אותיות ל"ו – מ"א
אות ל"ו
המתבאר מדברי תיקוני הזוהר, מדובר בתיקון ל' שלמדנו באות ל"א, הוא שישנה שבועה, שלא יתעורר אור החסד והאהבה בעולם, עד שמעשיהם של ישראל בתורה ומצוות, יהיו על הכונה שלא לקבל פרס, אלא רק להשפיע נחת רוח ליוצר ברוך הוא, שזה סוד השבועה: השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'.
כל עוד ישראל לא מתקנים את עצמם בכוונה "על מנת להשפיע" לא באה ומתלבשת בהם התגלות הבורא, לא מתלבש בהם האור העליון, אור חסד ואהבה. אור חסד הוא אור דחסדים שבתוכו מתלבש אחר כך אור דחוכמה. המצב שאליו צריכים להגיע הוא, שכל המילוי באור החסדים וכל המילוי באור החוכמה מתגלים בכל הנשמות המחוברות יחד על ידי התיקון. המצב הזה לא יתכן כל עוד ישראל לא יתקנו את עצמם בכוונה "על מנת להשפיע" נחת רוח ליוצר.
באופן, שכל אריכות הגלות והיסורים שאנו סובלים, תלויים ומחכים לנו, עד שנזכה לעסק התורה ומצוות לשמה. כל הייסורים תלויים בנו. ואם לא נעורר את האור שמתקן אותנו, את אור החסד הזה, מחכים לנו עוד ייסורים בעתיד. ואם רק נזכה לזה, היינו, לעורר על עצמנו את האור המחזיר למוטב, תיכף יתעורר אור האהבה והחסד הזה, שסגולתו להמשיך סוד הכתוב ונחה עליו רוח חָכְמָה ובינה וכו', ואז נזכה לגאולה השלימה. זאת אומרת, הכול תלוי בשאלה האם נוכל לעורר את האור הזה, את הכוח שמתקן אותנו.
גם נתבאר, שאי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת, מה שאין כן בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם, מטעם המבואר לעיל (אות כ"ב דיבור המתחיל "אכן"). ובזה נתבארה היטב האפסיות שבקושיא הרביעית והחמישית שבתחילת ההקדמה.
אין ברירה, מזמן שהתגלתה אפשרות לחזור לגאולה, למצב שבו היינו לפני החורבן, אין שום אפשרות להביא אותנו לתיקון, לגאולה, אלא רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. בדורות הקודמים אפשר היה לעורר את המאור המחזיר למוטב על ידי לימוד בכל חלקי התורה, הנקראים פרד"ס [פשט, רמז, דרוש, סוד]: המקרא, המשְנָה, הגמרא והקבלה. ואילו היום אין ברירה, המקובלים קובעים, כפי שבעל הסולם מביא מדברי המרח"ו בהקדמתו לספר "עץ חיים", שהעביר זאת מהאר"י, שאנחנו יכולים להגיע לתיקונים אך ורק על ידי לימוד חוכמת הקבלה.
זה היה נכון גם בדורות הקודמים, ומכל שכּן לאנשים בני דורנו. בגלל ירידת הדורות, הגענו למצב שאיננו מבינים ואיננו יכולים להתקשר כלל לרוח, לרוחניות, אלא רק על ידי טקסטים שנכתבו בשפת הקבלה.
אות ל"ז
והקושיא השלישית, שהיא הפחד שלא יחמיץ, הנה אין כאן פחד ולא כלום, כי ענין הנטיה מדרך ה' חס ושלום שקרתה פעם, היתה מב' סיבות: או שעברו על דברי חז"ל בדברים האסורים לגלות, או משום שתפסו דברי הקבלה במשמעותם החיצונית, דהיינו בהוראות גשמיות, ועברו על לא תעשה לך פסל וכל תמונה.
ואכן, האזהרות וההגבלות האלה קיימות תמיד. כמו למשל, הזהרות על דברים שאסור לגלות. כמו שלמדנו עד כה, "אסור" בחוכמת הקבלה זה בלתי אפשרי. זאת אומרת, אדם בדרגה עליונה שיש לו השגה כלשהי לא יכול להעביר אותה למישהו שנמצא בדרגה פחותה ממנו. אלא, כמו מורה שעוזר לתלמיד, הוא יכול רק לעזור לו בכל מיני אמצעים, להתעלות לדרגה העליונה הזאת, ורק אז התלמיד יבין ויראה מה קורה שם.
האיסורים האלה הם מפני שהמורה חייב לרדת לדרגת התלמיד, להתחבר איתו, ולעזור לו. כמו שאנחנו מתעסקים עם ילדינו הקטנים, יורדים לדרגה שלהם, ומשחקים איתם, ועל ידי זה הם גדלים. אם ההורים או הגדולים לא היו עוסקים בהתפתחות הקטנים, הקטנים לא היו מתפתחים. ילד שיגדל ביער בין החיות, יגדל כמו חיה. זאת משום שהחינוך וההתפתחות, מגיעים רק מהדרגה העליונה לדרגה התחתונה. לכן חשוב מאוד למי האדם מצמיד את עצמו.
