אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 9 / אותיות צ"ח – אות ק"א
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אותיות צ"ח – אות ק"א

(שיעור 24, 8 במאי 2007)

על ידי האור המחזיר למוטב האדם עובר את תקופת ההסתרה בהסתר כפול ובהסתר רגיל. בתקופת שכר ועונש הוא מגיע לגילוי ההשגחה שנקרא גילוי פני ה', ולאחר מכן הוא מגיע לאהבה. את הכול הוא משיג על ידי היגיעה, לפי התנאי "יגעתי ומצאתי, תאמין". כך, לאט לאט, פותח האדם לעצמו מציאות חדשה, בהתאם לטבע החדש שהוא רוכש.

לכן אדם שמלכתחילה אין לו את כל הנתונים כדי להגיע להתקרבות לתכונת ההשפעה, לבורא, הוא רוכש אותם בדרך, לפי היגיעה שלו. היגיעה עצמה אינה מבצעת את הפעולה, אלא מזמינה את הכוח העליון, את האור המחזיר למוטב, ואז נעשים באדם השינויים הנדרשים.

אות צ"ח

עתה תראה, שמה שהקשו המפרשים על מצות האהבה, לומר, שהמצוה הזאת איננה בידינו,זאת אומרת, שאנחנו בעצמנו נשיג אותה, כי מלכתחילה אין לנו תכונות להגיע למצוות האהבה. משום שאין האהבה באה בדרך כפיה ושעבוד, שאין זו קושיא כלל, כי הוא לגמרי בידינו, שהרי, אפשר לכל אדם להתייגע בתורה, עד שימצא השגת השגחתו יתברך הגלויה, כמו שכתבו ז"ל, יגעתי ומצאתי תאמן.

ממה נובעת ההבנה או חוסר ההבנה של האדם ברוחניות? בעולם שלנו יש לאדם תכונות, כוחות והכנות כדי להשיג, להבין ולרכוש כל דבר שנמצא בעולם שלנו. כך למשל הקטן יכול להיות גדול, ומי שלא יודע יכול ללמוד, לדעת, ולהיות חכם. ההתקדמות של האדם בעולם שלנו תלויה בצורה ישירה ביגיעה שלו, ובכוחותיו עצמו הוא משיג. אמנם הוא זקוק לעזרה מכל המערכות שהחברה בנתה, אבל כל המערכות עומדות לרשותו, והוא מבין איך להשיג כל דבר ברגש ובשכל האגואיסטיים, הפשוטים, הטבעיים שלו. מתוך ההתפתחות האגואיסטית בתכונות שלו, הוא הולך ומשיג. שום דבר בצורה שבה הוא נולד וגדל אינו מנוגד לטבע.

מה שאין כן בהתפתחות הרוחנית האדם נמצא במצב הפוך. ברוחניות הוא הולך לרכוש דבר שאין בו, שהוא לא מרגיש, לא מבין ולא יכול להשיג ולבצע אותו ישירות ביגיעה עם התכונות שיש לו. אלא בסך הכול הוא חייב להזמין את פעולת המאור מלמעלה, והכוח הזה, המנוגד לגמרי לטבע שלו, יזמין בו לאט לאט רצונות על טבעיים, מנוגדים לאגו, נגד כל מה שיש בטבע שלו. ובמידה שירצה, האור ישפיע עליו וישנה בו את היוצרות.

יוצא שהוא צריך לעבוד ב"הפוך על הפוך". תחילה הוא צריך לעבוד במה שניתן, בתורה ומצוות, בקבוצה וחברים, ובלימוד. כך הוא פועל דרך המערכת העליונה, שצריכה קודם כל לשנות בו רצון, כי הוא לא יכול לגשת ולרכוש רוחניות בצורה ישירה. ואחר כך, עם הרצון דלהשפיע שהוא מקבל מהשפעת האור העליון, האדם שוב פונה לרוחניות, לאותו המאור, ורוצה שהאור ישנה בו את התכונות. וכך באמת האור פועל, והאדם מתקרב לתכונות ההשפעה, שהן מלכתחילה מנוגדות לתכונות הטבעיות שלו, שאיתן התחיל את הדרך. וזה נקרא ש"מלא לשמה בא לשמה".

לכן בכל צעד ושעל, כאשר נמצאים בפעולות רוחניות, אסור לשקול אותן, לגשת אליהן, ולמדוד אותן עם התכונות וההבנות שלנו. אלא תמיד צריך לראות אותן באור ההשפעה, בתכונת ההשפעה. אולי אז נוכל איכשהו למדוד נכון ולראות האם אנחנו מתקדמים או לא.

לכן בעל הסולם מסביר שהיגיעה היא בתורה, והמציאה היא בגילוי ההשגחה, שאלה שני דברים שונים. היגיעה היא בתורה כדי שיביאו לנו מלמעלה תכונות חדשות, רצונות חדשים, רצונות דלהשפיע. וכשיהיה לנו רצון להשפיע, באמת נגיע לתכונת ההשפעה.

יש כאן שני עניינים שונים. התורה שהיא האמצעי להגיע לרצון דלהשפיע, והשפעת המאור שמביא את תכונת ההשפעה עצמה. זאת אומרת, קודם אנחנו צריכים להיות ברצון לרוחניות, אחר כך לבקש, ואז באה הרוחניות.

