פרק ד'
לו*) והנה אחר שבארנו דרושי העגולים והיושר בקצרה בסדר התלבשותכל העולמות. צריכים אנו לבאר עתה עד היכן הגיע התפשטות רגלי א"ק דיושר שבכל עולם ועולם. והנה מוכרח הוא, כי קו הישר יהיה דבוק ממש
לג) כי מקום בי"ע הוא אחורי הנקודים של העגולים וכו' וכאן נראה להיפך כי מקום בי"ע הוא למטה בחלל: הוקשה לו להרח"ו ז"ל, כי נודע מכל הדרושים של האריז"ל, אשר מקום בי"ע הוא מתחת כל עולם הנקודים, וכאן שמע כי העגולים של הנקודים מסבבים מתחת רגלי א"ק, ונמצא שכל ג' עולמות בי"ע עומדים בחלל מתחת רגלי א"ק, דהיינו מתחת לעגולים דנקודים הסובבים לרגלי א"ק.
*) מבוא שערים ש"ב ח"א פ"ג.
אמנם זה הוקשה לו מטרם שראה את הקונטרס הגדול דא"ק, שהיה סבור אז שלא יצא כלל בחינת יושר בנקודים אלא רק עיגולים בלבד, ולא יצא היושר רק במ"ה החדש. וא"כ, אם נאמר שבי"ע עומדים מתחת העיגולים דנקודים, הרי בהכרח שנמצאים בחלל שמתחת רגלי א"ק, וזה לא יתכן מפני כמה טעמים, ולכן תמה כאן ע"ז. אמנם אחר שראה הקונטרס הגדול דא"ק, ראה שגם בנקודים יצאו עיגולים ויושר (כמ"ש בע"ח שער יוד סוף פ"ד ד"ה נסתפק) וא"כ לא קשה מידי, כי מה ששמע שעולמות בי"ע עומדים מתחת הנקודים, היינו מתחת היושר דנקודים, כי יושר דנקודים מתחיל בטבור דא"ק, כמו פרצוף נקודות דס"ג, ומסתיים על נקודת החזה דפרצוף נקודות דס"ג, ושם הופרסה הפרסא שהיא נקודת הסיום החדש דצמצום ב' הנעשה בעולם הנקודים, כנ"ל. ומתחת פרסא זו עד סיום רגלי א"ק דיושר, דהיינו עד הנקודה דעולם הזה, הוא מקום עמידת ג' העולמות בריאה יצירה עשיה, כנ"ל באורך. אבל העיגולים דנקודים שהם המקיפים של הנקודים כנ"ל, הם מתעגלים באמת בחלל שמתחת רגלי א"ק, כמ"ש כאן.
*) ע"ח שער א' ענף ד'.
לז) כי אם נאמר, שרגלי א"ק הם מגיעים ומתפשטים עד למטה בתוך עיגולי עצמו עד סיומם וסופם, נמצא שחוזר ומתדבק עם עיגול הא"ס בחצי התחתון אשר תחת רגלי א"ק, ואם כך הוא, נמצא הא"ס יאיר בו משם ולמטה דרך קו הישר, ולא יהיה בחינת מעלה ומטה משפיעים ומקבלים. וע"כ לא נמשך ראש הקו למטה.
לח) הכלל העולה בקיצור הוא זה. כי רגלי א"ק דיושר הנה הם מתפשטים ונמשכים עד חציים התחתונים של עיגולים דעתיק יומין מצד מטה, באופן, כי עיגולי ע"י מקיפים סביב רגלי יושר דא"ק. אמנם כל שאר הרגלים דיושר, כגון רגלי עתיק ורגלי א"א ורגלי ז"א ורגלי נוקבא, כולם מסתיימים בהשואה אחת, והוא עד חצאי התחתונים של עיגולי א"א מצד מטה. באופן כי עיגולי א"א הם מקיפים וסובבים מתחת כל רגלי הנ"ל כולם.