שאלה: מה זה ש"עברו על דברי חז"ל בדברים האסורים לגלות"?
ב"דברים האסורים לגלות" בעל הסולם לא מתכוון למעשה בראשית ומעשה מרכבה, שעליהם הוא כותב באותיות קודמות של ההקדמה. אלא כוונתו היא שיש להתייחס לתלמידים בצורה כזו שמגלים להם בזהירות, בהדרגתיות, פעם אחר פעם, את מה שהם צריכים.
שאלה: היו כאלה שהפרו את האיסור הזה, ולכן החמיצו?
לא חשוב איזה דוגמאות נותנים, מי עשה כך ומי לא עשה, אלא בעל הסולם קבע שזה איסור, שצריכים להמשיך ולמסור בהדרגה, כדברי הכתוב "חנוך לנער על פי דרכו" [1]. כלומר, לא לחנך לפי המצב שהעליון נמצא בו, אלא לפי המצב שהתחתון מסוגל לקלוט. צריכים להתקרב לתחתון ולהידמות לו.
אנחנו לומדים זאת מכל הפעולות בעולם האצילות, שהעליון יורד אל התחתון בהרכנת הראש, בהקטנת הקומה. הוא נכנס לתחתון, עוזר לו, מתחבר אליו ומעלה אותו למעלה. כך הוא מלמד אותו. הוא נותן לתחתון אור חוזר, נותן לו דוגמה איך לבצע. כך, בדומה לכל הפעולות בין הפרצופים, כמו "אבא ואמא" וזו"ן למשל, עלינו לפעול גם בעולם שלנו. אנחנו צריכים ללמוד מזה.
שאלה: אם בימים עברו המורה היה מוסר לתלמיד את החוכמה כמו בכפית, איך קרה שהתלמידים הבינו לא נכון?
בעל הסולם אומר שתקלות כאלה קרו בעבר.
המקובלים לא מסתירים כלום. אנחנו נמצאים בתוך הטבע וצריכים לדעת את כל חוקי הטבע הזה, הגשמי והרוחני כאחד. הבורא הוא "אלו-הים" ובגימטרייה "הטבע". אנחנו צריכים לדעת את כל החוקים. ממש כמו שבפיזיקה לא מסתירים מאיתנו שום חוק. המקובלים לא מסתירים כלום, אין דבר כזה, זה לא פוליטיקה, ולא יחסים בין בני אדם. אנחנו מגלים את האלוקות, ולכן אין אפשרות להסתיר, או "לטייח", או "לצבוע". אלא יש רק רצון אחד: לגלות לאדם את המערכת בהדרגה, בצורה הנכונה, כדי שיוכל להשתמש בה נכון.
והיו מקובלים שגילו זאת בצורה לא נכונה. ודאי שלא מתוך כוונה רעה. אחרי הכול מדובר על מקובלים שנמצאים בקשר עם הבורא, בדרגה הרוחנית, ב"על מנת להשפיע". הם עשו זאת מכל מיני סיבות. אם מאהבה גדולה לאנשים, או מתוך רצון גדול לזרז את התיקונים. יש פה הרבה חשבונות ובלבולים. גם במהלך ההיסטוריה היו בר-כוכבא ו"משיחיסטים" אחרים כמותו. אנחנו לא מבינים את הנחיצות הזאת לגלות את הגאולה, את הבורא, ולקרב את תיקון העולם. אבל דברים כאלה קרו בהיסטוריה. אמנם לא הרבה, אבל קרו. ולכן יש איסור, שלפיו המוֹרֶה חייב להתאים את עצמו לתלמיד במידה, עד דיוטא אחרונה ממש. אחרת התלמיד מתקלקל.
אם המורה מתגלה לתלמיד קצת יותר מהרגיל, הוא כמו שם מכשול לפני העיוור [2]. מדוע? כדי להבין זאת צריך להבין תחילה מה זה "שלא יחמיץ". "שלא יחמיץ" נקרא, שלא יסטה מהדרך, שלא יפסיק להתפתח, שלא יברח. ואם לומדי חוכמת הקבלה היו יודעים על איזה רצונות גדולים ומכשולים עצומים הם צריכים עוד להתגבר, אם היו יודעים מה עוד מחכה להם, הם היו בורחים.
ובכל זאת אפשר לספר להם על כך, כי הם לא ירגישו ולא יבינו על מה מדובר. כמו שהצדיקים בגמר התיקון עומדים ובוכים, "איך יכולנו להתגבר על הר כה גבוה?" [3]. לא נותנים לאדם לראות יותר ממה שהוא מסוגל לסבול. והיו שגילו קצת יותר, וברחו.
בעניין זה, סיפר לי הרב"ש על אחד מהשיעורים שנתן לתלמידי הישיבה של הרב דסלר [4] בגייטְסְהֶד (Gateshead) שבאנגליה. בתקופה שהרב"ש גר בלונדון פעם בשבועיים הוא נסע לגייטסהד לתת שיעור.
