אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 9 / אותיות ע"ה – פ"א
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אותיות ע"ה – פ"א

(שיעור 20, 1 במאי 2007)

אות ע"ה

ולפי זה מתעוררת השאלה, איך יצוייר לו לאדם לזכות למדרגה ראשונה של אהבת ה', שהיא מידה א' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, אהבה הבאה מחמת רוב טובה שהשיג מהנאהב, בעת שקיימא לן, שכר מצוה בהאי עלמא ליכא [בעת שאין שכר מצווה בעולם הזה].

יש לנו בעיה להבין דרגה כזאת גבוהה, כמו דרגת האהבה, שהיא השלב האחרון לפני דבקות בבורא. דרגת האהבה, שבאה אחרי דרגות הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, צריכה להיות מעל כל הדרגות האחרות. היינו אחרי שהאדם מתגבר על הסתר כפול והסתר רגיל, למרות שהוא עובר מצבים שונים, שלא לפי הרגש ולא לפי השכל נראה לו שהם מסודרים נכון.

לפי הרגש הוא רואה שהוא סובל, ולפי השכל הוא רואה ששום דבר לא בא מבורא אחד, ולא בא מטוב ומיטיב, ולא בא מההשגחה כמו שהיא מסודרת ופועלת לפי השכל שלו, הבריא כביכול.

אחרי כל המצבים האלה, על ידי הלימוד ועל ידי הקבוצה, על ידי שיטת הקבלה, האדם בכל זאת רואה, שהוא ככל הנראה משך על עצמו את המאור המחזיר למוטב, כי מתרחשים בו שינויים שמביאים אותו להסתכלות, לגישה וליחס אחר למה שקורה בו ומסביבו. הוא מתחיל לראות סיבתיות ומטרתיות במה שמתרחש. הוא גם מתחיל להיות כחכם שרוכש ניסיון, והולך במה שנקרא "דרך תורה". הניסיון, שהוא רכש ממה שעבר, עוזר לו להתגבר ולהמשיך, למרות ההסתרות והכישלונות והבעיות השונות שמתגברות עליו. זאת כדי שהוא יתעלה מעליהן.

ואם האדם קובע שהוא בכל זאת רוצה להיות מעל כל זה, כלומר לקבוע לפי ההרגשה שהבורא הוא טוב ומיטיב, ולקבוע שההשגחה היא של "אחד יחיד ומיוחד" ו"אין עוד מלבדו", אז הוא מגיע למצב שסכום היגיעה שלו בכמות ובאיכות פועל מספיק, והוא מושך את המאור המחזיר למוטב, ועובר מחסום, זאת אומרת עובר שדרוג בטבע שלו.

ממצב שהוא קובע את הכול בתוך עצמו, כמו שלומדים על תפיסת המציאות, מלבדוק ולמדוד ולהבין את הכול כלפי הטבע שלו, של רצון לקבל, הוא מתחיל לראות, להרגיש ולמדוד את הכול כלפי הטבע המשפיע אשר מתחיל לגדול בו. ממה הוא גדל? מאותו המאור המחזיר למוטב שמחזיק את הרצון לקבל שלו ברמה אחרת של תיקון, של התפתחות. כמו מגנט שמחזיק חתיכת ברזל באוויר.

האור הזה, שמחזיק אותו, בא אליו בעצם כגילוי תכונת ההשפעה, וגילוי תכונת ההשפעה הוא גילוי הבורא שהאדם מרגיש. כך, בהתאם לגילוי הזה, האדם כבר מתחיל לפעול בצורה אחרת לגמרי. ולא שהוא כבר חופשי לעשות מה שהוא רוצה, אלא בתכונות דלהשפיע החדשות האלה, הוא חופשי מהרצון לקבל הקודם שלו, הרצון לקבל לעצמו, ששלט בו.

כך, על פני הרצון לקבל המתגבר, האדם הולך וקונה את תכונות ההשפעה. כל פעם הוא כביכול מטפס על הר גבוה יותר, עד שהוא מתקן את דרגת שכר ועונש שלו ורוכש גלגלתא ועיניים, כלים דהשפעה. התקופה הזאת נקראת תשובה מיראה, וכל מה שקורה בה נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב, שמביא לאדם את כוח ההשפעה.

העבודה של האדם עם הרצון לקבל היא, שהאדם מתגבר ומתעלה מעל כל הרצונות ומה שמתרחש בהם, במגמת ההשפעה. ובזה הוא מתקן את הנשמה שלו כך, שכולה רוצה להשפיע. ואחרי שהאדם גמר את התיקון הזה, היינו אחרי שעבר בשכר ועונש את דרגת היראה, הוא בא למדרגה האחרונה שנקראת דרגת האהבה.

בדרגת האהבה האדם מתחיל להפעיל את הכלים דקבלה שלו ושל האחרים, לתקן אותם ולצרף גם אותם להשפעה. וכאן, היינו בדרגת האהבה, כבר יש בעיה, כי בדרגת האהבה האדם משתמש בטבע של לקבל כדי להשפיע, ואי אפשר להבין בדיוק איך זה קורה לאדם, איך אפשר לעשות כך שהאדם פועל בשני כיוונים מנוגדים. מצד אחד הוא נהנה בעצמו, וחייב ליהנות, וחייב להרגיש את התענוג ממש עד סופו. מצד שני, כשהוא מרגיש את התענוג עד סופו, באותה המידה הוא משתמש בו כדי להשפיע לבורא.

