אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 9 / אותיות צ"ג – צ"ז
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אותיות צ"ג – צ"ז

(שיעור 23, 7 במאי 2007)

אות צ"ג

וזהו לשון חז"ל (מגילה דף ו' ע"ב), אמר רבי יצחק, אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי, אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן, יגעתי ומצאתי, תאמן. הֲנֵי מִילֵּי[דברים אלה] בדברי תורה, אבל, במשא ומתן סיעתה דשמיא הוא.

והנה, הקשינו (לעיל אות מ' דיבור המתחיל "ונבין") על מה שכתוב יגעתי ומצאתי תאמן, שהלשון לכאורה סותרת את עצמה. זאת אומרת, הקושיה אינה מתייחסת ל"תאמין", או ל"לא תאמין", כי זה קשור ליחס בין האדם לבין מי שאומר לו "תאמין" או "לא תאמין". אלא הפליאה היא למה משתמשים חז"ל בלשון "יגיעה" ו"מציאה".

כי יגיעה נופלת על קנין, ומציאה נופלת על דבר שמגיע לו בלי טורח כלל ובהסח הדעת, והיה לו לומר, יגעתי וקניתי, עיין שם. אמנם תדע, שלשון מציאה זו שמזכירים כאן, הכונה היא על לשון הכתוב "וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי", וסובב על מציאות פניו של השם יתברך, על דרך שאיתא [הכתוב] בזוהר שאינם מוצאים אותו יתברך, אלא רק בתורה.

יש ודאי קשר כלשהו בין מה שאדם עושה לבין מה שהוא מגלה, אבל הקשר הזה הוא לא ישיר. לכן כתוב "יגעתי ומצאתי". אמנם המציאה הזאת קשורה בסיבה שלה, ביגיעה, בקשר של סיבה ומסובב, אבל בכל זאת האדם לא יודע, לא מבין, ולא פועל ישירות כדי לקרב את גילוי הבורא. אין לו שום נגיעה בזה, ושום קשר. אלא אך ורק אחרי שהוא מתייגע במקום אחד, נפתח לו משהו במקום אחר.

ולכן יש כאן קשר של סיבה ומסובב: אם האדם ממלא את סאת היגיעה כמו שצריך, אז יש לו, כמו שכתוב באות פ"ג, "פקיחת עיניים". אבל זה לא קורה בצורה ישירה. זאת אומרת, לפני שאדם מקבל את תכונת ההשפעה ומגיע להשתוות הצורה כתוצאה מהיגיעה, עדיין אין לו גילוי פנים של הבורא.

כלומר, שעל ידי יגיעה בתורה, זוכים למצוא גילוי הפנים של השם יתברך, ולפיכך דייקו חז"ל בדבריהם, ואמרו יגעתי ומצאתי תאמן. זובכל זאת שאלה גדולה, אם אנחנו נמצאים בהסתר כפול או בהסתר רגיל ומתוכו רוצים לגלות את הבורא כטוב ומיטיב וש"אין עוד מלבדו", האם יתכן שהרצון שלנו לא מכוון לאותו גילוי, שקורה אחר כך כמציאה? התשובה היא, לא.

בזמן ההסתר האדם רוצה לגלות את הבורא כטוב ומיטיב על פני כל הייסורים שהוא מרגיש, שכל ההסתרה היא לטובתו ושהבורא הוא היחיד שמסובב לו את ההסתרה, כי "אין עוד מלבדו". אלא שמטרת כל היגיעה הזאת היא ליצור באדם כלי חדש שנקרא "מסך ואור חוזר", שבו יתגלה הבורא. לכן האדם לא עובד ישירות על הגילוי, אלא על יצירת הכלי לגילוי.

כי ה"יגיעה" היא בתורה, וה"מציאה" היא בגילוי הפנים של השגחתו יתברך (כנזכר למעלה אות מ"ז דיבור המתחיל "ומתחילה"). בעל הסולם רוצה להדגיש, שגם הכלי שאדם משתדל לבנות בתוכו, ככלי דהשפעה, ב"אמונה למעלה מהדעת", למעלה מההסתרה, גם הוא לא נבנה ישירות על ידי היגיעה של האדם. אלא האדם מתייגע, וכתוצאה מהיגיעה שנותן בכל רגע, לפי מידת היגיעה בכמות ובאיכות, פועל עליו האור המחזיר למוטב, האור המקיף. כמו שמסביר בעל הסולם באות קנ"ה. ואז לאט לאט הוא מתקרב לאותה הנקודה שנקראת מציאה.

ובכונה לא אמרו, יגעתי וזכיתי תאמן או יגעתי וקניתי, כי אז היה מקום לטעות בדברים, שהזכיה או הקנין סובבים על קנין התורה בלבד, ולפיכך דייקו בלשון "מצאתי" להורות, שהכונה היא על דבר נוסף על קנין התורה, דהיינו, מציאות גילוי פניו של השגחתו יתברך, כמבואר.