הרב דסלר למד קצת מבעל הסולם, וממנו כל התורה שלו. התלמידים, ששמעו את הרב דסלר ואת הרב"ש, אמרו לרב"ש: "אם לא היינו שומעים את הרב דסלר, היינו חושבים שאתה מדבר שטויות". דברים אלה שימחו מאוד את הרב"ש, כי התלמידים של הרב דסלר הבינו דברים חדשים שאינם מתקבלים על הדעת הרגילה. בגלל שהייתה להם הכנה, הם הבינו שרב"ש לימד אותם דברים חשובים וגבוהים. ברור היה להם שהאנשים ברחוב לא יהיו מסוגלים לעכל אותם, אלא יחשבו שהם שטויות. הרב"ש שמח מאוד לשמוע את תלמידי הרב דסלר, למרות שהשתמשו במילים כמו "שטויות". והמקובלים ככלל אוהבים להשתמש במילים פשוטות.
הרב"ש סיפר לתלמידי הרב דסלר קצת יותר ונתן להם קצת יותר הרגשה מה זה "לשמה". והם בסוף השיחה אמרו לו, "כל החיים טעינו. מה עלינו לעשות, אנחנו אבודים. לא נראה שנוכל אי פעם להגיע ללשמה". הרב"ש הרגיש שהוא פתח את החוכמה במידה שהם לא יכולים לסבול, מעט מעבר לדרגתם. ואז אחרי שהוא עשה תיקון מסוים וכעבור שבועיים חזר לגייטסהד, התברר לו שהם כבר שכחו הכול, והמשיכו כרגיל בדרכם.
דוגמה אחרת היא של בעל הסולם ובניו. הרב"ש, שהיה הרב שלי, היה בנו הבכור של בעל הסולם. אחריו נולדו יעקב, שלמה ומשה. מידי פעם היה בעל הסולם לוקח את הבנים לשיחה. רב"ש סיפר, שבעל הסולם הסביר למשה בנו קצת יותר מה זה נקרא "לשמה". מאז משה הבין, לכל החיים, שהדבר הזה לא בהישג יד האדם. משה היה למדן, ולמד את כל חוכמת הקבלה. הוא היה עובר שוב ושוב על "תלמוד עשר הספירות". כרב היה נוסע לחוץ לארץ במסגרת עבודתו כמשגיח כשרות, אבל כל הזמן הוא היה עם הספרים, וכל הזמן למד. אולם במה ששייך לעבודה הפנימית, כאילו נסתמו לו האוזניים, הוא לא שמע דבר. זו דוגמה מהחיים.
לא נתייחס כאן לסיבות שגרמו למקרה, אלא למקרה עצמו. לפעמים מקובל יכול לפתוח לתלמיד קצת יותר, כדי לקרר את התלמיד. הוא פותח לתלמיד דרך, שהתלמיד רואה בה הרים וגבעות ש"לא עלי הן". הקשיים מותאמים לו בוודאי, אבל הוא עוד לא מבין את המערכת. הוא עדיין לא מבין שהוא מבקש מהבורא, והבורא עושה. הוא לא יכול להרגיש את המערכת, להרגיש שהבורא מעליו. לכן הוא סוטה מהדרך, וחוזר לגשמיות.
בעל הסולם אומר שזה נקרא "יחמיצו", שיעזבו את דרך התיקון, את דרך התורה. כמו משה בנו, שנשאר יהודי מאמין בתורה ומצוות, קיים יום יום את כל המנהגים, גר בבני ברק כל חייו, ושם הוא גם נפטר. אולם מעבודת ה' הוא חתך את עצמו ואמר, "זה לא בשבילי".
לכן כתוב: "חכמים, היזהרו בדבריכם" [5]. וכמו שבעל הסולם כותב, "שעברו על דברי חז"ל בדברים האסורים לגלות". כלומר, יש חוק שקובע מה מותר לגלות, ומעל מה אסור. דוגמה לכך היא מה שקרה לבעל הסולם עם בנו. זה לא עניין פשוט. אין כאן, חלילה וחס, ביקורת על האיש הקדוש הזה, אבל זו עובדה. רב"ש סיפר על כך. אני לא מבין בסיפור הזה כלום. אני רק רואה שכך עשה, וזאת התוצאה. זה מה שאני שומע. ועל זה מדבר בעל הסולם.
שאלה: בימינו, כשמקובל לא עובד מול תלמיד אלא מול קבוצה, איך אפשר במצב זה לגלות משהו יותר או לא לגלות?
צריך לשמור על עצמנו.
אני רק יכול לומר שקל יותר לעבוד עם קבוצה. בקבוצה חייבים להתייחס לקטן מכולם, ולא לאלה שמתקדמים. בקבוצה גם יש כלי גדול יותר, כלי שעובד, כלי שמתקן את עצמו ונכלל זה עם זה. בקבוצה הגדול נכלל עם הקטנים. המורה יכול לתת לממוצע, ומעל הממוצע, ואחד משלים את השני.
בקבוצה הכלים מתערבבים אפילו בלי ידיעתם. לכן אפילו אם מישהו שומע ועדיין לא נמצא בזה, ויש לו איזה בלבול, בקבוצה הדבר שוקע ונמצא, וממלא את ליבם ודעתם של החברים. אחרי ההתגברות הכללית, הדבר שנאמר מתקבל במידת מה. גם הקטן מקבל אותו. כמו שאומר בעל הסולם בעניין הבחירה, שדעת הקבוצה משפיעה על האדם הנכלל בה, ואז הוא מקבל מהקבוצה את הכלי ואור יחד, את כל המטען הזה [6].
