פתיחה לחוכמת הקבלה (05.12.06)
בית "קבלה לעם"
פתיחה לחוכמת הקבלה
שיחה מתאריך 05.12.06
על הספר "מגדל בבל הקומה האחרונה"
הספר "מגדל בבל, הקומה האחרונה" נולד כתוצאה מהשתתפותי במשך מספר שנים בועידות של "מועצת החוכמה העולמית", WWC World Wisdom Council"". הועידות התקיימו בארוסה שבשוויץ, בדיסלדורף שבגרמניה, בטוקיו, בטורונטו, בבודפשט, וגם בארץ.
כתוצאה מזה, ובשיתוף עם הראש הארגון, ארווין לאסלו, פרופסור ופילוסוף ידוע, פעיל בינלאומי וחבר מאוד טוב שלנו שהיה מועמד לפרס נובל, נכתב הספר. למעשה ארווין לאסלו, כסמכות בנושא זה, כתב כשליש מהספר על המשבר העולמי הנוכחי. מפני שהוא משתתף גם בועדות באו"ם, וְועדות בינלאומיות, יש לו נתונים, וידיעה בזה, אפילו שלא מפרסמים את הנתונים לקהל.
החלק השני של הספר זו התשובה שלי למשבר ולמעשה לא שלי אלא זה מה שחוכמת הקבלה אומרת על כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור. שכל התהליך אכן נגמר במשבר, כמו זה המתרחש בעולם עכשיו. זהו משבר מטרתי, שכך אנחנו צריכים להגיע אליו, כדי לראות שהעולם שלנו לא יכול להתקיים עם האגו המתגבר, ואנחנו צריכים למצוא לזה פתרון. והפתרון הטבעי הוא, שכל התהליך הזה צריך להביא אותנו להחלטה, שיש עוד מימד אחר לקיום מעל המימד שלנו, ולשם אנחנו צריכים להגיע.
החלק השלישי של הספר הוא, תפקידה של ישראל בכל התהליך הזה. שאנחנו צריכים להוביל בתהליך הזה, שהוא כבר מראש כך מסודר. ואנחנו כעם הנבחר חייבים לבצע זאת, קודם כל בעצמנו, ואחר כך להיות כ"אור לגויים".
הספר הוא די אינפורמטיבי, ואני ממליץ לקרוא אותו. הוא קל מאוד, כמעט ואין בו קבלה, זאת אומרת, אין זו לשון קבלית, אלא לשון מודרנית מאוד, קלה, ומאוד מומלץ לכולם.
על ארבע ההקדמות לספר הזוהר
היום נדבר על ירידת הנשמות. אנחנו לומדים תמיד חלקים קטנים, וכל הזמן אני מוגבל בהסבר שלי, כי כל פעם באים אנשים חדשים וכדי שגם להם יהיה מעניין והם יוכלו להבין את השיעור, אני צריך לסיים את השיעור במשהו ולהתחיל את השיעור החדש בצורה שיהיה מובן גם למתחילים.
היום נלמד על המאמר "פתיחה לחוכמת הקבלה", שכשמו כן הוא פתיחה לחוכמת הקבלה.
בחוכמת הקבלה יש שני חלקים. חלק אחד שמדבר על מבנה העולמות והנשמות מחוץ לאדם. והחלק השני הוא איך האדם מפַתח את הנשמה שלו. אדם שנמצא בעולם הזה עדיין לא מרגיש שיש לו את החלק השני הזה, הוא מתחיל לקבל התעוררות כלשהי ונמשך למשהו לא ידוע. החלק הבלתי ידוע שבו, שנקרא "נקודה שבלב", מביא אותו לאיזה מקום, לקבוצה, לספרים, למישהו שמתחיל להסביר לו. כך הוא נע בתוך השדה הרוחני הזה, בתוך העולם שלנו, ומגיע למצב, למקום, שבו הוא יכול לפתח את הנקודה שבלב ולהגיע להתפתחותה עד שהיא מקבלת איזה נפח ובתוך הנפח הזה הוא מתחיל להרגיש עולם רוחני בנוסף לעולם הזה. החלק השני הזה נקרא "העבודה הפנימית" של האדם.
כל ספרי הקבלה נכתבו כמובן רק לצורך זה, היינו שהאדם יוכל לפי החיסרון שמתעורר בו להרגיש את העולם הרוחני. ודאי שמדַובר על אדם שיש לו חיסרון. אם אין לו חיסרון אז הספרים האלה ממש לא מושכים אותו והוא נשאר מחוץ ללימוד חוכמת הקבלה. אבל אם הוא נמשך, אז כל ספרי הקבלה הם כדי לפתח בו את החיסרון הזה יותר ויותר. עד שיהיה חיסרון גדול עד כדי כך, שיוכל להרגיש את העולם הרוחני.
כדי להביא לאדם את כל חוכמת הקבלה, כתב בעל הסולם ארבע הקדמות. אחת ההקדמות היא "מבוא לספר הזוהר", שבו מדובר על תפיסת המציאות. לפי תפיסת המציאות על פי חוכמת הקבלה כל המציאות שאנחנו מרגישים, היא מציאות שמצטיירת אצלנו, בתוכנו, ותו לאו. ואם אנחנו רוצים להרגיש מציאות אחרת, אנחנו צריכים לשנות את התכונות שלנו. לזה מיועדים כל ספרי הקבלה. אם נוכל לשנות את התכונות שלנו לתכונות רוחניות, אז נרגיש את העולם הרוחני. אם אנחנו לא נשנה את תכונותינו, נשאר בתוך הטבע שלנו, בעולם הגשמי. ועל זה בעצם כתוב ב"מבוא לספר הזוהר".
מלבד "מבוא לספר הזוהר" יש "הקדמה לספר הזוהר", שבקרוב נלמד לפחות חלק ממנה, במיוחד החלק ששייך למתחילים. הקדמה נוספת היא "פתיחה לפירוש הסולם", ועוד הקדמה היא "פתיחה לחוכמת הקבלה". אלה ארבע ההקדמות ל"ספר הזוהר". לפני שמתחילים את "ספר הזוהר", חייבים לעבור את ההקדמות האלו.
היום נעבור על הסעיפים הראשונים של "פתיחה לחוכמת הקבלה" ונשתדל להבין מהחלק הזה, מה נקרא "רוחניות" ומה נקרא "גשמיות", זה לעומת זה. מה הגֶדֶר והקשר ביניהם, איך אנחנו מבדילים בין זה לזה ועוברים מהחלק הגשמי לחלק הרוחני.
בחלק השני של השיעור, נלמד מאמר קטן, שמדבר על העבודה הפנימית של האדם. זאת אומרת, איך הוא צריך לכוון את עצמו כדי לרכז את תשומת הלב ואת כל החושים שלו, כדי לחדור דרך החומר לעולם הרוחני לכוחות הרוחניים, להרגיש אותם דרך החומר שלנו. כך בעצם אנחנו לומדים בשיעורי הבוקר שלנו, כך למדתי גם אני אצל הרב שלי, הרב"ש. למעשה זהו סדר הלימוד בחוכמת הקבלה: חלק שמדבר על החוכמה וחלק על העבודה הפנימית שלנו.
פתיחה לחוכמת הקבלה
אות א
"רבי חנניא בן עקשיא" חכם גדול, שחי לפני כאלפיים שנה " אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, (מכות כ"ג ע"ב)."
יש לנו עביות וכדי לזַכּות אותנו, לנקות אותנו, הבורא נתן לנו אמצעי שנקרא "תורה ומצות". לא "תורה ומצוות" שאנחנו מכירים מהחיים שלנו. כל ההגדרות בחוכמת הקבלה שונות לגמרי מאלו שאנחנו מכירים.
יש בנו תרי"ג רצונות אגואיסטיים ואת הכיוון שלהם אנחנו צריכים להפוך משימוש לעצמי לשימוש לטובת הזולת, לנתינה. ברגע שאני יוצא מעצמי, זאת אומרת, במקום לדאוג לעצמי, אני מתחיל לדאוג למה שמחוּצָה לי, אני מתחיל להרגיש מציאות אחרת, עולם רוחני.
יש בנו סך הכול שתי יכולות לקלוט את המציאות. יש מציאות שאנו קולטים מתוך שאנחנו מושכים לעצמנו. זו הצורה הטבעית שלנו, מה שנקרא הקיום שלנו כאן "בעולם הזה". ויש מציאות שאנחנו קולטים מתוך שאנחנו רוצים לצאת מעצמנו, החוצה. כל הצרות, כל הייסורים שאנחנו מרגישים, הם דווקא כדי לדחוף אותנו לקליטת המציאות מחוץ לנו, שנרצה לצאת מעצמנו, כי בתוכנו אנחנו מרגישים בעיות הולכות וגוברות, חוסר אונים וחוסר מילוי.