לח) הכלל העולה וכו' כי רגלי א"ק דיושר הנה הם מתפשטים ונמשכים עד חציים התחתונים של עיגולים וכו' מצד מטה וכו' אמנם כל שאר הרגלים וכו' עד חצאי התחתונים של עיגולי א"א: כבר נתבאר לעיל ההפרש הגדול שנעשה בעולם הנקודים ע"י הצמצום החדש, שהעלה ה"ת לנקבי עינים, ונעשתה נקודת סיום של אור העליון במקום בינה דגוף, ונשארו בכל מדרגה רק ג' כלים כח"ב שבהם אורות נר"ן. ונמצא שיש עתה שתי נקודות סיום: א' היא נקודת הסיום דצמצום ב', שהיא במקום החזה דנקודות דס"ג שלמעלה מעולם הבריאה, ששם הופרסה הפרסא שבין אצילות לבריאה. ונקודת הסיום השניה היא מתחת רגלי א"ק שהיא הנקודה דעוה"ז, בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים. באופן שג' עולמות בי"ע עומדים ממש בין שתי נקודות הסיום הנ"ל, ולפי"ז נמצא המרחק שבין רגלי א"ק לבין רגלי הפרצופין דעולם האצילות שיצאו ע"י צמצום ב', שהוא כשיעור המרחק של ב' נקודות הסיום הנ"ל, דהיינו כפי שיעור גדלם של ג' העולמות בי"ע.
ונודע, שפרצוף ע"י דאצילות שהוא בחינת ראש א' דאצילות, אינו נמנה עםה"פ אצילות, ונחשב עדיין על צמצום א' כמו א"ק, וגם מתפשט בשוה עם רגלי א"ק עד לנקודה דעוה"ז, והוא מניק לפרצופים הנופלים אחר לידתם לבי"ע, בסוד היניקה מדדי בהמה (כמ"ש בתע"ס חלק ח' דף תרמ"א אות מ"ה וע"ש באו"פ).
ולפי"ז יש הפרש גדול בין עיגולים דע"י לעיגולים דא"א, כי עיגולים דעתיק יומין, המרכז שלהם היא נקודה דעולם הזה, ונבחן סיומם במרכזם, כנודע, אבל עיגולים דכל ה"פ אצילות הבאים מצמצום ב', הרי
לט) אמנם יש בחינת פרצופים שאינם גבוהים קומתם, כגון או"א ששיעור קומתם מהגרון דא"א עד הטבור של א"א בלבד. וכן פרצוף לאה, שהיא מתחלת מהדעת דז"א עד החזה שלו כמ"ש במקומו. ואלו הפרצופים אין רגליהם נוטים עד רגלי א"א כי הם קצרי קומה, וכל אחד יתבאר במקומו בפרטות.
מ) והנה פעם אחרת שמעתי ממורי זלה"ה בענין דרוש תיקון א"א, איך נולד ויצא וינק מב' פרקין תתאין דרגלי עתיק יומין. ושם ביארנו איך ב' פרקין תתאין הנקרא עקביים דע"י הם מתפשטים יותר למטה מרגלי א"אוהם נכנסים בגבול עולם הבריאה כנזכר שם. ואפשר לומר כי לא היה כך אלא קודם תיקון אצילות, ואחר התיקון לא הוצרך לזה, שחזר העתיק לאסוף רגליו למעלה בהשוואה אחת עם רגלי א"א וצ"ע.
המרכז שלהם בנקודת הסיום דאצילות, ששם הפרסא כנ"ל.
וזה אמרו "רגלי א"ק דיושר הנה הם מתפשטים ונמשכים עד חציים התחתונים של עיגולים דע"י מצד מטה" כלומר עד נקודת הסיום דעוה"ז, באופן שהם נוגעים בחצאים התחתונים של העיגולים, כי הנקודה המרכזית עומדת באמצע בין חצאים התחתונים לבין חצאים העליונים, וע"כ הרגלין דא"ק המסתיימים עם נקודת הסיום, נמצאים נוגעים בחצאים התחתונים של העיגולים דעתיק יומין, וז"ש "אמנם כל שאר הרגלים דיושר כגון רגלי עתיק וא"א וכו' כולם מסתיימים בהשואה א' והוא עד חצאי התחתונים של עיגולי א"א וכו' " כלומר, שהם מסתיימים בנקודת הסיום דצמצום ב' שהוא המרכז דעיגולי א"א, שהיא ממש במקום הפרסא דאצילות, כנ"ל, וכיון שנוגע בהכרח בנקודת הסיום של זה המרכז, נמצא שנוגע ג"כ בחצאים התחתונים דעגולי א"א. כנ"ל.
