אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 9 / אותיות ק"ה – ק"ח
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אותיות ק"ה – ק"ח

(שיעור 26 , 17 במאי 2007)

מבוא

יש בעיה להבין כמה דברים בהתפתחותו של האדם, כי מדובר בהתפתחות התפיסה של האדם במציאות קיימת, שאינה משתנה. האור העליון, שממלא את כל המציאות שהיא מלכות דאין סוף, המציאות הזאת קבועה וקיימת ללא שינוי. רק מהנקודה הפנימית המרכזית שנקראת מלכות דאין סוף, התפתח מישהו עצמאי, שהתחיל לחקור ולהבין איפה הוא נמצא. היצור הזה, שנקרא "אדם", כל הזמן מבקר את עצמו ואת המצב שבו הוא נמצא. לכן חוכמת הקבלה מדברת על מה שמשתנה בתפיסה של האדם, ולא על כך שמשהו משתנה לעומתו.

רק אם באופן הזה נתייחס לתפיסת האדם, לגילויים שהוא עובר במציאות שלו, נוכל להבין, קרוב ככל שניתן לאמת, את כל הדרגות שהאדם עובר בהסתר כפול, בהסתר רגיל, בשכר ועונש ובאהבה. זאת אומרת, לא שהבורא, האור העליון, המציאות, משתנים כלפי האדם ולעומתו, אלא שהכול תלוי בכלים. כמו שכותב בעל הסולם במאמרו "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך" [1].

האור נמצא במנוחה מוחלטת והכלים הם שמשתנים. לכן הכלים תופסים את עצמם כל פעם במצבים כביכול שונים. אלא שהמצבים הם עניין של תפיסה פנימית, לפי התיקון, לפי ההתפתחות לעומת האור העליון, שנמצא מחוץ לכלי או בתוכו. עד כמה שהכלי משתווה לאור, כך הוא מרגיש שהוא עולה יותר ומבין יותר, כך הוא מרגיש יותר את הכוח העליון.

לכן כשאומרים שהזדונות והשגגות משתנים, שהעבר משתנה, והעתיד נראה אחרת, זה הכול לפי מידת התיקונים שהאדם עובר ברצון לקבל שלו. לפי האיזון שלו, לפי מידת ההשוואה שלו לאור, הוא קובע את מצבו, הן כלפי העבר והן כלפי ההווה והעתיד.

למעשה אין עבר, הווה ועתיד. העבר שהאדם רואה, כבר לא אותו המצב הקודם שהאדם היה בו, כשהכלים בתוכו היו שונים. כשהוא מסתכל על אותו המצב מהעבר, זה כבר מצב אחר. אומרים, שאי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר, אלא הכול משתנה [2]. עבר, הווה ועתיד הם תופעות בכלים. גם את העבר והעתיד הכלי מרגיש בהווה, כך נראה לו שהדברים היו ויהיו.

בחוכמת הקבלה לומדים שהרגשת העבר, ההווה והעתיד מגיעה לכלי מתוך הרגשת האורות המקיפים. יש אורות מקיפים שיצאו מהכלים, יש אורות מקיפים שעדיין נמצאים בראש הפרצוף. יש אורות מקיפים שמקורם באור חוזר היורד, שגירש את הרשימות כתגין על האותיות, שאחר כך חזרו למקומן. כל התופעות האלה שקורות בהווה, נותנות לאדם את הרגשת העבר והעתיד. לכן מי שלא עובד עם מסך, היינו מי שנמצא בדרגת בהמה, אין לו הרגשת עבר ועתיד. אלא הוא דבוק רק בהווה.

ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם אינו מסביר את הרגשת העבר, ההווה והעתיד, אמנם שהיה רצוי לשמוע ממנו קצת יותר בנושא הזה, אלא הוא מסביר איך האדם מגיע לדרגת האהבה. כדי להגיע לדרגת האהבה, האדם חייב שכל הכלים שלו יהיו מתוקנים, גם הכלים מהעבר שעברו בהם תופעות בלתי נעימות.

בעולם שלנו אנחנו אומרים "על כל פשעים תכסה אהבה", אבל האהבה רק מכסה על הפשעים והפשעים נשארים בפנים. בכל רגע אפשר להוריד את הכיסוי, ושוב לגלות את הפשעים. ברוחניות זה קצת אחרת.

אדם שמגיע לתיקון הכלים, רואה שהוא רק חושב שהעבר שלו לא נכון. כשהוא מעלה את עצמו חזרה בסולם המדרגות: מהזדככות הכלים מלמעלה למטה להתעלות הכלים ורכישת המסך מלמטה למעלה, הוא רואה בוודאות שאין רע ושלא עבר עליו שום רע. אמנם לנו, הדבוקים בזמן, קשה להבין איך יתכן שכל הרגשות שהיו לנו בעבר, לא היו, אבל כך זה ברוחניות. מתוך תפיסת המציאות הזאת, כשמשיגים אותה, מבינים שבעולם הרוחני, מעל הזמן, אין עבר.

