אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / בית שער הכוונות / פרק י'
הרב יהודה אשלג

פרק י'

קלה*) ובזה יובן ענין אדה"ר שהיה לו ב' נשים א' נקרא לילית וב'היא חוה. והענין, כי אדה"ר הוא דמיון ז"א, וז"א יש לו ב' נקבות לאה ורחל. וכבר ביארנו כי לאה היא דינין קשין מאד מפני שהיא אחורים של אמא, ועוד שהיא למעלה במקום הסתום, אבל רחל היא נמתקת כי היא במקום הגלוי של החסדים.

קלו) והנה ז"א נקרא אדם, כי הוא סוד מ"ה שהוא הוי"ה דמילוי אלפין ועוד שהיא למעלה במקום הסתום אבל גימטריא מ"ה, ואד"ם. ונודע כי פשוט של הוי"ה הוא העיקר, כי המילוי הוא בחי' נקבה, לפי שכולה דינין, ומילוי גימטריא אלקים. וגם נקרא מילוי, מפני שכל כח הנוקבא ועצמות אורותיה וכחותיה כולם גנוזים תוך הז"א, כי עטרא דגבורה הוא תוך ז"א ואח"כ יוצא חוץ ממנו.

קלה) לאה היא דינין קשין מאד מפני שהיא אחורים דאמא: כי היא בחינת האחורים דאו"א עלאין דנקודים אשר נתבטלו ונפלו למקום זו"ן בעת שבירת הכלים. ומתוך שג"ר דאו"א אלו נגנזו ברדל"א, כנ"ל בדיבור הסמוך, ע"כ אין תיקון לאחורים שלהם שיחזרו ויעלו לאו"א כמו שהיו בעת הנקודים, מטרם גמר התיקון, דהיינו אחר שתתגלה המלכות דצמצום א' שנגנזה ברדל"א, כי אז תחזור ותתגלה קומת הסתכלות עיינין דנקודים באצילות, והאחורים שנפלו למקום זו"ן יתחברו שוב באו"א כמקודם לכן בעת גדלות דנקודים. ואלו האחורים נקראים בשם לאה, וע"כ תיקונה הוא רק בז"א, דהיינו במקום הנפילה, שהיא נתקנה כאן להיות נוקבא דז"א, כי כל תיקונה הוא רק ממנו, כל עוד שלא תוכל לחזור למקומה לאו"א עילאין. ועי' בע"ח של"ז פ"ד.

וזה אמרו "לאה היא דינין קשין מאד מפני שהיא אחורים דאמא" כי אין תיקון לדינין שלה בכל שתא אלפי שני, כי היאאינה מתתקנת אלא בזווג דמוחין עילאין דחיה בסוד הדעת הממשיך ג"ר דחיה, שהוא בחינת ג"ר דנקודים. וע"כ נבחנת בסוד דינין קשין מאד.

רחל היא נמתקת כי היא במקום גלוי של חסדים: טעם ב' הזה תלוי בטעם הראשון הנ"ל בדיבור הסמוך, כי המוחין דחיה הנמשכין ע"י הזווג דיסוד דגדלות דנה"י דחיה, אינם יכולים להתגלות מחזה ולמעלה דז"א אלא רק מחזה ולמטה דז"א, באופן שאפילו בעת שיש לז"א מוחין דחיה, הוא נשאר בחסדים מכוסים מחזה שלו ולמעלה, והארת חכמה בחסדים הנקראת גילוי של החסדים, הם רק מחזה ולמטה כנודע. וז"ש, לפי שלאה נתקנה להיות לנוקבא רק מחזה ולמעלה דז"א, ששם אין הארת חיה מתגלית, ע"כ עוד הדינין שלה מזמן ביטול הג"ר דאו"א שורים בה, בלי תיקון. אבל פרצוף רחל, שהיא בחינת הנוקבא דנה"י שלו שמחזה ולמטה, הרי יש לה ממקום הגילוי של מוחין דחיה, והארת חיה מבטלת כל האחיזה של החיצונים לגמרי, וע"כ היא נמתקת לגמרי. משא"כ לאה אינה נמתקת רק במוחין דנשמה המאירים מחזה ולמעלה, כי גילוי הארת חיה אינה נוהגת בה, כנ"ל, וע"כ נחשבת לבלתי נמתקת לגמרי.

קלו) המילוי הוא בחינת נקבה לפי שכולה דינין: ד' אותיות הוי"ה הפשוטה, רומזות על עצמות הספירות שבמדרגה, דהיינו מבחי' הע"ס דאו"י שבהם. והמילוי של ד' האותיות רומז על בחינת המלכות והמסך שבכל ספירה שעליהם נעשה הזווג דהכאה, המעלה או"ח ומלביש לע"ס דאו"י. ומצד אחד אותיות הפשוטות יותר חשובות, להיותם עצמות הספירות ועיקר של הפרצוף. ומצד אחד המילוי יותר חשוב, להיותו מודד קומת הפרצוף, כי אין האו"י מאיר בפרצוף אלא לפי שיעור האו"ח העולה: שבמילוי ע"ב עולה או"ח עד חכמה, וע"כ יש בפרצוףאור החכמה, ובמילוי ס"ג עולה או"ח ומלביש רק עד הבינה, וע"כ המדרגה ההיא בקומת בינה בלבד, והיא חסרה מאור החכמה, וכו' עד"ז. והוא מטעם שאין השגה באור בלי כלי, וע"כ אע"פ שיש ע"ס דאו"י בכל מדרגה, מ"מ אינה מקבלת אלא לפי קומת הלבוש, שהוא האו"ח, וע"כ נבחן המילוי לבחינת נקבה ודינין, כי המלכות והמסך שבה היא בחינת נקבה ודינין, כנודע. וזה נתבאר באורך בספר תע"ס בחלק ג'. וכן בהסתכלות פנימית בחלק ב'.

*) ע"ח ח"ב של"ח פ"ב.

 

קלז) באופן, כי הנוקבא היא מילוי של הז"א, כי מילוי הוא בסוד העיבור הממלא תוכיות בטן אמו. לכן המילוי הוא בחי' נוקבא. והנה מילוי שם מ"ה גימטריא י"ט, אחר שתסיר אותיות פשוטות שהוא גימטריא כ"ו, נשאר מילוי גימטריא י"ט, גימטריא חו"ה.

מפני שכל כח הנוקבא ועצמותאורותיה וכחותיה כולם גנוזים תוך הז"א וכו' ואח"כ יוצא חוץ ממנו: פירוש, כי בעת שז"א משפיע לנוקבא, הנה נעשה זווג דהכאה בז"א עצמו בבחינת עיטרא דגבורה שלו, שהיא הנוקבא שבגופו עצמו, ויוצאת קומה לפי שיעור האו"ח שנוקבא שבגופו מעלה בו, ואח"כ הוא משפיע קומה זו, כמות שהיא מלובשת באו"ח, אל הנוקבא הנפרדת שלו רחל, ונמצא שכל המוחין של הנוקבא היא בחינת מילוי בלבד, שהריהזווג נעשה תוך ז"א, והיא נוטלת הקומה מן המוכן, כנ"ל. וזה טעם ב' שבחינת המילוי הוא נוקבא. וזה סובב ביחוד על מ"ש להלן, שהנוקבין לאה ורחל מרומזות באותיות המילוי של הוי"ה דמ"ה של הז"א. אמנם טעם הא' הוא על כל המדרגות כולם דכורין ונוקבין.

קלז) המילוי הוא בסוד העיבור הממלא תוכיות בטן אמו: רומז בזה שכל תחתון הוא בחינת המילוי של פרצוף העליון ממנו, להיותו יוצא מעיבור דעליון. וזהו ענין ארוך, וצריכים לזכור כל מה שביאר בסוד הסתלקות והתפשטות ב' אצל פרצופי א"ק, ונתבאר היטב בתלמוד עשר ספירות בחלק ד' ובחלק ה', ונבאר כאן בקיצור נמרץ ויועיל רק לבקיאים בחלקים הנ"ל. כי השתלשלות הפרצופין זה מזה בא ע"י ביטוש או"פ באו"מ הגורם להזדככות המסך דגוף לבחינת מסך דראש, שע"י זה מסתלקים כל אורות דגוף, אמנם נעשה זווג במסך בראש של הפרצוף, שע"י זה יוצאת התפשטות חדשה של קומת ע"ס, וזו ההתפשטות נבחנת לבחינת בן של הפרצוף ולתחתון שלו, וגם גוף העליון חוזר ומתמלא ע"י התפשטות זו דתחתון שלו. וע"כ התחתון מלביש לעליון כל אותו השיעור שהוא ממלא את הכלים הריקים דעליון, דהיינו לבחינת הגוף בלבד. וע"כ נבחן ענין ההזדככות דמסך דגוף לבחינת מלכות דראש, בשם עיבור, כי ע"י עליה זו דמסך דגוף אל מלכות דראש נולד כל התחתון.

קלח) ובזה תבין, איך חוה היא אשת אדם, והיא בשר מבשרו ממש. וכבר בארנו כי הז"א יש בו ב' בחי': אחד מהראש עד החזה, ויש לו שם בחינת יסוד הראשון, אשר בו מזדווג עם לאה, וחציו האחרון מהחזה ולמטה ששם מקום חסדים המגולין. נמצא כי יש לו ב' שמות של מ"ה דאלפין, כנזכרבפסוק הודיעני ה' קצי, ומשניהן יוצאין ב' מילויין, שכל א' מהם גימטריא חוה. ואמנם חוה ראשונה עליונה היא בחי' לאה, וחוה תחתונה רחל.

ונבאר בהשתלשלות ה"פ א"ק, כי תחילה יצא הוי"ה פנימאה דא"ק, שהוא פרצוף הכתר שלו, שהם הע"ס הראשונות שבאו עם קו א"ס ב"ה לאחר צמצום א'. ונזדכך מסך דגוף שלו לבחי' שורש מסך, שהיא המלכות דראש, ונסתלקו כל אורות דגוף שלו. אח"ז נעשה זווג על המסך שעלה ונכלל במלכות דראש, ויצאה התפשטות חדשה של ע"ס בעביות דבחי"ג הנקרא מילוי ע"ב, שהאו"ח עולה ומלביש עד חכמה, וגם הגוף דפרצוף הפנימי נתמלא מהתפשטות הזו דע"ב. ואח"ז נעשה הזדככות המסך והסתלקות האורות גם בגוף דע"ב, ועלה ונכלל במלכות דראשו ונעשה זווג חדש בעביות דבחי"ב, ויצאה התפשטות חדשה הנק' פרצוף ס"ג דא"ק, והוא ממלא ג"כ את הגוף דעליון שלו שהוא ע"ב. וכן עד"ז יצאה התפשטות חדשה בראש דפרצוף הס"ג, בעביות דבחי"א המוציאה קומת מ"ה, והוא ממלא גם את הגוף דס"ג, כנ"ל. והם הע"ס דנקודים הנקראות ב"ן. והנך מוצא איך כל פרצוף הוא מבחינת מסך דגוף דעליון שעלה ונכלל בפה דראש דעליון, ושם יוצאות הע"ס של קומתו. וע"כ נק' עליה זו בשם עיבור של תחתון, שהוא ממלא את תוכיותו של העליון.

