אותיות י' – י"ב
אות י'
וזה שכתוב בזוהר (בראשית דף ל"א ע"ב. הערה: בזוהר עם פירוש הסולם בראשית א' אות שמ"ח. בחילופי גרסאות) על הכתוב ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור "יהי אור לעולם הזה ויהי אור לעולם הבא.
בשני העולמות האדם עובד כדי להביא את האור, ולמלא את כל המציאות. אבל האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת. והמצב, שנברא מיד על ידי מחשבת הבריאה, הוא המצב השלם, הנצחי, שלא משתנה. כמו שבעל הסולם אומר, פירוש, כי מעשה בראשית בצביונם נבראו ובכל קומתם נבראו, הכול נברא מיד בצורה המושלמת, דהיינו בתכלית שלימותם ותפארתם. ולפי זה, האור שנברא ביום א' יצא בכל שלימותו, במצב הראשון, הכולל גם חיי העולם הזה בתכלית העידון והנועם, כפי השיעור המתבטא בהמלות יהי אור.
מלכתחילה, על ידי פעולה אחת, להיטיב לנבראיו, שהבורא עשה במחשבה שלו, נברא נברא והוא מקבל את ההטבה השלמה. אלא כדי להכין מקום בחירה ועבודה, כדי להבליט את האדם, כדי שיהיה אדם, שירגיש, שימצא את עצמו, שישיג את כל המציאות, רק כלפי האדם עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא כדברי חז"ל. זאת אומרת, רק כלפי האדם, האור נעלם מכל הבריאה. ורק במידה שהאדם נעשה צדיק, שמצדיק את הבריאה לפי השתוות הצורה, שמגיע ל"על מנת להשפיע", כמו הבורא, רק במידה הזאת מתגלה לו האור. אותו המצב שקיים מלכתחילה.
על כן אמרו בלשונם הצח "יהי אור לעולם הזה" אמנם לא נשאר כן אלא "ויהי אור לעולם הבא", כלומר, שהעוסקים בתורה ומצות לשמה, זוכים בו רק לעתיד לבאשפירושו, בזמן העתיד לבא, כלומר, אחר גמר הזדככות גופם בדרכה של תורה, שכדאים אז לאור הגדול ההוא גם בעולם הזה, כמו שכתבו חז"ל "עולמך תראה בחייך".
האור נגנז, והאדם נמצא בחושך. יש מאה עשרים וחמש מדרגות להתקרב לבורא לפי השתוות הצורה. במידה שהאדם מגיע לדרגת הצדיק, במידה שהוא נמצא בהשתוות הצורה, הוא מצדיק.
במידה שנמצא בהפכיות הצורה, לא יכול להיות שהוא מצדיק, אלא הוא מרשיע, ונקרא רשע. במידה שהאדם רשע, הוא נמצא בחושך: אם הוא מרגיש את החושך, אז הוא נקרא רשע שאינו גמור, ואם אפילו את החושך הוא לא מרגיש, אז הוא נקרא רשע גמור. ובמצב פחות מרשע גמור, הוא בדרגת בהמה, שלא מודע כלל איפה הוא נמצא. לכן כתוב: "כבהמות נדמו" [1].
ואדם, שנמצא מעֵבֵר למחסום, שם מתחילה היגיעה שלו, שם מתחילות המדרגות של ההצדקה, של השתוות הצורה, אז במדרגת שכר ועונש הוא נקרא צדיק שאינו גמור, ובמדרגות האהבה הוא נקרא צדיק גמור. ורק לפי המסך שהוא רוכש, לפי הכוונות "על מנת להשפיע", מודדים אותו. ולפי זה נפתח לו אותו האור ואותו המצב שקיים מלכתחילה.
האיזון שלנו עם האור העליון בכל דרגה ודרגה, הוא שקובע את גובה הדרגה. הוא קובע את התמונה, את המציאות, שהאדם נמצא בה ומרגיש אותה, וזה העולם שלו. לכן אומרים "עולמך תראה בחייך" [2], לפי רכישת המסך, לפי דרגת ההצדקה, לפי השתוות הצורה.
שאלה: למה בעל הסולם אומר, שיהיה טוב גם בעולם הזה?
לעולם הזה ולעולם הבא יש פירושים רבים. העולם הזה הוא המצב הקיים, והעולם הבא הוא אחרי שהאדם מזכך את הגוף שלו, זאת אומרת, רוכש עליו כוונה "על מנת להשפיע". את העולם הזה ואת העולם הבא מפרשים גם כך: המצב שבו אנחנו נמצאים במצבים הגופניים שלנו, בחמשת החושים שלא משתנים נקרא העולם הזה; והמצב שבו נמצאת הנשמה, שכּל פעם מחליפה את המצבים ומתקדמת, נקרא העולם הבא. העולם הזה והעולם הבא הם גם שתי מדרגות סמוכות: הנוכחית – העולם הזה; היותר גבוהה – העולם הבא. לכן תלוי איך מפרשים.
"יהי אור ויהי אור בעולם הזה ובעולם הבא", הכוונה שכּל פעם שהאדם מתקדם, הוא פותח יותר ויותר את העולמות. וכמו כן הוא מקרין מהדרגות שמשיג על העולם הזה, אפילו על הבהמיות, על הגשמיות שלו. אדם כזה כבר לא נמצא בבהמיות, אבל על הגשמיות שלו, בחמישה חושים שבהם הוא נשאר, הוא מקרין לזה קשר בין ענף ושורש, ורואה דרך הגשמיות שלו את הרוחניות.
