אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 10 / אותיות קל"ח – קמ"א
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אותיות קל"ח – קמ"א

(שיעור 33, 3 ביוני 2007)

אות קל"ח

אמנם תדע, שאף על פי, שהמרחק שבין לבושי התורה שבעולם הזה, עד הלבושים שבעולם האצילות, הוא לאין ערוך כנזכר למעלה, עם כל זה, התורה עצמה, כלומר, המאור שבתוך הלבושים, אין בו שום שינוי כל שהוא, בין תורה דאצילות לתורה דעולם הזה, שזה סוד הכתוב אני ה' לא שניתי (מלאכי ג' ו').

"תורה דעולם הזה" או "תורה דעולם האצילות" או תורה בכל עולם ועולם, זה אותם שלבי וסדרי התפתחות האור מלמעלה למטה, לעשות לעצמו כלי כדי לשרות בו. זאת התורה. התורה היא חוקים שלפיהם האור עושה כלי, ובכך מעורר את הכלי להיות כלי קבלה לאור. החוקיות הזאת לא משתנה. אלא היא קבועה ומתבררת רק כלפי האדם המשתמש, המרגיש, שנמצא במקום כלשהו בסולם המדרגות, בהתאם למדרגה שבה הוא נמצא.

בדומה לילד קטן שמסבירים לו איך פועל מחשב, ואחר כך מסבירים לו שוב כשהוא גדל, עד שבמשך השנים הוא נעשה מומחה למחשבים ומבין את פעולת המחשב בעצמו. הוא אפילו ממציא המצאות ופיתוחים למחשב. כך אנחנו משיגים לאט לאט, תחילה את הצורה החיצונית ואחר כך את הצורה היותר פנימית. אבל הדבר עצמו לא משתנה.

בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים, שחוץ מאור וכלי אין שום דבר. גם האורות מתבארים לפי הכלים. אין לנו מידע על האור, אלא במידה שהכלי תופס אותו. לכן תרי"ג אורחין דאורייתא זה האור הכללי שברא "יש מאין", ועל ידי ההשפעות שהוא משפיע על ה"יש מאין", הוא מכין את הנברא שנברא "יש מאין" להיות דומה לאור, דבוק בו. האור עצמו, מחשבת הבריאה, התורה, יחס הבורא לנברא, לא משתנה. אבל בהתאם לכלים, אנחנו מדברים עליו בצורות שונות.

לכן אדם שנמצא בדרגת העולם הזה, מפרש את יחס הבורא אליו אחרת ממי שנמצא בדרגת עולם היצירה, הבריאה, האצילות או ממי שנמצא בגמר התיקון. ובכל זאת כולם מדברים על אותו דבר, אלא שלכל אחד היחס של הבורא כלפיו, נראה אחרת לפי דרגתו.

עלינו להאמין שהתורה עצמה, האור או מחשבת הבריאה שבאים אלינו, הם אותו הדבר. זאת אומרת, למרות שבהתאם לדרגה ולמצבים שבהם אנחנו נמצאים, האור נראה לנו כך או אחרת, חובה עלינו להאמין ש"אני הוי"ה לא שיניתי". גם אם נראה לנו שאנחנו מגלים את התורה כטוב או כרע, באופנים שונים, אפילו מנוגדים, זה אך ורק מפני שאנחנו נמצאים במצבים שונים, ולא בגלל שיש שינוי באור, במחשבת הבריאה או ביחס הבורא אלינו. לכן נאמר "אני הוי"ה לא שיניתי". ההוי"ה נקרא אותו הסדר י' ה' ו' ה' להכנת הכלי ולהבאתו לגמר התיקון.

ולא עוד, אלא הלבושים הגסים הללו, שבתורה דעשיה שלנו, אינם חס ושלום שום פחיתות ערך אל המאור המתלבש בה, אלא אדרבה, שחשיבותם עולה בהרבה לאין ערוך, מבחינת גמר תיקונם, על כל הלבושים הזכים שלה שבעולמות העליונים.

"עולם העשיה" פירושו, שהאדם מתחיל לעבוד עם הנקודה שבלב שלו ולברר לאן פניו מועדות. מה רוצה ממנו הכוח העליון, מה זה נקרא תיקון, מהו גמר התיקון, מהו כל התהליך שהוא צריך לעבור בצמצומים, בקניית המסכים, בכוח ההתגברות, בכוונה "על מנת להשפיע", ואחר כך בעבודה עם הרצון לקבל ב"על מנת להשפיע".

כשהאדם מברר את כל אלה, הוא רואה עד כמה הוא לא מבין את מה שדורשים ממנו, עד כמה הוא רחוק מזה, לא מסוגל לזה, לא רוצה את זה ושונא את זה. אז הוא רואה את עצמו בהסתרה מהטוב ומיטיב, מהכוח האחד שמשפיע עליו. אז מתגלה לו כל הרע שבמצב, כל הרע שבהרגשה, כל הרע שביחס שלו לבורא.

ואם בסופו של דבר הוא מייחס את ההרגשה הרעה לא למצב שבו הוא נמצא או לסיבה למצב, שהיא הבורא, אלא לטבע שלו, ואחר כך אם הוא אפילו לא מייחס אותה לטבע שלו, אלא מתחיל להצדיק את המצב גם מהנקודות הגרועות ביותר, ומבין שכך צריך להיות כדי שהוא יגלה וירגיש עד כמה הוא רחוק והפוך מהבורא, כדי שתתגלה לו האמת, אז במקום הרגשת טוב ורע, הוא מעביר את עצמו לבירור של אמת ושקר. ואם הוא רוצה להרגיש רק את האמת, ומעל ההרגשה של טוב ורע הוא מפענח את המצבים שיהיו רק אמת, אז הוא מתחיל להבין שהוא נמצא בהסתר, בהסתר כפול והסתר רגיל. וכך הוא מתקדם.