לכן קל יותר למקובל לעבוד מול קבוצה, ואין פחד לגלות דברים בקבוצה, כי הכלי של הקבוצה גדול מאוד. "אין פחד" הכוונה שאין אפשרות לטעות, לגלות יותר. ודאי שלא בכוונה, כמו שקרה בכמה דוגמאות שהבאנו. דברים כאלה קרו בהיסטוריה, ולא רק לבעל הסולם ולרב"ש. שוב, כמו שנראה לי, הרבה יותר קל לעבוד בקבוצה. למרות שלא עבדתי עם אף אחד בצורה אישית. אבל כמו שהרב ברוך אשלג למד איתי, אז ודאי שבכלי הכללי, הרבה יותר קל.
בקבוצה אין בעיה שאדם יקבל יותר, כי הנפח גדול. יש גבולות מאוד ברורים ורחבים. כך למשל, שאנחנו בודקים אורך של שולחן, מספיק למדוד בדיוק של סנטימטרים, ולא מילימטרים. בקבוצה היכולֶת לקלוט ולעבד את הדברים בפנים שונה לגמרי מאשר היכולת של איש אחד, תלמיד בודד. אז אין בעיה של "שלא יחמיץ".
ועל כן באמת היתה חומה בצורה מסביב החָכְמָה הזו עד היום, אשר רבים ניסו והתחילו בלימוד ולא יכלו להמשיך בו מחסרון הבנה, ומחמת הכינויים הגשמיים, אשר על כן טרחתי בביאור פנים מאירות ופנים מסבירות לפרש את הספר הגדול עץ החיים מהאר"י ז"ל ולהפשיט הצורות הגשמיות ולהעמידן בחוקי הרוחניים, למעלה ממקום ומזמן, באופן שיוכל כל מתחיל להבין הדברים בטעמם ונימוקם, בשכל בהיר ובפשטות גדולה, לא פחות כמו שמבינים גמרא על ידי פירוש רש"י ז"ל.
זה מה שבעל הסולם ניסה לעשות בספרו "פנים מאירות ומסבירות", שהוא פירוש לספר "עץ חיים". אבל באות קנ"ו בסוף ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" בעל הסולם כותב, שלא יצא ידי חובתו לכתוב פירוש קל וברור, כדי שלא יטעו ויתקדמו נכון. ולכן הוסיף פירוש נוסף, שהוא פירוש המילים, וגם את הספר "תלמוד עשר הספירות". כי בכל זאת הוא לא היה בטוח ש"פנים מאירות ומסבירות" יוכל לשמור על התלמיד שילך בדרכו הנכונה לעליה הרוחנית, ולא יגָשֶם את הדברים.
מכאן אנחנו רואים עד כמה חשוב, שהאדם יראה את פעולת הבורא אליו מאחורי כל מילה שהוא קורא בספר. שיפרש כל מילה בצורתה הנכונה, הרוחנית, לא בזמן, תנועה ומקום, לא לפי היחסים המתפרשים לנו מקריאה מילולית. בצורה הרוחנית, תוכן הפעולות שונה בוודאי. בצורה רוחנית תוכן הפעולות הוא השפעה, מעל הדעת, מעל הרצונות, כוונות, וכן הלאה.
זו בעיה, אבל כמו הבעיה הראשונה, גם הבעיה הזאת נפתרה לגמרי. מפני שהיום לומדים איתנו חוג רחב מאוד של תלמידים בכל העולם, אנשים שקשורים זה עם זה, ומפני שעשרות תלמידים נוספים כל יום, ולא חשוב אם הם מזדהים או לא, כבר אין לנו בעיה עם גודל הכלי. בנוסף לכך, היום, אחרי פועלו של בעל הסולם, יש לנו השפה והפירושים והשיטה, שבטוח לא נגשֶם את הדברים הכתובים בשפת הקבלה, ולא נתאר במקומם דברים גשמיים. כי צריך לתאר את הדברים הכתובים כמנותקים מזמן, תנועה ומקום, מכל חפץ שבעולם הזה.
הבעיה העיקרית, כמו שרואים באות ה' של ההקדמה הזאת, היא שבעל הסולם מתחיל מ"גוף" כשהוא כותב: עד שאדם לא מזכך את גופו. ולוקח זמן עד שאדם מסביר לעצמו ומבין ש"לזכך את גופו", אין פירושו שילך לבית מרחץ וירחץ את עצמו, ולא שישמור על דיאטה על מנת לרזות. התלמיד צריך להבין על איזה גוף מדובר, עליו להבין שמדובר על הנשמה, על הרצונות, על גוף הפרצוף. ועד שהוא מבין זאת, עד שהוא קולט, עובר זמן.
אות ל"ח
ונמשיך להרחיב את החיוב של העסק בתורה ומצוות לשמה שהתחלתי לדבר בו. כי זה העיקר.