ומה שמחשב גם את רגלי עתיק שהם מסתיימים בנקודת הסיום דצמצום ב', דהיינו בחצאים התחתונים דא"א, אע"פ שבאמת הוא נמשך עד לנקודה דעוה"ז ומסתיים בשוה עם רגלי א"ק כנ"ל. הענין הוא, כי הגם שמבחינת פרצופו עצמו הוא נמשך עד לנקודה דעוה"ז, אמנם הפרסא שולטת עליו שלא יעבור מהארת אצילות לעולמות בי"ע, וע"כ מבחינה זו, דהיינו מבחינת אצילות דעתיק יומין, נמצא מסתיים בשוה עם כל רגלי ה"פ אצילות, ומבחינת הארת בי"ע הוא נמשך עד לנקודה דעוה"ז בשוה עם רגלי א"ק, שז"ס הב' שלישין תתאין דעתיק העודפים ויוצאים מתחת הפרסא דאצילות, ונמשכין לבי"ע בסוד דדי בהמה. (עי' תע"ס חלק ח' דף תרמ"א אות מ"ה).
מ) ואחר התיקון לא הצורך לזה שחזר העתיק לאסוף רגליו למעלה וכו': כבר תירצנו קושיא זו בדיבור הסמוך, שמבחינת אצילות הוא מסתיים באצילות אבל הוא מאיר תמיד בבי"ע בב"ש תתאין שלו, אלא שאינו נבחן להארת אצילות, משום שהפרסא מכסה עליהם. ויש לזכור בענין העיגולים, שאין הפירוש עגולים שטחיים, אלא עיגולים כדוריים כעין גלדי בצלים המקיפים זו על זו.
מא*) אמנם דע, כי כל בחי' ה"פ שבכל עולם ועולם הנ"ל, הנה כל אחד כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים, וצריך המעיין לחקור על ניתוח אברים שבכל פרצוף ופרצוף, איך יפגשו אבר פרצוף זה באבר פרצוף המלביש אותו, כי אין כל הפרצופים עומדים בשוה ובקומה א'. ונמצא כי ראש המלכות דעשיה נפגשה בתחתית העקב דא"ק, וכעד"ז בכל שאר הבחינות לא יכילם העין, כי אם נגולו כספר השמים. וכפי דבוק זה האבר שבזה הפרצוף באבר הפרצוף שכנגדו, לפעמים יפגשו עין בחוטם, ואזן בעקב, וכיוצא בזה לאין קץ.
מב) וזהו ענין חכמת הצירוף כ"ב אותיות א"ב, אלף עם כולם וכולם עם א'. וכיוצא בשאר האותיות, והם הגורמים השינוי שאין לך יום שדומה לחבירו, ואין צדיק דומה לחבירו, ואין בריה דומה לחברתה, וכל הנבראים כולם לצורך גבוה, כי אין יניקת כולם שוה, אף לא תיקון כולם שוה, ותתקן החלבנה בקטורת, מה שלא תתקן הלבונה. לכן היה צריך באלו העולמות טו"ר ובינוני, ובכל אחד מינים לאין קץ.
מג) וזה סוד בהבראם, בה' בראם, כי כל הנבראים היו בחינת ה' פרצופים, הן באצילות הן בבי"ע. וז"ס ה' זעירא, כי כולם יצאו מה' זעירא דמלכות דא"ק, אחר שנתמעטה בסוף ז"ת שלה לבד, ואז היתה ראש להם כנ"ל, לכן נרמזו בה' זעירא.
מג) בהבראם בה' בראם כי כל הנבראים היו בחינת ה' פרצופים וכו' וז"ס ה' זעירא כי כולם יצאו מה' זעירא דמלכות דא"ק: כי מתחילה יוצא פרצוף הכתר, ברת"ס, והוא נקרא הוי"ה פנימאה, הכולל ה' בחינות כח"ב תו"מ, שהם: קש"י וד' אותיות הוי"ה פנימאה זו. ואח"כ מתפשטים ממנה ארבעה לבושים: ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן המלבישים את הוי"ה פנימאה, ואלו ד' הלבושים ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן מתפשטים מד' אותיות של הוי"ה פנימאה: הוי"ה במלוי ע"ב מיוד שלה, ומילוי ס"ג מה' שלה, ומילוי מ"ה מואו שלה, ומילוי ב"ן מה"ת שלה. ואלו ה"פ נוהגים הן בא"ק, והן באצילות בריאה יצירה ועשיה, ועל זה רומז בה' בראם, דהיינו בה"פ כנ"ל.
