אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 10 / אותיות ק"ט – ק"כ
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אותיות ק"ט – ק"כ

(שיעור 27, 24 במאי 2007 )

אות ק"ט

והנה הראית לדעת, אשר אחר שזכה האדם למחילת עוונות, בדרך שהזדונות נעשו לו כזכויות, הנה אז זוכה גם כן לבא עם השם יתברך, בבחינת אהבה במדרגה הב', אשר הנאהב לא גרם לאוהבו מעודו שום רע, ואפילו צל של רע, אלא הולך ועושה לו טובות מרובות ונפלאות מעודו ולתמיד (כנזכר למעלה אות ע' דיבור המתחיל "הא'"). באופן, שתשובה מאהבה, והתהפכות הזדונות לזכויות, באים כאחד, כדברי חז"ל הנזכרים למעלה[2].

כתוב שהתשובה מאהבה והתהפכות הזדונות לזכויות באים כאחד, משום שבחוכמת הקבלה מדובר רק על הכלי של האדם. שום דבר אינו יוצא מחוץ לכלי הפרטי של האדם. בכלי הפרטי הזה נמצאים כל העולמות, כל המבנה של "אדם הראשון" וכל הנשמות האחרות שהוא מרגיש. הכול מתראה בתוך הכלי של האדם, ולא מחוצה לו. כך הוא רואה ומרגיש.

ואם האדם מרגיש את הכול בתוכו והכול נמצא בתוכו, איך יתכן שאנחנו נמצאים בפירוד ומרוחקים זה מזה? בחוכמת הקבלה מדובר בתיקון הכלי של האדם. כך לפי מידת תיקונו הוא מגלה לאט לאט בשכבות גבוהות יותר של השגה, איך הוא מתייחס לכל מה שחשב, ראה והרגיש לפני כן.

גם אי אפשר לדבר על מה שהיה "לפני כן" או יהיה "אחר כך". צפייה על העבר מההווה איננה אפשרית. אמנם לנו נדמה שאנחנו צופים על העבר, אבל זה לא נכון. העבר שצופים עליו, כבר לא עבר. אלא כך קוראים לתופעה כלשהי שנראית במצבנו הנוכחי כעבר. האורות שנמצאים בתוך הכלים ומחוץ להם, נותנים לנו הרגשה של עבר, הווה ועתיד בכלי הנוכחי. וגם אם באמת אפשר היה להיות בעבר, אם אפשר היה לומר שיש עבר, אז העבר הזה היה נראה לנו שונה לגמרי מכפי שהוא נראה לנו בהווה. לכן אסור לחשוב על שום זמן, אלא על הנקודה שבה דבוקים כעת, ועד כמה שיכולים להעלות אותה "למעלה מהדעת", בהשגה רוחנית גדולה ככל האפשר.

לנקודה הזאת צריכה להיות נתונה כל תשומת הלב של האדם. בכלי האחד הזה הוא יגלה את העבר שלו, את ההווה ואת העתיד שלו ככל מיני סוגי הכלים, שמהם מורכב הכלי הנוכחי שלו. זו תהיה המציאות שלו. עבר, הווה ועתיד ברוחניות הם הבחנות בכלי שאדם נמצא בו בהווה. אמנם לנו נדמה שיש זמנים, שיש עבר, הווה ועתיד, אבל הם אינם. גם בעולם שלנו אין זמן, הזמן הוא רק דמיון ולא יותר.

לכן המסקנה צריכה להיות פשוטה, שצריך לעסוק רק בתיקון הכלי. ואז, כמו שבעל הסולם כותב באות ק"ט, במקום כל התופעות האלה, על פני כל הקלקולים והתיקונים גם יחד, תתגלה האהבה.

אות ק"י

ועד כאן לא ביארנו, אלא בחינת האהבה התלויה בדבר, בב' דרגותיה, אבל עדיין צריך להבין, איך זוכה האדם לבא עם קונו יתברך, בב' הבחינות של האהבה שאינה תלויה בדבר. ובדבר הזה, צריכים להבין היטב דברי חז"ל, במה שכתוב (קידושין דף מ' ע"ב), תנו רבנן [שנו חכמים] , לעולם יראה אדם את עצמו, כאלו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עשה עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד וגו'. ר' אלעזר בן רבי שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר וחוטא אחד וגו'. בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה.

שאלות רבות עולות מדברי בעל הסולם, שעליהן הוא מדבר גם בהמשך. למה האדם צריך לראות את עצמו תמיד "חצי חייב חצי זכאי", היינו, ניטרלי? האם יתכן שאדם עשה הרבה עבירות והתורה אומרת לו שהוא נקי, ושבכל רגע נעשה איתו חשבון חדש? כלפי מה האדם צריך לראות את עצמו "חצי חייב חצי זכאי", תמיד בהכרעה? האם כך זה נעשה מצד הבורא, מצד הטבע? האם כך העולם מתאזן בכל פעם, והאדם נמצא בהכרעה כזאת כלפי העולם? האם האדם מכריע את העולם שהוא קובע? האם הבורא מאפשר לאדם לסובב את העולם לחובה או לזכות, ולפי האדם העולם מתהפך בהתנהגות שלו, פעם לכאן ופעם לכאן?