וכשזוכה להשגחה הגלויה, כבר האהבה נמשכת לו מאליה בצנורות הטבעיים, כמו שכתוב לעיל. ומי שאינו מאמין, שאפשר לו לזכות לזה על ידי יגיעתו, יהיה זה מטעם שיהיה, נמצא בהכרח שאינו מאמין חס ושלום, בדברי חז"ל, אלא מדמה לעצמו, שהיגיעה אינה מספקת לכל אדם, שהיא בניגוד למה שכתוב יגעתי ולא מצאתי אל תאמן. וכמו כן בניגוד לדברי הכתוב, שאומר וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי, דהיינו "וּמְשַׁחֲרַי" דייקא [דייק] , יהיה מי שיהיה, כקטן כגדול. אמנם, ליגיעה הוא צריך ודאי.

איננו מסוגלים להגיע בעצמנו לרוחניות, אלא צריך שהאור העליון ישפיע עלינו ויביא לנו רצון לרוחניות. עם הרצון הזה אנחנו פונים שוב לאור העליון שישנה אותנו, ולאחר מכן, לפי הצורה שהאור משנה אותנו, אנחנו מבקשים שימלא אותנו, שיגלה לנו את המציאות הרוחנית, על מנת שנוכל להשתתף בה בצורה מועילה וממשית.

כל הדברים האלה שמבצעים ברוחניות, באים דרך התורה, דרך המאור המחזיר למוטב. אבל אל לנו לחשוב שצריך לפנות לכוח זר שלא נמצא בנו, שישנה אותנו, שיביא לנו הבנה ורגש, שימלא ויגלה. טעות לחשוב שהדבר לא נמצא בידנו. הוא דווקא בידנו, אבל לא בצורה ישירה אגואיסטית, כמו שאנחנו ניגשים לרכוש, להבין, לחקור ולשנות כל דבר בעולם הזה. ברוחניות זה נעשה על ידי המערכת העליונה, על ידי המאור.

דווקא התנאי הזה הוא שמנתק אותנו מהנטייה שלנו להיכנס גם לרוחניות ב"ידיים" אגואיסטיות, ברצונות אגואיסטיים. העובדה שקודם כל אנחנו חייבים לקבל רצון להשפיע מלמעלה, ולפי הויתור על האגו שלנו אנחנו מסוגלים להימשך להשפעה, דווקא היא מאפשרת לנו להתנתק מהאגו ולרכוש רצון חדש, הפוך מתכונת הקבלה שלנו. בצורה כזאת אנחנו מתנתקים מהטבע, מהעולם הזה, ולא בשום צורה אחרת.

שאלה: אם האדם רוכש רצון להשפיע, מה בדיוק הוא מבקש מהבורא? מה הבקשה שלו, מה הוא רוצה?

רק להגיע להרגשה שההשפעה חשובה יותר מהקבלה, זה דבר גדול מאוד. זה בעצם היסוד של כל הדרך הרוחנית, של ההתקדמות ושל הלימוד, של כל המהפכה שהאדם צריך לעבור. ואנחנו אכן עוברים מהפכה, שינוי מעולם לעולם , שאין בעולם שלנו כדוגמתו. אמנם גם בעולם שלנו יש תחומים במדע, שבהם האדם צריך לשנות את התפיסה שלו, אבל הוא נמשך לכך מאותה גישה אגואיסטית, וממשיך הלאה לפי אותה השיטה האגואיסטית. השינוי היחידי הוא בתוכנה.

כך קורה למשל בלימוד פיזיקה קוונטית, או בחלקים מסוימים בפסיכולוגיה, ובפילוסופיה. אמנם יש בתחומים האלה דברים שלשכל הרגיל קשה מאוד לתפוס, כי יש בהם גישה מיוחדת, שלא לפי טבע האדם, ובכל זאת, גם הם נתפסים באותם הכלים האגואיסטיים. האדם לא צריך לשנות את עצמו כדי להמשיך ולחקור את הנושאים האלה, כדי להתקשר לחומר, להבין אותו ולהתלבש במה שהוא לומד, במה שהוא רוצה לרכוש. כי זה אותו החומר, אותו דומם, צומח, חי ומדַבר שנמצא בעולם הזה.

מה שאין כן ברוחניות, לפי תפיסת המציאות שעליה לומדים בחוכמת הקבלה, האדם צריך לשנות בתוך עצמו יוצרות בסיסיות. ואת השינוי הזה הוא לא מסוגל לעשות בעצמו. אין לו שום דבר מלבד נקודה שבלב שדוחפת אותו לשינוי, להתפרצות פנימית, למהפך פנימי, אבל לא ליותר מזה. היא לא מציירת לו איך לעשות זאת, איך לבצע, היא בסך הכול נקודה. כך יוצא שהאדם נדחף ונמשך, אבל לא יודע בעצמו לְמה.

לכן הנקודה הזאת שבלב היא כל כך על טבעית. היא גם לא כל כך מגולה לנו. לכן היא נקראת נקודה. כי אם היינו רואים בה קצת יותר מנקודה, קצת יותר ממשיכה לרוחניות, אז היינו רואים עד כמה הרוחניות הפוכה מאיתנו, ומי שהיה נמשך לרוחניות היה נחשב חולני כמי שהולך נגד הטבע שלו. אם אפשר להשוות זאת במשהו לעולם שלנו, אפשר לומר שזה דומה לפיצול אישיות, או לניגודיות לטבע.

לכן כל התהליך נעשה בהיסח דעת, כשהאדם שקוע בלימוד, בקבוצה ובהפצה, כדברי הכתוב: כל אשר בידך ובכחך לעשות, עשה [1], ונובע מהמשכת המאור המחזיר למוטב, בהתאם ליגיעה שלו.