אמנם כתוב בהבראם עם ה' זעירא, וזה רומז שיש כאן מיעוט באלו ה"פ, והוא, כי הכתוב מדבר בעולמות שיצאו לאחר צמצום ב' דא"ק, שנעשה מיעוט וקטנות באלו ה"פ, כמ"ש הרב לעיל, שב' הספירות ז"א ומלכות נפרדו מכל פרצוף, ולא נשאר בכל פרצוף רק ג' כלים כח"ב שבהם ג' אורות דנר"ן, וחיה יחידה נעשו רק למקיפים, הרי שהחמשה פרצופים נתמעטו ביותר ע"י צמצום ב'. וע"ז רומז הכתיב של בהבראם עם ה' זעירא.
וזה אמרו "כי כולם יצאו מה' זעירא דמלכות דא"ק אחר שנתמעטה בסוף ז"ת שלה" דהיינו כאמור, שכל ד' עולמות אבי"ע, יצאו מצמצום ב' אשר ה"ת עלתה לה"ר ונתמעטו הכלים מב' הספירות ז"א ומלכות, ונתמעטו האורות מחיה יחידה. ונודע שמלכות דא"ק שמטבור ולמטה היא שנתחברה עם ה"ר של נקודות דס"ג, וע"י שניהם יצא צמצום ב', כמ"ש בתע"ס חלק ו' ואין להאריך כאן. וז"ש שכולם יצאו ממלכות דא"ק, ומכחה נבראו שמים וארץ דאצילות.
*) ע"ח ש"ג פ"ב
מד) והנה י"ס דאצילות להיותם לבושים למלכות דא"ק, התחילו בהם הסיגים, ונרמזו באלה המלכים הנזכר בריש אדרא רבה, כי כולם בני מלכים הם. בראשית ברא אלקים, שהיא מלכות דא"ק הנקראת אלקים, ומכחה נבראו שמים וארץ דאצילות.
מה) ומתחילה לא נתקנו עד שיצא הדר מלך הח', שם הוי"ה, הוא תולדותהיסוד דא"ק, מילה שניתנה בשמיני, והוא הדרת פנים זקן, והוליד טיפת הלובן הנק' חסדים, והטיל במ"ן דמלכות שבו, שהיא טפת אודם, ארץ אדום, וכדין עלמין אתתקנו, שהם ז' מלכים הכוללים הי"ס דאצילות, כי הראשון כולל ג"ר, וכדין עלמא אתבסם בזווג יסוד ומלכות דא"ק. וזהו ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים, שיתף רחמים בדין, ואז נתקן האצילות. גם המלכות עצמה דא"ק שהיא ראשית דאצילות, והיא עתיק יומין, נתקנה טיפת אודם שלה, ועליה נאמר באד"ר דקל"ה ע"א, כל רישא דעמא דלא אתתקן איהו בקדמיתא לית עמא מתתקן.
מה) הדר מלך הח' שם הוי"ה הוא תולדות היסוד דא"ק וכו' והוליד טפת הלובן וכו' והטיל במ"ן דמלכות שבו: כי כל העולמות יצאו מתנה"י דא"ק, דהיינו מסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין שנעשה שם, כמ"ש הרב לעיל שיצאו מה' זעירא דא"ק, כמ"ש בדיבור הסמוך. אמנם בע"ס דאצילות הראשונות שיצאו בעולם הנקודים, לא הספיק השיתוף הזה דמדת הרחמים אלא לג"ר דתנה"י דא"ק, דהיינו לג"ר דנקודים המלבישים לג"ר דתנה"י דא"ק, וע"כ רקג"ר יצאו בתיקון קוין, אבל לז"ת דנקודיםלא הספיק השיתוף הזה והם יצאו זה תחת זה בלי תיקון קוין, כמ"ש בשער הנקודים בע"ח, ע"ש. ולפיכך נשברו ז"ת דנקודים ולאנתקיימו אלא ג"ר לבד. אמנם אח"כ ע"י עלית מ"ן מחדש מתנה"י דא"ק לס"ג דא"ק, נעשה השיתוף דמדת הרחמים גם בז"ת דתנה"י דא"ק, ואז נולד ויצא קו מכריע גם בשלישים אמצעים דנה"י דא"ק הנק' יסוד מלך השמיני. באופן שבנקודים לא נתקן תיקון קוין אלא בשלישים עליונים דנה"י דא"ק, שבזה נתתקן יסוד הנוקבא ה' זעירא, כי יסוד הנוקבא הוא בשלישים עליונים דתנה"י. אבל ביסוד דזכר לא היה עוד שום תיקון, כי הוא בחינת שלישים אמצעים דתנה"י, וע"כ ז"ת דנקודים שיצאו ע"י יסוד דא"ק שהשפיע