אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 10 / אותיות קכ"א – קכ"ו
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אותיות קכ"א – קכ"ו

(שיעור 28, 27 במאי 2007)

אות קכ"א

ולפיכך, אומר, שאם היחיד עשה "מצוה אחת", כלומר, אחר התשובה מיראה, שאז אינה חסרה לו אלא "מצוה אחת",שהיא מצות האהבה, אשריו שהכריע את עצמו והעולם כולו לכף זכות",על ידי מצוה אחת הוא מכריע את הכל לכף זכות. לפני כן הוא מתגלה ממש כרשע גמור, ומיד עם המצוה הזו הוא מתגלה כצדיק גמור.

כלומר, לא בלבד, שזוכה על ידי התשובה מאהבה שעשה, עד להכריע את עצמו לכף זכות כדברי תנא קמא, אלא עוד נמצא, שזוכה ג"כ להכריע את כל העולם לכף זכות. פירוש, שזוכה לעלות בהשגות נפלאות בתורה הקדושה, עד שמתגלה לו, איך כל בני העולם כולו, סופם לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז גם עליהם תגלה ותראה כל אותה ההשגחה הנפלאה כמו שהשיג לעצמו, וגם המה מוכרעים כולם לכף זכות, אשר אז יתמו חטאים מן הארץ, ורשעים עוד אינם וכו'.

הוא כביכול מתלבש בכל נשמה ונשמה, ומגלה איך הבורא מתייחס לכל נשמה ונשמה, משורש בריאתה ועד גמר תיקונה, שמעולם לא עשה חלילה שום דבר רע לאף נשמה. כך הוא בודק כל אחד ואחד, ומתוך "ממעשיך הכרנוך", מתוך שלומד את מעשי הבורא כלפי כל הנשמות, הוא מגיע לסיכום ומכיר את הבורא שהוא באמת טוב ומיטיב לכולם. הוא זוכה, הוא רואה והוא מגלה – כיחיד.

אלא מתוך שהוא בודק את מעשי הבורא, ומברר, ונכלל מכל הנשמות, הוא גם משאיר בכל נשמה ונשמה את ההרגשה הזאת, את ההשגה המתוקנת. ולכן כל יתר הנשמות, נעשות גם הן ראויות יותר להגיע לתיקון. זאת אומרת, כאשר האדם מתקן את עצמו, ההשתתפות שלו בכל יתר הנשמות, עוזרת להן להתרומם מַהֵר יותר ולהגיע גם הן לאותה ההשגה.

ואף על פי, שבני העולם בעצמם, עדיין לא זכו אפילו לתשובה מיראה, מכל מקום, אחר שהיחיד משיג את ההכרעה לכף זכות העתידה לבא להם, בהשגה ברורה ומוחלטת, הרי זה דומה, לבחינת "עולמך תראה בחייך" האמור כלפי העושה תשובה מיראה, שאמרנו, שמתפעל ומתענג מזה, כמו שכבר היה מושג לו תיכף, משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ואף על פי") עיין שם היטב.

בסופו של דבר, אנחנו נמצאים באותו עולם אין סוף, ושום דבר לא משתנה אלא רק כלפי האדם המשיג. גם אם האדם מגלה יותר או פחות, בכל מקרה הדבר מתגלה כלפיו. המצב קבוע, הכלי קבוע, אור עליון נמצא במנוחה מוחלטת – אלא כל התמונות וכל ההשגות משתנות כלפי האדם. לכן נאמר "העומד לגבות כגבוי דמי" [1]. האדם רואה את המצב העתידי, עוד לא משיג אותו, אבל רואה אותו.

זו בעיה להסביר מה ההבדל בין השגה לבין ראיה. אבל אפשר לומר שראיה היא שהאדם רואה את הדבר בלי שמבין אותו וחש אותו במלואו, ואף על פי כן הוא יודע שהוא טוב ושהוכן בשבילו. הוא יודע שיגיע להשפעה המלאה ושבכך ישתווה לשורשו, לבורא. הוא בטוח בכך, מובטח לו שזה יקרה. אמנם הוא עדיין לא חש את המצב הזה, הוא עדיין לא מגלה את עמקות ההשגה שקיימת בו, אבל הביטחון הזה, ההבטחה שהוא יגיע להשפעה המלאה, משמשת בשבילו כחומר דלק, כתומכים להשגת המדרגה.

תמיד יש לנו את אותה הבעיה: התינוק גדל על חשבון הגדולים וכל פעם שהוא גדל, הוא לא יודע לאן יגיע, מאיפה ייקח כוחות ואיך יעשה זאת. ואילו כאן מדובר על האהבה התלויה בהרגשת הלב ולא בהכנות מערכתיות כלשהן שיש מלמעלה על כל יתר המצוות. כי מצוות האהבה אינה כלולה במערכת עצמה שאדם מתקן אותה, אלא היא מעבר לזה, היא כבר השגת יחס הבורא אליו. לכן יוצא שבהשגת מצוות האהבה האדם מתקדם רק מתוך ראיית העתיד שנקרא "עולמך תראה בחייך".

גם את האמצעים להשגת הדבר, הוא חייב ללקט בעצמו. את זה הבורא לא הכין לו. להשגת האהבה הוא עולה לבד, כי בהשגת האהבה אסור לחייב. אין מערכת מלמעלה שמחייבת אותנו לאהבה. לכן האדם חייב לראות את עצמו כבר בצורה המתוקנת, חייב שיהיו לו אמצעים.