זאת אומרת, לא רק שאדם מבין מה קורה לו באופן פרטי, אלא הוא מתחיל להבין איך פועלת עליו מחשבת הבריאה באופן כללי. כלומר חוץ מגילוי התורה, יש גם גילוי הבורא, והוא שסידר את המציאות, וסידר את התורה כך שהיא תתקן את המציאות שלנו.

אות צ"ד

ובזה מתיישב גם כן מה שכתוב, לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן, כי לכאורה תמוה מי פתי יעלה על דעתו, שאפשר לזכות בתורה בלי שיהיה צריך להתיגע עליה. למרות שיש כאלה שחושבים שהדבר אפשרי. זאת אומרת, שהאדם יכול לשבת ובנחת לעשות איזושהי פעולה וכתוצאה מכך הבורא יתגלה לו. הרי כתוב "לא לנצח ירי"ב" [1], והבורא הוא רחמן. כאילו אפשר להתקדם בצעדים קטנים, בלי להתייגע היכן שהמקובלים אומרים שצריך לתת יגיעה בכמות ובאיכות כנגד הטוב ומיטיב וכנגד הכוח האחד, בעיקר בזמן הלימוד, בדרישה לתכונת ההשפעה.

בחיים שלנו אנחנו רגילים להשאיר מקום ל"מה שלא עושה השכל עושה הזמן". אנחנו חושבים שאיכשהו הדבר יסתדר ויתקרב ובעצמו יתגלה. אלא שברוחניות אין דבר כזה, כי ברוחניות מדובר על יצירת הכלי לגילוי הבורא. והכלי הזה תלוי אך ורק במאמץ של האדם.

הזמן שפועל, שיכול להיות "בעיתו" במקום "אחישנה", הוא "בעיתו" שמביא ל"אחישנה", מכות שמחייבות אותנו להתחיל מאפס [2]. ואין ויתור על טיפה אחת של יגיעה, כי היגיעה עצמה היא יצירת הכלי. אם יחסר גרם אחד של יגיעה, אז הכלי לא יהיה שלם. וברוחניות, כלי שאינו שלם, לא קיים. גם אם רק מעט חסר ליצירת הכלי השלם, האדם עדיין לא קיים ברוחניות, מעבֵר למחסום.

אלא, מתוך שהדברים סובבים על הכתוב ומשחרי ימצאונני (משלי ח' י"ז), שהמשמעות היא כל מי שהוא, כקטן כגדול, המבקש אותו יתברך, תיכף מוצא אותו, זאת אומרת, הבקשה הזאת, ה"קישוי" הזה, ההשתוקקות הזאת, חייבת להיות השתוקקות אמיתית ומלאה, לפי נפש האדם.

כי כן מורה הלשון "ומשחרי", והיה אפשר לחשוב, שאין צריך לזה יגיעה כל כך, ואפילו איש פחות, שאינו מוכן ליתן על זה שום יגיעה, גם הוא ימצא אותו יתברך. רק בתנאי שיגיע לנחיצות המלאה. לזה הזהירונו חז"ל, שאל תאמין לפירוש כזה, אלא, היגיעה היא הכרחית כאן, ולא יגעתי ומצאתי אל תאמן.

שאלה: למה מתכוון בעל הסולם באות צ"ג בדבריו, שהיגיעה היא בתורה, והמציאות היא בגילוי הפנים של השגחתו יתברך?

היגיעה בתורה היא שאדם מתייגע כדי להתחבר עם הקבוצה, ובזה הוא מחפש האם הוא אכן שייך לתכונת ההשפעה. ואם היגיעה היא על תכונת ההשפעה, דרך היגיעה הזאת האדם צריך להעלות את עצמו למעלה מהרגש ומהשכל.

בשכל, העבודה היא ב"אין עוד מלבדו", בהבנה שכל הבלבולים בדרך באים לאדם מייחודיות ההשגחה, ממקור "אחד, יחיד ומיוחד". ברגש, העבודה היא בטוב ומיטיב לרעים ולטובים. כלומר, שמה שהאדם מרגיש כטוב או רע נובע רק מטוב, ולא שהרע מגיע לאדם, כדי שבסופו של דבר יהיה לו טוב. אלא אף פעם לא מגיע אליו רע, כי רק במידת הקלקול שבכלים שלו הוא מפענח את יחס הבורא אליו. כך האדם עובד על התיקונים בהרגשתו ובהבנתו את השגחת הבורא.