גם את היגיעה קשה למדוד. אדם יכול לעבוד קשה מאוד ולהזיע, אבל לפי כמות הזיעה אי אפשר למדוד את היגיעה. גם לפי המאמץ במחשבה, אי אפשר למדוד את היגיעה. יש כאלה שמסוגלים לחשוב הרבה, ויש כאלה שלא. יש כאלה שהם עדינים לפי התכונות שלהם, ולקרוא בספרי הקבלה זה כמו לקרוא רומן בשבילם, הם מתרגשים מיד ומוכנים לבכות. ויש כאלה שהם דווקא אבירי לב וקשי עורף, ולא מסוגלים להתרגש מהקריאה בספרים, הם רחוקים מאוד מלהתפעל מקריאת חומר הלימוד. מהתכונות השונות האלה אי אפשר ללמוד שום דבר על התקדמות האדם, וודאי שלא על צורתו הסופית. כי "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" [2]. דווקא האגואיסט הגדול ביותר, שלא קולט ולא מבין שום דבר, יהיה גבוה יותר מכל האחרים, כשישנה את עצמו.

לכן אי אפשר למדוד את היגיעה לפי הצורות השונות. כמו שבעל הסולם אומר שבזמן שתינוק ועגל גדלים, נראה שדווקא העגל יגדל להיות נפוליון חדש ואילו התינוק לא יצלח לכלום [3]. כל עוד אנחנו נמצאים באמצע הדרך איננו יכולים לומר על שום צורה שלנו, האם היא טובה או לא. אלא פשוט עלינו לעבוד "כשור לעול וכחמור למשא". כך אנחנו הולכים ומתקדמים. יש כאלה שכביכול מצליחים ופורחים ורצים קדימה, ויש כאלה שכביכול עומדים על מקומם כמה חודשים או שנים, עד שפתאום נעשית בהם פריצת דרך וקפיצה.

את ההתקדמות הרוחנית אי אפשר למדוד בעיניים שלנו, לפי הטבע שלנו. אין לנו כלים שבעזרתם אפשר לעשות זאת. אלא שבתת הכרה או בהכרה הנטייה שלנו היא דווקא כל הזמן למדוד, ולפי המדידה ללכת קדימה. וזו הבעיה.

לכן המדידה הנכונה היחידה שהאדם יכול לעשות ביחס לעצמו, היא במידה שהוא נמצא בהשתתפות כללית עם החברה, עם הקבוצה, בביטול עצמו למען חשיבות המטרה שהוא קיבל מהקבוצה. לא המטרה שהוא צייר לעצמו, אלא המטרה שהוא קיבל מהקבוצה, ולא חשיבות המטרה שקיבל מעצמו, אלא החשיבות שקיבל מהקבוצה, ממה שמחוץ לו, מאיזה שהן מערכות השפעה שבכל זאת נמצאות לידנו בעולם שלנו.

אות צ"ט

ומהמתבאר תבין גם כן, מה שכתבו חז"ל, כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות (תענית ז' ע"א). גם על מה שאמר על הכתוב, אכן אתה אל מסתתר, שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו בתורה, שהקשינו (לעיל דיבור המתחיל "והנה"), שהדעת נותנת שהשם יתברך מוסתר דוקא במלי דעלמא ובהבלי העולם הזה, שהמה מחוץ לתורה, ולא בתורה עצמה, שרק שם מקום הגילוי בלבד. ועוד הקשינו, הסתר זה, שהקדוש ברוך הוא מסתיר עצמו כדי שיחפשוהו וימצאו אותו כמו שכתוב בזוהר, כל זה למה לי.

הבורא מסתתר בתורה ולא בעולם הזה. בעולם הזה לא מגלים את הבורא בכלל. ואם נדמה שהבורא מסתתר בחפצים שונים, במעשי כשפים, בגילוי עתידות, בקמעות, בחוטים אדומים, במים קדושים, או בברכות שמישהו נותן, אם נראה לנו שבכל אלה יש איזשהו כוח עליון, הרי שזה בוודאי שטות ושקר, ואין בכך שום דבר שקרוב לאמת.

הבורא מסתתר על ידי המאור המחזיר למוטב, שנקרא תורה. ואם המאור הזה משפיע על האדם מלמעלה ומשנה את תכונותיו, אז בתכונות החדשות האלה האדם מרגיש את הבורא. לכן כתוב שהבורא מסתיר את עצמו בתורה, כדברי הכתוב: "אכן אתה אל מסתתר" [4]. היכן הוא מסתתר? בתורה, זאת אומרת, אחרי השפעת המאור, שבונה בכלים את היכולת לגלות אותו.

אין הכוונה שהבורא נסתר בספר, או בין המילים, מאחורי אחד מהעמודים, אחרי התפילות או בפעולות האדם בתפילין או בטלית. אלא הבורא שנסתר בתורה, נסתר מאחורי השפעת המאור שמחזיר למוטב. כלומר קודם צריך להיות שלב שבו האור העליון פועל על האדם ומשנה לו את הכלים. ואז בתוך הכלים האלה האדם מתחיל להרגיש שהוא נמצא בהסתרה.

בהתאם לכך האדם מתחיל לחזר אחרי הבורא, כדברי הכתוב: "חולת אהבה אני" [5] ו"משחרי ימצאונני" [6]. הוא צריך להשתוקק לבורא, אבל לפי הגילוי שלו שהבורא נסתר. ההסתר הוא כבר תוצאה מהשפעת המאור, תוצאה ראשונה מההשפעה הראשונה של המאור. וכאשר האדם משתוקק אחרי הבורא, ההשתוקקות הזאת מזמינה אליו את ההשפעה השנייה של המאור, ואז הוא מגלה את הבורא ומגיע לדרגת שכר ועונש.