וכן כאן, נחשב לו לאותו היחיד המשיג את תשובת כל העולם, ממש כמו שמכבר היו זכו ובאו לתשובה מאהבה, והכריע כל אחד ואחד מהם את כף חובותיו לכף זכות, עד שמספיק לו לגמרי, לידע עסקיו יתברך עם כל אחד ואחד מבני העולם. וזה שאומר רבי אלעזר בן רבי שמעון, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, שמעתה נמצא יודע, את כל דרכי השגחתו יתברך עם כל בריה ובריה, מבחינת גילוי פניו האמיתיים, דהיינו, הטוב ומיטיב לרעים ולטובים, וכיון שיודע זה, הרי זכה לבחינה ד' של אהבה, שהיא האהבה הנצחית, כמבואר (לעיל דיבור המתחיל "מידה").

ובכל זאת יכולה להיות כאן שאלה. האם בסופו של דבר, אם לא עכשיו אז בסוף הדרך, אנחנו מגיעים למצב שבו הכול ברור: הבורא מגולה, כל המעשים שלו מגולים, אנחנו רואים את הכול, מרגישים את הכול, יודעים את הכול, מברכים את ה', שאנחנו כבר לא צריכים ללכת ב"אמונה למעלה מהדעת" עם עיניים עצומות בלי לדעת מה קורה. ואם בסך הכול אנחנו שולטים במצב, מה יכול להיות יותר טוב מזה? הרי כל הדרך לא ידענו איך ללכת, היינו מבולבלים ומטושטשים, היו נפילות ועליות, וכאן סוף סוף אנחנו מגיעים למצב שבו הכול ברור. אלא שכל זה לא נכון.

איננו מודעים לכך שהתיקונים באים ומצטברים זה אחר זה, ושום תיקון קודם אינו מתבטל. ההליכה של האדם בחושך בעיניים סגורות, בביטול עצמו, במסירות נפש, ב"אמונה למעלה מהדעת", נשארת. וקניית החוכמה והיגיעה לאחר מכן, מעלה עוד יותר את ה"אמונה למעלה מהדעת". כי הדעת לא מבטלת את ההשפעה, והאדם מוכן להשפיע ללא שום חשבון לעצמו, וללא שום הרגשה כזו או אחרת כלפי מה שקורה.

מסירות נפש, אמונה, דרגת הבינה, מסך, השפעה, ואור חוזר, הם קודמים לכל. וכל השאר, כל התיקונים ב"תחיית המתים", בלקבל על מנת להשפיע, שנקראים "ידיעה" ו"השגה", הם מעל זה. לכן טעות לחשוב שהאחד מבטל את השני.

זה נקרא שבהשגחה פרטית, שהבורא עושה הכל, אין שכר ועונש. אם הבורא עושה הכל, איזה שכר ואיזה עונש יכולים להיות. אם הבורא מעביר דרך האדם את כל הרגשות האלה, במה האדם משתתף. הוא לא משתתף בכלום. לכן לא מגיע לו, לא שכר ולא עונש.

לדרגה כזו של "אין עוד מלבדו", מגיעים רק על ידי "אם אין אני לי מי לי", שקודם עובדים לפי הגישה שהכל תלוי רק באדם. אמנם העבודה הזאת נמצאת בסתירה עם "אין עוד מלבדו", אבל זה לא חשוב. עובדים ב"אין אני לי מי לי", כדי להשיג ש"אין עוד מלבדו", שהוא "עשה, עושה, ויעשה לכל המעשים" [2]. וכשמשיגים את "אין עוד מלבדו", שנקרא השגחה פרטית, כשמשיגים שהבורא מסובב לאדם את הכול מבפנים ומבחוץ, ההשגה הזו אינה מבטלת את "אם אין אני לי מי לי". זו הדרגה שנקראת "בנים אתם לה' אלוקיכם" [3]. ובזאת האדם ממשיך.

זאת אומרת, בניגוד למה שיכול להשתמע מהמילים של בעל הסולם, טעות לחשוב שבדרגת האהבה מגיעים להשגה ברורה, להרגשה מלאה, והולכים בדעת בלבד, ללא שום מסך ואור חוזר ב"למעלה מהדעת". להפך, התוספת בדרגת האהבה מאוד לא פשוטה, שהולכים גם עם האמונה וגם עם הכלים דקבלה, עם הכלים דהשגה. למרות שהכול ברור, למרות שהכול מובן "מסוף העולם ועד סופו", הולכים בניגוד לזה, באמונה. וזה קשה מאוד, זה "לקבל על מנת להשפיע". במצבים האלה הסתירות הן מקצה ועד קצה, בכל המערכות.

וכן רבי אלעזר בן רבי שמעון כמו התנא קמא, מזהירו גם כן, שאפילו אחר שזכה, גם להכריע את כל העולם לכף זכות, מכל מקום אל יאמין בעצמו עד יום מותו. וזה קשה מאוד לא להאמין בעצמו עד יום מותו, כי הוא רואה את כל פעולות הבורא מהתחלה עד הסוף, ולא יכול להיות שהבורא יעשה משהו, בנוסף למה שהוא רואה. זה כמו תינוק שבטוח באמא, ויכול להרביץ לה אם הוא חושב שהיא לא בסדר, אם "הגוף הזה" לא מבצע מה שהוא רוצה. הרי ה"גוף הזה" חייב לבצע את מה שהוא רוצה, לשם מה הוא קיים, אם לא לשם כך.