את המציאות שאני מרגיש בגישה של "ממני החוצה", אני מרגיש כמציאות רוחנית. זה ההבדל. והשינוי מ"לעצמי" אל "מחוּץ לי", נקרא "לעבור מחסום". השינוי הזה נעשה רק על ידי כוח מיוחד, שמגיע אלינו מאותה המציאות החיצונה. למשוך את הכוח הזה שיפעל עלינו ויעשה בנו את השינוי הזה, את ההיפוך הזה בקליטת המציאות, אנחנו יכולים על ידי הכוח העליון שנקרא "המאור המחזיר למוטב" או "תורה" או "אור".
לכן בעל הסולם אומר "רצה" הבורא "הקב"ה לזכות את ישראל", זאת אומרת, לנקות אותנו מהאגו שלנו, שנהפוֹך הוא - שקליטת המציאות תהיה לא במשיכה אלא בנתינה, "לפיכך הרבה להם", היינו נתן להם, "תורה ומצות", "מצווה" נקרא שאני מתקן כל רצון מתרי"ג הרצונות שלי, בכוונה על מנת לתת, להשפיע.
"ונודעשזכות הוא מלשון הזדככות, והוא ע"ד שאמרו ז"ל לא נתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (מדרש רבה בראשית פרשה מ"ד פסקה א')". "לצרף" זאת אומרת, לנקות. "ויש להביןענין הזכות הזה, שאנו משיגין ע"י תורה ומצות, וכן מהי העביות שבנו שאנו צריכים לזכותה ע"י תורה ומצות."
בעל הסולם אומר שבכל המציאות נברא רק דבר אחד - והוא רצון לקבל. הרצון לקבל נברא ב-ד' שלבים. נחזור שוב על ארבעת שלבי התפתחות הרצון, כי לא ניתן לעבור לשום הסבר אחר, אלא מתוך שנלְמָד את ד' השלבים.
בשלב הראשון יש בורא או אור שנקרא "המשפיע". הבורא רוצה לברוא את הרצון לקבל כדי למלא אותו. לכן נברא רצון לקבל. המשפיע, הבורא, נקרא גם "שורש" או "כתר" והרצון שנברא נקרא "בחינה א'" או "חוכמה" והוא רצון ליהנות, רצון לקבל. בדיוק כמו שהבורא רוצה לתת, בדיוק באותו כוח, באותו רצון, באותה איכות וכמות, הרצון הזה רוצה לקבל (ראו שרטוט 1).
שרטוט 1
כשהרצון לקבל מקבל את מה שהבורא רוצה לתת לו ונהנה מזה, הוא מתחיל להרגיש בתוך הרצון את הנותן כהרגשה נוספת בתוך התענוג. אלא שהרגשת הנותן מקלקלת לו את התענוג ומגלה בו יחס למישהו שנותן לו. הוא מרגיש את הנותן ומתוך זה מתחיל להרגיש, שהוא לא רוצה לקבל. בחצי השני של הרצון שלו כבר מתחיל להיות לו יחס מיוחד לנותן. לכן נבנה רצון אחר, שנקרא "רצון להשפיע", "בחינה ב'" או "בינה" - רצון לתת, להיות כמו הנותן לו (ראו שרטוט 2). זאת אומרת, בחינה ב' דומה לשורש, לבורא (ראו שרטוט 2), כך נעשה בה בהכרח, מפני שהמשפיע משפיע ונותן את ההרגשה שלו, "אני נותן לך".
שרטוט 2
כך אנחנו מרגישים גם בעולם שלנו, בחיים שלנו: אם יש לידנו, מישהו גדול יותר אנחנו נעשים דומים לו במידת מה אם אנחנו רוצים או לא. אנחנו מקבלים ממנו את ההתנהגות שלו, רוצים להידמות לו. זה הטבע. מפני שהבורא הוא הראשון והוא בונה אותנו, אז הוא מעביר לנו גם את הצורה הזאת.
לכן אם הרצון לקבל מרגיש את הנותן, הוא רוצה להיות בהכרח כנותן. לכן בחינה א' הופכת להיות לבחינה ב' ההפוכה מבחינה א'. אם בבחינה א' אני רוצה לקבל, הרי שבבחינה ב' אני בהכרח רוצה לתת, להשפיע. וכל זה, בגלל שבאור שבא אלי, יש גם תענוג וגם הרגשת נותן התענוג, שמישהו נותן.
בעולם שלנו ההרגשה שחוץ מהיותי מקבל יש גם מישהו שנותן, גורמת לבושה. ואת הבושה הזאת אני לא יכול לסבול. לכן אני דוחה את התענוג. אני רוצה להיות כמוהו, רק לא להרגיש את אי הנעימות. אני מתחיל להרגיש עד כמה שהוא שלם ועד כמה הוא נהנה שהוא נותן, וחושב למה שאני לא איהנה מזה שאני אתן?
קשה לנו לעכל את הדברים האלו מיד. אנחנו לא יכולים לדמיין לעצמנו עד כמה הנתינה היא למעלה מכל החסרונות, שאם אני נותן ונהנה אין לי שום הגבלות. זה מה שמרגיש ה"כלי" שמשפיע – הרי אנחנו מדברים על העולם הרוחני.
אבל כשבחינה ב' רוצה להשפיע, גם היא מגלה בחצי השני שלה שאין לה מה להשפיע. הבורא נותן. הבורא הוא האור, התענוג, משפיע התענוג, אבל הנברא שרוצה לקבל ואחר כך להידמות למשפיע - במה הוא יידַמה? הוא כמו ילד קטן שרוצה להידמות לגדול? באילו כוחות יעשה זאת? הוא מתחיל לחשוב "במה אני יכול להיות כמו המשפיע, באמת לתת", לא רק לרצות לתת, אלא לתת בפועל. הוא חושב איך להשפיע? איך אפשר לעשות זאת? (המחשבה הזו נולדה מבּינה, ולכן בינה נקראת "הבנה")
ואז הוא מגיע לפיתרון כלשהו. הוא אומר, "אם אקבל כדי להשפיע לנותן, אז אהיה כמו הנותן, שווה ממש לנותן, כי אקבל כדי לתת". הבחינה הזאת נקראת "בחינה ג'" של התפתחות הרצון (ראו שרטוט 3). הנברא התחיל מרצון לקבל פשוט, הפך לרצון להשפיע, ועכשיו הוא כבר מקבל כדי במשהו להשפיע. בחינה ג' נקראת "זעיר אנפין" או "תפארת". ("זעיר אנפין" זה "פנים קטנות" בארמית).
שרטוט 3
בבחינה ג' הנברא מקבל בכוונה לגרום לנותן תענוג. ומתוך שהוא עושה פעולה שבה הוא ממש דומה לנותן, הוא מתחיל להרגיש את עצמו כמו הנותן, כמה תענוגים יש לנותן שהוא נותן. אין לו שום חסרונות, אין לו שום הגבלות. יש לו נתינה, יש לו השפעה, יש לו תענוג בלתי מוגבל. ואת התענוג הבלתי מוגבל הזה, הנברא רוצה לקבל אותו וליהנות. זה "הרצון לקבל" (ראו שרטוט 4).
במה הרצון לקבל הזה, שנקרא "בחינה ד'" או "מלכות", שונה מהרצון שבבחינה א'? הרי רצון לקבל יש הן בבחינה א' והן בבחינה ד'. ההבדל גדול מאוד: בבחינה א' הרצון לקבל נולד בהכרח מהאור, ואילו בבחינה ד' הרצון לקבל בוחר בזה, הוא מרגיש שהוא בעצמו רוצה.
שרטוט 4
בנוסף לכך בבחינה א' הרצון לקבל הוא רצון רק לתענוג הקטן שמגיע אליו. מה שאין כן בבחינה ד' הרצון לקבל הוא רצון ליהנות מהמעמד של הנותן, מהמעמד של הבורא. הוא רוצה להיות כמו האור, כמו הבורא, כמו הנותן עצמו. זאת אומרת, ליהנות מהמעמד, מהנותן. להיות הנותן, וליהנות מהמעמד הזה.
לכן הרצון הזה הוא רצון גמור, רצון מהנברא עצמו ורצון ליהנות מהבורא. הוא נקרא "מלכות", כי הוא שולט ונקרא "נברא", כי הוא רצון גמור. לא יכול להיות שהאור יתפשט או איזו השפעה אחרת מלמעלה תתפשט ותעצור באמצע, אלא היא חייבת להתפשט דרך כל השלבים הללו. רק בשלב האחרון היא נעצרת ומורגשת בנברא.