הוא עושה מאמץ בכל האמצעים שיש לו. באמצעות הקבוצה הוא מגלה מה זה נקרא "השפעה", ובאמצעות הלימוד הוא משתוקק שיבוא הכוח, האור, ויתקן אותו. כי אם האדם מעביר את עצמו דרך הקבוצה, הוא רואה עד כמה הוא לא מסוגל להיות בהצדקה, באהבה ובחיבור. רק דרך הקבוצה האדם יכול לגלות אם כל סימני ההשפעה נמצאים בו או לא. בכל יתר המצבים הוא משלה את עצמו ומשקר לעצמו. היגיעה דרך הקבוצה, היא מה שהמקובלים אמרו שהאדם צריך לעשות, היינו להשוות את הרצון שלו לְמה שנמצא בקבוצה ולאותו הכיוון, כדי לתקן את התכונות שלו.

מה שאין כן גילוי הבורא, הוא לא רק גילוי של תכונת ההשפעה שנראית באדם כצורתו המתוקנת, ושאם הדבר נתקן בו, האדם מגלה בתוכו יחס נכון יותר למציאות, אלא יש דרגה נוספת שמתגלה בכלים המתוקנים. כאשר האדם מעורר בתוכו רצון על ידי התורה, אז בתוך הרצון החדש, בתוך התכונות האלה שנקראות "מסך ואור חוזר", מתגלה לו המקור.

ולא שהמקור הזה מתייחס אל האדם כטוב ומיטיב, ויחיד ומיוחד. אלא האדם מגלה את מחשבת הבריאה שהולידה אותו, ונכנס בה כעובר ורואה "מסוף העולם ועד סופו" [3]. אמנם הוא לא יכול לפרש את מה שהוא רואה, כי הוא עדיין נמצא במדרגת "קטנים", וכמו קטן שלא מבין באיזה מקום הוא נמצא ומי מנהל ומסובב אותו, הוא רק מרגיש את היחס של ההשגחה אליו, ושמח כתינוק שאוהב את אמא ורואה בה את מקור החיים שלו. ובכל זאת זה כבר גילוי ממחשבת הבריאה. לא מהפעולות של הבורא כלפיו, אלא מהבורא, מהמחשבה שקדמה לנו. וזה גילוי גדול, כי הוא מעלה את האדם לדרגת הבורא. זו כבר נגיעה במטרת הבריאה.

יש תיקון הבריאה שבו אנחנו עוסקים עם הקבוצה, עם הספרים ועם התורה שנקראת המאור המחזיר למוטב. ומעבֶר לזה, אחרי שאדם משתמש בכל מה שיש בכלי ד"אדם הראשון", אחרי שהוא מתוקן על ידי התורה ומרגיש את תכונת השפעה, שהיא בסך הכול תיקון, חסדים, "אמונה למעלה מהדעת", הוא מגלה שם את הבורא. זו המציאה.

אות צ"ה

ובזה תבין, למה נקראת התורה בשם חיים, כמו שכתוב, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' (דברים ל' ט"ו), וכן ובחרת בחיים וגו', וכן כי חיים הם למצאיהם (משלי ד' כ"ב), כי דבר זה נמשך לה מהכתוב, כי באור פני מלך חיים (משלי ט"ז). בהיות שהשם יתברך הוא מקור כל החיים וכל הטוב, ועל כן, החיים נמשכים לאותם הענפים הדבקים במקורם, שזה אמור באותם שהתייגעו ומצאו אור פניו יתברך בתורה, דהיינו שזכו לפקיחת עינים בתורה בהשגה הנפלאה, עד שזכו לגילוי הפנים, שפירושו, השגת ההשגחה האמיתית הראויה לשמו יתברך "הטוב", ושמדרך הטוב להיטיב, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "והנה") עיין שם היטב.

אות צ"ו

והזכאים הללו, כבר אינם יכולים לפרוש את עצמם מקיום המצוה כהלכתה, כמו אדם שאינו יכול לפרוש את עצמו מתענוג נפלא שהגיע לידו, וכן בורחים מפני העבירה כבורח מפני הדליקה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "והנה") עיין שם היטב. ועליהם נאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, להיות אהבתו יתברך מגיעה ומושפעת אליהם באהבה טבעית, בצנורות הטבעיים המוכנים לו לאדם מטבע הבריאה, כי עתה נמצא הענף דבוק בשרשו כראוי, והחיים מושפעים לו בשפע רב ממקורו בלי הפסק, ועל שם זה נקראת התורה בשם חיים.

שאלה: האם מי שלא נמצא בקבוצה, משלה את עצמו וחי בשקר?

מי שלא נמצא בסביבה הנכונה, שיכולה להעמיד אותו בכיוון הנכון כלפי המטרה, ודאי שלא מסוגל להגיע למטרה.

האדם הוא תוצאה משבירת הכלי הרוחני. הוא נמצא בסביבה, וכל המימוש של הבחירה החופשית שלו, הוא בסידור הסביבה הנכונה לעצמו. בזה הוא מוצא תומכים, ורק מתוך זה הוא יכול לסדר את הבקשה נכונה לתיקון הנקראת מַ"ן. אדם לא מסוגל לעשות לבד את התיקון. אם הוא לא בונה את עצמו בתוך חברה המביאה אותו לתיקון, הוא לא מסוגל לעשות את התיקון.