אז הוא מזהה שהכלים שלו גסים מאוד, שהם הפוכים לגמרי מה"אחד יחיד ומיוחד", מהטוב ומיטיב. ודווקא כשהוא מזהה את ההבחנות האלה שהוא כל כך רחוק והפוך מהבורא, הן הופכות להיות העביות של המסכים. כשהוא מצדיק את המצב ומתחבר מעליו, דווקא אז הוא משיג את האורות הגדולים, התגלות גדולה יותר בעלייה במדרגות. לכן המצבים הראשונים בהסתר כפול ובהסתר רגיל, עד שהאדם מגיע "לשמה", הם חשובים מאוד. עד כדי כך חשובים, שבעל הסולם אומר שרק בהם, או בעיקר בהם, מתגלה היכולת לבחירה חופשית.

ככל שהאדם משתדל להיאבק עם כל השומרים והשוטרים, בשעה שהוא מטפס על ההר בדרכו לבית המלך, כך הוא עושה נחת רוח גדולה יותר לבורא. כי עושה זאת מתוך החושך, ללא שום תומכים. בנקודה זו יכולים לעזור לו הקבוצה, הלימוד, ההפצה והחיים המשותפים. כל אלה בהחלט יכולים להביא לו תועלת גדולה והתקדמות מהירה.

ו" הלבושים הגסים הללו, שבתורה דעשיה שלנו" נשארים. והאדם משתמש בהם לאחר מכן במדרגות גבוהות יותר, כשזדונות ושגגות הופכים לזכויות במדרגות הגבוהות. זאת אומרת, אין דרגת שכר ועונש, ומכל שכן אהבה, בלי לעבור הסתר כפול והסתר רגיל, כי דווקא כשהסתר כפול נתקן, אז הוא מביא את דרגת האהבה. כך זה בנוי.

אדם שחושב לעשות נחת רוח לבורא, דומה לתינוק שגורם להוריו את ההנאה הגדולה ביותר דווקא כשהוא מגיב בצורה הפשוטה ביותר, כזאת שאין בה שום דבר מיוחד. לעומת זאת, ככל שהוא גדל, כבר מובן שהתגובה שלו באה מתוך מערכות שהתפתחו, וההנאה ממנה הולכת ופוחתת. לכן, ככל שהאדם מגלה נחיצות וההתגברות דווקא בזמן ההסתרה – ואת זה אפשר לעשות רק על ידי חיבור לקבוצה – כך הוא מממש את מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, ומיטיב לבורא.

והוא מטעם, שההסתר הוא סיבת הגילוי, שההסתר אחר תיקונו בעת הגילוי, נעשה לגילוי כמו פתילה לאור הנאחז בה, כנזכר למעלה, וכל שההסתר הוא גדול ביותר, דרכו בעת תיקונו, שיתגלה ויאחז בו האור הגדול ביותר. זאת אומרת, ככל שהעביות והמסכים שמסתירים ולא מגלים, גדולים יותר,כך הם הופכים להיות מסכים של גילוי. המסכים שמסתירים הם מצד הבורא, מלמעלה למטה. האדם מקבל את המסכים האלה לעצמו ועושה מהם את המסכים שלו, כמסכי גילוי.

הרי שכל אלו הלבושים הגסים, שהתורה התלבשה בהם בעולם הזה, אינם כלל שום פחיתות ערך כלפי המאור המתלבש בה, אלא עוד להיפך, כמבואר. הבורא הוא שהכין לנו את האור העליון ואת ההסתרה שלו במאה עשרים וחמש מדרגות של הסתרה. ואנחנו צריכים להפוך אותן מלמטה למעלה למאה עשרים וחמש מדרגות של גילוי. את אותו אור ואותה ההסתרה אנחנו הופכים לעומת הבורא.

אות קל"ט

ובזה ניצח משה למלאכים, בטענתו, כלום קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם (שבת פ"ט ע"א), עיין שם היטב. התורה ניתנה רק לתיקון. כמו שכתוב, "בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין" [1]. ומי שמרגיש את עצמו כמלאך, שאין לו מה לתקן, שלא מתגלה בו רצון לקבל והוא לא רוצה לגלות בו רצון לקבל; מי שמיד סוגר את הרצון לקבל ולא רוצה לראות אותו או לדבר עליו, שמא יתפרץ בו חלילה משהו כביכול לא כשר, אין לו עם מה לבוא לתורה. הוא לא צריך תורה, והוא לא דורש מהבורא שום דבר. הוא לא יכול לדרוש שום דבר, כי מהבורא אפשר לדרוש רק את התיקון. וגם כשאנחנו פונים בהודיה ובצורות אחרות של פנייה, זה רק לצורך התיקון של הרצון, של האגו שלנו.

לכן מי שנמצא בדרגת מלאך, מי שלא מגלה יצר רע, אין לו קנאה, אין לו שנאה, והוא לא צריך תורה. לכן אברהם הוא הראשון שגילה את התורה, את הקשר שיכול להיות בין האורות לכלים, כי בזמנו התפרץ האגו הגדול שלנו.