זה נקרא "עולמך תראה בחייך", שגם שני העולמות האלה מתחברים כאחד.
שאלה: כשלאדם לא מאיר אור והוא רשע, האם זו סיבה ותוצאה? כלומר לא מאיר לו אור, ולכן הוא רשע, או בגלל שהוא רשע מחוסר השתוות הצורה, לא מאיר לו אור?
גם זה וגם זה נכון. זאת אומרת, אם האדם נמצא לפני דרגת שכר ועונש, בבחירה, ואם הוא מימש את הבחירה, אז לאחר מכן הוא מקבל איזו תוצאה. השאלה היא איך הוא מפרש לעצמו את התוצאה: או שהוא מפרש אותה לפי ההרגשה שלו, ואז יכול להיות שההרגשה רעה, או שהוא מצדיק את ההרגשה, שהיא באה מכוח אחד, בתהליך שדווקא כך הוא חייב לעבור. בכך הוא מצדיק את פעולות הבורא, שנותן לו מקום להתקדמות, שנותן לו מכשול, דווקא כדי שיעלה מעל האגו שלו, מעל הדעת שלו, לדרגה גבוהה יותר, שלא יקבע לפי מה שנראה לו יפה או טוב, אלא יקבע מה יותר רחוק מהרצון ליהנות. דוגמה לכך היא הפצת חוכמת הקבלה: משפיעים, נותנים, ומתגלה חושך ושחור.
מה אפשר לעשות? צריך להרחיק את כל עניין הרגש, ואת הרצון להיות בהרגשה טובה ושלמה יותר, ולשקול ביחס למערכת, ביחס למטרת הבריאה, האם לא עושים לנו טובה גדולה דווקא בכך שרוצים לנתק אותנו מהרגש, כדי שנתחיל לעשות חשבון לפי המטרה. חשבון מטרתי שיביא אותנו דווקא לשמחה מתוך שאנחנו יכולים להתעלות כנגד הרגש, ולהמשיך.
במצב כזה האדם מצדיק את הבורא, שעושה לו הכבדת הלב, ומבין שמה שהוא רואה, זה אולי לא מה שצריך להיות, לא מה שקורה באמת. אלא כך נראה לו בקביעה האגואיסטית שלו. אז הוא ממשיך בדרגה העליונה יותר, המנותקת מהרגש.
אות י"א
אמנם אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה.
חכמי המשנה חיו לפני החורבן. אלה היו אנשים שחיו בהשגה, בהרגשה, של המציאות הרוחנית כמו שהיא. ולכן כדי להתעלות, הם נכנסו לכל מיני פעולות שנקראות "פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" ואז "אשריך" [3]. מה שאין כן חכמי התלמוד, חיו בזמן הגלות, לאחר הנפילה מהמדרגה הרוחנית. אז, בגלות, כתבו את התלמוד. זו גם הסיבה שהוא נכתב בצורה מסוימת, ויש בו הרבה מהחושך.
הרח"ו, הרב חיים ויטאל, כותב על כך במאמרו "הקדמת מוהרח"ו על שער ההקדמות" לספר "עץ חיים" של האר"י [4]. ההקדמה הזאת דומה ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". על פי הקדמת הרח"ו נכתבו הקדמות רבות, וגם בעל הסולם השתמש בה כתשתית ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". הרח"ו מדבר בחריפות רבה על התלמוד. למרות שאלה כתבי קודש, וכתבו אותם אנשים גדולים שהיו בעלי השגה, אבל בכל זאת התלמוד נכתב מהמצב של הגלות הכללית.
חכמי התלמוד עשו תיקונים מיוחדים. כי מצד אחד המקובלים האלה היו עדיין בהשגה העליונה, ומצד שני, כל המון העם וכל האנושות יחד איתם התחילו להידרדר יותר ויותר. ונוצרו אז דתות למיניהן – יהדות, נצרות, ואחר כך איסלאם. האנושות התחילה לשקוע בתוך כל מיני מערכות רחוקות ומנוגדות לגמרי מרוחניות.
בזמן הגלות עשו חכמי התלמוד תיקונים במערכת העליונה, במערכת הנשמות, ולפיהם על האדם ללמוד, וללמוד בלבד. כי ממצב שבו האדם נמצא בנפילה, בלתי אפשרי בעבורו לקחת על עצמו הכבדות כמו "פת במלח, ומים במשורה", את כל העינויים הגופניים והנפשיים שבאים יחד עם זה.
וכדי להשלים לנו את כל העינויים האלה, שמתקופת התלמוד והלאה האדם כבר לא צריך לעבור אותם ולא לקבל אותם בשמחה, כי הוא לא מסוגל לכך מאז הנפילה שקרתה לכולם, לכן עשו חכמי התלמוד תיקונים מיוחדים במערכת האורות העליונים. התיקונים האלה מאפשרים לאדם ללמוד בלבד, ומתוך הלימוד לקבל את כל המאור המחזיר למוטב בלי הקדם של ייסורים והגבלות חמורות שהיו צריכים להיות בתחילה.
בעל הסולם אומר, שחכמי התלמוד "הקלו לנו את דרכה של תורה", את ההכנה שלנו לרוחניות. הם הקלו לנו יותר מחכמי המשנה. כי אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה ומתוך שלא לשמה בא לשמה" והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב. זאת אומרת , שהמציאו לנו ענין חדש במקום הסיגופים המובאים במשנה אבות הנ"ל, שהוא "המאור שבתורה", שיש בו די כח להחזירו למוטב ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה, ל"על מנת להשפיע", כדי שאנחנו נגיע כבר למצבים כאלה.