לפעמים אנחנו מרגישים שבאה אלינו מחשבה כלשהי או רצון כלשהו. כשאנחנו מרגישים זאת, זה כבר בא אלינו אחרי כל ההתפתחות הקודמת. אנחנו רואים שהאדם מתפתח בהרבה שלבים. אי אפשר להגיד על טיפת זרע או על עובר קטן או אפילו על תינוק שהם אדם, אלא יש התפתחות הדרגתית עד שאנחנו אומרים, זה "אדם", יש בו משהו מעצמו – מגיל בר מצווה בערך.
כל ההתפתחות ההדרגתית מחויבת כדי להגיע לסוף, אבל אנחנו מתחשבים רק בצורה הסופית. לכן בעל הסולם מסביר באות ה' את כל שלבי התפתחות הרצון.
אות ה
"ואחריה באה בחינת ד'," הבחינה האחרונה, בחינה ד', שאותה ציירתי, "והוא כי גם הכלי דבחי"ג בסופו" -הרצון לקבל שנקרא "כלי", "התעורר להמשיך אור חוכמה במילואו כמו שהיה בבחי"א," כמו הרצון לקבל בבחינה א' רק עוד יותר, "ונמצא התעוררות הזו היא בחינת השתוקקות בשיעור הרצון לקבל שבבחי"א".
"ונוסף עליו", שבבחינה א' הוא רוצה רק תענוג ובבחינה ד' הוא רוצה בתוספת התענוג, ליהנות גם מהמעמד של הבורא. "כי עתה כבר נפרד מאור ההוא, כי עתה אין אור החוכמה מלובש בו אלא שמשתוקק אחריו, ע"כ נקבע צורת הרצון לקבל על כל שלימותו כי אחר התפשטות האור והסתלקותו משם, נקבע הכלי, כנ"ל, וכשיחזור אח"כ ויקבל בחזרה את האור, נמצא הכלי מוקדם להאור."
"וע"כ נבחנת בחינה ד' הזאת לגמר כלי. והיא נק' מלכות."
אות ו
"ואלו ד' ההבחנות" הבחינות "הנ"ל ה"ס עשר ספירות הנבחנות בכל נאצל וכל נברא". זאת אומרת, לא יכול להיות רצון, מחשבה או כל דבר אחר, שלא כולל עשר ספירות. למה עשר ולא חמש? בעל הסולם יסביר.
"הן בכלל כולו" של "ד' העולמות", זאת אומרת, כל המציאות נכללת מחמשת החלקים האלו, "והן בפרט קטן ביותר שבמציאות".אם נחלק את כל המציאות לחלקים קטנים, אנחנו יכולים תמיד לזהות בכל אחד - במחשבה, ברצון, בחומר, במה שלא יהיה, התפתחות של חמש הבחינות האלו. "ובחי"א, נקראת חוכמה, או עולם האצילות."
"ובחי"ב נק' בינה או עולם הבריאה. ובחי"ג נק' תפארת, או עולם היצירה. ובחי"ד נק' מלכות, או עולם העשיה." בחינה א' נקראת עולם האצילות, בחינה ב' עולם הבריאה, בחינה ג' נקראת תפארת או עולם היצירה ובחינה ד' נקראת מלכות או עולם העשייה. בחינת כתר נקראת "אדם קדמון" (ראו שרטוט 5).
בעל הסולם אומר שכל המציאות נחלקת לארבעה חלקים גדולים וגם בכל חלק יש ארבעה חלקים, ואם נחלק גם אותו עוד ועוד תמיד יהיו בו ארבעה חלקים. אם נצביע על משהו, על אטום קטן, על מחשבה, על כוח, על רצון, על כל מה שתגידו, חפץ קטן או גדול, בכל מקום שהוא נמצא, אם בעולם הגשמי, או בעולם הרוחני, תמיד בתוכו יהיו ארבעה חלקי התפתחות מהאור, שמגיע אליו.
שרטוט 5
כעת בעל הסולם ידבר על הנשמה, על התפתחות וירידת הנשמה. "ונבאר את הד' בחינות הנוהגות בכל נשמה, כי כשהנשמה נמשכת מא"ס ב"ה ובאה", היינו יורדת, "לעולם האצילות" (את עולם אדם קדמון ואת עולם אין סוף בעל הסולם מחשיב כאחד) "היא בחי"א של הנשמה." כי כל עולם האצילות הוא בחינה א'. "ושם עוד אינה נבחנת בשם הזה, כי השם נשמה יורה שיש בה איזה הפרש מהמאציל ב"ה," מהאור, "שע"י ההפרש הזה יצאה מבחינת א"ס ובאה לאיזה גילוי לרשות בפני עצמה".
הירידה מאין סוף לעולם האצילות, עדיין לא גורמת לנשמה להיות מנותקת מאין סוף, לכן היא עדיין לא נקראת "נשמה", כי היא לא נבדלת, היא עדיין לא ישות בפני עצמה. "וכל עוד שאין בה צורת כלי, אין מה שיפריד אותה מעצמותו ית'," מה זאת אומרת "אין בה צורת כלי"? שעדיין אין בה רצון בפני עצמו.
כל הרצון שיש בבחינה א' בא כתוצאה מהאור. האור ברא את הכלי, את הרצון, ולכן הרצון עדיין לא מורגש כקיים בפני עצמו, אלא כמו עובר. האם יש בו משהו משלו? לא.
"עד שתהיה ראויה להקרא בשם בפני עצמה. וכבר ידעת שבחי"א של הכלי אינה ניכרת כלל לכלי וכולה בטלה להאור, וז"ס הנאמר בעולם אצילות שכולו אלקיות גמור, בסוד איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. ואפילו נשמות שאר בעלי החיים בהיותם עוברים את עולם אצילות נחשבים כעודם דבוקים בעצמותו ית'. "
לכן בבחינה א' הנשמה עדיין לא נקראת "נשמה", אלא נכללת באור (ראו שרטוט 6).
אות ז
"ובעולם הבריאה כבר שולטת בחינה הב' הנ"ל,דהיינו בחינת הכלי של הרצון להשפיע, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם הבריאה," דרך עולם האצילות היא יורדת לבריאה, "ומשגת בחינתהכלי ההוא אשר שם," זאת אומרת, רצון להשפיע, "אז" בבחינה ב'היא "נבחנת בשם נשמה".
איפה נשמה נקראת "נשמה"? בעולם הבריאה (ראו שרטוט 6). " דהיינו, שכבר יצאה ונתפרדה מבחינת עצמותו ית'" יוצאת ונפרדת מעצמותו,מהאור, "והיאעולה בשם בפני עצמה להקרא נשמה. אמנם כלי זה זך מאוד, להיותו בהשואת הצורה למאציל, וע"כ נחשבת לרוחניות גמורה."זאת אומרת, בבחינה ב' הנשמה עדיין מאוד רוחנית.
אות ח
"ובעולם היצירהכבר שולטת בחינה הג' הנ"ל," שהנשמה יורדת הלאה היא משיגהאת בחינה ג', זאת אומרת, מתעבה יותר, יורדת יותר מהאור, מתרחקת מהאור, "שהיא כלולה מצורת הרצון לקבל, וע"כ כשהנשמה משתלשלת ובאה לעולם היצירה ומשגת הכלי ההוא," שיש בבחינה ג'. כי הכלי הזה רוצה לקבל וגם לתת.
ואז יוצאת "מבחינתהרוחניותשל הנשמה," זאת אומרת, היא כבר לא נשמה, "ונקראת בשם רוח," פחות מנשמה (ראו שרטוט 6). "כיכאן הכלי שלו כבר מעורב בעביות מועטת, דהיינו מעט הרצון לקבל שיש בו. אמנם עדיין נבחנת לרוחני, כי אין שיעור עביות זאת מספקת להבדילו לגמרי מן עצמותו ית' להקרא בשם גוף עומד ברשות עצמו." בקיצור, זה כבר לא כל כך רוחני.
אות ט
"ובעולם עשיה" שבה נמצאת הנשמה, "כבר שולטת בחינה הד'," הרצון לקבל דבחינה ד', העבה מאוד, "שהיא גמרהכלישל הרצון לקבל הגדול, כנ"ל." הרצון הגדולביותר. "וע"כ משגת בחינת גוף נפרד ונבדל לגמרי מעצמותו ית',"
זאת אומרת, בבחינה ד' היא כבר נקראת "נפש", ונקראת גם "גוף" (ראו שרטוט 6), "העומד ברשות עצמו. והאור שבו נקרא נפש,המורה על אור בלי תנועה מעצמו."האור נקרא "נפש", והכלי נקרא "גוף". "ותדע שאין לך פרט קטן בהמציאות, שלא יהיה כלול מכל האבי"ע." אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.