וע"ד הנ"ל בהשתלשלות פרצופי א"ק, היה ג"כ באצילות בג' פרצופים הראשונים הנקראים עו"נ או"נ ואו"א, שהעיבור דכל תחתון נעשה בפה דראש דעליון והוא ממלא העליון מפה דראש ולמטה. אמנם אחר שיצא פרצוף או"א עילאין הממלאים לא"א מפה דראש שלו עד החזה, אין הסתלקות עוד בגופין דאו"א, כי כבר מתוקנים עי"ז בזווג דלא פסיק, אמנם מחזה ולמטה דאו"א העומדים מחזה ולמטה דא"א, בהם נוהג עוד הסתלקות, וע"כ ענין עלית המסך לעיבור בשביל הזו"ן אינו עולה לפה דראש דאו"א, אלא למטבור ולמטה שלהם, הנק' פה דראש בערך ישסו"ת, אמנם בערך או"א הוא בחינת מטבור ולמטה ונק' בטן, וע"כ העיבור דז"א הוא בבטן דאו"א ויש"ס ותבונה הנעשים אז פרצוף אחד. וז"ש "מילוי הוא בסוד העיבור הממלא תוכיות בטן אמו" שבהיות הז"א יוצא רק מטבור ולמטה דאו"א, ע"כ אינו ממלא רק הבטן שלהם.

קלח) החזה ויש לו שם בחי' יסוד הראשון אשר בו מזדווג עם לאה: כי תחלה לא היו בו אלא ששה כלים חב"ד חג"ת עד החזה, שבהם מתלבשים נפש רוח, רוח בחב"ד ונעשה משום זה לחג"ת, ונפש בחג"ת, ונעשה משום זה לנה"י. הרי שספירת היסוד הוא במקום החזה. וזה אמרו "בחינה א' מהראש עד החזה ויש לו שם בחינת יסוד הראשון" כי בבחי' הקטנות שבו אין לו אלא ששה כלים מהראש עד החזה, שהם חב"ד חג"ת, שמבחינת האורות שבהם, נעשו לחג"ת נה"י, ונמצא היסוד דקטנות במקום החזה.

מהחזה ולמטה ששם מקום חסדים המגולים: וזה נבחן לבחינה ב' דז"א, שהוא בחינת הגדלות שבו, כי לעת גדלות, כשמשיג ג"ר, חוזרים חג"ת להיות חב"ד, מאחר שהאורות הם ג"ר כמו הכלים, ונה"י חוזרים להיות חג"ת, ואורות ג"ר מבררים לו מבי"ע נה"י חדשים. ונמצא שהשיג עתה יסוד חדש דגדלות. אמנם אין העדר ברוחני, וגם היסוד דקטנות הראשון שהיה במקום החזה נשאר שם גם עתה בעת גדלות, וע"כ יש בו ב' בחינות יסודות. וכבר דברנו מזה (אות פ"א ד"ה ויש) שחסדים מגולים פירושם שהארת חכמה מתגלה בחסדים ע"ד הבינה החוזרת לראש דא"א ומזדווגת שם עם החכמה כדי להשפיע הארת חכמה לזו"ן כדרך הבינה דאו"י המאצלת לז"א דאו"י (כנזכר בתלע"סדף ה' ד"ה וטעם ע"ש) אבל הבינה מצד עצמה היא תמיד בבחינת כי חפץ חסד הוא, ואינה מקבלת חכמה, שז"ס או"א עילאין שהם בקומת בינה הם תמיד בזווג דלא פסיק. (עי' בתלע"ס חלק ח' אות נ"ד באו"פ ד"ה או"א) ונמצא גם אחר שהבינה חזרה לחכמה, אין החכמה מתגלה במקומה עצמה אלא במקום זו"ן כמ"ש הרב בע"ח ע"ש. שזה נוהג הן בזו"ן דע"ס דראש הנק' דעת, והן בזו"ן דע"ס דגוף הנק' נה"י. ולפיכך אין הארת חכמה מתגלית מחזה ולמעלה ששם בחינת כח"ב דגוף, אלא רק מחזה ולמטה ששם בחינת זו"ן דגוף, כנ"ל אות א' ד"ה וצריכים.

קלט) והנה להיות, כי בחי' לאה היא בחי' דינין קשים מאד לסבה הנ"ל, אף על פי ששם למעלה בעולם העליון של אצילות הוא בחי' קדושה גמורה, עכ"ז בעולם התחתון הזה שהוא חומרי, לא יכלה בחי' לאה לצאת ממותקת בסוד הקדושה בעת בריאת אדה"ר, ויצאה בחי' דינין קשים מאד, בסוד קליפה חויא בישא, וזהו בחי' לילית חוה ראשונה, שהיתה מזדווגת עם אדם קודם שנברא חוה שניה.

ואין להקשות, הא תינח בחכמה שבבחינת בינה של הג"ר, אבל בחכמה עצמה של הג"ר שאין בה זה ההבחן הנ"ל, א"כ למה אינה מאירה בג"ר דראש ובג"ר דגוף, אמנם יש לדעת מה שכייל לן הרב (בשער מרשב"י פרשת תרומה דף קל"ד, ובתלמוד עשר ספירות חלק י"ד אות צ"ה ע"ש) שאחר שנסתמה ח"ס דא"א, אין בחינת חכמה מאירה באצילות זולת החכמה דל"ב נתיבות, המקובל מהבינה החוזרת לראש דא"א ומקבלת שם חכמה בשביל הז"א. הרי שכל החכמה שיש אחר א"א היא רק חכמה דבחינת בינה.

ועל כן נקראת בחינת חכמה זו בשם ל"ב נתיבות חכמה, כי זה רומז על כ"ב אותיות שהיא הבינה, עם הע"ס דזו"ן המעוברים בתוכה, שהם בגימטריא ל"ב, כמ"ש שם הרב, שפירושו, שאין הבינה ממשיכה חכמה זולת ע"י זו"ן העולים אליה בעיבור בבחינת מ"ן, וע"כ נרמזו בה בינה וזו"ן יחד. ומתוך שהיא עצמה נמצאת תמיד בבחינת חסדים, ע"כ אפילו כשמקבלת החכמה, אינה מתגלית בחו"ב שלה, זולת בזו"ן בלבד, הן בראש והן בגוף כנ"ל, וזכור דברים אלו תמיד. וז"ש כאן הרב "וחציו האחרון שמחזה ולמטה ששם מקום חסדים המגולים" והוא מפני ששם בחי' זו"ן דגוף, הרי הארת חכמה מתגלה בחסדים. אבל מחזה ולמעלה ששם בחינת ג"ר דגוף, נמצאים תמיד החסדים מכוסים מחכמה. וע"כ מחלקם לב' בחינות, וב' שמות של מ"ה דאלפין, כי הם נחשבים לב' קומות נבדלות, אשר מילוי דאלפין שמחזה ולמעלה הוא לאה, ומילוי דאלפין שמחזה ולמטה הוא רחל.

קלט) בעולם התחתון הזה שהוא חומרי לא יכלה בחינת לאה לצאת ממותקת וכו' וזהו בחי' לילית חוה ראשונה. כי אפילו באצילות כל תיקונה הוא רק במילוי דאלפין שמחזה ולמעלה דז"א, שהוא חסדים מכוסים, כנ"ל.

קמ) ואח"כ יצאה חוה שניה ממותקת, וזו נשארה לאשת אדם, והאחרת נסתלקה. כי היתה עדיין מעורבת בקליפות בתכלית, אשר לכן נק' חוה ראשונה לילית. אבל אח"כ כאשר בא יעקב ששופריה מעין שופריה דאדם, ותיקן פגם העריות של אדה"ר, כנזכר זוהר קדושים ובפרשת תולדות, בענין הברכות שלקח במרמה מן עשו אחיו, אז לקח שניהן כי אז נתמתקה לאה, והיתה בסוד הקדושה, ונסתלקה מן הקליפה.

קמא) וז"ס שארז"ל על ועיני לאה רכות, מדמעות שהיתה בוכה על שהיתה עתידה להיות בחלקו של עשו, וע"י תפילותיה ודמעותיה נתמתקה, ואז ניתנה בחלקו של יעקב, והבן זה היטב.

קמב) והנה בפסוק הזה כתיב בענין אדה"ר, ויאמר זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, ובתקונים דצ"ט אמרו, כי הם ב' נשי, חד דגרמי, וחד דבשרא. והענין, כי לאה נקראת עצם, שהיא דינין קשים כעצם, ועוד כי היא בחי' הצלע כי הרי לאה מקומה היא אחורי הצלעות, שהם עצמות. אבל רחל היא בשר מבשרו דינא רפיא במקום גילוי החסדים.

נמצא שגם לאה לא נתקנה רק בבחי' מחזה ולמעלה שבה, שהם כח"ב, אבל בחינת מחזה ולמטה שבה, שהם בחינת זו"ן שבה הצריכים לגילוי הארת חיה, נשארו בה בבחינת עור, וע"כ בעולם התחתון, בבחינת לאה דאה"ר, שכל עצמות הכלים שלו הם רק מבחינת החשמ"ל דז"א, שהוא בחינת בשר ועור דז"א, כנ"ל בדברי הרב אות נ"אהרי גם בחינת לאה שלו, היא ג"כ בחינת בשר ועור דלאה העליונה. שהיא בחינת עקביים שלה, שאין להם שום התחלה של תיקון רק במוחין דג"ר דחיה, שהם בחינת או"א דנקודים שנגנזו באצילות, ע"כ נחשבת לקליפה ממש, הנקראת לילית. כי זה הכלל, שכל בחינה משביה"כ שאין להם בירור בכל שתא אלפי שני נקראת קליפה. והיא נקראת ג"כ חוה ראשונה.

קמ) נתמתקה לאה והיתה בסוד הקדושהונסתלקה מן הקליפה: אין הפירוש שלאה זו דאדה"ר, היא לאה אשת יעקב, כי כבר אמר שנעשית לקליפה. אלא שהיא הארת לאה, מן לאה העליונה דז"א, ונתמתקה כל כך, עד שקבלה תיקון להסתלק לגמרי מן בחינת בשר ועור שנעשית לקליפה. וזה שמדייק "ונסתלקה מן הקליפה" דהיינו מהקליפה של עצמה הנ"ל. באופן, שגם לאה אשת יעקב יכולה לקבל הארת ג"ר מחסדים מכוסים כמו לאה אשת ז"א. וז"ש והיתה בסוד הקדושה, והבן.