מה זאת אומרת "מכריע את העולם"? אדם יכול להכריע את עצמו, אבל במה זה שייך לעולם? ומה נקרא "להכריע את עצמו"? מה זאת אומרת, שבפעולה אחת שלו, האדם יכול להפוך את עצמו מטוב לרע, מדין לרחמים? האם בידי אדם לעשות זאת, ואם כן, אז מתי? האם אדם יודע על כך? מה זאת אומרת, שאדם חייב לדעת להחזיק את עצמו כל פעם במצב, שהוא לא לכאן ולא לכאן? איך הוא יכול להחזיק את עצמו במצב הזה, אם הוא נמצא בהסתרה, וכתוב "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא" [3]. זאת אומרת תמיד יש חטאים ואחר כך תיקונים, חטאים ותיקונים. האם יש איזושהי מטוטלת שכל פעם מכריעה את העולם לחובה ואחר כך לזכות, שוב לחובה ושוב לזכות? למה דורשים זאת מהאדם?

אות קי"א

ולכאורה הדברים הללו מוקשים, מתחילתם עד סופם, כי אומר שהעושה מצוה אחת, תיכף מכריע לכף זכות, בשביל שנידון אחר רובו. הלא זה אמור, רק באותם שחציים חייב וחציים זכאי, שמזה אין רבי אלעזר בן רבי שמעוןמדבר כלל, והעיקר חסר מהספר. ורש"י ז"ל פירש דבריו, שסובבים על דברי תַּנָּא קַמָּא [התנא הראשון] , שאומר, לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו חייב וחציו זכאי, ורבי אלעזר מוסיף, שיראה כן גם את העולם כולו, כאלו הם חציים חייבים וחציים זכאים עיין שם היטב, אמנם העיקר חסר מהספר. ועוד, למה שינה לשונו, ולמה אינו מדבר כמו הלשון של תַּנָּא קַמָּא, אם המשמעות היא אחת. זאת אומרת, יש דרישה כלשהי כלפי האדם. לכן בעל הסולם מתעכב כל כך להסביר את החומר הזה. אמנם בצורה שאיננו מבינים את הלשון ואת הגישה, אבל יש כאן דבר מאוד חשוב.

בהתקדמות בקו האמצעי, במה שנקרא "מסך דחיריק", בחיבור ימין ושמאל יחד, יש כלפי האדם דרישה לא לנטרל אותם, היינו לא להוסיף ימין לשמאל סתם, אלא לחבר אותם יחד ולהתחבר מעליהם. אם זוהי הדרך, אז "לראות את עצמו תמיד חצי חייב וחצי זכאי" זה כנראה תנאי. השאלה היא על מי מדובר בתנאי הזה, האם מדובר על אדם שנמצא בהסתר כפול, או בהסתר רגיל. ואם כן, אז מהי המצווה הזאת עבורו, ואיך עליו לראות את עצמו ואת העולם? ואולי מדובר באדם שכבר הגיע למדרגת שכר ועונש, ואולי לדרגת האהבה?

על איזו דרגה בדיוק מדובר, למי מופנה התנאי הזה, הציווי הזה? באיזו צורה זה מגיע אלינו, האם זה תנאי להתקדמות, האם זו שיטה או מצווה? על ידי התנאי הזה לא מתקנים את הרצונות. אז כנראה שבעזרתו הולכים בדרך. זאת אומרת, שזו שיטה ולא מצווה.

אות קי"ב

וביותר קשה על הדבר גופו, שהאדם יראה את עצמו כאלו הוא רק מחצה חייב, שזה פלא, אם האדם יודע את עונותיו המרובים, ישקר בעצמו לומר, שהוא מחצה על מחצה. הדברים אמורים כלפי כל אחד ואחד מאיתנו, כאילו כולנו שווים, כולנו נמצאים במצב ניטרלי . בכל רגע האדם חייב למחוק את כל מה שהיה עד כה, ולומר שלא היו לו עבירות, ולא מצוות, ולא כלום.

לגבי העבירות כל אדם יאמר בשמחה שהוא נמצא באמצע, בין טוב לבין רע. אבל אם היו לאדם הרבה מצוות, אם הוא עסק ועשה והשקיע, וכל פעם אחרי שעשה דבר טוב, הוא חוזר שוב לאפס, מי יסכים לכך?

והתורה אמרה מדבר שקר תרחק. ועוד, הרי קְרָא קָדָרִיש [הרי פסוק הוא דורש] , וחוטא אחד יאביד טובה הרבה, דהיינו, משום עבירה אחת מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה, הרי, שהמדובר הוא ממציאות אמיתית, ולא באיזה דמיון כוזב, שהאדם צריך לדמות את עצמו ולעולם.

אות קי"ג

וכן תמוה, היתכן שאין בכל דור ודור אנשים הרבה, שעושים מצוה אחת, ואיך העולם מוכרע לכף זכות. כלומר, שאין המצב משתנה כלל, אלא, עולם כמנהגו נוהג. אלא, שצריכים כאן לעמקות יתירה, כי הדברים על פי שטחיותם אין להם שום הבנה.

אמנם הברייתא אינה מדברת כלל, על אדם שיודע בעצמו שעוונותיו מרובים, ללמד אותו לשון שקר שהוא מחצה על מחצה, וכן לפתותו, שאינה חסרה לו אלא מצוה אחת, שאין זה מדרך חכמים כלל. אלא, הברייתא מדברת, על אדם שמרגיש ומדמה עצמו שצדיק גמור הוא לגמרי, ומוצא את עצמו בתכלית השלימות, שהוא, משום שכבר זכה למדרגה ראשונה של אהבה, על ידי פקיחת עינים בתורה.