בנושא זה כדאי לקרוא את "מאמר החרות" שעוסק בבחירה חופשית, ואת המאמרים "מתן תורה", ו"ערבות" [4]. שלושת המאמרים האלה מצביעים על דבר אחד בלבד, שהתנאי ההכרחי להגיע לתיקון הוא סביבה שמסודרת נכון סביב האדם. כל עבודת האדם אינה נעשית בתוכו, אלא בסביבה. עלינו ללמוד זאת שוב ושוב, עד שנרגיש נחיצות לכך ונבצע.

בעבר היו יחסים אחרים בין מורה לתלמיד. המקובל היה בוחר מתוך תלמידים רבים תלמיד אחד שכדאי ללמד אותו ולהעלות אותו לדרגה רוחנית, כדי שיהיה ממשיך לדרכו, כבנו הרוחני. בזמננו כבר אין קשר כזה בין מקובל לתלמיד, כי נכנסנו לעידן חדש וצריך תיקון בהמון העם. לכן רק על ידי קבוצה אפשר לעשות זאת. ומי שלא נמצא פיזית או וירטואלית בקבוצה, מי שלא קשור לתהליך, לפעילות, לכל מה שיש בקבוצה, אין לו שום תקווה להגיע למטרה.

בכל הקשור לבחירה חופשית, אין צורך לשכנע אף אחד. להפך, בעניין הזה כל אחד יכול לשכנע רק את עצמו, רק על ידי בדיקות, ייסורים, מכות ואכזבות, כנגד האגו שלו כמובן. אין לו שום ברירה אחרת. אם אדם רוצה להגיע למטרה, אין שיטה אחרת. כך אומרים המקובלים, מי שמסכים מסכים, ומי שלא לא. לאט לאט יסכימו כולם.

שאלה: מהו קיום מצווה כהלכתה?

"קיום מצווה כהלכתה", נקרא "לשמה". קיום מצווה הוא תיקון כל רצון וכל נטייה שבאדם, כך שיהיו בכוונה "על מנת להשפיע", ולא לטובת אדם עצמו. לעומת זאת, אם אדם עושה פעולות כדי שיהיה לו מהן רווח, זה נקרא שהוא עושה אותן "שלא לשמה". אבל גם הפעולות ב"לא לשמה" הן פעולות שמיועדות לתיקון, לגילוי הבורא, ולא סתם פעולות בחיים של האדם, בשעה שהוא מתעסק ברצונות גופניים או אנושיים.

אדם שנמצא ב"לא לשמה" כבר מכוּון כלפי הבורא. הוא רוצה להגיע למטרה, לדבקות, לגילוי הבורא, אבל עדיין לא מסוגל להיות כולו בצד של ההשפעה. הוא עדיין משתף בזה את העניין הפרטי שלו. לכן, אפילו אם הוא משתף את העניין הפרטי שלו רק באחוז אחד, זה עדיין נקרא "לא לשמה", לא "כהלכתה".

מה שאין כן, אם האדם עובד מעל המחסום, כשכבר יש לו כוחות, והוא ניגש לתקן את הנטיות ואת הרצונות שמתגלים בו, שיהיו כולם "על מנת להשפיע", "למעלה מהדעת" ממש, אז נקרא שהוא מבצע תיקון "לשמה". "לשמה" פירושו לשם תורה, שהאדם רוצה לגלות את הבורא בתוך הכלים המתוקנים ולהגיע לחיים עליונים. הוא לא נמצא ברדיפה אגואיסטית אחרי התוצאות האלה, כי הן כולן מחוצה לו, למעלה מהטבע שלו. זה נקרא "כהלכה", כהליכה של האדם לתקן את עצמו דרגה אחרי דרגה רק בלהשפיע.

שאלה: האם מצוות שמקיימים "בידיים וברגליים" הן חלק מהיגיעה, שעוזרת להשגת המטרה והאור המקיף?

המצוות שהאדם מקיים בגופו בעולם הזה, בכל מה שיש לעשות בעולם הזה: מצוות טלית, תפילין, כשרות, מִקווה וכן הלאה, משמשות לו כהכנה, כמסגרת. אם מצוות כאלה מקיפות את האדם, הוא מגדר את עצמו כדי לא לברוח יותר מדי מהמצב שבו הוא מסדר את המוחא ואת הליבא שלו לעבר המטרה הרוחנית.

