אותיות ג' – ו'
מבוא
למדנו באות א' ובאות ב', שאדם המגיע לתיקונים, לגילוי הבורא, הוא אדם שיש בו את הצורך לזה, אדם שמרגיש שבוערת לו איזושהי נקודה בליבו, שלא נותנת לו מנוחה. רק אדם כזה מגיע לעניין, ורק עליו המקובלים מדברים. המקובלים לא מדברים על יתר האנושות, שעדיין נמצאת בחזקת "בהמה", ועדיין אין בה משהו שיש בו ניצוץ של "אדם". אדם מלשון "אֶדמה לעליון" [1].
לכן, מכאן ועד לסוף ההקדמה, בעל הסולם מדבר רק על אותם אנשים שיש בהם השתוקקות לגילוי הבורא, ומסביר איך אדם שכואב לו בחיים, שמגלה שכל החיים שלו הם ריקניים, ממשיך בדרכו.
אות ג'
אכן, לפתרון חידה סתומה זו,זאת אומרת "מה הטעם בחיי", איך מגלים מהו תוכן החיים, על זה דיבר הכתוב, טעמו וראו כי טוב ה'. רק מתוך גילוי הבורא, האדם ימצא את התשובה לשאלה על מהות החיים, בשביל מה הוא חי. כי הבורא הוא מקור חייו.
כי מקימי התורה והמצות כהלכתן המה הטועמים טעם החיים.וכאמור בשיעור קודם, "תורה" נקרא האור העליון.
מה שכתוב: "בראתי יצר רע" [2], זה הטבע שלנו, שאיתו אנחנו מתחילים את הקיום שלנו, הוא נברא כטבע רע. זאת מפני שכל תרי"ג הרצונות שיש לנו, הם כולם "על מנת לקבל". יש רצונות, ויש כוונה "על מנת לקבל" על כל תרי"ג הרצונות, ולכן זה נקרא רע. לא הרצונות בעצמם רעים, אלא הכוונה היא הקובעת שהם רע. כאשר נתקן את הכוונה, כך שתהיה לנו כוונה "על מנת להשפיע", אז זה ייקרא טוב או מתוקן (שרטוט 1).
שרטוט 1
ואפשר לעבור על כל תרי"ג הרצונות בתיקון הכוונות אך ורק על ידי המאור המחזיר למוטב. המאור המחזיר למוטב נקרא תורה (שרטוט 2). כדברי הכתוב: "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב" [3], ל"על מנת להשפיע". זה המוטב, זה הטוב.
אז אלה שעוברים מהמצב הזה, מהטבע הראשון שלהם, הנקרא הטבע הגשמי, לחלק השני, לטבע הרוחני (שרטוט 2), עליהם אומר בעל הסולם, המה הטועמים טעם החיים, והמה הרואים ומעידים כי טוב ה', כמו שכתבו חז"ל, שברא העולמות כדי להיטיב לנבראיו, כי מדרך הטוב להיטיב. הם אומרים על מצבם, שהוא טוב. והם גם מבינים ומרגישים, שהמעבר שהם עשו, הוא לטובתם. זאת אומרת, שטוב מאוד שהם נבראו בצורה רעה, גשמית, הפוכה מהבורא, ועברו את כל הדרך הזאת. כי בדרך הזאת הם בנו את עצמם, הם השכילו להרגיש, ולגלות דברים. שאם לא היו עוברים בדרך הזאת, הם לא היו מסוגלים להרגיש את מה שנקרא טוב.
שרטוט 2
אבל ודאי מי שעדיין לא טעם את החיים של קיום תורה ומצוות, קיום תורה ומצוות נקרא "על מנת להשפיע" (שרטוט 3), הוא לא יכול להגיע , להבין ולהרגיש, כי טוב ה' כדברי חז"ל. לכן במצב הזה, אם הוא רוצה או לא רוצה, הוא נקרא "רשע". זה לא תלוי ברצון שלו, זה תלוי במידת התיקונים שיש בו. וכאשר הוא רוכש את הטבע הרוחני, במצב הזה הוא נקרא "צדיק", כי הוא מצדיק את כל התהליך שעבר, ורואה שהכול הוכן מראש דווקא בשבילו.
והוא, האדם שעוד לא עבר, הוא לא יכול להבין ולהרגיש, כי טוב ה' כדברי חז"ל, אשר כל הכונה של השם יתברך, של הבורא בבראו אותו, היתה רק להיטיב לו. הוא לא יכול להצדיק את הבורא. הוא שרוי ברע, ומתוך ההרגשה שבליבו, כך הוא אומר. ועל כן אין לו עצה אחרת,ולא יעזור לו לומר בפה מילים יפות, ולעשות את כל מיני התחבולות האחרות, אלא לילך ולקיים התורה והמצות כהלכתם. זאת אומרת, לתקן את עצמו על ידי המאור המחזיר למוטב.
וזה שכתוב בתורה (פרשת נצבים), ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'. כלומר, בטרם נתינת התורה, לא היו לפנינו אלא המות והרע. המצב הלא מתוקן, לפני נתינת התורה, נקרא גם "מוות", והמצב המתוקן, לאחר נתינת התורה, נקרא "חיים" (שרטוט). פירוש, כמו שכתבו חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים מתים.
שרטוט 3
גם רשע, גם מוות, גם רע וגם כוונה "על מנת לקבל", הן אותן ההגדרות למצב הלא מתוקן. ומתוך המצב הלא מתוקן, האדם קובע את מציאותו. כמו שכתבו חז"ל, שהרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שטוב מותם מחייהם. עד כדי כך הם מרגישים את עצמם ברע, שטוב להם למות כדי לא להרגיש את הרע.
להיות היסורים והמכאובים שסובלים בשביל השגת קיום חייהם עולה פי כמה מרובה על קצת התענוג שמרגישים בחיים הללו. אם נעשה חשבון בחיים הגשמיים, נמצא כי בְעל כורחנו אנחנו חיים. אנחנו לא יכולים להיפטר מהחיים, כי כוונת הבריאה היא להביא אותנו לטוב, והיא עוצרת אותנו מלהסתלק מהחיים. אבל בעצם, אם עושים חשבון כמה אנחנו משקיעים בחיים לעומת כמה אנחנו מקבלים תמורת ההשקעה, אז ודאי שלא כדאי לחיות. החשבון הוא תמיד שלילי.
אמנם עתה, שזכינו לתורה, זאת אומרת, אם כבר זכינו לחוכמת הקבלה, ליכולת לתקן את עצמנו, אשר בקיומה אנחנו זוכים בחיים האמיתיים השמחים ומשמחים לבעליהן, כמו שכתוב טעמו וראו כי טוב ה', כלומר אם אנחנו עוברים על ידי התיקונים לשלב המתוקן, שנהנים מגילוי הבורא,אז אנחנו מבינים מה שכתוב בתורה. ועל כן אומר הכתוב, ראה נתתי לפניכם היום את החיים והטוב. מתי? כשנבחר בחלק החיים, כשנבחר להגיע אל חלק החיים. מה שלא היה לכם במציאות כלל קודם נתינת התורה. קודם שהשתמשנו בתורה, לא היתה האפשרות הזו. וזהו שמסיים הכתוב, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.זאת אומרת, שבמעבר מהמצב הלא מתוקן למצב המתוקן, יש בחירה (שרטוט 4). דווקא במעבר זה יש בחירה.
שרטוט 4
שלכאורה הלשון מכופל, ובחרת בחיים למען תחיה. איך זה אפשרי? אלא הכונה על החיים בקיום תורה ומצוות. כלומר תבחר בחיים הרוחניים, כי הם נקראים החיים, ולא בחיים הגשמיים, הנקראים מוות. שאז חיים באמת, משאין כן חיים בלי תורה ומצוות, המה קשים ממות, וזה שכתבו חז"ל רשעים בחייהם נקראים מתים.
בקיום תורה ומצוות האדם דומה לבורא, ולכן הוא נקרא "אדם" (שרטוט 4), מהמילה דומה. וזה שאומר הכתוב למען תחיה אתה וזרעך, כלומר שחיים בלי תורה, בלי תיקונים, בלי להידמות לבורא, לא לבד שאין בהם הנאה של כלום לבעלים, לאדם עצמו, אלא גם אינו יכול להנות לאחרים, כלומר אפילו בבנים שמוליד אין לו נחת. אז האדם מוקף בכל השונאים, ונמצא כל הזמן תחת איומים. גם בעתיד שלו שנקרא "בנים", כלומר גם ברגע הבא, הוא לא יכול לראות שום תועלת, שתהיה בשבילו כחומר דלק להמשיך את הקיום. להיות גם חיי הבנים האלו קשים ממות, ואיזו מתנה הוא מנחיל להם, המצבים הבאים יהיו עוד יותר גרועים מאלה הנוכחים.
אמנם החי בתורה ומצוות לא רק שזכה ליהנות מחייועצמו, מחייו הרוחניים, לא רק לעצמו, אלא הוא קושר לעצמו את כל הגוף ד"אדם הראשון", את כל הנשמות, וזוכה במה שממלא אותן, ובמה שהן מתמלאות. בהן הוא מגלה את הבורא. אז הוא שמח עוד להוליד בנים, שמח להוליד את המצבים הבאים, היותר ויותר מתקדמים, כי כולם הם המילויים הבאים שלו. ולהנחילם מהחיים הטובים הללו.
כאשר הוא מתחבר לכל הגוף ד"אדם הראשון", הוא מרגיש עד כמה היחס שלו לאחרים, נותן לו הרגשת חיים, ככל שהוא, ככל שה"אני" שלו, מתקשר אליהם עמוק וחזק יותר. מה שאין כן בטבע הגשמי, אם האדם נמצא ב"אני" שלו, אז הוא רק רוצה לקבל מהאחרים (שרטוט 5). ובגלל זה יש לו שנאה כלפיהם, ולהם כלפיו. וכל אחד בונה את האושר שלו על חורבן השני. וזה שאומר למען תחיה אתה וזרעך, כי יש לו תענוג נוסף בחיים של בניו, שהוא היה הגורם להם.
במצב המתוקן יש לאדם כלי ד"אדם הראשון", סכום של כל הנשמות. כולם מתחברים אליו, ומהווים לו את הכלי שלו. בכך הוא , זאת אומרת ה"אני" שלו, ממש דומה לבורא (שרטוט 5).
שרטוט 5
שאלה: למה המצב שבו אדם רוצה לקבל מכולם נקרא שנאה, והמצב שבו הוא רוצה לתת לכולם נקרא אהבה?