כולם יודעים שצריך להגיע "לשמה". כך כתוב, ויודעים שכך כתוב, רק לא מבינים מה פירוש "לשמה". כי כדי לברר מה זה "לשמה", צריך לכך אמצעי יחיד ומיוחד שהוא חוכמת הקבלה.
הנה יש להבין את השם הזה של "תורה לשמה", למה מוגדרת העבודה השלימה הרצויה בשם הזה "לשמה", והעבודה שאינה רצויה בשם של "לא לשמה", כי לפי המובן הפשוט, שהעוסק בתורה ומצוות מחוייב לכוון לבו לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא לשם טובת עצמו, היה צריך לכנות זה ולהגדירו, בשם "תורה לשמו" ו"תורה שלא לשמו", שפירושו לשם שמים, ולמה מגדירים זה בשם "לשמה" ו"שלא לשמה", שפירושו לשם התורה. אלא ודאי, שיש כאן הבנה יתירה מהאמור, שהרי הלשון מוכיחה, שתורה לשמו, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו לשם התורה, וזה צריך ביאור.
זאת אומרת, שאדם צריך לעסוק בתורה, כדי לעשות נחת רוח לבורא. כשהוא עוסק בתורה כמו ילד, שמשחק, ניגש לאמא, מחייך, מחבק אותה, הוא ודאי עושה לה נחת רוח. אבל האם הוא צריך לעשות עוד משהו, מעבר לנחת רוח שהוא עושה? הוא צריך לגדול.
אז חוץ מנחת רוח לבורא, שאנחנו עושים כקטנים, שזה נקרא "לעשות נחת רוח ליוצרו", עלינו לעשות שימוש נכון בתורה. עלינו לעבוד "לשמה", לשם התורה, להשתמש בה כדי להשתמש במאור שבה שיחזירנו למוטב. ועל ידי המאור, על ידי הכוח הזה, לגדול.
לא מספיק שנשחק כמו תינוקות עם אמא, ואמא תיהנה מאיתנו. המטרה היא לגדול. לכן התורה נקראת "לשמה" ולא "לשמו", כי יש בעסק התורה עניין עוד יותר גדול. יש בעסק התורה עניין לעשות נחת רוח לבורא בצורה הנוכחית בכל רגע ורגע כמו תינוק לאמא, ויש בזה עניין לשמור את עצמנו כדי לגדול על ידי התורה, על ידי המאור המחזיר למוטב.
לכן אומר בעל הסולם: " אלא ודאי, שיש כאן הבנה יתירה" מדוע הלימוד הנכון נקרא "לשמה" ולא "לשמו", לא לשם הבורא אלא לשם תורה. " שהרי הלשון מוכיחה, שתורה לשמו, שפירושו לעשות נחת רוח ליוצרו, אינו מספיק עדיין, אלא שצריך עוד שיהיה העסק לשמה, שפירושו לשם התורה, וזה צריך ביאור".
שאלה: בעל הסולם מבדיל בין "לשם שמים" ו"לשם התורה". איך זה מתיישב עם האִימרה ש"ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא"?
בעל הסולם אומר ש"לשם התורה" זה דבר גדול יותר מאשר לשם הבורא. "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא" זו פעולה, שאדם צריך לעשות בתוכו, כדי לכָוֶון את עצמו נכון למטרה. המטרה שצריכה להיות מלפניו, במרחק מסוים ממנו, היא להגיע "לשמה", ולא "לשמו". כי "לשמו" אדם עושה בכל רגע.
אדם שנמצא במצב כלשהו, בדרגה רוחנית מספר שלושים ושש למשל, עושה נחת רוח לבורא. במה? בכך שהוא נמצא בדרגה הזאת, והכוונה שלו היא "על מנת להשפיע" (שרטוט 1). לכאורה נדמה שהוא לא צריך לעשות יותר, כמו תינוק שלא צריך לעשות יותר מאשר לשחק עם אמא. היא לא דורשת מהתינוק יותר. מה שהוא עושה, קדוש בשבילה.
שרטוט 1
אבל אומרים לאדם שאם הוא יישאר בדרגה שלושים ושש, זה לא מספיק. כי האדם צריך לעלות עד גמר התיקון. זאת אומרת, האדם צריך להשתמש כל פעם במאור של התורה שיחזירו למוטב. ו"מוטב" נקרא שאדם מגיע לבורא ממש (שרטוט 2). לא לעשות נחת רוח כשהוא קטן, כמו תינוק לאמא, אלא להיות כמוהו, כמו הבורא. אז למה אומרים "תורה לשמה", למה "לשם התורה"? כי לשם זה ניתנה התורה. כי המאור שבה מחזירו למוטב.
שרטוט 2
כל אחד יכול לפרש זאת לעצמו במילים אחרות. העיקר הוא ש"לשמו" אדם עושה גם במצבו הנוכחי, בדרגה שבה הוא נמצא. ואילו "לשמה" נקרא שהאדם כל הזמן מתקדם עד שמגיע לדבקות, כי הוא כל הזמן עובד לשם התורה (שרטוט 3). כי המאור שבה מחזירו למוטב. הוא משתמש בתורה כל הזמן. הוא עובד לשֶם המטרה שהיא ניתנה.