קמב) ב' נשי חד דגרמי וחד דבשרא וכו': כבר נתבאר שכח"ב זו"ן נקראים מוחא עצמות גידין בשר עור כמ"ש בע"ח שכ"ד פ"ב. ונמצא, עצמות הוא חכמה, ובשר הוא ז"א. גם נתבאר לעיל, שכל בחינות נשמת אדה"ר הם ממוחין דחיה דזו"ן, ואפילו הכלים שלו באו מחשמ"ל דז"א שהם כלים הד' הנברר ע"י מוחין דחיה. כנ"ל אות נ"ח ד"ה החשמל עש"ה. כן נתבאר לעיל שלאה היא בחינת אחורים דאו"א הפנימים שהם ג"ר דחיה, ומתוך שאו"א הפנימים נגנזו באצילות, ע"כ אינה יכולה לחזור למדרגתה לאו"א מטרם גמר התיקון, שאז יתגלו ג"ר דחיה. וכל תיקונם מטרם זה, הוא ע"י ז"א מחזה ולמעלה, וע"כ גם לאה אינה נמתקת רק מחזה ולמעלה שלה, אבל הרגלין שלה, שהם בחינת בשר ועור, אין להן תיקון כלל. וע"כ אדה"ר שכל בחינתו הוא רק מבחינת החשמ"ל דז"א שהוא בשר ועור, נמצאים ב' הנוקבין שלו שהם ג"כ רק בחינת בשר ועור של ב' הנוקבין לאה ורחל דז"א, וע"כ יצאה לאה שלו בבחינת קליפה שנק' לילית, להיותה בשר ועור של לאה עליונה שאינה מקבלת תיקון במשך שתא אלפי שני.

 

קמג) והמשך דברי אדה"ר הם כך: כי הנה ב' נשים היו לו, א' היא עצם מעצמו, וב' בשר מבשרו. אבל לזאת השניה הנקרא בשר יקרא אשה, ולא לראשונה שהיא עצם, ואינה עדיין נמתקת כנ"ל. ואח"כ נמתקה בזמן יעקב בסוד לאה כנ"ל.

קמד) אמנם טעם אמרו ויאהב יעקב את רחל, ולא לאה, הוא לב' סבות: א' הוא כי הנה יעקב התחתון אשר בזה העולם, לא היה משיג עדיין בכל מציאות פרצוף ז"א, רק מנגד החזה ולמטה, מקום רחל, לכן ויאהב אז יעקב את רחל, ולא כתיב ויאהב ישראל, שהוא הז"א, שהיה לו שתיהן לאה ורחל.

 

וע"כ נקראות ב' הנוקבין דאדם הראשון בשם גרמי ובשרא. כי גרמי פירושו עצמות, דהיינו חיה דחיה, והוא לאה להיותה האחורים דאו"א הפנימים, שאינה מתוקנת אלא בג"ר דחיה, הנק' היה דחיה. ובשרא היא רחל, שפירושו רוח דחיה, שהיא מקבלת תיקונה משלם בז"א, כי מוחין דו"ק דחיה הנק' בשרא, נמשכין לז"א בתכלית השלמות. וע"כ הנוק' דבשרא היא חוה השניה דאדה"ר, שנמתקה לגמרי. אבל הנוקבא דגרמי, שהיא חוה הראשונה דאדה"ר, שהיא בחינת הרגלין דלאה אשת ז"א, שלא יוכלו להתמתק מטרם גמר התיקון נעשית לקליפה. ואין להתבלבל במה שלפעמים נק' בשר ועור על שם הכלים שלהם, ולפעמים על שם האורות שלהם, כי כן דרך הרב שלא להקפיד כל כך בהגדרת המלות, לפי שהדברים מתבארים מתוךהענין. והמעיין בעצמו צריך לזכור תמידאת הערך ההפכי שיש בין הכלים לאורות, אז יוכל להבינם על פי הענין המדובר.

קמד) יעקב התחתון אשר בזה העולם לא היה משיג עדיין בכל מציאות פרצוף ז"א רק מנגד החזה ולמטה: כי ז"א נחלק לב' בחינות, כנ"ל אות קל"ח, ופרצוף הג"ר שלו שמחזה ולמעלה נק' בשם ישראל. ופרצוף הו"ק שלו שמחזה ולמטה נק' בשם יעקב. לכן כל עוד שלא השיג רק בחינת ו"ק דז"א, הוא נק' בשם יעקב. וכשהשיג הג"ר קרא לו הש"י בשם ישראל.

קמה) אבל יעקב אהב את רחל תחתונה כמוהו, שהוא עלמא דאתגליא, אבל לאה היא עלמא דאתכסיא, כמבואר אצלינו, שהוא צורת הד' שבקשרשל תפילין ש"ר, לכן לא היה רוצה יעקב להזדווג עמה, כי לא היה משיג עד שם.

קמו) וז"ש זהר פ' ויצא דקכ"ג ע"ב, כי לאה ורחל תרין עלמין, מן העולםועד העולם, ז' שנין עלמא דאתכסיא כו'. והוא, כי הנה ממלכות דאמא שבדעת דז"א, יצאה לאה מאחוריו בסוד ד' קשר תפילין ש"ר, כנ"ל. ולהיות לאה מבחי' אמא, לכן ז' שנין דילה אתכסיא.

קמז) והז' הם: כחב"ד חו"ג ושליש ת"ת עד החזה דז"א, כי אלו הז' בחי' היו מכוסים, בלתי גלויין אל יעקב קודם שנק' ישראל כנ"ל, כי אז השיג כל פרצוף ז"א הנקרא ישראל כנודע. וז"ש ג"כ בזוהר ויצא דקנ"ד על פסוק וירא ה' כי שנואה לאה, מהכי דסני ב"נ עריין דאימיה. פי' כי לאה נמשכת ממלכות דאמא כנ"ל, שהיא אמא של יעקב.

קמח) ודע כי חצי אמא נקרא מ"י כנודע, וכשמתפשטים כאן בבחי' לאה, שהם אותיות אלה נעשית אלהים, לפי שבחינותיה העליונות של אמא נק' מ"י, אבל מחצי ת"ת שלה ולמטה המלבישין בז"א כנודע, נקרא אל"ה, וחבור הכל ביחד נקרא אלהים.

קמט) והנה אלה הנ"ל, נעשית ממנו בחי' לאה הנ"ל. וז"ס בסבא דמשפטים דק"ה על פסוק, מי אלה כעב תעופינה, ע"ש, ותבין דבריו ע"י מה שבארנו כאן. ודע, כי לאה זו תמיד יש לה פרצוף שלם כמו ז"א, ושיעור קומתה הוא מן הכתר דז"א עד החזה שלו (ועיין לקמן ששם נתבאר שהתחלתה מן הדעת דז"א וצ"ע, ואפשר שיובן ע"י מש"ל).

קמה) לאה היא עלמא דאתכסיא וכו'. שהיא צורת הד' שבקשר של תפילין: כי מתוך שלאה היא פרצוף נוקבא דג"ר של ז"א, ואין מיתוקה אלא ע"י ג"ר דחיה, ע"כ המוחין דחיה שהיא מקבלת מן הז"א המה אצלה בבחינת אחורים בלבד, כי הם בחינת ו"ק דחיה שאינם מבררים את הכלים

הצריכים אל האורות דג"ר דחיה. וע"כ אותם הכלים שהמוחין דו"ק דחיה מבררים בלאה ומתלבשים בהם, נקראים בשם "עור" ובשם אחורים, כי כל בחינה שלא נבררה כל צרכה נק' בשם עור, כנ"ל אות נ"ט ע"ש. וע"כ נק' לאה עלמא דאתכסיא, כי הארת מוחין דחיה מכוסים אצלה להיותם מלובשים בעור, שהיא צורת הד', קשר של תפילין. וכן הארתה נק' חסדים מכוסים, כי הארת החכמה מכוסה בה. ולפיכך לא היה רוצה יעקב להזדווג עמה. כי יעקב הוא בחינת ו"ק דז"א, ששם מקום של חסדים מגולים, ומבחינת חסדים מכוסים לא יוכלו לקבל אלא בחינת ו"ק בלי ראש, כנ"ל סוף אות ע"א ד"ה ואין ע"ש.

קנ) וכבר נת"ל, כי יסוד אמא היא מתפשטת עד החזה דז"א, אשר שם בחי' הדדים של ז"א, אשר נעשו שם מבחי' הצירים והדלתות שיש ביסוד אמא אשר שם, וז"ס הדדים של זעיר אנפין.

קנא) והנה גם יסוד דלאה הוא שם מבחוץ נגד דדי הז"א. גם ידעת כי בחי' חצי ת"ת עליון של ז"א, היה בתחלה בחי' יסוד, כמבואר אצלינו בענין הגדלות דז"א, שהיה מן ו' קצוות, והחג"ת שלו נתעלו ונעשו חב"ד, והנה"י נעשו חג"ת. הרי כי היסוד נעשה ת"ת.

קנב) וא"כ נמצא עתה, כי יש שם ג' בחי' של יסודות במקום א', והם יסוד דאמא, ויסוד דלאה כאשר תחזור עם ז"א עצמו להיות פב"פ עמו להזדווג בו. ויסוד דז"א עצמו, שהוא נקרא ת"ת עתה כנ"ל. נמצא כי יסוד דאמא ויסוד דלאה מתחברים יחד ונעשו שניהם רחם א', להזדווג בו יסוד ז"א עצמו, כנז', הנקרא ת"ת כנ"ל. וז"ס מהכא דסני ב"נ עריין דאימיה, עריין ממש כפשוטו.

קנג) (ודע כי פ"א שמעתי ממורי זלה"ה, כי בחי' לאה, כאשר מזדווגת עם ז"א עצמו, הוא מזדווג בה ע"י הדעת עצמו ממש. וז"ס והאדם ידע את חוה אשתו, כי זווג זה ע"י הדעת נעשה, וזווג זה הוא בטמירו, לכן אתכסיא בקדמיתא מן יעקב, ולא נודע שהיתה לאה עד הבוקר, והבן זה. (וצ"ע ליישב, איך מתישבים שמועות אלו, ואפשר כי היסוד הזה העליון, שהוא ראש הת"ת. שם ג"כ לפעמים בחי' הדעת דז"א כשיורד שם כנודע וצ"ע).