דהיינו, כמבואר, שההסתר היותר גדול מגלה את האור היותר גדול, והראה להם, שבלבושים זכים אשר התורה מתלבשת בהם בעולם המלאכים, אי אפשר שיתגלו על ידיהם האורות היותר גדולים, כמו שאפשר בלבושים דעולם הזה, כמבואר. אילו נולדנו בעולם היצירה, הבריאה או האצילות, מעל העולם הזה שהוא הדרגה האחרונה של עולם העשיה, לא היינו זקוקים לתורה, למאור המחזיר למוטב. היינו מסתפקים בחפץ חסד, כמו "אדם הראשון" לפני החטא, כשהיה מלאך.

"אדם הראשון" לא הרגיש את הרצון לקבל, הכלים שלו היו רק גלגלתא עיניים, החצי העליון של הפרצוף בלבד. החצי התחתון של הפרצוף שנקרא "עץ הדעת", היה נסתר ממנו. לכן לא היתה לו שום בעיה. הוא היה "בגן עדן", במה שנקרא אצילות, היה לו אור דחסדים והוא לא היה זקוק לשום דבר.

אלא ש "אי אפשר שיתגלו על ידיהם האורות היותר גדולים, כמו שאפשר בלבושים דעולם הזה". לכן היה צריך להעביר אותו למצב אחר, שיתגלו בו כלים דקבלה, שיתקשר אליהם ויראה עד כמה הוא נכנס לתאוות ולרצונות אכזריים, שנקראים "נחש". בעצמו הוא לא היה מסוגל להתקשר לרצונות כאלה כדי שיתגלו בו. צריך היה להיות מתאֵם כלשהו, שנקרא "חוה", שיביא אותו לכך בערמומיות.

הסיפור של חטא עץ הדעת, הוא לא סיפור פשוט. אמנם אנחנו עדיין לא מבינים זאת, אבל התורה מספרת את הסיפור הזה כדי להראות לנו איך אפשר לסובב את הרצון להשפיע כך, שבכל זאת יגיע למצב, שכדאי לו להשתמש ברצון לקבל כדי ליהנות לבורא. מי שנמצא ברצון להשפיע בלבד, לא מבין איך אפשר להיות "מקבל על מנת להשפיע". לנו נראה שזה קל, כי אנחנו נמצאים ברצון לקבל, אבל למעשה זה הרבה פחות מובן מלהשפיע בלבד.

מי שנמצא ברצון להשפיע פשוט מנותק מכל רצון לקבל, הוא בכלל לא מבין מה זה לקבל. צריך להביא אותו להרגשת הבורא, להרגשה עד כמה הבורא כביכול סובל, והוא שברא כלים דקבלה, ככתוב שאת עץ הדעת, הבורא אוהב במיוחד ושאותו הוא רוצה, כי זו מטרת הבריאה [2]. ואז האדם מחבר לעצמו כלים דקבלה מתוך כוונה טובה, אבל המסך שלו נשבר.

עלינו להבין שהתורה שלנו היא תורת התיקון על ידי האור העליון, על ידי האור המקיף שאנחנו מושכים. יש יצר רע וכנגדו יש תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב. התורה מיועדת רק לאלה שמגלים את היצר הרע שלהם, ולא בורחים מהגילוי. ולשם כך צריך שהנקודה שבלב תתברר באדם, ושהאדם יהיה במצב שהחברה תעזור לו. אז הוא יוכל לגלות את שיטת התיקון.

שאלה: אם העביות בעולם העשיה היא עביות ד', איך אדם שזה עתה רכש מסך, יכול לעבוד עם אגו גדול כל כך?

ההנחה לא נכונה. אם מדובר על העלייה במדרגות מלמטה למעלה, הרי שהעלייה מציינת את המדרגות שבהם האדם זוכה. הוא נכנס למדרגת מלכות דמלכות דעשיה, וזוכה לאור נפש דנפש בבחינת עובר. אז הוא נכנס לרוחניות. בעל הסולם כותב על כך ב"הקדמה לספר הזוהר" [3].

אבל אם מדובר על הקלקול והיצרים שמתגלים באדם, הרי שהמערכת שמביאה לו הסתר כפול והסתר רגיל, ותחת השפעתה הוא נמצא, נמצאת בעולם העשיה ובעולם היצירה: בעשיה הסתר כפול, ועד חזה דיצירה הסתר רגיל. מעל חזה דיצירה כבר מתגלים הכלים דהשפעה שבהם האדם עולה לעולם האצילות ומתחיל לעבוד בדרגת שכר ועונש.

זאת אומרת, מי שנכנס למעלה מהמחסום בשכר ועונש, לא נמצא בבחינה ד' דעביות. הוא נכנס לעביות שורש ומתחיל לרכוש את תכונת ההשפעה בלבד, ללא כלים דקבלה. לא מתגלים לו כלים דקבלה, אלא רק כלים קטנים מאוד, שעליהם הוא יכול להיות בהשפעה בלבד, לעבוד מעליהם, כאילו הם לא נמצאים. לעשות צמצום ומסך, ולרצות להיות מעליהם.

יש לו הרבה מאוד רצונות. הוא מדכא אותם, או נכנס למקום שבו הוא מתפעל ולא מרגיש את הכלים דקבלה שלו, או שהוא מזמין על עצמו אור שמאיר עליו וכתוצאה מכך הוא לא מרגיש את הכלים דקבלה שלו. הוא נמצא בהתפעלות מעל הכלים דקבלה שלו. זה נקרא שהוא רוכש גלגלתא ועיניים. בדרגת שכר ועונש אין תיקון של בחינה ד'.

שאלה: מה זאת אומרת, "לבושי תורה שבעולם הזה", "תורה דהעולם הזה", "תורה דהעולם העשיה"?