ובכל זאת, למרות שהאדם רואה, מכיר ויודע, למרות שיש לו הרגשה והשגה באהבה החלוטה מהבורא אליו, הוא חייב להחזיק את עצמו ביראה מוחלטת ומלאה, שהאהבה הזאת יכולה להיפסק ברגע [4].

וזה תלוי רק בו. הבורא נמצא ביחס אליו באהבה שלא יכולה להשתנות לעולם, ואילו הוא חייב להחזיק את עצמו להפך. ואם חס ושלום יכשל בעבירה אחת, יאבדו כל השגותיו וטובותיו הנפלאות תיכף, כמו שכתוב, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכו', כנזכר למעלה בדברי תנא קמא. מיד הוא ייפול מדרגתו. זאת אומרת, יש מצוות יראה, לאחר מכן יש מצוות אהבה, והיראה חייבת להיות כיסוד לאהבה. כך לומדים ממאמר "פקודי אורייתא פקודא קדמאה [במצוות התורה, המצווה הראשונה]" בתוך מאמר ה"הקדמה לספר הזוהר" [5].

והנה נתבאר ההפרש מהתנא קמא לרבי אלעזר בן רבי שמעון, כי התנא קמא, שמדבר רק מבחינה ב' ומבחינה ג' של האהבה, לפיכך אינו מזכיר את הכרעת כל העולם כולו. אמנם, רבי אלעזר בן רבי שמעון מדבר מבחינה ד' של האהבה, שהיא לא תצוייר זולת על ידי ההשגה של הכרעת כל העולם כולו לכף זכות, כמבואר.

מה זאת אומרת "הכרעת כל העולם"? במה הוא מכריע? האדם מכריע בכך שהוא דואג ואחראי וממש נמצא בחרדה, שכל העולם יזכה גם הוא לגילוי האהבה במלואה. זה מזכיר את עניין הערבות, אלא בביצוע הגבוה שלה, בדרגה הגבוהה ביותר [6].

זה נקרא ש"הוא מכריע", שהוא מגלה את יחס הבורא לכולם, והוא הנציג של כולם, שיהיו באותו היחס כלפי הבורא, בחרדה ובמאמץ שלא תיפסק האהבה בחזרה. הוא גם "מכריע" בכך שיוכל לספק לכולם את הכוחות שיהיו בדרגה שלו. בכל מה שתלוי בו, הוא מתחייב ללכד אותם, לחבר אותם ולכוון אותם לבורא, כך שיתייחסו אל הבורא בחזרה כמו שהוא משיג את המדרגה של כל העולם, את העתיד של כל העולם. זה נקרא "מכריע", זו מידת התיקון שאליו הוא מגיע.

אלא עדיין יש להבין, במה זוכים להשגה הנפלאה הזו, להכריע את כל העולם לכף זכות.

שאלה: היכן זכות הבחירה של כל העולם, אם האדם בעצמו מכריע את כל העולם?

אם כתוצאה מהתיקונים שלו האדם מגיע לראות שהכול נמצא באין סוף, ואין שום דבר, כולל הוא עצמו, בשום פעולה, אז איזו בחירה יש לו, ואיזו זכות? לכאורה אין בחירה וזכות בשום דבר. הוא הגיע לקביעת המצב הזה, ולא יותר. אלא שהמצב הזה לא מֵפֵר, או לא מוחק לו את "אם אין אני לי מי לי". הוא מבין שליחס הבורא אליו, שהיה קבוע וקיים באהבה חלוטה, הוא מוסיף את עצמו עם כל החיסרון שלו. את החיסרון שלו כלפי הבורא, הוא בנה בעצמו, באהבה שלו אליו. החיסרון שלו הוא באהבה: מתי יוכל לאהוב את הבורא. זה חיסרון חדש, שלא היה באדם ושהוא לא קיבל אותו מלמעלה. זו השפעה, אהבה היא השפעה.

זה כלי חדש, עם אור חדש, שלא מבטל את הקודם. כי כל גילוי שהאדם רואה מצד הבורא אליו, יכול כל הזמן להחליש ולבטל את עבודת האדם. כי אם האדם מגלה את אהבת הבורא אליו בכלים דקבלה שלו, הוא מסופק ולא מסוגל להביע על פני זה שום חיסרון. אם הבורא אוהב ואת הכול הוא מסדר ומסובב, אז לא נשאר לאדם חלל פנוי, לא נשאר לו כלום. אם מישהו אוהב אותך, וברא אותך, ועושה את הכול, איזה חיסרון יש לך? איך תזוז?

החיסרון היחידי שיכול להיות הוא חיסרון לגילוי הרגשה כלפי הבורא, בהתאם ליחס של הבורא אל האדם. כי מצד הבורא הכול כבר הוחלט. הכלי כבר מוכן עם האור שבו בעולם אין סוף. אלא כמו שבעולם אין סוף היחס של הבורא אל האדם הוא אין סופי, כך האדם יכול לגלות יחס אין סופי כלפי הבורא. אבל איך הוא יעשה זאת? הרי הבורא נמצא בכול, בכל מקום, בהשגחה פרטית שאין בה לא שכר ולא עונש, ואין תנועה, ואין חיסרון, ושום דבר לא מגיע מצד האדם עצמו.