קנג) בחינת לאה כאשר מזדווגת עם ז"א עצמו הוא מזדווג בה על ידי הדעת עצמו ממש: כי כמו שפרצוף ז"א נחלק על פרצוף ג"ר מחזה ולמעלה, ועל פרצוף ו"ק מחזה ולמטה כנ"ל, כן בחינת הזווג שבמוחין נחלקין על זווג דג"ר של המוחין, ועל זווג דו"ק דמוחין. ונמצא לפי"ז שהזווג של בחינת הנוקבא דג"ר, שהוא לאה, הוא מבחינת זווג דג"ר של המוחין, והיא מקבלת מדעת דראש ממש, כי יסוד דג"ר נק' בשם דעת, אבל רחל שהיא בחינת ו"ק, אין הזווג שלה מבחינת הג"ר דמוחין, אלא מבחי' הו"ק דמוחין, ואינו מדעת ממש של ראש אלא מדעת המתפשט אל הגוף, שהוא בחינת ו"ק דדעת דראש, ולא דעת ממש. והענין, כי ג' מוחין יש במוח הדעת, שהם חב"ד דדעת. החו"ב דדעת הם ג"ר דדעת, והדעת דדעת, הוא ו"ק דדעת, והם מכריעים על המוחין העליונים הנקראים חו"ב דכללות הראש, וכשהזווג הוא בג"ר דחו"ב אלו, הרי הוא נעשה ע"י חו"ב דדעת, ונקראת טפת הזווג ההיא בשם טפת הזווג דג"ר ממש של אותה הקומה. וזהו בחינת הזווג דז"א עם לאה, כי ע"כ הם נקראים זו"ן הגדולים. אבל הזווג עם רחל הוא ע"י מוח הג' דדעת, הנק' דעת דדעת, שהוא אינו מזווג אלא הו"ק דחו"ב דראש, וע"כ טפת הזווג ההיא היא טפה דו"ק מאותה הקומה. וזכור זה, כי הוא המפתח להבין את בחינת הזווג דז"א עם לאה בכל המקומות שבדברי הרב. ועם זה תבין ג"כ, למה נקראת לאה עלמא דאתכסיא, כי מתוך שהזווג שלה עם ז"א הוא מבחינת חו"ב דדעת, המזווג ג"ר דחו"ב של ראש, כנ"ל, נמצא א"כ, שאם היה הזווג בבחינת קומת חכמה, היו ממשיכים בחינת ג"ר של חכמה, שהם בחינת או"א הפנימים, שנגנזו ברדל"א, ואין להם גילוי עוד באצילות. הרי שאי אפשר לז"א להזדווג עם לאה בקומת חיה. וכל הזווגים דז"א עם לאה הם רק מבחינת חסדים מכוסים, שהארת חיה מתכסה ונעלמת שם, וע"כ נקראת עלמא דאתכסיא.

 

קנד) ודע, כי גם מרע"ה אשר עליו נאמר בזוהר שהשיג עד הבינה, אינו אלא מן הלאה הזאת הנמשכת ממלכות דבינה, ונעשית ד' קשר של תפילין, וזה סוד וראית את אחורי, כמאמר רז"ל בגמרא מלמד שהראהו קשר של תפילין.

קנה) גם ענינו לומר, כי לאה העומדת בקשר תפילין, היא רואה אתאחור ז"א, כי היא עומדת ופניה נגד אחורי ז"א כנ"ל. והנה משה הוא בלאה וזהו וראית את אחורי, והדברים מובנים.

קנו) אמנם הסיבה הב' למה שנאמר, ויאהב יעקב את רחל, הוא מובן במ"ש הפסוק, עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. פי' כי האיש הזה הוא ז"א, ויש לו תרין נשין לאה ורחל, והנה לאה היא בחינת עור כנ"ל, אך רחל היא נפשו ממש, לכן הז"א יתן עורו בעד עור לאה באהבתו אותה. אמנם יש יתרון לרחל על לאה, כי כל אשר לאיש הנ"ל יתן בעד נפשו שהיא רחל, ולא יספיק בעורו לבד שיתן בעדה.

קנז) והנה נבאר טעם אל הנ"ל, למה לאה נקרא עור ורחל נקרא נפש, והענין כנ"ל, כי רחל היא נוקבא האמיתית של ז"א, והיא בת זוגו ממש, לפי שהוא מכלל היוד נקודות הכוללים עולם האצילות, והיא מלכות האחרונה שבהם, אבל לאה עיקרה היא אחורים דאמא, שנפלו כאן למטה במקום הזה, ואיננה אשתו לז"א רק בדרך השאלה לבד, בהיותה נופלת כאן למטה, נדבקת בעורו של ז"א. אבל רחל היא נפשו כי המלכות נפש, וז"א רוח כנודע.

קנה) ופניה נגד אחורי ז"א: כנ"ל, אשר מבחינת המוחין דחיה לא תוכל לקבל רק בחינת אחורים לבד, שהוא בחינת הכלידעור, הנקרא קשר של תפילין, וע"כ נקראזה פניה נגד אחורי ז"א. כי בחינת הפנים שלה הוא מוחין דחיה, להיותה אחורים של או"א דנקודים, ואינה מקבלת אלא בחינת אחורים דאלו המוחין. אמנם מבחינת נשמה, ואפילו מנשמה דחיה, היא יכולה לעמוד עם הז"א פב"פ.

קנז) רחל היא נוקבא אמיתית של ז"א וכו': ג' עיקרים יש לדעת ברחל זו. א' שורשה מבחינת הכלים, ב' שורשה מבחינת האורות, ג' מקורה מבחינת בנין פרצוף.

קנח) עוד ט"א, כי הנה מקום לאה היא למעלה במקום אורות הסתומים, כי יסוד אמא מגיע עד החזה, לכן הארה שלה אינה אלא בחי' עור לבד, ר"ל כמ"ש אצלינו בענין צורת ד' של קשר תפילין ש"ר שהיא לאה, וקשר אינורק בחי' עור לבד, אבל רחל שהיא תפלה של יד, יש בה עור, בחי' בתים של תפילין ש"י, וגם מוחין ממש בסוד פרשיות ע"ש.

וכל ג' עיקרים אלו הם מעולם הנקודים.כי נודע, שבקטנות הנקודים לא יצאו אלא ז' כלים חב"ד חג"ת עד החזה ונקודת החזה המסיימת אותם בבחינת הפרסא שנתקנה ע"י צמצום ב', והכלים מחזה ולמטה יצאו ונעשו לבי"ע, כנ"ל. נמצא ששורש הנוקבא מבחינה זו היא נקודת החזה בלבד. ומבחינת האורות שנתלבשו בהם, הרי הם נעשו לבחינת חג"ת נה"י, כי אורות דו"ק נקראים חג"ת נהי"מ, ונמצא בזה שנקודת החזה נקראת נקודת מלכות דז"ת דנקודים. אמנם מב' בחינות אלו אין בה רק נקודה אחת, שהיא בחינה המסיימת את ז"א, אבל אין בה שום בנין של פרצוף. וזה התחיל בגדלות של נקודים, כי ע"י האור חדש שיצא מע"ב ס"ג דא"ק נתבקעה הפרסא וז"ת דנקודים נתפשטו עד לנקודה דעוה"ז כמו הרגלים דא"ק, ואלו הנהי"מ שנפרדו מז"ת דנקודים למתחת הפרסא שנתהוו לבי"ע, שוב נתחברו עם הז"ת של ז"א כנ"ל אות ע"א ד"ה אמנם ע"ש. וכמו כן הם נבחנים ג"כ לחלקה של הנקודה דחזה דז"א שהיא המלכות, ונתחברו אליה ונבנית אז לשעתה בפרצוף שלם, הנקרא מלך הז' של הנקודים. והוא משום שבעת הקטנות כבר היו שייכים לחלקה, כי כל בי"ע המצומצמים ע"י הפרסא נמצאים ברשות הנוקבא ומתחתיה, ע"כ גם בעת שנתחברו נעשה לחלקה ולבנינה. הרי שכל שורש בנין הנוקבא הוא מהכלים דאחורים דנקודים שהם הנה"י שמתחת הפרסא.

וע"כ נבחנת נקודת החזה לבחינת הכתר של הנוקבא, כי אחר שנבנית ע"י נה"י שעלו מבי"ע, נעשת נקודת החזה לכתר שמלמעלה מהם. ולפעמים נקראת נקודת החזה בשם מלכות שלה לבד, כי מבחינת התלבשות האורות, נמצא שבעת קטנות נקודים לא היה בה אלא כח הסיום דמלכות לבד. ונמצאים אלו ג' עיקרים הנ"ל נקראים : א' נקודת כתר דנוקבא, ב' נקודת מלכות דנוקבא, ג' ט"ס תחתונות דנוקבא, וזכור זה לכל המקומות המדובר מהם.

לאה עיקרה היא אחורים דאמא שנפלו כאן למטה במקום הזה: היינו בזמן שביה"כ דנקודים. ויש לדעת, כי אמא זו אין פירושה קומת נשמה, אלא אמא דקומת חיה, כי או"א דנקודים היו בקומה שוה בקומת חיה. ונמצאת לאה שהיא בחינת אחוריים שנפלו מקומת חיה דאמא. וע"כ היא אינה כלל ממדרגת ז"א, אלא מקום ירידה שלה הוא במקום ז"א, וע"כ הוא מתקן אותה, ונבחנת לנוקבא שלו רק בדרך השאלה, כלומר,שסוף סוף בגמר התיקון תסתלק ממנו ותחזור לאמא עילאה למדרגתה. ומתוך שבחינת חיה דנקודים נגנזה בשתא אלפי שני, לכן אין תיקון לאה נשלם והיא נחשבת משום זה לדינים.

קנט) והענין בקיצור, כי לאה היא נגד מקום הכסוי של האורות, עוברת הארה מועטת דרך עור דז"א לחוץ אליה מן המוחין שלו, ולא מן המוחין עצמן רק ממלבושים והכלים שלהם, שהם נה"י אמא, ולכן נרמזת בד' של קשר תפילין ש"ר, כי היא דלה ועניה. ומה שלוקחת צורת ד', כנגד ד' מוחין, אינה רק הארה בעלמא דרך העור, וענין עור הוא ע"ד הפסוק ואחר עורי נקפו זאת, וע"ש איך ההארות הפנימיות מכים זה בזה, ומספר הכאתן הוא כמנין עור, ולכן נק' עור.

קס) ונבאר כאן יותר, ונאמר, כי הנה"י דאבא עומדין מלובשים תוך נה"ידאמא בראש ז"א, ואו"א וז"א הם ב' אותיות ראשונים של הוי"ה, שהם י"ה, ומכים זה בזה, אבא הפנימי באמא שהיא בחוץ, כדי להוציא אורותיה לחוץ, ואז נעשה, יוד פעמים ה"א גימ' ק"ך, אח"כ מכים הארת ה"א שהיא אמא בוא"ו שהוא ז"א לצאת לחוץ, והם גימטריא ע"ח. ואח"כ מכים הארת וא"ו בה"א, שהוא ז"א בלאה החצונה, הם גי' ע"ח. סך כל הכאות כמנין רע"ו, הרי איך לאה בחי' אורותיה כמנין רע"ו. ויוצאין דרך עו"ר של ז"א.