אות ק"ה

ולפיכך יש להבין, איך אפשר לו לאדם לזכות לאהבתו יתברך בבחינה כזו, אשר ירגיש וידע, שהשם יתברך עשה לו טובות נפלאות תמיד, מעת הולדו ואילך, ולא עשה לו שום גרם של רע כל שהוא, מעודו ולתמיד, שהיא בחינה ב' של אהבה (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "הא'").

זאת אומרת, האדם חייב להגיע לתפיסת המציאות האמיתית, שלפיה הבורא הוא טוב ומיטיב לרעים ולטובים בכל הזמנים. אבל איך האדם יכול להגיע לכך, אם הוא חווה בכלים שלו הרגשות שנקראות ייסורים? בהסתר כפול הוא קובע מתוך הייסורים שהבורא הוא רע, ושיש סיבות רבות לרע ולא רק שורש אחד. בהסתר רגיל הוא קובע שההרגשה אמנם רעה, ובכל זאת יכול להיות שהיא מגיעה אליו משורש אחד. זאת אומרת, בהסתר כפול ובהסתר רגיל יש לאדם זדונות ושגגות. הוא משייך אותם או לעצמו או לבורא, ובכל זאת יש לו אי הבנה ותפיסה לא נכונה של הקשר ביניהם.

אם זה המצב, איך אפשר להגיע לאהבה שלמה? אהבה שלמה זה גילוי הבורא כמו שהוא, כטוב ומיטיב לרעים ולטובים. ואיך יכול להיות שהוא אף פעם לא גרם רע? ואם "אין עוד מלבדו", מי עוד יכול לגרום רע? איך יכול להיות שאף פעם לא היה רע בעולם, לא ייסורים, לא כאב ולא כל דבר אחר שאינו "אהבה חלוטה" ועולם אין סוף, שלם ונצחי? איך יכול להיות שהאדם פתאום מגלה, שהוא תמיד נמצא באותו מצב? ומה עבר עליו עד הגילוי, האם הוא היה בערפול, בחלום?

אות ק"ו

וכדי להבין זאת, לדברי חז"ל אנו צריכים, שאמרו שהעושה תשובה מאהבה נעשו לו הזדונות כזכויות. פירוש, שהשם יתברך, לא בלבד, שמוחל לו הזדונות, אלא כל זדון ועבירה שעשה, מהפך השם יתברך למצוה.

בצורה ארצית אי אפשר להבין מה זאת אומרת, שהבורא הופך לטוב את מה שהיה לאדם רע, או שהוא משחק עם האדם ועושה לו רע, וכיוון שהאדם סובל הוא יקבל שׂכר. כמו שבעל הסולם מתאר באות ק"ח, במשל על היהודי והאדון שמכה אותו.

צריך להבין שכל ההבחנות האלה מגיעות לכלים של האדם לפי מידת תיקונו בהשוואת הצורה לבורא. ככל שהאדם מתקדם יותר בהשוואת הצורה לבורא, הוא מבין את הדבר האמיתי שקיים קבוע, ולא משייך את ההרגשה הרעה לבורא, שהבורא מסובב לו פעם רע ופעם טוב. אלא כל פעם הוא משנה את הכלים שלו, ולכן התפיסה שלו משתנה.

אות ק"ז

ולפיכך, אחר שזכה האדם להארת פנים במידה כזו, שכל עבירה שעשה, אפילו אותן שעבר במזיד, היא נהפכת ונעשית לו למצוה.

בהתפשטות הפרצופים, העולמות והספירות מלמעלה למטה, אנחנו לומדים שכל עניין העולמות הוא העַלמה שהאור העליון עושה על עצמו כלפי המלכות, כלפי הכלי, מתוך בחירתה של מלכות. כמו אורח כלפי בעל הבית, מלכות רוצה להסתיר את עצמה מבעל הבית ולהעמיד את עצמה בצורה עצמאית, כדי להגיע לאיזון עם בעל הבית, זאת אומרת להשתוות הצורה ולדבקות כתוצאה מכך.

כל המדרגות השתלשלו מלמעלה למטה רק כדי לתת לנו מידות שונות של השוואת הצורה בין בעל הבית לאורח, בין המלכות לבורא. במידות האלה, במדרגות שהשתלשלו מלמעלה למטה, יש לאדם יותר ויותר הסתרה בכל פעם. ובמידת ההסתרה, יש לו הרגשה של צער, חושך וחוסר קשר עם האור, עם התענוג, או עם בעל הבית. תלוי איך הכלי מפרש זאת.