אבל הפעולות האלה, שמבצעים אותם בגוף בעולם הזה, לא משפיעות ישירות על הרוחניות. כי אין שום קשר בין העולם הגשמי לבין העולם הרוחני. שום פעולה שעושים בגוף לא נוגעת בשורשים הרוחניים. אלא רק בתוך הרצונות יש לאדם את היכולת להשפיע על השורשים הרוחניים שלו, ורק אם הם מכוּונים נכון על ידי הסביבה, על ידי לימוד בספרי הקבלה, על ידי המאור המחזיר למוטב.

המאור מחזיר למוטב את הכיוון שלנו. הוא מחזיר למוטב את הרצונות שלנו, כך שיגיעו לאותו השורש שממנו אנחנו מנוהלים. ולא חשוב מה נעשה בגוף הגשמי שלנו, כי הגוף הגשמי לא משפיע במאומה על השינויים הרוחניים באדם. אדם יכול שלא להיפרד מהטלית ומהתפילין שלו מהבוקר עד הלילה, ואף פעם לא לפסוח על המִקווה, ולאכול כשר בהקפדה החמורה ביותר שאפשר, אבל כל הדברים האלה לא יעזרו לו להגיע אל השורש.

עשיית המצוות בגוף בעולם הזה טובה כמסגרת בלבד. כמו שכתוב "וכי מה אכפת ליה להקדוש ברוך הוא למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף" [5]. עשיית המצוות בעולם הזה יכולה לשמש כהכנה בלבד. לבורא לא איכפת מהפעולות החיצוניות עצמן, אלא איכפת לו שהאדם יכול "לצרף" את עצמו על ידי התורה, כדברי כתוב: "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" [6]. מצוות הם הרצונות של האדם, וכל המצוות, כמו שכותב אבן עזרא, הן רק כדי לתקן את הלב [7]. יש על כך אִמרות ופסוקים רבים של מקובלים גדולים מכל הדורות.

יחד עם זאת, צריך להבין שאין לזלזל בפעולות החיצוניות של עשיית המצוות. אנחנו בנויים בצורה כזאת, שהפעולות החיצוניות משפיעות על ההכנה הפנימית שלנו. לכן הן נקבעו כמסגרת חיצונה על ידי המקובלים, בעלי השגה. ובמסגרת הזאת כדאי לנו להחזיק במידת מה, כדי שתכוון אותנו להשגה הרוחנית. שום מסגרת אחרת בעולם שלנו לא יכולה לסייע לנו בכך, מלבד המסגרת שנקראת "אורח חיים דתי". אבל רק אם לוקחים ממנה במידה ובאופן שיסייעו לנו להשגה רוחנית, להשגת מטרת הבריאה.

יש להיזהר שלא "לטבוע" בעשייה חיצונית בלבד ללא שום טיפול בכוונה. כי אז נגיע שוב לאותו משפט בגמרא, שלא איכפת לקדוש ברוך הוא איך שוחטים את הבהמה, אם עוזבים את "צירוף" האדם.

אות צ"ז

ולפיכך הזהירונו חז"ל במקומות הרבה, על תנאי המחוייב בעסק התורה, שיהיה "לשמה" דוקא, דהיינו, באופן שיזכה על ידיה לחיים, כי תורת חיים היא, ולדבר זה היא ניתנה לנו, כמו שכתוב, ובחרת בחיים. ולפיכך, מוכרח כל אדם, בשעת העסק בתורה, להתייגע בה וליתן דעתו ולבו, למצוא בה את אור "פני" מלך חיים, דהיינו, השגת ההשגחה הגלויה, שנקראת אור הפנים (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ומתחילה").

היגיעה היא בבניית הכלי. היגיעה להשיג את תכונת ההשפעה, את המסך ואור חוזר, את התיקון על כל הרצונות, ולצרף את כל הרצונות שלנו בפועל, גם את אלה שהם בכוונה "לקבל על מנת להשפיע", לאותה פעולת השפעה, ולהשפיע בכל מה שיש, כל זה נקרא תיקון הבריאה.

בריאה היא הרצון לקבל. ובמידה שאדם מבצע את התיקון, הוא מגיע למטרת הבריאה: לגלות את פני הבורא. לכן האדם צריך לכוון את עצמו מלכתחילה לגילוי פני הבורא. כי התיקון שלו הוא סך הכול אמצעי להגיע לגילוי הבורא.

לכן היגיעה הנכונה נקראת "לשמה", לשם תורה, לשם גילוי הבורא בתוך הכלי המתוקן.

שאלה: למה בעל הסולם מזהיר את מי שנמצא במדרגת שכר ועונש, שצריך להתאמץ להגיע לגילוי, הלוא כבר ברור לו שזאת המטרה?

בדרגת שכר ועונש קיימת הסכנה שהאדם יאמר לעצמו, או יכיר בעצמו, שהוא צדיק ושאינו צריך לעלות מעבֵר למדרגת שכר ועונש, שהוא לא צריך את דרגת האהבה. זאת משום שדרגת האהבה היא מעבר לכלי הפרטי של האדם, והוא לא מרגיש בה חיסרון וצורך.