זאת אומרת, בשלב הראשון המאור שבתורה יוצר באדם רצון והרגשת הסתרה. הסתר נקרא שהאדם רוצה משהו ואין לו, שעדיין אין לו מילוי, אבל הוא יודע שהמילוי נמצא. ובשלב השני, השפעת המאור כבר מתקנת לאדם את הכלי, ומעלה אותו מדַרגת הסתרה לדרגת הגילוי. לכן נאמר שהבורא נסתר בתורה, שהשפעת המאור בפעם הראשונה מביאה את האדם להרגשת ההסתר.

מה שאין כן עכשיו, במצבינו הנוכחי, אין לנו הסתר. אנחנו לא יודעים אם הבורא נמצא או לא נמצא. איננו יודעים איפה הוא, מה הוא, והאם הוא מסתתר "מאחורי כתלנו". אין לנו הרגשה שהבורא מסתתר, אלא רק מחשבה על כך.

אם כן, הבורא מסתיר את עצמו דווקא בתורה, ולא בשום דבר אחר. "בתורה" זאת אומרת בחוכמת הקבלה, אך ורק בה. כי רק חוכמת הקבלה מגלַה את המאור המחזיר למוטב, וכתוצאה מהשפעת המאור נותנת לאדם הרגשה שיש כוח עליון שמסדר אותו ומלווה אותו ונסתר ממנו.

שאלה: מה נקרא "לחזר אחרי המאור"?

אחרי המאור מחזרים לפי הדוגמאות של "חולת אהבה אני", ו"עד שלא מניח לי לישון" [7]. עד שהאדם מגיע למצב שכל הזמן הוא חושב איך להגיע לצורת ההשפעה, איך להיות דבוק לפעולת ההשפעה ולתכונת ההשפעה, ורק בה להרגיש את עצמו כחי וקיים. זה נקרא להשתוקק לבורא.

שאלה: כאשר אדם משתוקק למשהו, הוא מחפש תחבולות איך להשיג את הדבר, איך לרצות אותו. מהן התחבולות בהשתוקקות לבורא?

התחבולה היחידה היא שהאדם יקבל מלמעלה תיקון להגיע להשפעה. להשתוקק לבורא זה להיכנס לתכונת ההשפעה, לטבע ההשפעה. ואדם לא צריך לתאר לעצמו שהוא נפגש עם משהו מחוץ לו. אין "מחוץ לו". כמו שאדם מרגיש ירידות ועליות וכל מיני שינויים שעוברים בו, כך הוא מרגיש בתוכו שינוי, שהוא כולו השפעה. וזה נקרא שהוא התקרב לבורא. הבורא מתלבש באדם. אין הרגשה וגילוי של הבורא בצורה אחרת, אלא בתוך הכלי, בתוך האדם.

אות ק'

ומהמתבאר תבין היטב, שהסתר זה שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו כדי שיבקשוהו, פירושו, דבר הסתר הפנים, שנוהג עם בריותיו, בב' הבחינות: הסתר אחד, והסתר בתוך הסתר (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "אמנם"). ומשמיענו הזוהר, שאל יעלה על הדעת, שהשם יתברך רוצה להשאר חס ושלום, בבחינת השגחה של הסתר פנים מבריותיו, אלא בדומה לאדם שמסתיר את עצמו בכונה, כדי שחברו יחפש אחריו וימצאהו, כן השם יתברך, בשעה שנוהג עם בריותיו בהסתר פנים, זה רק משום שרוצה, שהבריות יבקשו את גילוי פניו, וימצאו אותו. כלומר, משום שאין שום דרך ומבוא לבריות, שיוכלו לזכות באור פני מלך חיים, אם לא היה נוהג עמהם מתחילה בהסתר פנים, באופן, שכל ההסתר הוא רק הכנה בעלמא אל גילוי הפנים, כמבואר לעיל (דיבור המתחיל "והנה").

כפי שמבינים את ההסתרה בעולם שלנו, אם כבר יש הסתרה, הרי שהיא נכללת משני תנאים. תנאי אחד הוא שהאדם רוצה משהו שנסתר ממנו, והתנאי השני הוא שהאדם יודע מה הוא רוצה, ואיכשהו מתאר לעצמו שצורת התענוג הזאת קיימת. הוא נמשך לתענוג הזה, יש לו רצון שמכוון בדיוק לתענוג הזה והכרה בזה. חסר לו רק דבר אחד. המילוי שנמצא מחוץ לו, מילוי שהוא מתאר אותו בדיוק ויכול להשיג אותו כך שימלא אותו, חסר לו רק לקרב אותו מהחוץ אליו.

מה שאין כן, להסתר וגילוי הבורא אין לאדם קשר ישיר כל כך, כי יש כאן בעיה. ההסתר והגילוי של הבורא הוא ההסתר והגילוי של תכונת ההשפעה, שמנוגדת לאדם ולא נמצאת בו. ולכן לא ברור למי הוא יכול להשתוקק. האם הוא יכול להשתוקק להיות המשפיע? האם הוא יכול לתאר לעצמו שתכונת ההשפעה נמצאת מחוץ לו? איך אפשר שתהיה לו נטייה אליה בלבד, ושיהיו לו ייסורים מזה שהיא איננה עדיין?