"לבושי תורה שבעולם הזה", "תורה דעולם הזה", "תורה דעולם העשיה", הם אותה השיטה, אותו היחס בין אורות לכלים, אותה הנוסחה שמתגלה לאדם. אלא שהנוסחה מתגלה לו לאט לאט במידה שהוא יכול לסבול, בהתאם למצב שבו הוא נמצא. כמו ילד שלומד את חוקי הפיזיקה בבית הספר. כל שנה הוא לומד את אותם החוקים, מאותו הספר, אבל קצת יותר לעומק, עם נוסחאות ודוגמאות אחרות. כל פעם מוסיפים לו מעט, והוא לומד כמעט אותו דבר, אבל כל פעם בעמקות גדולה יותר, ובהרחבה רבה יותר.

ההוי"ה הראשונה מתגלה לאדם מיד, אבל הוא לא מבין אותה ואיך יבין, אם הוא איננו מזהה אותה כלל. אחר כך הוא מבין אותה כל פעם מעט יותר. מתגלה לו מערכת היחסים בינו לבין הבורא, מתגלה לו היחס מהבורא אליו והיחס ממנו לבורא, עשר ספירות דאור ישר ועשר ספירות דאור חוזר. הוא מתפלא לגלות שיש עשר ספירות. יש מסכים מסתירים שבאים מהבורא ויש מסכים מגלים שבאים מהאדם, כמשולש העליון וכמשולש התחתון. הוא מתחיל לברר האם הכול תלוי בו בלבד, או שהכול תלוי באחרים. לא רק ה"אני" מתגלה לאדם, אלא מתגלה לו כל המערכת העגולה של כל הנשמות.

גם היחס של האדם לבורא אינו פשוט. האדם מחולק לרמ"ח איברים ולשס"ה גידין, זאת אומרת לרצונות להשפיע שהוא יכול לייחס לבורא אפילו אם הוא מצמצם אותם בלבד, ולרצונות לקבל שאיתם הוא עדיין לא יכול לעשות דבר. את הרצונות לקבל הוא צריך לסתום, לסגור. ואז, אם הוא יסתום את כל הרע שבו, אולי הוא יהיה ליד הבורא באיזושהי צורה.

ההבחנות השונות מתחילות להתגלות לאט לאט. לכל רמה ולכל דרגה, יש תורה משלה, בורא משלה שמתגלה לאדם. כמו שהרב זוסיה אמר, שבכל רגע יש לו בורא אחר. לכאורה הוא כופר, כי מה זאת אומרת בורא אחר? אלא שכל פעם הכול מתגלה לו אחרת, גם ההוי"ה. הכול מתגלה בעוצמה ובצורה אחרת.

שאלה: במה הקושי לגלות לנו את הכרת הרע?

הקושי בהכרת הרע הוא שהמערכת העליונה מסודרת כלפינו, כמו הורים כלפי התינוק. ההורים נותנים לתינוק רק את מה שטוב לו, רק את מה שבאמצעותו הוא יכול להתפתח. כך למשל, באחת מהפעמים שנסעתי לבקר את נכדיי, קניתי לנכדתי שזה עתה נולדה צעצוע לתליה במיטה, שכדי להגיע אליו ולתפוס אותו תוך כדי שכיבה, היא צריכה לעשות תנועה קלה.

מה זו נכונות לסבול, מה זו אפשרות לסבול? שנוכל לעשות איזה מאמץ, אבל שנראה גם את השכר כשהוא מגיע, שזה קשה אבל אפשרי, שיש את כל התהליך הדרוש כדי להתפתח. לכן טובי הפסיכולוגים הם שממצאים את המשחקים לילדים.

כך מתנהגים גם איתנו, כל הזמן. במידה שהאדם הכין את עצמו בלימוד, בקבוצה, בהפצה, בסדר היום, בכל התומכים למיניהם, אפשר "להפיל" עליו גילוי הרע גדול יותר, כי יש לו אפשרות לתקן אותו. ואם הוא לא יכין את עצמו, לא יפילו עליו.

זו כל דרך הזירוז שאנחנו עושים בלימוד חוכמת הקבלה, מה שנקרא "אחישנה". מדוע היא אפשרית רק על ידי קבוצה? כי מהקבוצה האדם מקבל תמיכה, חידוד רב יותר בביקורת, בכל הבירורים. בהתאם לכך מפילים עליו יותר ויותר תרגילים, ובפתרונם הוא מתקדם. כמו בבית ספר, כל פעם הוא צריך לפתור את התרגילים החדשים.

שאלה: מה הקושי להסכים מלמטה לגלות את הרע?

קודם כל הקושי הוא להבין שהרע הוא רע. כי אם הרע מתגלה לאדם כטוב, אולי הוא לא רע. ויש גם את הגאווה של האדם כלפי הקבוצה, חוסר הרצון להיכנע לחברי הקבוצה, להתחבר איתם כלפי הלימוד בכל רגע בחיים, היכולת לתת דין וחשבון, העצלות שנמצאת בגוף בתת ההכרה, שלא נותנת לנו אפשרות להוציא מה"מכונה" הזאת שנקראת גוף, את כל מה שאפשר.

בכל רגע האדם רוצה לברוח מהכרת הרע. "אדם" זה היצר שלו, שכל הזמן מסיט אותו. לרגע הוא מבין שהיצר מסיט אותו, ורגע לאחר מכן כבר לא. פתאום הוא מגלה אותו ומסתכל עליו מהצד, ופתאום הוא מזדהה איתו ולא רואה כלום.