אם הכלי מפרש את היחס שלו כלפי האור וקובע שהוא נמצא בחושך, במצב לא טוב ובייסורים, אז הוא בוודאי קובע את המצב הזה כרע. אבל אם הוא מתגבר על היחס שלו מתוך הרגש, ואומר שזה קורה לו דווקא מפני שמתוך המצב הזה הוא יכול לקבוע את עצמו כעצמאי, שזה המצב הטוב ביותר להשתוות עם בעל הבית ולקבל ממנו רק בתנאי ובמידה שהוא יכול להשפיע לו בחזרה, אז הוא רואה את המצב הזה כמבורך וטוב, ומברך את בעל הבית. הכול תלוי בצורה שבה הכלי מפרש כל פעם את מצבו, כהסתרה או כהזדמנות לגילוי וחיבור.

בעליה מלמטה למעלה, האדם מגלה שהזדונות והשגגות באים לו מצד שמאל כהסתרה, כחושך, ככאב, כייסורים, וכל פעם הוא מייד למעלה מהם, משתמש בהם בצורה המועילה והופך אותם לגילוי, לזכויות, ולאפשרויות להידבק בבעל הבית. הוא דווקא מברך על כך שכל פעם מגיע לו מצב חדש בצורת הסתר וכאב, ושהוא יכול להתעלות מעל הרגש ולקבוע יחס נכון למציאות. בזאת בעל הבית הכין לו אפשרות לגלות גם מצידו יחס נכון אליו, יחס של אהבה והשפעה.

הנה נמצא מחמת זה, ששש ושמח, על כל רגשי היסורים והמכאובים המרים, והטרדות המרובות, שעברו עליו מעודו, מעת היותו נתון בב' הבחינות של הסתר הפנים הנזכר למעלה, כי המה, הם שגרמו והביאו לו את כל הזדונות הללו, שנהפכו לו עתה למצוות, מסיבת הארת פניו יתברך המפליא פלאות כנזכר למעלה, וכל צער וטרדה, שהעבירו אותו על דעתו, ונכשל בשגגות, כבהסתר הא', או שנכשל בזדונות, כבהסתר הכפול (כנזכר למעלה אות נ"ב דיבור המתחיל "והסתר"), נהפך ונעשה לו עתה, לבחינת גרם והכנה רגילה, לקיום מצוה, ולקבל עליה שכר גדול ונפלא לנצח. ונהפך לו על כן, כל צער לשמחה גדולה, וכל רעה לטובה נפלאה.

אם האדם מתעלה מעל הרגשת הריקנות בכלים ויודע איך לבנות מעליה יחס נכון לכלים, אז הוא רוכש מסך, יחס יפה לבעל הבית, ואחר כך מקבל מבעל הבית. ויוצא שכל מדרגות ההסתרה הופכות להזדמנות להידבק בבורא.

מקובלים מסבירים, שמלמעלה למטה, ממלכות דאין סוף עד העולם הזה, יש תהליך של בניית מדרגות. והאדם שמתחיל לעלות באותן המדרגות חזרה לאין סוף, רואה לפי הצמצום ולפי המסכים שבכל מדרגה ומדרגה, שהבורא הכין לו כאילו מקום ריק (שרטוט 1).

שרטוט 1

בכל מדרגה ומדרגה בירידה מלמעלה למטה עומד לפני הנברא שולחן, ועל השולחן חמש מנות (שרטוט 2). בעל הבית אומר לנברא "בבקשה, תקבל", אבל הנברא לא רוצה לקבל. הוא רוצה להיות דבוק בבעל הבית, ולא באוכל. בצורה כזאת הוא מכסה במסך (שרטוט 2) את התענוגים ומעמיד את עצמו באיזון כלפי בעל הבית.

שרטוט 2

במידה שהוא מסוגל להיות כמו בעל הבית, הוא מקבל את האור הפנימי, ותו לא (שרטוט 3). זה העניין של המדרגות מלמעלה למטה, מאה עשרים וחמש מנות (שרטוט 3) של איזון שהולך ופוחת, עד שהמסך נעלם לגמרי.

שרטוט 3

מלמטה למעלה, בבניית עצמו, האדם מגיע למצב שבו אין מולו שולחן מלא כל טוב, ואין בעל בית. אין לו תענוגים ואין לו בעל בית. אבל המצב הזה של ההסתר (שרטוט 4), בא בדיוק מהמצב שכנגדו, מהמצב שיש בו בעל בית ויש בו תענוגים והאדם צריך לבנות את המסך שלו ב"אמונה למעלה מהדעת", כך שהתענוגים ובעל הבית מתגלים, והוא עומד נגדם. זאת אומרת, הוא חוזר ומשחזר את המדרגה מלמטה למעלה. מה שיש במדרגה מלמטה למעלה, הוא מה שהגיע לאדם מלמעלה למטה.