אבל לא כמו שפעם, בזמן שישראל היו ברוחניות, שניתן היה לעשות זאת על ידי סיגופים, כעת לא נגיע למצבים האלה על ידי שום אמצעי אחר, אלא רק על ידי המאור שמחזיר למוטב. ולא לעשות שטויות, ולחשוב שהסיגופים יכולים לעזור כמו שעזרו פעם. אנחנו נמצאים במצב אחר. טעות לחשוב שאם נוסיף סיגופים, יהיה טוב יותר, שהמאור יוכל לפעול כמו שבא לנו, או כמו שנראה לנו. אלא עלינו לקחת את ספרי המקור, שיש בהם כוח המאור המחזיר למוטב, ולהשתמש בהם כבאמצעי היחיד שמביא לנו את הכוח הרוחני. אין יותר מזה.
שהרי לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, לאדם אותו המאור המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בתיקון הרצונות שלו, על ידי המאור המחזיר למוטב, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה".
זאת אומרת, צריך לעסוק בלימוד תורה. תורה נקרא: "בראתי יצר רע" – היינו, בראתי רצונות, כוונה להנאה עצמית – "בראתי לו תורה תבלין", זאת אומרת, שיש משהו שנקרא אור. "תורה תבלין" זה המאור המחזיר למוטב. שכנגד הכוונות "על מנת לקבל", האדם יכול למשוך מאור, שיתקן את הכוונות שלו, שיהיו "על מנת להשפיע".
הוא האמצעי היחיד.
שאלה: מה זאת אומרת שחכמי התלמוד עשו תיקונים?
דבר ראשון, כך הסביר הרב"ש, כך הוא אמר. והתשובה הזאת פותרת אותנו מלהסביר הלאה. דבר שני, צריך להבין שאנחנו נמצאים במערכת אחידה, שבה כולם קשורים יחד.
מתחילה, מימי אברהם אבינו בבבל, כשאנשים עסקו בקבלה, ועד חורבן הבית, היו כל הנשמות ששייכות לישראל בהרגשה כזו או אחרת של רוחניות. אפילו במצרים, בחושך מצרים, היו נשמות ישראל בהשגה רוחנית. הם הרגישו את הרוחניות. הם לא היו מנותקים מההשגה.
גלות מצרים של היום, שנראה לנו שאנחנו לא נמצאים בה, היא גלות, שאנחנו נמצאים בה בניתוק מוחלט מהרוחניות. אנחנו לא מאמינים שהדבר הזה קיים, ולא מבינים כלל מה זה רוחניות.
וקבוצת המקובלים שאברהם ייסד, עברה איתו, ואחר כך עם יצחק, ואחר כך עם יעקב, ואז יעקב ירד למצרים – כל התהליך הזה הוא שרשרת, שברור מאוד מה קורה בה. יעקב אמר לבנים שלו לרדת למצרים, ואחר כך הם לקחו אותו לשם. כל האנשים האלה הם מקובלים גדולים, שהיו בהשגה בהבנה, ובהרגשה.
את מה שקרה אז, את מה שאנחנו רואים כסיפור על גלות מצרים, אנחנו צריכים להעביר מסיפור גשמי על פני האדמה, לֵמה שקרה במקביל בנשמות. את מה שקרה בגלות מצרים בני ישראל עברו בהרגשה ובהשגה. גם אנחנו, אם נזכה לרוחניות, נראה את הרוחניות והגשמיות משתלבות יחד כתמונה אחת. אין שני עולמות, זוהי פשוט מערכת אחת. כך הם ראו, וכך הם חיו.
לכן התיקונים שעשו הם התיקונים שהיו צריכים לעשות לעצמם, הגם שלבני ישראל היו התקשרויות עם עמי הסביבה, עם המצרִים ועמים אחרים. אבל לא זה הנושא, אלא ישראל שרצה לעלות מדָרְגה לדרגה כשהיתה לו הזדמנות. וההזדמנות הזאת היתה בשלמות: מהדַרגה הגשמית עד הדרגה הרוחנית, כי הכול היה עולם אחד בשבילו.
לכן הם מתבטאים במילים כמו, "פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה, על הארץ תישן, בתורה אתה עמל, ואשריך" [5]. כי בשביל חכמי ישראל שלפני החורבן, אותן שתי הדרגות היו כאחת, עולם אחד. אחרי חורבן הבית השני בני ישראל התנתקו מרוחניות, ושני העולמות נעשו נפרדים לגמרי. מי שרוצה להתקדם לאחר החורבן, בשבילו הגשמיות והרוחניות, שנמצאת אי שם שהוא לא יודע מה היא, מנותקות זו מזו לגמרי. הוא לא יכול לחבר אותן יחד.
לכן האדם זקוק לפעולה שמביאה לו מאור. רק פעולה רוחנית יכולה להשפיע עליו, כי בגשמיות שלו הוא נמצא בגשמיות. הוא נמצא ב"על מנת לקבל", בהרגשה אגואיסטית של העולם הזה. הוא לא יודע כלום חוץ מזה, כי אין לו קשר עם רוחניות. אם פעם היה קשר, דרך כל מיני סיגופים ומאמצים, גם גופניים, כי האדם היה קשור בכל האצבעות שלו לרוחניות וראה שהכול רוחני, שהכול כוח, הרי שכעת הוא רואה שאין זה כך. הוא רואה שזה מנותק ממנו לגמרי. הוא לא יודע מה זה רוחניות. אנחנו לא יודעים מהי, האם היא למעלה, למטה, איפה היא נמצאת.