מפני שאם אדם רוצה לקבל מכולם, אז הוא משתמש ברצונות שלהם, במה שיש להם, כדי לגנוב, כדי לקבל מהם, אפילו אם יהיה להם רע. ועד כמה שיהיה להם רע לעומת שיהיה לו טוב, בפער הזה הוא מרגיש עד כמה הוא מלא יותר.
האדם לא מתמלא, ובודק את המילוי של עצמו כמו כל חיה שאוכלת, ומספיק לה, והיא לא יכולה לאכול יותר. רצונות לאכול הם רצונות גופניים, יש להם שיעור מסוים, ולא יותר. כמה האדם כבר יכול לאכול? אבל דווקא ברצונות האנושיים, שהם רצונות לכסף, לכבוד, לשליטה ולמושכלות, שם האדם נהנה לפי היחס שלו כלפי החלק האנושי, כלפי החברה. וככל שהוא יותר מאחרים, הוא מקבל מילוי. אם כל העולם יהיה עני, ולאדם אחד יהיו בכיס עשרה דולר, ולעומת העולם הוא יהיה עשיר, זה יספיק לו. לשם מה עליו ללכת למקום שיש בו עשירים, וכלפיהם הוא יהיה עני, אם בכפר שלו הוא יכול להיות גביר עם עשרה דולר בכיס.
בתענוגים אנושיים, האדם מודד ובודק את עצמו כלפי האחרים בלבד. כסף או עושר, כבוד ושליטה, האדם מודד רק כלפי האחרים. לכן הוא רוצה לדכא את האחרים, שיחיו, אבל שיחיו בצורה כמה שיותר נבזית לעומתו. בכך המילוי שלו. זה הטבע. ואין מה לעשות. כמה שאדם יסובב את עצמו, ויצבע את עצמו, ויגיד שלא יתכן, ואיך יעלה על הדעת, ושהוא תרבותי, וכן הלאה – אין דבר כזה. מובן לנו שהכול רק צביעות ושקר גמור.
האדם שנמצא בתענוגים האלה, ולא תיקן את עצמו עם המאור המחזיר למוטב, חי מהשפלת האחרים. לכן ודאי שהו א מזמין מהם שנאה, פחד וקנאה כלפיו, את כל הרגשות השליליים שיש. לכן הוא לא יכול להרגיש יותר ממה שהוא מרגיש בתוך הכלי הקטן שלו, שמנותק מהאחרים. וודאי שאף פעם הוא לא מרגיש את עצמו שהוא מלא.
מה שאם כן השני, שמתחבר עם האחרים, ורוצה להשפיע להם בפעולותיו, נעשה דומה בכך לבורא. זאת משום שהוא רוצה לקבל עבורם את כל המילוי מהבורא, ולהשפיע להם. הוא משמש כמעבר בינם לבין הבורא. אז בצורה כזאת, ודאי שהוא מתחבר אליהם. הוא זוכה לאהדה מהם, לאהבה, ליחס יפה וטוב. ומתוך החיבור אליהם הוא מגיע לדרגת הבורא. במצב שהוא מנותק מהאחרים הוא נשאר באפס גדול, ובמצב שהוא מחובר איתם הוא מגיע לבורא ממש, לדרגת הבורא. לכן ההבדל עצום.
שאלה: אם כך, למה בכל זאת איננו רואים שהמקובלים היו אהובים על כל הציבור?
התיקונים נעשים בדרגת הנשמות. וזה שאנשים ברחוב לא מבינים בכלים המקולקלים שלהם, את האדם שנמצא בגובה הרוחני, זה טבעי.
המקובל מתחבר עם הנשמות שלהם, לא עם הגשמיות שלהם. גשמיות שבה הם לא רואים יותר ממה שניתן בחמישה חושים. המקובל גם לא משפיע לאנשים ברחוב לחם ומים, ואת כל מה שהם צריכים לגופם. הוא משפיע להם קשר עם הבורא. ובדרך כלל הקשר הראשון עם הבורא מורגש באדם כְרע, כי האדם מתחיל לגלות את עצמו בהכרת הרע, במצבים שהם "על מנת לקבל". יוצא, שהעבודה של המקובל היא נסתרת, והציבור ודאי לא מכיר בטוב שהמקובל עושה להם. כי כל היחס שלו הוא רק לנשמות.
שאלה: לפני המחסום, הטבע של האדם דוחף אותו לקבלה, ואם הוא לא מקבל הוא סובל. אחרי המחסום, הטבע של האדם שעבר שינוי דוחף אותו להשפעה, ואם הוא לא משפיע הוא סובל. בשני המקרים האדם פועל לפי הטבע שלו, האם ההבדל הוא רק במילוי?
לפני המחסום, האדם נדחף קדימה על ידי הייסורים. הוא חייב להתקדם, הוא חייב למלא את עצמו, ומתוך שהוא ממלא את עצמו, לגלות את הרע שבמעשים אלה, ואיך לשנות אותם. אחרי המחסום, האדם מגיע למצב שהוא נדחף קדימה מתוך שהוא מגלה, שהוא חייב להשפיע לכולם, וגם אז כל הפעולות שלו הן הכרחיות, כי הוא חייב להתקדם. ולא מדובר על כך שאדם בוחר בפעולות כלשהן. מהי בחירה נלמד באות ד'.
הרשימות מתגלות בשרשרת הרשימות ההכרחית, בכל אחד ואחד, ואין לאדם מנוס, הוא חייב להיכנס ממצב למצב, מסצנה לסצנה. אלא שבהכנה שלו וביחס שלו, באופן שבו הוא רואה, מנסח ומפרש את המצבים, כך הוא מרגיש אותם, ומצדיק אותם או מרשיע את מי שמביא לו אותם. אבל את כל המצבים האדם חייב לעבור, אף אחד מהם לא יכול להעלם. הוא לא יכול למחוק אותם ולטשטש אותם. הוא חייב להרגיש כל מצב, עד שקובע בו את ארבע הדרגות: י' ה' ו' ה', ועובר למצב הבא. בכל מצב האדם חייב להרגיש עשר ספירות, לעבור אותן, ולקבוע שהוא נמצא בזה, בכל העומק. ולא בכך הבחירה. המעבר ממצב הלא מתוקן למצב המתוקן, הוא הכרחי לכולם. על ידי ייסורים או על ידי תורה, אין זה משנה איך, האדם חייב לעבור למצב המתוקן.
למעשה האדם יורד מאין סוף, שבו הוא נמצא במצב המושלם, עד לעולם הזה. ויש מאה עשרים וחמש מדרגות של ירידה. וכשהאדם נמצא בעולם הזה, הוא חייב לרצות לעלות על ידי הבחירה שלו, מתוך העולם הזה. לעלות בחזרה בדיוק באותם השלבים כמו שירד. זאת אומרת, יש לו רשימות מהירידה, והעליה היא מימוש הרשימות ולא יותר (שרטוט 6). ומיד נראה, במה הבחירה.
האדם חייב לעלות ממש באותו השביל. ולמרות שבשרטוט למטה הירידה והעליה כביכול מקבילות, זה אותו השביל בדיוק. אם האדם ירד מכתר למלכות, הוא חייב לעלות בדיוק בצורה ההפוכה. על ידי מה הוא יורד? על ידי הקלקול. על ידי מה הוא עולה? על ידי אור חוזר. אין ברירה.
שרטוט 6
שאלה: אם אין אור בלי כלי, האם יוצא שהמציאות הנתפסת אצל הנברא תואמת תמיד לרמת התיקון שלו, זאת אומרת שהתכונות שלו תמיד מגדירות את העולם שהוא חש?
באותה המידה שהכלי של האדם מתוקן, כמה מהכוונות שלו הן "על מנת לקבל", כמה "על מנת להשפיע", כמה כוונות מצומצמות וכן הלאה, במידה הזאת הוא תופס את המציאות.
לאדם תמיד יש תרי"ג רצונות (שרטוט 7), כמו שבעולם הזה תמיד יש לו חוש ראיה, שמיעה, טעם, ריח ומישוש. לאדם בריא יש את כל חמשת החושים. אבל ברוחניות המידה, שבה האדם משתתף בתפיסת העולם דרך חמשת החושים, תלויה בכוונות. לכן לא מדובר על מספר הרצונות, אלא על עוצמת הכוונה "על מנת להשפיע". היא עוזרת לנו לחדור יותר לעולם הרוחני.
כל הירידה והעלייה מעולם לעולם, מעולם אין סוף עד העולם שלנו, היא בכוונות בלבד. במידה שהאדם יכול להשתמש בכוונות, מתגלים בו הרצונות לשימוש. אלה אותם תרי"ג הרצונות. גם באין סוף יש תרי"ג רצונות, וגם בעולם הזה יש תרי"ג רצונות, אבל העוצמה שלהם תלויה בכוונות בלבד. בתחילת סולם המדרגות יש עובּר, בהמשך ילד קטן, ובסוף הסולם אדם גדול (שרטוט 7). מה ההבדל ביניהם? לכולם יש את אותם תרי"ג רצונות, אבל הגודל של הרצון לא תלוי ברצון, אלא בכוונה בלבד. רק בכוונה.
שרטוט 7
לכן בחוכמת הקבלה מדברים רק על תיקון הכוונות. הרשימות הפנימיות גם בעובר, גם בילד קטן וגם באדם גדול הן אותו הדבר. אלא הכוונות שבהן הן שקובעות את המדרגות. עד כמה שאנחנו דומים יותר לבורא, בתפיסה, בכוונה, בכול, הרצונות שלנו פועלים ועוזרים לנו יותר.
אות ד'
ובאמור תבין דברי חז"ל על הכתוב ובחרת בחיים. מה פירוש "ובחרת בחיים"? אם האדם כבר חי, באיזה חיים יש לו לבחור? אם האדם הוא טיפת זרע, ואומרים לו, האם אתה רוצה לחיות או לא רוצה לחיות, זה משהו אחר. אבל אם הוא כבר בן אדם, על מה אפשר לשאול אותו, האם הוא רוצה לחיות, כדברי הכתוב "ובחרת בחיים". אלא בעל הסולם רוצה לומר, שהבחירה בחיים היא מהבחינה הרוחנית. כמו שהמקובלים אומרים: "לבחור בחיים רוחניים".
וזה לשונו, אני מורה לכם, שתבחרו בחלק החיים, כלומר, יש חלק ללא חיים, ויש חלק שהוא החיים. כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי. זאת אומרת, שיש שני מצבים, ועליו לבחור בחלק הטוב, בחלק היפה. והבורא מעמידו על החלק היפה, מכניס אותו לחלק היפה, דוחף אותו לשם, ואומר לו את זה ברור לך, תבחר בזה, תלך בזה, תתחזק בזה. ועל זה נאמר, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר את זה קח לך.