כך כל מצב מגיע כל פעם בצורה ההפוכה, כנגד המצב שלעומתו בירידה מלמעלה למטה. אלא שבירידה מלמעלה למטה היה הסתר על עבודת האדם, ובעלייה מלמטה למעלה יש הסתר על התענוגים של הבורא, על הופעת הבורא ועל הופעת המילוי.

נמצא שאנחנו פוסעים על אותן המדרגות, אלא בצורה ההפוכה. זה כל ההבדל. במצבי הירידה התגלו הרשימות מִשלם לבלתי שלם, ובעלייה ממטה למעלה הן מתעוררות להיפך מבלתי שלם לשלם (שרטוט 4). שום דבר לא משתנה, חוץ מהמגמה. כל מדרגה ומדרגה שהאדם רוכש היא למעשה אותה המדרגה שהייתה בירידה.

שרטוט 4

שאלה: מה זאת אומרת, שמלמעלה למטה היה הסתר על עבודת האדם ומלמטה למעלה יש הסתר על התענוגים?

מלמעלה למטה לא היתה עבודת האדם. מלכות דאין סוף, הנקודה האמצעית, החליטה על המצב של צמצום א' ועל השתוות הצורה. מרגע זה והלאה, הכול המשיך לאותו הכיוון. זאת אומרת, גם כשמלכות דאין סוף יורדת במדרגות העולמות וגם כשהיא עולה חזרה, מדובר באותו תהליך בלתי פוסק, שמלכות דאין סוף פועלת ומובילה. התהליך הזה יגמר רק בדבקות הסופית, בגמר התיקון, כשמלכות דאין סוף תחזור לאותו המצב (שרטוט 5).

שרטוט 5

לרדת מלמעלה למטה או לעלות מלמטה למעלה זה אותו דבר בשביל מלכות דאין סוף. מלמעלה למטה היא יורדת כדי לגלות את החושך, את הניתוק, את חוסר התלות בבעל הבית. היא חייבת לעשות זאת. כמו במשל על העשיר שלקח את חברו העני מהשוק לארמונו, מלכות מבינה שהיא נמצאת בארמון של בעל הבית. כשהעני נמצא בביתו של בעל הבית, הוא עושה על עצמו ניתוק והסתרה. אין תענוגים ואין הרגשת בעל הבית. הוא חייב להיות עצמאי. הוא מגיע להיות עצמאי, לא כדי להיפטר מהבושה או מהשליטה של בעל הבית, אלא הוא עצמאי כדי להגיע לאותה הגדלות ולאותו המצב מכובד של בעל הבית, שאותו הוא מעריך, שאין כמוהו [3].

ביחס למלכות דאין סוף, המגמה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה היא אותה המגמה, המשך של אותו הסדר. וכשאותה נקודת הניתוק נמצאת למטה, היא ממשיכה לממש את עצמה. חצי הדרך מלמעלה למטה זו הכנה. זו לא בדיוק חצי הדרך, כי אחרי ההשתלשלות ממעלה למטה ולפני שהמלכות ממשיכה לממש את עצמה ממטה למעלה, נמצא העולם הזה (שרטוט 6) עם כל ההתפתחות שלו. המימוש מתחיל מהרגע שבו מתעוררת הנקודה שבלב (שרטוט 6) ומעלה, כשהאדם מתחיל להיות עצמאי.

שרטוט 6

וכשהאדם מגלה את ההסתרה בדרך מלמטה למעלה, כשהוא מגלה את הזדונות והשגגות (שרטוט 7), הוא מגלה אפשרויות להעמיד את עצמו מעל התענוגים שעל השולחן ומעל גדלות בעל הבית, שהוא כל יכול, שאין יותר גדול ממנו, ועל השולחן שלו יש חמש מנות, תענוגים (שרטוט 7). גם התענוגים וגם הגדלות, ואפילו מציאות בעל הבית בכללה, חייבים להיות בהסתר. אחרת האדם לא יוכל לקבוע לעצמו מקום, שבו הוא רוצה לא להיות תלוי בתענוגים ובגדלות.