ויש בעיה נוספת להבין את הפעולה הזאת של "לקבל כדי להשפיע". במדרגת שכר ועונש אדם שבדק את הפעולות של הבורא, ראה שהן כולן להשפיע. וגם הוא רצה להיות המשפיע, ובדק וראה שהבורא עשה עמו כל פעם פעולות דהשפעה, זאת אומרת פעולות טובות, למרות שהן אולי נראו לו ההפך. מה שאין כן בדרגת האהבה, כדי לדעת להתייחס לבורא כטוב ומיטיב, האדם חייב מצד אחד להרגיש את מה שמתרחש בתוך הכלים בגמר התיקון, ומצד שני להתייחס למצב הזה שלו בהשפעה. אבל איך האדם יכול גם להרגיש את התענוג בגמר התיקון, ומיד על פני התענוג הזה ללמוד כיצד להיות המשפיע, עוד לפני שהוא תיקן את עצמו? ואיך האדם יכול לתקן את עצמו לפני שהוא מרגיש את גמר התיקון? זה כביכול לא יכול להיות בלי זה.

כשנמשיך לקרוא בדברי בעל הסולם יתכן שנוכל להבין את הבעיה הזאת, או לכל הפחות להבין שבדרגת האהבה ההכרח הוא להרגיש את המציאות האין סופית עוד לפני שנמצאים בה. לכן העניין כאן הוא שהאדם "רואה", כדברי הכתוב: "עולמך תראה בחייך" [1].

ומהי ראיה לעומת קבלה? באיזו מידה הכלי מתמלא בצורה שהוא רואה את העתיד, לעומת מה שהוא מקבל, שזה בהווה? הרי כל מה שהמקובלים מדברים עליו הוא מה שאנחנו תופסים בכלים שלנו, אז ההבדל בין ראיה לקבלה הוא באורות מקיפים לעומת האורות פנימיים, או בדרגה הבאה לעומת הדרגה הזאת.

צריך להבין איך מתרחשת ראית העתיד בתוך הכלי. הרי ברוחניות אין עבר הווה ועתיד, אלא דרגות ופרצופים, שהם מצבים של הכלי. בדרגת האהבה האדם צריך לראות את העתיד שלו, למרות שהוא לא מקבל אותו בפועל, כי יחס כזה לעתיד, מאפשר לו לתקן את עצמו על פני הראיה הזאת של העתיד. כך יש לו על פני מה לתקן את עצמו. היחס הזה לעתיד מאפשר לו להיות עדיין מנותק מהנגיעה, ובלי להיכשל לתקן את עצמו, לקבוע את היחס הנכון למצב.

בהמשך הדברים נברר למה זה נקרא "עולמך תראה בחייך" ומהו ההכרח לראות ולא לקבל, מהו ההכרח לראות את העתיד.

שאלה: האם האור המחזיר למוטב משנה את החוויות שמגיעות לאדם, או רק את היחס שלו לחוויות הללו?

במאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך", מאמר אשר כתב ידו המקורי נמצא בארכיון "בני ברוך", בעל הסולם מסביר על הנושא שנקרא תפיסת המציאות, כלומר איך הכלי תופס את המציאות, באיזו צורה הוא מרגיש שהדברים מתרחשים בו.

מהיכן באה הרגשת המציאות של הכלי? מה בדיוק קורה בו? האם תפיסת המציאות דומה לאדם שהרדימו אותו, ומכניסים בו כל מיני אלקטרודות והוא מתאר לעצמו כל מיני תמונות, או שהיא כמו חלום, או שעכשיו אנחנו נמצאים בחלום? איך אפשר לבדוק את המציאות, ולעומת מה? מהי המציאות עצמה?

לפי חוכמת הקבלה הכול מתרחש בתוך הכלי. לכן דרגת התיקון שהכלי עובר היא שינוי המציאות שבו. העולם הזה, העולם הבא, החיים הגשמיים האלה או המוות בחיים הגשמיים, המעבר ממצב למצב, מעולם לעולם, הכול מתרחש כשינויי מצבים בתוך הכלי. נראה לאדם שהוא נפטר ממצב אחד, והוא עדיין לא מרגיש שהוא עובר למצב אחר. אבל אלה רק שינויים במציאות, שינויים בתפיסה ולא יותר.

אנחנו נמצאים בזרימה בלתי פוסקת של המצבים, שלא תלויה ולא קשורה בזמן ובמקום. לכן אדם שמקבל עזרה מהאור שמחזירו למוטב, וכתוצאה מכך מתחיל להרגיש את עצמו בתכונה ההפוכה מתכונתו הנוכחית, זאת אומרת שבמקום קבלה הוא מתחיל להרגיש את עצמו בתכונת ההשפעה, כל היוצרות משתנות בו לגמרי.

הוא רואה את המערכת, ואת זרימת החומר ואת המציאות בצורה אחרת. זאת אומרת, חיי הגוף הבשרי הזה אינם משתנים, אבל מתאספים באדם כלים, וודאי שהוא חש מציאות אחרת לגמרי.

טעמו ואז תראו [2], כך כתוב ואין דרך אחרת.