החיסרון הזה הוא לא שקר. אלא הבעיה היא, עד שהאדם מוצא את החיסרון הזה ומתחיל לעבוד בו. והחיסרון הוא לחבר את הנשמות. לכן הבורא שבר את הנשמות, כדי לעורר בנו, בקשר בינינו, את הרגשת החלל, שאם נחבר את עצמנו בחלל הזה, שם נמצא את המקום שממנו נוכל לאהוב את הבורא.

האדם לא עושה את החיבור עם האחרים בגלל שהוא אוהב את האחרים. הוא מתחבר לאחרים כדי להגיע לאהבה לבורא, ומחבר את שני הדברים יחד, מאהבת הזולת לאהבת הבורא. ואז הוא מוצא שגם את החיסרון הזה הכין לו הבורא. אבל במימוש החיסרון הזה הבורא לא נוגע בעצמו. כאן אדם צריך לתת יגיעה.

שאלה: ומה לגבי היחס של האחרים אל האדם?

אם האדם בעצמו, מעצמו, בכל הכוח שלו, במוחא וליבא, בכלים המתוקנים כל צרכם כמו בגמר התיקון, עושה את כל מה שביכולתו לעשות לכל המציאות, האם הוא מחייב בכך את כל המציאות להגיע למטרה? הוא אחד מ"שישים ריבוא" וחוץ ממנו יש עוד 599,999 נשמות. האם גמר התיקון הכללי תלוי בהם, או אינו תלוי בהם?

אם האדם גמר את התיקון שלו במאה אחוז, זה נקרא "הכרעת העולם לכף זכות". הכרעה היא גְמר הדבר, אין עוד מי שיכול להפריע ולעצור. לכן בגמר תיקונו האדם בטוח שכל העולם יגיע לכף זכות, כי כל העולם היה תלוי רק בו. זה נקרא "אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות".

או שחלילה, הוא מכריע את כל העולם לכף חובה. זאת אומרת, שאם הוא לא תיקן משהו, אף אחד לא יוכל לתקן את זה. גם אם כולם יעשו תיקונים, זה לא יעזור. בעל הסולם מסביר זאת במשל על אדם אחד שקודח חור בדופן הסירה, ולא חשוב שכולם שומרים על חלקם, כולם טובעים [7].

אבל השאלה היא, איך בהכרעת העולם כולו לכף זכות, האדם מחייב את כל העולם להגיע לתיקון ולא לקדוח חור. קשה להסביר זאת, כי התפיסה שלנו היא דטרמיניסטית [8]. ובכל זאת, מתוך שהאדם מגיע למצב הזה שבו הוא מכריע את עצמו ואת כל העולם לקו זכות, הוא נכלל יחד עם הבורא, ובתיקון שתיקן את עצמו הוא קובע שאף אחד לא יטעה.

הוא תיקן את עצמו לדרגה הזאת, עולה אליה, וכמו הבורא הוא מתחיל לראות "מסוף העולם עד סופו", ללא מעשי התחתונים, בהשגחה פרטית, שהוא עושה הכול. לכן כבר אין לו שאלה, מה האחרים יעשו. הם לא יעשו כלום. הרי הוא עושה את הכול. מי הוא? אותה המדרגה שבה הוא נמצא יחד עם הבורא. מהמדרגה הזאת לא נשאר לו אלא לקבוע, שגם בהרגשה של כל יתר הנשמות הכול יגיע בוודאי לגמר התיקון ללא שום טעות.

שאלה: האם האדם יכול להכריע אם כל יתר הנשמות יגיעו לגמר תיקון בדרך ייסורים או בדרך תורה?

בדרגות האלה אין דרך תורה ואין דרך ייסורים. פשוט כולם מגיעים. אם מדובר בהשגחה פרטית, הרי שאף אחד לא טועה. בהשגחה פרטית אין שתי דרכים. שתי דרכים יש רק ב"שכר ועונש". מעל שכר ועונש אין "אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", אין בחירה בין זה לזה. בדרגת האהבה האדם כבר תיקן את עצמו והגיע למצב שהוא רואה שאין בחירה.

אות קכ"ב

וצריכים אנו כאן להבין דברי חז"ל (תענית י"א ע"א), וזה לשונו, תַּנְיָא אִידָךְ[ועוד למדנו] , בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם, אלך לביתי, ואוכל ואשתה, ושלום עליך נפשי, ואם עושה כן, עליו הכתוב אומר, והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו, כי מחר נמות.

האם יכול להיות שאדם בדרגה כזאת אומר כאלה דברים? הרי כל אחד מאיתנו היה מתבייש וחרד, אם היה רואה את הציבור שרוי בצער. האם זה היחס שלו לרוחניות, האם יכול להיות שלא איכפת לו מכלום, ומצידו שכל העולם יישרף, ושהמחר שיישרף, העיקר שיביאו לו בקבוק משקה, ומה שיהיה יהיה? על מה בכלל מדובר כאן, ומי מדבר? האם יתכן שאחרי מדרגת שכר ועונש, אחרי שהאדם הגיע לכלים דהשפעה המוחלטים, אחרי שתיקן את עצמו בדרגת העובַּר וקַטְנות ונותר לו רק לגלות את הכלי הכללי, הוא אומר דברים כאלה?

אלא ששוב מדובר כאן על התיקון המצטבר, גם על כלים גלגלתא ועיניים שהוא כבר תיקן וגם על כלים דאח"פ [אוזן חותם פה] שהוא מתקן כעת – האח"פ הפרטי שלו בוודאי, שאותו הוא מתקן בחפץ חסד כמו שהיה קודם, ואחר כך ב"לקבל על מנת להשפיע". והיחס לכלים שהוא מגלה לפני התיקון בדרגה הגבוהה הזאת, הוא כמו "שמעון מן השוק" [9], זאת אומרת שהוא נמצא ב"לקבל על מנת לקבל", ושחשוב לו מה שקורה בו, רק לעצמו.