מי שזכה למדרגה הראשונה של אהבה, ברור לו שתיקן את כל הרצונות שלו. הוא רואה זאת לפי המעשים שלו, ולפי מה שקיבל בתוך המעשים האלה, בתוך הרצונות המתוקנים. מתגלה לו שהוא גמר לתקן את רצונותיו.

במצב הזה אין לו אפשרות לזוז קדימה, ואין סיבה לזוז קדימה. הרי הכול מתגלה מתוך חיסרון, מהקלקול, ואם הקלקולים לא מתגלים יותר, איך יזוז הלאה? ובכל זאת אומרים החכמים, שיש לו עוד מצב אחד לפניו, שגם אליו הוא צריך להגיע. אבל מאיפה הוא ייקח חיסרון? כיצד הוא ידע על כך? הרי לפי כל הבדיקות שלו, הוא לא רואה עוד חיסרון.

הוא תיקן את כל הכלים וגילה בהם את כל המילויים, ונראה לו שהוא צדיק, בכל הרצונות שלו הוא מצדיק את הבורא, דבוק בו. אם כך מה עוד חסר לו? אם לפי החסרונות שברצונות לא חסר לו כלום, למה יש עוד משהו, ולמה מחייבים את האדם להגיע לעוד משהו?

צריך לזכור שהאדם קיבל כלי מקולקל, שאותו צריך לתקן לא לצורך התיקון עצמו, אלא כדי להשיג מעליו את הנותן, את הבורא. וכל השולחן עם האוכל והרעבון של האדם, הוא רק אמצעי כדי להשוות את עצמו עם הנותן, כדי להשיג אותו, את ה"ראש" שלו, את מה שהיה לפני שהוא ברא את הנברא. זאת אומרת, לאחר תיקון הרצונות, האדם צריך להתקדם לעוד דרגה, מעל החסרונות שלו.

הוא תיקן את כל הטבע שלו. לפי האורות שבראו את הרצון שלו, הוא כבר שווה לבורא, הוא נמצא בהשפעה. עכשיו הוא צריך להשיג אותו, את מקור האור, את מחשבת הבריאה. להידמות לבורא ולא לפעולות ההשפעה בלבד. כי פעולות ההשפעה הן רק השתוות הצורה, ועל האדם להשיג דבקות בבורא.

אשר כבר היודע תעלומות מעיד עליו שלא ישוב לכסלו עוד, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ומהמתבאר"). כבר תיקן את עצמו. ומה הלאה? ואליו מדבר התנא ומברר לו את דרכיו, ומוכיח לו, שעדיין אינו צדיק, אלא שהוא בינוני, שפירושו, מחצה חייב ומחצה זכאי. והוא, משום שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", ממספר תרי"ג המצוות שבתורה, שהיא מצות האהבה כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ומיושב") עיין שם היטב. כי כל עדותו של היודע תעלומות שלא יחטא עוד, הנה הוא רק מחמת הבהירות שבהשגתו, בהפסד הרב של העבירה כנזכר למעלה, שזה נבחן ליראת העונש, ומכונה משום זה, תשובה מיראה, כמו שהארכנו בזה לעיל (דיבור המתחיל "והנה").

מה זאת אומרת ש"חסרה לו מצווה אחת"? אולי צריך לעשות תיקונים על כל הרצונות. זאת אומרת, כמו שהוא עשה תיקון על תרי"ב הרצונות ובמצווה האחרונה הגיע למצווה מיראה, כך גם במצווה האחרונה האדם צריך לעשות תיקון על כל תרי"ב הרצונות, ולתקן גם את המצווה מיראה. מה זה תרי"ב ותרי"ג? מה הם המספרים האלה? האם כשאדם מתקן "מצווה אחת", הוא מתקן רק אחת?

אנחנו לומדים שבכל מדרגה יש פרצוף שלם, רמ"ח [248] איברים ושס"ה [365] גידין. לא יכול להיות שאדם מתקן רק אצבע אחת, ואחר כך את השנייה, ואחר כך יד או רגל. אלא האדם מתקן את כל הגוף, כל פעם במידה קטנה: אחד חלקי מאה עשרים וחמש, שתיים חלקי מאה עשרים וחמש, וכך הוא מתקדם.

באותו האופן אפשר לחלק גם את כל הדרך של האדם לתרי"ג מדרגות, למאתיים ארבעים ושמונה מדרגות תיקון של הכלים דהשפעה, ולשלוש מאות שישים וחמש מדרגות תיקון של הכלים דקבלה. אבל בכל מדרגה האדם מתקן את כל גופו, את כל האיברים והגידין, את כל הרצונות שבו. כמו תינוק שגדל, הוא גדל כולו, כל פעם עוד קצת, אבל כל המרכיבים שלו גדלים. לכן כשמקובלים אומרים, שאדם קיים תרי"ב מצוות ונעשה צדיק, ושנשארה לו "מצווה אחת", אין הכוונה למצווה אחת אחרי שקיים שש מאות ושתים עשרה מצוות. אלא "מצווה אחת" הוא מושג שמתאר עוצמה.

לכן בעל הסולם אומר "מחצה על מחצה". זאת אומרת, לעומת כל מה שהאדם עשה לפני ה"מצווה אחת", נשאר לו עוד חצי. המצווה האחרונה, המצווה התרי"ג, אינה עוד מצווה אחת אחרי תרי"ב המצוות הקודמות, אלא היא מושג שמתאר עליה בדרגה.