ונחזור לענייננו.

יש שלב שבו אנחנו מתחילים לעבוד עם הכלים דקבלה. בשלב הזה אנחנו צריכים להרגיש את מה שיתרחש בכלים דקבלה, אבל אנחנו עדיין לפני תיקון הכלים דקבלה ועוד לא יכולים להרגיש את מה שיתרחש בהם בפועל, כי ההרגשה הזאת תפריע לנו לקבוע את ההתפתחות שלנו לקראת תכונת ההשפעה בכלים דקבלה.

לכן כתוב "עולמך תראה בחייך". זאת אומרת, שהאדם כביכול רואה את העתיד שלו, וזה עוזר לו מצד אחד לקבוע את הטוב ומיטיב, ומצד שני לא להיות תלוי בקבלת התענוגים האלה, וחלילה לקבוע אותם כקליפה.

ומכל שכן לפי המתבאר, שכל אדם מוכרח לעבור, דרך ב' הבחינות הראשונות של ההשגחה בדרך הסתר פנים, שפירושה, שהפנים שלו יתברך, דהיינו, מידת טובו יתברך, שמדרך הטוב להיטיב, הן נסתרות באותו זמן, כנזכר למעלה (אות מ"ז דיבור המתחיל "ומתחילה") עיין שם היטב, ולפיכך, מקבלים אז צער ויסורים עיין שם. בעל הסולם מדבר על שני המצבים או המדרגות, שאנחנו עוברים בהסתר כפול והסתר רגיל לפני המחסום, לפני שעוברים להרגשת המציאות הרוחנית.

אמנם נתבאר, שכל העסק בתורה ובעבודה דרך בחירה, נוהגים בעיקר בזמן ההוא של הסתר פנים, עיין שם. ואם כן איך יצוייר, שיזכה למידה ב' של האהבה התלויה בדבר, שפירושה, שמעודו עד היום הזה עשה לו הנאהב רק טובות מרובות ונפלאות, ולא גרם לו שום שמץ של רע כל שהוא, ואין צריך לומר, שיזכה למדרגה ג' או ד'.

הסתר אחד הוא הסתר מטיבה של ההשגחה, היינו שהיא טובה ולא מורגשת כרעה. הסתר שני הוא ההסתר שהכול בא מכוח אחד, מבורא אחד, ולא מאנשים שונים, לא מהממשלה או מרשויות אחרות, לא מכוחות עליונים, ולא משנה באיזה שם נקרא להם. השאלה היא, אם שתי ההסתרות האלה פועלות על האדם, איך הוא יכול לקבוע את היחס הנכון לכוח האחד ,למרות ההסתרות?

אות ע"ו

אמנם כן צללנו לתוך מים אדירים ולכל הפחות יש לנו להעלות מכאן מרגלית יקרה. במילים אחרות, אנחנו לא ממש נבין, כי הבעיה הזאת מובנת רק מתוך שעוברים את ההתרחשות שעליה בעל הסולם מדבר במדרגה הזאת. ובכל זאת בעל הסולם משתדל ונותן כמה כללים בהמשך, שבעזרתם אפשר להבדיל את המצב המיוחד הזה.

ונבאר על כן מאמר חז"ל (ברכות י"ז), כִּי הֲוּו מִפְטְרֵי רַבָּנָן מִבֵּי רַבִּי אָמִי [כשהיו החכמים יוצאים מבית רבי אמי], וְאָמְרֵי לָהּ מִבֵּי רַבִּי חֲנִינָא [ויש אומרים, מבית רבי חנינא] , אָמְרִי לֵיהּ הֲכִי [אמרו לו כך] עולמך תראה בחייך, ואחריתך לחיי העולם הבא וכו', ופעמיך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומין, עד כאן לשונו. ויש כאן להבין, למה לא אמרו עולמך תקבל בחייך, אלא, רק "תראה", ואם באו לברך, היה להם לברך בשלימות, דהיינו, שישיג ויקבל עולמו בחייו. ועוד יש להבין בכלל, למה לו לאדם לראות העולם הבא שלו בחייו, המצער [מספיק] הוא אשר אחריתו לחיי העולם הבא. ועוד, למה העמידו ברכה זו בראשונה.

זאת אומרת, יש בעיה להסביר איך כבר בשעה שהאדם מתקדם בכלים דקבלה שלו, הוא צריך לראות בהם מילוי כלשהו, ולקבוע את היחס שלו למילוי. הרי אם הוא יראה מילוי ולא יהיה מוגן מפניו, הוא ייכשל.

אנחנו נמצאים בין תכונת הקבלה ותכונת ההשפעה, ובזמן ההסתרה נותנים לנו אפשרויות שונות, צדדיות, להתחזק בבחירה ולרצות להתקדם. כך האור העליון פועל עלינו ומקדם אותנו. אבל, איך יכול להיות שהאדם מתקדם בזמן גילוי ההשגחה בתוך הכלים? הרי גילוי ההשגחה סותר את הבחירה, את היכולת להתקדם.

למה אנחנו נמצאים במצב של העולם הזה, שהוא המצב הפחות מושלם, ומחוסר שלמות צריכים להתעלות לשלמות? למה אנחנו תמיד נמצאים בפער שלילי בין המצב הנוכחי לבין המצב הבא, ותמיד אנחנו מתקדמים מבלתי שלם לשלם? כדי שבהתקדמות מבלתי שלם לשלם, נחפש בעצמנו איך להשלים את עצמנו.