קמא) וז"ס עור בעד עור, כי עור הנקרא לאה עוברת הארותיה דרך עור של ז"א, אבל רחל, שהיא כנגד אורות המגולין, פשוט הוא, שהאורות המגיע לחלקה שהיא עטרא דדעת שבגבורה וכן שאר המוחין, אינן ניתנין לה אלא בבחינת מוחין ממש. נמצא שכל מה שיש אל ז"א יש אל רחל ג"כ.

קסב) וזשה"כ וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. וכבר ידעת כי רחל נקרא נפש, וז"א נקרח רוח. גם נוכל לומר כי ב"פ עור הנזכר כאן הם רחל ולאה. כי גם רחל הארותיה יוצאות ועוברות דרך עור ז"א לחוץ. וכוונת הפסוק לומר, אף כי שתיהן בחינת עור, והן שוין בזו הבחינה, כי הארת שניהן יוצא להם דרך עור ז"א, אך עכ"ז יש יתרון אל רחל מלאה, כי כל אשר לאיש ז"א שהם המוחין ממש, יתן בעד נפשו שהיא רחל הנ"ל.

קסא) נמצא שכל מה שיש לז"א יש אל רחל ג"כ: זה סובב רק על קומת המוחין, שרחל נוטלת כל קומת המוחין. אבל לאה אין לה מהם אלא בחינת עור כנ"ל. אמנם במהות המוחין יש הרבה חילוקים בין ז"א לרחל, והעיקר שבהם, כי ז"א יש בו השורש של העיטרא דגבורה, מבחינת נה"י דאמא הכלולה במזל ונקה. אבל הנוקבא אין לה אלא בחינת עיטרא דגבורה מהמלכות דאמא, שאינה כלולה במזל ונקה, ואינה בכלל המוחין דז"א, וע"כ דעתה קלה. כמ"ש הרב בשער מרשב"י באד"ז דף נ"ד ע"ב. (ובמהדורה החדשה דף רע"ז).

קסג) ונחזור לענין, כי זש"ה ויאהב יעקב את רחל, כי היה אוהב ז"אאת רחל יותר מלאה, כי לזו נתן מוחין ממש ולזו הארה בעלמא. ואע"פ שכפי האמת, אם הכתוב מדבר בז"א, הול"ל ויאהב ישראל את רחל, כי ז"א הוא ישראל ואינו יעקב כנ"ל, אבל הוא במה שנתבאר סבה אל משארז"ל כי יעקב הוא בחיר שבאבות.

קסד) והטעם הוא, כי בתחלה היה יעקב בסוד יעקב הנעשה מאחוריאבא כנ"ל, שהם אחוריים דאבא, שהוא עליון מאד, ולא די זה, אלא שאח"כ על ידי מעשיה עלה עוד, ונמשך לו נשמה מן ז"א ממש, הנקרא ישראל, ולפעמים משמש בשם יעקב, ולפעמים בסוד ישראל, לכן כל הקורא אותו יעקב, אינו עובר בעשה לסבה הנ"ל.

קסה) אבל אברהם ויצחק, הם בחינת חו"ג שבז"א, והם בחינת פרטיות שבז"א ואינם פרצוף גמור לבדו, ולכן יעקב הוא בחיר שבאבות. גם לכך הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, כי אות ה' שנתוספה בשם אברהם, היא הה' חסדים, אשר לעולם אינם משתנים ואינם חסרים.

קסו) אמנם בחי' פרצוף ישראל, או יעקב, משתנה כפי הזמנים, ונמצאכי גם שכתוב ויאהב יעקב את רחל, אפשר שמדבר בז"א עצמו, אשר גם הוא בהיותו בסוד ו"ק, הוא כדוגמת יעקב, ובגדלותו נקרא ישראל.

קסז) וזש"ה לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים,פי', בקטנות ז"א, יש לו מוחין דקטנות, מבחי' שם אלקים כנ"ל, כי בזמן הקטנות אין לו רק ב' מוחין, כי הקטן אין בו דעת שהוא המוח הג' רק חו"ב. והם ב' שמות אלקים, שהם גימטריא יעקב. ובזמן גדלותו, אז נקרא ישראל, לפי שנכנסין מוחין דגדלות, ודוחין המוחין דקטנות למטה כנ"ל, וז"ש כי שרית עם אלקים, כי שורה עמהם, ויכול להם לדחותן למטה, והבן זה.

קסח*) ועתה נבאר בחי' התקשרות שיש בין לאה ורחל יחד, ובו יתבאר כמה פסוקים, וכמה מאמרי רז"ל. והנה רז"ל פי' על פסוק עקב ענוה יראת ה', מה שעשתה יראה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייתא.

*) ע"ח ח"ב של"ח פ"ג.

קסט) ביאור הדברים האלה, כי שורש נשים האלה של ז"א, שהם לאה ורחל, נקרא ענוה ויראת ה'. ואמנם רחל נקרא יראת ה' ראשית חכמה, כי היא ראשית כל הספירות מתתא לעילא, והיא פתח לכולם, והיא הנקרא אשת חיל יראת ה', שהם סוד ושמתי כ"ד כ"ד שמשותיך, שהם גימטריא חיל. אבל לאה נקראת ענוה, לפי שהיא למעלה באחורי רישא דז"א.

קע) ונודע, כי הענוה ניכרת באדם בהשפיל ראשו וכופפו למטה נגדפני אדםמפני ענותנותו, ונכנע לפני מי שגדול הימנו. וז"ש והאיש משה עניו מאד, כי הנה נתבאר במ"א כי משה לקח צפורה, והיא א' מן ד' בחי' שיש ללאה, וכולן נקרא לאה על שמה, וצפורה א' מהם, שהיא ג"כ עומדת למעלה נגד דעת ז"א.

קעא) והרי נתבאר, איך משה לקח מדת ענוה העליונה, אבל רחל שהיא ה' תתאה הקטנה הנקראת יראת ה', זוטרתי היא לגביה משה, בסוד שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל, וז"ס שארז"ל, ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה, אטו יראה מילתא זוטרתי היא, והשיבו הן, לגבי משה מילתא זוטרתי היא.

קעב) וכבר נת"ל, כי לאה יוצאת מן הארת המלכות דאמא המתלבשת בז"א בסוד מוחין. ואמנם הנה"י שלה הם נעשין לבושין דג' מוחין דחב"ד דז"א, אמנם המלכות דאמא אינה משמשת כלל לז"א. וז"ס מה שארז"ל על ענין הז' רקיעין, אשר תחתון שבהם נקרא וילון, אינו משמש כלום, אלא יוצא ערבית ונכנס שחרית.

קעב) לאה יוצאת מן הארת המלכות דאמא המתלבשת בז"א בסוד מוחין: להלן אומר שמלכות דאמא אינה משמשת כלל במוחין דז"א אלא רק נה"י דאמא לבד, וכאן אומר שמתלבשת בסוד מוחין. אכן ענין זה, מבואר היטב בשער מאמרי רשב"י באד"ז בסוד הרצועות של תפילין של ראש.אשר הגם שאינה משמשת כלום לצורך המוחין של ז"א עצמו, אמנם לצורך המוחין של רחל היא מתלבשת במוחין דז"א, ונכללת עם המוחין שלו, שע"י התכללות זו דמלכות דאמא עם המוחין דז"א, יוצאים המוחין של רחל שם בראש ז"א, ומשם חוזרים לאחורי המוחין דז"א על העורף, ועושים שם הקשר של תפילין בסוד ד', שהיא בחינת לאה. וכלפי המוחין דנוקבא רחל, נחשבת לבחינה שניה של המוחין שלה, ומשם נמשכים לפנימיות נה"י דז"א, וזה נחשב לבחינה ג' דמוחין דרחל, ואח"כ יוצאים המוחין למקיפים על נה"י דז"א, שזה נחשב לבחינה ד' של המוחין דרחל, ומכאן הם נמשכין לראש דרחל עצמה שהיא בחינה ה', עש"ה. הרי שמלכות דאמא מתלבשת בסוד המוחין דז"א, לצורך המוחין דרחל, אשר בחינה השניה של המוחין ההם, שה"ס הד' דקשר של תפילין, הם באים למוחין גם בשביל לאה.וזה נתבאר היטב בתלע"ס חלק י"ד מאות קנ"ד עד אות קפ"ג ובאו"פ שם.

הנה"י שלה נעשין לבושים לג' מוחין חב"ד דז"א, אמנם המלכות דאמא אינה משמשת כלל לז"א: כי מוחין דז"א יוצאין מנה"י דאו"א הכלולים במזלא, ואין במזלא בחינת מלכות, כי המזל ונקה הוא בחינת יסוד כנודע, וע"כ אין המלכות דאמא כלולה בכלל המוחין דז"א דגדלות, והמלכות הזו, נשארת בבחינת צמצום ב', וע"כ אינה משמשת כלום במוחין דגדלות דז"א. אלא לצורך המוחין דנוקבא רחל, היא נכללת ביסוד דאמא, ואז יוצאת על ההתכללותהזו קומה חדשה בשביל מוחין דרחל. ולבארזה צריכים אריכות גדולה וכבר נתבאר כלצרכו בתלע"ס חלק י"ד תשובה צ'. וכבר נתבאר בדיבור הסמוך, כי אלו המוחין דלאה מבחינת הד' דקשר של תפילין, הם הבחינה השניה דמוחין דרחל. וכן צריכים לדעת, שאלו המוחין הם מוחין דחיה, וע"כ אין לאה מקבלת מהם אלא בחינת עיר בלבד, ולא פרשיות, כמ"ש לעיל אות קנ"ז ד"ה לאה, להיותה צריכה אל מוחין דג"ר דחיה מאו"א הפנימיים, שאין מוחין אלו מתגלים מטרם גמר התיקון, כנ"ל אות קמ"ה ד"ה לאה. ולפיכך אין לה בכל שתא אלפי שני בחינת מוחין דחיה מבחינתה ומשמשת במוחין דו"ק דחיה דרחל כנ"ל.

 

קעג) והענין הוא, כי הרקיע הוא אשר נקרא דרך סתם רקיע, אשר בו קבועים חמה ולבנה כוכבים ומזלות, והוא בחי' היסוד דתבונה, שהוא הנקרא רקיע בכ"מ, והוא ו' זעירא בסוד נוטה שמים כיריעה. ובו קבועים חמה ולבנה וכו', לפי שכל האורות כולם יצאו משם כנודע, כי חמה ולבנה שהם זו"נ הם קבועים בו, ומשם הם יונקים, זה מן החסדים וזה מן הגבורות, העומדין בדעת המלובש ביסוד דתבונה הזה.

