אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 14 / תפיסת המציאות (28.11.06)
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

תפיסת המציאות (28.11.06)

בית "קבלה לעם"

שיחה מתאריך 28.11.06

תפיסת המציאות

בחרתי היום נושא מיוחד מאוד, שהוא כבר מעין כניסה לחוכמת הקבלה. הנושא הוא תפיסת המציאות. עד כה דיברנו על נושאים שונים סביבו והיום אני רוצה לצרף ללימוד מספר מושגים מתוכו. למה? כי בעצם מזה מתחילים, מהלימוד איך אנחנו מרגישים את עצמנו ואת העולם שבו אנחנו נמצאים.

לפעמים אנחנו נכנסים לשינה, לאיזו תרדמה, מתעוררים ומרגישים את העולם שסביבנו, מרגישים את עצמנו קיימים במצב כלשהו. אבל אנחנו רואים איך ילדים רואים את החיים, וגם אנחנו היינו כך, ראינו את החיים אחרת, עברנו אותם וקיבלנו את העולם כל פעם בצורה אחרת. ונשאלת השאלה, מה זה "אני והעולם"?

אם הייתי מרגיש את עצמי אחרת והייתי תופס את המציאות בצורה אחרת, הכול היה שונה. החיים שלי, התפיסה וכל מה שאני מייצר בעולם הזה, המדעים, התרבות, החינוך וסדרי החיים, הכול היה שונה, הכול היה אחרת. לכן חשוב מאוד להבין למה דווקא כך אנחנו מרגישים את המציאות. אנחנו לא יכולים ללמוד את הדברים האלו בשום מדע, בשום חוכמה.

ככל שדברתי עם מדענים (גם אני מגיע מתחום המדע), והיו מקרים שהשתדלתי רבות כדי לכתוב יחד איתם על הנושא הזה, ראיתי שבלתי אפשרי לעשות זאת. קשה לנו מאוד למצוא מקום שממנו אנחנו יכולים להביט על עצמנו ועל העולם ולקבוע מה הם החיים בכלל, מהי התפיסה שלנו, למה אנחנו מרגישים כך. האם אנחנו יכולים לצאת מהרגשתנו ולראות את עצמנו ואת העולם הזה? נניח שלא היינו נמצאים בגוף, שכבר היינו מרחפים מעל הגוף ומעל החיים האלו בכלל, נניח שהגוף שלנו לא היה נמצא איתנו, איך יכולנו להרגיש את המציאות אם לא דרך חמישה חושים?

במשך התפתחותה ניסתה האנושות לראות את הדברים האלה בצורות שונות. הייתה תקופה שכולם חשבו שהעולם קיים כמו שהוא. זו הייתה התפיסה של ניוטון. לפי תפיסה זו אם האדם נמצא או לא נמצא בעולם, מה שהוא רואה זה מה שיש. אחר כך, בתחילת המאה הקודמת הגיע אינשטיין ואמר: "לא. התפיסה שלנו תלויה בנו, בצורה שאנחנו נעים ביחס לכל המציאות המורגשת כאן". אם אנחנו נעים במהירות גבוהה, הזמן שלנו ממש מצטמק, נמשך לאפס. גם המרחק נמשך לאפס ואנחנו יכולים להיות בכל מקום בבת אחת. אם המהירות היא אינסופית, אז הזמן שווה לאפס וכל המרחב מצטמק. ובכל זאת, גם לפי תפיסתו של אינשטיין מדובר על "אני" ביחס למציאות.

אחרי אינשטיין הייתה עוד התקדמות, תפיסת המציאות על פי יו אוורט. לפי תפיסה זו הפיזיקאים קבעו שהעולם הוא לא בדיוק כמו שאנחנו מרגישים אותו. אלא אם היו לנו חושים אחרים, אז היינו תופסים את העולם אחרת. אולי לפי צבעים שונים, כמו כלב שמרגיש במיוחד קטעי ריח, או נחש שמרגיש קטעי חום וקור. זאת אומרת, לאו דווקא בתפיסה כמו שאנחנו מרגישים בחמשת החושים שלנו.

לפי אוורט תפיסת העולם היא כבר לא תפיסת העולם ממש, שנמצא מחוצה לי באותה צורה כמו שאני מרגיש אותו. אלא התמונה שאני רואה, היא ממוצע של התכונות שלי ושל משהו שכאילו נמצא מחוצה לי. אני מרגיש רק את התמונה הממוצעת, את התוצאה. אם החושים שלי היו משתנים, אז הייתי רואה אולי תמונה אחרת. אם במקום אוזניים, היו לי למשל גלאים בתדרים שונים, אז הייתי רואה כמו שרָדָארים רואים, הייתי שומע גלי רדיו. אם היו לי מכשירים נוספים, הייתי תופס אחרת לגמרי את כל התמונה. היא אפילו לא הייתה נראית לי כמו דרך רֶנְטְגןֶ, אלא שונה לגמרי, בכל מיני חתכים. ובכל זאת גם בתפיסה הזאת מדובר על עולם, שאני רואה אותו בחתכים שונים, או שהייתי מזהה בו רק מוצקים ואת כל יתר הדברים לא הייתי מרגיש, או הפוך.

ואחר כך באה התפיסה של המקובלים, שבימינו גם המדענים מתקרבים אליה, אבל הם לא יודעים לתפוס אותה. התפיסה הזאת אומרת, שהעולם הוא דבר שאנחנו לא יודעים עליו כלום ולעולם לא יכולים להגיד מהו. אלא אנחנו תופסים קטע קטן ממה שנמצא מחוצה לנו, כפי שאנחנו מתפעלים ממנו.

על נושא זה אני רוצה לקרוא איתכם כמה קטעים ממאמרים, מהמקורות. אלו לא מאמרים שלי, אלא של בעל הסולם, רב"ש ומקובלים אחרים. עלינו להבין עד כמה הנושא הזה חשוב. אם נדע, שהמציאות היא תוצאה מהתכונות הפנימיות שלנו, אז נוכל כבר להגיע למצב, שנתחיל לשנות את התכונות הפנימיות שלנו ונרגיש מציאות אחרת. כמו שמרגישים את המציאות האחרת הזאת מלאכים, נשמות ויצורים למיניהם או אפילו בני אדם שכבר יודעים לשנות את החושים שלהם ולראות את המציאות בצורה אמיתית יותר, מוגבלת פחות בגוף שלנו, בחושים שלנו.

וזה כבר פֶּתח הכניסה לראיית העולם כמו שהוא, העולם הרוחני, העולם העליון, מחוץ לגוף שלנו. ואמר על זה כבר הרב שלי, הרב ברוך אשלג, במאמרו "עניין ההשגה הרוחנית" (המאמר מופיע בספר "שמעתי", שיצא גם בגרסת ספר כיס, שצריך להיות איתכם תמיד בכיס של כל אחד).

"ואין לנו לדבר, אלא ממקום שהחושים שלנו" של בני אדם, חושים שנמצאים אצלנו בגוף – ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, "מתפעלים מהאור המתפשט", אליהם "שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובאה לידי המקבלים בפועל. וזה דומה כמו שאנו מביטים על השלחן. אז לפי חוש המישוש אנו מרגישים שזה דבר קשה". אני מרגיש כך. למה? כי כך בנוי החוש שלי, שאני מרגיש שהשולחן קשה. "וכן מדת אורך ורוחב," שלו, "והכל לפי ערך חושינו". כך אני מרגיש אותו. אם העיניים שלי היו בנויות בצורה אחרת, אז הייתי מרגיש את השולחן בצורה אחרת. אלא כך הן תופסות אותו, באורך וברוחב.

"אבל אין זה מחייב שהשלחן יהיה נראה כן למי שיש לו חושים אחרים, למשל בעיני המלאך, בעת שמסתכל על השלחן אזי רואה אותו לפי חושיו". של מלאך. "לכן אין לנו לקבוע שום צורה בערך המלאך כי אין אנו יודעין את חושיו". אלא על ידי חוכמת הקבלה אנחנו יכולים לשנות את החושים שלנו, ואז לראות את המציאות בצורה אחרת. נתחיל להתרגל שזה אפשרי, אחר כך נראה כיצד ונתחיל להתקרב לזה.

"ומכאן, שכמו שאין לנו השגה בהבורא ית', ממילא אין לנו לומר איזה צורה יש להעולמות", הרוחניים, "בערכו, רק אנו משיגים בהעולמות בערך חושינו והרגשתנו". זאת אומרת, גם העולם הרוחני אם אני מרגיש אותו, תמיד משתנה במידה שאני משנה את התפיסה שלי, את החושים שלי. רק בעזרת חושינו אנחנו מרגישים את העולמות העליונים.