שרטוט 6
אות י
"והנך מוצא איך שהנפש הזאת",המצב שלנו, אנחנו (ראו שרטוט מס' 7), "שהוא אור החיים המלובש בהגוף, נמשכת יש מיש מעצמותו ית'", מהאור "ממש, ובעברה דרך ד' עולמות אבי"ע," מלמעלה למטה, "כן היא", הנשמה, "הולכת ומתרחקת מאור פניו ית', עד שבאה בכלי המיוחד לה, הנקראגוף"
בבחינה ד' יש אור וכלי, היינו רצון. ואם מדובר על הנשמות, אז האור שבבחינה ד' נקרא "נפש" והכלי נקרא "גוף". "ואז נבחן הכלי לגמר צורתו הרצוי." אמנם הכלי הזה, ה"גוף", הוא קטן, עכור מאוד ואגואיסטי, אבל בעל הסולם קורא לו "צורתו הרצוי". למה? כי הוא מנותק מהרוחניות, מנותק מהשפעת האור, ולכן הוא עצמאי.
"אמנם גם האור שבה נתמעט מאוד עד שאין ניכר בו עוד שורש מוצאו". הגוף והאור שבו, הנפש, מנותקים מרוחניות ולא מרגישים כלל שיש רוחניות. זה פירוש ש"לא ניכר בו עוד שורש מוצאו",כלומר מאיפה הוא בא.בעל הסולם אומר, שהמצב הזה הוא המצב הרצוי. למה? כי עכשיו הנברא עצמאי.
אנחנו מרגישים את עצמנו מנותקים מרוחניות וזה דווקא טוב, כי מהמצב הזה אנחנו יכולים לעלות בצורה עצמאית חזרה לאותו עולם אין סוף, להתקיים שם ולהיות שווים לגמרי לבורא, לנותן, בצורה נצחית ושלימה, לא כמו הרצון שנולד מהאור ואפילו לא מרגיש שהוא קיים בפני עצמו.
כשאנחנו נעלה חזרה דרך כל העולמות (ראו שרטוט 6), אז נעמוד כמו שאנחנו, בצורה עצמאית. ולכן בעל הסולם אומר: "עכ"ז ע"י העסק בתורה ומצותע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו," היינושהאדם מתקן את הרצון שלו שיעלה לדרגת האין סוף, אז האור שבתוך הרצון יגדל לאט לאט מנפש לרוח, לנשמה, ואחר כך לאור שנקרא "חיה" ול"יחידה" (ראו שרטוט 6).
האדם שעולה מלמטה למעלה בצורה רגשית, הבנתית, במודע, בגילוי, "הולך ומזכך את הכלי שלו הנקרא גוף, עד שנעשה ראוי לקבל את השפע הגדול בכל השיעור הכלול במחשבת הבריאה בעת שבראה" – את האור שנמצא בעולם אין סוף בכל שיעורו . "וזה שאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל" לעשות שיהיו זכים מהרצון האגואיסטי, "לפיכך הרבה להם תורה ומצוות." הבורא נתן לישראל אפשרות להיות עצמאיים, מנותקים מאין סוף, שבעצמם יוכלו לעלות חזרה.
זו צורת ההשתלשלות מלמעלה למטה בקיצור. יש כאן פרטים רבים, שעוד נלמד אותם אחר כך, העיקר הוא להבין את התמונה הכללית.
שרטוט 7
אות יא
"ועם זה תבין גדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות," על תיאטרון או תרבות אנחנו אומרים שהם רוחניים ועל אדם גס אנחנו אומרים שהוא גשמי, אבל מה הגדר האמתי להבחין בין רוחניות לגשמיות? אומר בעל הסולם, "כי כל שיש בו רצון לקבל מושלם בכל בחינותיו, שהוא בחי"ד, הוא נקרא גשמי והוא נמצא בפרטי כל המציאות הערוך לעינינו בעוה"ז." זאת אומרת, העולם הזה כולו גשמי. "וכל שהוא למעלה משיעור הגדול הזה של הרצון לקבל," למעלה מהעולם הזה, "נבחן בשם רוחניות, שהם העולמות אבי"ע" עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, "הגבוהים מעוה"ז, הם וכל המציאות שבהם. ובזה תבין שכל ענין עליות וירידות" שיש לנשמות, "האמורות בעולמות העליונים אינן בבחינת מקום מדומה ח"ו, רק בענין" של "ד' הבחינות שברצון לקבל,".
זאת אומרת, עד כמה שאנחנו משנים את הרצון שלנו, עד כמה שאנחנו יכולים להפעיל אותו בכיווּן כלשהו, בהתאם לכך אנחנו יכולים לנוע בעולמות, מהעולם הזה עד עולם אין סוף. "כי כל הרחוק ביותר מבחי"ד נבחן למקום יותר גבוה, וכל המתקרב אל בחינה ד' נבחן למקום יותר תחתון."
לכן אנחנו יכולים לחלק את כל המציאות בצורה פשוטה מאוד לשניים:למטה גשמי, למעלה רוחני והגבול ביניהם נקרא "מחסום" (ראו שרטוט 8). מה ההבדל ביניהם? ההבדל פשוט: למטה זה רצון לקבל ולמעלה זה אותו רצון, אלא שהוא עובד בצורה של נתינה. לכן הוא נקרא "רצון לתת". זה אותו כלי, אותם הרצונות. אם אני משתמש בהם כדי למשוך מכל וכל לטובת עצמי, יש לי תפיסת מציאות שבה אני מרגיש את מה שנקרא "העולם הזה" (ראו שרטוט 8).
אם אני עובד עם הכלי שלי, עם הרצונות שלי, בכוונה להשפיע, אם אני רוצה לצאת מעצמי, גם אז אני מרגיש בתוך עצמי, אבל אני מרגיש כבר את העולם החיצון – את עולמות אבי"ע ואת אין סוף (ראו שרטוט 8). בעולם הגשמי אני מרגיש את עצמי, בכלי שלי, שזה גוף, שהוא חי ומת. בעולם הרוחני אני מרגיש את עצמי בכלי רוחני, שנקרא "כלי" שהוא נצחי. זו הרגשה שונה לגמרי, כי תפיסת המציאות שונה לגמרי. אני מרגיש עולם שונה, אחר. והכל תלוי רק באיך אני קולט את המציאות – בתוכי, או מחוץ לי. והשינוי בקליטה נקרא "זיכוך".
שרטוט 8
זה בעצם מה שבעל הסולם מספר לנו בתחילת המבוא הזה, שנקרא "פתיחה לחוכמת הקבלה". זה קשה להבנה, אך לאט לאט תבינו. לא נורא אם לא מבינים, זה טוב מאוד, זה בסדר. יש מי שמבין ומי שלא, יש מי שמבין מעט, זה לא חשוב. למען האמת, בחוכמת הקבלה יש מין סוד גדול מאוד ונעים: כמה שאנחנו מבינים, זה לא עוזר לנו כלום. "לא החכם לומד", ממש כך. כי סך הכל, ההתקדמות לא תלויה בכמה שנבין.
יש אדם שיוצא מהשיעור וזוכר הכל בעל פה. יש כאלה אנשים, שממש מצלמים את כל השיעור. ויש מי שאחרי כמה חודשים לא יודע על מה מדברים, מה מסַפרים. הוא בא, כי הוא מרגיש שמשהו קורה לו, אבל הוא לא יכול להגיד אפילו מה. ובאמת אי אפשר להגיד מי יתפתח, באיזו צורה ובאיזה קצב, כי הכל תלוי בכמה שאנחנו מושכים על עצמנו אורות ממצב יותר גבוה.
סך הכל מדובר על עלייה בעולמות, אנחנו נמצאים בעולם הזה ורוצים עכשיו להיכנס לעולמות עשיה, יצירה, בריאה, אצילות, א"ק ואין סוף. כשאנחנו לומדים, אנחנו נמצאים בעולם הזה, מעליו נמצא המחסום ולמעלה ממנו העולמות הרוחניים (ראו שרטוט 9). מה התועלת מהלימוד? איך נשמה עולה? עכשיו אני קיים בתוך מה שנקרא "גוף", שזה הכלי שלי ובתוכי רוח חיים קטנה, מה שנקרא "נפש". זה כל מה שיש לי. איך אני עולה למצב עליון יותר? בעל הסולם מסביר זאת באות קנ"ה, בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
שרטוט 9
הקדמה לתע"ס, אות קנה
"ולפי"ז, יש לשאול, א"כ, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה," בשביל מה? הרי אנחנו בכל זאת לא מבינים בה כלום? "אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך","סגולה" זאת אומרת, לא לפי השכל , "לעוסקים בחוכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים," זה ברור לנו, שאיננו מבינים, "אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים," רק רצון צריך, אז "מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם." לפעמים יש חכם, שחושב שהוא מבין וכבר לא רוצה להבין, הוא רגוע; ויש טיפש, שלא יודע כלום ולא מבין מה קורה איתו ודווקא הוא מושך אורות מקיפים. (אני רואה שלאחר הסבר זה הוקל לכם. אני זוכר את עצמי.)
"פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא." לכל אחד ואחד יש בסוף כתובת שהוא חייב להגיע אליה. בזה אין ספק, כולנו נגיע. "אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו'" בגלגול הבא. אבל אף אחד לא רוצה עוד גלגול. החיים בעולם הזה הם כאלה, שעדיף לגמור הפעם. "עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמ"ש בזוהר, כנודע".
"והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו," היינו, להגיע לאין סוף, דרך כל העולמות, זאת ממש המטרה. "נבחנים לו" כל "אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו".אנחנו צריכים לעשות כלי גדול יותר ויותר עד אין סוף (ראו שרטוט מס' 10). כל פעם האורות צריכים להיות בנו גדולים יותר. ואז, אם אנו לומדים, כל האורות הגדולים מאירים לנו מלמעלה (ראו שרטוט מס' 10). למה? מה פתאום מגיע לנו, שהם יאירו לנו דרך המחסום, דרך הגבול הזה? בעל הסולם אומר שהם מאירים "בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו," מחכים לאדם.
"אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו".רבי חנניה בן עקשיא אמר ש"זַכּוּת" משמעותה לנקות, לֶזַכּוֹת את ישראל. אז האורות האלה מחכים עד שהכלי יהיה זך יותר, וכשהוא זך יותר נקרא שהוא "עולה" למעלה. "ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים." בתוך הכלים.
בכל עולם יש אור שלו. בעולם העשיה זה אור הנפש הגדול, בעולם היצירה זה אור הרוח, בבריאה זה אור הנשמה, באצילות זה אור החיה ובעולם אין סוף זה אור היחידה (ראו שרטוט 10).
שרטוט 10
"ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים," בשעה שחסרו לאדם הכלים הזכים האלו, שהאורות יתלבשו בהם, "הנה, בשעה שהאדם עוסק בחוכמה הזאת," הוא לא מבין כלום, רק שומע. ממש כך.
"ומזכיר את השמות שלהאורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו," הוא קורא פשוט את מה שכתוב בספר, או שומעמה שאומרים לו מתוך הספר, אפילו שלא יודע את השַׂפה, או לא יודע לקרוא. עד כדי כך, בקושי. לא חשוב. זה כבר מספיק.
"הנה הם תיכף" האורות האלה "מאירים עליו," מרחוק "בשיעור מסויים," דרך המחסום. "אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו," כאילו הוא עלה כבר למעלה, "מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. " הכלים שלו עדיין לא זכים. הוא לא זיכך אותם.
"אמנם ההארה שמקבל" מרחוק, רק מתוך שהוא שומע "פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה," גם שפע, קדושה וטהרה הוא לא יודע מה זה. שום דבר הוא לא יודע ולא מבין. זה לא חשוב. הוא מרגיש את התוצאה, כמו שאומרים "את ההבדל תרגישו בקופה". "שהמה" האורות האלה, " מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו".
לכן אין כאן שום בעיה. אנחנו צריכים ללמוד ולשמוע דווקא דברים שלא מבינים. ואי אפשר להבין אותם, עד שנעלה ונגיע, לכך שהאור יתלבש בכלי שלנו. לפני זה תמיד נהיה כמו תינוקות, ילדים קטנים שעושים משהו ולא יודעים מה שהם עושים. אלא שאת הילדים הטבע דוחף לבצע משהו, ואילו אנחנו בעצמנו, כמו קופים. בצורה כזאת לומדים.
זאת הצורה הנכונה של העלייה במדרגות. וזה לא רק מהמקום שלנו, שאנחנו נמצאים בעולם הזה ועולים למדרגה הרוחנית. אלא גם כשאני נמצא במדרגה רוחנית כלשהי, בעולם היצירה ורוצה לעלות ממנה לעולם הבריאה, זה אותו דבר. גם בעולם היצירה אני עומד עם הכלי שלי ואני כבר מבין מעט, מה זו רוחניות, אבל כלפי המדרגה הבאה, אני בכל זאת נמצא כמו ילד טיפשון.
אני לומד על המדרגה העליונה ולא מבין כלום ממה שאני לומד. מה זה "לא מבין"? אני איכשהו יכול לנחש, אבל זה לגמרי לא עוזר לי. האור המקיף שפועל מהמדרגה העליונה, פועל עלי ומושך אותי למעלה. זה נקרא ה"אור המחזיר למוטב". וזה נכון לאורך כל הדרך, מהעולם שלנו עד אין סוף. לכן לא להתייאש בגלל שלא מבינים. אף אחד לא מבין עד שמשיג בתוך הכלים שלו את התלבשות האור, רק אז הוא יודע מה קורה.
בשרטוט 7 ציירת את הגבול בין עולם העשיה לעולם היצירה, ואמרת שמשם צריכים לעלות, מדוע בשרטוט10 הגבול נמצא בין העולם הזה ועולם העשיה?
העולם הזה נקרא הדרגה אחרונה של עולם העשייה. בעל הסולם כותב על זה.
האדם הוא הישגי, יש לו שאיפה לעלות ולהרגיש את העלייה. האם כשאתה עולה בסולם, אתה מרגיש את זה על עצמך?
"עלייה רוחנית" זה השגה רוחנית, שאתה מתחיל להשיג את הכוחות שפועלים בטבע, עד שאתה מזדהה עם הכוח העליון ביותר, שנקרא בורא או טבע. הטבע בגימטרייה "אלהים", זה סימן שהם אותו דבר. בעל הסולם כותב על כך ב"מהות הדת ומטרתה" וב"מאמר השלום".
אם אנחנו מדברים על הטבע או אנחנו מדברים על הבורא, על אלוהים, זה אותו דבר. אם אנחנו מדברים על כוחות הטבע, או אנחנו מדברים על מצוות הבורא, זה אותו דבר. אלו כוחות וחוקים. כל השינויים שבנו, הם בעצם לקראת השגת המציאות הכללית, הכוללת. שאתה מתעלה מעל הזמן, מעל המקום.
הרמב"ם כותב, שהעולם שלנו נמצא תחת מהירות האור. וכל הפיסיקה שלנו, כל המדעים שלנו נמצאים תחת מהירות האור, כי זה הגבול שלנו, שאנחנו יכולים למדוד, להשיג, לתפוס. רוחניות נמצאת מעל מהירות האור הגשמי ובמימדים של נתינה. שם יש פיסיקה אחרת, שם זה חוכמת הקבלה, אותו מדע שמסביר את כל המציאות הרוחנית.
ואכן את כל המציאות ניתן לחלק לשניים, לשני חלקים. בחלק אחד, אנחנו עכשיו קיימים, בו אנחנו נמצאים ויכולים לחקור אותו על ידי המדעים שלנו, על ידי חמישה חושים שלנו, על ידי כל מה שיש בנו. יש עוד חלק מעלינו, שאותו אנחנו לא מרגישים.
יש לך נשמה, נקודה שבלב, תחילת הנשמה, שאתה יכול לפַתח אותה ולהרגיש בה מציאות נוספת. כמו שבחמישה חושים שלך – ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש – כך אתה מרגיש בחמישה חלקים של הנשמה – כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, או בחינת שורש, א', ב', ג', ד' – מציאות שנייה, נוספת, נתינה. אצלנו המציאות היא קבלה, והמציאות העליונה זו נתינה.
כי יש בורא, ויש נברא, יש מימד הבורא ויש מימד הנברא. לנו יש אפשרות לעבור למימד הבורא, לנצחיות, ללא הגבלה, לשלמות. מה שאין כן בעולם שלנו, אנחנו נמצאים כמו שאנחנו מרגישים. כאן, בעולם שלנו, זה מציאות של קבלה. יש לנו אפשרות לחיות בשני העולמות, בשתי הצורות האלו יחד, ולזה אנחנו צריכים להגיע. הכוחות שפועלים עלינו הם הכוח הכללי שנקרא "אלוהים", שמקיף את שתי הצורות האלה כולן ודוחף ומחייב אותנו, כל אחד מאיתנו, לעשות את העלייה הזאת, אם נרצה או לא נרצה, בעל כורחנו.