קעד) והנה הכוכבים הם אורות החסדים היוצאין משם ונופלין תוך יסוד דז"א כנודע, ומכים שם בכח ומתפזרים ונעשו ניצוצין דקין, אשר הם סוד הכוכבים המאירים, וז"ס ומצדיקי הרבים ככוכבים, כי מצדיקי רבים שרשם מן יסוד הנקרא צדיק, והם מקבלים הארת הכוכבים של החסדים שבתוך היסוד מאירין כמותן. (ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי המזלות הן נקודות והן מן ניצוצין הנעשין ביסוד מנפילת הגבורות, גם הם מלמעלה עד היסוד דז"א ומכים שם ונופלין ומתפזרין ונעשין ניצוצין).

קעה) והנה המלכות של התבונה היא הנקרא וילון, אינו משמש כלום אל ז"א, אמנם מאיר את הארתה ומוציאה לחוץ לצורך לאה העומדת מחוץ לז"א, ואם כן, מאחר שלאה יוצאת מבחי' מלכות זה של תבונה, אשר היא בחינת עטרה של היסוד שבה כנודע וזכור זה. א"כ נמצא כי מקומה הוא בדעת ז"א כי שם מקומה העיקרי, וגם לאה היוצאת מהארתה מוכרח הוא ששם מתחיל שיעור קומת הכתר שבה עד למטה עד החזה כנ"ל.

קעו) ואמנם רחל, מתחיל הכתר שלה מהחזה ולמטה עד סיום רגלי ז"א ממש, באופן כי בסיום רגלי ועקבי לאה משם מתחיל כתר רחל למטה מרגלי לאה. וזשארז"ל מה שעשתה יראה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתא, ר"ל רגלים דלאה שהיא הנקרא ענוה, עשתה יראה שהיא רחל כתר לראשה, כנ"ל.

קעז) אבל הלשון עדיין צריך ביאור, כי מלשון רז"ל נראה כי מהעקב עצמו של ענוה נעשית עטרה ליראה, ולא אמרו שכתר היראה היא תחת עקב דענוה לכן צריך לבאר הענין יותר בפרטות.

קעח) כי הנה כפי הנ"ל נמצא, שמראש כתר דלאה עד סיום רגלי דרחל הם ז"ס דעת חג"ת נה"י, כי המלכות שבז"א היא עצמה שורש רחל כנודע, ומהראוי היה ששתי נשים הללו אחת אהובה רחל ואחת שנואה לאה, לא יוכל להסיר חלק השנואה בעבור האהובה, כי חלק כחלק יאכלו שניהן, וירשו מקום בעליהן ז"א שוה בשוה, ותקח לאה ג"ס וחצי שהם דעת חו"ג וחצי ת"ת העליון, ותקח רחל מחצי ת"ת ולמטה עד סיום רגלי ז"א, שהם ג"ס אחרות וחצי תחתון של ת"ת.

קעח) ותקח לאה ג' ספירות וחצי וכו' ותקח רחל מחצי ת"ת ולמטה וכו': פירוש, כי עיקר הנושא לגילוי מוחין דחיה הואז"א הנקרא ת"ת, כי הבינה עצמה היא תמיד בחסדים מכוסים ואינה מזדווגת עם חכמה כדי להמשיך מוחין דחיה, אלא לצורך ז"א בלבד, כנ"ל אות קל"ח ד"ה מהחזה, ולפיכך נמצא בחינת ז"א גם במוחין דאו"א הנקרא שם דעת, כי מציאותו שם גורם קיום לזווג בינה עם החכמה בסוד מ"ן אליהם, כלומר, שבינה מחזקת בזווג עם חכמה בשבילו. אבל בהיותו יורד משם, תיכף נתבטל זווג דבינה עם חכמה, כי הבינהחוזרת לבחינת חסדים מכוסים, והמוחין דחיה מתבטלים כמ"ש הרב בע"ח שער שביה"כ פ"א בתחילתו, ע"ש. ובתלע"ס חלק ז'.

והוא הטעם שת"ת דאמא נעשה כתר אל ז"א, כי מתוך שעיקר המקיים למוחין דחיה באו"א הוא ז"א, שהוא ת"ת, ע"כ נחשב ת"ת זה דאמא גם למשפיע המוחיןההם אל ז"א במקומו עצמו. כי זה הכלל, כל הריוח שהתחתון גורם אל העליון גם התחתון יורש כל אותו הריוח, כי הוא הגורם לו, שיהיה בחינה כתר ומשפיע אליו. דהיינו, כמו שת"ת דאמא מקיים מוחין דחיה באמא עלאה, כן משפיע מוחין אלו לז"א עצמו, והבן זה היטב.

והנה גם בז"א עצמו, כשמקבל אותם המוחין, נמצא שת"ת דז"א, שהוא עיקרו של ז"א, נמצא גם בו עיקר הנושא למוחין דחיה כמו באמא הן: בחינת ת"ת דמוחין הנקראת דעת, ובחינת ת"ת דגוף. ודע שעיקרו של ת"ת הוא שליש אמצעי שבו, כי שליש עליון הוא בחינת התכללות ע"ס דת"ת מהעליונים ממנו, דהיינו כח"ב דת"ת. ושליש תחתון דת"ת, הוא בחינת התכללותו ממלכות התחתונה ממנו, שהיא בחינת נהי"מ דת"ת, אבל שליש אמצעי הוא בחינתו עצמו, שהוא חג"ת דת"ת. ולפיכך נבחן כי עיקר הנושא להארת המוחין דחיה, הוא שליש אמצעי דת"ת.

 

קעט) ואמנם אין הדבר כך אלא שלאה לוקחת שליש עליון מג"ש דת"ת,ורחל לוקחת כל ב"ש תחתונים דת"ת דז"א לכתר שלה, כמבואר במ"א, ושם נתבאר טעמים רבים, ואחד מהם הוא, שבחזה נשלם יסוד אמא, לכן משם ולמטה, שאורות החסדים ההם בגלוי, נבנית רחל באחורי ז"א, וכ"ז נת"ל. והנה בזה תהיינה צרות זו לזו ותפול ביניהן קנאה על הדבר הזה.

קפ) לכן מה עשה המאציל העליון, עשה באופן ששליש עליון דת"ת יהיה כולו ללאה, ושליש תחתון כולו לרחל, אבל שליש האמצעי יהיו שני אחיות משמשות שוה בשוה ויהיה ברשות ושותפות שניהן, כלומר, כי שיחלק שליש אמצעי לב' חלקים א"א, כי כולה בחי' א' ואינו מתחלק, אבל יהיהכתר של רחל עולה עד שם, וגם רגלי לאה יורדים עד שם, ומתלבשים רגלי לאה בכתר של רחל כשיעור שליש אמצעי בלבד, והרי שתיהן משתמשות בשוה. וזשארז"ל מה שעשתה ענוה עקב לסולייתא שהם רגלי לאה, מהם עצמם נעשה ראש וכתר של רחל הנקרא יראה.

ועם זה תבין, מ"ש הרב, שבעת שאין לז"א אלא מוחין דנשמה, אינו מלביש רק שליש תחתון דת"ת דאמא. ורק בעת שהוא משיג מוחין דחיה הוא עולה ומלביש על שליש אמצעי דת"ת. והוא משום שאין חיה רק משליש אמצעי הנושא להארת חכמה, כי נבחן לת"ת דת"ת ועיקר הת"ת, משא"כ שליש תחתון דת"ת הוא בחינת המלכות הכלולה בו, ושליש עליון הוא בחינת ג"ר הכלולות בו. כנ"ל.

וזה אמרו "ומהראוי היה ששתי נשים הללו וכו' יירשו מקום בעליהן ז"א שוה בשוה ותקח לאה ג"ס וחצי שהם דעת חו"ג וחצי הת"ת העליון ותקח רחל מחצי ת"ת ולמטה וכו' " דהיינו ששניהן יטלו את שליש ת"ת האמצעי המשפיע מוחין דחיה, כנ"ל, דהיינו שלאה תקח חלק מהמוחין דחיה דז"א כמו רחל, ויתחלקו עם השליש אמצעי דת"ת שוה בשוה. וז"ש "ואמנם אין הדבר כך אלא שלאה לוקחת שליש עליון ורחל לוקחת כל ב"ש התחתונים דת"ת דז"א לכתר שלה" דהיינו, כי רק רחל לוקחת את שליש האמצעי המשפיע מוחין דחיה, ולא לאה, כי לאה נוטלת רק שליש עליון בלבד, שאין שם הגילוי של המוחין דחיה כנ"ל.

קפ) שליש אמצעי יהיו שני אחיות משמשות שוה בשוה וכו' ומתלבשים רגלי לאה בכתר של רחל: היינו רק בעת הקטנות של רחל נעשה כך, אשר רגלי לאה מתלבשות בכתר של רחל, ואז אין גם לרחל מוחין דחיה, והיא נמצאת בעת ההיא אב"א עם הז"א. כי מתוך שרגלי לאה מתלבשות בשליש אמצעי דת"ת דז"א, ולאה אינה ראויה לקבל המוחין דחיה, כנ"ל, נמצאים רגלי לאה מחשיכים את כתר דרחל, דהיינו שגם רחל אינה יכולה לקבל מוחין דחיה, והיא דומה כמו שהיתה מתחלה מטבור ולמטה דז"א, כי אין בחלקה עצמה רק שליש תחתון דת"ת שאין שם גילוי דמוחין דחיה, אמנם בעת שרחל משגת המוחין דחיה, הנה אז בהכרח שנוטלת את כל שליש אמצעי דז"א לחלקה עצמה, ורגלי לאה נעלמים שם.

 

קפא) אמנם דע, כי פעמים שרחל לוקחת כל מקום אותו שליש אמצעי, ואין רגלי לאה מתפשטים בתוך כתר רחל כשיעור שליש ההוא. וז"ש אצלינו בכוונת ק"ש בפסוק ואהבת, צריך לכוין לתת ב' אורות לרחל כמנין ואהבת, שהם ב"פ אור, ורחל נקראת א"ת כמ"ש למטה בע"ה. כמארז"ל אתין וגמין רבויין הם. וזהו ואהבת את, ר"ל שתאהב את רחל הנקראת את, והוציא בלשון אהבה ע"ד ויאהב יעקב את רחל, כי האהבה יתירה הוא שנתן לה חלק יתר על לאה כנ"ל, והם ב' אורות אלו כמנין ואהבת כנ"ל.

קפב) והאורות הללו, הנה הם בחי' הב"ש תחתונים של ת"ת כנ"ל, ולפי ששליש העליון הוא במקום הסתום, אבל אלו הב"ש הם במקום הגלוי שמאירין החסדים, לכן נקרא אור אור. וענין זה נת"ל בענין הכתר של רחל, שהוא ב"ש דת"ת דז"א הנקרא ב"פ אור אור, בסוד ושמתי כדכ"ד שמשותיך, אבל כתר של לאה אין בו רק אור א' לבד, כנ"ל שם באורך ויתבאר לקמן.