"וכך היה רצונו ית' שאנחנו נשיג אותו". זה רצון הבורא שכך נשיג ונרגיש אותו.כי בסופו של דבר בשביל מה הוא ברא אותנו מוגבלים כל כך, אם לא כדי שאנחנו בעצמנו, נשנה לאט לאט את חושינו. חמשת החושים שלנו, חוּשֶי בני האדם, הם פשוטים מאוד, פרימיטיביים, חושים שתופסים את העולם בדרגה הפחותה ביותר, הקטנה ביותר ובה הם גם נמצאים. לאט לאט עלינו להרחיב את החושים האלה, לפתוח אותם ובהדרגה נשיג את הבורא, במידה הבלתי מוגבלת שבכל המציאות.

"וזה פירוש: אין השתנות באור". סביבנו נמצא אור פשוט ואנחנו רק תופסים ממנו כל מיני צורות לפי מה שהחושים שלנו מציירים לנו. "אלא, כל השינויים הם בכלים", בכלים שלנו, "היינו, בחושינו, שהכל נמדד לפי הדמיון שלנו. ומזה תשכיל, אשר באם יסתכלו אנשים רבים על דבר רוחני אחד, אז כל אחד ישיג לפי הדמיון והחושים שלו. ולכן כל אחד רואה צורה אחרת. וכמו כן באדם עצמו ישתנה הצורה לפי מצבי עליות וירידות שלו, כמ"ש לעיל שהאור הוא אור פשוט, וכל השינויים הם רק במקבלים", בכלים.

זאת אומרת, אנחנו נמצאים בים של האור הפשוט, שממלא את כל המציאות ובהתאם לכמה שאנחנו תופסים ממנו, אנחנו תופסים ומציירים לעצמנו את המציאות. המציאות לא נמצאת מחוץ לנו, היא כולה בתוכנו. ולמה זה חשוב לנו כל כך? שוב אני חוזר לנושא שבו בחרתי, למה הוא חשוב כל כך ולמה הוא שער הכניסה לתפיסה האמיתית, איפה אנחנו, מי אנחנו, כי תפיסת המציאות משנה את כל חיי האדם.

אנחנו רואים, גם במסגרת העולם הזה, אם אדם משנה את תפיסת המציאות, אם הוא לומד משהו, מבין, משיג, משתנה בו משהו, הוא כבר מסתכל על החיים שלו בצורה אחרת. אם נוכל לחדור דרך התפיסה הזאת שמצטיירת בנו ולקבל חושים נוספים, שדרך החקירה בהם נראה מציאות עליונה יותר, במדרגות רוחניות, עליונות יותר ויותר, אז וודאי שנשנה את המצב שלנו, את היחס שלנו לחיים, את החשבונות שאנחנו עושים עם עצמנו, איך שאנחנו נמצאים בחיים שלנו, עם אילו מטרות אנחנו עובדים, לקראת מה אנחנו מכָוְונים את עצמנו.

לכן הלימוד על תפיסת המציאות חשוב לנו מאוד וחשוב מאוד לדעת שהמציאות יכולה להשתנות. מפני שהאדם, על ידי השינויים הפנימיים שלו, כאשר הוא קונה כלים נוספים, יכול להתחיל להרגיש מלבד העולם הזה גם עולמות רוחניים, מה שנקרא "להשיג" אותם. אז הוא נע בין העולמות ומתחיל להתייחס לעצמו בכל מיני צורות החיים. הוא מגלה את עצמו כמו בעולם שלנו גם בעולמות רוחניים. הוא רואה את הקשר בין העולמות, איך הוא יכול לסדר את עצמו בכל הזרימה האינסופית הזאת.

אם האדם רואה את עצמו רק בעולם אחד, אז נראה לו שהכול מתחיל ונגמר בזה ואת מה שלפני זה ואחרי זה הוא לא תופס. אבל ברגע שהוא מרחיב את התפיסה שלו, את הקליטה שלו בקטע של החיים שלו, אז גם מה שהיה קודם וגם מה שיהיה אחר כך, עוזר לו אפילו בשבעים שנותיו בעולם הזה, להשתמש בכל מה שניתן לו בצורה הטובה, הריאלית, הנכונה.

לכן כתוב ב"ספר הזוהר", שכל העולמות נבראו בשביל האדם. ושואל "ספר הזוהר", למה בשביל האדם? אנחנו חיים בעולם שלנו ואפילו אותו אנחנו לא מכירים ולא רוצים להכיר, מה התועלת בזה? מספיק לנו לדעת קצת: עבודה, בית, ומטבח, כי כל החיים האלו רק מביאים לי צרות. כמה שמכירים פחות, יותר בריא. אבל "הזוהר" אומר דווקא להפך.

מתוך שהאדם מתחיל להכיר את העולמות הרוחניים, הוא מתחיל להרגיש שהוא חי במרחב אינסופי, רוחני. שיש זרימת חיים בין העולמות ושהוא נמצא בהם מבלי שהוא יוצא מעולם אחד, ונכנס לעולם שני. אם האדם רואה מבחוץ את כל התהליכים האלו, כבר לא נראה לו שהוא מת, ושום דבר לפני זה ואחרי זה לא נמצא, אלא הוא כבר מתייחס אחרת לכל המציאות.

לכן חשוב מאוד לדעת שגם עכשיו, כאשר אנחנו נמצאים בעולם שלנו, יש לנו כלים מיוחדים ואנחנו צריכים להשתמש בהם כדי להרגיש את כל העולמות, כי כולם נבראים למען האדם. ה"זוהר" מתייחס לאדם שנמצא בעולם הזה, שיכול להרחיב את הכלים שלו ולהתחיל להרגיש על ידם את עצמו בכל המציאות.

יש קטע מעניין נוסף מ"מבוא לספר הזוהר", שאני מקווה שישנֵה לכם את התפיסה. (עליכם לבוא לשיעור עם הספר "קבלה למתחיל". כל שיעור יהיה יותר ויותר לפי המקורות. אני אמנם אסביר, אבל רצוי שיהיה לכם ספר ושתכתבו בו את מה שאנחנו לומדים, שאחר כך תדעו מה למדנו ואפשר יהיה לחזור על החומר בבית. קבלה אי אפשר ללמוד בקלות, אם רוצים לקנות אפשרויות להבין את מהות החיים, לא רק את החיים שלנו, אלא גם העליונים, צריכים בכל זאת להתעמק בה). נקרא אפוא ב"מבוא לספר הזוהר (אות י"ב)".

"ותדע, שאופן הד'", של תפיסת המציאות, "הוא מהות האיש כשהוא לעצמו בלי החומר".

מי אני בלי הגוף שלי? מיהו ה"אני", שנמצא שם איפשהו בפנים? אני לא יודע איפה לפתוח ולהוציא את ה"אני" שלי, איפה למצוא אותו. ובכל זאת בכל אחד יש הרגשת "אני". גם אם נעשה השתלת איברים ונחליף את כל הגוף, ה"אני" של אדם יישאר ה"אני". הוא לא נמצא בידיים, לא ברגליים ואפילו לא במוח. פעם חשבנו שהוא נמצא בלב, היום יודעים שהלב הוא פשוט משאבה. אז אין לנו, בבשר שלנו, שום חשיבות, אלא ה"אני" שלנו זה משהו רוחני. איפה הוא נמצא?

אומר בעל הסולם: אם אנחנו רוצים לחקור מיהו האדם לעצמו, בלי חומר, "אין לנו תפיסא בו כלל. כי ה' החושים, והדמיון שלנו, לא יציעו לנו אלא גילוי פעולות של המהות". אנחנו לא תופסים את ה"אני", אנחנו תופסים מה ה"אני" הזה עושה, איך הוא מביע את עצמו כלפי חוץ. אבל מה הוא ה"אני" הזה בעצמו, אנחנו לא יודעים. המהות נסתרת מאיתנו, אנחנו תופסים רק את הפעולות של המהות. "ולא כלום בעצם המהות".

"כי למשל חוש הראיה", שאנחנו רואים, "מציע לנו רק צללים מן המהות הנראית, בערך התרשמותם מול האור. וחוש השמיעה, הוא רק כח הכאה של איזה מהות באויר. ואויר הנדחה מכחו, מכה על התוף שבאזנינו. ואנו שומעים שיש איזה מהות בקרבתנו".