למעשה, הבורא עושה הכול לאדם. הבורא הוא שמברר את הגורל של האדם, הוא נותן לו רצון, הוא מוביל אותו לקבוצה, לספרים, להבנה, לכל מה שהאדם צריך כדי ללכת נכון. בזה אין בחירה, וכך זה לכל אחד ואחד. הבורא מגלה באדם נקודה שבלב, ויחד עם זה נותן אמצעי איך לממש אותה.
שלכאורה הדברים תמוהים, אומר בעל הסולם, כי הכתוב אומר ובחרת בחיים, שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו, והם אומרים, היינו החכמים שמפרשים, שמעמידו על החלק היפה, שהבורא נותן לאדם את כל הדרך, ושם אותו בכיוון הנכון.אם כן כבר אין כאן בחירה.
ולא עוד אלא שאומרים, אשר השם יתברך מניח ידו של אדם על גורל הטוב. הבורא נותן את הגורל הטוב לאדם, ואומר: "קח, זה טוב. תחזיק בזה ולא יותר". זאת אומרת, האדם אנוס, אמנם מצד הטוב, אבל זה לא חשוב, כי הוא אנוס. אין לו כאן בחירה. הוא רוצה להיות חופשי. הוא רוצה להיות בעל בחירה. אבל אומרים: "לא, הבורא נותן לך את הכול". אז איפה האדם?
וזה מפליא מאוד, שאם כן היכן הבחירה שבאדם. ובלי בחירה, בלי להיות חופשי, בלי לבחור ולקיים את עצמו בין זה לזה, מהו האדם? מפעילים אותו כמו שמפעילים כל חיה. פעם אחר פעם הרצונות שבו מתחלפים, וכל פעם הוא נדחף על ידי הרצונות לעשות דבר מסוים, לחשוב כך או אחרת.
אדם בלי מודעוּת, חושב שהוא חי. "זה אני", הוא אומר, "ואני עצמאי". הוא לא מרגיש את החוטים שנמשכים ללב ולמוח שלו, שמשחקים בו למטה כמו בבובה, ולמעלה כל הזמן משתנים ולפי זה הוא מתנהג. אבל האם מתוך שהוא לא מרגיש, הוא נעשה חופשי? ודאי שלא. הוא מנותק מהמציאות. אין לו שכר, אין עונש, ואין מה לשאול ממנו. ובכל זאת, נשאלת השאלה, מתי ובאיזה אופן אנחנו יכולים לתאר לעצמנו, מה זו בחירה?
ובמבואר תבין דבריהם כמשמעם, כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשם יתברך, כלומר הבורא בעצמו, מניח ידו של אדם על גורל הטוב. ואין בכך שום בחירה חופשית. הבורא מניח את ידו של אדם על הגורל הטוב, וזה לא שייך לבחירה, זה הטבע. ועל ידי מה הוא מניח את ידו על הגורל הטוב? על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן.
זאת אומרת, הבורא נותן לנו חיים מלאים בייסורים, בהרגשת ריקנות, בחוסר אונים, בחוסר ביטחון, בזוועה. הכול הולך ונגמר, ולא כדאי לחיות. ובתוך זה הוא פתאום מראה לנו שאין זה כך, שיש איזו מין דרגה או רמת קיום, שבה יש משהו מעבר לכל: נצחיות, שלמות, ידיעה בכל. דרגת קיום שבה האדם רואה שהוא חי, שהוא באמת בוחר ומתמלא מזה.
ועל החיים מלאי הייסורים הגשמיים האלה, אומר בעל הסולם, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלוה, להמלט שמה מהחיים האלו הקשים ממות, שאין לך הנחת ידו של אדם מצדו יתברך גדולה מזו.
הבורא מכוון את האדם בצורה החלטית. האם יש לאדם ברירה? מכל הצדדים הוא מקבל מכות, ורק למקום צר אחד, הוא יכול לברוח מהן. אז ודאי שהוא בורח, כי החומר שלו הוא רצון ליהנות. הוא כולו רוצה ליהנות, אין לו ברירה. על זה אין שום שאלה. כמו שגוף האדם מתפקד בצורה החלטית עם כל הנוזלים, האותות החשמליים ויתר המרכיבים שבו, כך האדם עצמו. אולי ביכולתו לשקר לעצמו, שזה לא בדיוק כך, אבל זה בטוח כך. אז איפה הבחירה?
ודבר הבחירה של האדם היא רק לענין החיזוק. זה העניין! אחרי שהבורא נותן לאדם כיוון, ודוחף אותו קדימה, הוא רוצה שהאדם ימשיך ויוסיף עוד. כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו.
תיקון הכוונות מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע", מלהרוויח לעצמו להשפעה לאחרים, זה נקרא "זיכוך הגוף". לא מדובר ודאי על הגוף הפיזיולוגי, הביולוגי, וגם לא על הרצונות עצמם, כי הם לא משתנים. אלא מדובר רק על הכוונות, על יחס האדם לטבע שלו, לרצונות שלו. רק כאן הוא צריך לעבור זיכוך.
עד שיזכך גופו ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם. "תורה ומצוות" זה תיקון כל הכוונות שלו על ידי האור המחזיר למוטב, מכוונות לעצמו לכוונות לטובת האחרים. זה נקרא כהלכה, כ"הליכה" בדרך עד שגומר את כל ה"הליכה". דהיינו לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, לבורא.
למה "לא להנאת עצמו" נקרא "לבורא"? כי השפעה לכל הנשמות, במידה הסופית ולכולן, זה נקרא להשפיע נחת רוח לבורא. כי את הבורא אנחנו מרגישים ומגלים רק מתוך הכלי הכללי, ורק בו. הבורא מורגש ומגולה רק בכלי הכללי, שנקרא "לשמה", שרק באופן זה, זוכה האדם לחיי אושר ונועם המלווים עם קיום התורה, עם האורות שמתקנים אותו וממלאים אותו.
ובטרם שמגיע לזכוך הזה, הוא עדיין נמצא בחלק הראשון של חייו (שרטוט 8). יש שלושה חלקים: חלק ראשון לפני הזיכוך, חלק שני בשעה שהאדם עובר את הזיכוך, וחלק שלישי לאחר הזיכוך. ב"הקדמה לספר הזוהר" בעל הסולם קורא לשלושת החלקים האלה, מצב הא', מצב הב' ומצב הג'. ולמעשה הם שניים. וב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מתאר את שני הצדדים שבמטבע: את החצי הראשון לפני הזיכוך ואת החצי השני שלאחר הזיכוך.
בטרם שמגיע לזיכוך הזה, נוהג ודאי בחירה להתחזק בדרך הטוב בכל מיני אמצעים ותחבולות, ויעשה כל מה שתמצא ידו לעשות בכחו, עד שיגמור את כל מלאכת הזכוך, ולא יפול חס ושלום תחת משאו באמצע הדרך. התיקון הוא בחיזוק. להתחזק בכל האמצעים, שהם: קבוצה, לימוד והפצה (שרטוט 8).
שרטוט 8
שאלה: מה ההבדל בין תורה ומצוות לבין מה שבעל הסולם קורא לו "אמצעים ותחבולות"?
זאת אומרת השאלה היא, מה נקרא להתחזק, לעבור ממצב למצב? בחצי הראשון האדם כולו בכוונה "על מנת לקבל" לעצמו, ובחצי השני הוא בכוונה "על מנת להשפיע" (שרטוט 9). ובְמה הבחירה?
הבחירה פשוטה, שהאדם יזמין על עצמו כל פעם את המאור המחזיר למוטב. על ידי מה? הבחירה היא, להשתמש באמצעים, שהם: קבוצה, ספרים או לימוד שהם היינו הך, והפצה. על ידי השימוש באמצעים האלה, האדם מעורר על עצמו את המאור המחזיר למוטב (שרטוט 9).
על ידי הקבוצה הוא רוצה להגיע לחלק האינטגראלי שבכלי ד"אדם הראשון". גם על ידי הספרים, הוא רוצה להגיע לאותו המצב המתוקן. ועל ידי הפצה הוא רוצה להשפיע לאחרים, כך שגם הם יתקרבו לחוכמת הקבלה, ויהיו איתו ככלי אחד. כל הפעולות האלה הן למעשה אותה הפעולה, אלא באופנִים שונים שלה בעולם הזה. אין יותר מכל הדברים האלה יחד, והרב, שהוא כיועץ.
שרטוט 9
האדם לא עושה כלום בשימוש באמצעים האלה. זו הבחירה שלו. אבל על ידי זה נמשך האור, שמתקן את הכוונות. והאור מעביר את הכוונות האלה מ"על מנת לעצמו" ל"על מנת להשפיע". זה מה שעושה האור (שרטוט 10).
שרטוט 10
שאלה: וכשהאדם עצמו לא עושה כלום, האם הוא מתחזק או מזדכך?
האדם לא מתקן את עצמו זה מה שנקרא, שהוא לא עושה כלום. האדם לא מתקן את עצמו, האור מתקן אותו. אבל האדם מזמין את האור. האדם מושך את האור, והאור כבר מבצע את העבודה. האדם גם אינו יודע, איזו עבודה האור עושה. על כך כתוב, כל אשר תמצא ידך בכוחך לעשות, עשה [4]. תעשה כל מה שאפשר, בידיים, ברגליים, בראש, "תזרוק" את עצמך, לא חשוב מה. כי אתה לא יודע איך האור עובד. על האדם להזמין את האור על הכוונה שלו, ושהאור ישנה אותה. איך, באיזו צורה, לאיזה מצב, מאיזה מצב, זה לא עניינו. זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". על האדם לעבוד "כשור לעול וכחמור למשא" [5].
כי הדברים שקורים לאדם, קורים מעבר למודעוּת שלו. הוא עדיין לא מבין מה קורה, הוא רק מזמין את המאור המחזיר למוטב. ומפני שהדבר מנותק ממנו בהבנתו, אז כל המצבים האלה נקראים הסתרה (שרטוט 11). אבל דווקא מתוך ההסתרה יש לאדם אפשרות להפעיל את הכוח העליון ממש, את הכוח העליון המחזיר למוטב. כי בזמן ההסתרה יש לו אפשרות להידמות אליו על ידי לימוד, הפצה וקבוצה. בכל הפעולות האלה האדם בסך הכול עושה כלי אינטגראלי, כלי אחד (שרטוט 11). להשתדל לעשות אותו, זה מה שמוטל עליו.
שרטוט 11
שאלה: האם בתוך הכלי של "אדם הראשון" השבור יש כמה חלקים שונים, המורכבים כל אחד מ-613 רצונות?