המַדרגה שבה האדם נמצא, תמיד תהיה שלילית ביחס למדרגה הבאה שאליה הוא צריך לטפס. יש בה חסרונות, והחסרונות האלה שמתגלים ברגש ובשכל של האדם, דורשים ממנו יגיעה. אם הוא ישלים את החסרונות האלה כאילו שאין חסרונות, אז יתגלה לו המצב הבא. וכך, במצב הבא, כשתתגלה לו נוכחות הבורא וההשפעה שלו, הוא לא יקבל אותו כסיבה להירגע, משום שסוף סוף התגלה לו שהבורא עושה את הכול, והוא טוב ומיטיב. אלא הוא יגלה את הבורא על פני הרצון לקבל שלו, ב"אמונה למעלה מהדעת", וישתמש בכוח הזה של הגילוי להשפעה, ולא להרגעה עצמית ולא למילוי הכלים שלו.

יוצא שתמיד אנחנו צריכים להתקדם מהסתר לגילוי. את הגילוי הבא עושים ללא המילוי של הכלים בגילוי אלא מגלים את תכונת ההשפעה ולא את המילוי בתוך הכלים דקבלה. מכאן הבעיה להסביר את התיקונים של הכלים דקבלה בדרגות, שבהם הם צריכים להתמלא.

על זה אמרו החכמים "עולמך תראה בחייך", היינו שיש איזושהי ראיה מרחוק, שעוזרת לנו להתקדם ולתקן אפילו את הכלים דקבלה שלנו, שיקבלו וייהנו בתוכם, וגם הקבלה הזו תהיה כהשפעה.

כי בשלב הראשון, בתשובה מיראה, האדם מתקדם בהשפעה על פני הקבלה. הוא לא ממלא את הכלים דקבלה שלו, אלא מעל הכלים, על פני כל החסרונות וכל הריקנות, הוא רוכש את תכונת ההשפעה. הריקנות הזאת לא מפריעה לו, היא כביכול לא נמצאת בו. זה נקרא תכונת הבינה, גלגלתא ועיניים, שכר ועונש או תשובה מיראה.

אבל בתשובה מאהבה חייבים להתחיל ליהנות בתוך הכלים, פשוט לפתוח אותם לתענוג. והדבר הזה עומד בניגוד לכל הדרך הקודמת בדרגות הסתר כפול, הסתר רגיל, ושכר ועונש. לכן בעל הסולם אומר, "אכן צללנו לתוך מים אדירים". אנחנו לא מסוגלים להבין את ה"סחרור" שבזה, כי "ליהנות מ" וליהנות ל" הם שני דברים מנוגדים לגמרי. לכן בעל הסולם מנסה להסביר זאת שוב ושוב באמצעות הכלל "עולמך תראה בחייך".

אות ע"ז

והנה קודם כל צריכים להבין, ראיה זו של העולם הבא שלו בחייו, איך היא. כי ודאי, שבעינים הגשמיות אין רואים שום דבר רוחני, גם אין מדרכו של השי"ת לשנות סדרי בראשית, כי כל סדרי בראשית מתחילתם, לא סדרם השם יתברך בסדרים הללו, אלא משום, שהמה המוצלחים ביותר לתכלית הנרצית מהם, דהיינו, שיזכה האדם על ידיהם להתדבק בו יתברך כנזכר למעלה, כמו שכתוב, כל פעל ה' למענהו. ואם כן, יש להבין, איך יצוייר לאדם, ראיית עולמו בחייו.

זאת אומרת, השאלה היא, איך אפשר לראות את הדברים שעדיין לא נמצאים בתוך הכלים? מהי הייחודיות הזאת?

אות ע"ח

ואומר לך שראיה זו מגיעה לו לאדם על ידי "פקיחת עינים" בתורה הקדושה, על דרך הכתוב "גל עיני" ואביטה נפלאות מתורתך. ועל דבר זה משביעים לה לנשמה, בטרם ביאתה לגוף (נדה דף ל' ע"ב), אשר אפילו כל העולם יאמרו לך שצדיק אתה, תהיה "בעיניך" כרשע. דהיינו בעיניך דוקא, פירוש כל עוד שלא זכית לפקיחת "עינים" בתורה, תחזיק את עצמך כרשע, ובל תשטה את עצמך מכח הפרסום שיש לך בכל העולם לצדיק, ובזה תבין גם כן, למה העמידו הברכה של עולמך תראה בחייך בראש הברכות, כי לפני זה, אינו זוכה אפילו לבחינת "צדיק שאינו גמור".

יש עניין של "עולמך תראה בחייך", היינו לראות את העולם הבא, ויש תנאי שלפיו אפילו כל העולם אומר לך שצדיק אתה, תהיה בעיניך כרשע. כלומר יש פער בין מה שרואים האחרים, ובין מיהו האדם באמת. האחרים רואים שהוא צדיק, ואילו הוא חייב לבדוק את עצמו, וכנראה שיש לו כלים לזה. וכשהוא בודק, הוא לא סתם קובע שהוא רשע.