כל הבירורים האלה נחוצים מאוד להתקדמות. ועד שאדם לא מוכן לבירורים האלה, לא יתנו לו דברים גדולים להכשיל אותו. זה בירור פרטי, אישי, שהאדם חייב לעשות על הטבע שלו. למרות שהוא מאוד לא נעים, האדם ממש צריך לעשות ניתוח על עצמו. מי מאיתנו רוצה לעשות זאת? מי מסוגל לעשות זאת? לשם מה? כל רגע אנחנו בורחים מזה. כזאת היא ההתקדמות.

לכן חייבים את תמיכת הקבוצה, שמעודדת את הבירורים האלה, שאומרת "נלך יחד להתקפה". כשהאדם מתבטל בפני הקבוצה, הוא מקבל ממנה כוח לראות את עצמו. ללא הכוח הזה, האדם תמיד יסכים עם מה ה"אני" שבפנים.

שאלה: האם במעבר מהסתר כפול להסתר רגיל האדם יודע או מרגיש שהוא עבר מהסתר כפול להסתר רגיל?

בבירור הסתר כפול או הסתר רגיל, האדם צריך גם להרגיש וגם לדעת. הוא יכול לבדוק זאת על עצמו. למשל, בהסתר אחד הבדיקה היא עד כמה הוא שמח בהתגלות הרע. הוא רואה שהרע שמתגלה בו, מתגלה ממקור אחד ובכוונה מיוחדת, שיש סיבה ותוצאה ומטרה. הוא משייך את גילוי הרע לבורא, וזה מביא לו שמחה. סימן שזה לטובה.

הבחנה נוספת בהסתר אחד היא האם האדם מבקש שתהיה לו יכולת לאהוב את הבורא. לא להרגיש טוב ולא לשמוח מגילוי הרע, שזה דומה אולי למזוכיזם. אלא הוא רוצה רק דבר אחד, לקבל מלמעלה את כוח האהבה, מה שנקרא "חולת אהבה אני" [4]. זה המצב בסוף ה"לא לשמה".

שאלה: באיזה תנאים ובאיזה שלבים הבורא מעיד על האדם "שלא ישוב לכסלו עוד"[5]?

רק בגילוי האור הקבוע שכבר מחזיק את האדם בדרגת שכר ועונש, מעבר למחסום. לכן המצב שבו האדם עובר מתמיכה זמנית לתמיכה קבועה, כך שלא ייפול עוד ל"על מנת לקבל", נקרא מחסום. כך נקרא השינוי מלמעלה בתמיכה של הבורא. אז "מעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". הוא ימשיך ליפול, אבל הנפילות שלו כבר תהיינה בדרגת בינה. זאת אומרת, שמעל הרצון לקבל שלו הוא יהיה חייב לקבוע את תכונת ההשפעה, לרכוש את תכונת ההשפעה.

שאלה: למה לאדם שרוצה להתקן יש הרגשה שהמצפון שלו ביחס לזולת הולך ונעלם?

היחס אכן משתנה. מי שמתחיל לעסוק ברוחניות רואה זאת על עצמו. הסביבה לא כל כך מבינה אותו, לא מכירה אותו, פתאום רואים אותו כאדם קצת משונה, זר, שלא רוצה להתקשר לאחרים, שלא משתתף איתם בצרות ובשמחות שלהם. הוא כבר לא יכול להתנהג בחברה הכללית, לפי אותם החוקים והמנהגים שיש בה. הוא רואה שהוא לא שייך לזה. כדברי הכתוב, עוזב איש את אביו ואת אימו ודבק בה' [6].

שאלה: האם הצמצום לא נעשה בכפיה?

דיכוי וכפיה לא קיימים, גם כלפי אנשים אחרים וגם כלפי האדם עצמו. אמנם בחוכמת הקבלה אנחנו מדברים על דיכוי עצמי ולחץ והתגברויות למיניהן, אבל האדם לא יכול להתגבר על עצמו. הוא לא יכול לעשות שום דבר עם עצמו. ואם נדמה לאדם שהוא התגבר על עצמו, סימן שהוא התגבר עם אגו גדול על אגו קטן.

התגברויות הן רק כלפי החברה, כלפי הבורא, לקבל מלמעלה את הכוח המתקן, את התורה בכל מיני ההזדמנויות. רק התורה יכולה לתקן את היצר רע. לכן ההתגברות של האדם היא לא לתקן את עצמו, אלא להזמין את הכוח המתקן.

שאלה: האם הצמצום הוא מנגנון שמבוסס על חשיבות? האם נכון לומר שאדם שעושה צמצום פשוט מעדיף את הרוחניות על פני הגשמיות?

לא צריך לחשוב על הגשמיות, ולא לעשות איתה חשבונות. כי במקום שמחשבתו של האדם נמצאת, שם הוא נמצא. צריך לעסוק רק ברוחניות, לברר איך להגיע לתכונות רוחניות, להשפעה. צריך לעסוק בקבוצה, בהפצה ובלימוד, בכל האמצעים שעל ידם מקבלים חשיבות המטרה ומושכים את האור המחזיר למוטב. האור כבר ישנה את האדם.

ולא חשוב מה יהיה היחס שלו לגשמיות, לאחר שהאור יפעל עליו. הרי לא ידוע לאדם איך להשתנות, איזה אדם הוא צריך להיות. לא ידוע איך הוא יתפוס את העולם ואיך יתייחס לכולם במדרגה הרוחנית שהוא רוצה לרכוש. אומרים שכאשר רבי שמעון יצא מהמערה, הוא שרף במבטו איכר אחד. אלה ודאי "סודות התורה", כלומר, זה התיקון שלו, שכך הוא גילה את עצמו.