וגם אם בתיאוריה זה יכול להיראות אחרת, אבל מי שכבר מתוקן ונמצא ביחס הנכון לבורא, ויש לו גילוי פרטי, הוא צריך להגיע למצב ש"אפילו כל העולם יאמרו לך צדיק אתה, תהיה בעיניך כרשע". זאת אומרת, שיש איזו נקודת משבר פנימית באדם, שבה האדם חייב לגלות כלי נוסף, חיצון לעומתו, שהוא כל הכלי של "אדם הראשון", ולעבוד עליו כמו שעבד על הכלי שלו.

כמו הנקודה שבלב שהיא נקודת האור כנגד הלב שלנו, נקודה מתוקנת כביכול, שמעוררת אותנו לעבודה על הלב שלנו, על כל הרצונות, על כל פילוסופית החיים שלנו, על ההסתכלות, על הערכים, על הכול, נקודה שבלב בתוך הלב, כך ליבו של אדם שתיקן את כל הלב שלו על ידי הנקודה, הוא כנקודה בלב הכללי של "אדם הראשון", של כל הנשמות.

וזו עבודה חדשה, כי הרצונות של "אדם הראשון", לא היו לרשות האדם קודם. ולכן יש כאן מעבַר מאוד עדין, שבו האדם חייב לקבל על עצמו שוב את החסרונות הנוספים. לכן כתוב "אפילו כל העולם יאמרו לך שצדיק אתה, תהיה בעיניך כרשע", כי לפי הכלים ולפי מה שקורה לו, הוא באמת צדיק, אבל הוא עוד לא הגיע לסיום, למימוש המלא.

וכל אדם מוכשר לזה, להגיע ל"לשמה", לגלות פני מלך חיים, להגיע לתורת חיים, לְמה שהוא מתייגע בעבורו, כדברי הכתוב "ובחרת בחיים" [8]. זאת אומרת, מלכתחילה אדם חייב לכוון את עצמו בכמה שהוא מסוגל לפתוח את המושג הזה לעצמו, היינו למצוא את פני המלך בתוך הכלים המתוקנים.

כמו שכתוב "וּמְשַׁחֲרַי" יִמְצָאֻנְנִי, וכמו שכתוב יגעתי ולא מצאתי אל תאמן, וכלום חסר לו לאדם בדבר זה, רק היגיעה בלבדה, וזה שאמר, כל העוסק בתורה "לשמה" תורתו נעשית לו סם חיים (תענית ז' ע"א), דהיינו, רק שיתן דעתו ולבו לזכות לחיים, שזהו פירושו של לשמה, כמבואר.

אין אף אחד על פני האדמה, שנמצא בגוף של אדם והוא שפוי בדעתו, שיש לו איזו מניעה מלמעלה להגיע למטרת הבריאה, שנמצאת לפניו. רק אם ייקח את האמצעים ויסדר אותם נכון, הוא בטוח יגיע. אין שום מניעה, זה מתאים ומותאם לכל אחד.

שאלה: לא ברור איך יכול להיות מצב של "לא יגעתי ומצאתי", ואיך יכול להיות מצב של "יגעתי ולא מצאתי"?

אכן כן, המצבים האלה הם שקר. אם אדם אומר "יגעתי ולא מצאתי" או "לא יגעתי ומצאתי", הוא לא מבין את החוק הנכון. החוק הוא "לפי צערא – אגרא [לפי הצער – השכר]". אם האדם נותן את כל היגיעה, אז הוא זוכה לתוצאה הנכונה, שהיא גילוי הבורא לנברא. זו ההגדרה של חוכמת הקבלה, "גילוי הבורא לנבראיו בעולם הזה" [9]. זו כל חוכמת הקבלה, וזה הייעוד שלה.

לכן אם האדם לא זכה לגילוי הבורא, סימן שלא נתן את כל היגיעה. כי החוק הוא פשוט. זה אותו החוק שלפיו השתלשלו השורשים העליונים דרגה אחרי דרגה עד מצבנו. ואם אנחנו נעלה חזרה, באותן הדרגות, דרגה אחרי דרגה, נגיע לאותו השורש.

בעליה חזרה אל השורש אין הפסק פתאומי באמצע בלי קשר של סיבה ומסובב, אין משהו שיכול להפריע ולהוות כמחסום של ממש. יחד עם זאת, על כל צעד ושעל, יש בודאי דחייה. בעל הסולם מתאר זאת באות קל"ג במשל על אנשים שמטפסים על ההר כדי להגיע להיכל המלך. הטיפוס על ההר קשה מאוד, השומרים והשוטרים דוחים את מי שמטפס, וככל שמתקרבים יותר להיכל, הדחיות נעשות קשות יותר וערמומית יותר. עד כדי כך מבלבלים את האדם שהוא אפילו לא יודע מה קורה לו ולמה. הוא בכלל שוכח שהוא נמצא בהשגחת הבורא, וכלפי מי הוא עובד כל העבודה הזאת.