צריך להבין לפי מה האחרים קובעים, ולפי מה האדם קובע. מה זאת אומרת, ש"כל העולם אומר"? היכן נראה דבר כזה? ואם כן, אז איך האדם בעצמו, כנגד כל העולם, יכול לקבוע שהוא רשע? ומה יש לו בזה? האם יש בזה הסתרה, שהבורא מסדר לו את ההפרעות כך, שכולם מתחילים לראות בו צדיק, שהוא מרגיש שכולם רואים שהוא צדיק?

בחוכמת הקבלה לומדים, שדעת הסביבה משפיעה על האדם בהכרח. לכן אם כולם אומרים וחושבים שהאדם צדיק, אז בין שהוא רוצה בכך ובין שאינו רוצה, הוא כבר נמצא תחת השפעתם. אמנם שהוא לא היה חושב כך, אבל זה קורה בהכרח. הטבע משפיע עליו, הוא שומע את דעתם מכל הצדדים, וחייב לקבל אותה, כי האדם בסך הכול פועל בתוך החברה.

אם כך, למה יש חיוב ללכת נגד החברה? ומהיכן יש לאדם כוחות להחזיק את עצמו כרשע? הוא חייב להיות מוגן היטב מהדעה של הסביבה, כדי שיוכל לבדוק את עצמו ולקבוע שהוא דווקא רשע. איך זה יתכן? הם חושבים שהוא צדיק, והוא חושב שהוא רשע. לפי מה הם בודקים, ולפי מה האדם בודק? ולמה האדם והחברה קובעים צורות כל כך הפוכות על אותו הכלי, על אותו אדם?

אלא שבעל הסולם אומר, שהמצב הזה הכרחי, והאדם חייב להגיע אליו. והוא מוסיף ואומר: " בזה תבין גם כן, למה העמידו הברכה של עולמך תראה בחייך בראש הברכות". היינו שהאדם חייב לראות את עולמו בחייו, לראות את התיקונים העתידיים שלו, כאילו הוא מקבל אותם עכשיו. אבל מה זאת אומרת כאילו שמקבל אותם? איזו מן אמונה הוא צריך, כדי להיות בטוח שזה כמו קבלה?

"לראות" זה לא קבלה שמתרחשת בתוך הכלי, אחרת הוא היה "מקבל בחייו". יש הבדל בין ראיה, לקניין ממש בתוך הכלים. ומה הפער הזה נותן לאדם? ואולי ראיה היא עניין אחד, ועניין אחר הוא שהאדם חייב לקרב לעצמו את הדבר על ידי אמונה, או על ידי כוחות אחרים, כך שהדבר יורגש בו כמתרחש עכשיו. שזה יעזור לו להתעלות באמונה, בהשפעה ולא יתרחש בתוך הכלים שלו.

ועוד בעל הסולם אומר, כי לפני שהאדם מגיע למצב שנקרא "עולמך תראה בחייך", הוא אפילו לא זוכה להגיע לדרגת צדיק שאינו גמור, שהיא דרגת שכר ועונש או מצווה מיראה. אפילו למצווה הזאת האדם לא יכול להגיע במלואה מטרם שהגיע ל"עולמך תראה בחייך". וגם זה תמוה מאוד, כי מצווה מיראה היא בסך הכול על פני הכלים דקבלה, מעליהם.

אלא צריך להבין שהבינה כוללת שני מצבים. יש בה גָ"ר דבינה וזָ"ת דבינה. בעל הסולם כותב על כך בספר "תלמוד עשר הספירות" ובמאמר "פתיחה לחוכמת הקבלה". וכשהאדם רוכש את גלגלתא ועינים שלו, למשל על עביות שורש א' וב', ועובד בלי להרגיש את התענוגים בכלים שלו, ועל פניהם רוכש את תכונת ההשפעה, זה נקרא גָ"ר דבינה. כלומר, אפילו אם יש בכלים שלו תענוגים רבים, הוא לא רוצה להרגיש אותם יותר, אלא רק כדי להיות מעליהם בתכונת ההשפעה.

זה נקרא אמונה שלמה, זאת אומרת שיש הרבה חוכמה בפנים, גָ"ר דחוכמה, ועל פני הגָ"ר דחוכמה באה בינה. זה נקרא "לשַבח חסדים". לכן בעל הסולם אומר, שאפילו לצדיק שאינו גמור, היינו לתכונת הבינה, אי אפשר להגיע אם לא מגיעים קודם ל"עולמך תראה בחייך", שעל פני זה רוכשים כלים דהשפעה.

שאלה: מה זאת אומרת ש"כל העולם אומר לך, צדיק אתה"?

מה זה כל העולם? היכן רואים דבר כזה, בעיתונות, ברדיו? מי צריך לקבוע "צדיק אתה"? הרי כל העולם זה לא כמה חברים, ואיזו קביעה יכולה להיות לכל העולם? לכן השאלה היא, מהי ההרגשה הזאת בתוך האדם, שנקראת ש"כל העולם" אומר לו שהוא צדיק.

יכול להיות שמתוך ההתקשרות שלו עם כל יתר הנשמות, הוא מרגיש את עצמו כצדיק כלפיהן. שהוא רוכש את תכונת ההשפעה כלפיהן ומתוך התקשרותו אליהן, מרגיש יחס מסוים כלפיהן, שהן כביכול אומרות לו "אתה צדיק, אתה רוצה להשפיע לנו". יכול להיות שזה מצב מסוים בין נשמתו לבין כל יתר הנשמות.