לכן חכמי התלמוד סידרו לנו, כלומר המציאו לנו, וגם עשו בעצמם תיקונים בעולם הרוחני, כמעברים בקשר בין הנשמות. ואנחנו, שנמצאים בגשמיות מנותקים לגמרי מרוחניות, מושכים מאור על ידי קריאה בספרים שלהם.
ספר זו צורה חיצונית של קשר. אבל אם האדם רוצה להגיע למשהו מתוך הנקודה שבלב, הוא קורא על מצבו הרוחני, שאותו הוא לא יכול לתאר, ואפילו בקריאה, אפילו ברצון הקטן שלו להיות בזה, הוא מקדם את עצמו אל מצבו הרוחני, לפי מה שהוא מסוגל לתאר לעצמו. המצב הרוחני מאיר לו, וזה נקרא המאור המחזיר למוטב.
וזה מספיק. לא צריך לעשות דיאטות, ולא צריך לחיות בחבית בחצר. כי אין קשר בין הגוף שלנו לבין הרוחניות. חמשת החושים שלנו מנותקים מרוחניות. כשאדם נכנס לרוחניות, כל המערכת שלו נכללת ברוחניות, הוא מרגיש את כל העולם שקוף. ועד אז, רק המאור מחזיר למוטב.
שאלה: האם הרצון להרגיש את המצב הבא יכול להגיע לאדם לא בזמן לימוד, לא כשהוא נמצא מול ספר?
יכול להיות שבזמן הלימוד האדם דווקא נמצא במצב גרוע מאוד לפי הרגשתו. ואחר כך, בזמן שהוא נוסע באוטובוס וקורא דברי חולין, פתאום באים לו כל מיני גילויים.
שאלה: האם צריך להיות קשר הדדי עם משהו חיצוני, או שמספיק רצון פנימי?
בנקודה הזאת אנחנו לא יכולים לעשות שום חשבון. לא ניתן לומר באיזו צורה ובאיזה מצב הכוח העליון מביא את האדם דרך כל המצבים, כדי לגלות לו את מה שהוא רוצה. בדרך כלל הוא מכניס את האדם למצבים של פחד, חרדה, ייאוש או חוסר ביטחון. כי על ידי מה עוד אפשר לנענע רצון אגואיסטי. ומתוך שהאדם מתחיל להיות חד יותר, חרד יותר, רגיש יותר, הוא עצמו מתחיל כביכול לגלות כל מיני הבחנות במצבו. אבל ודאי שהכול נעשה בהכנה מכל הצדדים, והאדם לא יודע איך זה קורה.
בינתיים אנחנו לא יודעים את המערכת הזאת ולא רואים אותה. סתם לנחש, לא כדאי, כי זה תמיד קורה בצורה שהאדם לא יכול לתאר מראש. אפילו שהאדם רוכש מה שנקרא "דרך תורה" ו"דרך מצווה", כדברי הכתוב: "תורה מגינה ומצילה בעידנא דעסיק בה [מגנה ומצילה בעת שעוסק בה]" [6], אפילו שהוא רוכש ניסיון כלשהו, זה לא אומר באיזה מצבים הוא מגלה רוחניות, ובאיזה מצבים הוא לא מגלה אותה.
שאלה: אז מהם הספר, העיתון או המוזיקה, שאיתם האדם נמצא בקשר, ומעורר בתוכו את הרצון לגלות את מצבו הבא?
הספר או המוזיקה הם הצורה החיצונית של הקשר בין האדם לבין האור. אבל אין בכך תשובה לשאלה, באיזה מצבים נגלה לאדם האור ובאיזה לא. כל פעם זה קורה בצורה אחרת. הספר או המוזיקה הם צורת הקשר. אולי אפשר ללמוד משהו על זה, אבל זה לא מומלץ, זה מבלבל ללמוד על מה שנסתר. הטוב ביותר עבור האדם הוא להשקיע את כולו במה שמגלה את המאור, ולא משנה באיזה צורות זה מתגלה, ואיזה מצבים הוא עובר. העיקר הוא לעבור את המצבים בקצב, כי "ישראל" מזרזים את הזמנים. הם לא משנים שום דבר חוץ מזה.
מי שמשתוקק ישר-ל-אל, מאיץ את התקדמותו ומקצר את הזמן. הוא גם מרגיש אחרת, כי הוא רוצה שהמצבים ישתנו. הוא חש אותם, אבל אסור לו לשים לב אליהם ולקבוע טוב או רע לפיהם. הוא חייב להמשיך, למרות שמה שקורה לו לא נעים לו. זה נקרא "צער גידול בנים". "בנים" הם המצבים הבאים, והם תמיד גדלים בצער, גם בחיים הגשמיים שלנו. בגשמיות זה עוד לא נורא, ברוחניות גדלים רק דרך הצרות. זאת משום שהאדם צריך להיפטר מהאגו שלו.
שאלה: אומרים שמה שעובר על הגוף שלנו, כביכול לא קשור לרוחניות. אבל כשהגרון כואב, האדם לא יכול לחשוב על רוחניות. הוא לא יכול לחשוב על שום דבר, אלא על מחלתו. אז יש קשר בין רוחניות לגשמיות או לא?