קפג) נמצא כי יש זמן שלוקחת רחל ב"ש לבדה, ויש זמן ששליש אמצעי,

כמ"ש לפנינו "אמנם דע, כי לפעמים שרחל לוקחת כל מקום אותו שליש אמצעי ואין רגלי לאה מתפשטים בתוך כתר רחל" דהיינו כנ"ל כי רק כשרחל היא אב"א עם הז"א, אז רגלי לאה מתפשטות בכתר רחל, אבל בעת שרחל משגת פב"פ, עם הז"א, דהיינו בקבלת מוחין דחיה, אז רגלי לאה מסתלקות מתוך כתר רחל, ושליש אמצעי דת"ת דז"א נעשה כולו לכתר שלה, המשפיע לה המוחין ההם, כמ"ש. וזה הכלל, שאין השפעת מוחין דחיה אלא משליש אמצעי בלבד, הן בז"א מאמא עילאה, והן בנוקבא מז"א, ושורש המשפיע, נקרא כתר.

קפב) במקום הגלוי שמאירים החסדים לכן נקרא אור אור וכו' אבל כתר של לאה אע"פ שהוא לעולם שלה, עכ"ז יש זמן שרגלי לאה מתלבשין בכתר שלה בתוכו ממש כשיעור שליש אמצעי (גם לפעמים לוקחת רחל שליש בגנבה ממש כשיעור שליש זה אמצעי) לבד, אבל לעולם שיעור כתר של רחל הוא ב"ש. וז"ס ותגנוב רחל את התרפים אשר לאביה, פי' כי מקום השליש האמצעי, שלפעמים לוקחת אותו רחל לה לעצמה בלבד, דרך חטיפה וגניבה, נקרא תרפים.

אין בו רק אור א' לבד: כי בגילוי אור החיה, נמצאים ב' אורות שהם: אור חכמה ואור חסדים, כי הפירוש של גילוי החסדים הוא, שהארת חכמה מתגלית בהם, ולכןנקרא אור אור. אבל לאה שהיא בחינת עלמא דאתכסיא, כי היא בחינת שליש עליון בלבד, ששם אין גילוי חכמה בחסדים, כנ"ל, ע"כ אין שם אלא אור א' לבד, דהיינו רק אור חסדים, כי הם שם חסדים מכוסים מחכמה.

קפג) חטיפה וגניבה נקרא תרפים: כלומר, בחינת רגלי לאה, שרחל לוקחת אותם לחלקה, על ידי עליתה והלבשתה את שליש עליון דז"א, הם נבחנים בה כמו חטיפה וגניבה. והוא, כי להיותם מבחינת לאה, אין הם ראוים לקבל כלום מהארת חיה, כי זווג דמוחין דחיה, נעשה רק על בחינה ו"ק דאו"א, אשר ז"א יכול להאיר אותם רק לבחינת רחל, שהיא בחינת נוקבא דו"ק שלו, אבל לא ללאה שהיא נוקבא דג"ר שלו, כנ"ל. ונמצאים רגלי לאה אינם ראוים להארת חיה מצד עצמם, אלא מתוך שרחל לוקחת אותם לחלקה, נמצאים גם הם מקבלים הארת חיה כמו רחל, וזו היא גניבה, כלומר, שהכלים ההם אינם שייכים כלל לבנין פרצופה, ואינם ראויים לקבל הארתה, אלא רחל גנבתם, שמתוך כך קבלו ג"כ הארתה. אבל ענין נטילתה את שליש אמצעי דת"ת דז"א, אינם שום גניבה, כי זהו חלקה ממש המשפיע את המוחין דחיה שלה, והבן.

קפד) נמצא כי לבן הוא לובן העליון, שהוא אבא עלאה, ולו ב' בנותרחל ולאה, כנזכר זוהר פרשה ויצא דקס"ב על וללבן שתי בנות ע"ש, ולפעמיםגונבת רחל מן לאה שליש האמצעי הנקרא תרפים ולוקחת לה לבדה, כי ממון אביה הוא, ואינה נותנת ממנה אל לאה אחותה.

קפה) והנה ענין תרפים אלו הוא לשון תורף, שהוא מקום ערוה, כמובית התורפה הנזכר בגמ', והם בחי' ב' רגלים של לאה הנכנסין ומתלבשין תוך כתר רחל כנ"ל, לכן אמר תרפים לשון רבים, שהם ב' הרגלים.

קפו) וביאור הענין, כי הנה מקום פתיחת יסוד אמא תוך ז"א הוא בחזה שלו, נמצא שגילויו ופתיחתו הוא בשליש האמצעי, וזהו פתיחת וגילוי בית התורף אשר שם של התבונה. ואמנם ענין גניבת רחל את התרפים, ואיך עי"ז לא הגידו ללבן כי ברח יעקב, הענין הוא, כמ"ש אצלינו בדרוש בלק ובלעם ועזא ועזאל ע"ש היטב.

קפה) תרפים לשון רבים שהם ב' הרגלים: ולהלן אומר (באות ר"א) "להיותם מובלעים ב' העקביים בכתר רחל מתאחדים ונעשים עקב אחד" והענין הוא, כי להלן מדבר בעת שהם מתלבשים תוך כתר רחל ומחשיכים אותה, שאז נמצאת רחל אב"א עם ז"א, וע"כ נבחנים נו"ה דלאה לבחינה אחת, כמ"ש הרב, שבעת שנו"ה הם באחור הם שניהם בחינה אחת, וע"כ קראם עקב, לשון יחיד. משא"כ כאן, שהמדובר הוא מגניבת התרפים, שהוא ע"י השגת מוחין דחיה של רחל,כנ"ל, וע"י שהתרפים אלו קבלו הארת רחל, כנ"ל, בדיבור הסמוך, ונמצאים ע"כ בבחינת פנים, ובבחינת פנים נבחנים הנו"ה לשתי בחינות מיוחדות, וע"כ נקרא תרפים לשון רבים. והבן זה.

קפז) ושם נתבאר, כי הנה המקום הזה הוא בחי' עץ הדעת טו"ר, אשר בו חטא אדה"ר וחוה, כי שם הוא מקום גילוי החסדים של הדעת דז"א בחזה שלו, ולכן יש שם יניקה ואחיזה אל החצונים הנקרא רע בעצם.

קפח) משא"כ למעלה, כשהאורות מכוסים, הנה הארת ה"ח אלו המתגלים ויוצאין אל החצונים, הוא ע"י אותם הרגלים של לאה הנכנסין תוך כתר רחל כנ"ל, והם כנגד פתיחת פי היסוד של תבונה.

קפט) כי כאשר האורות ההם יוצאין מן היסוד דתבונה עד מחוץ אל ז"א, לעשות כתר לרחל כנודע, אז ע"י התלבשות רגלי לאה תוך הכתר של רחל, האור מתמעט ונחשך, ואינו יכול לצאת ולעבור האור ההוא על צד פני רחל כנודע, כי היא עומדת אב"א עם ז"א. ובתחלה האורות פוגעין באחוריים, ואח"כ משם עוברין עד הפנים שלה, ולהיות העקביים של לאה שם באמצע כתר של רחל, אינו עובר האור עד פני כתר של רחל, כי אלו ב' עקביים של לאה מפסיקין לגמרי, והם לוקחין האורות היוצאין מבפנים.

קפז) המקום הזה הוא בחינת עץ הדעת טו"ר אשר בו חטא אדה"ר וחוה כי שםהוא מקום גילוי החסדים של הדעת דז"א: כי שליש אמצעי דת"ת, הוא שורש המשפיע חכמה, בסוד ת"ת העולה ומזווג לחו"ב,שאין בינה מזדווגת עם חכמה זולת ע"י מ"ן דת"ת, וע"כ עלה ז"א וקנה מקום תוך המוחין דאו"א, כדי לקיים באו"א את הזווג דחכמה, כנ"ל אות קע"ח ד"ה ותקח עש"ה. ות"ת הזה המקיים את המוחין דחיה באו"א נקרא בשם דעת. כנ"ל.

ולפיכך נקרא שליש אמצעי של ת"ת דז"א עץ הדעת, כי הוא השאיר את שורשו באו"א בסוד מוח הדעת שלהם כמבואר.אמנם לפי זה יש לטעות שגם בחינת כתר דרחל נקרא כן ח"ו, כי גם היא נוטלת מוחין דחיה משליש אמצעי דת"ת דז"א. אכן הכונה היא, על בחינת הזווג דג"ר דמוחיןדחיה, שהם בחינת או"א הפנימים שנגנזו בסוד עזקא רבא, שהם בחינת המוחין ששמשו באו"א דנקודים בסוד הסתכלותעיינין דאו"א זה בזה. ועל שם זה נקראשליש אמצעי דת"ת דז"א בשם עץ הדעת,כי בו יש האיסור שלא להעלות ת"ת בסוד מ"ן לאו"א הפנימים ולזווגם בכדי להמשיךג"ר דחיה כמו בנקודים. משא"כ עלית ת"ת זה בסוד מ"ן אל או"א דמזלא, כנהוג בכל המוחין דחיה דאצילות, אין בזה משום איסור כלל, ואדרבה, בו תלוי כל התיקונים, כיאין כלל שום זווג בלי מוחין דחיה כנודע.אמנם נתבאר כי הדעת הזה הוא בחינת ו"ק דדעת, ומזווג על ידו לבחינת ו"ק דאו"א הפנימים, כנ"ל. וכבר נתבאר, שע"כ נקראת לאה עלמא דאתכסיא, כי היא צריכה לג"ר דחיה שאין שום זווג עליהם בזמן הזה. וע"כ נקראת רחל עלמא דאתגליא, כי היא צריכה רק לבחינת ו"ק דחיה, והם מתגלים בה גם בזמן הזה קודם גמר התיקון, והבן.

קפט) עקביים של לאה מפסיקים לגמרי והם לוקחים האורות היוצאים מבפנים:

קצ) ונודע כי העקביים של לאה הם דינין קשים וגמורים לגמרי, כי נ"ה אינון, אשר כל בחי' נ"ה הם דינין להיותן הקצוות הקרובים אל הקליפה, ובפרט שנקרא בלשון לבר מגופא, כנודע, כי נ"ה אינון לבר מגופא.

קצא) ונוסף ע"ז, כי הם רגלי לאה, אשר כל בחינותיה הם דינין קשים, להיותה בחי' מלכות דתבונה כנ"ל, והתבונה עצמה היא נה"י של בינה, שהם אחרונות שבה, והבינה עצמה אמרו עליה בזוהר, דדינין מתערין מינה.

קצב) ולא עוד, אלא שלאה עצמה היא מן אחורים של מלכות דתבונה, ואינה בחי' פנים, ובפרט כי אינה רגלים שלה אלא בחי תחתונה שברגליה, והם בחי' עקביים, כמ"ש בע"ה.