ולמרות זאת הוא צריך לבדוק את היחס שלו אליהן, על פני הכלים דקבלה שלו, ולקבוע שעדיין הוא במצב הלא מתוקן, היינו רשע. כל הדרגות האלה: רשע גמור, רשע שאינו גמור, צדיק אינו גמור, צדיק גמור הן דרגות שכל אחד ואחד חייב לעבור. כמו שכתוב "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" [3]. לא יכול להיות שהאדם מגיע להיות צדיק, ולא היה לפני כן רשע גמור.

כולם חייבים לעבור את כל השלבים. כולם חייבים לגלות את ההסתרה על ידי דרגת רשע גמור, שהאדם רשע ממש, בכל הבחינות שלו, בכל מה שרק אפשר. כמו שכתוב ב"סליחות" ביום הכיפורים, שהאדם אומר על עצמו דברים חמורים, אבל שהם מתגלים באמת בחוש, בגילוי הכלים לפני תיקונם. בלי זה האדם לא יכול להתחיל לעבוד עם הכלים שלו ב"עולמך תראה בחייך".

אות ע"ט

אמנם יש להבין, אם באמת יודע בעצמו, שכבר קיים כל התורה כולה, וכן כל העולם כולו הסכימו לו בזה, למה כל זה לא יספיק לו כלל, אלא שמושבע ועומד להחזיק את עצמו לרשע. ומשום, שחסרה לו המדרגה הנפלאה הזאת של פקיחת העינים בתורה, לראות עולמו בחייו, אתה מדמה אותו לרשע, דבר זה מתמיה ביותר.

אות פ'

אמנם כבר נתבארו ד' הדרכים של השגתם של בני האדם את השגחתו יתברך עליהם, שהן: שתים מבחינת הסתר הפנים, ושתים מבחינת גילוי הפנים. ונתבאר הטעם של "הסתרת הפנים" מהבריות, שהיא בכונה גדולה, כדי ליתן מקום לבני אדם להתיגע, ולעסוק בעבודתו יתברך בתורה ומצוות מבחינת "בחירה", כי אז עולה נחת הרוח לפני המקום מעבודתם בתורתו ומצוותיו, ביותר מהנחת רוח שלו מהמלאכים של מעלה, "שאין להם בחירה", אלא שמוכרחים בשליחותם, כנודע. גם יש עוד טעמים מובהקים ביותר, שאין כאן המקום להאריך בהם.

כל הרצונות של האדם צריכים להתגלות במלואם, והאדם צריך לקבוע מה הגודל של כל רצון ורצון, מה העומק שלו, ועד כמה הוא מנוגד לתכונות ההשפעה. אחר כך הוא צריך לעבור כל התיקונים ביגיעה שלו, כדי לראות איך הוא בונה מכל רצון את תכונת ההשפעה.

ואז, מכוח הבחירה שלו, תמיד בהסתרה, תמיד נגד מה שהרצון בעצמו דורש, הוא רוכש כל פעם את תכונת ההשפעה שהולכת וגדלה. עד שהוא מתקן את כל הרצון לקבל, שיהיה כתומך לדמות שהוא בונה מעל רצון לקבל, שנקראת אדם. וכל זה נעשה בכוח הבחירה, כי הבחירה יכולה להיות רק בהסתרה.

ההסתרה היא שאנחנו לא מרגישים השגחה טובה ולא מרגישים שהיא באה ממקור אחד, מה שנקרא הסתר כפול, או שאנחנו לא מרגישים השגחה טובה אבל כבר מרגישים במשהו שהיא באה ממקור אחד, מה שנקרא הסתר אחד. ויש מצב שבו אנחנו כבר מתחילים להרגיש את הבורא כטוב, כלומר שהוא עוזר לנו להתעלות מעל הרצון שלנו, ולכן הוא פועל לטובתנו.

בעל הסולם אומר שבמצב הזה האדם כבר חייב לראות עולמו בחייו. וכל זה מתגלה מעל הרצון שמרגיש בתוכו חוסר טוב או חוסר בגילוי המשגיח.

אות פ"א

ועם כל השבח האמור על בחינת הסתר פנים,שעוזרת לנו להתקדם. על ידה קל כל כך להתקדם, כמו שאנחנו מתקדמים עכשיו מאין ברירה. אחר כך, כשמתחילים להתגלות התענוגים, מתגלה דבר גדול עוד יותר, האדם אז חייב להסתיר את עצמו כלפי התענוגים, ועל פניהם לבנות בעצמו את ההסתר. זה נקרא שהאדם בונה מסך, ועל פני המסך הוא בונה את היחס דלהשפיע. לעומת זאת, העבודה בזמן ההסתרה היא כביכול חצי עבודה. איננה נחשבת לשלימות, אלא לבחינת "מעבר" בלבד. כי היא המקום, שמשם זוכים לכל השלימות המקווה, דהיינו, שכל שכר מצוה המוכן לאדם, אינו זוכה בה, אלא מתוך יגיעתו בתורה ומעשים טובים בזמן של הסתר הפנים, כלומר, מזמן שעוסק מכח "בחירה", כי אז יש לו צער מתוך התחזקותו באמונתו יתברך בקיום רצונו, וכל השכר של האדם אינו נמדד, אלא לפי הצער שסובל מקיום התורה והמצוה, כדברי בן הא הא, לפום צערא אגרא [לפי הצער – השכר] .