כלומר, האדם לא קובע מה ישתנה, וזו לא צריכה להיות הדאגה שלו. הוא רק צריך לרצות למשוך עליו את האור שיתקן אותו, שיעשה את מה שצריך. לרצות את מה שהוא צריך להיות בדרגה הבאה. אבל הוא לא יודע מה יהיה בדרגה הבאה, כמו ילד בן שנה שלא יודע מה יהיה כשהוא יהיה בן שנתיים. הטבע דוחף אותו והוא רוצה. זה הכול.

האדם לא צריך לקבוע שום צורות חדשות, אסור לו. להפך, צריך שיהיה "למעלה מהדעת", פירושו שהאדם רוצה לקבל צורה רוחנית יותר בלי שידע איזו. לכן הדאגה שלו צריכה להיות רק למאור המחזיר למוטב, לקבל אותו מהקבוצה, את ההתעוררות אליו, את החשיבות שלו. צריך לדאוג לאמצעי.

הבעיה היא שאנחנו תמיד חושבים שאדם מסוגל לתקן את עצמו בעצמו ולהתגבר. לכן ממציאים כל מיני מטרות אגואיסטיות, שקריות, וחושבים שמתקנים את עצמנו. למעשה אנחנו נכנסים עוד יותר בתוך האגו. עד שבסופו של דבר האגו מתגבר עד כדי כך, שאנחנו מגלים אותו או בורחים ממנו לגמרי.

שאלה: מה זאת אומרת "לתאר את מערכת אדם הראשון"?

"לתאר את מערכת אדם הראשון" נקרא שבכל כוחו, בכל הדמיון שלו, ככל שהוא מסוגל, לפי ההגדרות שהוא לומד מספרי הקבלה האמיתיים, האדם מתאר לעצמו מה זה "אדם הראשון" שהבורא ברא.

הבורא לא ברא דבר חוץ ממערכת "אדם הראשון", שבה נמצאות כל הנשמות בחיבור גמור ביניהן, בגמר התיקון שלהן. שם הן נמצאות במצבי א', ב' ו-ג' [7], וגם כל אחד מאיתנו נמצא במערכת "אדם הראשון", בקשר הדוק עם האחרים כמו תא בגוף אחד שלם המלא באור אין סוף, בדרגה הגבוהה ביותר שיכולה להיות, שאותה אנחנו לא יכולים לתאר.

זה המצב האמיתי שלנו, ואנחנו נמצאים תחת הסתרות רבות ממנו. על כל החושים שלנו יש הסתרות, שצריך להסיר אותן. אבל צריך להסיר אותן בדומה לתינוק שמשתוקק להיות גדול. לכן צריך לתאר כל פעם מצבים מתקדמים, עד כמה שמוכנים לכך, בכל הכוח, עד כמה שמסוגלים. יחד עם החברים צריך לשחק במשחק הזה, שבו אנחנו בונים בינינו תבנית של "אדם הראשון". מה זה בינינו? בין הרצונות שלנו לרוחניות, שכבר עתה יהיה קשר כזה בינינו. לא בגשמיות אלא ברוחניות, בהשתוקקויות שלנו למטרה.

זו מערכת רוחנית שנמצאת כאילו באוויר בינינו, ולא שבונים משהו בגשמיות. אלא כל הזמן רוצים להיות בתוכה. ומתוך שמשחֵקים בה כביכול, פתאום מתחילים לגלות שהיא קיימת, ושפועלים שם כוחות אדירים. כל העולם הזה מתפוגג ונעלם. פתאום מתחילים לראות שהמערכת הזאת היא המערכת שקיימת בין כל בני האדם, והיא שמפעילה את הכול. והתמונה שאנחנו רואים כעת, שאנחנו קיימים בגופים, היא רק כדי לבלבל אותנו.

כך מתחילה להתברר לאדם יותר ויותר המערכת הרוחנית, הקשר בין הרצונות לבין הבורא, שרק הוא קיים. וכל היתר קיים רק כדי לבלבל את האדם בסיטרא אחרא, שפועלת כביכול כנגד הבורא, כדי לעורר את האדם, כדי לגרות אותו לקשר עם הבורא. היא פועלת להרחיק, אבל עושה זאת בצורה מתוחכמת. זאת אומרת, גם בהרחקה היא מראה לאדם שזאת היא שמרחיקה. זה מעין משחק חיזור. ואז, מתוך ההתקרבות וההתרחקות, האדם מקבל כל פעם רצונות, ומגלה כל פעם קשרים ויחסים חדשים.

אות ק"מ

הרי נתבאר, שאין שום שינוי חס ושלום במשהו, מתורה דאצילות, שאורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא, עד התורה שבעולם הזה, אלא, כל ההבחן הוא בלבושים, כי לבושים שבעולם הזה, המה מעלימים להקדוש ברוך הוא ומסתירים אותו, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "וזה שכתוב") ותדע שעל שם התלבשותו יתברך בתורה, הוא מכונה בשם "מורה", להודיעך שאפילו בעת הסתר הפנים ואפילו בבחינת ההסתר הכפול, כנזכר למעלה (דיבור המתחיל "והסתר"), הרי הקדוש ברוך הוא שורה ומלובש בתורה: כי הוא יתברך "מורה", והיא "תורה". אלא שלבושי התורה הגסים לעינינו המה בחינת כנפים, המכסים ומסתירים את המורה יתברך, המלובש ומסתתר בהם. אמנם, כשזוכה האדם לגילוי פנים, בתשובה מאהבה בבחינתה הד' (כנזכר למעלה דיבור המתחיל "מידה" ודיבור המתחיל "ולפיכך"), נאמר עליו "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל' כ'), כי מאז ואילך, אין לבושי ה"תורה" מכניפים ומסתירים עוד את ה"מורה", ונתגלה לו לנצח כי אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא.