אות קי"ד

גם נתבאר לעיל, שמדרגה זאת של תשובה מיראה, עדיין אינה מתקנת את האדם, אלא מעת התשובה ואילך, אמנם כל הצער והיסורים שסבל בטרם שזכה לגילוי הפנים, נשארים כמות שהיו בלי שום תיקון. גם העבירות שעשה, לא נתקנו לו לגמרי, אלא, שנשארים בבחינת שגגות. כמו שהארכנו בזה לעיל (דיבור המתחיל "ועם זה") עיין שם היטב.

אות קט"ו

ולפיכך אומר התנא קמא, שאדם כזה שעדיין חסרה לו "מצוה אחת", יראה את עצמו, כאלו הוא חציו חייב וחציו זכאי. כלומר, שידמה לעצמו, שאותה העת שזכה לתשובה, הרי היא נמצאת באמצע שנותיו, שבאופן זה, נמצא "חציו חייב", דהיינו, באותה מחצית שנותיו שעברה עליו בטרם שעשה תשובה, שהוא מאז בודאי חייב, כי התשובה מיראה אינה מתקנת אותם, כנזכר למעלה.

התשובה מיראה אינה מתקנת את הכלים דקבלה, אלא רק את הכלים דהשפעה.

ונמצא גם כן, שהוא "חציו זכאי", דהיינו במחצית שנותיו, מעת שזכה לתשובה ואילך, שאז הוא זכאי ודאי, להיותו בטוח שלא יחטא עוד, כנזכר למעלה. הרי שבחצי שנותיו הראשונים הוא חייב, ובחצי שנותיו האחרונים הוא זכאי.

אות קט"ז

ואומר לו התנא (ונאמר לו) , שיחשוב בעצמו, שאם עשה "מצוה אחת", דהיינו אותה המצוה שחסרה לו ממספר תרי"ג (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "ומיושב"), אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, כי הזוכה למצות האהבה, דהיינו על ידי התשובה מאהבה כנזכר למעלה, שזוכה על ידיה שהזדונות נהפכו לו לזכויות, שאז גם כל צער ועצבשסבל מעודו, בכל תרי"ג הרצונות שלו.

מטרם שזכה לתשובה, נהפכים לו לתענוגות נפלאים לאין קץ, עד שמצטער בעצמו, על מה שלא סבל מהם כפלי כפליים, כמשל הנזכר למעלה מהאדון ואוהבו היהודי (דיבור המתחיל "וזה"), הנה זהו שנקרא "הכרעה לכף זכות", שהרי, כל רגשותיו עם השגגות והזדונות, נהפכו לו ל"זכויות". והיינו הכרעה ל"כף זכות", שכל הכף המלאה חובות, נהפכה ונעשתה לכף מלאה זכויות, והתהפכות זו, מכונה בלשון חכמים "הכרעה".

אות קי"ז

ועוד אומר התנא, ומזהיר אותו, שכל עוד שהוא בינוני, ולא זכה ל"מצוה אחת" החסרה לו מהמספר תרי"ג, אל יאמין בעצמו עד יום מותו,ולא יסמוך עצמו, גם על העדות של היודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד, אלא שהוא עלול עוד לבא לידי עבירה, ולפיכך יחשוב בעצמו, אם עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, כי הכלים דקבלה שלו עדיין לא מתוקנים, והוא חייב לעורר אותם.

כי אז יאבדו תיכף, כל השגתו הנפלאה בתורה וכל גילוי הפנים שזכה, וחוזר לבחינת הסתר פנים, זאת אומרת, הוא יכול ליפול מִדרגת שכר ועונש, מתשובה מיִראה, חזרה להסתר.

ונמצא מכריע את עצמו לכף חובה, כי יאבדו כל הזכויות והטוב אפילו מחצי שנותיו האחרונים. ועל זה מביא לו התנא ראיה מהכתוב, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה. ניתן לדמות זאת לְמה שקרה ל"אדם הראשון". הרי גם "אדם הראשון" היה בגילוי כלים דהשפעה. "אדם הראשון" היה מתוקן בכלים דהשפעה שלו, והיה חסר לו רק הגילוי של הכלים דקבלה. הוא חשב שהוא יכול ללכת מעליהם, שהם יתגלו לו בדרכים חלופיות, דרך "חווה" וה"נחש". כי בעצמו הוא לא יכול היה לגלות שחסרים לו עוד דברים.

בדומה לכך, אדם שעדיין לא זכה ל"מצווה אחת", לא מתגלים בו הכלים הלא מתוקנים. כמו "אדם הראשון", גם הוא לא מרגיש בחיסרון הכלים האלה. "אדם הראשון" הרגיש את עצמו צדיק, מלאך; הוא היה בדבקות, הוא לא הרגיש שום דבר. אלא שאז הבורא הזמין מקרה כלשהו מהחיצון, שהשפיע עליו והחדיר בו רצונות דקבלה חדשים, שכאילו לא נמצאו בו, כדי שיגלה אותם. ואז הוא נפל.