שרטוט 3
אות ל"ט
והענין הוא, כי נודע, ששם התורה הוא "תורת חיים", כאמור כי "חיים" הם למוצאיהם וגו' (משלי ד' כ"ב). וכן הוא אומר, כי לא דבר ריק הוא מכם, כי הוא חייכם וגו' (דברים ל"ב מ"ז), וכיון שכן, הרי פירושה של תורה לשמה, אשר העסק בתורה ומצוות מביא לו חיים ואריכות ימים, כי אז, התורה היא כשמה.
ומי שאינו מכוון את לבו ודעתו לנאמר, נמצא שהעסק בתורה ומצוות, מביא לו את ההיפך מהחיים ואריכות הימים חס ושלום, דהיינו לגמרי ש"לא לשמה", שהרי שמה הוא "תורת חיים", והבן.
ודברים אלו, באים מפורשים בדברי חז"ל (תענית ז' ע"א), כל העוסק בתורה שלא לשמה, תורתו נעשית לו סם המות. וכל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים.
אמנם דבריהם אלו צריכים ביאור, להבין, איך, ובמה, נעשית לו התורה הקדושה לסם המות. המעט הוא, שמתיגע לריק ולבטלה, ואין לו שום תועלת מטרחתו ויגיעתו, חס ושלום, אלא עוד, שהתורה והעבודה עצמה, נהפכת לו לסם המות, שדבר זה מתמיה מאד.
נתאר למשל אדם, שנמצא במצב מסוים, לא חשוב איזה (שרטוט 4). מתוך החיים הוא כבר הבין שהוא נמצא בייסורים ושיש מטרה כלשהי לחיים. בעיקר הוא חושב על היציאה מהייסורים. נניח שהוא התגלגל עוד, ומצא שהיציאה מייסורים היא על ידי התורה. הוא מתחיל לעסוק בתורה, ולמשוך על עצמו כוח מסוים. בתורה יש מאור, אור עליון (שרטוט 4). ואם אדם עוסק בה, הוא מושך על עצמו את ההארה הזאת.
המקובלים אומרים שהאור הזה מגיע אל האדם תמיד. אלא שהוא יכול לקחת את האדם למעלה, או לקחת אותו למטה. אותו האור יכול להיות "סם החיים" או "סם המוות" (שרטוט 4), לפעול לרע או לטוב. אבל איך זה יתכן? איך יכול להיות שמאותו האור העליון שממנו נברא רק רצון לקבל, יצאו מערכות הקליפה והקדושה? איך יכול להיות שכל הביזיונות, כל הייסורים וכל הרע נעשו מהאור העליון, ובה בעת, למרות שעדיין איננו רואים זאת, המקובלים אומרים שמאותו האור נעשו גם כל הדברים הנפלאים, ההשגות, השלווה, והנצחיות?
השאלה הזאת היא רק דוגמה לכך שאותו האור העליון פועל ככוח, לשני הכיוונים. הכול נובע מאור עליון אחד. על האדם לקחת את הכוח הזה ולעבוד איתו. וכפי שיעבוד איתו,האדם הוא שיקבע, האם האור ייקח אותו לדבקות או למוות.
השאלה היא במה תלוי לאן האור ייקח את האדם.
שרטוט 4
שאלה: המאור שבתורה הוא כמו מתנה, נס, משהו שניתן, ומה אדם נותן בתמורה? מה הוא יכול להחזיר?
את הנקודה הזאת בדיוק, עלינו לברר.
כיצד האדם קובע אם הוא מסובב את מאור התורה שיהיה לו "סם המוות" או שיהיה "סם החיים"? על ידי היחס שלו למאור, כלומר במה הוא רוצה לשלם ומה הוא רוצה שיהיה התשלום. האם הוא רוצה שהתשלום יהיה השפעה, להתעלוֹת מעל הטבע האגואיסטי שלו וכולו להשפיע בפועל, או שהוא רוצה שהמטרה שלו תהיה קבלה (שרטוט 5). שיהיו לו כסף, כבוד, מושכלות, שליטה, כל מה שהוא יכול להשיג בעולם הזה ובעולם הבא, שיבוא לשם ויהיה בטוח שיש לו מה שמגיע לו, כי כל החיים טרח.
שרטוט 5
אז תלוי מה אדם דורש מאותו הכוח, מהמאור. או שהוא דורש שיחזירוֹ למוטב, שזה נקרא השפעה, תכונת הטוב ומיטיב, או שהוא דורש אחרת. ועד כדי כך הוא יכול להיות בפנים, בתוך המחשבות על עצמו, שהוא אפילו לא יודע שהשאיפות והבקשות שלו, הן כל כך לעצמו. מי שנמצא ב"סם המוות" לא יודע שהוא נמצא ב"סם המוות", אחרת היה בורח מזה.