האדם זקוק בוודאי למערכת של חברה, סביבה, ספרים, לימוד ויגיעה, ולפרק זמן ממושך שבו הוא נמצא בחוסר הבנה לגבי מה שקורה לו, ולגבי האופן שבו הוא מזמין את המאור הראשוני שיחזירו למוטב. עד שלאט לאט, ממש בהיסח דעת, קורים לו שינויים שמביאים אותו להרגשת ההסתר.

אחרי הרבה עליות וירידות, שינויים וייאוש, הוא מרגיש ש תכונת ההשפעה קיימת ושהיא התכונה החשובה ביותר, ושכדאי לרכוש אותה על פני מה שיש לו. כדברי הכתוב: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" [8]. הוא כבר מעוניין להגיע לתכונת ההשפעה.

השינויים האלה קטנים מאוד והדרגתיים, וצריכים לעבור באדם במשך זמן רב. אבל בסופו של דבר האדם מגיע למצב, שבמקום התכונות האגואיסטיות והמטרות שחשב שהן אגואיסטיות, הוא לאט לאט מתרצה בדברים שנמצאים כנגד הטבע הראשון שלו ממש. הוא בעצמו לא מבין איך זה קורה לו. פתאום הוא מתחיל להעדיף ולהעריך את תכונת ההשפעה, הוא רוצה להתרומם מהטבע הקודם, ובהחלט מוכן שיעשו בו ניתוח כזה. הוא מעוניין ושמח שישנו בו את כל היוצרות, שלא ישאר ממנו כלום מהעבר שלו, מהתכונות הקודמות שלו.

רק המאור העליון המחזיר למוטב יכול להביא לאדם החלטה כזאת, ונכונות שזה יקרה. שירצה לעזוב את כל החיוּת, הגישה והתפיסה של החיים האלה. "רז זה", כותב הרמב"ם, "מגלים לו לאט לאט" [9]. לאט לאט מגלים לו את התהליך, והוא מתחיל להבין אותו ולהיות בו בצורה הכרתית.

כמו שכותב הרמב"ם, של"נשים", ל"קטנים", ל"עבדים", לא מגלים. אלא לא בני האדם הם אלה שמגלים או לא מגלים. אף פעם לא. כל הגילוי הוא עבודת המאור. כשהכתוב אומר שמגלים לאט לאט, כוונתו לאור שמשפיע ומגלה. ודאי ששום דבר מחוץ לאדם אינו "מגלה לו רז זה". לא המעשים בידיים או בפה, ולא חשוב באיזה פעולות. אף אחד, כולל המקובל שנמצא ליד התלמיד, אינו מגלה לו שום דבר באיזשהו מעשה. בכל מעשה בעולם הזה אי אפשר לגלות שום דבר חוץ מגשמיות. אלא אם המקובל עוזר, אז הוא עוזר דרך המערכת העליונה. הכול מתגלה על ידי המאור.

ולכן אומר הרמב"ם, של"נשים", ל"קטנים" ול"עבדים" מגלים לאט לאט לפי היגיעה, לפי המידה שאדם משקיע את עצמו בזמן שהוא נמצא כ"עבד", או כ"אישה", או כ"ילד", כ"קטן". אז מגלים לו מלמעלה, אותו האור העליון "מגלה לו רז זה לאט לאט".

מהו "רז זה"? מה נקרא "לשמה"? שההשפעה חשובה יותר מהקבלה. אז האדם מתחיל להבין מה זה השפעה. זה נקרא "סוד". לפני כן הוא לא ידע, לא חשב, לא יכול היה לתאר לעצמו שזאת ההשפעה שהאור העליון מגלה. אלה כל הסודות שבתורה, כולם מתגלים במאור המחזיר למוטב שמתגלה לאדם.

אות ק"א

וזה שכתוב, שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו בתורה. כי ענין היסורים והצער, שהאדם משיג בשעת הסתר הפנים, אינו דומה, באדם שיש בידו עבירות ומיעט בתורה ומצוות, לאדם שהרבה בתורה ומעשים טובים,

כי הראשון מוכשר ביותר לדון את קונו לכף זכות, דהיינו, לחשוב שהיסורים הגיעו לו, מחמת העבירות ומיעוט התורה שבידו.

משאין כן השני, קשה לו ביותר לדון את קונו לכף זכות, שהרי לפי דעתו, אינו ראוי לעונשים קשים כל כך, ולא עוד, אלא שרואה שחבריו הגרועים ממנו, אינם סובלים כל כך, על דרך הכתוב רשעים ושלוי עולם השגו חיל, וכן לשוא זכיתי לבבי.

ומכאן תראה, אשר כל עוד שהאדם אינו זוכה להשגחה של גילוי פנים, נמצא, שהתורה והמצוות שהרבה, מכבידים לו הסתר הפנים במידה מרובה. וזה שכתוב, אשר הקדוש ברוך הוא מסתיר עצמו בתורה, ודו"ק [והתבונן היטב] כאן.

ובאמת, כל הכובד הזה שהוא מרגיש ביותר על ידי התורה, אינו אלא, כבחינת כרוזים, אשר התורה הקדושה בעצמה, קוראת אליו על ידי זה, ומעוררתו להזדרז ביותר, ולמהר ליתן את סכום היגיעה הנדרש ממנו, בכדי לזכותו תיכף לגילוי הפנים, כחפץ ה', והבן מאד.