אם האדם חולה, הוא צריך להבין שמצד אחד מנתקים אותו במשהו מרוחניות באמצעות המחלה, ומצד שני מקרבים אותו לרוחניות באופנים אחרים, באמצעות המחלה. אני למשל עברתי תאונה והייתי מנותק מספר חודשים. זכור לי שאחד התלמידים בא אליי לירושלים, חודשיים או שלושה חודשים אחרי התאונה, ורק אז פתחתי בפעם הראשונה את הספר "תלמוד עשר הספירות". לפני כן לא יכולתי לפתוח ספר וללמוד. אבל צורת ניתוק כזו היא הכרחית, כך צריך להיות. האדם לא יכול להסביר זאת לעצמו, אבל הוא צריך לקבל שיש אופַנים שונים בהתקדמות.
ממצבים כאלה אי אפשר להוציא מסקנה, כי אנחנו לא יודעים מה הקשר בין הנשמות. אם חייב להתגלות איזה פגם בכלל הנשמות בעולם, או להפך, אם צריכה להיות עליה, אז משום שהאדם קשור לכל הנשמות בצורה מסוימת, הוא חייב לעבור מצבים שונים. והוא עובר אותם, כי הוא חלק מהמערכת. כך למשל, כשהרגל נשברת הראש כואב, וכל הגוף סובל. וזה מוזר, למה האיבר שנשבר לא יצטער בעצמו? אבל לא, זה לא כך.
לכן כל עוד שלא רואים את המערכת הכללית, אי אפשר לקבוע תמונה אמיתית על שום מקרה שקורה לכל אחד מאיתנו. כי כל אחד מאיתנו קשור לכולם. כשנעשָה שינוי כלשהו בנשמות, ודאי שנעשה שינוי גם בכל אחד מאיתנו. אנחנו לא יודעים איזה שינוי נעשה בנו, אבל כך הגוף פועל. בגוף הכול חייב לפעול כמערכת אחת. לכן לא עלינו לעשות את החשבונות האלה.
שאלה: אם חלילה אחד מאיברי הגוף נשבר, האדם מתנתק לזמן מה מהמחשבה על רוחניות. אם כך, השאלה היא האם יש קשר בין גוף האדם לרוחניות?
אין. אבל הסבל של הגוף משפיע. זה נקרא "הכבדתי את ליבו", כלומר מעלים לאדם את הרצון האגואיסטי והוא מרגיש שהוא סובל. אז, מעל ההרגשה, מעל הסבל, או יחד עם הסבל, הוא צריך להשתדל לעלות בכוונות, להצדיק את הבורא.
חשוב שהאדם לא יחלק את עצמו לשני חלקים. מה ההבדל אם רוצים לעשות לאדם רע, בכך שנותנים מכה לגוף, או מכה נפשית? כל ההבדל הוא שאנחנו מרגישים שזה כביכול מחולק, אבל כלפינו זו בסך הכול הפרעה.
שאלה: מה זה יחס נכון למצב?
האדם לא מתייחס לשום מצב, אלא אחרי שהוא "אוכל" אותו ומרגיש אותו טוב. ואין ברירה, כי המצב שבא שוטף את האדם כמו גל, עובר מעליו, ואין לאדם מה לעשות. רק אחרי שהמצב עובר, הוא מאפשר לאדם לקבוע את היחס שלו אליו. כי בלי שהאדם יהיה שקוע במצב, לא יכול להיות שהוא יתחיל לקבוע משהו כלפיו. האדם קודם כל חייב להיכנס למצב ולהתנתק מרוחניות, כמו "שמעון מן השוק" [7].
אחרי זה הוא קובע את היחס הנכון שלו למצב. ואין להצטער שהמצב שהיה, ניתק אותו מרוחניות. כי כך חובה היה שיקרה. האדם חייב להיות תחת הר סיני, כדי לעלות מעל הר סיני. הר סיני חייב לקבור את האדם, ואחר כך, מתחתיו, האדם מתחיל לעשות בירורים, ולעלות.
וכאן כל הבעיה. אנשים שנקברים תחת איזה מצב, צרה, או בלבול כלשהו – בורחים. במקום להיות קשורים לספרים, למדריך, לקבוצה ולכל התהליך, הם בורחים. הם לא מבינים שהמצבים האלה מגיעים אליהם כדי להתקדם ולעלות. לכן מלכתחילה האדם צריך כל הזמן לקשור את עצמו יותר ויותר לקבוצה, ללימוד, למערכת. לקחת על עצמו כּמה שיותר מטלות, כל מיני עבודות בחברה, כדי שירגיש חייב.
שאלה: איך אפשר לשלב את המצב, שהאדם עובר, עם המערכת הכללית?
האדם עובר את המצב כחלק מהמערכת, כי לעולם אין חשבון עם אדם אחד. לכל אחד ואחד מאיתנו מתייחסים רק לפי ההשתתפות שלנו בכל המערכת. עד כמה שאדם ילחץ על עצמו להיות פעיל במערכת הכללית, כך יתנו לו להתקדם. מפני שהוא מקדם את המערכת הכללית. ואם הוא רוצה להתקדם בלי להעביר את ההתקדמות למערכת הכללית, לא יתנו לו להתקדם, כי זה יגרום לחוסר איזון.
האדם הוא כמו תא בגוף. איך יתנו לו להיות יותר מכל יתר התאים? בעל כורחו הוא ישפיע להם את מה שלא טוב להם, כי הוא קשור אליהם. חייב להיות איזון בכל דרגה ודרגה. עד כמה שאדם מקדם את האחרים בהתאם להתקדמותו, ומשתדל שכל העולם יגדל כפירמידה, בצורה שווה, ביחס נכון, כך הוא בעצמו גדל. ואם הוא חושב רק על עצמו, זה לא יקרה.