יש מסכים מסתירים, כלומר, יש מאה עשרים וחמש מדרגות של הסתרה (שרטוט 1). והאדם שנמצא בעולם הזה, רואה מתוך הנקודה שבלב שלו דרך כל המסכים המסתירים – מהעולם הזה והלאה עד עולם אין סוף, דרך מאה עשרים וחמש דרגות של הסתרה. רק צריך להבין שברוחניות האדם לא רואה בעזרת חוש הראיה, אלא מתוך הנקודה שבלב.

וגם בעל הסולם מסביר בספר "האילן הקדוש", שכל הפרצופים של א"ק ואבי"ע עולים ומתלבשים על קו אין סוף [8], כפי שמתאר השרטוט הבא (שרטוט 1).

שרטוט 1

אין הבדל באור. בכל מקום האור הוא אותו הדבר. אלא כל השינויים הם כלפי הנברא. כל מאה עשרים וחמישה המסכים נמצאים בתוך הנברא, אלא שמציירים אותם כאילו הם נמצאים בעולמות. גם העולמות, ההעלמות, נמצאים בתוך הרצון לקבל, בתוך האדם. וככל שהוא מתקן את עצמו, כל מסך ומסך מחמשת המסכים שיש בכל עולם ועולם, הופך להיות ממסך מסתיר למסך מגָלה. בדומה לתרגיל, שאם האדם פותר אותו, הוא מגלה על ידו משהו חדש, הוא נעשה חכם יותר, רואה עמוק יותר בפנים.

עניין המדרגה הוא, שבכל מדרגה תמיד יש עביות שהופכת לזַכוּת, להשגה. וכדי להפוך את העביות לזַכוּת, האדם צריך למשוך אליו את האור המחזיר למוטב (שרטוט 2). בעניין זה כדאי ללמוד את ההגדרה של אור מקיף: אור מקיף הוא אור שנמצא כאור פנימי במדרגה עליונה יותר, ופועל כלפי התחתונה כמקיף [9].

שרטוט 2

יוצא שהאדם משתמש בכוחות ממשיים. נותנים לו עובי למדרגה עליונה יותר, והוא צריך אור מהמדרגה העליונה יותר, שיתקן את העביות שנתנו לו ויהפוך אותה למסך, לזַכוּת. הוא עובד עם כוחות ממשים כמו עם וקטורים. אור מקיף זה כוח ההשפעה, העביות זה כוח הקבלה, והאדם צריך לקבוע את היחס שהוא רוצה ביניהם. רק את היחס בין כוח ההשפעה לעביות האדם קובע.

הוא לא רוצה שאור מקיף יבוא וימלא לו את העביות בצורה ישירה, אלא שהאור מקיף יבוא וייתן לו מסך (שרטוט 3). אחר כך כשהאור בא בתור האור הממלא האדם משחק איתו ב"לקבל על מנת להשפיע". כלומר, אדם שרוצה רק בזה וקובע שכך יקרה, כשהוא מוכן אז הוא משחֵק עם העביות ועם הכוח שמתקן את העביות וממלא אותה.

שרטוט 3

אלה הם שני כוחות הטבע, אין יותר כוחות. והבחירה של האדם היא באמצע. יש כוח הקבלה, יש כוח ההשפעה, ובאמצע הבחירה: יהיה מסך או לא (שרטוט 4).

שרטוט 4

שאלה: לְמה בעל הסולם מכנה הקדוש ברוך הוא ולְמה התורה?

הקדוש ברוך הוא הוא המקור. התורה היא הכוח שבא ומתקן אותנו, כדברי הכתוב "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין" [10]. מי ברא? הכוח העליון, שלא קשור ליצר רע ולא קשור לתורה, הכוח הקדמון להם. הוא נקרא הקדוש ברוך הוא, אין שם אחר.

שאלה: מה ההבדל בין הקדוש ברוך הוא לבין התורה?

הקדוש ברוך הוא ברא את התורה, כמו שברא את הרצון לקבל. על ידי התורה, על ידי האור המיוחד הזה, היחס המיוחד שלו, הוא מפתח רצון לקבל שיהיה אגואיסטי, וירצה בעצמו לתקן את עצמו ולהידמות לבורא. כל זה נעשה על ידי האור שהבורא ברא, יחד עם היצר הרע, בשביל היצר הרע.

אם לא היצר רע, לא היתה תורה. תורה היא כוח, היחס של הבורא לנברא. וכשהאדם מתקן את עצמו, אז גם הכוח של התורה, גם הכוח של הרצון לקבל וגם הבורא בעצמו, מתחברים יחד כאחד כלפי האדם.

אות קמ"א

ובזה תבין דברי חז"ל, על הכתוב, אותי עזבו ותורתי שמרו, שפירשו, הלואי אותי עזבו, ותורתי שמרו, המאור שבה, מחזירן למוטב (ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז), שלכאורה תמוה. אמנם כונתם, כי המה היו צמים ומתענים למצוא גילוי פניו יתברך, כמו שכתוב קרבת אלקים יחפצון (ישעיה נ"ח ב'). זאת אומרת, שהם היו מכוונים את עצמם מיצר רע ישירות לבורא, אבל זה לא עוזר. גם אם האדם יתפלל ויכה את ראשו בקיר, זה לא יעזור. אנחנו רואים, שזה לא עוזר. אם האדם רוצה לגלות את הבורא, אם הוא רוצה איכשהו להתקשר אליו, עליו לדעת שבצורה ישירה אין לו שום קשר עם הבורא.