אנחנו לא יודעים על המהות הזו, אנחנו רק יודעים שמשהו דוקר לנו בעור התוף ועל זה אנחנו מגיבים ואחרי פעולות רבות במוח אנחנו מקבלים את זה כרעש. תראו כמה דברים צריכה לעבור המהות עד שאנו שומעים משהו. כשמישהו נותן למשל מכה על השולחן, הגלים מגיעים לעור התוף שקולט אותם ומעביר אותם דרך חוטים חשמליים, דרך העצבים למוח. בדרך מתרחשות עוד כל מיני תגובות כימיות ולבסוף אני משווה את התגובה עם מה שיש לי בזיכרון ואומר "זה צליל". מה הקשר בין מה שעובר דרכי בכל הפעולות האלה, ובין הדפיקה על השולחן שמישהו דפק? אני בכלל לא יודע מה שקורה בחוץ, אני רק תופס מבפנים את מה שאני מכנה "צליל".

"וחוש הריח, הוא רק אויר יוצא מהמהות ומכה על עצבי הריח" למשל באף "שלנו, ואנו מריחים. וכן הטעם, הוא רק תולדה מנגיעת איזה מהות בעצבי הטעם" נניח בלשון "שלנו. הרי שכל ד' החושים האלו" ראייה, שמיעה, ריח, טעם, "אינם מציעים לנו רק גילוים של הפעולות המסובבות מאיזו מהות, ולא כלום מן מהות עצמה.

ואפילו חוש המישוש", שאני מרגיש משהו, ממָשֶש "שהוא החזק מהחושים, המבדיל בין חם לקר ובין מוצק לרך, הרי כל אלו אינם, אלא גילוי פעולות שבתוך המהות, והמה רק מקרים של המהות, כי החם אפשר לקררו, והקר אפשר לחממו, והמוצק אפשר להפך במלאכת החמיא (הכימיה) לנוזלים, והנוזלים לאוירים, דהיינו רק גאזים, שכבר פקע לגמרי ממנו כל הבחן מה' החושים", כיוון שגזים אנחנו לא מרגישים, "ועכ"ז (ועם כל זאת) עוד המהות קיימת בו", בגזים האלו למשל, "שהרי אתה יכול שוב להפך את האוירים (הגזים) לנוזלים והנוזלים למוצק. הרי בעליל לעיניך, שה' החושים לא יגלו לנו שום מהות, אלא רק מקרים וגילוי פעולות מן המהות".

זאת אומרת, אנחנו רק רואים תוצאות ממשהו, שאולי נמצא. אנחנו לא יודעים האם הוא נמצא מחוצה לנו, אבל כל מה שאנו רואים - קיר, אדם או כל דבר אחר - הוא תוצאה, תוצאה בלבד. יש משהו והוא פועל עלינו כך, שלפי החושים שלנו אנו מרגישים אותו בצורה מסוימת. הכול תלוי בחושים שלנו ואם נשנה את החושים שלנו, אז נראה עולם אחר. ובאמת כך כתוב: "עולם הפוך ראיתי". המקובלים, שמשנים את החושים שלהם, את התפיסה שלהם, מתחילים לראות את עולם הנשמות, עולם המלאכים, עולם "היצורים והנעשים".

לכן יש חמישה עולמות – עשייה, יצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון ומעליהם אין סוף. כשהמקובל מרחיב את כלֵי הקליטה שלו הוא לא משנה דבר מחוצה לו. רק בפנים הוא עובד, בתוכו. הוא מרחיב את התפיסה שלו ופתאום הוא תופס עוד מציאות, רחבה יותר, עליונה יותר. אז הוא מבין עד כמה הכול תלוי בכלֵי הקליטה שלו, בכלֵי התפיסה שלו.

"ונודע, שכל מה שאינו בא אלינו במוחש אינו בא גם בדמיון שלנו, ומה שלא יבא בדמיון לא יבא לעולם במחשבה, ואין לנו דרך איך להשכיל אותו. הרי שאין למחשבה תפיסה כלל במהות. ולא עוד, אלא אפילו מהותנו עצמנו", אומר בעל הסולם, "לא נודע לנו מה היא". מהי המהות שלי אני לא יודע, אני בעצמי לא מכיר את עצמי, אני לא יודע מי אני.

"כי אני מרגיש ויודע, שאני תופס מקום בעולם, ואני מוצק, ואני חם, ואני חושב, וכדומה מגילוי פעולות מהותי, אבל אם תשאלני מה מהותי עצמי, שכל אלו הגילוים נמשכים ממנו, איני יודע מה להשיב לך. הרי שההשגחה מנעה ממנו השגת כל מהות, ואנו משיגים רק גילוים ודימוים של פעולות, המתגלות מהמהותים". זה מה שקורה.

אנחנו בסך הכול מרגישים תופעות, תוצאות ממה שקורה. התופעות האלה נכנסות לחושים שלנו ופועלות על העצבים שלנו בצורה מסוימת. הן פועלות על העצב שנמצא מאחרי עור התוף, על עצבי הראייה, על עצבי הריח, הטעם והמישוש. אנחנו יכולים להרדים אדם ולמרות שהוא יכניס יד לאש הוא לא ירגיש שהוא נשרף.

כל מה שאנחנו מרגישים זה התפעלות החושים, התפעלות העצבים, במידה ובטווח שהם מתפעלים, רק במידת הגובה והגודל שהם תופסים, אנחנו מציירים לעצמנו את העולם. בגבולות ההתפעלות שלנו, אנחנו מציירים את העולם. כך אנחנו מתארים לעצמנו שזה מתחיל וזה נגמר, שזה צהוב וזה אדום, מוצק או נוזלי. הכול רק לפי החושים שלנו. אם החושים שלנו משתנים, משתנה לגמרי התפיסה שלנו. מהו העולם מחוצה לנו? אין מחוצה לנו שום עולם. "עולם" זה מה שאדם מרגיש בתוך עצמו.

באמצעות חוכמת הקבלה אנחנו מרחיבים את החוש השישי שאיתו אנו תופסים עולמות עליונים. האם אנחנו מרחיבים גם את חמשת החושים?

דיברנו על כך שאת כל העולמות הרוחניים אנחנו תופסים בחוש השישי. זאת אומרת, במשהו שנמצא מחוץ לחמשת החושים שלנו. בעולם שלנו אנחנו תופסים הכול בחמישה חושים - ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש.

כנגד חמשת החושים שלנו יש לנו עוד חושים, שנקראים "כתר", "חוכמה", "בינה", "זעיר אנפין", "מלכות", חמישה חושים. ובחמשת החושים האלו אנחנו יכולים לתפוס מציאות מחוץ לנו, מחוץ למה שאנחנו מרגישים עכשיו, מחוץ למה שאנחנו מתארים לעצמנו עכשיו. החושים האלו נקראים "חושי הנשמה". אלה לא חושים גופניים, אלא חושים "רוחניים". ההבדל בין תפיסה בגוף לבין תפיסה בנשמה, הוא הבדל עצום, שלא ניתן לתארו. כי בתפיסה של הנשמה, אני מיד תופס מציאות נצחית, זרימה בכל המציאות האינסופית, שלא נגמרת.

בתפיסה בנשמה אני לא מודד את עצמי לפי חיים ומוות, היום ומחר או מתחיל ונגמר, אלא אני רואה אין סוף. כך אני מרגיש מיד בחושים האלו, בחמשת החושים הנוספים האלו, שאין מושג זמן. אלא זמן ברוחניות פירושו חילוף המצבים זה אחר זה בצורה אינסופית. אין לי אפילו שאלה אם זה עומד להיגמר או נגמר. אמנם אנחנו לומדים על תחילת הבריאה ושבצורה כל שהיא היא עומדת להיגמר בעולמות הרוחניים, אבל אין דבר כזה. כך אנחנו מדברים בינתיים בלשון של חמשת החושים שלנו, בשפה שבנויה מתוך חמשת החושים שלנו, הארציים. אבל כשמתחילים להרגיש מציאות רוחנית, שם התפיסה היא אחרת, השפה אחרת, והמציאות אחרת.

כל חמשת החושים האלה – כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות - או חמש ספירות, חמש דרגות המסך, חמש דרגות העביות, לא חשוב איך נקרא להם, הם בעצם חמישה חושים, שכולם יחד נקראים בקיצור "החוש השישי". תנסו להרגיש זאת, כמה שיותר. כי בזה אתם מרחיבים את עצמכם מבפנים, ומתקרבים לראות, לתפוס את הרוחניות, לתפוס משהו שלא נתפס בחושים.

נמשיך לקרוא את דברי בעל הסולם ב"מבוא לספר הזוהר" (אות י"ג). גם אם זה קשה לכם, אתם צריכים להתרגל לקרוא מהמקור.