במה עוזרת לנו חוכמת הקבלה? הקבלה עוזרת לנו לעשות את כל הדרך בנעימים ובמהירות. ואם לא לומדים קבלה, אז הדרך ארוכה ומלאה ייסורים. בלימוד חוכמת הקבלה אנחנו מזרזים את הדרך, מבינים מהר יותר בשביל מה ולמה כל העניין, ומתוך שמתעניינים בה מושכים את האורות והם מושכים אותנו. אנחנו מושכים את האורות מלמעלה והם מושכים אותנו למעלה. זה העיקרון. פשוט מאוד. מה שאין כן אם לא לומדים את חוכמת הקבלה, אז מתקדמים על ידי ייסורים. מקבלים מכות הולכות וגוברות וחושבים רק איך לברוח מהן ועד שמוצאים דרך לאותה המטרה.
אם כן, האורות מגיעים מאותה המטרה, שאליה אנחנו צריכים להגיע, ולכן הם מושכים אותנו בצורה קצרה ונעימה. לכן המקובלים כותבים ספרים ואומרים שיש בזה סגולה נפלאה וראוי לפרסמה.
האם יש דרכים נוספות למשוך את המאור
זיכוך הכלים מושך אלינו את האורות מלמעלה, ואחת הדרכים לעשות זאת, עפ"י הבנתי, זה ללמוד קבלה. השאלה היא, אם אין דרך נוספת לזכך את הכלים, כדי לזרז זאת?
רק האור יכול לעשות את זה.
האם אפשר למשוך אורות בדרכים אחרות בנוסף ללימוד הקבלה?
אנו נמצאים בגוף שלנו מתחת למחסום והאור נמצא למעלה (ראו שרטוט מס' 11). אם אנו רוצים להגיע לאור, צריך למשוך אורות מקיפים. איך מושכים אורות מקיפים? אומרים המקובלים על ידי ספר קבלה.
וחוץ מהספר, מהיכן אני לומד?
אתה לומד מהלב שלך. בלב יש לך נקודה, זאת אומרת רצון. אתה חייב לרצות לעלות לאותו מצב מתוקן, וזו הבעיה, כי לפי הרצון אתה פונה לספר, לפי הרצון אתה מושך את האור. השאלה היא מנין ניקח רצון? האם כולכם מוכנים למשל לבוא לשיעור מחר בשלוש בבוקר? עדיין לא.
דרך אגב, זה לא עניין של לבוא בשלוש בלילה, לגמרי לא. אלא אפשר ללמוד חצי שעה ביום ולהיות באותו קצב התקדמות. מי שבא בשלוש בלילה רוצה להיות מחנך, מדריך. השיעורים לפנות בוקר הם קורסים למדריכים ולא לאנשים שרוצים להתקדם כמו שהם, כמו כל אחד. כך או כך, אפילו לחצי שעה ביום צריכים רצון. ואיפה מוצאים אותו? רצון אנחנו מוצאים כשאנחנו נמצאים בקבוצה. לכן אנחנו חייבים סביבה (ראו שרטוט 11).
שרטוט 11
בעל הסולם מסביר בפרק "בחירה חופשית" במאמר "החירות", שהסביבה קובעת לנו את כל הערכים. למעשה גם בלי לקרוא במאמר ה"חירות" אנחנו יודעים זאת. אם אנחנו מוצאים סביבה שהערך היחידי שלה הוא להגיע לאור ומקבלים ממנה שטיפת מוח, שרק המטרה הזאת שווה משהו, שחוץ ממנה הכול זבל, הכול אפס, הבל הבלים, אז רוצים או לא רוצים, בעל כורחנו אנחנו מתחילים להשתוקק לזה. כך אנחנו מבינים מתוך החיים שלנו. לכן אנחנו חייבים סביבה.
הסביבה בעצם קובעת לנו את גודל הרצון ולפי גודל הרצון אנו פונים לספרים וחושבים על מה שכתוב בהם פה ושם במשך היום. אנחנו כבר מתחילים להיות כלולים מהכתוב בהם. הסביבה פועלת עלינו, על צורת החשיבה שלנו, ואנחנו כבר מתחילים לחשוב על כך במשך היום. ולא רק לחשוב. כשאנחנו חושבים ונמצאים בעולם הזה, אז דרך העולם הזה אנחנו כבר מתחילים לזהות איך הבורא מתנהג איתנו. איך הכוח העליון משחק איתנו באמצעות כל מיני דברים.
אנחנו מתחילים לראות בכל העולם משחק שהבורא משחק איתנו. ואכן זה כך. זה לא נדמה לנו. אבל להיות בתוך המשחק הזה אפשר רק אם החברה תיתן לי כל פעם איזה דחף. לכן הסביבה חשובה כל כך. לכן אנחנו מארגנים כל מיני אירועים, וכשבאים ללמוד, באים קצת לפני השיעור, ונשארים גם אחרי, מתקשרים זה לזה. ויש עוד כל מיני קורסים וקבוצות. בקיצור, העיקר לקבל התרשמות מאנשים שבשבילם אותה הדרך ואותה המטרה חשובות.
בהמשך לדבריך לגבי הרצון, אני יודעת, שלרצון יש כוח חזק מאוד, ואם יש לאדם רצון חזק והוא ממקד את הרצון שלו, הוא יוכל להגיע למה שהוא רוצה.
אבל מניין יבוא הרצון?
מהסביבה, מהכוחות, מהיקום מהאלוהות.
אז הבעיה היא, שכדי להתקדם בבחירה חופשית, כדי להגיע לאין סוף, ולהיות קיים שם כעצמאי, אני צריך לפַתח את הרצון הזה לבד.
הוא לא יבוא מלמעלה. מלמעלה יבוא ההיפך הגמור. עוד מעט תתחילו להרגיש שפתאום אין רצון. תרגישו שאין כלום בקבלה ושאני מדבר כל הזמן אותו דבר. תתחילו לקבל מה שנקרא "הכבדת הלב". רק אם תקבלו תמיכה כלשהי מהסביבה, אז תוכלו להתקדם.
סביבה כמו מה?
סביבה, לא חשוב מה. זה יכול להיות רדיו, טלוויזיה, ספרים, או אנשים שנותנים לך את גדלות המטרה.
לפי תורת הפשט, מובן שאם אדם לומד תורה ומקיים מצוות הוא מגיע לזיכוך וקדושה גם בלי ללמוד קבלה. גם רב שלומד את הפשט כל החיים מגיע לתיקון שלו ולזיכוך שלו, ככה מובא בספרים לפי הפשט. אז איך אתה מסביר את שני הדברים?
לא חשוב אם זה רב או לא רב. מי שלא לומד קבלה, נשאר באותו מקום שבו הוא נולד ולא עושה שום תיקון על הנשמה שלו, כמו שהוא חי כך הוא מת.
אבל הרבנים מסתדרים בלי ללמוד קבלה.
אני לא רוצה להתווכח. אני אתן לך מקורות אחרי השיעור. תקרא מה שכותבים מקובלים, ולא אני. אדם שלא לומד חוכמה רוחנית, לא יכול לזכך את עצמו. הוא נשאר בדרגה שבה נולד. מה שקיבל ב"גירסא דינקותא" את החינוך שלו, כך נשאר. כך כותבים מקובלים.
אני מבין, שמתוך החינוך שלך, נראה לך אחרת. אני אומר לך, מה שכתוב בספרי מקובלים ולא מתבייש, ולא מפחד. מי שלא מקבל מלמעלה, דווקא על ידי ספרי הקבלה, את האור העליון שמזכך אותו ועושה בו מה שנקרא "מצוות", היינו תיקונים על הרצון האגואיסטי שלו, גומר את החיים עם אותו חשבון כמו שהתחיל. נקודה.
כתוב ב"הקדמה לספר פי חכם": "הנה נודע מפי סופרים ופי ספרים" ויש אם תרצו, מקורותרבים "אשר לימוד חוכמת הקבלה הוא מחויב בהחלט לכל אדם מישראל, ולולמדאדםכלהתורהכולה, ובקיבש"סופוסקיםבע"פ,גםממולאבמידותובמעשיםטוביםיותרמכלבנידורוולאלמדחוכמתהקבלה,הואמחויבלהתגלגלולבאעודפעםבעוה"זכדיללמודרזיתורהוחוכמתהאמת, שזהו מובא בכמה מקומות במדרשי חז"ל." כמו שנולד כך מת. זה הכול. ואנחנו רוצים לגמור את החיים עם חשבון אחר.
אל תתרגזו עלי, על התשובות האלו. כך כותבים מקובלים. ודאי שאני עורך הדין שלהם, אבל בכל זאת, הם אומרים זאת, וזו האמת. מה שאתה אומר, היה נכון בזמן הגלות. אבל לפי כל מה שאמרו המקובלים, עכשיו אנחנו נמצאים בזמן אחר ואנחנו חייבים לעלות מהמצב הזה, מהגלות.