אין בתוך הכלי חלק אחד שכולו מורכב מתרי"ג רצונות שבורים, ועוד חלק שמורכב מתרי"ג הרצונות השבורים, ועוד חלק כזה, וכן הלאה. בסך הכול יש 613 רצונות שבורים, ולא יותר. כי 613 הרצונות השבורים הם עשר הספירות של האדם. לא יכולים להיות יותר, ולא יכולים להיות פחות.
שאלה: איך אדם יכול לדעת שיש עוד חלקים שבורים של "אדם הראשון"? איך הוא יכול לדעת שהוא לא לבד? האם הוא תופס דרך הכלים שלו את החלקים האחרים של "אדם הראשון"? הלא אין שום דבר מלבד האור סביב הכלי.
השאלה היא אחרת: איפה מתקיימת ההתכללות בין הרצונות של אדם אחד ובין הרצונות של אדם אחר? היא מתקיימת בכוונות, על פני הרצונות.
ל"אני" יש תרי"ג רצונות (שרטוט 12). אבל ה"אני" נכלל גם עם האחרים, הוא כביכול קשור עם כל אחד מהאחרים בתרי"ג רצונות נוספים. האם חוץ מה"אני" יש עוד שבעה מיליארד חלקים (שרטוט 12), שבהם האדם קשור עם אחרים? לא. אין דבר כזה.
שרטוט 12
כי הקשר של האדם עם האחרים הוא מתוך עשר הספירות שלו, מתוך שהוא ממלא את עצמו בכוונה להשפיע להם. עשר הספירות של האדם נשארות ללא שינוי. הן מתחלקות לרמ"ח (248) איברים, ולשס"ה (365) גידין, ובסך הכול לתרי"ג רצונות (שרטוט 13).
שרטוט 13
למי האדם מתקשר? למי הוא משפיע? האדם לא מחבר אליו את הרצונות של החבר כך שהם נעשים כחלק ממנו. אלא הוא מרגיש את הרצונות של החבר בחלק של עצמו, בכוונה שלו, בכוונה דלהשפיע (שרטוט 14). הוא מרגיש את הרצונות האלה כשלו, כמו אמא שמרגישה את התינוק. לאמא לא חשוב, אם התינוק נמצא בתוך הבטן שלה, או אם הוא כבר יצא מהבטן ונמצא לידה. האדם קושר את עצמו, את ה"אני" שלו, למישהו, על ידי הכוונה. רק על ידי אור חוזר (שרטוט 14).
שרטוט 14
השאלה שנשאלה היא שאלה נכונה. נדמה, שהאדם מחבר אליו כביכול את הרצונות של החבר. אבל זה לא קורה כך. אלא הם נמצאים כביכול מחוץ לאדם, אבל מתחברים יחד לכלי אחד (שרטוט 15). האדם נשאר בתרי"ג הרצונות המקוריים שלו. כך כל אחד ואחד. אין כאן התכללות של רצונות, יש רק התכללות של כוונות.
שרטוט 15
חוכמת הקבלה היא חוכמה על הכוונות. כי הרצונות הם החומר שלנו, ואין בו שום שינוי. רק השימוש בחומר משתנה. האדם צריך להיות כלול מכל הרצונות שבעולם, אבל הוא מחבר אותם על ידי הכוונה. ולא שהרצונות האלה נכנסים לתוך עשר הספירות המקוריות שלו. על ידי האור חוזר, האדם קושר לעצמו עוד ועוד אנשים, נשמות אחרות, שהוא משפיע להן בהשפעה שלו. כמו תא בגוף, הקשור לאחרים בהשפעה שלו בלבד.
שאלה: אז מה האדם ממלא, את הכוונות או את הרצונות?
האדם ממלא את רצונות האחרים בכוונה שלו להשפיע להם.
מערכת "אדם הראשון" כולה מחוברת וכולה קיימת. היתה לנו מערכת כזאת, שבה כולם היו מחוברים זה עם זה בכל מיני חיבורים (שרטוט 16). ופתאום אותם החיבורים הפסיקו לתפקד. ולכן אנחנו צריכים להקים בחזרה את הצינורות האלה, כדי שהם יעבירו מאחד לשני את מה שנמצא בהם. זה הכול.
שרטוט 16
בכל חלק קיימות עשר הספירות של כל אחד (שרטוט 17), זה לא משתנה. אלא שבין חלק אחד לשני נוצר נתק, ואנחנו צריכים לחבר אותו. כך בעל הסולם מתאר זאת גם ב"מאמר לסיום הזוהר", כאילו תופרים את היד חזרה לגוף.
אנחנו לא עושים דבר. מתוך שמתקנים את הקשר בינינו, האור מתחיל להאיר בכל המערכת, כולם מתחילים להיות מקושרים, ולכל אחד יש מה שיש לאחרים. יש חיים משותפים, כלליים. אחרת האדם חי בצורה כזאת, כאילו חתכו אותו מהגוף, ושמו אותו בינתיים במקום כלשהו בהקפאה, כדי שלא ימות. במצב הזה יש "אני", יש "אתה", יש "הוא",כל אחד בנפרד (שרטוט 17). וכעת יש אפשרות לחזור למצב הקודם.
שרטוט 17
אנחנו לא עושים שום דבר חדש. אנחנו חוזרים לקשר בינינו, אבל אנחנו עושים זאת על ידי הבחירה ועל ידי היגיעה שלנו. אותם הרצונות ואותן הנשמות כבר קיימים. רק הקשר ביניהם שנשבר בשבירת הכלים, חייב להיתקן עכשיו.
הקשר שנשבר הוא, שכולם היו בכוונה "על מנת להשפיע" וכל אחד נעשה "על מנת לקבל". וכל מה שצריך הוא להפוך את הקשר, מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע" לאחרים.
מלכתחילה "אדם הראשון" נברא כלול מהרבה מאוד חלקים. החלקים האלה, הנשמות האלה, לא נוצרו על ידי השבירה. נשמת "אדם הראשון" היא נשמה אחת, וכל אותן הנשמות הפרטיות בתוך "אדם הראשון" היו קיימות גם לפני השבירה (שרטוט 18). רק הקשר ביניהן נעלם. ואת הקשר הזה עלינו לשחזר, לתקן אותו.
שרטוט 18
שאלה: האדם יכול להרגיש את הרצונות, אבל את הכוונות הוא אף פעם לא מרגיש. איך אפשר לעשות קשר עם הכוונות?
צריך לברר מה נקרא "על מנת להשפיע במקום על מנת לקבל". אנחנו לא מתקנים את הרצונות, הרצונות שלנו זה חומר. ה"אני" זה הרצונות, וה"אני" כלפי האחרים, זה הכוונות. הרצונות זה חומר (שרטוט 18). ובדומה לדומם, צומח וחי, בחומר הזה אין טוב ואין רע.
יש בחינות דומם, צומח, חי ומדַבר. הדומם, הצומח והחי, חיים ברצונות בלבד. מה שאין כן המדַבר, האדם, חי בכוונה (שרטוט 18). ההבדל בין מדַבר לחי, בין דרגת אדם לדרגת בהמה, הוא רק בכוונה. לפי הגוף שלהם, לפי השכל שלהם, אנשים הם "כבהמות נדמו" [6]. אמנם אנחנו מפותחים יותר, אבל ההבדל בינינו לבין כל החיות אינו עקרוני. האדם נעשה אדם, במקום שבו הוא מתחיל להיות רמאי או שקרן, היכן שחוץ מהרצון הוא משתמש ברצון בצורה שונה, לטובת עצמו, לרעת הזולת.
את ההבדל הזה אנחנו רואים על הילדים שלנו. למה ילדים קטנים נראים לנו מתוקים ויפים כל כך? כי בדומה לחיות אין להם כלום, הם פתוחים, שקופים. כשהאדם מתחיל להיות רמאי, כשמתפתחות בו כוונות "על מנת לקבל", והוא רוצה לסדר משהו לעצמו, זה נקרא שפיו וליבו אינם שווים. ואז הוא מתחיל להיות אדם. אדם רע אמנם, אבל הוא כבר בדרגת אדם, ולא בדרגת בהמה. זה ההבדל. אחרת אין הבדל בין הדרגות.
עמים פרימיטיביים למשל חיים בחמולות: בית אחד, חצר אחת, הכול אחד, לכולם יחד. האדם לא מרגיש שום הבדל בינו לבין חברו, אחיו או כל היתר. דרגת הקיום הזאת היא עדיין כמו בלהקה, פחות או יותר כמו אצל החיות. מתי האדם מתחיל להיות אדם? כשהוא רוצה לנצל את הזולת. וזה רק בכוונה, כאשר יש לו מחשבות לניצול הזולת.
לכן אנחנו לומדים שבשבירת הכלים לא נעשה שום שינוי בחומר הבריאה. אלא רק הכוונה, שהיא אור חוזר שהיה שם, נעלמה, ובמקומה באה הכוונה "על מנת לקבל", בכל חלק וחלק פרטי. ומקודם, בכל חלק היתה רק הכוונה להשפיע לחלקים האחרים.
כך אנחנו לומדים מאמרות כמו, "מה אכפת ליה להקדוש ברוך הוא למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות" [7]. "לצרף את הבריות" נקרא, שהכוונות של הבריות יתוקנו מ"על מנת לקבל" ל"על מנת להשפיע". לשחוט, האדם יכול איך שהוא רוצה. המקום, שבו שוחטים, הוא סימן לכוונה ולא למעשה. את העניין הזה צריך לברר עוד. אבל כך זה בכל פעולה ופעולה.
הרב"ש נותן דוגמה: אחד תוקע סכין בשני והורג בן אדם, אחד תוקע סכין בשני, וכרופא מנתח, מציל בן אדם. הוא פותח לו את הבטן כדי להוציא גידול ממאיר או חלקים רעים. תלוי באיזו כוונה האדם מתייחס לשני [8]. למשל, ילד שמסתכל איך חייט חותך חתיכת בד יפה, ואומר לאביו: "אבא תראה, החייט מקלקל לנו את החתיכה היפה". האב אומר לו: "זה לא קלקול, זה תיקון". הכוונה של החייט היא לתפור בגדים יפים, אבל הילד לא מבין.
הכול נמשך אחרי הכוונה. מה ההבדל בין מי שחותך ללא סיבה חתיכת בד יפה של מישהו לכמה חתיכות, לבין החייט? האחד חותך בכוונה לעשות משהו מהבד למען האדם, והשני חותך בכוונה להזיק לאדם. כל ההבדל הוא רק בכוונות.