"ואופן הא'" של תפיסת המציאות "שהוא החומר", שאנחנו מרגישים בידיים שלנו , "דהיינו" כל "אלו הגילוים של פעולות המתגלות מכל מהות. יש לנו בו תפיסא שלמה", זאת אומרת, בעולם שלנו מה שאני תופס בכל חמשת החושים שלי, זה החומר ועליו אין לי שום שאלות, למרות שאלו רק פעולות של משהו.

אני שומע איזה צליל. אין לי בעיה, אני שומע. אני רואה משהו. אין לי בעיה, אני רואה. אני לא שואל מה המהות שעומדת מאחרי החושים שלי ומזמינה בי תמונה כלשהי ודמיון מסוים. ואומר בעל הסולם: "כי הם", הגילויים של הפעולות המתגלות מכל מהות, " מסבירים לנו בהספקה גמורה את המהות השוכנת בחומר, באופן שאין אנו סובלים כלום מחוסר השגה בהמהות כשהיא לעצמה, והיא", המהות, "לא חסרה לנו, כמו שלא תחסר לנו אצבע ששית לידנו. והשגת החומר, דהיינו גילוי פעולות של המהות, דיה ומספקת לנו לכל צרכנו והשכלותנו. הן להשגת ישותינו עצמינו, והן להשגת כל הישות שמחוץ לנו".

וממשיך בעל הסולם (באות ל"ג): "אמנם לפי"ז," יש לשאול "לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה בעולם האצילות עצמו".

התפיסה הרוחנית מתגלה בעולמות . יש את העולם שלנו שכולנו מכירים ולמעלה ממנו יש תפיסה שאנחנו מרחיבים ומתחילים לראות את המציאות אחרת. תחילה אנו רואים את המציאות בדרגת "עולם העשייה", אחר כך "יצירה", אחר כך "בריאה" ואחר כך "אצילות". בעולם האצילות, אנחנו כבר מתחילים להגיע למקור, שכוח ממנו פועל עלינו ומזמין בנו כל מיני צורות ותמונות. זאת אומרת, אם אני רוצה לדעת מה באמת נמצא לפנַי, אז אני לא צריך להסתכל עליכם, כי זה משהו שאני מדמה שקורה, זה דמיון (לכן העולם שלנו נקרא "העולם המדומה"), אם אני רוצה לדעת את האמת הנמצאת לפנַי, אני צריך לעלות בתפיסה שלי לעולם הרביעי ממני – מעשייה, ליצירה, לבריאה ולאצילות. בעולם האצילות אני אגלה באמת מהו או מיהו, שהזמין בי את הצורות האלו: את הבתים, את הקירות, את האנשים, את בני אדם, את החיות, את השמים ואת הארץ, את הכול. כל התמונה הזאת מקורה בעולם האצילות והיא מגיעה אלי דרך ארבעת העולמות האלו.

אז שואל "הזוהר", "אמנם לפי"ז," יש לשאול, "לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה בעולם האצילות עצמו. היה להם לומר במפורש רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים".

למה אנחנו צריכים להגיע לעולם האצילות ולתפוס דווקא שם את המקור של כל החיים שלנו, של כל המציאות שלנו? למה אני נמשך לזה?. ובאמת היום, כשאנשים מגלים שרע להם, שלא מספיק להם העולם הזה, הם למעשה מגלים שהם נמשכים לַדעת את מקור החיים, מאיפה הם באים, בשביל מה הם חיים. וזו תחילת עלייתם לעולם האצילות. רק שם הם מקבלים את הסיפוק, את התשובה על השאלה שלהם.

"ואל תתמה על זה, כי כמנהג הזה", שאנחנו לא תופסים את המציאות אלא רק את הפעולות, כשמישהו פועל אנו תופסים את הפעולות שלו ולא אותו עצמו, "תמצא גם כן בהשגתנו הגשמית. כי למשל, חוש הראיה שלנו, שאנו רואים לפנינו עולם גדול ענקי, וכל מלואו הנהדר. הרי באמת אין אנו רואים כל זה אלא רק בפנימיותנו עצמה", בתוכנו, "כלומר, במוח האחורי שלנו, יש שמה כעין מכונה פאטאגרפית המציירת לנו שמה כל הנראה לנו, ולא כלום מחוץ לנו. ועל כל זה עשה ית' (הבורא) לנו שם במוחנו, כעין ראי מלוטש, המהפך לנו כל דבר הנראה שם, שנראה אותו מחוץ למוחנו מול פנינו, ואעפ"כ מה שאנו רואים מחוץ לנו אינו ענין אמיתי".

אבל אנחנו לא חושבים כך. לי למשל נראה שאתם נמצאים עכשיו מולי, אני תופס אתכם כאילו אתם נמצאים מולי. כך זה נתפס בחושים שלי. אבל תראו מה שהמקובל כותב: "ואעפ"כ מה שאנו רואים מחוץ לנו אינו ענין אמיתימ"מ כמה יש לנו להודות להשגחתו ית' וית' (לבורא) ,שעשה במוחנו את הראי המלוטש הזה, לאפשר לנו לראות ולהשיג כל דבר מחוץ אלינו".

אם לא היה לנו יחס מיוחד, משותף, של מה שנמצא אצלנו, בתוך ההתפעלות שלנו ומה שנמצא מחוצה לנו, אם לא היינו מתארים את הדבר הזה שנמצא מחוצה לנו, לא היינו יכולים לזוז לעולם מהמקום ולהתפתח. אנחנו עוד נלמד איך אנחנו בנויים, למה אנחנו בנויים בצורה כזאת, למה יש לנו תפיסה כזאת של מציאות.

לכן הבורא, שברא אותנו, ברא בנו את הדמיון הזה שאנחנו מרגישים בפנים, שמשהו שנמצא מבחוץ. אני מרגיש צליל, כאילו מבחוץ. רואה, כאילו מחוץ לי. מרגיש, כאילו מחוץ לי. הכול כביכול נמצא מחוץ לי. למה אני מרגיש כך, למרות שהכול בפנים, כמו שכותבים לנו מקובלים? מפני שעל ידי כך שאני אדמיין שהכול מחוצה לי, אני יכול להתפתח ולהתקשר עם מה שבאמת נמצא מחוצה לי, שזה האור העליון הממלא את כל המציאות, שאין בו שום הבחנות. מתי אני אגיע אליו? כאשר אני אשתוקק להגיע לְמָה שנמצא מחוצה לי, ואפתח את העולם, כאילו שנמצא לפנַי, ואגלה לאט לאט שכל זה רק כוח אחד - האור העליון הממלא את כל המציאות.

ואני אגלה אותו, מפני שאני בעצמי אהיה חייב להשתנות ולהיות כמוהו, להיות באותה תכונה כמוהו.

זאת אומרת, אותו הדמיון שהבורא ברא בנו, שעולמות כאילו נמצאים מחוץ לנו, זה כדי שאנחנו נוכל על ידי הדמיון הזה לפַתח את עצמנו ולהגיע להרגיש אותו, את האור העליון כמו שהוא. ולזה מיועדת כל חוכמת הקבלה, שנוכל להתקדם על ידה ולהרגיש את כל העולמות.

אם הכול בתוכנו, אז גם הרע הוא בתוכנו?

בוודאי.

האם אני אמורה לתקן כל מיני הפרעות חיצוניות שלמעשה נמצאות בתוכי?

השאלה היא אחרת: אם הכול בתוכי, מה מפריע לי? עכשיו שמענו שיש לנו במוח האחורי מצלמה פוטוגראפית ושכל מה שאנו מרגישים בפנים, "הצילומים" האלו, נראה לנו שהם מחוץ לנו, אבל למען האמת הכול בנו. מי אני בעצמי, אני לא יודע, מה נמצא מחוץ לי, אני לא יודע. הכול דמיון. רגע אחד והוא נעלם.

אז קודם כל צריכים להבין למה אנו בנויים בצורה כזאת, מה זה נותן לנו ומתוך זה נתחיל לפרש מה זה "טוב" ו"רע". אם נפתַח את החושים שלנו ונראה את המציאות מחוץ להגבלות שלנו, אז נגיע למצב הטוב. מה שמפריע לנו לפתוח את החושים שלנו ולהגיע לנצחיות, לשלמות, לראות את הכול כמו שהוא ולא בצורה מוגבלת, מכאיבה, נקרא "רע".