מה שלא יהיה, חובה לתת יגיעה, וחובה לפתוח ולגלות את כל ה"משחק" הזה. כי מתוך שמפענחים את ה"משחק", מתוך שפותחים אותו ומגלים אותו, קונים שׂכל ורגש עליון. ללא היגיעה הזאת, האדם לא יהיה מסוגל לגלות אותה מטרת הבריאה. כי אם חסרה לו יגיעה, לא יהיו לו כלים לגלות בהם את מטרת הבריאה. לכן לא יתכן לא "יגעתי ולא מצאתי" ולא "לא יגעתי ומצאתי". ואם מישהו אומר כך , הוא שקוע בדמיון.

הרבה אנשים חושבים שהם כבר נמצאים באין סוף, ושמזה כמה עשרות שנים הם "זכו" למשהו. מספיק להסתכל עליהם כדי להבין שהם נמצאים באשליות. הם לא מסוגלים לשמוע אפילו מילה אחת. ולא צריך לומר להם שהם נמצאים בשקר. אבל אם הם רוצים, אפשר להציע להם ספר קבלה, ולעזור להם לגלות בעצמם שהם לא נמצאים באמת. זה הדבר היחידי שאפשר לעשות. אם הם זכאים לגלות, הם יגלו בעצמם.

ויש כאלה שעדיין לא מסוגלים לגלות שהם נמצאים בשקר. הם עדיין צריכים להכין את עצמם בצורות שונות, בחברות זרות. כי הגילוי, גילוי השיטה, גילוי התיקון עצמו, עדיין גדול מדי בעבורם. אנשים כאלה לא מסוגלים לסבול דברים ישרים. דברים ישרים הם כמו מכות בפָּנים. הם מרגישים שהם חייבים להסתיר את עצמם מהגילויים, מהיושר הזה. הם לא מסוגלים, ולכן הם עוזבים את לימוד חוכמת הקבלה.ואחרי זמן מה, אחרי מספר שנים או עשרות שנים, הם בכל זאת חוזרים. אבל הם חוזרים מוכנים יותר. כנראה שהיה חסר להם עוד סבל, להכין את הלב והמוח. ועכשיו הם כבר מוכנים לשמוע.

בדברים הגשמיים, הסבל הגשמי עוזר. כמו מלח שמרכך את הבשר, כך הייסורים מרככים את הלב. אבל זה פועל רק בדרגה גשמית. בדרגה רוחנית רק המאור המחזיר למוטב הוא שפועל. במישור הגשמי, האדם מגיע לנקודה שבלב על ידי ייסורים, על ידי התפתחות הרשימות. וברגע שיש לאדם נקודה שבלב הוא יכול לפתוח אותה, להגדיל אותה על פני כל הלב, רק על ידי אור התורה, ולא על ידי ייסורים.

לכן חלילה לנו להיכנס לכל מיני ייסורים, זו עבודה זרה. אדם שנכנס לייסורים, חושב שיש עוד כוח חוץ מהאור, חוץ מהבורא, ולא ש"ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא [ישראל, תורה, הקדוש ברוך הוא אחד הם]" [10]. אם האדם חושב שיש עוד כוח חוץ מהתורה והבורא שיכול לתקן אותו, ולמשוך אותו למעלה, זו ממש עבודה זרה. אולי הוא חושב שהזמן והייסורים יעשו את שלהם והוא איכשהו יתקדם בלי לעשות דבר, אבל זה לא יקרה לעולם.

אמנם במישור הגשמי אדם מקבל מכות ואכזבות, והזמן אכן פועל, אבל בזמן שעובר האדם לא עולה מדרגה. הוא רק מגיע לתוספת נחיצות בגילוי הבורא אליו, בדרגה הגשמית. והוא מוכן לעלות. לפני כן הוא לא היה מוכן לעלות מעל המישור הגשמי, עכשיו הוא מוכן.

אבל הוא היה יכול לעשות זאת גם על ידי האור המחזיר למוטב.

שאלה: מה זאת אומרת, "מה שלא עושה השכל עושה הזמן"?

המקובלים אומרים שהאדם מתקדם במשך גלגולים רבים, עד שמגיע לגלגול המיוחד, שבו מתגלה לו הנקודה שבלב. יש לו רצונות גשמיים, שהם גופניים ואנושיים, ונקודה שמתחילה למשוך אותו למעלה. יכול להיות שהוא מרגיש משהו כלפי הרוחניות, אבל הנקודה שבליבו עוד לא מַספקת, כדי שהוא יגיע לקבוצה, לספרים ולמדריך (שרטוט 1).