מפני שאנחנו מתקרבים לדבר שמנוגד לטבע, אפשר להימשך אליו מתוך שמגלים את החסרונות שבמצב הנוכחי. והחסרונות האלה אינם דומים לחסרונות הקודמים, שהאדם השתוקק אליהם לפי הצורות האגואיסטיות הקודמות, ורצה לרכוש אותם. אלא בעל הסולם וכל המקראות מתארים את ההשתוקקות לרוחניות כ"חולת אהבה אני". אדם שמשתוקק לרוחניות חייב להיות ממש כמו מי שנמשך אחרי תענוג גדול מאוד. אבל התענוג שהוא נמשך אליו הוא בהשפעה, בתכונת ההשפעה.

"שלא לשמה" האחרון נקרא, שהאדם רוצה להגיע להשפעה באמת, שבתשעים ותשעה אחוזים הוא רוצה רק להשפיע, אבל אחוז אחד נשאר לו בעל כורחו, ולא יכול להיפטר ממנו. ועל האחוז האחד הזה הוא עדיין תלוי בגשמיות ולא יכול לעשות כלום. וזה הצער הגדול שלו, שלא מסוגל להתנתק מהאחוז האחד הזה.

מכאן מובן, שרק המאור המחזיר למוטב יכול להביא את האדם למעמד כזה, שבו זה יקרה. לכן ההסתרה שמקבלים מהתורה, בהרגשה שהבורא מסתתר בתורה, באותם התיקונים שצריכים להתבצע בנו, שרק על ידם ובתוכם הוא מלובש ושם מגלים אותו, דווקא היא מביאה את האדם להסתכלות נכונה. הוא חודר לגילוי הבורא דרך תיקוני הכלים שלו ותולה את האחד בשני, ורואה שהבורא מתלבש בהם בצורה כזאת. ואז מסודר לו גילוי הפנים בצורה הנכונה, דרך ההתפתחות עם המאור שמחזירו למוטב.

אז האדם מפענח נכון את כל הרגשות והמחשבות שעוברות דרכו, כי הוא רואה שהבורא מתלבש בתוכו, ומוסר להבנה ולהרגשה שלו את כל היסודות שהוא צריך, כדי דווקא על פניהם לגשת לגילוי הבורא. כלומר הוא מגלה שהבורא מתלבש בו, אבל בצורת ההסתר, ושהבורא משנה בו את כל היוצרות. הוא מגלה שהתורה והבורא הם כאחד, ככוח אחד שמתקן וממלא ומחזיק אותו, ושאותו הכוח הוא שהעביר אותו דרך כל השלבים שעבר קודם בהסתר כפול והסתר רגיל, ובכל החיים הגשמיים המנותקים מההבנה וההרגשה הרוחנית.

אז הוא מגיע לגילוי הבורא, לייחוד עימו. אפשר לקרוא על כך במאמרו של בעל הסולם, שנקרא "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך" [10].

שאלה: אם בסופו של דבר פעולת האור היא זו שעושה באדם את השינויים והתיקונים, אז מה נקרא "הִרבה בתורה ומצוות"?

פעולת האור נקראת תורה. המאור שמשפיע ומתקן את האדם, שמחזירו למוטב, המושג הזה נקרא "תורה".

שאלה: נראה שהאדם הוא ש"הרבה בתורה ומצוות". האם הכוונה היא שהוא הצליח למשוך יותר אור?

נכון. לגרום לכך שהאור או שהכוח העליון ישפיע עליו ביתר שאת, ביתר עוז, ביתר עוצמה, זה נקרא להרבות בתורה. מכאן מובן שלהרבות בתורה זה לאו דווקא לימוד וכמות הידע ומספר שעות הלימוד, שזו היגיעה הכמותית. אלא צריכה להיות כאן יגיעה איכותית. האדם צריך לברר, על ידי מה בדיוק הוא גורם לכך שהאור ישפיע עליו בעוצמה, שתספיק כדי לשנות אותו. בזה האדם צריך לחקור כי זה העיקר.

עליו להתחיל מהסוף, מהעובדה שהאור משנה אותו. השאלה היא מה הוא צריך לעשות כדי שהאור ישנה אותו. העוצמה שהאור ישפיע על האדם תלויה בו. לכן עליו לברר איזה מעשה, מחשבה, פעולה או הכנה הוא צריך לעשות כדי שהאור ישפיע אליו.

אדם שלא יודע מה עליו לעשות, צריך לברר מהי הפעולה שלו, שדרושה כדי להזמין מהאור את ההשפעה המועילה ביותר. סביב הבירור הזה סובב כל העיקר של ההצלחה, של ההתקדמות. כך מגיעים לבחירה חופשית.

ובעל הסולם מסביר שהבחירה היא דווקא בזמן ההסתרה, בכך שמצליחים ללכד ולחבר סביבנו את כל האמצעים שיכולים לחזק אותנו בכיוון למאור המחזיר למוטב, ולחדד את הדרישה אליו, את הדרישה האיכותית והכמותית. הדרישה הכמותית היא באיזה כוח האדם רוצה את המאור, איך הוא צועק אל האור שישפיע. הדרישה האיכותית היא מה בדיוק האדם צועק לאור, מה הוא מבקש שהאור יעשה לו.

יש מי שצועק בכל כוחו, אבל צועק סתם, בלי לדעת על מה הוא צועק. ויש מי שצועק בפחות כוח, אבל ברור לו מה הוא דורש, יש לו דרישה מבוררת, משפט חד. דווקא מזה באה התוצאה הרצויה, כי הדרישה הזאת אומרת שהכלי מוכן, שהוא מכוּון לכך שישפיעו עליו.