לא צריך לדפדף בספרים וללמוד משהו שכתב חכם כלשהו. כתוב, "נשמת אדם תלמדנו". נשמה זה אותם חמישה חושים נוספים על אלו שיש לנו, שאנחנו צריכים לפתח. צריך לפתח את החושים האלה ועל ידם לראות את המציאות האמיתית, לא כתמונה פוטוגראפית אצלנו בראש. נניח שהראש כבר לא נמצא והגוף נרקב באדמה, איפה אני? מה אני? איך אני רואה את העולם, איך אני תופס את המציאות? כבר עכשיו אני רוצה לגלות את זה.

מה שמפריע לי לגלוֹת, נקרא "רע". מה שעוזר לי לגלות, נקרא "טוב". מקובלים אומרים, שתפיסת המציאות בחמשת החושים שלנו, נקראת "גלות". כשנפתחים לאדם החושים הנוספים האלו, חמש הספירות האלו, נפתחת בו נשמה לקליטת המציאות האמיתית, הנוספת. וזה נקרא "גאולה". המעָבַר מגלוּת לגאולה, נקרא "יציאה מהגלות".

על ידי מה האדם עושה זאת? על ידי כוח מיוחד, שנקרא "המאור המחזיר למוטב". אותו האור שממלא את כל המציאות מחוצה לי, הוא עוזר לי להתקרב אליו, לפתוח את החושים שלי ולהרגיש את המציאות כמו שהיא ולא בהתפעלות כצילום פוטוגראפי מהחושים הגשמיים שלי, שכל הזמן משתנים. למה החיים שלנו נראים כמו שהם? כי החושים שלנו מזדקנים, משתנים, ואנחנו תופסים את עצמנו ואת העולם בכל מיני שינויים. כך החושים שלנו מציירים לנו את הגוף שלנו ואת הגופים הנוספים, דומם, צומח, חי, מדבר, מוצק, נוזלים, גזים וכן הלאה.

אז הכול תלוי בהרחבת החושים שלנו. בזה נרגיש את עצמנו טוב, נצחיים, שלמים. מה שיסייע לנו בזה נקרא טוב ומה שיפריע לנו בזה, נקרא רע. אני לא מעוניין בהגדרות אחרות מכל מיני ספרים, של טוב ורע. רק ההגדרה הזאת היא הבסיס הבריא.

כשמקובל מסתכל על אדם אחר, מה הוא רואה? הוא רואה בדיוק מה שאנחנו רואים?

את רוצה שאני אגלה לך את זה? המקובל שמסתכל על העולם הוא רואה עולם טוב. הוא רואה אנשים טובים.

האינדיאני בסרט "בליפ" לא ראה את האונייה של קולומבוס, האם הוא היה ברמת עולם האצילות?

לא, בסרט "בליפ" מוסבר עניין אחר. למדנו שאדם שרואה את תפיסת המציאות ב"מכונה הפוטוגראפית", רואה התפעלות כלשהי של החושים שלו, שכבר נמצאים בקשר מיוחד עם המוח שלו ועם הזיכרון שלו. הוא יכול לתפוס רק לפי אותן התבניות שיש לו בזיכרון. אם אין לו כאלה תבניות בזיכרון, הוא לא יודע, הוא צריך להתחיל להרגיש אותם ולהשוות אותם, עד שהוא בונה את התפיסה שלו בחפץ חדש.

האינדיאני רואה גלים על הים. ברור לו שמשהו מתרחש, אבל הוא לא יודע מה. הוא לא יכול לתאר לעצמו שיש כזה בית ענק על המים. הוא יודע שעל המים יכולה להיות סירה קטנה, אבל לא בנין כזה גדול. ובכל זאת, מתוך הדמיון ומתוך מה שהוא יודע ומכיר מהחיים שלו, הוא מתחיל לתאר את התמונה האמיתית ולבסוף הוא מגלה אותה. לאחר שהוא מגלה אותה, הוא הולך לאינדיאנים אחרים ואומר, "חבר'ה, אתם לא רואים כלום, אבל תדמיינו שזה לא הסירה הקטנה שלנו, אלא בית ענק שצף על הים". הם לא יכולים לתאר את זה.

אני יכול להגיד לך שגובה הספינה הוא חמש קומות. אבל אם נגיד זאת לאינדיאני, הוא לא יבין אותנו. הוא לא מכיר בתי קומות, הוא מכיר רק אוהל אינדיאני. לכן האינדיאנים שעל החוף לא יכולים לתאר את האונייה. אבל הם מאמינים לחבר שלהם שזה קורה, ולכן משתדלים לראות דרכו, את מה שהוא מתאר להם ורואים את זה מהר. כך אנחנו מלמדים ילדים. אם לא היינו מלמדים אותם, הם היו מזהים את כל הדברים שבעולם שלנו?

אם הוא לא רואה קירות, הוא יכול לעבור דרכם?

לא. זה כבר עניין אחר. השאלה היא האם אדם נתקל בחלק מסוים מהמציאות שהוא לא מזהה? האם הוא נתקל בקיר שנמצא מולו או עובר דרכו?

אנחנו נדבר על זה. מחכות לנו עוד הרבה הפתעות – לא דמיוניות, אלא מוחשיות ממש. העולם שלנו הוא קטע קטן מאוד מהמציאות שבה אנחנו נמצאים ולגלות אותו בצורה הנכונה, זו באמת חוכמת הקבלה. אנחנו עוד נלמד איך כל אחד ואחד יוכל לקבל את כל המציאות ולהרגיש את עצמו כקיים בנצחיות, בשלמות, שאין שום דבר נסתר, שהוא בעל הבית של הכול.

היום התחלנו קצת להתעסק בזה.

על מציאות פרטית ומציאות כללית

אם כך, המציאות הפרטית של כל אחד מאיתנו, היא למעשה שונה. אני תופס את המציאות בחושים האישיים שלי, מוקרן לי סרט שהוא שונה מהסרט שלך. האם הבנתי נכון?

נאמר שזה כך, שהסרט שלי והסרט שלך, שבו אנחנו רואים את המציאות, הם שונים. אתה שואל איך אנחנו יכולים להשוות ביניהם?

יש פה בעיה כי בפועל אנחנו רואים עולמות שונים.

אנחנו בטוח רואים עולמות שונים ואין לנו כל אפשרות להשוות ביניהם, כי ההרגשה הפנימית, האישית, שבי היא בי, וזו שבך היא בך. להשוות ביניהן, לא ניתן. אלא אנחנו מתְקָשְרים בינינו, אנחנו למשל מסכמים בינינו ש"הקיר הזה צהוב", אפילו קבענו את זה כסטנדרט, שזה נקרא "צהוב" וכולם מסתכלים על זה ולומדים שזה צהוב. יכול להיות שאתה תראה את הקיר הזה כירוק ואני כאדום, בגלים שונים, אך כיוון שכבר סיכמנו, אנחנו הולכים לפי הסטנדרטים המוסכמים. אלו דברים שאני לא מוצא מילים להסבירם, קשה לנו להבין זאת.

אם נעבור לשפת הספירות והפרצופים שעליהם מדובר בחוכמת הקבלה, נוכל לעשות את ההשוואות האלה, להשוות בין מה שקורה במדרגות השונות, כי במדרגות שלנו אנחנו שונים זה מזה – העביות שלי, העביות שלך, המסך שלי, המסך שלך.

כל אחד נמצא במציאות שונה כלשהי, כל אחד תופס מידה אחרת מאותו האור העליון, שהוא מופשט ושווה לכולם. אנחנו לעולם לא יכולים להשוות את המידות. אני מתמלא לפי "הכוס" שלי, אתה מתמלא לפי הכוס שלך, לפי הכמות ולפי האיכות. לעולם אנחנו לא יכולים להתמלא באותו האור, זאת אומרת, אני לא יכול להרגיש שאתה כמוני. האור אחד, אבל כל אחד מאיתנו מתפעל ממנו בצורה שונה, כל אחד לפי שורש נשמתו.

אבל כדי שיהיה קשר בינינו, אז כמו בעולם שלנו, כך גם בעולם הרוחני אנחנו מתקשרים בשפה מיוחדת, שנקראת "שפת הקבלה". ואז יש חיבור בינינו, וכך אנחנו מתקדמים ומתְקָשרים.

האם העולם שאליו המקובלים רוצים להגיע, העולם שתופסים אותו באמצעות החוש השישי, האם הוא באמת עולם שכולם רואים אותו באותה מידה, האם קיימים שם הבדלים?