לכן קבוצות שלא מפיצות את חוכמת הקבלה, לא יכולות ללמוד נכון, לא נותנים להן מלמעלה. אין בשביל מה. אין טעם ללמוד את זה כמו חוכמה בעלמא. לכן הם גם לא מתחברים ביניהם, כי הם לא מרגישים את הצורך. ועקב כך אין אור שיכול להשפיע עליהם לפי השתוות הצורה.
אלא חייבים לדאוג להבראת כל המערכת. רק במידה הזאת כל אחד ואחד יקבל קידום. רק בצורה כזאת, כי הכול מתקדם באיזון.
אם נבחן איך גדלו המקובלים בעבר, נמצא שקודם כל הם גדלו עם הכלים שהם צרפו לעצמם מכל העולם. כמו שאמר הרב קוק: "הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם" [8]. והם באמת היו שקועים בצער הציבור. לא יכול להיות אחרת. הרוחניות לא מתגלה אלא בקשר בין הנשמות. אין מערכת אחרת, זאת המערכת היחידה שבה הכול קורה.
שאלה: איזה קשר יש בין הנשמות?
בין הנשמות יש רשת, שבלתי אפשרי לתאר אותה. היא יכולה להיות מורגשת בנו רק בתוך הרצון שלנו. היא מתגלה בתוך הרצון, בתוך הכּוונה שקושרת אותנו לכל המערכת. אי אפשר להסביר, להבין ולתאר זאת בשֶׂכל בלבד. אלא דווקא הרגש הוא שמגלה לנו את הקשרים בין כל הנשמות.
בתוך כל אחד מאיתנו יש העתקה מהמערכת הכללית החיצונה, מפני שכל אחד מאיתנו נכלל בה. מתוך ההעתקה הזאת שיש בתוכו כמודל של כל המערכת, האדם רוצה להשפיע לכל הנשמות, לתת להן, לשרת אותן. אז, במידה שהוא רוצה להיות מעורב איתן ולתרום להן, הוא מבין מהֶם הקשרים בין הנשמות.
הגילוי הזה נעשה קודם כל בהרגשה, ולא בשֶׂכל. רק לאחר מכן האדם עושה חשבון עם השכל, אבל לא עם השכל בלבד. הוא לא חושב "מעניין איך זה בנוי, בוא אראה ואלמד", אלא השֶׂכל פועל ליד הרגש. הוא חושב כמה הוא מסוגל לתת, לתרום, לחבר ולחזק את המערכת הזאת מצידו. ואז, כשהאדם מרגיש בצורה כזאת וחושב בצורה כזאת כלפי האחרים, הקשר בין הנשמות מתגלה לו.
בלתי אפשרי לענות בצורה שכלית על השאלה איזה סוגי קשר יש בין הנשמות, לאדם שלא נמצא בזה. אפילו איך המערכות בגוף הגשמי שלנו קשורות יחד, אנחנו לא יכולים לתאר. אנחנו לא מבינים אפילו אחוז אחד ממה שקורה לנו בגוף, ובלתי אפשרי להעלות זאת על הנייר. צריך להבין, שהשֶׂכל בסך הכול מסוגל לקלוט את מה שכבר נמצא ברגש. הכלי שלנו הוא כלי הרגשה. עד כמה שאנחנו מחשיבים את השכל, שהוא משהו מיוחד, שהוא כל כך גבוה, ויכול להיות אובייקטיבי – זה הכול הבלים.
שאלה: מצד אחד אומרים שהכול מלמעלה. מצד שני, אנחנו נמצאים הרבה פעמים במצב של ייאוש, וחרדה ויש אנשים שעוזבים את הלימוד. איפה הגבול של חופש הבחירה?
חופש הבחירה של האדם הוא בחיזוק עצמו. האדם צריך לחזק את עצמו לפני שמגיעים המצבים הגרועים. כמו שאומר בעל הסולם, "הבוחר כל פעם בסביבה יותר טובה" [9]. לקדם את הסביבה שלו, להכניע את עצמו כלפי חברה, לראות את החברה כיותר גדולה, לראות כל אחד כגדול הדור, כך האדם צריך להכין את עצמו כל הזמן. כך יש לו תקווה שלא ייזרק. אחרת הוא יהיה אחד מתשע מאות תשעים ותשע שיוצאים מהמסלול, שבו רק אחד נשאר.
בכל רגע ורגע ניתנת לאדם הבחירה לחזק את עצמו בחברה, ולא לברוח ממנה. העבודה הזאת צריכה להיעשות לפני שמגיע המצב הרע. כשהצרה באה, זה כבר מאוחר. אם לא קשר האדם את הקשר שלו עם החברים, שבאים ועוזרים לו, אם הוא לא קשר את עצמו בהרגל, שהוא חייב לבוא לשיעור, להשתתף בפעילות הקבוצה ובפעילויות ההפצה; אם אין לו את הקשרים האלה, אפילו בצורה הגשמית הפשוטה, הוא יעזוב. ואף אחד לא ישים לב. "לא נורא שעזב", הם יאמרו, "גם כך הוא לא כל כך היה איתנו".
הקבוצה לא צריכה לרוץ אחרי אדם שעוזב. אולי להתקשר אליו פעם או פעמיים, וזהו. הוא יכול ללכת. לא כתוב בשום מקום שאנחנו צריכים לרוץ אחרי מי שעוזב. אמנם כל אחד שבא לקבוצה הוא מאוד חשוב, אבל לא מפריעים לאדם בבחירה שלו. בחר ללכת? שילך.
שאלה: גם הבחירה לבוא לקבוצה היא בחירה חופשית?