ו' ונקודה לג"ר דנקודים, שהוא בחינת יסוד הנוקבא כנ"ל, הנה הם לא יכלו להתקיים, כי ביסוד דא"ק עוד לא היה תיקון קוין הבא ע"י שיתוף מה"ר בדין, וע"כ נשברו אלו הז"ת, וזה שרומז הרב (באות מ"ד) בראשית ברא אלקים שהיא מלכות דא"ק הנקראת אלקים. כלומר שבנקודים מטרם שנתקן היסוד דא"ק בבחינת השיתוף, לא שלט שם אלא השם אלקים, שהוא בחינת דין. אבל אח"כ כשנעשה עלית מ"ן וזווג חדש לצורך אצילות, וגם בחינת ז"ת דאצילות נתקנו בתיקון קוין, דהיינו בשלישים אמצעים של תנה"י דא"ק, אז יצא הדר שה"ס יסוד דא"ק, והוא שם הוי"ה שהיא מדת הרחמים. כי אלקים יורה על מדת הדין והוי"ה יורה על מדת הרחמים. ונתבאר, שבנקודים לא נתקן אלא יסוד הנוקבא, אבל בעולם אצילות נתקן גם יסוד הזכר. וזהענין עמוק, והוא נתבאר היטב באורך בספרתע"ס חלק י' מתשובה פ"ח עד תשובה צ"ג, ואכמ"ל.
וזהו ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים שיתף רחמים בדין: כי בשיתוף א'
מו) ואין הכוונה ח"ו עליה עצמה, רק על הארת ז"ת שבה המתלבשים בי"ס דאצילות, אך עצמות ממשות ז"ת שבה נשארו למעלה במקומו, רק ניצוצי אורם הם היורדין להתלבש באצילות, ונק' רישא דעמא. ולכן נקרא אנ"י ונק' אי"ן, ודא מלכות דא"ק וכתר דאצילות והבן.
מז) וז"ש באד"ז דרפ"ח, ובג"כ אקרי ע"ק אין, דביה תליא אי"ן בגין דהאי חכמתא סתימאה אקרי אי"ן, דביה תליא, דביה מתפרשין תלת זמנין כו' שהוא חכמה דא"ק, המתלבשת בעתיקא, שהוא כתר דאצילות ואז נקרא אי"ן.
מח) הרי אם ירצה המעיין להעמיק בדברינו אלה, יסתכל, היות א"ס פנימית לעולמות ומקיף כל העולמות, ורגלי קומת א"ק המלביש את א"ס
הנעשה בעולם הנקודים לא נתקיימו שם השמים וארץ שהם ז"ת, משום שיצאו משם אלקים בלבד, דהיינו שהיה חסר תיקון קוין בשלישים אמצעים דנה"י, וז"ת יצאו בלי שיתוף מדת הרחמים בדין, כי בהם לא נשתתפה המלכות בבינה, רק בג"ר דנקודים לבד, וע"כ נשברו הז"ת. וז"ס מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, דהיינו מלכות במקומה בלי שיתופה עם הבינה, וראה שאין העולם מתקיים כי ז"ת נשברו ושמים וארץ לא נתקיימו, ע"כ נעשה זווג חדש שתיקן את השיתוף דמה"ר גם בז"ת שה"ס יסוד דא"ק, כנ"ל, ואז נגלה שם הוי"ה אלקים על הבריאה, בסו"ה ביום עשות הוי"ה אלקים ארץ ושמים ואז נתקיימו, וז"ש "וכדין עלמין אתבסמו".
המלכות עצמה דא"ק שהיא ראשית דאצילות והיא עתיק יומין נתקנה טפת אודם שלה: רומז בזה על המלכות האמיתית דא"ק מטרם שנתמעטה, שהיא בסוד ה' גדולה, ולא
ה' זעירא דהבראם, שהיא עצמה נתלבשה ונתקנה בג"ר דע"י הנקרא רדל"א, ונתקנה שם בסוד הגניזו, שלא להתגלות באצילות זולת בבחינת ה' זעירא, הנקראת טפת אודם. וז"ש שנתקנה טפת אודם שלה, כי מלכות הכלולה בבינה נקראת ארץ אדום, כנודע. ומתיקון רדל"א ואילך, לא נעשה עוד שום זווג על מלכות דבחי"ד שאינה משותפת במדת הרחמים. גם לע"ל לא תתגלה אלא ממקום רדל"א עצמה, בסו"ה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. וז"ס התיקון דרישא דעמא שאומר כאן הרב ואכמ"ל. וכבר נתבאר זה בתע"ס בחלק י"ג.