האם כל מי שמגיע לדרגה רוחנית כלשהי, מגיע לאותה מידה? הוא מגיע לאותה מידה בחושים שלו, בתפיסה שלו, אבל אנחנו לעולם לא יכולים להשוות התפעלות פנימית. אנחנו כן יכולים להגיד, שאנחנו מתפעלים מאותה רמת השפעה של האור העליון אלינו. נניח, שאני ואתה נמצאים בדרגת יסוד דאצילות. אז במדָרְגה הזאת, יסוד דאצילות, האור העליון משפיע אלינו בצורה שווה, בעוצמה שווה. אבל כל אחד מאיתנו מקבל בצורה אישית התפעלות שונה.

אם למשל אנחנו הולכים יחד לאותו סרט. יושבים יחד ומסתכלים על אותן התמונות. אתה מתפעל, ואני מתפעל. שונֶה? שונֶה, אבל ההשפעה עלינו היא אותה ההשפעה. לא נוכל להיכנס לעמוק יותר לדברים האלה. מהר מאוד נרגיש את המוגבלות שלנו. אבל מה שרציתי להבהיר ושוב אני חוזר על כך, שתפיסת המציאות, שאדם מעמיד את עצמו נכון כלפי עצמו וכלפי העולם, היא המפתח לשינוי הפנימי, שעל ידו אנחנו ממש פותחים עיניים. הכול נפתח.

מיד כשאנחנו מתחילים לעבוד על זה, אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו לא שייכים לגוף הזה. שיתפרק וימות, "אני" זה משהו אחר. זאת משום שאנחנו נמצאים במציאות, שלא שייכת גם לְמָה שנדמה לי כאן, מציאות עליונה יותר, זרימה נצחית של מידע, שליטה והשגה. וזה לא שלא איכפת לי אז מהמציאות הזאת שמתגלה בחמישה חושים, להפך ,דווקא אז היא מתחילה להיות חשובה לי, כי אני מתחיל להרגיש גם תלות בכל יתר הנשמות שנמצאות עדיין בתפיסת המציאות הזאת, הנמוכה. אבל האדם מבחינת עצמו, בצורה אישית, יוצא לחופש, נעשה חופשי.

אמרת שאנחנו יכולים להרדים את חמשת החושים שלנו. מה יקרה לאדם שהחוש השישי שלו כבר מפותח, האם בזמן ההרדמה בניתוח הוא יישאר בהכרה?

וודאי שעִם התפתחות החוש השישי האדם מתחיל להיות מחובר אליו. על החוש הזה לא שולט הגוף שלנו, חי או מת או רדום וישן. החוש השישי לא שייך לכל מיני מאורעות שהגוף שלנו עובר. האדם נמצא אז במצב רוחני, בהכרה. עם החוש השישי לא צריך להירדם, להיות בריא או חולה, חי או מת. החוש השישי הוא נצחי.

אבל בזמן הניתוח?

לא שייך ניתוח או לא. מה ההבדל בין ניתוח למת? אז מה, עשו לו זריקה בחוש השישי? הרופאים הגיעו בדיוק לאותו ווריד?

השגה פרטית והשגה כללית

מדוע האדם צריך להיות יצור חברתי, אם כל אחד רואה סרט אחר?

שאלה יפה ונכונה. אם מדובר על תפיסת מציאות מאוד מאוד אישית, אינדיבידואלית, חתוכה לכל אחד ואחד בנפרד, וכל אחד מתפעל ומרגיש כך, אז למה אנחנו קשורים זה לזה, למה אנחנו צריכים להיות קשורים זה לזה? למה אנחנו מגלים שאנחנו קשורים זה לזה, מה בכלל העניין של הקשר בינינו?

העניין הוא שבצורה אישית אנחנו יכולים להגיע לתיקון אישי, כל אחד ואחד לשורש נשמתו הפרטי, להתקין את החוש השישי במלואו ולהרגיש את עצמנו קיימים בעולם הרוחני. אמנם הוא נצחי, שלם, הכול נכון ובסדר. אבל אנחנו מרגישים בזה את מציאותנו עצמנו בלבד, ולא את המקור הכללי, את אור אין סוף שבו אנחנו נכללים באותו מצב. אנחנו נכללים בו כנקודה, בטלים כלפיו "כְּנֶר בפני האבוקה", כמו שאומרים מקובלים.

מה שאין כן כשאנחנו מתחילים להתקשר זה לזה, אז בדרגות האלו אנחנו כבר מתחילים לבנות מתוך עצמנו הרגשה אחת משותפת, כמו תאים בגוף אחד. ואז יוצא, כפי שהסברתי למי ששאל "אבל אתה מרגיש מציאות משלך, ואני מרגיש משלי", שאנחנו מתחילים להתקשר מעלינו, במערכת עוד יותר עליונה מעלינו, שאנחנו מגיעים למצב, שבו כל אחד מרגיש את סכום כל הרְגָשות של כל הנשמות. כולנו מרגישים את האור העליון, כמו שהוא.

התפיסה הזאת שאני מתפעל ממשהו שנמצא מחוצה לי נעלמת. אלא מה שנמצא מחוצה לי ומה שנמצא בתוכי, זה אותו הדבר. זה פשוט עובר דרכי בזרימה ללא שום הפרעה משלי. את זה נותן לנו הכלל "ואהבת לרעך כמוך". הוא מביא אותנו לתפיסת מציאות בלתי מוגבלת כזאת, שכל אחד מרגיש עבור כולם. לכן כל אחד ואחד נעשה כאור עצמו, כבורא.

"ואהבת לרעך כמוך" זה לא סתם כלל, שנראה לנו שבעולם שלנו יהיו חיים טובים יותר, שהחיים שלנו הגופניים, הארציים האלה, יהיו טובים יותר. לא מדובר על זה בכלל. מדובר אך ורק על עלייתנו לתפיסת המציאות הבלתי מוגבלת, כי בזה תלויה ההרגשה שלנו איך אנחנו חיים. בתפיסת המציאות דרך חמישה חושים אנחנו לעולם לא יכולים להרגיש חיים טובים, לעולם לא.

האם יש קשר בין חוכמה לרוחניות? ככל שאדם יותר חכם, הוא יכול להגיע להשגות רוחניות גבוהות יותר או שאין לזה קשר?

אין קשר בין חוכמה לרוחניות, שום חוכמה לא תעזור לך ברוחניות. למרות שהקבלה נקראת "חוכמה" והיא אכן חוכמה, אדם לא לומד אותה בשֶׂכֶל שלו, לגמרי לא. כתוב "לא החכם לומד". את חוכמת הקבלה לומדים לא מתוך ספר ולא מתוך שכל, אפילו לא מתוך ההרגשה שבחמשת החושים. לומדים אותה מהתפתחות של החוש השישי, שהוא לגמרי לא שייך למוח שלנו. זה יכול להיות האדם הפשוט ביותר, ועובדה היא שכל האנושות חייבת להגיע לזה. רוב האנושות הרי לא חוכמה, רובה אנשים פשוטים.

אם כך איך מפתחים את החוש השישי?

חשבת שבשכל? החוש השישי נפתח רק על ידי השפעת אותו אור עליון אלינו. אני עכשיו בנוי בצורה כזאת, שהאור מאיר עלי. מחוצה לי נמצא רק האור העליון, פשוט. אני תופס ממנו תפיסה כלשהי, שמצטיירת בי כעולם הזה. איך אני יכול להרחיב את התפיסה שלי? על ידי שאותו אור עליון ישפיע אלי יותר. אז החוש שלי יתרחב ויקבל דרגה אחרת של קליטה, שתקרא "עולם העשייה".

אחר כך האור פועל עוד יותר והחוש שלי מתרחב ונפתח עוד יותר. אז נקרא שאני קולט את האור ומצייר את התמונה בדרגת "עולם היצירה", אחר כך "בריאה", אחר כך "אצילות" וכו'. הכול זה רק פעולת האור עלי וכדי להזמין את פעולת האור עלי, לא צריך להיות חכם. צריך פשוט ללכת בעקביות לפי מָה שמקובלים אומרים.

אין כאן יותר מסדר פעולות שאדם צריך לעשות. תחילה עליו לקרוא בספרי מקובלים, כדי לקרוא על מציאות עליונה יותר מזו שאנחנו נמצאים בה עכשיו. במידה שהאדם משתוקק אליה, האור פועל עליו יותר. והוא לא צריך להבין את מה שהוא קורא. להפך, כמה שילמד יותר ויבין יותר יכול להיות שבזה הוא יקלקל את עצמו, כי הוא יסתפק בכך שהוא יודע. ואם הוא לא מבין, אז הוא ירצה להיות בזה.