אם אנחנו נחליט פעם אחת ולתמיד, שמדברים רק על הכוונות, ולא איכפת לנו מהרצונות. אז נראה את העולם בצורה אחרת. נתחיל לשפוט אחרת את החברים, את האנשים ואת הכול. נתחיל לראות את המציאות דרך מטריצה של הכוונות, והמציאות כבר תראה לנו שונה. נתחיל לקרוא אותה נכון.
כי למה לנו להתייחס לחומר האדם? האדם צריך לאכול, לישון, להתפנות, לעבוד, לגדל משפחה, לדאוג לילדים. האם אפשר לשפוט אותו על כך? הרי זה הכרחי לו, כך הוא בנוי. אלא צריך להתייחס למקום שבו האדם יכול לשנות, שבו הוא נמצא חופשי, בבחירה החופשית שלו.
הבחירה החופשית של האדם היא רק לשנות את הכוונה. וגם אותה הוא לא משנה בעצמו, אלא רק על ידי האור המחזיר למוטב. על ידי קבוצה, ספרים והפצה, האדם מזמין מאור שישנה לו את הכוונות. ועל הרצונות לא מדובר כלל.
לדוגמה, אדם אחד בא לחברו ומתנהג בגסות ובחוצפה. הוא מתנפל על כל מה שחברו חסך, אוכל כל מה שאפשר, הולך הביתה, ואפילו תודה לא אומר. אדם אחר בא לחברו, עושה את אותם המעשים, וחברו נהנה. הכול תלוי בכוונה, ביחס ביניהם. המעשים הם אותם המעשים.
הוא לוקח מחברו את הכול, כביכול ללא שום חשבון, כי הוא בטוח שיש לו כוחות, ושהיחס בינו לבין חברו הוא כזה, שדווקא בכך הוא גורם לחברו תענוג גדול מאוד. ככל שהוא עושה זאת ביתר חופשיות, זה סימן לכך שהכוונות שלו חזקות יותר, ושהיחס בינו לבין חברו חזק עד כדי כך, שרק תענוג יוצא להם מזה. אבל מי שיסתכל מהצד יאמר: "איזה אדם הכנסת הביתה?". הוא לא יבין מה קורה.
שאלה: אדם שיש לו רצון לחבר את כל הקבוצה בכלי אחד, יכול לבדוק את הכוונה שלו, כלומר האם הוא רוצה את זה לעצמו, או כביכול לכיוון אחר. האם גם כאשר יש לאדם רצון לחולצה יפה, עליו לדאוג על הכוונה, או שזה לא חשוב?
אנחנו לא מחלקים את הכוונות של האדם. נניח למשל, שאני רוצה חולצה יפה, כי אני חייב להופיע לפני אנשים ולספר להם על חוכמת הקבלה. האם הכוונה שלי, שתהיה לי חולצה יפה? לא. הכוונה שלי, שאוכל להסביר לאנשים על חוכמת הקבלה, ולמשוך אותם לתיקון. אם הכוונה שלי היא למשוך את האנשים לתיקון, אז מוצדק שאקנה חולצה אפילו באלף דולר. ואם אני חושב על חולצה יפה, אז אפילו אם אקנה אותה בעשרה שקלים, זה נקרא, שאני עושה מעשה לקבל. וייתכן שאקנה באלף שקל ואעשה מעשה להשפיע.
מדובר על נְקיות הכוונה. כלומר, האם האדם משקר לעצמו או לא. באיזה מקום הוא נמצא. לכן אנחנו לא מסתכלים על המעשה ולא יכולים לבדוק את המעשה.
הכוונה היא שקובעת את המעשים. אחרת, לא הייתי קונה את החולצה. הכוונה גם קובעת את גובה המעשה.
שאלה: ומה עם הרצונות שמתעוררים בי?
הרצונות מתעוררים אחרי הכוונה.
שאלה: האם בכל רצון צריכה להיות כוונה?
רצונות ללא כוונה הם רצונות שרק במודעות האדם הם ללא כוונה. נניח שאתה רוצה ללכת לישון. יש לך רצון לישון. האם יש ברצון הזה כוונה? יש, אבל לא עליה מדובר, כי ברור לך שאתה רוצה ללכת לישון, ואתה אכן הולך לישון.
זאת אומרת, כוונות יש בכל דבר. הכוונות שהן ללא חשבון עם האחרים, והרצונות שקשורים אליהן, נקראים גופניים. איתם אין חשבון באמת, כי האדם מממש את הרצונות האלה מטעם הטבע שלו. לא בזה היתה השבירה. השבירה היתה ביחס בין הנשמות.
שאלה: האם הכוונה "על מנת להשפיע" היא לחבר או למערכת כולה? כי למשל התאים בגוף, אינם דואגים אחד לשני, הם דואגים לגוף כולו, ולא לתא הסמוך להם.
אין הבדל אם הנתינה היא לחבר, לרחוק, לכל מערכת הנשמות של "אדם הראשון" או לבורא. בעל הסולם אומר, שזה תלוי רק בהתפתחות האדם. מי שהתפתח כקטן, וההתפתחות שלו קטנה, דואג רק לקרובים שלו. מי שהתפתח יותר, דואג לעמו. ומי שהתפתח עוד יותר, כבר דואג לעולם כולו [9]. ולא שיש הבדל בין הרמות האלה, אלא ההבדל הוא רק כלפי האדם, שעדיין מתוקן חלקית.
נמצא שהאדם דואג לכולם בצורה שווה לגמרי. הוא מתחיל להתייחס לכולם לא כמו שהוא רגיל, שהאחד נראה לו קרוב יותר והשני רחוק יותר, אלא כולם שווים. זה ממש פלא שכך מתגלה לו. אבל הוא עושה חשבון לפי סדר התיקונים שצריך לעבור. מה במערכת הזאת צריך להיתקן קודם ומה אחר כך, כי כך היא בנויה. מכֶלים זכים לכלים יותר עבים.
קודם חייב להיות ישראל, שהם יקבלו את חוכמת הקבלה ויתקנו את עצמם. כי זה החלק, שבו, לפי הנשמות, חוכמת הקבלה חייבת להתגלות. ומתוך החלק הזה צריכה חוכמת הקבלה להתגלות ליֵתר העמים. וגם ביתר העמים, אלה, שיש להם רצון לאותה הדרך, מצטרפים מיד. כי מדובר על הניצוצות מ"אדם הראשון" שבשבירה.
אבל סדר ההתעוררות הוא פרטי. לדוגמה, יש הרבה אנשים באמריקה הלטינית, אלפים ממש, שיש להם רצון טוב באמת, והם מתעוררים. אז לפי החשק שלהם הם נקראים "ישראל", ישר לאל, והם מצטרפים. ויש כאלה מישראל, שלא רוצים להצטרף. אבל אפילו שאינם רוצים, זו חובתם. כי יש להם בפנים את הניצוץ הזה מהעבר.
כשיש לאדם יחס שווה לכל המערכת, הוא מתייחס לכל חלק לפי סדר התיקון. כי אם המערכת שלֵמה, אז אין בה חלק שהוא פחות וחלק שהוא יותר. כמו מכונאי במוסך שצריך לפרק חלקים מסוימים מהרכב, לתקן אותם ולחבר את כולם יחד, כדי שהרכב יהיה תקין. כך המקובל מתייחס רק למבנה של הנשמות. אולי מבחוץ זה נראה כמין זלזול במישהו או במשהו. אבל ודאי שזה לא כך. אלא זה המבנה של הנשמות. ובכל המבנה של הנשמות מי שכביכול קודם, חייב יותר, ומי שמתעורר אחר כך, דווקא חייב פחות.
זאת אומרת, יש פה חשבון של זה ביחס לזה. כמו בחשמל: זרם כפול מתח שווה הספק, כך גם במערכת הנשמות. מי שבדבר אחד הוא פחות, בדבר אחר הוא יותר. ומי שבדבר אחד הוא יותר, בשני הוא פחות. יוצא שבסופו של דבר כולם שווים.
זמן הקלקול וזמן התיקון שונה זה מזה. כי זו מערכת רב גונית, המורכבת מחלקים רבים. אבל ההתייחסות היא רק לפי המבנה.
אם היינו צריכים לתקן כעת איזה חלק אחר באנושות, היינו מתרכזים בו. הלוואי שיקומו פתאום באמריקה הלטינית או בסין או במקום אחר, מיליוני אנשים שרוצים קבלה. ודאי שנשפיע להם ומיד נצא לשם. זאת אומרת, המערכת שמתגלה, מתגלה כאינטגראלית ממש.
שאלה: אם הרצונות אינם קשורים לכוונות, למה מקובלים קבעו סימנים לכוונות לפי רצונות, כמו למשל לשחוט בהמה?
בתוך האדם יש מעין מחיצה בין חומר הבריאה לחיים שלו. ואם בכל הפעולות שהוא עושה בעולם הזה, הוא היה מודע למה שהוא עושה מצד חומר הבריאה כלפי החיים שלו, אז הוא היה מבין ומרגיש ומספיק לחשוב לשם מה הוא עושה כל פעולה. אפילו פעולה פשוטה כמו להזיז במקצת את האצבע הקטנה. וכך בכל פרט, אפילו ברמה שבה האלקטרונים מסתובבים בתוך האטומים שבגופו, הוא היה מודע עם איזו כוונה הוא רוצה להצטרף אליהם, שהם יסתובבו. הוא היה נמצא בתוך חומר הבריאה עמוק כל כך, שהיה מתייחס לכל החומר הזה מצד האור, מצד הכוונה. ואז היה מרגיש איך כל החלקים האלה, זזים נעים ומתקשרים רק בכוונה אחת, להשפיע.
לאדם כזה אין שום בעיה להספיק לעקוב אחרי כל האטומים והאלקטרונים, אחרי כל התנועות וכל בני האדם, איך הם עושים ומה הוא עושה, ואיך הוא מתייחס לכל דבר ודבר. הוא לא פועל במסגרת הזמן. זה נמצא בתוך הכלי שלו, בהרגשה שלו, ואין לזה זמן כמו בעולם הזה. אלא זה נמצא בתוך הכלי, והאדם חש זאת ביחד עם כל פעולות החומר. והוא עוד מקדים לכל הפעולות של החומר, לתנועות של החלקיקים האלמנטריים, המסתובבים לפי הזמן שבעולם שלנו. הוא נמצא לפני זה. אין בכך שום בעיה. זה לא עניין של זמן, תנועה ומקום. הכלי שלו כבר קיים לפני כן.
