג, "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 524.
[6] ישעיה מג, כב. עוד על הפסוק הנ"ל ראה ר' יהודה אשלג, "לשמה זהו התערותא דלעילא", מאמר ה, בתוך: שמעתי.