אות מ'
ונבין מתחילה את דברי חז"ל (מגילה ו' ע"ב), שאמרו, יגעתי ומצאתי, תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן. שיש להקשות על הלשון יגעתי ומצאתי, שנראים כתרתי דסתרי אהדדי [כסותר את עצמו] , שהרי "יגיעה" היא ענין עבודה וטורח, שנותנים במחיר כל קנין רצוי, שבעד קנין חשוב נותנים יגיעה מרובה, ובעד קנין פחות נותנים יגיעה מועטת. והיפוכה היא "מציאה", אשר דרכה לבא אל האדם בהסח הדעת לגמרי, בלי שום הכנה של טורח ויגיעה ומחיר. ואם כן איך תאמר יגעתי ומצאתי, ואם יגיעה יש כאן היה צריך לומר יגעתי וקניתי או יגעתי וזכיתי, וכדומה, ולא "יגעתי ומצאתי".
על העסק בתורה כתוב "יגעתי ומצאתי". בעל הסולם מציג בפנינו שאלה: למה האדם נותן יגיעה, ולתוצאה ממנה הוא קורא מציאה. לא קניה ולא קבלה במתנה, אלא כמו שחז"ל מגדירים זאת, מציאה, אבל על ידי יגיעה.
האדם נותן יגיעה בכל מה שהוא יכול, כי הוא לא יודע לקראת מה הוא הולך, הוא תמיד הולך מהסתר לגילוי, ובכל זאת נותן יגיעה. אולם אם בסוף היגיעה הוא מגלה משהו שהוא לא ציפה, אז כנראה שהוא טעה. הוא חיפש, התייגע למצוא בחושך, ופתאום הוא גילה משהו, שלא אותו הוא התכוון לגלות, משהו שהוא לא ראה מראש. לא לשם זה הוא יצא לחפש. אלא, ברגע שהתמלאה הסאה של היגיעה, הוא גילה את המציאה – שדווקא אותה הוא היה צריך למצוא.
הבעיה במשפט "יגעתי ומצאתי תאמין", היא משום שאנחנו נמצאים בהסתרה. לא יתכן שבזמן הימצאותו בחושך, האדם יראה את התוצאה, לאן הוא רוצה להגיע, לאן הוא צריך להגיע. מדובר על תכונות ומצבים שלא קיימים באדם, בטבע שלו. האדם צריך להחליף דרגה, לקבל תיקון ושדרוג, כדי לראות, להרגיש, להבין ולתפוס את התכונות והמצבים האלה כמציאות כלשהי. אין בו את התכונות והמצבים האלה. לכן מדובר על יגיעה. כמו תינוק או ילד, שכּל הזמן נמצאים בפעולה. ואחרי היגיעה יש מציאה.
האם יש קשר בין יגיעה לבין מציאה? ודאי שיש. כל פעם, לפי מיטב הבנתו, האדם משתוקק לדבקות בבורא, למצב הרוחני, המשפיע, המנותק מהטבע האגואיסטי. כל פעם מחדש הוא רוצה לפרש מהי דבקות בבורא, לבנות את עצמו על פני הכבדת הלב שלו בשעה שהוא שוכח, כשהוא לא רוצה, כשהוא נמצא בכל מיני חרדות, פחדים, ייאוש ובלבולים. המחשבות שלו לוקחות אותו לכל מיני כיוונים. שוב ושוב הוא צריך לחזור מעל המחשבות שתופסות אותו ורוצות למשוך אותו אחורה, ולהצדיק אותן כמחשבות שנשלחות על ידי הבורא. מעל המחשבות האלה, הוא צריך להתקשר אל הבורא ולהודות ששלח לו אותן, כי בכך הבורא האיר לו את הדרך במקצת. כּל מחשבה זרה או רצון זר זה לא מכשול, אלא "עזר כנגדו". כך האדם הולך ומתקדם, עד שלפתע הוא מוצא.
מה הוא מוצא? מה שהאדם מוצא, זו תמיד הפתעה. הוא אף פעם לא יודע את המצב שיתגלה. מי שכבר מנוסה בלימוד חוכמת הקבלה, יודע שגם לירידה וגם לעליה יש תמיד טעם חדש, שאי אפשר לצְפות מראש. לכן "יגעתי ומצאתי" זו הדרך של לומדי חוכמת הקבלה, ולא משהו חד פעמי. זו התקדמות הדרגתית, תמיד ב"יגעתי ומצאתי".
אבל בעל הסולם רוצה להסביר יותר. הוא רוצה להסביר מה הקשר בין המילים "יגעתי ומצאתי". למה חייבת להיות יגיעה ולמה התוצאה מהיגיעה חייבת להיות דווקא מציאה ולא קניה או כל דבר אחר. למה כתוב "יגעתי ומצאתי תאמין". למה על האדם שלא התייגע ומצא, או שהתייגע ולא מצא, כתוב אל תאמין, ורק על "יגעתי ומצאתי" כתוב תאמין. למה במקרים אחרים שבהם האדם לא מגיע למציאה, זה לא אומר שהוא גם לא התייגע, וכן הלאה. את כל הדברים בעל הסולם מסביר בהמשך דבריו. זו המציאות שלנו, ההליכה שלנו במדרגות הרוחניות.
שאלה: לפי השרטוט [שרטוט 4] נראה שאדם שמרגיש ייסורים נמצא בדרך הלא נכונה, כלומר לומד ש"לא לשמה".