הכול תלוי בהכנת האדם. אדם יכול לצעוק, אבל אם הוא אינו מוכן לפעולת האור, אז הוא צועק סתם. אלא האדם צריך לצעוק כך שהצעקה תהיה ככלי, כחסרון המכוּון בדיוק למה שהאור צריך לעשות לו כעת, לפי סדר המדרגה.

הוא צריך לדרוש כאילו הוא נמצא אצל הרופא וצועק: "תעשה לי זריקה, תפתח את הפצע ותוציא את מוגלה" הוא צריך לומר לרופא בדיוק מה לעשות. הוא חייב להגיע לצעקות כאלה, מבוררות, כי הם הכלים שעליהם האור ישפיע ויפעל. אחרת הרופא ירפא אותו, אבל הוא לא ידע מה הרופא עשה.

בעולם שלנו האדם לא יודע במה בדיוק הוא היה חולה ולמה, הוא רק יודע שהרופא ריפא אותו. מה שאין כן ברוחניות, מתוך שהאדם מגלה את המחלה ובכל צעד מבקש ריפוי, הוא מבין את המחלה. לפי זה הוא מבין גם את השׂכל של הבורא שהביא לו את המחלה, ואיך הוא ריפא אותה, ומתוך כך הוא משיג את הבורא. לפי הפצע שלו, הוא לומד את כל הרפואה. לכן, בכל צעד שאנחנו עושים, לפני שצועקים נכון, אנחנו לא מקבלים ריפוי.

יש הבדל גדול בין מה שאנחנו עוברים בעולם הזה ובין מה שאנחנו עוברים בעולם הרוחני. בעולם הזה אנחנו מתקדמים בכל מקרה. כך למשל ילד משחק, לא יודע למה הוא משחק, ובכל זאת מתקדם. לעומת זאת בעולם הרוחני, בכל פעם שמתקדמים מדרגה לדרגה, צריך יותר ויותר להשתתף בכל מה שקורה בצורה תבונית, הכרתית ורגשית.

שאלה: האם תחילת דרכו הרוחנית של אדם היא בכך שהבורא מראה לו ניצוץ מאורו, מסתיר אותו, ואז מתחילה הרגשת ההסתר?

מהרגשת הניצוץ מתחיל כל העניין. מההרגשה הזאת האדם מגיע לחוכמת הקבלה. אמנם הוא לא יודע מה זה ניצוץ, אבל מתוך שהניצוץ מתגלה בו, הוא מתחיל להשתוקק למצוא את המקור שלו. כך הוא מגיע לספר, לקבוצה, לשמיעה ולאמצעים נוספים. גם קודם הוא היה לידם, אבל לא הרגיש את היחס שלו אליהם. בדומה לבחור שבמשך שנים רבות הכיר איזושהי בחורה ולא הרגיש כלפיה דבר, ופתאום היא מושכת אותו והוא רוצה להתחתן איתה.

על מה שקורה ברוחניות, צריך ללמוד דרך הטבע הגשמי. והמשלים של המקובלים הם דווקא מהסוג הזה כמו המשל הזה על הבחור. ובדומה לו יש מי ששומע על חוכמת הקבלה, שלומדים אותה ומדברים עליה, אבל הוא לא מתעניין בה, עד שפתאום מתחיל להתעורר בו איזה עניין בחוכמת הקבלה. כמו אותו בחור, גם הוא מגלה רצון. על ידי מה? על ידי הניצוץ.

על התגלות הרצון לא שואלים מהאדם, כי אם יש לו רצון, אז יש, ואם אין לו, אז אין. אלא אחרי שיש לו רצון, כשהבורא מביא אותו למקום הנכון, לגורל הטוב, כבר יש לו בחירה.

שאלה: האם יש קשר בין טיב ואיכות היגיעה הקבוצתית, לצורה שבה האור משפיע על הציבור או על הקבוצה?

צריך להבין, שהעיקרון הרוחני הוא "כלל ופרט שווים".

נניח שאדם רוצה להגיע לרוחניות. הוא רוצה זאת באופן אישי, אין שום דבר בינו לבין האחרים, כל החיים לא חשב על אחרים, אלא על עצמו בלבד. כדי להגיע לרוחניות, הוא צריך לפענח את הכיוון שלו.

אם הוא רוצה להגיע לרוחניות, הוא צריך להגיע להשפעה. אלא שהכוח שלו קטן, ולגמרי לא מכוון להשפעה. כדי לכוון את עצמו להשפעה ולעשות מהכוח האחד הקטן שלו כוח גדול, שעדיין יהיה שלו, יש לידו המון בני אדם. מתוך כל בני האדם שלידו כדאי לו להתקשר עם אלה שנמצאים באותו הכיוון כמוהו, באותה המגמה. אם הוא מסדר את הכיוון שלו לאותו המקום יחד איתם, אם הוא מעביר את הרצון שלו דרכם, אם הם מתחברים יחד, אז הרצון שלהם הופך לרצון להשפעה. כי כל אחד מבטל את עצמו כלפי כולם, ובודק את המטרה שלו לפי מטרתם. הוא כבר לא מאמין לחיה שבו, לאגו שלו.

יוצא שבצורה כזאת האדם עושה איזשהו שינוי, מעין תיקון, ומתקרב קצת לעֵבר הרוחניות. בנוסף לכך הוא מחזק את הכוח שלו פי כמה וכמה, בהתאם לכמות בני האדם שאיתם הוא כלול, כי "כלל ופרט שווים". הרב"ש מסביר שאם האדם מתחבר למטרה עם עוד עשרה אנשים, אז הכוח שלו הוא פי עשר, בגלל שעשה מעצמו אפס לעומת חבריו שהם אחד [11].