כך גם אדם שנמצא עדיין במצב לא מתוקן ולא יכול לגלות את הכלים דקבלה שלו, הרי שהוא הגיע בדרך התיקון חזרה לאותו מצב כמו "אדם הראשון" לפני התיקון. זה לא בדיוק אותו מצב, כי הוא עבר את השבירה ותיקן אותה, אבל זה בערך אותו המצב. אז הוא מרגיש את עצמו כמו מלאך. ואם יתגלו בו הכלים הלא מתוקנים שהתגלו ב"אדם הראשון" לפני השבירה, הם לא יתגלו בו מ"אכילה" ראשונה ושנייה ומהחטא, וכן הלאה. אלא הם יתגלו בו במלואם, שכולם מרוסקים ושבורים. לכן ודאי שהוא ייפול בהם להסתר מיד. הוא ירגיש בהם רק הסתרה. לכן בעל הסולם מבאר את העניין הזה על פני כמה דפים.

העניין העדין הזה עדיין לא מיועד למתחילים, שאינם מבינים אותו, אבל זו נקודת המפנה. זו הנקודה שממנה והלאה, לאחר שחזר לאותו המצב של "אדם הראשון" לפני החטא, ממשיך האדם את התיקון. הוא מקבל את עץ הדעת בתור מצווה, והולך ומתקן את החטא בהדרגה. מכאן והלאה הוא כבר רוכש מעמד עצמאי.

עד כה הוא היה כמלאך ונכלל בבורא. אמנם הוא כבר עשה כברת דרך, והיא נרשמה על שמו, אבל זו בסך הכול חזרה לתשובה מיראה, לכלים דהשפעה בלבד. תשובה מיראה פירושה, שרק היראה היא המניע. אמנם יראה רוחנית, לא "לקבל על מנת לקבל" אלא רק האם אפשר להשפיע, ובכל זאת זו רק יראה.

מה שאין כן, דרגה שנפתחת לאדם אחרי יראה, קשה מאוד להבין אותה. קשה להבין איך מגלים אותה. כמו "אדם הראשון" שהיה לו קשה לגלות אותה, הוא לא חשב שהיא שייכת לו. גם התיקון של אדם שמתחיל לצרף לעצמו את הרצון לקבל, אינו מובן. לפי טיבעו הוא לא רוצה אותם. הבורא כביכול מכריח אותו להתחיל להיכנס לרצונות לקבל שהוא שונא. הוא כבר לא רוצה אותם, הוא נמצא מעליהם, הוא כבר קיבל תכונות של השפעה. זה פשוט נורא להיכנס שוב ל"בוץ" הזה. לכן, מפני שהוא נמצא בדרגת ההשפעה, הדרגה הזאת נסתרת ממנו. הוא צריך לשבור את ההסתרה, לגלות את הרצונות האלה ולהתקשר אליהם.

אות קי"ח

עתה תבין את ההוספה שרבי אלעזר בן רבי שמעון מוסיף על דברי התנא קמא [התנא הראשון] , גם למה אינו מביא הלשון של חציו חייב וחציו זכאי כמו התנא קמא. כי התנא קמא מדבר מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, על דרך שנתבאר לעיל (אות ע' דיבור המתחיל "הא'" ואות ע"ב דיבור המתחיל "הב'"), ורבי אלעזר בן רבי שמעון מדבר אמנם, מבחינה ד' של האהבה כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "מידה"), שהיא האהבה הנצחית, דהיינו, גילוי הפנים כמות שהוא באמת, מבחינת הטוב והמיטיב לרעים ולטובים.

אות קי"ט

ונתבאר שם, שאי אפשר לזכות לבחינה ד', אלא רק בשעה שהוא בקי, ומכיר ויודע כל עסקיו של הנאהב, איך הוא מתנהג עם כל אחרים, אף אחד מהם לא יחסר לו. כי ה"אחרים" הם הכלים דקבלה של האדם, כי אין לאדם כלים דקבלה, אלא מתוך שהוא מקבל רצונות מהסביבה, מאחרים. חוץ מקיומו עצמו, חוץ מההכרחי, כל יתר הרצונות והתשוקות הוא קיבל בגלל שנקשר לאחרים.

אם הוא היה תא בודד שלא קשור לאחרים, הוא היה מקבל לעצמו כמה שהוא צריך לקיומו ולא יותר. אבל בגלל שהוא קשור לכל המכלול הגדול, למערכת הגדולה של התאים האחרים, לנשמות אחרות של הגוף ד"אדם הראשון", הוא קיבל מהם חסרונות, ומשפיע להם. וב"נתינה ונטילה" האלה, ב"קח ותן", יש לו הרגשת חיוּת של כל הגוף.

לכן בדרגה הד' של האהבה האדם צריך להתחיל להתקשר בחזרה לאותם התאים. כך הוא ירגיש את עצמו חי בדרגת האדם, בדומה לבורא, ולא לפני כן. בדרגת שכר ועונש האדם מתקן רק את הרצון להשפיע שלו, וכתא בודד הוא מקבל רק מה שנחוץ לו לחיים. לכן הוא נקרא צדיק בפני עצמו. כדי לקנות את הכלים הנוספים, שאיתם הוא מפעיל את הרצון לקבל שלו, הוא צריך להיוודע לדרך שבה הבורא מתייחס לכל אחת ואחת מהנשמות, ולבדוק את היחס הזה כמו שבדק את היחס של הבורא אליו. זאת אומרת, עליו להתלבש בכל נשמה ונשמה, ולראות כמו שראה את עצמו, איך הבורא התייחס אליו בכל התהליך שעבר עד כה.

עליו להביא את כל התאים האחרים לדרגת שכר ועונש כמוהו, כאילו שהוא נמצא בכל אחד מהם. כשכל "אדם הראשון" קשור אליו, עליו לעלות לדרגת שכר ועונש, ומתוכה להתחיל להתקשר איתם ולגלות אהבה.