שרטוט 1

כל האמצעים האלה נמצאים לפניו. הבורא שם ידו על הגורל הטוב ואומר לו, "קח לך". אבל הוא עוד לא יכול לקחת, עדיין אין לו כוח לעשות את הבחירה. יכול להיות שהוא נמצא בקבוצה, אבל עדיין לא יכול לבחור. או שהוא רדום והשנים עוברות, או שהוא לא מסוגל ועוזב.

הוא מסדר לעצמו עוד קצת ייסורים. אלה ייסורים גשמיים בוודאי, באותו המישור הגשמי. הוא לא עולה למעלה. ולאחר זמן מה הוא מגיע למצב ששוב יש לו את אותה בחירה, אותה הנקודה שבלב, אבל הלב שלו כבר סובל יותר, מבורר יותר. הרע מתגלה לו כרע יותר, כאיכותי יותר. ואז הוא מתחיל (שרטוט 2).

שרטוט 2

זה נקרא "מה שלא עושה השכל עושה הזמן". אבל אם האדם חכם מספיק, וזה מזל של ממש להיות חכם, קשה לומר מי חכם, אז הוא רואה את הנולד. כדברי הכתוב "איזהו חכם הרואה את הנולד" [11]. הוא יכול לעשות השלכה ולראות את הנולד.

במקום להמשיך בדרך הייסורים, הוא מבין שהוא חייב בצורה כלשהי להשתתף בדרך התורה. זה עדיין חסר לו מצד הטבע, כי הוא עדיין לא הגיע לבשלות, למתיחות הנכונה בין הלב לבין הנקודה שבלב. הפער ביניהם (שרטוט 3) עדיין לא מבורר כל צרכו. הוא לא סבל מספיק, ולא מוכן "לחתוך" את עצמו ולשנות את הטבע שלו. אבל הוא מבין שיצטרך להגיע לזה, ולכן הוא נכנע לקבוצה ולמה שדורשים ממנו, ומתקדם. אפשר לקרוא לזה "מזל" (שרטוט 3).

שרטוט 3

אז יש כאלה שיוצאים מהלימוד ואחר כך נכנסים. והזמן שלוקח לאדם לחזור חזרה, שעליו נאמר "מה שלא עושה השכל עושה הזמן", יכול להימשך עשרות שנים. ביחס לרוחניות זה פרק זמן זניח. אבל כשהאדם נכנס ללימוד חוכמת הקבלה הוא לוקח את האמצעים ומתחיל להתקדם. כמו שמסביר בעל הסולם ב"מאמר החרות".

הכנעה כלפי התנאים שהמקובלים מציבים כהכרחיים להתקדמות, היא העיקר. ולא שבהכנעה הזו האדם מבטל את השכל. להפך, יחד עם השכל שלו, הוא צריך להתעלות מעליו. גבר הוא לא מי שהולך כתרנגול בגאווה, אלא מי שמבין שהוא יכול לדרוך על עצמו, ולקבל חוקים רוחניים.

שאלה: האם היגיעה הנדרשת עד מעבר המחסום, היא בחירה חופשית של האדם?

בזמן שהאדם נמצא בדרכו אל המחסום, כל המצב בהסתר כפול והסתר רגיל, הוא אזור היגיעה. דווקא מפני שיש בו הסתרה (שרטוט 4). אין מקום אחר ליגיעה. יש גם יגיעה מעל המחסום, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי, אנחנו לא מבינים מהי.

שרטוט 4

[1]תהילים קג, ט.

[2] סנהדרין דף צח ע"א: "זכו אֲחִישֶׁנָּה לא זכו בְּעִתָּהּ". לפירוש ראה ר' יהודה אשלג, "השלום בעולם", בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "התפתחות רוחנית", הדור האחרון (המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, תשס"ו), עמ' 40: "'אֲחִישֶׁנָּה', כלומר, שנמצאים משוחררים לגמרי מכבלי הזמן, והקץ הזה תלוי מעתה בחפצם עצמם, דהיינו, רק לפי רוב המעשה ותשומת הלב. ונמצאים 'מְחִישִׁים' את הקץ".

[3]רות רבה, פתיחה, ז.

[4]ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 111, 118, 199.

[5]בראשית רבה מד, א.

[6]שם.

[7]יסוד מורא, "כל המצוות הכתובות בתורה ... הכל הם לתקן את הלב". עוד על דברי אבן עזרא אפשר לקרוא במאמרן של בעל הסולם "הקדמה לפנים מאירות ומסבירות," אות י"א.

[8]דברים ל, יט.

[9]ראה ר' יהודה אשלג, "מהותה של חכמת הקבלה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 21.

[10]ספר הזהר עם פירוש הסולם, פרשת אחרי מות, אות רצט.

[11]אבות ד, א; אבות ב, יג.

חזרה לראש הדף
Site location tree