לפי תורת הגלות זה נכון – לומדים ש"ס, פוסקים, לומדים מצוות, את המעשים בעולם הזה, את המנהגים, מקיימים אותם וכך שומרים את עצמנו. המקובלים בעצמם החדירו את זה בתוך העם ובצורה כזאת היינו צריכים להתקיים במשך אלפיים שנה. עכשיו מגיע שלב חדש ואנחנו צריכים לעלות מתורת הגלות לתורת הגאולה שהיא חוכמת הקבלה.
אתה יכול לפתוח את ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", בעל הסולם מסביר שם למה המקובלים עשו זאת. הרי כל הרבנים הגדולים האלה היו מקובלים. הם עשו זאת לזמן הגלות, כדי לשמור על האומה. אבל מתקופת ההשכלה והלאה, אפשר לומר שעוד מזמן האר"י, התחיל כל העניין של ההתקרבות לזמן הגאולה. והיום אנחנו נמצאים במצב פיגור . לכן רק חוכמת הקבלה חייבת להציל אותנו. אין משהו אחר. צריכים להוסיף רק אותה.
מה הקשר בין הרוחנית לבין הגשמיות בחיי היום יום. לפעמים בא אדם ופוגע בך, האם אתה צריך להתעלות על עצמך או לבטל את האגו שלך ולאהוב את הזולת, לסלוח לו, לא לריב איתו. יש קשר בין הדברים?
אתה שואל שאלה קשה מאוד. יש בעולם שלנו אנשים רבים שפועלים לטובת לזולת, אוהבים את הזולת, יפי נפש, ארגונים ירוקים שדואגים לאקולוגיה, מתנדבים בבתי חולים וכד'. הייתי קשור קצת לארגונים בין לאומיים כאלה, בין היתר גם בקשר לכתיבת הספר "מגדל בבל".
אין שום קשר בין הפעולות האלה ובין תיקון האדם ותיקון העולם. על הדברים האלה כתוב, "ואפילו כל אינון דמשתדלי באורייתא, כל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין". זאת אומרת, עושים את מעשיהם מתוך האגו. מעשים כאלה לא מתקנים אותנו. יוצא שהבורא מקלקל והם מתקנים, הרי הבורא עושה את הקלקולים בעולם ולא מישהו אחר, כדברי הכתוב "אין עוד מלבדו".
אם אתה משתמש נכון בכל הקלקולים בעולם כדי לחדור לעולם הרוחני, אתה מתקן את העולם. ואם אתה סתם מתייחס יפה לאנשים, אתה מקלקל את העולם וגורם בסופו של דבר למצב יותר גרוע. עובדה: בכל מקום בעולם שאנחנו רוצים לעשות משהו טוב, נעשה יותר רע, יותר מחלות, יותר רעב, הרבה יותר גרוע. זה מפני שהפעולות האלה לא תואמות את חוק התפתחות הבריאה, הן נעשות מתוך רחמנות.
אני מבין את האנשים האלה. גם אני מסתכל על הרע וכואב לי. אבל אם כואב לי סתם לפי הרגש, אני רק מקלקל. זה כמו אמא פולנייה שחונקת את הילד.
אבל יכול להיות, שאם הפרט ינסה לתקן את עצמו והסביבה הקרובה תושפע מכך, יהיה במקום ההוא תיקון של החברה. זאת אומרת, נוכל לעלות בדרגה אחת יותר למעלה.
למרות כל הפילוסופיות והחכמות אני רואה שהעולם נעשה גרוע יותר, אז כנראה שכל הפעולות האלה לא עוזרות. לפי המשבר הכללי שיש היום אנחנו צריכים בסופו של דבר להבין, שהגענו כבר לסוף כל השיטות היפות האלו. זה לא עוזר. אם אתה לא יודע את החוק הכללי שפועל במציאות ולא פועל לפי זה, אתה מפסיד ובגדול. היום אנחנו כבר לא מסוגלים להתקדם בצורה אחרת.
הטבע מתייחס אלינו בהתאם למידת ההתפתחות שלנו, כמו לילדים. אם הילד קטן, אתה לא דורש ממנו הרבה. ככל שהוא נעשה גדול יותר, מתחילים לדרוש ממנו יותר. אותו דבר איתנו, כלפי הטבע. ככל שאנחנו גדלים מדור לדור במשך ההיסטוריה, כך אנו חוטפים מכות גדולות יותר, כי חוק ההשתוות עם הטבע, שלפיו אנחנו חייבים להגיע להשתוות הצורה עם הבורא, עם האור, עם הטבע, פועל בהתאם לכמה שאנחנו כבר צריכים להיות מפותחים ומתאימים. היום כבר היינו צריכים להיות ברמה רוחנית כלשהי, אנחנו לא נמצאים ברמה הרוחנית ותיראה מה קורה לנו. מחר ודאי שהמצב יהיה גרוע יותר, כי אנחנו לא משלימים את החסר.
האם במעבר המחסום, רואים עדיין את אותה מציאות ורק היחס משתנה או שלחלופין מתגלים דברים שלא היו אף פעם, מין מציאות חדשה?
קודם כל מתגלים כוחות, שפועלים על הטבע שלנו בצורה ברורה לחלוטין. ואתה יודע את הסיבה והתוצאה, את המטרה של כל פעולה, שנקראת ההשגחה וההנהגה של הטבע הכולל, הכללי, שנקרא אלוהים.
בנוסף, את כל מה שנעשה בעולם הזה, אתה מתחיל לראות בצורה אחרת, מפני שאתה שינית את היחס, את הכלים הפנימיים שלך. הגדול, לעומת התינוק, מסתכל אחרת על העולם. הוא מבין מה קורה אחרי ולפני כל הלבושים האלו, אחרי כל מה שנמצא כאן, איך אנשים מתייחסים זה לזה. הגדול מבין את הפירוש הפנימי של הפעולות, את היחס בין בני אדם. מה שאין כן תינוק או ילד קטן לא רואה. אתה מתחיל לראות, איך העולם הזה כולו נמצא בהשפעה.
האם ניתן לעבור את המחסום, למרות שמבחינת ההתנהגות שלי אני מקולקל? נניח שאני כעסן לצורך העניין.
זה שאתה כעסן, אתה נולדת כך, אתה לא צריך לתקן את זה.
אבל ישנם כללי מוסר בסיסים.
כללי מוסר בסיסיים אפשר להשאיר בתוך המגירה ליד המיטה. כי זה באמת לא שייך לתיקון. זה טבע בהמי. אתה נולדת כעסן, היא רגזנית ואני עצלן. את זה לא צריכים לתקן. זה כמו בהמה, שכמו שהיא נולדה, כך היא מתקיימת. עד סוף החיים תהיה כעסן, דבר לא יעזור. לא צריכים לתקן את זה.
כשעולים לעולם הרוחני, כשעוברים את המחסום, נכללים בשני קוים (ראו שרטוט 12). קו אחד הוא האגו, "פרעה", "עמלק", "ג' קליפות הטמאות" – כל מיני הרצונות שעובדים מול הקו השני, שהוא הבורא, המשפיע, הנותן, "קדושה". כתוב: "זה כנגד זה ברא אלוהים" – זה מול זה עד אין סוף ששם שני הקוים מתחברים יחד (ראו שרטוט 12).
כשאנו נכנסים מהעולם הזה לעולם הרוחני, אנחנו קיימים בין קו המינוס לקו הפלוס, (ראו שרטוט 12) ואז מה שצריכים לתקן זה את כוח המינוס. את הקליפה שאני קולט אני צריך לתקן לפלוס. תיקנתי, שוב אני מקבל קליפה עוד יותר גדולה, כדברי הכתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". קיבלתי כוח עוד יותר גדול שוב אני צריך לתקן אותו, וכן הלאה. כך אני עולה במדרגות.
שרטוט 12
אז אנחנו לא צריכים לתקן את הבהמיות שלנו בכלל. היא נמצאת בעולם הזה. היא לא נגד הבורא, היא לא נגד ההשפעה. אנחנו מקבלים קליפות – זה עזר כנגדו, כנגד הבורא, ולא העולם שלנו, עם הגשמיות שלנו. לכן כל מערכת המוסר, כל המערכת היפה הזאת, שמלמדת אותנו להיות טובים, יפים בעולם הזה, זה לא תיקון לנשמה בכלל.
אדם רגזן? הוא יכול לנסוע לצרפת ולאנגליה וללמוד איך להיות מנומס. התיקון הוא לגמרי שונה, ממה שאנחנו רגילים. אני מאחל לך עוד מעט, לקבל את הכוחות השליליים האלו כך, שאתה תרגיש שיש מה לתקן.