זאת אומרת, יש לו עוד עבודה גדולה, ולא רק "מצווה אחת". אמנם מהכתוב משתמע שבדרגה הד' של האהבה נדרש מהאדם רק עוד מאמץ קטן, אלא שיש כאן תהליך נוסף שבו אדם מתחיל לעבוד עם כלים דקבלה שלו.

למה עם כלים דקבלה? כי אם הוא היה לבדו בעולם, הוא לא היה רוצה יותר מהדרוש לקיומו: אלף או אלפיים קלוריות ליום ולא יותר. אלא מפני שהוא נמצא בסביבה ובחברה, אז יש לו רצונות לכסף, לכבוד, למושכלות ולשליטה. יש לו קנאה ושנאה – כל הרצונות וההרגשות האלה הן רק בגלל הקשר שלו עם יתר הנשמות. בעולם שלנו הרצונות האלה מתגלים בגלל שהאדם נקשר עם יתר בני האדם, ברוחניות הם מתגלים מתוך הקשר בין הנשמות.

לכן לאחר שהאדם תיקן את גלגלתא ועיניים שלו, זה נקרא שהוא בודד בעולם. ובדרגה הד' של האהבה כשהוא מתחיל לבדוק את כולם ולהתקשר לכולם, אז מתחילים לעבוד הכלים דקבלה שלו במובן הרוחני של כסף, כבוד, מושכלות.

ולכן, גם הזכות הגדולה שהאדם זוכה להכריע את עצמו לכף זכות, עדיין אינה מספיקה לו לזכות לאהבה השלמה, דהיינו לבחינה ד', כי עתה אינו משיג מעלתו יתברך מבחינת הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, אלא מתוך השגחתו יתברך כלפי עצמו, על דרך הנזכר למעלה (אות ק"ז דיבור המתחיל "ולפיכך"), אבל עוד אינו יודע מהשגחתו יתברך באופן הנעלה והנפלא הזה, עם יתר בריות העולם. ונתבאר לעיל, שכל כמה שאינו יודע כל עסקיושל הנאהב עם אחרים עד אף אחד מהם לא יחסר, עדיין אין האהבה נצחית, כנזכר למעלה (אות ע"ג דיבור המתחיל "הב'") עיין שם היטב. ולפיכך הוא מחוייב להכריע גם כל העולם לכף זכות, ורק אז מתגלה לו האהבה הנצחית.

יש כאן עבודה מאוד מיוחדת. תארו לעצמכם את האדם כחוקר שמאשים מישהו בהתנהגות לא טובה כלפי אדם אחר, או להפך מסנגר על התנהגותו הטובה, עד כמה האדם הזה צריך לחקור אם הבורא מתייחס לאדם אחר טוב או לא טוב. כשהאדם חוקר איך הבורא מתייחס לאחר, הוא יכול להתייחס לכך באהבה לבורא, או שהוא מתייחס לכך באהבה לאותה הנשמה. אם באהבה לאותה הנשמה, אז הוא מתלבש באותה הנשמה, חוקר אם היא עצמה מקולקלת או מתוקנת, ומתוכה הוא צריך להחליט. השאלה היא האם במצב כזה היחס שלו לבורא נשאר כמו שהוא, או שהוא מתייחס אליו מתוך אותה הנשמה?

יש בעבודה הזאת מעברים מיוחדים מאוד, שהאדם מכפיל בהם את עצמו בכל פעם פי כמה וכמה דרגות כלפי הבורא. כי בכל פעם שהוא בודק את הבורא כלפי האחרים, הוא חייב להיות "למעלה מהדעת". הוא מגלה אהבה לאחרים, ובבדיקת היחס של הבורא אליהם, הוא צריך להתעלות "מעל הדעת" ולגלות אהבה לבורא. הוא ניגש לבדוק עד כמה כל נשמה סבלה, מתגלה לו שזה לא היה סבל או תשלום נאה מצד הבורא, ובכל התהליך הזה הוא מגלה במידה כפולה ומכופלת את דרגת הקשר וההצדקה שלו כלפי הבורא.

אפשר לתאר זאת גם בצורת יחסים בין בני אדם. אם למשל מתגלות לנו לפתע פעולותיו הרעות והזוועתיות של מלך או שליט שמלכתחילה צריך היה לחשוב עליו כטוב. איך נוכל לשפוט את פעולותיו ולחשוב עליו כטוב? האם האדם צריך לחשוב שהבורא טוב מתוך שהוא מתוקן, או שהוא צריך לחשוב איך מרגישה נשמה כלשהי, שעדיין מרגישה את עצמה כטובה או רעה, ולבדוק איך הבורא מתייחס אליה? בתהליך הזה יש מצבים רבים שבהם האדם צריך לעבור, ומתוך כל המצבים האלה הוא רוכש יכולת להתעלות ב"אמונה למעלה מהדעת". אי אפשר לתאר אמצעי אחר להתרחבות הכלים, אלא בתרגיל כזה.

אות ק"כ

וזה שאומר רבי אלעזר בן רבי שמעון, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו וכו'. ומתוך שמדבר מכל העולם אינו יכול לומר כמו התנא קמא [התנא הראשון] , שיראה אותם כאלו הם חציים חייב וחציים זכאי, כי מדרגה זו מגיעה לו לאדם רק בזמן שזוכה לגילוי פנים, ולתשובה מיראה כנזכר למעלה, ואיך יאמר זה על כל העולם כולו, בזמן שהמה לא זכו לתשובה זו. ולפיכך, מוכרח רק לומר, שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו.