לכן לא צריך לדאוג שלא נספיק לעשות כוונות, על כל מה שמתגלה לנו. נוכל לעשות את כל הכוונות על כל מה שמתגלה, ונרגיש בנוח עד כדי כך, שדווקא אז הכול יהיה שלו, רגוע וחסר תנועה. יהיה לנו ברור שהכול נמצא בחוסר תנועה. פתאום נרגיש שהכול כאילו מוקפא, נעצר, שאין תנועות. כי תנועות אנחנו מרגישים רק היכן שהכוונות שלנו עדיין לא בשלמות.
פתאום נרגיש שכל החומר הזה נעצר, ששום דבר לא מסתובב, ששום דבר לא זז. אם הכוונה מתוקנת, גמורה, אז אין תנועה. כי איזו תנועה צריכים לעשות אם הכוונה גמורה. מה זה תנועה? כל תנועה היא תוצאה מחֶסֶר. כמו בעולם שלנו, ההפוך.
אות ה'
ועל פי המתבאר, תבין דברי חז"ל במסכת אבות, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה". על האדם להכניס את עצמו לסיגופים גופניים עד הסוף, כמה שהוא יכול, ממש "לקרוע את עצמו". וחוץ מזה "ובתורה אתה עמל" כלומר צריך גם ללמוד, ולהיות שקוע בתורה יום ולילה. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה, וטוב לך בעולם הבא.
כך כתוב. וכרגיל צריך לפתוח את הכתוב, ולראות למה בדיוק מתכוונים המקובלים. כי כל הלשון שבתורה ובספרי הקבלה בפרט, היא לשון של ענפים, שפת הענפים. ואנחנו צריכים להבין לפי הענפים את השורשים.
מפני שהקשר בינינו לבין השורשים עדיין לא ברור לנו, אנחנו לא יכולים לפרש במישור הגשמי, את מה שמדברים במישור הרוחני. אנחנו לא מכירים את שני העולמות ואת הקשר ביניהם. לכן עלינו לראות מה בעל הסולם מסביר, כי הוא מסביר על הקשר. כך למשל בכל פעם שהמקובלים משתמשים במילה "פירוש", הם מסברים את הקשר בין שני העולמות.
ויש לשאול על דבריהם אלו, מה נשתנתה חכמת התורה, משאר חכמות העולם, מפיזיקה, מכימיה או ממדע אחר, לא חשוב מהו, שאינן צריכות לסיגופים הללו ולחיי צער. האם ראיתם אי פעם פיזיקאי שנכנס לדיאטה, לצומות, שמכניס את עצמו להגבלות מיוחדות? אלא העמל לבד, מספיק לגמרי בחכמות הללו לזכות בהן. צריך ללמוד, צריך לעבוד חזק, נדרש מאמץ נפשי ושכלי, אבל מאמץ אנושי.
וחכמת התורה אף על פי שאנו עמלים בה במדה רבה, עדיין אינו מספיק לזכות בה, זולת על ידי הסיגופים של פת במלח וכו' וחיי צער וכו'. ואנחנו רואים גם היום, שיש אנשים שלומדים תורה, וברוך ה' מרגישים את עצמם טוב. מקבלים משכורת, חיים בדירות נאות, הכול יפה. אבל האם זה לפי מה שהתורה דורשת? התורה דורשת סיגופים, היא דורשת שאדם יכניס את עצמו לחיים לא כל כך נעימים.
אם כך מה קורה כאן? אדם חובש כיפה, לובש חולצה יפה, מרגיש את עצמו חופשי, לומד קצת, וכל החיים לפניו. העולם הזה, והעולם הבא. אבל הדרישות הן כביכול אחרות לגמרי. למה המקובלים כתבו לנו, ואנחנו לא מקיימים? זה עניין אחד שאנחנו מקשים לגביו, היינו לגבי חלק של לומדי התורה, למה הם לא מכניסים את עצמם לחיי צער, כפי שהמִשנה דורשת.
ובכלל, שאלה קודמת היא למה התורה כחוכמה דורשת חיי צער? אדם, שרוצה להבין את התורה, אדם שרוצה להיות מומחה בה, להיכנס לתוך התורה, לתוך המדע הזה, התורה דורשת ממנו להיות בצער ובסיגופים, בייסורים. ובלי חיי צער זה בלתי אפשרי.
לא מסתירים את זה מהאדם, אלא אומרים לו שבלי חיי צער הוא לא יוכל להיכנס לחוכמת הקבלה. ביֵתר החוכמות אין בעיה לזכות: האדם יכול ללכת לאוניברסיטה, אחר כך למכון מדעי, וכך הלאה עד פרס נובל. אבל בחוכמת הקבלה כלום לא יעזור. רק אם האדם "יקרע" את עצמו עד הסוף, הוא יגיע לכך שישיג את מה שנקרא תורה.
וסיומם של הדברים מפליא עוד יותר, שאמרו "אם אתה עושה כן", כלומר, אם אתה מגיע לסיגופים טובים וחזקים ממש, "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". איך יכול להיות "אשריך וטוב", אם האדם נמצא בכאלה מצבים, בעינויים ממש.
כי בשלמא [כי מובן ש] בעולם הבא אפשר שיהיה טוב לי. אם האדם מכניס את עצמו לייסורים, לעינויים, לחיים קשים, אם הוא חי מפרוסת לחם יבש ושותה מים עבשים, אז יכול להיות שכשיגיע לעולם הבא יהיה לו גן עדן. זה כנגד זה, מידה כנגד מידה, יהיה לו ארמון, מאכלים טובים, וכל העולם יהיה שלו. אז לפי הסיגופים האלה, יכול להיות שבעולם הבא יהיה לו טוב.
אבל בעולם הזה בעת שאני מסגף עצמי באכילה ושתיה ושינה ואני חי בצער רב, יאמרו על חיים כאלו, אשריך בעולם הזה. איך זה יכול להיות? הכאלו, חיים מאושרים יקראו, במובן שבעולם הזה. איך יכול להיות שחיים כאלה מאושרים יקראו, במובן שבעולם הזה? כנראה שהחיים המאושרים שהחכמים מתכוונים אליהם, הם לא בדיוק מה שאנחנו מתכוונים לו במילים "חיים מאושרים", בעולם הזה. יש פירוש אחר. יש מהות אחרת במילים האלה.
אז לעת עתה יש רק שאלות. ובאמת המשנה במסכת אבות, מאוד סתומה. "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל", ו"אשריך". זה מאוד לא ברור.
אות ו'
אמנם לפי המבואר לעיל, אשר עסק התורה וקיום המצוות כהלכתן, "כהלכתן", היינו "על מנת להשפיע" בלבד ,בתנאם החמור, שהוא, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לצורך הנאתו עצמו, שזה נקרא כהלכה, אי אפשר לבא לזה, להלכה הזאת, לאותה כוונה, להשפיע בכל הפעולות שלנו נחת רוח לבורא ולא לעצמנו, אלא, בדרך העבודה הגדולה וביגיעה רבה בזכוך הגוף, היינו, בזיכוך הרצונות, בניקוי הרצונות מכוונה עצמית.
בתוך הרצונות שלנו יש לכלוך, כוונה לעצמו בכל רצון ורצון. האדם צריך להגיע לכך שהוא מנקה את הרצונות, שכוונתם תהיה רק להשפיע. כמו שבעל הסולם אומר, להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לצורך הנאת עצמו.
ומה על האדם לעשות תחילה?בעל הסולם אומר: והתחבולה הראשונה היא, להרגיל עצמו שלא לקבל כלום להנאתו, אפילו בדברים המותרים והמוכרחים, ההכרחיים, שבצרכי קיום גופו.בכל דבר, אפילו במעט מים שהוא שותה, חלילה לאדם לחשוב שזה להנאתו. איך זה אפשרי? מה המקובלים דורשים? הרי זה בלתי אפשרי. והם אכן אומרים שזה בלתי אפשרי, אבל הם נותנים לאדם את האפשרות לעשות את הבלתי אפשרי, על ידי המאור המחזיר למוטב [10].
אולם מלכתחילה הדרישה היא, לעשות צמצום על כל הרצונות עם כוונות לעצמו, ורק אם יש לו כוונות "על מנת להשפיע", ובמידה שיש, להפעיל את אותם הרצונות. אז ודאי שאת זה, אין בכוחו של האדם לעשות. אלא רק על ידי אותן הסגולות שיש בקבוצה, הפצה ולימוד, מושכים הלומדים את האור, ואור משנה אותם.
וכמו שאנחנו רואים, אנחנו לומדים ולומדים, עושים פעולה, ועוד פעולה, ופתאום מקבלים איזה שינוי במצב. בדרך כלל לרעה, ואחר כך לטובה, ושוב לרעה. איך זה קורה, אף אחד לא יודע, אבל זה קורה. פתאום יש בלבולים, פתאום יש איזו מין אופוריה, ואחר כך נפילה. עליה, וירידה, מין תנודות כאלה. מהיכן זה בא, אנחנו לא יודעים. זו פעולת האור.
ואומר בעל הסולם, שהתנאי הוא חמוּר ביותר. והוא חמור הרבה יותר ממה שכותב בעל הסולם. כי אנחנו צריכים להיכנס לתוך הרצונות שלנו, לכל עומקם, ולבדוק מהן הכוונות שלנו, ומשם להתחיל לנקות אותן. כמו שלא מנקים את הרצפה באמצע החדר, אלא קודם צריך לעבור על כל הפינות, מתחת למיטה, להזיז את השולחנות, את הכיסאות, ואז להוציא את כל הליכלוך מהפינות הרחוקות.
כך האדם צריך להרגיל עצמו שלא לקבל כלום, אומר בעל הסולם, להנאתו, אפילו בדברים המותרים. מה זה "מותרים"? המוכרחים שבצרכי קיום גופו. דברים שאותם הגוף שלו חייב, שבלעדיהם הוא מת. חושבים שאלף קלוריות ביום, או אלף חמש מאות, זה מותר, ורק מעל זה האדם מתחיל בכוונה "על מנת להשפיע". לפחות שיתנו לו לחיות. אבל גם זה אסור. אפילו נשימה אחת קטנה שבה האדם מושך אוויר, אסורה. אם הוא לא התכוון "על מנת להשפיע", הוא ייחנק.
בעל הסולם אומר, שאסורים הדברים שהם אכילה ושתיה ושינה, וכדומה, מהכרחיים לגוף. האם האדם אשם שהוא נמצא בגוף, שדורש שישכיבו אותו לישון, שירחצו אותו, שימלאו אותו במשהו? הלוא מדובר על לחם, על דברים הכרחיים ולא על דברים מיותרים. באופן שיסלק את עצמו לגמרי מכל הנאה המלווה לו אפילו בהכרח, בדרך ההספקה של קיום חייו. כלומר, אם האדם שותה ונהנה, אסור לו לשתות. ואם הוא שותה בלי הנאה, הגם שלא ברור איך ידע זאת, מותר לו לשתות. איך אפשר לעשות בירורים כאלה, אם הגוף הוא שרוצה. עד שחיי צער יחיה פשוטו כמשמעו, עד הסוף, עד שהוא מת.