מח) ורגלי קומת א"ק המלביש את א"ס מבריח עד סיום כל העולמות אבי"ע: היינו רק א"ק הפנימי, הנקרא הוי"ה פנימאה, אבל פרצוף ע"ב דא"ק אינו נמשך עד לעוה"ז, כי הוא מסתיים על הטבור דא"ק הפנימי. וגם פרצוף ס"ג דא"ק, אע"פ שמתחילה היה מתפשט בשוה עם רגלי א"ק הפנימי, מ"מ
מט) והיה עקביים דא"ק מתלבשים בי"ס דעשיה. וכ"א כלולה מק' הרי אלף יומין דחול, כי שם הקלי' כולם. ובהשתלם להזדכך ולהתברר האור מעולם העשיה, שהוא יסוד יעקב, י' עקב. כי הם עשר ניצוצי אורה הניתנין בעקב שהוא עולם העשיה, כי אז בעקבא משיחא הוא א"ק חוצפא יסגא.
בצמצום ב' דא"ק, חזר ועלה למעלה מטבור דא"ק, כנודע. הרי שרק א"ק הפנימי לבד, מתפשט עד סיום כל עולמות אבי"ע. וע"כ מדייק הרב לומר "א"ק המלביש את א"ס" שהוא רק א"ק הפנימי שבתוכו קו א"ס ב"ה כנודע.
מט) עקביים דא"ק מתלבשים בע"ס דעשיה: כבר נתבאר לעיל, כי אע"פ שבצמצום ב' נעשה סיום חדש בתנה"י דא"ק, דהיינו על בחי' החזה דפרצוף זה. מ"מ אין הצמצום הזה נוגע רק אל ע"ס דנקודים וכן אל עולם האצילות, שרק הם נגבלו ע"י צמצום ב', וכלהו רגלים דה"פ אצילות מוכרחין להסתיים על הפרסא, משא"כ א"ק עצמו לא נשתנה כלום, והוא מסתיים בנקודה דעוה"ז כמו מטרם צמצום ב'. וזה אמרו "עקבים דא"ק מתלבשים בי"ס דעשיה" אמנם אין לטעות בזה שהם מאירים שם מבחינתם, כי אין א"ק מאיר אלא לאצילות בלבד, וזו הפרסא שהופרסה בין אצילות לבריאה, ומכסה על אורות דאצילות שלא יעברו לבריאה, הנה היא מכסה גם על עקביים דא"ק שבבי"ע, ובי"ע אינם יכולים לקבל מאורם, רק בחינת אור של תולדה שאין הפרסא מעכבת עליו.
עשר ניצוצי אורה הניתנין בעקב שהוא עולם העשיה: זהו מטעם המלכות שנגנזה ברדל"א, ואריך אנפין לא יצא אלא בט' ספירות בחוסר מלכות. (כמ"ש הרב בע"ח בשער א"א פ"ב ובתלמוד ע"ס חלק י"ג אות י"ט וכ' ע"ש). היינו מלכות דצמצום א' שנגנזה ברדל"א כנ"ל, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. וז"ס ג' הרישין שאומר הזוהר, אשר רדל"א נתקן בסוד דא לעילא מן דא, וא"א נתקן בסוד דא לגו מן דא. כי מלכות האמיתית דא"ק אינה משמשת כלום באצילות, ונגנזה ברדל"א, וע"כ הוא נתרחק מלהאיר באצילות, כי נפרש מהם בסוד דא לעילא מן דא, כי הוא נסתלק לעצמו לעילא ואינו מאיר כלל באצילות, וע"כ יצא א"א בחוסר מלכות. ונודע, שיש ערך הפכי בין כלים אל אורות, כי חסרון מלכות פירושו שחסר אור הכתר שהוא יחידה, כי אז עולה החכמה בכלי דכתר ובינה בכלי דחכמה וכו' עד שאור המלכות בכלי דיסוד, ע"ד שביאר הרב בע"ב דא"ק בע"ח בשער מטי ולא מטי.וז"ס שא"א נתקן דא לגו מן דא, כלומר אור חכמה בכלי דכתר, שז"ס ב' הרישין: כתרא, ומו"ס, שהם דא לגו מן דא.