גם זה לא כל כך מדויק, כי יש הרבה מרכיבים במצב. אבל צריך להבין שכך מתגלה השמאל על פני כל התיקונים הקודמים, בגובה שבו האדם נמצא עכשיו.

מה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ[מה כתוב על זה] , ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון. עד כאן מידת בינונים, אבל במידת רשעים מה כתיב, אתיו אקחה יין ונסבאה שכר, והיה כזה יום מחר. מה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ, הצדיק אבד, ואין איש שם על לב כי מפני הרעה נאסף הצדיק. אלא יצער אדם עם הצבור וכו' זוכה ורואה בנחמת צבור. עד כאן לשונו.

אות קכ"ג

ולכאורה אין לדברים הללו שום קשר, כי רוצה להביא ראיה מהכתוב, אשר האדם מחוייב להצטער עצמו עם הצבור, ואם כן מה יש לנו להבדיל כאן ולחלק, בין מידת בינונים למידת רשעים. למה מדובר על מידות, אם אנחנו מדברים על חלקי הציבור?

ועוד, מהי הלשון שמדייק: מידת בינונים, ומידת רשעים, ולמה אינו אומר בינוניים ורשעים, ומידות למה לי. ועוד, מאין משמע, שהכתוב מדבר, בעון שאינו מצטער עצמו עם הצבור. ועוד, שאין אנו רואים שום עונש במידת רשעים, אלא, במה שכתוב, הצדיק אבד ואין איש שם על לב וכו', מה איכפת לרשעים שזה יקרה? ואם הרשעים חטאו, צדיק מאי עבידתיה שיענש. למה הצדיק צריך להיענש בגלל הרשעים? ומאי איכפת להו לרשעים, אם הצדיק נאסף. לשם מה מובאים כל הדברים האלה הנראים כמוסַר?

למה בעל הסולם מסובב לנו את הדברים דווקא כך? צריך להבין שלבעל הסולם, יש מטרות רבות במה שהוא כותב. כאן בעל הסולם רוצה להראות לנו, שבכל מקום שבו מדובר על העולם הגדול, על האנשים השונים, על החיות, הבהמות, הצמחים וכל מה שקורה ביניהם, מדובר בעצם על אדם אחד, שבו נמצא כל העולם. כי האדם הוא עולם קטן, ורק עליו מדובר.

חוכמת הקבלה מדברת על האדם כדמות האוספת בתוכה את הכול, את כל הפרטים. באף ספר קבלה לא כתוב על משהו מעבר לפנימיות האדם. אנחנו לומדים זאת גם מתפיסת המציאות. לאן יש לאדם לברוח, אם את כולם הוא מרגיש דרך החושים שלו, אם הכול מצטייר בחושים שלו לפי מידת התיקון שלו? נראה לו שיש קבוצה, חברה, סביבה, ציבור, אנושות או עולם – הכול נראה לאדם. הוא צריך לתקן את הכלים שלו, ואז הכול ייראה לו אחרת. עליו להתייחס לכל אלה, כדברים שנמצאים בתוכו.

ומה זה "מחוץ לו"? במידה שתיקון האדם עדיין רחוק, במידה שהוא אינו יכול לקרב את האחרים ולראות אותם בפנים, הוא חייב לעבוד איתם כמי שכביכול נמצאים מחוץ לו. אבל בבוא היום, כאשר יתקן את עצמו, הוא בהחלט ירגיש שהכול שלו, שכל האחרים הם חלקי הנשמה שלו, כל הרצונות שמהם הוא מורכב.

היחס הפנימי שלפיו הכול נמצא בתוך האדם והכול זה האדם, אינו סותר את היחס החיצון של האדם לקבוצה, להפצת הקבלה ולעולם. האחד לא מוחק את השני. כי אם זה מה שהאדם מרגיש, אז לפי מידת התיקון שלו, זה מה שעליו לתקן וכך עליו להתייחס. כתוב "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". זאת אומרת שיעשה מה שעיניו רואות, ולאחר מכן לפי הדרגה שיגלה, הוא יתייחס אחרת.

העבודה בין שתי הקצוות האלה מבלבלת את האדם מאוד, אבל בלי הבלבול הזה אי אפשר לברר ואי אפשר לראות איך הדבר מתבהר. העיקר לא לסטות לאחת מהקצוות ולחשוב שהכול מלמעלה או שהכול תלוי באדם, שהכול מחוץ לאדם או שהכול בפנים. אלא כל התמונות נמצאות בשווה, בהבנה ובהשגה. ומתוכן, מכולן, צריך לעבוד עד שיתאחדו יחד. ועד שכולן יתאחדו יחד, כל פעם הכול בוודאי משתנה.

לכן בעל הסולם רוצה להראות לנו כי דברי החכמים במסכת תענית שבתלמוד בבלי, שנכתב לפני אלפיים שנה, עוסקים בהשגה הרוחנית. אמנם חכמי התלמוד כותבים על רשעים וצדיקים בחברה, בעם ישראל, שעל ידי אלה מתקלקלים אלה, וכן הלאה, אבל בעל הסולם רוצה להסביר וללמד את הקורא, שהכוונה היא לאדם אחד.