בשרטוט הזה רצוני לומר דבר אחד בלבד, שהוא קשור לטקסט שקראנו בעת שציירתי. יש אדם ויש לו ייסורים. הייסורים האלה הם כמו הבסיס שלו, כמו היסוד שלו, מהם הוא מתחיל לחפש. אחרי כל החיפוש שלו, הוא מוצא תורה ואפילו את חוכמת הקבלה. לא חשוב איך קוראים לה, אבל למצוא אותה זה לא פשוט. ואז הוא מבין שאם הוא ילמד תורה, הכוח הזה יקדם אותו.
בנקודה זאת מזהירים אותנו חז"ל: אם האדם הגיע על ידי ייסורים לשאלה "מה טעם בחיי" ומצא שעל ידי התורה הוא יכול לשפר את עצמו ולהביא את עצמו למשהו גדול – כל אחד מפרש לעצמו מה זה גדול, ובכל רגע התמונה משתנה – עליו לדעת שכעת, כשהוא נמצא עם התורה, זהו רגע מסוכן.
על ידי שימוש נכון בתורה הוא יכול לעלות בסולם המדרגות עד גמר התיקון, עד היכל המלך. הכול לפניו. אלא שבאותה התורה, באותם הספרים, אפילו בספרי קבלה, האדם יכול לעשות שימוש לא נכון. זה נקרא "סם המוות". ולא חשוב מה אדם לומד: מישנה, גמרא, שולחן ערוך, או קבלה. זה תלוי בכוונת האדם, אם היא נכונה או לא, כלומר לֵמה הוא צריך להגיע בדיוק. לכן האדם צריך לבדוק את עצמו.
השאלה היא האם האדם מסוגל לבדוק את עצמו, האם יש לו כלים לכך, על ידי איזה אמצעים הוא מגיע לבדיקה כזאת? הוא צריך לעשות את הבדיקה הזאת לפני שהוא משתמש בתורה, אחרת יהיה מאוחר. יש לו גלולה אחת עם "סם החיים" ואחרת עם "סם המוות". הגלולות זהות, ושתיהן נקראות "תורה". איזה גלולה האדם לוקח? לפני שהוא משתמש בגלולות האלה, הוא צריך לברר .
אות מ"א
והנה איתא בזוהר, על הכתוב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי , שאלו על זה היכן מוצאים את השם יתברך".מי שרץ אחרי הבורא, מי שרוצה לגלות אותו, מוצא אותו. צריכים לחזר אחרי הבורא, אבל מי שמתְמיד בזה, מוצא אותו. ואמרו שאין מוצאים אותו יתברך, אלא בתורה. וכן אמרו על הכתוב, אכן אתה אל מסתתר, אשר הקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו בתורה הקדושה, מחפשים אותו בתורה, מוצאים אותו בתורה והוא גם מסתתר בתורה. הכול בתורה, שם כל ה"עסק" שלנו.
ויש להבין דבריהם ז"ל כראוי, כי לכאורה הקדוש ברוך הוא מוסתר רק בדברים ודרכים הגשמיים, ובכל הבלי העולם הזה שהם מחוץ לתורה, ואיך תאמר את ההיפך אשר רק בתורה הוא מסתיר את עצמו.מובן לנו שעל ידי התורה באים לגלוֹת את הבורא, ולא להסתיר אותו. אז ככל שהאדם ילמד יותר, הבורא יתגלה לו יותר או יסתתר ממנו יותר?
גם המובן הכללי, שהקדוש ברוך הוא מסתיר את עצמו באופן שצריכים לבקשו, הסתר זה למה לו. וכן "כל מבקשי אותו ימצאוהו", המובן בכתוב, וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי, צריך להבין היטב, דבר הביקוש הזה, ודבר המציאה הזו, מה הם, ולמה הם.
עלינו לברר למה הבורא משחק איתנו משחק, שבו ככל שאנחנו מחפשים אותו, הוא מסתתר. מה זאת אומרת, שבתורה הוא מסתתר. באיזו צורה צריך לרוץ ולגלות אותו, כך שקודם כל נגלה שהוא נמצא, אבל מסתתר. צריך לברר באיזה צורות הוא מסתתר ומאחורי מה, ואיך לגלות אותו מתוך גילוי הכיסויים שמאחוריהם הוא מסתתר. זה התהליך שאנחנו צריכים ללמוד, ואז מגיעים למציאה.
זו האומנות של גילוי הבורא לאדם. את האומנות הזאת כל אחד צריך ללמוד. כי זו חובתו של כל אחד, לגלות את הבורא שלו.
נקווה שנצליח.
[1]משלי כב, ו.
[2] ויקרא יט, יד: "לפני עיוור לא תתן מכשול".
[3]סוכה דף נב ע"א. להסבר ראה ר' יהודה אשלג, "ויבן ערי מסכנות", מאמר פו, בתוך שמעתי, ערך ר' מיכאל לייטמן (בני ברק: בני ברוך, 1998).
[4]הרב אליהו אליעזר דסלר (1953-1892).
[5]אבות א, יא.
[6] ר' יהודה אשלג, "מאמר החרות", בתוך: קבלה למתחיל, עמ' 201.