פירוש, כי אפשר לחשוב, שאין האדם זוכה לבחינת צדיק גמור, אלא, בזמן שאין לו שום עבירה ולא חטא מעודו, אבל הללו שנכשלו בחטאים וזדונות, כבר אינם ראויים לזכות לבחינת צדיקים גמורים.

בעולמנו "צדיק" הוא מי שנולד למשפחה טובה, קיבל חינוך טוב ועשה רק מצוות, מימיו לא נגע בשום דבר טרף ולא הסתכל על שום דבר טמא. ההגדרה הזאת מנוגדת לגמרי לְמה שאנחנו לומדים בחוכמת הקבלה. לפי חוכמת הקבלה "אין צדיק בארץ" – ברצון, ברצונות שלו בדרגת הצדיק – "שעשה טוב ולא יחטא". זאת אומרת אין צדיק שלא היה קודם בחטא, ולא גילה שהוא נמצא בחטא.

כולנו תוצאה משבירת הכלים, ומי שלא מגלה שהוא נמצא בשבירה, לא מגלה את הבריאה. הוא נמצא בדרגת הבהמה, ולא בדרגת האדם. מי שהוא "אדם", חייב קודם כל לגלות שהוא נמצא במשבר, בשבירה, בכל הדברים הזוועתיים שיכולים להיות. ומתוך זה הוא מתחיל לתקן את עצמו.

זו הדרגה שבה אנחנו נולדים. ולא כמו שעמךָ חושב, שהצדיק נולד כצדיק וממשיך להיות צדיק. אין דבר כזה במציאות.

לפיכך מלמדנו רבי אלעזר בן רבי שמעון, שאינו כך, אלא שהעולם נידון אחר רובו, וכן היחיד. כלומר, שאחר שיצא מבחינת בינוני, דהיינו, לאחר שעשה תשובה מיראה כנזכר למעלה, שאז זוכה תיכף בתרי"ג מצוות ונקרא בינוני, דהיינו, מחצית שנותיו חייב ומחצית שנותיו זכאי, כנזכר למעלה, הנה אחר זה, אם רק מוסיף מצוה אחת, דהיינו מצות אהבה, נבחן שהוא רובו זכאי ומכריע הכל לכף זכות, כלומר, שהכף של העבירות נהפכת גם כן לזכויות, כנזכר למעלה בדברי תנא קמא, עיין שם.

בעל הסולם כותב, שאדם העושה תשובה מיראה, תכף זוכה בתרי"ג מצוות ונקרא בינוני. ונשאלת השאלה למה תרי"ג, הרי עדיין חסרה לו מצווה אחת, וצריך היה לומר תרי"ב? אלא שהמספר תרי"ג הוא עניין מהותי ולא כמותי, ולכן לא נמצא שפה "נקייה" ביחס אליו. כאן למשל פירושו של המספר תרי"ג הוא, שהאדם עשה את התיקון שנקרא בינוני, בתרי"ג מצוות.

הרי, שאפילו יש בידו כף מלאה של עוונות וזדונות, נהפכים כולם לזכויות, ודומה ודאי למי שלא חטא מעולם, ונחשב לצדיק גמור. אז הוא חטא, או לא חטא? האמת היא שבעצמו הוא לא חטא. אלא הוא גילה את עצמו כמי שנמצא בחטא. זה רק גילוי מצידו, כדי לתת לו אפשרות לתקן את עצמו.

וזה שאומר שהעולם וכן היחיד נידון אחר רובו, כלומר, שהעבירות שבידו מלפני התשובה, אינן באות בחשבון כלל, כי נהפכו לזכויות. הן גם מלכתחילה לא היו העברות שלו. אדם לא עושה עבירה, אין כזה דבר. כשאנחנו אומרים שהאדם עושה עבירה, הכוונה היא שהוא נופל לתוך הרצון לקבל המקולקל שלו, שמקולקל מלכתחילה.

הרי, שאפילו רשעים גמורים, אחר שזכו לתשובה מאהבה, נחשבים לצדיקים גמורים. כולם חייבים לעבור מרשע גמור עד צדיק גמור.

שאלה: כשמדובר על תיקון, מובן לנו פחות או יותר שהאדם עושה תיקון על הזדונות והשגגות שלו, אבל איך הוא יכול להתכלל עם זדונות ושגגות של כל העולם, אם הוא לא עבר אותם בעצמו?

"עבר" נקרא שכל פעם מתגלה רצון חדש מקולקל. אם האדם נכלל עם אחרים, אם הוא רוצה להשפיע אליהם, אם הוא מגלה את כל מערכת "אדם הראשון" כשלו וניגש לתקן אותה, אז אין כאן עניין של "עבר" או "לא עבר". הוא מגלה את המצב מקולקל.

ואם הוא מסוגל, אם הוא זוכה לתקן אותו, אז מגלים לו מצב מקולקל נוסף. המצבים מתגלים ונעלמים לפי ההכשרה של האדם אליהם.

שאלה: האם בתהליך שהאדם עובר לפי סדר תיקון הזדונות והשגגות, הוא ממש מגיע למצב של התכללות עם זדונות ושגגות של כל העולם?