אות קכ"ד

אמנם תדע, שאלו המידות של בינונים ושל רשעים וצדיק שמזכירים בברייתא הזאת, אינם באנשים מיוחדים, אלא, ששלשתם נמצאים בכל אדם ואדם שבעולם. ולא באנשים שונים. כי בכל אדם יש להבחין ג' המידות הנ"ל, כי בזמן הסתר פנים של האדם, דהיינו, עוד מטרם שזכה אפילו לתשובה מיראה, נבחן אז במידתם של רשעים. רוצים או לא רוצים, לפני המחסום כולנו רשעים. רשעים גמורים, או רשעים לא גמורים.

ואחר כך, אם זוכה לתשובה מיראה, נבחן במידתם של בינונים, כנזכר לעיל, ואחר כך, אם זוכה גם כן לתשובה מאהבה, בבחינה ד' שבה, דהיינו אהבה נצחית כנ"ל, נבחן לצדיק גמור. ולפיכך, לא אמרו בינונים וצדיקים סתם, אלא מידת בינונים ומידת רשעים, כמבואר.

המידות האלה נמצאות בכל אחד ואחד, וכל אחד חייב לעבור בכולן, מרשע גמור לצדיק גמור. לא יכול להיות שהאדם יעבור בדרגות האלה ולא ייכנס בכל צעד ושעל שלו, בכל רצון ורצון שלו, דרך כל ארבע המידות האלה. הוא חייב להיות בהן. בסופו של דבר, כל ארבעת השלבים האלה: הסתר כפול, הסתר רגיל, גילוי ראשון בשכר ועונש, וגילוי שני באהבה, הם: י' ה' ו' ה' מלמטה למעלה. לכן יוצא שכולנו חייבים לעבור דרכם.

וכאשר אנחנו קוראים בתורה על רשעים וצדיקים, הפניה היא לאדם אחד, שבו נמצאים כל התכונות והכוחות האלה. כך עלינו להתייחס לעצמנו, ולא להיבהל כשנופלים מֵהַר גבוה לעומק השָחור.

שאלה: במשך כל הדורות המקובלים עשו תיקונים עבור כלל האנושות. מה ההבדל בין דורינו לבין הדורות הקודמים?

עד לימינו, המקובלים עשו תיקונים עבור כלל האנושות בהכנת השיטה בלבד. כמו שבעל הסולם מסביר בתחילת ההקדמה באות י"א, על חכמי התלמוד שעשו תיקון, שבמקום הייסורים של "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה", האדם יכול לזכות את עצמו על ידי המאור המחזיר למוטב. הם עשו תיקונים במערכת העליונה, והביאו לנו ספרים עם הסבר על השיטה.

כך, מדור לדור, במידה שבה נשמות המקובלים השתנו ואיפשרו להם להוריד את השיטה קרוב יותר אלינו, המקובלים עשו תיקונים בהכנת השיטה. הם לא תיקנו את המערכת הכללית, אלא כולם ללא יוצא מן הכלל התכוונו רק לדורנו. כתוב שכל התורה וכל הנביאים התכוונו לימות המשיח [10], רק כדי לבוא לידי מימוש בדורנו.

שאלה: האם הרגשת צער הציבור עוזרת לאדם להכריע את העולם לכף זכות?

מן הסתם, אפילו בלי לחשוב, אפשר לומר שכן. הרי את הצער שהמקובל מרגיש, הציבור לא מרגיש.

המקובל שנמצא בדרגה שבה הוא צריך לייחֵד את כל כוחות הטבע שהתגלו בו לכוח העליון, לא מצטער עם הציבור שחסר לו כסף, כבוד או אוכל. הוא אפילו לא מצטער על הייסורים הגדולים מאסונות כמו הצונאמי. הוא לא מצטער בשביל העולם הקטן שבו אנחנו נמצאים בתוך הזוהמה של עצמנו. לא על זה נתון הצער של המקובל.

אלא "להצטער עם צער הציבור", זה להצטער על כך שהציבור לא נמצא בגילוי "האהבה החלוטה". על זה המקובל מצטער. "מצטער" פירושו, שהמקובל מגלה את החיסרון הגדול הזה בכלים הגדולים של הציבור, שעדיין לא מתוקנים. הכלים האלה, שהוא מגלה בתוכו, נקראים "ציבור". אין ציבור מחוץ לו, אלא נגלה לו מקום נוסף משבירת הכלים. נגלה לו עוד חיסרון גדול, שנמצא לרשותו. ובחיסרון הזה הוא רואה, כמה הוא יכול להוסיף באהבה.

הוא לא מצטער על הגופים שבעולם הזה, שתפקידם לסבול ולמות. מדובר על גילוי כלים רוחניים, שבהם מתגלה חלל, שאפשר להביע בו השפעה. זה נקרא ציבור. לא מדובר על הדרגה שלנו, שבה האדם נעשה יפה נפש ואוהב את כולם. לפני כן הוא שנא את כולם, ועכשיו הוא אוהב את כולם, ומחבק אותם כי הם מסכנים. כאילו שהבורא מצער אותם, והוא רוצה לאהוב אותם.

שאלה: אם כל העולם הוא בתוך האדם, האם כל הזוועות שנעשו בעולם הן באשמת האדם?

כאשר האדם יגלה שכל העולם בתוכו, הוא יגלה בוודאי שכל הזוועות הן באשמתו. אם האדם הוא עולם קטן, אז במצב של שכר ועונש יש מקום להרגשה כזאת. מה שאין כן במצב של השגחה פרטית, הכול בא בוודאי מהבורא.