מה הוא יכול לעשות? כוונות "על מנת להשפיע", הוא לא מסוגל לעשות. ועם כוונות "על מנת לקבל" אסור לו להשתמש. אז הוא הולך למות. וגם כשהולך למות, זה כדי להיפטר מייסורים, גם זה להנאת עצמו. לכאורה סגרו את האדם מכל הצדדים.
ואז, אחר שכבר התרגל בזה, כלומר אומרים לנו שאפשר להתרגל, כבר אין בגופו שום רצון לקבל הנאה כל שהיא לעצמו.אין בגוף שום רצון. אולי הוא מפחד, שאם יגע במשהו חלילה, אז הוא יקבל מכה. הרגל כזה דומה להרגל של חיה מאולפת, שמפחדת להיכנס למקום כלשהו או לגעת במשהו. האם עד כדי כך האדם צריך להיות?
ואם האדם כבר רגיל לא ליהנות, אמנם שלא ברור איך אפשר להתרגל לא ליהנות, אפשר לו מעתה לעסוק בתורה ולקיים המצוות גם כן בדרך הזה, דהיינו בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא להנאת עצמו במשהו.
במילים פשוטות, אחרי כל ההסברים, בעל הסולם אומר שכל עוד האדם לא עושה צמצום על עצמו, הוא לא יכול לעבור ל"על מנת להשפיע". הוא חייב לגלות את כל הרצונות שלו ד"על מנת לקבל" לעצמו, ולעשות על כולם צמצום, כך שלא ישתמש בהם כלל. ורק אחר כך להתחיל להשתמש בהם ב"על מנת להשפיע" בהדְרגה.
ודאי שאנחנו לא מסוגלים לעשות זאת, ובאמת לא דורשים מאיתנו לעשות. אלא כדברי הכתוב "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין" [11], האור העליון, הוא שעושה את הפעולה הזאת גם בצמצום, וגם בהכשרת הכוונה "על מנת להשפיע". אבל אנחנו חייבים להזמין את האור העליון הזה.
אז למה בכל זאת המקובלים אמרו את הדברים בצורה כזאת של "פת במלח תאכל מים במשורה תשתה"? התשובה היא שהם רצו להראות לנו עד איזו דרגה אנחנו חייבים לרדת בקביעה, אם המצב הוא "על מנת לקבל" או "על מנת להשפיע". צריך לרדת עד הסוף, אפילו עד הבהמיות שלנו. לא רק בקשר עם הבורא, אלא גם בחיים ההכרחיים, האדם מתקן את הכוונה שלו ל"על מנת להשפיע".
וכשזוכה בזה אז זוכה לטעום את החיים המאושרים המלאים מכל טוב ועונג. כי הוא מגלה את החיים שבכוונה ב"על מנת להשפיע", שזה כבר האזור השני של המציאות, האזור הרוחני.חיים בלי פגם של צער כל שהוא המתגלים בעסק התורה והמצוה לשמה. זאת אומרת, שהאדם עושה את כל הפעולות שלו כדי להשפיע לבורא. כמו שרבי מאיר אומר במסכתאבות "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלאשכל העולם כולו כדאי לו וכו', ומתגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכו'". זאת אומרת, האדם לא רק מגלה בפסיביות את העולם הרוחני, אלא הוא בעצמו נעשה "כמעין המתגבר". הוא בעצמו מתחיל להיות כמקור השפע כלפי האחרים, ונעשה דומה ממש לבורא.
ועליו הכתוב אומר, טעמו וראו כי טוב ה'. מתוך ההשתוות שלו עם הבורא, האדם רואה מה נקרא "טוב ה'". שהטועם טעם העוסק בתורה ומצות לשמה, "על מנת להשפיע" ולא להנאת עצמו כלום, הוא הזוכה ורואה בעצמו את כונת הבריאה, שהיא רק להיטיב לנבראיו. כי בכוונה שלו הוא הגיע להיטיב לבורא, וגם להיטיב לנבראיו, ליֵתר הנשמות. שבשבילו זה אותו דבר. כי מדרך הטוב להיטיב, גם מצד הבורא וגם מצידו. כך הוא עושה עכשיו. והוא השש ושמח במספר שנות החיים שהעניק לו השם יתברך, וכל העולם כולו כדאי לו.
למדנו, שיש שני צדדים במטבע. יש חלק שבו האדם נמצא ברע, וצריך לתקן את עצמו, את הכוונה "על מנת לקבל". יש חלק טוב, שבו האדם כבר מתוקן ושלם. ויש את המעבר בין החלק אחד לחלק השני, שהוא החלק של הבחירה והתיקונים [12].
שאלה: האם הדבר היחידי שאנחנו צריכים לעשות זה למשוך את האור?
כתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין", כי "המאור שבה מחזירו למוטב". אם יש לאדם יצר הרע, הוא צריך את המאור, שיתקן לו את יצר הרע, ויהפוך אותו ליצר הטוב. ההבדל בין יצר הטוב ויצר הרע, הוא בכוונה. מ"על למנת לקבל" ל"על מנת להשפיע".
שאלה: איך מושכים את האור?
בעל הסולם ממשיך ומסביר איך לעשות זאת. הוא מסביר זאת בצורה יותר מעשית בסוף ההקדמה באות קנ"ה: "ולפי זה יש לשאול, אם כן, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חוכמת הקבלה". והתשובה היא "כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך", שעל ידי הלימוד מושכים הלומדים אור מקיף אל נשמתם. וכך, לאט לאט, האור מתקן אותם ומביא אותם ל"לשמה". זאת אומרת, בעל הסולם מסיים את ההקדמה באותו עיקרון שהוא מסביר עכשיו.
שאלה: האם מספיק להיות בשיעור כדי למשוך את המאור המחזיר למוטב?
היכן כתוב שמספיק לשבת וללמוד? אם היה כתוב כך, היה הרבה יותר קל. אבל לא כתוב.
שאלה: אז איך מושכים בפועל אור מקיף כאשר יושבים בשיעור או כשמפיצים את חוכמת הקבלה? איך אדם מושך את האור מקיף, בזמן שהוא לא רואה אותו ולא מרגיש אותו?
טענה חוזרת ונשנית של תלמיד קבלה היא, שהוא לא רואה מה הוא עושה. ואומר: "אני יוצא לרחובות להפיץ ולהשפיע עם החברים. רק תגידו לי מה לעשות, ואני אעשה. אבל תנו לי לראות שאני עושה משהו".
העניין הוא שאם יתנו לאדם לראות, הוא כבר יהיה מסופק. הוא ירגיש שהוא מקבל, שטוב לו, הוא ימלא את עצמו, ירגיש שהוא מתקדם, ולא ירצה שום דבר חוץ מזה. זאת אומרת, כל ההתקדמות שלו תהיה גם כן "על מנת לקבל". לכן נותנים לאדם להתקדם בצורה הפוכה. אמנם לפעמים נותנים לו הרגשה שהוא מתקדם, אבל ככל שהוא מתקדם, ההרגשה שהוא מתקדם, ניתנת לו אך ורק כדי לזרוק אותו למטה לאחר מכן, כדי שירגיש עד כמה שהוא נמצא במינוס, באפס, בנפילה, בכלום, ברצון האגואיסטי, שאינו שווה דבר.
כי אם הוא יתקדם מחיוב, לטוב, למילוי יפה, ויראה בדרך איך הוא מושך אורות, איך הוא מתקן את עצמו, הוא לא יגיע ל"על מנת להשפיע". הוא כל הזמן יהיה בריצה אחרי הרכוש הזה, אחרי ה"לקבל". חייבים להביא אותו לייאוש הגדול ביותר מכוחותיו.
כאשר האדם מתקדם בדרך, מפיץ, לומד, ועושה כל מיני פעולות בקבוצה, בכל פעם שהוא עושה איזו יגיעה, כשגומר את היגיעה, נותנים לו בסוף היגיעה לראות רווח קטן, ומיד מורידים אותו למטה, באופן שירגיש: אני רע (שרטוט 19).
אם האדם היה יודע איך בדיוק הוא ירגיש בזמן הירידה, אז זה לא היה נורא, הוא היה מתרגל. אבל בכל פעם שהוא נותן יגיעה, פתאום, בסוף היגיעה, נותנים לו להרגיש את עצמו עוד יותר רע, רע כפול. ואחרי הרע הכפול נותנים לו להרגיש מתוך הרע הכפול הזה, הרגשה כלשהי שהוא מבין (שרטוט 19).
שרטוט 19
אבל בסופו של דבר, בסוף כל היגיעות, האדם יורד לעומק כזה, שאין לו כלום, לאפס גמור. שאין לו שום תקווה, שום אפשרות, והוא לא יכול להגיע לשום דבר. אז הוא מתחיל לצעוק, והצעקה הזאת מעלה אותו למצב שלעומת כל המצבים הקודמים, הוא מצב קבוע (שרטוט 20). ועל המצב הזה כותב בעל הסולם, שאין מצב מאושר יותר לאדם. הוא כותב באגרת נ"ז: "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו יתברך" [13].
זה הייאוש הסופי, המוחלט. בכך האדם גומר את החצי הראשון של הדרך בהסתר, הנקרא "דרכה של תורה בהסתרה". ומשם והלאה מתחיל החצי השני, הנקרא כבר דרך האור, "גילוי תורה" (שרטוט 20).
שרטוט 20
האדם שמתקדם, לא מבין באיזו צורה הוא מתקדם, אלא "כשור לעול וכחמור למשא" [14]. אין לו שום אפשרות לדעת. לכן מי שהנקודה שבלב עוד לא התבררה בו, עוזב באמצע. הוא בורח בחזרה לכל מיני עסקים אחרים: הוא הולך להיות דתי, להיות חילוני, או לעשות משהו אחר. לפעמים הוא פותח קבוצת קבלה אחרת, ששם כביכול קל יותר, והוא רואה את הדרך. לכן נאמר, "אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה" [15]. אין ברירה. בעל הסולם אומר באות ה', שחייבים לעבור את השלב הזה, שנקרא "דרכה של תורה". וכל עוד שלא עוברים אותו, אין מה לעשות.