התענוגים וגדלות בעל הבית שאינם מגולים בעליה מלמטה למעלה והייסורים שהאדם מרגיש, הם מפני שהאדם עולה מלמטה למעלה והיחס שלו לגדלות בעל הבית ולתענוגים הוא בלתי שלם. במדרגה שירדה מלמעלה למטה והסתירה מעצמה בכוונה את גדלות בעל הבית והתענוגים, היה כלי עם מסך (שרטוט 7). המסך דחה הכול, גם את התענוגים וגם את בעל הבית. הוא לא רצה להכיר את בעל הבית כגדול, שרק בגללו הוא עושה משהו, ולא רצה להכיר בתענוגים, שרק בשבילם הוא פועל. וכשהאדם בא לאותו המצב בעלייה מלמטה למעלה, אותם התנאים מתגלים לו כהסתרה, אין גדלות בעל הבית ואין תענוגים.

שרטוט 7

אם האדם מסתכל על ההסתרה כעל מצב שבו אין לו כלום, לא בעל בית ולא תענוגים, אז אלה ייסורים (שרטוט 8). הוא לא מסכים ונמצא מחוץ לתהליך. אבל ברגע שהוא מבין שזה התהליך הנכון, ודווקא טוב שהוא מתגלה לו כך, ושהוא חייב להיות בתהליך הזה, אז הייסורים מההסתרה על גדלות בעל הבית ועל התענוגים, הופכים להיות לתנאים טובים, שמתוכם הוא יכול לגדול. הוא מקבל את התנאים האלה כאהבה מצד הבורא, שהכין אותם לאדם כדי לגדל. וכך, ההבנה של אדם את התנאים שהכין בשבילו הבורא, מביאה אותו לאהבה.

הדרגות האלה, אפילו דרגות הירידה, אינן דרגות של ירידה באהבה וביחס של האהבה אלינו, אלא הן דירוג כמה אפשר לתת לתחתון ביחס לכוחות שלו. אם התחתון חלש, נותנים לו קצת חושך. אם הוא גדול, נותנים לו יותר חושך. החושך שמתגלה בדרגה הראשונה הוא קטן, לעומת החושך שבדרגה העשירית, או בדרגה המאה, שאז הוא גדול יותר (שרטוט 8). האדם כל הזמן הולך מחושך קטן לחושך גדול יותר. אלא שהוא מכין את עצמו יותר, יש לו דרך תורה וניסיון. אבל הוא תמיד הולך לקראת חושך גדול יותר, כי המסך הגדול ביותר הוא באין סוף.

באין סוף בעל הבית מגולה והתענוגים מגולים, כי האדם מסתיר אותם מעצמו. קודם הוא רוצה להכיר את גדלות בעל הבית ואת גדלות התענוגים, ולא לקבל אותם לעצמו, אלא רק כאמצעי להידבק.

שרטוט 8

שאלה:מה ההבדל בין הסתרה לפני המחסום לבין הסתרה אחרי המחסום?

הסתרה אחרי המחסום היא הסתרה רצויה. אחרי המחסום אדם עובד עם ההסתרה בצורה תבונית, מועילה. מה שאין כן לפני מחסום הוא לא יכול להסכים עם ההסתרה. לכן הוא נקרא רשע גמור או רשע אינו גמור.

שאלה:תכלית הירידה מלמעלה למטה היא, שהנברא לא יהיה תלוי בבורא. האם בעליה מלמטה למעלה הנברא יוצר תלות בבורא?

לא. המדרגות מלמעלה למטה נעשו על ידי מלכות דאין סוף, שקיבלה מהבורא כוח להיות עצמאית. לעומת זאת, המדרגות מלמטה למעלה נעשות על ידי האדם עצמו, שהפך להיות עצמאי והוא אינו תלוי בבורא.

נברא שאינו תלוי בבורא, זה דבר והיפוכו. כי איך יכול להיות, שאדם לא יהיה תלוי בבורא? המקובלים אומרים, שהכול תלוי בבורא. כדברי הכתוב "הכול בידי שמים, חוץ מיראת שמים" [4]. זאת אומרת, שרק הרצון להיות "אני" שווה לבורא, לא תלוי בבורא. ועל כך נאמר "נצחוני בני" [5].

רק בנקודה הזאת הבחירה החופשית נותנת לאדם יכולת להיות בלתי תלותי. אם לא הנקודה הזאת, הבלתי תלותית, אי אפשר היה לדבר על אדם. האדם היה נשאר בחזקת דומם, צומח, חי.

נקודת האדם גדלה לאט לאט בתוך דומם, צומח, חי, כנקודה פנימית, כנקודה דאין סוף המרכזית. אל הנקודה המרכזית הזאת שעשתה את הצמצום והמסך, ואת כל ההשתלשלות מלמעלה למטה, האדם מוסיף בחירה. הנקודה עשתה חלל פנוי באין סוף, והאדם ממלא את החלל הפנוי הזה בעצמו, בעצמאותו.