זאת אומרת, או שהטוב והרע בעולם כולו הם תמיד בגלל האדם, או שהבורא בהשגחה הפרטית שלו, ב"אין עוד מלבדו", מסובב לנו את הרע ואת הטוב, או שבכלל אין רע וטוב. הכול תלוי בתיקון הכלים. בהתאם לכך מודדים, כדברי הכתוב: "כל הפוסל, במומו פוסל" [11].

בכלי המתוקן לא יכול להיות גילוי של רע, משום מקום וזמן. כי ברוחניות אין זמן. ולא חשוב אם הדבר היה או שהוא עתיד להיות, אם משהו קרה או יקרה, הוא נרשם כקיים. התיקונים שלנו מעלים אותנו מעל הדבר הזה "קיים". דבר אינו קיים, ואף פעם לא היה. לא כאבים, לא ייסורים, לא רצח, ולא שום דבר.

במדרגת שכר ועונש נותנים לאדם ראיה נוראית על מה שקרה בעולם. הוא רואה חוסר צדק ושנאה, הוא רואה כל דבר רע שאי פעם שמענו עליו בקצה האוזן, ועל פני כל התמונות והבעיות האלה, הוא חייב להגיע לגילוי ההשגחה הנצחית, לטוב ומיטיב. הוא לא מוחק את ההרגשה הרעה על ידי הרגשה טובה, כמו שנהוג בעולם הזה. בעולם הזה, אם יש לאדם הרגשה רעה והוא חושב מחשבות רעות על הבורא, ברגע שמגיע התענוג הוא שוכח מהרע. התענוג דוחה ממנו את כל הרע. האם זה תיקון? אין כאן תיקון. זה דומה יותר לשכרות מאשר לתיקון.

אות קכ"ה

עוד צריכים לזכור, שאי אפשר לזכות לבחינה ד' של אהבה האמורה, אם לא שיזכה קודם להשיג לבחינת גילוי פנים העתיד לבא לכל העולם, שבזה כחו יפה להכריע גם את כל העולם לכף זכות, כדברי רבי אלעזר בן רבי שמעון הנזכרים למעלה.

וכבר נתבאר, שענין גילוי הפנים, מחוייב להפוך כל צער ועצבון שבאו בעת הסתר פנים, ולעשותם לתענוגות נפלאים, עד כדי להצטער על מיעוט היסורים שסבל, כמו שנתבאר היטב לעיל (דיבור המתחיל "ולפיכך") עיין שם היטב.

ומכיון שכן, יש לשאול אדם כשהוא מכריע את עצמו לכף זכות, הוא ודאי זוכר, כל הצער והמכאובים שהיו לו בשעת הסתרת הפנים, לכן יש מציאות, שכולם מתהפכים לו לתענוגות נפלאים כאמור.

אך כשהוא מכריע את כל העולם לכף זכות, מאין יודע את מידת הצער והמכאובים שכל הבריות שבעולם סובלים, כדי שיבין אותם, איך הם מוכרעים לכף זכות, באותו האופן שביארנו באדם בהכרעת עצמו, לעיל (דיבור המתחיל "ולפיכך").

וכדי שלא תהיה כף הזכות של כל העולם חסרה, בעת שיהיה מוכשר להכריע אותם לכף זכות, הוא צריך לראות שכולם מתוקנים. האדם צריך להכריע שהבורא הוא טוב ומיטיב, והוא עושה זאת רק כאשר הוא רואה את כולם באותו המצב כמוהו.

בהתחלה הוא דווקא גילה שכולם סובלים סבל נורא. ואילו עתה הוא "פותח את הדלת" ורואה שבכל אחד יש אין סוף, הכול. השאלה היא, האם העולם מגיע למצב זה, לפני שהאדם הגיע אליו?

אין לאדם שום תחבולה אחרת, אלא שיראה, להצטער עצמו תמיד בצרת הצבור ממש כמו שמצטער בצרותיו עצמו, כי אז, תהיה לו כף החובה של כל העולם מוכנה בקרבו, כמו כף החובה של עצמו, באופן, שאם יזכה להכריע את עצמו לכף זכות, יוכל גם כן להכריע את כל העולם לכף זכות, ויזכה לבחינת צדיק גמור. זאת אומרת, כל העולם חייב להיות בכף זכות, אם האדם מגלה אותו בכף זכות.

אות קכ"ו

ומהמתבאר מובנים דברי הברייתא כהלכתם, שאם האדם אינו מצטער עצמו עם הצבור, נמצא, שאפילו בעת שזכה לתשובה מיראה, שהיא מידת בינוני כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ונקרא"), אומר עליו הכתוב, ומדבר בעדו, "והנה ששון ושמחה". זאת אומרת, אם האדם לא נכלל עם הכלים של הציבור, "הנה ששון ושמחה". טוב לו לבד, הוא תיקן את עצמו ומרגיש את עצמו, ולא נכלל עם החיסרון של הכלי הגדול של כל הנשמות.

"כל הנשמות" זוהי מידת השבירה שבאדם. הגילוי של האדם איך הוא נשבר ונפל מהמצב המתוקן למצב הלא מתוקן – מה שנשבר באדם – זה נקרא גילוי הנשמות השבורות הלא מתוקנות.

עכשיו הוא חייב לגלות את מידת השבירה. וכל עוד הוא לא מגלה את השבירה, אז בחלק שלו הוא כאילו נמצא בתיקון.