מה זאת אומרת "קיום התורה והמצוה"? מה אנחנו צריכים לקיים? בכל תרי"ג הרצונות של האדם – כלומר בסך כל הרצונות שלו, כי את התרי"ג האדם לא יכול לספור – מתגלה לו הרגשה לא טובה, ומתגלה לו שההרגשה הזאת מגיעה לו מעצמו, או מכל העולם מסביבו. ומה נקרא אז "תורה ומצווה"? "תורה" נקרא שעל ידי המאור המחזיר למוטב, בהתאמצות בכל האמצעים שנקראים קבוצה ולימוד, האדם משתדל למשוך אל עצמו את כוח המאור. שהכוח הזה יתקן אותו כך, שלמרות הריקנות שהוא ממשיך להרגיש בתוך הכלים שלו, למרות אותו הרע שכביכול מגיע מכל מיני כיוונים, הוא יתעלה מעל ההרגשה שלו, כאילו מגיע אליו טוב, וממקור אחד עליון.

אין גילוי בתוך הכלים. הגילוי הוא תמיד באור חוזר. זה לא שהאדם עושה מאמץ ואחרי זה אומר "עכשיו אני מרגיש טוב, עכשיו אני רואה שזה מהבורא" ונרגע ולא צריך יותר כלום. אמנם זה מה שהרצון לקבל שלנו רוצה, אבל האדם רוצה תיקון. למרות שבתוך הרצון לקבל שלו ההרגשה היא רעה, ולמרות שבהבנה ובתפיסה שלו ההרגשה הזו באה מכל מיני מקרים ולא מהבורא, הוא רוצה להתעלות מעל זה בכוח מיוחד שנקרא אמונה, שההרגשה באה כביכול ממקום אחד, מטוב ומיטיב.

למה "כביכול"? כי בכלים שלו האדם לא ירגיש את הטוב ומיטיב. אחרת זאת תהיה עובדה "בתוך הדעת", ואילו כאן מדובר על "למעלה מהדעת". לכן הוא זקוק לכוח מיוחד שיבנה בו את ההרגשה הזאת, את היחס למה שמתרחש, ולכן זה נקרא למעלה מהאדם.

את היחס הנכון, החיובי, האדם בונה למרות הרגש והשכל השלילים, ומעליהם. בכלים שלו שום דבר לא מתגלה. אם יתגלה, זה כבר יהיה "בתוך הדעת", ואז האדם לא ייצא מהעולם הזה. האדם חייב להתעלות מעל הכלים שלו. הוא לא מקבל את המילוי מיד ועכשיו ומתמלא סיפוק שסוף סוף הגיע וקיבל. צמצום א' לא מתבטל לעולם. אלא האדם מתעלה מעליו באור חוזר, ורק אחר כך, בתוך האור חוזר, יש גילויים.

והגילויים האלה שבאור חוזר, דורשים מהאדם עוד יותר אור חוזר, שיהיה עוד יותר חזק, עוד יותר מעל הכלים שלו. לכן העולם הרוחני הוא כולו למעלה מהרצון לקבל. ברצון לקבל אין מילוי אף פעם. גם כשאומרים שלאחר מכן הכלים מתחילים להתמלא, הכוונה היא שהמילוי הוא באור חוזר, ולא בכלים עצמם. הפעולות האלה הן כבר אחרי "תחיית המתים".

שאלה: מה זה מעשים טובים?

יש מעשים רעים ומעשים טובים. כלפי מה הם רעים וטובים? כלפי שתי ההסתרות שיש במוחא ובליבא. הסתרה אחת היא כשהאדם מרגיש רע בחיים שלו וברור לו שהרע מגיע מהבורא, אלא שהוא לא רואה את הבורא ורק מרגיש שרע לו. ההסתרה השנייה היא כשהאדם לא רואה את הבורא כסיבה לרע שלו, אלא רואה אלף ואחת סיבות אחרות.

כנגד שתי ההסתרות האלה האדם צריך לקבוע את היחס הנכון, שהמקור הוא טוב ומיטיב ולא רע כמו שהוא מרגיש, ושהמקור הוא אחד ולא אלף ואחד.

מעשים טובים הם ככתוב, כל מה שבידך ובכוחך לעשות, עשה כדי להגיע לטוב ומיטיב ול"אין עוד מלבדו". כל המאמצים להגיע לזה נקראים שהאדם משתדל להגיע למצווה. על ידי מה הוא יכול לעשות זאת? רק על ידי המאור המחזיר למוטב. אין בתוך האדם שום אמצעים שעל ידם הוא יכול לעשות בכוחות עצמו את השינויים האלה נגד ההרגשה ונגד השכל.

בהתעלות מעל ההסתרה, ההסתרה אינה נעלמת. האדם ממשיך להרגיש ריקנות בכלים שלו, אבל דווקא מתוך שהכלים ריקניים, הוא בונה למעלה מהם מערכת אחרת לגמרי של חיוּת, של קיום, שנקראת מערכת השפעה. אם הוא מרגיש בתוך הכלים שלו, זה נקרא שהוא מרגיש את העולם הזה. אם הוא מרגיש מחוץ לו, מעל הכלים שלו, זה נקרא שהוא מרגיש את העולם הרוחני. אלה שתי הצורות של תפיסת המציאות.