שאלה:האם חוסר התלות בבורא שאדם מרגיש הוא מצב אמיתי, או שרק נדמה לו שהוא לא תלוי בבורא?

זה המצב האמיתי, לא נדמה לאדם שהוא בלתי תלוי. הבורא לא משחק איתו.

בכל הבריאה, מתחילתה ועד סופה, אין שום שקר. אמנם כתוב שהבורא משחק עם המלכות דאין סוף, עם לוויתן [6], וכל הבריאה היא כצחוק לפניו, אבל מדובר על היחס בין המדרגות. היחס בין קטן וגדול הוא כצחוק, כמשחק, ואין בזה שום שקר, לא מצד הבורא ולא מצד הנברא.

אלא שאנחנו לא מבינים זאת. כתוצאה מחוסר הכלים המתוקנים שלנו, נסתר מאיתנו שיש מציאות נוספת, מציאות שהבורא בעצמו כביכול לא יכול לברוא. רק על ידי התפתחות האדם שנמצא בהפכיות הצורה לבורא, רק מנקודת המשבר, מנקודת החושך, זה אפשרי. לכן האדם נעשה כשותף בכל דבר לבורא.

העניין הזה קשה להסבר. ככל שנרחיב בהסבר, נתבלבליותר. המציאות הנוספת הזאת מתגלה רק בחוש. השׂכל שלנו לא יכול לעכל זאת, כי הוא עובד לפי זמן, תנועה ומקום. רק אחרי שהחוש ניתקן האדם מרגיש את המציאות החדשה והכול מובן לו, רק אחרי ההרגשה, ולא ההפך.

במצבו הנוכחי, כשהרגש שלו עדיין לא מתוקן, השׂכל של האדם לא יכול להבין את המציאות החדשה. הוא לא מבין שהרוחניות היא עולם נוסף, חלל נוסף שלא נמצא בתפיסה שלו, בהרגשה שלו.

אנחנו לא מבינים שכל המציאות שלנו לא קיימת. אנחנו ממש נמצאים בניתוק מהטבע. רק נדמה לנו שאנחנו חיים וקיימים. כלפי הטבע, כלפי המציאות האמיתית, המצב שבו אנחנו נמצאים לא קיים, הוא קיים כביכול בשלילה.

אות ק"ח

וזה דומה, למעשה שמספר העולם, על יהודי נאמן בית אצל אדון אחד, שהיה האדון אוהבו כנפשו, וקרה פעם, שהאדון נסע לדרכו, והניח עסקיו ביד ממלא מקומו, והאיש הזה היה שונא ישראל, מה עשה, נטל ליהודי והלקה אותו חמש מכות, בפרהסיא לעיני כולם, כדי להשפילו היטב. וכאשר חזר האדון, הלך אליו היהודי, וסיפר לו כל שקרה לו. ויחר אפו מאד, ויקרא לממלא המקום, ויצוהו לתת ליהודי תיכף על יד, אלף אדומים בעד כל מכה שהלקהו. נטלם היהודי ושב לביתו, מצאה אותו אשתו בוכה, אמרה לו בחרדה רבה, מה קרה לך עם האדון. סיפר לה, אמרה לו, אם כן למה אתה בוכה. אמר לה, אני בוכה משום שלא הלקה לי אלא חמש מכות, והלואי היה נותן לי לכל הפחות עשר מכות, כי עתה היו לי עשרת אלפים אדומים.

הבורא הסתיר את עצמו בכוונה, נסע לדרכו, והשאיר במקומו את השונא, את מי שכלפי האדם הוא ההפך מהבורא. הוא עשה זאת כדי שמתוך הסבל שהאדם יסבול, יתגלו האהבה והשׂכר הגדול. דוגמאות כאלה לא מעידות על שלמות האלוקים: לתת מכות ולשלם לאחר מכן, זה לא דבר שנעשה מצד השלמות, מצד האהבה, מצד הכול יכול שעושה את הכול. בדוגמאות כאלה המציאות לא נראית לנו לגמרי הוגנת וישרה.

אלא צריך להבין שהשונא הוא טבע האדם. שרק מתוך הטבע שלו, ההפכי מהבורא, מתוך הניגוד בין הטבע שלו לבין הבורא, יכול האדם לקבוע את הנקודה שבה הוא עומד עצמאי, את נקודת הבחירה. ללא ההבדל בין האדם לבין הבורא, לא היתה בנברא מציאות של אדם, היה בו רק דומם, צומח וחי. כי המדַבר, דרגת המדַבר, חייבת להיות דומה לבורא, ולהיות דומה למישהו אפשר רק מהנקודה שכנגדו. לכן יש ניגוד בטבע.