שאלה: אם כך, הקבוצה מהווה מכשול בתהליך. כי אם האדם רוצה להגיע לייאוש, ובכל פעם הקבוצה דוחפת אותו קדימה, כדי שייתן עוד יגיעה ועוד יגיעה, אז למעשה הקבוצה מרחיקה את נקודת הייאוש ממנו.
גם אל הייאוש, וגם אל המצבים השליליים והחיוביים, האדם מגיע על ידי האור, רק על ידי המאור המחזיר למוטב. ואם הוא לא יהיה בקבוצה, האור לא ישפיע עליו. מהיכן ייקח את המאור? יגיעה בלבד לא עושה לאדם דבר.
אלא על ידי יגיעה בקבוצה ובלימוד, האדם מושך את המאור (שרטוט 21). וללא יגיעה בקבוצה ובלימוד , איך ימשוך את המאור. הוא חייב להיות יחד עם כולם, כחלק אינטגראלי בתוך הכלי. כך שהאור שנמצא בפנים, בתוך הכלי, כאור פנימי, ישפיע עליו בזמן ההסתר מרחוק, כאור מקיף (שרטוט 21).
שרטוט 21
אז מצד אחד האדם הולך לקבוצה וכביכול מתחזק. ויש עוד אחרים כמוהו, הוא לא לבד. והוא כאילו מחליש את הרע שבו. יש לו יותר כוח, הוא בטוח יותר, והחברים בקבוצה מרגישים שברוך ה', כביכול יש להם משהו והם חזקים. ומתוך שהם מתחזקים יחד ומתחברים יחד, הם מזמינים על עצמם אור, כי אור זה שלמות, והם כאילו נמצאים באיזו מידת שלמות. וככל שהם קרובים יותר לאור, האור נותן להם מכה עוד יותר חזקה. וזה טוב. לכן עד כמה שמשתדלים יותר להיות יחד ויותר קרובים ויותר טובים, מקבלים יותר ירידה. ולכן לא כל אחד יכול לסבול את התהליך הזה, עד שמגיע למצב הייאוש הסופי.
שאלה: אדם שיש לו רצון חזק, ובודק ורואה שהכוונה שלו לא כל כך נקייה, האם עליו למלא את הרצון או לא. הוא יודע שאם ימלא את הרצון, המצב יעבור. מה עליו לעשות?
השאלה היא מה צריך לעשות למעשה. למעשה אנחנו נמצאים במצבים של "לא לשמה". אנחנו רוצים להגיע למצב שבו אנחנו משפיעים, מצב שבו אנחנו נמצאים בהשפעה לבורא, לחברים ולכולם. מצב שבו אנחנו נמצאים בכלי אחד אינטגראלי, מוחקים את ה"אני" של כל אחד, ורוצים להיות כולם במצב שבו כל אחד כאילו מאבד את עצמו, ונמצא מחוץ לעצמו. ואז, מחוץ לעצמו, הוא מרגיש חיים רוחניים. גם את החיים הרוחניים אנחנו מתארים תמיד כנצחיים ושלמים, כי איננו יכולים לתאר אותם אחרת. אנחנו בכל זאת צריכים לתאר לעצמנו משהו טוב.
אז השאלה היא, האם אדם שיודע שהוא נמצא ברצון אגואיסטי, יכול להשתמש ברצון הזה או לא? אין לו ברירה, הוא משתמש ברצון האגואיסטי. אלא השאלה היא, עד כמה הוא מודע לזה, ועד כמה הוא רוצה שהכוונות שלו יתוקנו. אז בינתיים הוא משתמש. אבל השימוש בהם, ברצונות האלה, הוא כבר שימוש מחושב. הוא אוכל, ישן ושותה, הוא עושה כל מיני פעולות, לא חשוב מה. אבל הוא מחשב אותן, לשם מה לו לעשות אותן. איך הוא גורם להתקדמות שלו, מתוך שהוא משתמש בפעולות שלו. לכן האדם יכול לעשות מעשים ופעולות, שנראים מוזרים לאחרים, ואולי לא יפים. כי מדובר על הכוונות.
האדם מחליט שהוא צריך דבר מסוים. ואפילו שהוא מחליט בכוונות שהן עדיין לא להשפיע, בכל זאת, הוא מתחיל להתחשב בכל המעשים שלו מתוך מחשבה של התקדמות. אם הוא חייב דבר מסוים, הדבר יבוא. זאת משום שהוא צריך אותו להתקדמות. וזה לא נקרא לבלבל או לשקר לעצמו. בהתחלה אולי במשהו כן, ואחר כך לא. זאת אומרת, האדם בטוח יודע שהוא נמצא ברצונות אגואיסטיים, אבל בינתיים הוא חייב להשתמש בהם בצורה מסוימת. וגם בזה יש חשבונות. מה שאין כן את החשבונות שאחרי מחסום, אנחנו לא מבינים.
שאלה: נניח שיש לאדם רצון לטייל, והרצון הזה תופס אותו עשרים וארבע שעות ביממה, במשך חודשים רבים. הוא יודע שאם יממש את הרצון, אז הרצון יעבור תוך כמה שעות או ימים. השאלה היא האם עליו לעשות את המעשה או לא, למרות שהוא יודע שהכוונה שלו לא נקייה?
בדרך הרוחנית, האדם צריך ללמוד. עליו לעשות חשבון, לעשות את המעשה, ואחר כך שוב לעשות עליו חשבון, ולרשום. כדאי לרשום. אמנם לאחר מכן הוא יתבייש מהדברים שכתב, וישמיד את הנייר, אבל זה טוב לרשום. כי כשהאדם רושם, כשהוא צריך לכתוב או להקליד במקלדת, הוא רואה עד כמה הוא נמצא עם מה שהוא רושם, או לא, עד כמה שהדבר אמיתי או לא.
וזה עוזר לו. כתוב, "כותבם על לוח לבך" [16]. בצורה כזאת, ודאי שהאדם מברר את הדברים הרבה יותר ברור. הוא לא בורח מהבירור. כדאי לעשות את זה. וזה לא פשוט. אם האדם עושה מעשים שרואה שהם "על מנת לקבל", ומבצע אותם, ואחר כך עושה עליהם ביקורת ובירור, ורושם אותם, נשאר מזה לקח טוב. וכדאי לאדם לנסות זאת.
שאלה: אם חבר מביא לחברו חתיכת עוגה, כי הוא בטוח שחברו אוהב את העוגה. האם החבר שמקבל את העוגה נחשב כמקבל או שזו קבלה ב"על מנת להשפיע"?
אם אדם יודע שחברו רוצה עוגה, והוא עושה לו טובה ומביא לו את העוגה האהובה עליו, ונותן לו אותה, אז קודם כל השאלה היא, האם הוא יכול לתת לחברו את העוגה? האם הוא לא מכשיל את חברו בחתיכת העוגה? אמנם האדם מראה לחברו שהוא אוהב אותו, וזה חשוב מאוד לגלות אהבה בין החברים, אבל עכשיו החשבון שלו הוא, האם חברו צריך לעשות חשבון על קבלת העוגה או לא. האם החבר שלו מקבל את העוגה בגלל שהוא רוצה לעשות לו נחת רוח, או שהוא מקבל אותה בגלל שסוף סוף יש לו חתיכת עוגה.
והחשבון הזה לא חשוב. אם האדם עושה משהו מעצמו, הוא לא צריך לעשות חשבון עם החבר. עליו לעשות חשבון רק עם מה שנראה לו לטובת חברו. איך שהחבר מקבל, זה כבר עניינו. יקבל על מנת לקבל, יקבל על מנת להשפיע, זה לא חשוב. אפילו שיקבל על מנת לקבל, ויחטוף את העוגה, ולא יהיה איכפת לו ממי שהביא לו אותה. זה לא חשוב בגלל שגם אם הוא תופס את העוגה, הוא תופס בתוך העוגה את הרצון של האדם להתקשר אליו, ולהביא לו אותה כדי ליהנות לו, מפני שהאדם הזה רוצה להיות מחובר עם חברו, כדי להתחבר עם הבורא. זה ישפיע עליו, וגם הוא יחשוב כך.
לכן לא לעשות חשבונות כפולים, אלא רק על מה שאדם עצמו צריך לעשות.
שאלה: מה בדיוק על האדם לעשות כאשר מתעורר בו רצון? מה הבירור שהאדם עושה?
כל אחד מוצא את זה בעצמו. טעות לחשוב שמשהו בלימוד הקבלה תלוי בהסבר של הרב. אם שומעים הסבר מהרב או לא, זה לא עוזר או משפיע על ההתקדמות. אלא אדם שנמצא בכללות בקבוצה ובלימוד, ומתחבר בכללות עם הכלי הכללי העולמי, מתקדם ומוצא לעצמו את כל העצות האלה מבפנים. הן צפות בו לתוך המודעוּת שלו ברגע שצריך.
פתאום הוא חושב, אולי אעשה כך, אולי ארשום. הוא בעצמו חושב כך. ומי שלא נמצא בזה, בטוח שישכח. הוא ייצא מהשיעור, ותוך חצי דקה לא יהיה לו כלום. מי שיש לו ניסיון בלימוד חוכמת הקבלה, כבר יודע זאת. זה לגמרי לא תלוי בזיכרון או בקבוצה שבה האדם לומד. אלא לאט לאט מתגלות הרשימות, ומתוך זה האדם מקבל מבפנים את ההבחנות.
[1]ישעיהו יד, יד.
[2]קידושין דף ל ע"ב.
[3] איכה רבה, הקדמה, ב: "המאור שבה היה מחזירן למוטב".
[4] קהלת ט, י: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה".
[5]עבודה זרה דף ה ע"ב.
[6]תהילים מט, יג.
[7]בראשית רבה מד, א.
[8]ראה ר' ברוך אשלג (הרב המקובל ברוך שלום הלוי אשלג, 1991-1907), "מהם אמת ושקר, בעבודה", מאמר מ', בתוך: שלבי הסולם (תלמוד בבלי), כרך ה', ערך ר' מיכאל לייטמן (בני ברק: בני ברוך, 2000).
[9]ר' יהודה אשלג, "מהות הדת ומטרתה", בתוך: קבלה למתחיל (בני ברוך, תשס"ז), עמ' 15.
[10]באות יא ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם מסביר על התיקון המיוחד הזה, שעשו המקובלים.
[11]קידושין דף ל ע"ב.
[12] ראה שרטוט 8.
[13]לאגרת ראה ר' מיכאל לייטמן, "אגרת 57 – שנת 1935", חוכמת הקבלה בזמננו, גיליון 3, 2008, עמ' 214.
[14]עבודה זרה דף ה ע"ב.
[15]ויקרא רבה ב, א. ראה גם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות מד.
[16]משלי ג, ג.