שאלה: את העבודה הזאת עושה כל אדם דתי, הוא מאמין באלוקים למרות שלא רואה אותו, ומאמין שהוא טוב. מה מיוחד בעבודה בחוכמת הקבלה?

יש הסוברים שהבורא מתגלה בכלים האגואיסטיים של האדם, ומתחיל למלא אותם בכל מיני "ממתקים". האם זה העולם הרוחני, האם זה העולם הבא? האדם צריך לברר מה הוא עומד למלא. האם הוא ימלא את הרצונות הגופניים והאנושיים שיש לו עכשיו, או שהוא צריך לבנות מערכת אחרת לגמרי של רצונות רוחניים, אינסופיים, היוצאים ממנו, רצונות שלא מוגבלים בתוך הכלי שלו, כמו אותה תפיסת המציאות המוגבלת שיש לו, והחיים שהוא מרגיש.

חוכמת הקבלה מדברת על הטבע, לא על דתיים ולא על חילוניים. תפיסת המציאות בתוך הכלים של האדם היא מתוך החושים ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, שיש לו. בתפיסה הזאת הוא תופס בתוך הכלים שלו, ומה שהוא תופס בכלים שלו נקרא העולם הזה. ויש תפיסת מציאות שבה יכולים לתפוס מחוץ לכלים של האדם, מעליהם, לא למלא אותם בפנים אלא להפך, לצאת מהם ולהרגיש מה שיש מחוץ להם. זו תפיסת המציאות הרוחנית. והיא תפיסה מוחשית.

בלי קשר למה שחושבים על אמונה, על דתיים או על חילוניים, חוכמת הקבלה מדברת על תפיסת המצב שבו אנחנו נמצאים, ועל אפשרות לעבור לתפיסה אחרת, לתפיסה רוחנית. בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים באיזה אמצעים אפשר לעבור לתפיסה אחרת. זה הכול.

זה לא שייך למה שאנשים חושבים על דתיים ועל חילוניים, או לכל דבר אחר שמתרחש בסביבה של האדם או בחברה שלו. מדובר על הטבע ועל חוקי הטבע. ולא משנה אם האדם מסכים לכך או לא. כי זו מציאות. בחוכמת הקבלה אנחנו גם לומדים איך לשנות בנו את היכולות שלנו, איך להרחיב אותן ולתפוס מציאות בצורה שלא נמצאת בנו עכשיו.

שאלה: אם האדם באמת דורש את המאור המחזיר למוטב, האם הוא יכול להיות בטוח, שהוא עולה מעל הרע ולא מבטל אותו?

אדם שדורש את המאור המחזיר למוטב, רוצה להתעלות מעל המצב שבו הוא נמצא עכשיו, להיות בתפיסת המציאות כגורם הטוב והיחיד מעל הרגש ומעל השכל שלו. זה הכול. הוא משתדל להרגיש את המציאות כדבר אחד, למרות שהיא נראית לו כאלף ואחד דברים מחולקים ומפורדים. הוא דורש להרגיש את הבורא כמו שהוא, כטוב.

המקובלים בסך הכול נותנים לאדם כיוון, לְמה להימשך. מי שחושב שחוכמת הקבלה אומרת את מה שאומרת הדת, לא מבין שאם המקובלים לא יתנו לנו כיוון ויסבירו לקראת מה אנחנו הולכים ומה עלינו לזהות, לא נדע לאן ללכת. זה כמו שמביאים משחק לילד, ולפי המשחק הוא מתקדם. הוא לא יכול להתקדם ללא המשחק.

האדם לא יכול להתקדם לדרגה הבאה אם לא יהיה לו כיוון. ומשום שלאנושות אין כיוון, היא מגיעה לאין ספור דתות, אמונות ותורות פילוסופיות למיניהן, ולא יודעת כלום. כיוון, חייב להיות. כי אם האדם נמצא בדרגה נמוכה וצריך לעלות לדרגה יותר עליונה, חייב להיות משהו שמכוון אותו.

אלא גם לאחר שהמקובלים מכוונים את האדם, הוא בכל זאת נמצא בהסתרה וביגיעה. גם הגילוי בחוכמת הקבלה הוא גילוי "מעל הדעת", זאת אומרת שהאדם יוצא מחוץ לעצמו ומתחיל לראות את העולם הרוחני. ולא מדובר על כך שהאדם ממלא את הכלים שלו בצורה אגואיסטית, כמו שהוא משתוקק לכך עכשיו. אלא על פני הכלים הריקניים, נפתחת לו מציאות חיצונית, נפתח לו העולם הרוחני.

זה גילוי, אבל לא בכלים הנוכחיים של האדם. לכן המקובלים אומרים שהכלים העכשוויים שלנו אף פעם לא יתמלאו. הרצון לקבל לא נברא כדי למלא אותו, הוא נברא כדי לעמוד עליו, ולבנות מעליו את דמות הבורא שנקראת אדם.

[1]ברכות דף יז ע"א.

[2]תהילים ל"ד, ט.

[3]קהלת ז, כ.

חזרה לראש הדף
Site location tree