למעשה, גם הניגוד הזה לא קיים. נקודת ה"יש מאין", שנבראה על ידי הבורא במחשבת הבריאה, היא הנקודה היחידה של הבריאה, נקודת היציאה מִבר לשלמות. הנקודה הזאת, הניצוץ הזה, הקטן, השחור, הנקודה השחורה הזאת בתוך האור, קיימת רק כלפי הנברא, כדי לתת לו את ההכרה, שיש משהו מחוץ לבורא, זה כל הישות של הנברא.

וכל הרע שנדמה לנברא כקיים, נובע מתוך גישה לא נכונה שלו למציאות. כמו אותו היהודי מהמשל, שהוכה. אם הוא היה מתעלה מעל הרגשת המקום והזמן, התענוגים היו מכבים בוודאי את הייסורים בין רגע. הוא היה מבין שהייסורים הם רק כדי להחזיק את התענוגים. כי חושך ואור תלויים זה בזה, ולא יכולים להתגלות זה בלי זה.

לכן מי שמסדר נכון את היחס בין הכלי לאור, על ידי המסך, מגלה את החושך הגדול ביותר ואת המילוי הגדול ביותר וקושר אותם יחד. אין לו שום בעיה עם הניגודיות ביניהם. המסך שמקשר ביניהם, דווקא מברך על החושך כמו על האור, ועל ידי הפער ביניהם מתגלה האהבה וגדלות הבריאה.

לכן ביחס אלינו, הקטנים, הכול תלוי בגישה שלנו לְמה שאנחנו מרגישים. אנחנו מרגישים את החושך, אנחנו מרגישים את האור, אנחנו מרגישים תענוגים גשמיים ואולי אפילו קצת תענוגים רוחניים, איזושהי התעלות מעל הגשמיות. כל ההרגשות האלה צריכות להיות תחת פיקוח, מתוך גישה של "לְמה אנחנו רוצים להגיע", ובהתאם לכך צריך לברר איך אנחנו מקבלים את כל ההכנות האלה, את כל המרכיבים והפריטים שבכל מצב ומצב. אין אפילו רגע אחד שבו האדם לא יכול להרכיב ולחבר את כל הפרטים האלה יחד, כך שבסופו של דבר יתנו לו מצב שלם. ולא חשוב איפה האדם נמצא.

לכן אין ייסורים, אין זדונות ואין שגגות. יש רק יחס לא מתוקן של האדם לאותו התענוג ולאותה גדלות הבורא, שהוא לא יכול לגלות, בגלל שהוא מתייחס אליהם לא נכון. הוא לא מתייחס לבורא ולתענוגים כאמצעי להיות עצמאי, אלא כחפץ. לכן ההסתרה נראית לו כייסורים. צריך להבין שהייסורים עצמם, הם כרוזים, כמו פצע שמתריע לאדם שיש לו בעיה, ועליו לטפל בה. כך, בגישה הנכונה, הנֵגע הופך מייד לעונג.

שאלה: לפי המשל באות ק"ח מצטיירת תמונה, שגם אחרי שהיהודי מקבל את המילוי, הוא עדיין נשאר בהגבלה, בחיסרון. אם גם אז הוא מצטער שלא קיבל יותר מכות, אפשר לחשוב שההתפתחות היא כל הזמן מהמכות. אחרת איך יתפתח?

אם האדם לא ישכח את המכות ממצב למצב, כמו שאנחנו שוכחים, אז את המצב הבא הוא כבר יקבל בהבנה ובשמחה. בהתגלות החושך, במכה, הוא יבחין מייד שהמכה באה כדי שיהפוך אותה לתענוגים, לטוב, לדבקות, כדי שיתעלה מעליה ויבין שהיא האמצעי, שאלה החסרונות שבכלים, שעל פניהם הוא יכול להתגבר.

מכה היא כלי שנותנים לאדם יחד עם המסך, אבל את המסך הוא לא רוצה. הוא רוצה כלי מלא ללא מסך. נותנים לו כלי רוחני מוכן, עם מסך, והוא לא רוצה אותו. הוא מרגיש שהכלי הזה הוא חושך בעבורו.

הייסורים שאדם מרגיש מגיעים ממצב רוחני, שאדם עוד לא מתאים לו. נותנים לו מצב רוחני שנקרא "כלי עם מסך", וכמו לילד קטן אומרים לו מה לעשות ומה לרצות, שאם יעשה כך, יהיה לו טוב, הוא יהיה גדול. אבל הוא לא רוצה. הוא רוצה את המתוק שבפנים, ולא את מה שבחוץ.