לכן חוכמה יכולה דווקא לקלקל את ההתקדמות. אנחנו רואים דוגמאות כאלה בעבר, שמקובלים התפללו, ביקשו וניסו לשכוח את מה שהם למדו, כדי שזה לא יפריע להם. לימוד חוכמת הקבלה לגמרי לא שייך לחוכמה. איך אפשר בשֶׂכל שלנו להרגיש, להבין, את המציאות שאנחנו לא תופסים, ולהתחיל לעשות בה מניפולציות?!

אם אני לא מרגיש, מה יעזור לי שאתפלפל על זה בכל מיני מילים. אלא כל הפלפולים האלו שיש לי על התפיסה העליונה יותר, זה רק כדי להשתוקק אליה, שישפיע עלי האור משם ויתקן אותי, יעלה אותי לתפיסה הזאת, לדרגה הזאת. זה נקרא "המאור המחזיר למוטב".

מיהם המקובלים

אברהם אבינו הוא הראשון שגילה את הנקודה שבלב?

האמת, שלא אברהם אבינו, אלא אדם הראשון. הוא היה הראשון, שבו התגלתה הנקודה שבלב. אבל אברהם אבינו נקרא "אב האומה" מפני שהוא התחיל לקבץ את האנשים סביב העיקרון הזה.

נאמר שרצוי לא להתייחס לספרי התנ"ך כדברים גשמיים, אלא שמדובר על עיניינים רוחניים. אז איך עלי להתייחס לאברהם אבינו – כאדם או כדבר רוחני?

יפה. איך את מתייחס לאדם הראשון?

אתה אמרת שלא להתייחס כבני אדם. אך כשהייתי ילד סיפרו לי שהם אנשים.

אנחנו מדברים על האנשים האלה כעל מקובלים. שכּל אחד מהם, פיתח שיטת קבלה, שיטת גילוי האלוהות, גילוי האור, גילוי מציאות עליונה יותר ממה שאני עכשיו חווה.

האם הם אנשים גשמיים?

הם אנשים גשמיים כמונו. גם אדם, גם אברהם וגם משה ואחרים. אלא יחד עם זאת אנחנו אומרים שהם היו מקובלים. הם היו מיוחדים בזה, שחוץ מזה שחיו בעולם הזה, הם גם היו בתפיסת העולם הרוחני.

וודאי כשאנחנו מדברים על אברהם, אנחנו מתכוונים למה שיש לנו מאותה הנשמה. כל מקובל ומקובל מהמקובלים העיקריים – אדם, אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד – נשמתו הייתה ממקום מיוחד משורש הנשמה, והוא עשה בנשמה שלו תיקון כזה, שאנחנו, מתוך התיקון שלו כבר מושכים אלינו אורות מתוקנים.

זאת אומרת, יש מערכת נשמות. אברהם אבינו סידר את מערכת הנשמות האלו מתוך התיקון שלו בצורה כזאת, שאחריו קל לנו יותר, לכולנו, לכל האנושות, לעשות תיקונים, להתקרב לתפיסת מציאות עליונה יותר. להרגיש, להיכנס לעולם הרוחני.

כל המקובלים הגדולים כמו יצחק, יעקב ומשה הם נשמות כלליות. כל אחד מהם עשה תיקונים במערכת הכללית, שאחריהם קל לנו יותר. אחרי כל אלפי השנים האלו, ועכשיו בסוף הגלות, אנחנו נמצאים במצב שמקובלים סידרו לנו, בנשמות שלהם, מערכת עליונה כמו גוף חי, שחלקים גדולים שלו כבר מתוקנים. כל מקובל ומקובל הוא כמו איבר חשוב מאוד בגוף הזה, ואנחנו הבשר, הדברים הקטנים שממלאים כך את הגוף, בין המוח, העצמות והגידים. אנחנו שייכים לבשר ועור, שהם חלקים שבהם יכול להיות פחות או יותר. יש עצמות ועליהם גדל בשר, ואנחנו מ"הבשר".

אבל המקובלים סידרו לנו את כל השלד של הגוף הכללי, של הנשמות, ולכן קל לנו יותר להיתקן. אז מצד אחד המקובלים הם אנשים שפעלו בעולם הזה. מצד שני, אנחנו מדברים על הנשמה שלהם, איך הנשמה שלהם פעלה בתוך הנשמה הכללית, שהיא סכום כל הנשמות ואיזה תיקונים עשתה בשבילנו. כך שאחריהם, עכשיו, קל לנו יותר להגיע לעולם הרוחני.

עב"מים, חוויות חוץ גופניות וקריאת מחשבות

מהי תופעת העב"מים?

יש הרבה דמיונות, בריאים וחולניים. על אלו מהסוג השני, אני לא מדבר. אין בכל המציאות שום דבר מלבד האדם. בעבר חשבו שיש יצורים על הירח, אחר כך חשבו שהם נמצאים על מאדים ועל נוגה או על כוכבים אחרים. אין מלבד האדם, שום יצור עם שכל ורגש, שמגיעה לו התעלות רוחנית. אלא יש חלקים פרימיטיביים, כמו כל מיני חיידקים, שיכולים להתקיים מחוץ לכדור הארץ. יותר מזה, לא. אז אפשר להירגע.

את כל הדמיונות האלה, מרבית האנושות כבר עברה. אבל יש עדיין כאלו שמחפשים איזה טעם בחיים.

האם תיאורי האור שמתארים אנשים שחוו מוות קליני קשורים למה שדיברת?

ידוע שרופאים שומעים סיפורים על כל מיני תופעות יפות מאנשים שעברו מוות קליני. גם אני הייתי קצת בהתנסות הזאת. אדם שנפטר מהאגו שלו, בדרגה שמתרומם ממנו במקצת, נמצא במצב שעדיין לא מגיעים לו חמשת החושים הנוספים, שהם הנשמה שלו, אלא רק בהתעלות מעל החושים הגשמיים וההתעלות הזאת כבר מביאה לו הרגשה של חופש, של איזה אור. אבל זה עדיין רחוק מאוד, מאותה הרגשה שמקבל המקובל בזמן שעדיין נמצא בחיים, כי אדם שנפטר מהגוף שלו, לא מקבל נשמה תמורת הגוף.

הנשמה נמצאת גם עכשיו בתוך הגוף, אבל היא נמצאת כנקודה, שיכול להיות שמושכת את האדם להשגה עליונה ויכול להיות שלא מושכת, שהיא עדיין רדומה, נמצאת בהסתרה. אבל אם אדם לא פיתח את הנקודה שבלב במשך החיים האלו כאן, על פני חמשת החושים הגופניים האלו, כך שההרגשה בתוך הנשמה תהיה חזקה יותר מאשר ההרגשה בתוך הגוף, אז הוא נשאר עם הנשמה אחרי הגוף, אחרי שנפטר הגוף, גם כנקודה. ואין לו בזה שום הרגשת חיוּת, הרגשת ה"אני". הוא נמצא בזה כמו טיפת זרע, כחי או לא חי. זו מציאות שבפוטנציאל יגדל ממנו משהו, אבל בינתיים אנחנו לא מתייחסים אליו כמישהו שיש לו "אני", אישיות משלו. אלא הוא רק טיפת זרע. כזאת היא הנשמה, אם היא לא התפתחה בחיים האלו, בעולם הזה.

ואז, לאחר המוות, הנשמה צריכה להתחבר מיד עם חמשת החושים שאנחנו קוראים להם גופניים ושוב האדם נולד ומתאר לעצמו שהוא לאט לאט מתחיל להכיר את עצמו, ובצורה כזאת מקבל שוב יכולת לפתח את הנשמה. כל התהליך שאנחנו מרגישים בעולם הזה, הוא תהליך של התפתחות חמשת החושים שלנו, כדי שמתוכם אנחנו נפַתֶחַ נשמה. את החוש השישי או את חמשת החושים של כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות - חמישה חושים רוחניים.

קריאת מחשבות – האם גם זה סוג של השגה רוחנית כלשהי?

מחשבה היא תוצאה מהרצון. אין במחשבה שום דבר עצמאי. האדם הוא רצון, ומחשבות גדלות אך ורק כדי להשיג את הרצוי. לא יכולות להיות אצלנו מחשבות, שהן לא קשורות, ולא תופעות מהרצון.

אז איך זה שהרבה אנשים קוראים מחשבות של אנשים אחרים?

לקרוא מחשבות של מישהו אחר זו לא בעיה. הרגישות שלנו היא במידה שאנחנו תופסים זה את זה. למעשה השאלה היא: אם יש לנו רק ראייה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, איך אני רק מהסתכלות על מישהו, שאני רק רואה אותו, לא מריח, לא טועם, לא תופס, לא מלקק אותו, לא מרגיש אותו בטעם, איך אני קורא את מחשבותיו? איזה חוש נוסף יש לי, שאני נכנס לראש שלו וקורא מחשבות?