ואומר להם הכתוב בשם ה', שאומר להם, הלואי שתעזבו אותי, כי כל יגיעתכם לריק וללא הועיל, בדומה למדבקות של "הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך", שאנשים מדביקים על המכוניות בלא היחס. משום שאינני נמצא בשום מקום אלא בתורה, אחרי שאדם יתקן את עצמו, בתורה הוא ימצא את הבורא. לכן שמרו את התורה, ושם תחפשו אותי, והמאור שבה יחזירכם למוטב, ותמצאונני, כמבואר (דיבור המתחיל "ובזה") בכתוב ומשחרי ימצאונני עיין שם. ואז, רק אחרי שהמאור יחזירכם למוטב, "תמצאונני", כדברי הכתוב: "ומשחרי ימצאונני" [11].

גם מי שלומד קבלה יש לו אותה בעיה. לא מדובר כבר על העולם שטועה, או על הדת שמכוונת את האדם לבורא ומסתירה לגמרי את עניין התיקון, אלא גם הוא חושב שצריך להגיע לבורא בצורה טבעית. הוא רוצה, הוא רק מחכה שהבורא יגיע.

האדם לא תופס שהתקרבות לבורא היא תיקון בתוך הרצונות שלו. שהבורא נמצא בנברא, וגם כעת הוא מלובש בו. אלא הנברא חייב לגלות את הבורא לפי השתוות הצורה, ואז לראות את עצמו שנמצא באין סוף, ושהבורא, אור אין סוף, ממלא אותו.

הכול נעשה לפי השתוות הצורה, על ידי התיקון של הנברא, שאת הרצונות שלו הוא צריך לתקן, על ידי אותו אור התורה שהבורא הקדיש לזה. לכן מה שצריך זה את היחס הנכון לפעולות, לתיקון. צריך לראות בתיקון פעולה להתחברות, ולשים לב רק לאמצעי להתחברות, ל"תורה תבלין" ולא לבורא.

ולכן אומר הכתוב "הלוואי אותי עזבו", היינו, שנפסיק לחשוב ישירות על הבורא, כי אם חושבים עליו, מוחקים את המטרה, שהבורא הוא תכונת ההשפעה. נראה לנו שהוא כמקור כל הטוּב לכל אחד. נדמה לנו שאם נצעק אליו, יהיה לנו כל טוב, שאם נפנה אליו, הוא יסדר את הכול, שהכול תלוי רק בבכי של האדם, שרע לו. אבל הבורא אומר, שהוא עושה לו את הרע, הוא מביא לו את כל הדברים האלה בכוונה, כדי שהאדם יפנה לתיקונים, כדי שיעזוב אותו ויפנה לתיקונים.

והאדם כמו ילד שלא מבין, שמקבלים מאמא מכה כי אין לה ברירה. כי אחרת הוא יזיק לעצמו עוד יותר ויותר טוב לתת מכה. הוא בוכה ולא שם לב שקיבל מכה מאותה האמא ולא מבין למה הוא קיבל אותה. ואז כשהוא ברוגז איתה, היא נסתרת ממנו. וסיבת ההסתרה היא באדם, שכל עוד הוא חושב שהמכות האלה הן לרעתו, לא יתגלה הבורא.

שאלה: האם מהסיבה הזאת אומרים שה"תורה לשמה", ולא "לשמו"?

התורה היא "לשמה", לשם התורה, כי תורת חיים היא, וצריכים להגיע ל"לשמה". בעל הסולם מסביר שהמדרגה הגבוהה ביותר היא לא "לשמו", אלא "לשמה".

שאלה: מהי פעולת השפעה בעולם הזה, כשעדיין אין לאדם מסכים?

אין פעולות השפעה בעולם הזה. זאת אומרת, כשאדם עדיין נמצא באגו, שזה נקרא העולם הזה, אז אין לו שום פעולות ההשפעה.

האדם יכול להיות במעין "פעולות השפעה" כלפי הקבוצה, לפעול כדי להרבות את חשיבות המטרה ולברר את היחס של החברים אליו ואת היחס שלו לקבוצה. הפעולות האלה מביאות לו נחיצות שיבוא המאור ויתקן אותו. זאת אומרת, הפעולות שמביאות להשפעה רק נקראות "פעולות ההשפעה", אבל פעולות השפעה ממש, אין. אם נגלה את מצבנו, נראה שאנחנו רשעים גמורים. במצבנו לא יכולה להיות שום פעולת השפעה.

[1]קידושין דף ל ע"ב.

[2] ר' יהודה אשלג, "הקדמה ל'פנים מאירות ומסבירות'", אות חי, בתוך: ספר ההקדמות.

[3]ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר הזהר", בתוך: ספר ההקדמות.

[4]שיר השירים ב, ה.

[5]תהילים פה, ט. להסבר ראה אות קיז ל"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

[6] בראשית ב, כד: "יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו".

[7]ראה ר' יהודה אשלג, "הקדמה לספר הזהר", אות יד, בתוך: ספר ההקדמות.

[8]ספר האילן הקדוש (ירושלים תשנ"ו).

[9] ראה תלמוד עשר הספירות, חלק ב, לוח התשובות לפירוש המילות, אות ד.

[10]קידושין דף ל ע"ב

[11]משלי ח, יז.

חזרה לראש הדף
Site location tree