האדם צריך להתעלות בתפיסה שלו, בגישה שלו, מעל התענוג שנכנס פנימה, ולקבל את המצב במלואו, למרות שהוא "אחוריים" וחושך ולא נעים לו בוודאי. עליו לקבל את המצב ולקבוע שזה הכלי הנכון, שבו הוא צריך להיות, ואותו הוא צריך להעתיק על עצמו. אז לא יהיו לו ייסורים. להפך, תהיה לו הודיה לבורא, שנותן לו בכל פעם מדרגות חדשות, מצבים חדשים מוכנים. הוא ירגיש בזה אהבה.

הייסורים באים מפני שאדם לא רוצה לקבל את המצב במלואו, וכל פעם הוא צריך להכין את עצמו. אלא שיש לו את כל האמצעים להכין את עצמו, יש לו מורה, יש לו ספר, יש לו קבוצה. המצבים שמתגלים לאדם הם מצבים שלמים, אבל הוא לא רואה אותם כך. המקובלים אומרים שאנחנו כבר נמצאים במצב הרוחני, באין סוף, בשלמות, אלא שאיננו רואים זאת.

שאלה:אומרים שרק האור המקיף יכול לתקן את האדם, אז למה לנו להתעלות מעל ההרגשה, ולהצדיק, ולעבור את כל התהליכים עד שעוברים את המחסום?

אור מקיף יבוא לאדם רק בתנאי שהוא ירצה אותו. "ירצה אותו", זאת אומרת שיכיר, ישיג, ויבין פחות או יותר את כל מה שהוא צריך לעשות, את כל מה שהוא צריך לרצות, את כל היוצרות בשאלה שלו, בבקשה שלו, במַ"ן.

האדם צריך לדעת. כך הוא מכין את הכלי. הוא חייב להצטער על זה, להודות על זה, להשתוקק לזה ולברוח מזה. הוא חייב לבנות את היחס שלו לכל המרכיבים של המַ"ן, כי בסופו של דבר הם בונים לאדם את הרצון למצב המתוקן. רצון שאין לו, ואולי הוא לא רוצה אותו, אבל הוא מבין, שהוא הרצוי, ושהוא לא מסוגל להביא אותו, ושיש כוח עליון שרק הוא יכול לסדר לו אותו. את כל הכוללים האלה של המַ"ן, האדם חייב להרגיש. זה נקרא היגיעה שלו.

ואז, כשכל המרכיבים יהיו מחוברים יחד כחיסרון נכון, האור יתגלה כנגדו, יתגלה החיבור בין האורהמחזיר למוטב ובין החיסרון של האדם. האור המחזיר למוטב מגיע לאדם מהמצב הנכון, העליון יותר. ואם החיסרון של האדם עדיין לא מכוון במדויק כדי להיכנס ולהתחבר עם המצב המתוקן שלו, בהשלמה, זה כנגד זה, כזכר ונוקבא, אם עדיין אין לו חיסרון מלמטה שנקרא מַ"ן, מיין נוקבין, שבו יכנסו מיין דכורין, אז האור המחזיר למוטב לא יכנס ולא יפעל עליו.

לכן כל העבודה שלנו היא להגיע לחיסרון הנכון, ולא לברוח מבירורים. כתוב: "הכול במחשבה יתבררו" [7], במחשבה שעל פני הרצונות, על פני הרגשות.

שאלה: על איזה סבל ועל איזה תענוגים בעל סולם כותב? האם סבל זה חוסר השתוות הצורה עם הבורא?

בעל הסולם כותב על סבל ותענוגים שקשורים רק להתעלות האדם להשתוות לבורא. בחוכמת הקבלה מדובר על אדם שנמצא במגמה הנכונה, ומתוך כך יש לו סבל או שמחה. מי שכך סתם סובל או שמח, ללא כל קשר למגמה הנכונה, אינו נמצא בדרגת אדם, אלא בדרגת בהמה. לא עליו מדובר בחוכמת הקבלה.

[1]למאמר "הסתר וגילוי פנים של ה' יתברך" ראה בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 524.

[2]אחת מאמרותיו הידועות של הפילוסוף היווני הרקליטוס (Heraclitus), שחי במאה החמישית לפני הספירה לערך.

[3]ראה ר' יהודה אשלג, "מתן תורה", אות ח, בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 113.

[4]ברכות דף לג ע"ב.

[5]בבא מציעא דף נט ע"ב.

[6]תהילים קד, כו: "לויתן זה יצרת לשחק בו".

[7]ספר הזהר, חלק ב, דף רנד ע"ב: " וסליק גו מחשבה [...] ובריר פסולת מגו מחשבה, ואתבריר. [ועלה תוך המחשבה [...] וברר הפסולת מתוך המחשבה ונבררה]".

חזרה לראש הדף
Site location tree