יוצא שעל ידי החיבור למטרה עם עוד אנשים, האדם מתקן את הנטייה שלו יותר לכיוון ההשפעה. כי קודם הוא לא ידע מהי השפעה. ודרך הקבוצה, דרך האחרים, מתוך שביטל את עצמו, הוא כיוון את עצמו נכון להשפעה, ובנוסף לכך חיזק את הכוח שלו פי עשר. ובזה "האני" שלו נשאר "האני". הוא רק העביר את עצמו דרך מערכת הקבוצה, ותיקן את עצמו בכמות ובאיכות.

לכן האדם צריך לראות את הקבוצה כמכשיר, שבלעדיו לעולם לא יהיה מסוגל לכוון את עצמו נכון לרוחניות. ובלי שהקבוצה תחדד כל הזמן את החיסרון שלו שיהיה יותר נכון, יותר רוחני, לא יקרו לו שינויים. כי האור משפיע רק מתוך חסרונות.

שאלה: מה זה "צעקה לבורא", מה זה "לצעוק"?

"לצעוק לבורא" נקרא, לגלות חיסרון למאור המחזיר למוטב, או בשלב מאוחר יותר למאור שממלא את הכלים "על מנת להשפיע". צעקה לבורא זה חיסרון להשפעה. הבורא מתגלה באדם כתכונת ההשפעה.

שאלה: האם ההבדל בין הגישה של חוכמת הקבלה לבין הגישה בלימוד חוכמות העולם הזה, הוא שבלימוד קבלה האדם מבקש שינוי בתוכו, וכבר מרגע שניגש ללימוד עליו לצעוק לבורא?

כולם צועקים לבורא. אומרים שגם הגנב שנמצא במסתור ורוצה להצליח בגנבה שלו, לבו מתפלל לבורא.כל אחד מתפלל לבורא, אפילו הכינה הקטנה שמחפשת למצוא אוכל, גם הצעקה שלה, החיסרון שלה, הוא לאותו האור שצריך למלא אותה באיזו מידה, וגם זאת תפילה.

זאת אומרת, תפילה היא חיסרון, גילוי החיסרון. אז ודאי שכל אחד נמצא בחיסרון, כל החומר נמצא בחיסרון. בגלל זה הוא מסתובב וזז ונמצא בתנועה בלתי פוסקת, בדומם, בצומח, בחי, במדַבר, הכול נמצא בתנועה, הכול נמשך אחרי המילוי.

החומר היחידי שיכול להימשך לאט לאט, בתחבולות מיוחדות, לא אחרי המילוי שהוא מרגיש בצורה טבעית, אלא אחרי מילוי שונה לגמרי, אחרי אנטי מילוי, החומר הזה הוא דרגת המדַבר. לא דרגת החי, שבה אנחנו נמצאים עכשיו, אלא דרגת המדַבר שיכולה לגדול בנו.

פתאום יכולה להיוולד בנו איזושהי "חיה" שנקראת מדַבר, שזה איזשהו מושג, איזשהו רצון, איזושהי משיכה. כעת עדיין אין בנו את המושג הזה. המדַבר הוא דמות ההשפעה, דמות הבורא שיכולה להיוולד באדם. וכשהמדַבר הזה מתחיל לצעוק, יש לו צעקה אחרת. הוא כבר לא צועק למלא את הבטן שלו בתאווה, בכבוד, בשליטה, אלא לדברים שונים לגמרי.

תארו לעצמכם אדם שבתוכו יש את דמות הבורא. לְמה אדם כזה משתוקק, לְמה הוא נמשך, לְמה מופנות התפילות שלו, לְמה מכוונות הצעקות שלו, מה נמצא לפניו? נמצא לפניו מה שנמצא לפני הבורא. לכן "דעת התורה", שמגיעה מתוך דמות הבורא שבאדם "הפוכה מדעת בעלי בָּתים" [12], מדעת דרגת החי שנמצאת ברצונות האגואיסטיים.

אבל כך או אחרת, כל אחד צועק.

[1]קהלת ט, י.

[2]סוכה דף נב ע"א.

[3]ראה ר' יהודה אשלג, "מהות הדת ומטרתה", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 16.

[4]תהילים כג, מו.

[5]שיר השירים ב, ה.

[6] משלי ח, יז: "אני אהבי אהב ומשחרי ימצאנני".

[7] ראה ר' יהודה אשלג, אגרת 19, כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "אגרת 19 – שנת 1926", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון 2, 2008.

[8]תהילים קיט, עב.

[9] ראה רמב"ם, הלכות תשובה, פרק י: " לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט מעט".

[10]למאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 524.

[11]ראה ר' ברוך אשלג, "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך", מאמר ז, בתוך: שלבי הסולם (נביאים – כתובים), כרך ד.

[12]האימרה "דעת התורה הפוכה לדעת בעלי בתים" מיוחסת לר' יהושע פלק כ"ץ מלבוב (תחילת המאה ה-17), ספר מאירת עיניים לשולחן ערוך (לחושן משפט, סימן ג, יג): "פסקי הבעלי הבתים ופסקי הלומדים הם שני הפכים". לקריאה נוספת ראה ר' ברוך אשלג, "ענין נקיי דעת", מאמר שלב, בתוך: דרגות הסולם, כרך א'.

חזרה לראש הדף
Site location tree