לכן חוכמת הקבלה אומרת בפשטות, תעזוב את כל הטבע שלך, שיש לך עכשיו, תפסיק לדאוג שאתה רע, עצלן, רגזן, שאתה לא חשוב מה. תעזוב את זה. אתה חייב רק ללמוד. הלימוד ימשוך אותך למעלה מהמחסום, שם תתחיל לקבל כוחות רעים, שאתה צריך לתקן, כדי להיות דומה לבורא. שם, למעלה מהמחסום, ולא כאן למטה.
כאן זה רק בסיס כלשהו, שממנו אתה נכנס לרוחניות. אף אחד לא אומר לך לתקן את הדברים שאיתם נולדת. אתה נולדת איתם, אתה קיבלת אותם, למה אתה צריך לתקן אותם? אתה הרי לא אשם שנולדת איתם. אז למה עליך לתקן אותם? אתה רואה, זה כבר יותר קל.
חמשת החושים והחוש השישי
מתוך חמשת החושים שיש לנו, חוש המישוש הוא החוש החזק ביותר. האם ניתן לדרג את חמשת החושים?
ניתן לדרג, אבל זה לא יהיה כל כך נכון, כי זה תלוי בתקופות ההתפתחות. כתשעים אחוז מהמוח שלנו הם תאים ששייכים לחוש הריח וחוש הריח כל כך לא מפותח. יש לנו המון מקום בראש שמטפל בריח. חוש המישוש הוא אמנם חוש חזק, אבל הוא חזק למגע, הוא חזק בגבולות מסוימים מאוד. אתה לא יכול לבוא לבית משפט ולהגיד, "אני הרגשתי משהו". עד נקבע לפי הראייה, אפילו לא לפי השמיעה. כל או אחרת, החושים שלנו לא שייכים לתיקון הרוחני.
כשאדם מפתח את החוש השישי, האם ניתן לדרג אותו באיזו מידה?
החוש השישי לא שייך לחמשת החושים, האדם נשאר עם חמשת החושים גם לאחר שרכש את החוש השישי. החוש השישי שהוא מפתח נקרא נשמה עם חמשת חלקיה הפנימיים, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות או ה' הבחינות שעליהן למדנו, בחינת שורש, א', ב', ג' וד'. החוש השישי הזה נותן לאדם לחיות במרחב הרוחני. אז חמשת החושים שלנו, ההרגשה הגופנית שלנו, שאנו חיים, אנו יכולים להיות איתה ובלעדיה. הגוף יכול למות, אבל אנחנו כבר חיים, כבר קיבלנו מציאות, נולדנו בעולם הרוחני.
לכן בעל הסולם כותב, שאם אדם לא למד את חוכמת הקבלה, לא הגיע לתיקון המינימאלי, הוא חייב להתגלגל. כי רק מהעולם הזה, בזמן החיים שלו, הוא חייב להיכנס לעולם הרוחני. והלאה בעולם הרוחני, הוא כבר מתפתח.
מסגרת לתיקון
חסרים לי גבולות בתוך האין סוף הזה. אני יודע שלפי העולם החרדי, יש את עניין ההלכות. יש הגדרות, שמתוות אותך בדרך למעלה. אומרים לך תתפתח, תגיע לקבלה, אבל תגיע בדרך מסוימת. פה יש לי הרגשה, שאם אני בתוך תהליך חיפוש עצמי, באיזשהו מקום מותר לי להמשיך לחלל שבת, או לצורך העניין לא לשמור כשרות, אבל כל עוד אני מתפתח ומגיע לתובנות והבנות, זה בסדר. חסרה לי פה המסגרת ששומרת את הקדושה, ונותנת לקדושה להתפתח. ובאיזשהו מקום, אני מרגיש שפה הולכים קצת לאיבוד.
חוכמת הקבלה אומרת שכל אחד יישאר במה שהוא, במקום שהוא, בדיוק כמו שהוא. היינו, אם אתה חילוני, תישאר חילוני. אם אתה דתי, תישאר דתי. אתה דתי לאומי, חרדי, חסידי, או לא חשוב מה, כל אחד חייב להישאר באותו מצב כמו שהוא. ולשמור על אותו מצב בינתיים. עד שהלימוד עצמו יעלה אותו לדרגה הרוחנית. כי סך הכול, המסגרת, שבה אנחנו מתקיימים בעולם הזה, היא מסגרת טובה. זאת אומרת, היא שומרת על האדם, שהוא יישאר בזה.
חוכמת הקבלה אומרת בפשטות, שחוץ מזה שהיא נותנת לך אמצעי להתקדמות הרוחנית, היא לא כופה עליך שום פעולה. אסור לעשות זאת. כפיה זה לא חינוך. חינוך הוא רק מדוגמה. רק מתוך האור שיכול לבוא ולתקן אותך. וכתוב בצורה ברורה ביותר, "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". למה? כי "המאור שבה מחזירו למוטב". המאור, וחוץ מזה שום דבר.
לכן תראה איך אנחנו עושים הפצה. אתה רוצה תבוא, אתה לא רוצה אל תבוא. אתה רוצה, בלי כיפה. אתה רוצה, עם כיפה. אתה יכול להיות חרדי. אתה יכול להיות חופשי. אף אחד לא שואל אותך שום דבר. כי אין כפייה ברוחניות. אי אפשר לכפות ברוחניות. ברוחניות מדברים על תיקון הרצונות.
אם אני אלחץ עליך, שתקיים משהו בחיצוניות, אתה לא תתקן בזה את עצמך. אפילו תלמד את כל הש"ס ופוסקים, נניח שאני אחייב אותך, אתה לא תתקן את הנשמה. לכן כל אחד ואחד, נשאר במסגרת שהוא, בלי לקלקל ובלי להטיב שום דבר. אנחנו בכלל לא דנים בזה. אנחנו רק מטפלים במאור המחזיר למוטב.
מהו ה"מוטב" הזה?
"מוטב" זה להידמות לבורא, להגיע לנתינה, להשפעה. זאת אומרת, שכל תרי"ג הרצונות שבי, יתוקנו בכוונה על מנת להשפיע. זה נקרא "קיום המצוות". זהו.
לאט לאט נפתור את הבעיות האלו. קודם כל, אם אתם שומעים משהו ולא מרוצים, תגידו, אני אראה לכם את המקורות. כי אני לא מדבר דבר, שאין אחריו מקור. אלו לא מילים שלי ולא כלום. אני המוסר, המעביר. אז כל דבר שאתם שואלים, ורוצים לדעת מאיפה זה, "למה אתה אומר כך", תבואו אלי ותדרשו. אני אציג לכם את המקור. ודאי שאלו מקורות של מקובלים. אני סומך עליהם. מי חוץ מהם יודע מה קורה במציאות. בעיני הם הסמכות.
קודם דיברו על גמילות חסדים ועל מעשים טובים, ואמרת שאין צורך לתקן את מה שהאל מכוון לנו. איך אתה רואה את התפקיד של רופא ופסיכולוג?
רופא או פסיכולוג, לא חשוב מי, כל אחד חוץ ממקובל, שמביא לך את שיטת התיקון, כל יתר האנשים, בסופו של דבר מקלקלים. שוב, מה זה "מקלקלים"? הם לא מקלקלים, אם הם נמצאים בזמן ההסתרה, בזמן הגלות. אבל אם אנחנו מגיעים לסוף המאה העשרים, שאנחנו, כמו שכתוב עוד ב"זוהר", חייבים להתחיל תיקון בהמונים, אז כל יתר השיטות הן ממש לרעתנו.
כך קבע כבר האר"י, שמזמנו והלאה אנחנו צריכים להתנער מכל השיטות האחרות חוץ מחוכמת הקבלה, אחרת המציאות תפעל נגדנו. כך הוא קבע כמשיח בן יוסף. כל דבר שמסתיר לאדם במשהו את גודל המחלה שלו ולא עוזר לגלות מהי בדיוק, כל דבר שלא מסייע באבחון הנכון, לחפש ולמצוא את התרופה הנכונה, ודאי שהוא מזיק. מה התועלת מזה שאני אקבל תרופת הרגעה כלשהי, או משככי כאבים ובינתיים נרקבת לי הרגל?!
אז המקובלים מציעים לך לבוא ולקבל טיפול. כל השיטות הפסיכולוגיות למיניהן, בינתיים הן בריחה מהטיפול הנכון. כך אנחנו מגלים באנושות. כמה שאנחנו משתדלים לברוח מהצרות באמצעות כל מיני מערכות, הצרות בכל זאת מתגברות ופתאום חוזרות עלינו בגל גדול עוד יותר.