ונודע, שז' מלכין דנקודים היו מתפשטין עד לעוה"ז, דהיינו עד סיום כל בי"ע, כיע"י הארת ע"ב ס"ג חזרה וירדה ה"ת מנקבי עינים אל מקום הפה דג"ר דנקודים, ואז בקעו וביטלו הפרסא הנעשתה מהסיום החדש, כי שמשו עם בחינת מלכות דא"ק מן צמצום א', כמ"ש בתע"ס חלק ז'. וע"כ נשברו ונפלו לקליפות.
נ) ואח"כ יעמדו רגליו על הר הזיתים, דכתיב ועמדו רגליו וגו', וישתלם קומתו, ועליו נאמר הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. ישכיל מעשיה, בסוד ונחמד העץ להשכיל עץ הדעת. ירום מיצירה. ונשא מבריאה. וגבה מאצילות. מא"ד אותיות אדם, הוא א"ק, אז יבוא משיח בע"ה, ומחת לצלמא על רגלוהי, הם הקליפות שכנגד ג' עולמות בי"ע.
נא) כי על האצילות נאמר אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן.
ובעולם התיקון שחזרו ונבררו הכליםמן קליפות בי"ע, המה לא נבררו רק מן ט"ס הראשונות, דהיינו מבחינת ט"ס דא"א, אבל מבחינת המלכות דז' המלכים לא יכלו להתברר, מחמת שאין כלל זווג על מלכותזו, כי נגנזה ברדל"א, בסוד דא לעילא מן דא, כנ"ל, ולפיכך נמצא שבכל משך שיתא אלפי שני, דהיינו מטרם שיתגלה הזווג על המלכות דרדל"א, בסוד אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, נמצאים נשארים הכלים דבחינת מלכות דז' המלכים תוך הקליפות דעולם העשיה. וזה אמרו "עשר ניצוצי אורה הניתנים בעקב שהוא עולם עשיה" דהיינו עשר ניצוצין של המלכיות דז' המלכים, התקועים תוך הקליפות, שאי אפשר כלל לברר אותם קודם גמר התיקון.
וזה אמרו "ובהשתלם להזדכך ולהתברר האור מעולם העשיה וכו' יעמדו רגליו עלהר הזיתים וכו' וישתלם קומתו" דהיינו בגמר התיקון, אחר שיושלמו להתברר כל בחינות הרפ"ח ניצוצין, ואז יתבררו ג"כאלו עשר ניצוצי אורה הניתנין בעקב, כי אז תתגלה המלכות דא"ק שהיא ה' גדולה, דהיינו מלכות דצמצום א', וייעשה עליה הזווג דרדל"א, אשר קומת זווג זו, תברר ותעלה את עשר ניצוצי אורה הניתנים בעקב, כי יתבטל צמצום ב' עם הפרסא שבין אצילות אל בריאה, ויתפשטו אז רגלין דכל ה"פ אצילות, עד הנקודה דעוה"ז בשוה עם רגלי א"ק, שז"ס מטי רגלין ברגלין, כי רגלין דפרצופי אצילות ימטו לרגלי א"ק, ואז יבא משיח בע"ה, ומחת לצלמא על רגלוהי.
נ) יעמדו רגליו על הר הזיתים וכו' וישתלם קומתו: ענין יעמדו רגליו, פירושו, שיתגלו רגליו על הר הזיתים, כמ"ש להלן באות נ"ב, "בהגלות רגלי א"ק על הר הזיתים". כי עתה אע"פ שעומד שם, כנ"ל, מ"מ הוא אינו מגולה, כי הפרסא המכסהעל בי"ע למעלה תחת אצילות, מכסה גם על רגלוהי דא"ק, כנ"ל. אלא בגמר התיקון, אחר שיתבטל צמצום ב', והעולמות יהיו זכאים לקבל ממלכות דצמצום א', הרי הפרסא שבין אצילות לבי"ע תתבטל, ורגלין דה"פ אצילות יתפשטו עד נקודה דעוה"ז על הר הזיתים בשוה עם רגלי א"ק, וישובו בי"ע להיות אצילות, וב"ן שנעשה ע"י צמצום ב', ישוב להיות ס"ג דא"ק, ומ"ה החדש הנעשה ע"י צמצום ב', ישוב להיות ע"ב דא"ק. ואז יתגלו ויאירו רגלין דא"ק, בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים.