אנחנו קוראים את המחשבות של הזולת מתוך שאנחנו נמצאים איתו בהשתוות הצורה. גם אני אדם כמוהו, לכן מתוך ההשתוות עימו, מתוך שאני קורא את המחשבות שלי, אני מבין אותו. שוב זו אותה תפיסת המציאות הפנימית שלנו בלבד. אנחנו עוד נדבר על כך. יש על כך שאלות רבות. ואתם לא תפתרו את השאלות האלה, עד שתתעלו קצת מעל התפיסה הרגילה שלנו. אז פתאום הכול ייעשה ברור. לפני כן, תישאר פסיכולוג, פסיכיאטר, בלי שום תשובות. זה מאין ברירה.

התגלות הרשימות

מה הקשר בין חמשת החושים, השכל והרגש?

הרגש שלי מפעיל את חמשת החושים. אם אני לא מרגיש, לא רוצה להרגיש, אני לא מפעיל את חמשת החושים, יכול להיות שלא ארגיש בהם דבר. אלא אם כן אני כבר מתחיל להרגיש בהם מעל הגבול של הרגש.

מה זאת אומרת? יש מצב שאני רואה ולא רואה, שאני לא נכנס להרגיש בחוש כלשהו. אם רצון מפעיל את החוש, החושים פועלים. אם הוא לא מפעיל את החוש, החושים לא פועלים. יש ברצון שלי רצונות מיוחדים, שעומדים על המשמר, משמר הגבול של הגוף שלי. הם מייצבים לי את גבולות התפיסה ולא נותנים לי להתנתק, גם השכל פועל ליד הרצונות האלו. ובכל זאת, החושים שלי הם בסך הכול מעין צינורות, "חורים" בתוכי, או נכון יותר לומר חיישנים פנימיים שלי, שהרצון שלי מפעיל אותם.

נראה לי שהעיניים שלי חיצוניות ושאני תופס משהו מבחוץ. אך למעשה אין לי עיניים בחוץ, הן כולן בפנים, כך גם האוזניים וכל שאר האיברים. אני מתפעל רק מהרצון. יוצא שבסופו של דבר אני קופסה שחורה ומבחוץ - אם אפשר לומר "מבחוץ" - פועל עלי אור עליון בלבד (ראו שרטוט מס' 1). בפנים יש לי ספיראלה עם רשימות (רשימות הן חלקיקים אינפורמטיביים, חלקי מידע); נניח שמתגלה עכשיו רשימו מיוחד והרשימו הזה מפעיל רצונות. הרצונות מתחילים לעבוד בי ויחד עם השכל והרגש מתחילים להפעיל כל מיני תמונות פנימיות בתוכי, "במכונה הפוטוגראפית באחורית הראש", כמו שקורא לה בעל הסולם. מה אני מרגיש? אני מרגיש את הרשימות שלי שמתעוררות בי ומפעילות בי את השכל והרגש. הרגשת התפיסה, שאני נמצא יחד עם כל הנשמות, יחד איתכם, בעולם גדול כל כך, במציאות גדולה. כל זה קורה בתוכי, מתוך הרשימו שלי. כזה הוא האדם – קופסה סגורה.

הרשימו הבא בתור מתגלה ונראה לי שהעולם משתנה. משהו בעולם השתנה? לא. הרשימו שבי השתנה. האם אני יכול לשנות את הרשימות שבי או לא? לא יכול. הן יוצאות לפי סדר הופעתן בספיראלה עד שאני מגיע לתכלית, כשאני מגיע לאין סוף. אני לא יכול לשנות בהן דבר, בטוח שאני אצטרך לגלות את כל העולמות ולעלות לאין סוף. בפנים, בתוך הרשימות שלי, כבר נמצא עולם העשייה, אחר כך יצירה, אחר כך בריאה, אחר כך אצילות (ראו שרטוט 1), אחר כך אדם קדמון ואין סוף, אני מגיע אליו. אין ברירה, אני אצטרך להגיע.

אלא בשביל מה ניתנה לנו חוכמת הקבלה? לפתח בנו חוש שכדאי לנו לגלות את המצב שלנו כרע, ואת המצב הבא, המתקדם לאין סוף, כטוב. אז אני מתקדם בהכרה עצמית, במודעות. ואז, על ידי רגש ושכל שאני בעצמי מפתח – אני משגשג, אני ממש מתעלה, אני עובר את ההתפתחות הזאת בכיף, בקלות ובמהירות. לזה ניתנה חוכמת הקבלה.

אתה לא צריך ללמוד בשכל. הרשימות שהתעוררו, הביאו אותך עכשיו למצב, שאתה יושב כאן ומקבל מידע כלשהו, איך לגלות מהר את הרשימו הבא ולהתקדם למטרה. אם תפעל כמו שצריך תעבור את הקטע בין רשימו אחד לרשימו הבא, בצורה יפה. אם לא, הכוחות השליליים ידחפו אותך, ובכל זאת תצטרך לזוז. חוכמת הקבלה בסך הכול עוזרת לאדם להתקדם בצורה קצרה, בדרך קצרה ונעימה במקום באריכות ובייסורים. זה הכול.

שרטוט 1

מהן האופציות האחרות?

זו האופציה היחידה, אין יותר.

אני אשמח אם נוכל לשנות את המציאות הקיימת היום.

זה בלתי אפשרי לשנות את המציאות של היום, אם לא נעלה גבוה ממנה במילימטר. בלתי אפשרי. אנחנו לא משנים את המציאות. אין בנו יכולת לשנות דבר, חוץ מלהעביר את עצמנו, ממצב למצב. מתפיסה מצומצמת של המציאות, לתפיסה רחבה יותר. ואז נגלה בעולם שלנו שינוי עצום. אין שונאים, אין הגבלות, אין מחלות, אין צונאמי, וכו'. רק בעליה הדרגתית ורצונית, ממימוש רשימו לרשימו. וזה בידינו לעשות עכשיו ומהר, זה אפשרי.

מקובלים ומגידי עתידות

איך אתה מתייחס לאנשים שנקראים "קבליים". שאתה נותן להם שם משפחה או תאריך לידה, והם אומרים לך את עתידך?

תַרְאי לי ספר קבלה אחד, שבו כתוב על זה. אני לא למדתי דברים כאלה. שמעתי שיש כאלו, אבל אני לא מבין למה הם מקובלים. במסגרת העולם הזה, הם יכולים להגיד לך כל מה שקורה עם הגוף שלך. מה הבעיה? אלו אנשים שיש להם חוש מחודד יותר במסגרת חמשת החושים שלנו. קבלה זה משהו אחר.

הם מסתכלים עלייך, ואומרים מי את, מה את ומאיפה את, אבל זה במסגרת העולם הזה. מקובל לא שייך למסגרת העולם הזה, מקובל שייך לעליית הנשמה, להתפתחות הנשמה במדרגות העולמות הרוחניים. לראיית העתיד את יכולה ללכת לרופא אליל, כמו אלו שחיו לפני חמשת אלפים שנה באפריקה, הוא היה מגלה לך עוד יותר מהרופא האליל המודרני. זה לא שייך לקבלה.

קיימים כאלו אנשים, שיכולים לפתור לך שאלות שבעולם הזה, לגלות לך משהו, זה אמיתי. אבל אין בזה שום דבר שאת יכולה בעזרתו להימנע ממשהו או להצליח במשהו. אל תבלבלי בין הבדואים, למשל, שמגלים כל מיני דברים, לבין הנביאים. נדבר על זה בפעם אחרת, כשתביני מה זה נביא. "נביא" זו מדרגה רוחנית, ששואלים אותו לעצה מיוחדת עבור הנשמה, איך להתגלות, איך לעלות. זה משהו אחר. על שום דבר אחר נביא לא עונה.

מדוע אין רצף בשיעורים?

לא ניתן ליצור רצף בשיעורים, כיוון שהקהל מתחלף ובכל הרצאה באים תלמידים חדשים. לכן צריך לבנות כל שיעור כנושא סגור אחד. לצערנו זה המצב, אחרת היינו באמת מתקדמים. בינתיים יש עוד נושאים רבים שאנחנו יכולים להעביר כנושא בפני עצמו בשיעור אחד. כדי שיהיה מעניין לאלו שבאים בפעם הראשונה ולאלו שנמצאים כבר כל פעם.

חזרה לראש הדף
Site location tree