פירוש, שהאדם שזכה לברכה של "עולמך תראה בחייך", ורואה את כל שכר המצוה שלו המוכן לעולם הבא, הנה הוא ודאי "מלא ששון ושמחה", ואומר לעצמו, "הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול ושתו כי מחר נמות". כלומר, שמלא שמחה גדולה מחמת השכר המובטח לו לעולם הבא, וזה שאומר בשמחה רבה "כי מחר נמות" ואגבה את חיי העולם הבא שלי משלם לאחר מיתתי.

הוא עדיין לא מגלה את החיסרון הגדול, שנסתר ממנו בכלי שלו, ששם ממש השבירה. לגלות את השבירה זה נקרא, לגלות את הכלי שצריכים לתקן. והוא עדיין לא הגיע לתיקונים. יש לו תיקון של חפץ חסד, יש לו כבר יחס של מי שנמצא בהשפעה הפרטית שלו. אבל היחס שלו לאחרים, הקשר בינו לבין האחרים, השבירה בינו לבין האחרים, או במילים אחרות, התיקון שלו בנשמה שלו – זה עדיין לא נגלה.

אמנם מאי כְּתִיב בַּתְרֵיהּ[מה כתוב על זה] "ונגלה באזני ה' צבאות, אם יכופר העון הזה לכם, עד תמותון". כלומר, שהכתוב מוכיח אותו על השגגות שבידו, כי נתבאר, שהעושה תשובה מיראה הזדונות נהפכות לו רק לשגגות כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "ולפיכך"), ואם כן, מכיון שלא ציער עצמו עם הצבור, ואינו יכול לזכות לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לו לזכויות.

כל הזדונות וכל השגגות, הן כולן כלפי הציבור, כלפי החיבור בין הנשמות שבתוך הנשמה של האדם. אם אדם מגלה את זה, הוא מגלה שרק את החיבור בינו לבין יתר הנשמות הוא צריך לתקן. אין זדון ואין שגגה בכל הדברים האחרים. אפילו כלפי הבורא אין זדון ושגגה. אם נקרא ברשימת המצוות, נמצא שאפילו המצוות התלויות בארץ או בעבודת בית המקדש אינן תלויות בכך, אלא כולן נועדו לתקן את המשבר בין הנשמות. רק מהשבר הזה יש לנו קלקול.

בעולם הזה אנשים מכירים את המצוות שבין אדם למקום, כמצוות שאינן עוסקות בעניינים שבין אדם לחברו. כך נוהגים לפרש אותן. אולם כל המצוות הן מצוות בין אדם לחברו, שבתוכן, מעל פניהן מתגלה הבורא, תכונת הבורא, תכונת ההשפעה. לכן כל המידות השונות שעליהן אנחנו לומדים: רשעים, בינוניים וצדיקים, זדונות, שגגות וזכויות, כולן מתייחסות רק לקשר בין הנשמות שנחתך בזמן "חטא אדם הראשון".

אם כן הכרח הוא, אשר לשגגות שבידו לא תהיה שום כפרה, בחיים חיתו, ואיך יוכל לשמוח בחיי העולם הבא שלו. וזה שאומר הכתוב "אם יכופר לכם העון הזה", דהיינו השגגות, עד תמותון, כלומר, בטרם שימות, והריהו נמנע מכפרה.

בעל הסולם מפרט בדבריו חלק מסוים מסך כל הדרך שלנו, כי חשוב מאוד להבין, לפחות במשהו, שהתיקון הוא מצטבר, והכול קורה באדם אחד שבו נמצאים כל העולם וכל הדרגות. כאשר האדם מרגיש את השבירה בתוכו, הוא צריך לתקן את השבירה ומתוך הצורך הזה עולות בו השאלות "אם אין אני לי מי לי", האם הוא פועל או החיצוניים, ואיך הוא תופס את העולם.

[1]יבמות דף לח ע"ב.

[2]עיקר א, מתוך: י"ג עיקרים להרמב"ם.

[3]דברים יד, א.

[4] על "אהבה חלוטה" ראה ר' יהודה אשלג, "אגרת 2" כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, "אגרת 2 – שנת 1920", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון 2, 2008, עמ' 79: "ואהבה שלימה היא היא 'אהבה חלוטה'".

[5] ראה בתוך: ר' יהודה אשלג, ספר הזוהר עם פירוש הסולם, חלק א, דף קפד.

[6] על עניין הערבות אפשר לקרוא במאמרו של בעל הסולם "הערבות", כמבואר בתוך: ר' מיכאל לייטמן, הערבות (קבלה לעם, תשס"ה).

[7] משל זה בעל הסולם מביא במאמר "הערבות", אות יח.

[8] באופן כללי, לפי התפיסה הדטרמיניסטית כל אירוע מבטא חוק טבע מסויים. למושג "דטרמיניזם" יש הגדרות רבות והוא משמש תחומים שונים כמו, מדע, פילוסופיה ודת. להרחבה ראה ג', או. יורמסון, "דטרמיניזם", בתוך: בן-עמי שרפשטיין (עורך), אנציקלופדיית אופקים חדשים - פילוסופיה (ש' פרידמן, 1967).

[9]כינוי המדרגה של המקובל רבי שמעון בר יוחאי.

[10]ברכות דף יב ע"ב. "כל הנביאים לא נתנבאואלא לימותהמשיח".

[11]קידושין דף ע ע"א.

חזרה לראש הדף
Site location tree