לבוא לקבוצה זו לא בחירה חופשית, מביאים את האדם. להישאר זו בחירה חופשית. רק להישאר ולהתקדם זו הבחירה החופשית.
אות י"ב
למדנו, שיש אמצעי שהשתמשו בו פעם, והוא סיגופים. עכשיו יש תורה כאמצעי, המאור שבה מחזירו למוטב. אם לומדים תורה, מהספר שנקרא תורה, או מכל ספרי הקודש שנקראים תורה, אז מה קורה? האם באמת קורה משהו עם האדם?
בעל הסולם אומר, אבל יש להרהר לכאורה אחר דבריהם אלו, הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם העסק בתורה, שיזכו על ידי המאור שבה לבא לשמה.
אנחנו רואים שכל העולם קורא תהִילים. כל העולם קורא את התורה עצמה, הם קוראים לה "הברית הישנה". אפילו בוותיקן לומדים תלמוד. ובישראל, ביהדות הדתית לכל זרמיה עוסקים בתורה ובמצוות.
לעת עתה נניח לכל בני העולם ונדבר רק על היהודים. כמה מהם לומדי תורה? בכל העולם אולי מיליון. כמה מהם זכו ל"לשמה", שהמאור שבה צריך להחזירם למוטב? אף אחד. מה קורה כאן? האם חכמי התלמוד טעו? אמנם הם עשו מערכת מתוקנת, מסודרת, שפועלת, אבל אנשים לומדים, ולא זוכים לכלום.
אמנם, ענין העסק בתורה ומצות שלא לשמה– "לא לשמה" זאת אומרת, שכהכנה האדם לוקח ספר, ועל ידו הוא צריך לבוא לרוחניות. הובטח לו שהוא יבא לרוחניות. אבל הוא לא לוקח ספר וסתם קורא אותו, אלא יש תנאי בזמן שהאדם מכין את עצמו לרוחניות ונקרא שהוא במצב "לא לשמה" – הפירוש, שהוא מאמין בהשם יתברך, בבורא, ובתורה ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה מחמת שהשם יתברך, שהבורא, צוה לעסוק, אבל מאין ברירה, בעל כורחו, משתף הנאת עצמו עם עשיית הנחת רוח ליוצרו.
זאת אומרת, יש תנאי חמור מאוד, שאנחנו לא מקיימים אותו, לא נמצאים בו. אנחנו לא מאמינים בבורא, או בתורה, או בשכר ועונש, שצריך להאמין. האדם לא יודע מה זה "להאמין", האם בשביל שהבורא ישלם לו? והוא לא עוסק בתורה רק בגלל שהבורא ציווה לעסוק.
התנאי של "עסק בתורה", שחכמי התלמוד נתנו לנו, הוא תנאי מורכב וקשה. הבורא אומר לאדם: "תעסוק", ואם אדם עוסק לא בגלל שהעסק ייתן לו משהו, אלא בגלל שהבורא אמר, זו כבר איזה דרגה. אלא שיחד איתה, הוא "משתף הנאת עצמו". זאת אומרת, הוא חושב שיהיה לו משהו טוב מהעסק שלו בתורה, יחד עם עשיית נחת רוח לבורא.
ואם אחר כל טרחתו בעסק התורה והמצות, שהאדם עוסק בזה ומשקיע בזה, יוודע לו שלא הגיעה לו על ידי העסק והטורח הגדול הזה שום הנאהותועלת פרטית, לתועלת עצמו. אם אדם רואה שלא ירוויח מזה, אז הוא מתחרט על כל יגיעתו שיגע, מטעם שעינה את עצמו מתחילתו, קיבל על עצמו ייסורים, שכסבור שגם הוא יהנה מטרחתו, כגון זה, שלא לשמה נקרא (כמו שכתוב בפרוש התוספות במסכת ראש השנה ד ע"א, דיבור המתחיל "בשביל)."
ב"לא לשמה" יש גם התנאי, שמלבד התנאים החמורים, שצריכים ללמוד ולהאמין בבורא ובתורה ובשכר ועונש, האדם חייב להיות מודע לכך שקיים אינטרס פרטי שלו. זאת אומרת, צריכה להיות ברורה לו ההגדרה של "לא לשמה", ממה היא מורכבת. עליו לדעת שהוא אגואיסט, ושהוא עושה הכול גם מפני שיש לו מזה תועלת פרטית. אבל הוא משתדל לעשות כך, שבכל זאת העסק שלו בתורה ובמצוות יהיה באמת להשפעה. אבל בכל השפעה הוא אומר לעצמו, "אני עושה, אני זוכה על ידי זה", וכן הלאה.
ולמרות שהוא נמצא באגו, ואם לא היה מרוויח מהלימוד משהו לעצמו הוא לא היה עושה את מה שעשה, היה מתחרט, שנכנס ללימוד ושרף כמה שנים מהחיים שלו בשעה שהיה יכול ליהנות מכדורגל ובירה, ולבלות, זאת אומרת, למרות שהוא ממש יודע שהוא נמצא בכוונה להרוויח משהו, אף על פי כן התירו חז"ל את תחילת העסק בתורה ומצות גם שלא לשמה. גם לאדם האגואיסט ביותר מותר. לא חשוב, שהוא לא יודע שום דבר על החיים שלו, ועל עצמו. אם הוא בא, זה לא חשוב, הוא יכול להתחיל. מטעם, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כמבואר לעיל.
אמנם בלי ספק, אם העוסק הזה לא זכה עדיין לאמונת השם יתברך ותורתו, אלא מתגורר בספקות חס ושלום, לא עליו אמרו חז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה. קודם הוא חייב להגיע למצב שנקרא "אמונה בבורא".זה התנאי הראשון.