אם מתגלה בו רצון, ודאי שהוא נמצא ברצון שהתגלה בו. אם האדם מרגיש רצון כלשהו, גם אם הוא נדהם לגלות אותו בתוכו כרצון איום ונורא, ברצון הזה הוא נמצא. הוא לא מצפה שאפשר לחשוב על מישהו מחשבות רעות כל כך, שהוא ממש רוצה "לטרוף" אותו. אבל ברגע שהאדם רוצה בזה, סימן שהוא נמצא בזה.

זה נקרא שאנחנו נמצאים בחְטא, מתוך המצב של "אדם הראשון" שנקרא חְטא. אלא שכמונו, גם "אדם הראשון" לא חטא. במה "אדם הראשון" יכול היה לחטוא ברצון שלו, הרי הוא עלה מעל הרצון שלו.

כמו "אדם הראשון", כך גם אנחנו נכנסים כל פעם למצב חדש, וכל המצבים שמתגלים לנו, מתגלים מאותו המשבר של "אדם הראשון". נמצא שכל אחד מאיתנו צריך לעבור על כל החטאים.

שאלה: איך אפשר להתכלל ברצונות של הזולת?

התכללות ברצונות של הזולת היא ברצון של האדם להתחבר עם יתר הנשמות. אלא שכל נשמה ונשמה מגלה את החטא מהזווית שלה. ה"ראש" מבין מצידו מה זה חטא, מהי המחלה, ה"יד" סובלת מצידה, ה"רגל" סובלת מצידה, וכך כל איבר ואיבר. והשאלה היא האם ה"אני" של האדם שנכלל מכל אחד ואחד נשאר בהתכללות הזאת או לא?

האם נשארת לו רק נקודת מבט שלו בהחלטות, או שהוא מתקן על ידי הכלים שלו את מה שקורה בהתכללות? ואולי הוא מצרף לעצמו את הכלים של הזולת ומתחיל לרדת? אולי הוא מתחיל את כל הדרך מהתחלה, כאילו לא תיקן כלום, אלא עכשיו הוא זוכה סוף סוף להתלבש בכל אחד, ולעשות תיקון עבור כל אחד, כמו שעשה עם עצמו, כך עם כל מיליארדי האחרים, או אפילו עם "שישים ריבוא" [שש מאות אלף] נשמות?

השאלה היא, איך לתאר את המצב של התכללות, שלא יחשבו שיש לאדם עוד גלגולים ארוכים עד אז. אלא ההתכללות היא ברמת הצדיק שאינו גמור. בהתכללות הזאת האדם מגלה בכוח את היחס של הבורא אל האחרים, ובפועל את מה שמגיע מצידם, המתוקנים, כלפי הבורא. ככתוב: "כל הפוסל, במומו פוסל" [4], כך האדם שכבר נמצא בדרגה המתוקנת, מגלה את כל האחרים בדרגתם המתוקנת. הוא צריך לחבר אותם לעצמו על ידי האהבה, ואז הוא יגלה אותם מתוקנים.

יוצא שהאדם לא חוזר עם כל יתר הנשמות לסורם. אלא הוא מתקן את היחס שלו אליהם, וכתוצאה מכך מגלה אותם מיד כמתוקנים. הוא מתחיל להיות כלול משישים ריבוא צדיקים, שכולם הכלי שלו.

שאלה: מה זה חטא?

"חטא" נקרא ירידה לרצון לא מתוקן. הירידה הזאת לרצון הלא מתוקן אפשרית משום שהאור המאיר על האדם מתמעט לפתע בצורה מיוחדת, בגל מיוחד. באור שמאיר על האדם יש תרי"ג אורות, ובהתאם לאופן שבו מסדרים וממעטים את האור בתדר מיוחד כלפי האדם, האדם יורד לרצון המקולקל המסוים. אז נקרא, שהוא נכלל בחטא או עושה חטא. כי הוא עובד לפי הרצון שמתעורר.

אדם רגיל בדרך כלל לא מבין מה קורה איתו ואיך משחקים איתו. מה שאין כן אדם שכבר עולה במדרגות הרוחניות, מבין מה קורה לו ומה הבורא עושה איתו: או שהוא עובד עם זה ב"אמונה למעלה מהדעת", או שהוא משתדל להתגבר ולהתנגד לזה בצורה הנכונה. הוא לא מוחק את הדברים, אלא עובד איתם בצורה מועילה.

והוא חייב לעבור את כל הירידות. פעם אחר פעם "מטבילים" אותו ברצונות הלא מתוקנים, ביתר עמקות ואכזריות שמתגלים, והוא צופה על עצמו מהצד ורואה עד כמה שהוא לא מסוגל לעשות כלום. בכל מה שעובר עליו בעבודה הזאת, הוא לומד את עבודת ה', איך ה' פועל עליו. כדברי הכתוב: "ממעשיך הכרנוך" [5]. האדם מכיר את הבורא מהמעשים של הבורא, ולא שהאדם עצמו הוא בעל המעשים.

[1]לשיעורים קודמים בנושא ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" ראה ר' מיכאל לייטמן, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון מס' 8 וגיליון מס' 9, 2008.

[2] ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" ראה ר' יהודה אשלג, תלמוד עשר הספירות, חלק א (פתח תקוה: המכון למחקר ע"ש הרב אשלג, תשס"ז).

[3] קהלת ז, כ.

[4]קידושין דף ע ע"א.

[5]"שיר היחוד", סדר ליל יום כיפור, מחזור ליום הכיפורים.

חזרה לראש הדף
Site location tree