ומ"ש "וישתלם קומתו" הענין הוא, כי כל העולמות באו רק להשלים את תנה"י דא"ק. כי בעת שיצא ראש וגוף דא"ק הפנימי, הנקרא הוי"ה פנימאה, נעשתה הסתלקות אורות בגוף שלו, דהיינו מפה דראש עד סיום רגלין. (כמ"ש בע"ח ש"ז פ"א). ואז יצאה התפשטות ב', הנקראת פרצוף ע"ב דא"ק, וחזר ומילא את הגוף דא"ק הפנימי עד הטבור. אמנם בהתפשטותב' זו נסתלקו ג"כ האורות מן הגוף שלו, ויצא אז פרצוף ס"ג דא"ק וחזר ומילא את הכלים דגוף דע"ב דא"ק שנתרוקנו מאורותיהם הקודמים, (כמ"ש הרב בשער מטי ולא מטי. ועי' בתע"ס בחלק ה') ומתחילה נתפשטו רגלי ס"ג הזה בשוה עם רגלי א"ק, אבל בעת צמצום ב' נתעלה גם הוא עד הטבור דא"ק, ונמצא שאלו ב' המילוים ע"ב וס"ג, מילאו את הגוף דא"ק הפנימי רק עד הטבור לבד, ומטבור ולמטה נשאר הגוף דא"ק הפנימי בבחינת הסתלקות א' כבתחילה. ולפיכך יצאו במקום הזה שמטבור ולמטה ד' עולמות אבי"ע, כדי למלאות חסרון האור אשר שם במקום הזה, הרי שמטרם שישתלמו העשר ניצוצי אורה שבעקב דעשיה הנ"ל, אין קומתו של א"ק הפנימי נשלמת, כי המילוי דמטבור ולמטה, תלוי בשלימות דאבי"ע. וז"ש "ואח"כ יעמדו רגליו על הר הזיתים וישתלם קומתו" כי אין קומתו נשלמת אלא אחר שישובו בי"ע להיות אצילות, והם ימלאו את הטבור ולמטה דא"ק הפנימי, עם אורות דאצילות. וז"ש "ועליו נאמר, הנה ישכיל עבדי וכו' ישכיל מעשיה, ירום מיצירה וכו' אז יבוא משיח" כלומר, אחר שיתעלו בי"ע להיות אצילות, שאז ישוב אצילות להיות כבחינת א"ק, דהיינו צמצום א', כנ"ל, אז יושלם א"ק הפנימי עם אורות דאבי"ע, וז"ש "מא"ד אותיות אדם שהוא א"ק הוא ישכיל וירום ונשא וגבה מאבי"ע", כמבואר, שימלאו את הטבור ולמטה שלו כנ"ל, ואז יתגלה אור היחידה בעולמות שהוא משיח כנודע. והבן, כאכמ"ל.
והבריאה היא רישא דדהבא, כי היא בחי' זהב, מצפון זהב יאתה, שהיא בינה עלמא דאתכסיא המתלבשת ומקננת בבריאה כנ"ל. וקלי' דיצירה כסף ונחושת. וקלי' דעשיה פרזלא וחספא, והיא אבן מלכות האחרונה שבכל העולם, הוא עקב א"ק ואתה תשופנו עקב. בהאי אבן רציץ מוחא דנחש, ומחת לצלמא על רגלוהי שבעשיה.
נב) ואז שמים דעשיה וארץ דעשיה נאמר עליהם, שמים כעשן כו', והארץ כבגד תבלה, כי בהגלות רגלי א"ק על הר הזתים, אשר בתוכם הא"ס מתלבש כנ"ל, ואז יהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור ז' הימים הראשונים, ז"ת דמלכות דא"ק כנ"ל, הנקרא ע"י דאצילות.
נב) אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור ז' הימים הראשונים ז"תדמלכות דא"ק הנקרא עתיק יומין דאצילות: פירוש, כי ישובו להיות החמה והלבנה בסוד שני המאורות הגדולים, בקומה שוה עד הכתר פב"פ, שה"ס מדרגה הז' שכתב הרב (בע"ח שעד ל"ו פ"ב) ע"ש. דהיינו, שנוקבא דז"א תעלה עם ז"א לקומת ג"ר דא"א, ולבחינת התכללות לבחינת הזווג בג"ר דעתיק, (כמ"ש בתע"ס חלק ט"ו תשובה ז') עש"ה. ואז ילביש ז"א כל קומת ז"ת דעתיק הנמשכים בשוה עם רגלי א"ק עד לנקודה דעוה"ז, כנ"ל אות נ' ד"ה יעמדו, כי הפרסא דצמצום ב' תתבטל לגמרי כנ"ל.