ולא עליו אמרו (במדרש רבה בַּפְּתִיחְתָּא [בהקדמה] דְּאֵיכָה ובירושלמי חגיגה פרק א' הלכה ז', דיבור המתחיל שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אֵיכָה רַבָּה פתיחה ב'), שמתוך שמתעסקים בה המאור שבה מחזירם למוטב, כי המאור שבתורה אינו מאיר אלא לבעל אמונה, ולא עוד אלא שמדת גודל המאור הזה, היא כמדת תוקף אמונתו, אבל למחוסרי אמונה חס ושלום, היא להיפך, כמו שכתוב למשמאילים בה סַמָּא דְּמוֹתָא[סם המוות] (שבת פ"ח), כי מקבלים חושך מהתורה ונחשכות עיניהם.
זאת אומרת, קודם כל, בשלב הראשון, הלומד צריך להגיע למה שנקרא אמונה. אחרי שהגיע לאמונה מגיע השלב הבא, שאז במידה שרכש אמונה, באותה מידה המאור מאיר עליו ומחזירו למוטב. כמו שבאור חסדים מתלבש אור חוכמה.
עד כמה שיש לאדם אור חסדים, כך יכול להתלבש בו יותר אור חוכמה. לכן האדם לא צריך לדאוג לאור חוכמה, למאור המחזיר למוטב. הוא צריך לדאוג לאור החסדים, שיהיה לו אור האמונה. כי לפי תוקף אור החסדים, לפי תוקף האמונה, הכוח מלמעלה ישפיע אליו. ואם לא תהיה לאדם אמונה, לא ישפיע אליו האור העליון כדי לתקן אותו.
שאלה: אם כך חכמי התלמוד פספסו. הם נתנו לנו אמצעי שאי אפשר לעשות איתו כלום.
אנחנו נמצאים בתחילת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ההקדמה הזאת לוקחת אותנו דרך כל התהליך, וזה לא פשוט. נראה זאת באותיות הבאות.
חכמי התלמוד לא פספסו. מקובל לא יכול לפספס, כי הוא רואה את כל המערכת. אלא אם כן הוא לא עולה. ודברים כאלה קורים.
אנחנו לא יודעים באיזו כוונה מסדרים לפעמים לאדם בלבולים מלמעלה, והוא מתחיל לדבר למעלה מההשגה שלו. זה קרה מספר פעמים בהיסטוריה, וזה בכוונה. כך למשל התגלה "ספר הזוהר" על ידי רבי משה דה ליאון. אנחנו עוד צריכים להבין את התפקוד של המערכת, להבין מתי זה נקרא קלקול.
בכל מקרה, חכמי התלמוד לא פספסו דבר. המאור באמת מחזיר למוטב. אבל המאור פועל לפי האמונה. מהיכן ייקח אדם את האמונה? גם את האמונה הוא ייקח על ידי המאור שמחזירו למוטב. שום דבר לא קורה, אלא על ידי האור העליון. אבל רכישת האמונה והארת המאור המחזיר למוטב הם שני שלבים. כמו שבעל הסולם כותב באות י"ז, שמלכתחילה האדם צריך לכָוֶון את עצמו לאמונה.
השאלה היא אחרת. בספרי הקבלה יש דברים עמוקים מאוד ומבלבלים. אנחנו לא מבינים אותם. אחרי כמה דקות או חצי שעה של לימוד, האדם כבר מבולבל ולא יודע מה הוא שמע בתחילת השיעור. הוא לא מרגיש שום קשר עם החוכמות האלה. השאלה היא האם החוכמות האלה צריכות להיות מסודרות בראשו של הלומד? האם כדאי לו לרשום על היד, על פתק, על מדבקה, האם זה יעזור לו? ובכן, התשובה היא לא.
לכן, אחרי כל החוכמות האלה, שהן באמת נכונות, שבהן בעל הסולם מסביר איך הכול פועל בשורשים, בפנים, בתוך החומר, הדבר הפשוט ביותר בשבילנו לעת עתה הוא: חיבור בקבוצה כדי להגיע להשפעה, לתיקון. זה הכול. כמו שכותב הרב"ש. אדם לא יכול לעבוד עם ההבחנות שלא נקלטו בו.
אנחנו לא יודעים מה זה אמונה, מה זה האור המחזיר למוטב, מה זה "לשמה", "לא לשמה", להאמין בתורה ובמצוות, להאמין בבורא, בשכר ועונש. כשזה יבוא, נדע מה זה, בלי שנקרא על זה בספר, נדע מבפנים. לכן אחרי כל המילים הגבוהות, שלמעשה הן לא כל כך רחוקות וגבוהות, כי אנחנו נמצאים בזה, אבל עדיין לא יודעים את ההגדרות הברורות – אחרי כל המילים הגבוהות, יש רק דבר אחד: קבוצה שגדלה בהפצה, לקראת הרוחניות. ושום דבר חוץ מזה.
[1]תהילים מט, יג.
[2]ברכות דף יז ע"א.
[3] "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ה.
[4] הרב המקובל חיים ויטאל (1543 – 1620) הוא תלמידו של האר"י, הרב המקובל יצחק לוריאה (1534- 1572).
[5] "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ה.
[6]סוטה דף כא ע"א.
[7] כינוי המדרגה הנמוכה ביותר שאליה ירד המקובל רבי שמעון בר יוחאי.
[8]מתוך השיחה של הרב קוק עם הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.
[9]ר' יהודה אשלג, "מאמר החרות", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 119.