קצג) והנה כפי כל הטענות הנ"ל, נמצא, כי אלו העקביים דלאה הם דינין גמורים, לכן יש מקום אחיזה ויניקה אל הקליפות, כמ"ש בדרוש בלק ובלעם ועזא ועזאל, ששרשם הם בחי' ד' אורות הנ"ל שבאותן תרין רגלים ועקביים דלאה, שמשם יונקים החצונים, לכן היה הולך בלעם אל הררי קדם אל עזא ועזאל, כמ"ש בזוהר, שקודם שבא בלעם אל בלק, הלך והסגיר את עצמו בהררי קדם עם עזא ועזאל.

המדובר הוא באורות דפנים דנשמה, אשר עקביים דלאה מתתקנים בהם לצורך עצמם לגמרי, כי אורות דג"ר דנשמה הם הארת ג"ר ממש לגמרי בבחינת מחזה ולמעלה, כנ"ל אות קל"ה ד"ה ועוד ע"ש. אמנם מחזהולמטה אין הם מספיקים להארת פנים, כיאין בחינת פנים מחזה ולמטה, רק ע"י מוחין דחיה כנ"ל. וז"ש, "שעקביים דלאה מפסיקים לגמרי והם לוקחים האורות דפנים" אבל לרחל אין מהם אלא אורות דאחורים, שהם ו"ק בחוסר ראש, כי היא אינה יכולה להנות מהם להיותם חסדים מכוסים, והיא צריכה לחסדים מגולים. וע"כ נבחנים רגלי לאה שבמקום כתר רחל, לבחינת דינין קשים, כי בה נראים הדינין שבהם המעמידים לרחל בבחינת האחורים. והבן זה היטב, כי אע"פ שרגלי לאה ממותקים בבחינת פנים לבחינת לאה עצמה, מ"מ לבחינת רחל הם דינין גמורים העושים אותה לאחורים עם הז"א. מטעם הנ"ל.

קצג) ועזא ועזאל ששרשם הם בחי' ד' אורות הנ"ל שבאותם תרין רגלים ועקביים דלאה: כבר נתבאר שאלו העקביים דלאה הם תכלית הדינין, עם הארתם למטה מחזה אחר כלות יסוד דאמא, כי אור אמא שהוא הארת ג"ר, כבר מסתיים במקום החזה, ומחזה ולמטה אינו נמתק רק בהארת חיה, ומתוך שהארת חיה מבחינת המוחין דלאה אינם מופיעים בכל המשך שתא אלפי שני, נמצאים משום זה אותם הדינין בלי שום

 

קצד) וז"ש מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם. וכבר נתבאר אצלינו בדרוש בלק ובלעם, כי בחי' בלעם, היה מהאורות היוצאין, מאותן עקביים דלאה הנבלעים תוך כתר רחל אל החצונים. וזהו פי' בלע"ם, ולכן היה הולך להררי קדם אצל עזא ועזאל שיניקתן משם.

קצה) וכבר נתבאר אצלינו כי לבן הארמי אבי אביו של בלעם, והוא עצמו נתגלגל בבלעם, וממנו למד בלעם בן בנו מעשה כשפים, וחכמה הזאת חכמתו של לבן הארמי, אשר שיבח עצמו ואמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע, וע"ד הנאמר בבלעם, כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר.

קצו) וזה ענין חכמת התרפים אשר ללבן, אשר ע"י אלו התרפים היה משיג כל הארותיו, וכאשר רחל גנבתם לא יצאו האורות ההם אל עקבי של לאה לחוץ אל החצונים להאיר להם, ולא ידע כי ברח הוא, באופן שתרפים הם בחי' אורות היוצאין אל החצונים מן התורף של התבונה, שהוא יסוד שלה המלובש במקום החזה של ז"א.

*קצז) גם ענין זה הוא חטא של אדה"ר בעץ הדעת טו"ר, כאשר בארנו לעיל, כי זהו מקומו. והוא עצמו משארז"ל, שחטא חוה היה שסחטה ענבים ונתנה לו. ופירוש הענין, כי הנה העקביים של לאה הנכנסין בכתר רחל, הם בחי' ענבים, גימטריא עק"ב, בסוד עקב ענוה הנ"ל, והיין שבענבים, הם דינין שבעקביים האלו.

קצח) ונודע, שאין החצונים ניזונין אלא מפסולת היין, מן השמריםשבו, שהם שיורי הדין הקדוש. והנה זה השפע שיונקים החצונים הוא דין קשה, והוא יין עכור מלא שמרים, והוא בלוע תוך העקביים של לאה, דמיון היין הבלוע תוך הענבים.

מיתוק כלל, וע"כ נעשו שורשים לב' המלאכים, עזא ועזאל, שעז"א נעשה מעקב ימין ועזאל מעקב שמאל, כמ"ש להלן.

קצו) רחל גנבתם לא יצאו האורות ההם אל עקבים של לאה לחוץ: כנ"ל ד"ה חטיפה וגניבה, שענין גניבה זו נעשה עם השגתה של רחל למוחין דחיה שאז מאירים העקבים ההם כאילו היו מאברים שלה, עש"ה. וע"כ

נפרדים מהם כל כוחות הדין שהיו מעורבים בהם, ונתבטלה לגמרי הארת החיצונים שהם האלהים של לבן. וז"ש, למה גנבת את אלהי, וגם נסתלקה כל חכמתו ממנו ולא ידע כי ברח הוא, והבן.

קצח) יין עכור מלא שמרים והוא בלוע תוך העקביים של לאה דמיון היין הבלוע תוך הענבים: פירוש, כי כל פרצופי אבי"ע,

*) ע"ח ח"ב של"ח פ"ד.

קצט) וחוה סחטה אותן הענבים, וכוונתה היתה שע"י הסחיטה ההיא יצאו השמרים הבלועים שם, ומהם שתו אדם וחוה מן היין ההוא, כוס התרעלה. חלק החצונים הנקרא סטרא דמותא, ולכן נענשו בענין המיתה, וגרמו עליה מיתה. ואפשר גם כן, שזה סוד מיתת רחל מחמת התרפים כמאמר רז"ל.

ר) והבט נא וראה, כי ענבים גימטריא עק"ב כנזכר לעיל, לכן אין נדרכות הענבים להוציא מתוכם יינם אלא בעקביים. וענבים אלו הם לשון רבים, שהם ב' עקביים הנ"ל, אשר כל א' מהם הוא נקרא אלקים, להיותה דינין כנ"ל. והנה ב' רגלים הם ב' שמות אלקים, (ועם י' אותיות שלהם ג"כ גי' ענבים) והם גימטריא עק"ב, כי אלקים שהוא שורש הדין בבחי' ענבים ובתוכו גנוז היין ומובלע בתוכו.

רא) ולפי האמת כיון שהם ב' שמות אלהי"ם, וגם ענבים, מיעוט רבים

יצאו מצמצום ב' כנ"ל, שה"ס בה' זעירא בראם, כנ"ל אות מ"ג ד"ה בהבראם. גם נודע, שענין הקליפות נעשו מאותם הכלים דז"א ומלכות של אחורים דנקודים ששמשו עמהם בזמן המלכים, אחר שנפרדו לכלים חיצונים ומקיפים הנקראים לבוש והיכל. כנ"ל אות ע' ד"ה והנה, ע"ש. גם נתבאר לעיל שבבחינת הכלים של המלכים ששמשו בנקודים היה פגם נוסף, כי גם בחינת הדינין דצמצום א' רכיב עלה, כנ"ל אות מ"ט ד"ה ונודע ע"ש. ודע כי זו הבחינה שבקליפות ה"ס כוס התרעלה, ונקראת שמרי הקליפות, וזכור זה. כי מבחינת השמוש עם הכלים הנפרדים דז"א ומלכות שנפרדו ע"י צמצום ב', נעשו כל הקליפות, ומבחינת המלכות דצמצום א' שהיתה מעורבת בהם, נעשה שמרי הקליפות, שממנה כל כח החוזק שבהם, ע"ד השמרים שהם כל כח החיזוק שביין.

וזה אמרו "יין עכור מלא שמרים והוא בלוע תוך העקביים דלאה" כי נתבאר לעיל שכל בחינה שלא נבררה לגמרי נמצאים כל הקליפות מעורבות שמה. כנ"ל אות ע' ד"ה עור, ונמצא שיש בעקביים דלאה ב' בחינות דינין שהם השורשים לקליפות ולשמרי הקליפות כנ"ל. והנה העקביים דלאה עצמם, הם מבירורים דצמצום ב' כבכל הפרצופים, שמהם אינם יונקים רק הקליפות, אכן גם בחינת שמרי היין מעורבים בהם, כנ"ל, וז"ש "והוא בלוע תוך העקביים" כלומר, שאינם ניכרים לחוץ משום שכל בנין לאה הוא מבחינת צמצום ב', אמנם הם נעלמים שם ובלועים בתוכם.

וזה אמרו "וחוה סחטה אותם הענבים" כי ע"י אכילתה לעץ הדעת, שפירושו, שרצתה להמשיך בחינת ג"ר דחיה המבררים לאלו העקבים דלאה, כנ"ל, נמצא שסחטה אותם הענבים, ואז נתגלו השמרים לחוץ, שה"ס הזוהמא שהטיל הנחש בחוה. כי ע"י שהמשיכה הארה לשמרי הקליפות, נתדבקו בה וגרמו לה המיתה.

רא) להיותן מובלעים ב' העקביים בכתררחל מתאחדים ונעשים עקב אחד: כבר נתבאר זה לעיל, כי בעת התלבשות העקביים דלאה בכתר רחל, נמצאת אז רחל רק בבחינת אב"א, ואלו העקבים הם נו"ה דלאה, וע"כ הם רק בחינה אחת, כי אין נו"ה נחשבים לב' בחינות, אלא רק בזמן היותם בבחינת פנים.

 

שנים, (א"כ) למה הם גימ' עק"ב כנ"ל, שהוא לשון יחיד. הענין, כי להיותן מובלעים ב' העקביים בכתר דרחל כנ"ל, מתאחדים ונעשים עקב אחד, וזה עקב ענוה, ולא כתיב עקבי הענוה.

רב) (ונל"ח ששמעתי ממורי זלה"ה כי זהו ג"כ סוד מ"ש פרשה תצוה ובספרא דצניעותא, דינין דנוקבא תקיפין ברישא ונייחין בסופא. כי הנה בכתר דרחל, שם הם עקביים דלאה. שהם תוקף הדינין כנ"ל).

רג) והנה נתבאר ענין חטא אדה"ר איך היה בעץ הדעת, שהם בב"ש תחתונים של ת"ת דז"א, שהם אורות נגלים של הדעת מבחינת החסדים שבו.

*רד) ועתה צריך לפרש ענין מ"ש חז"ל במדרש וגם בזוהר פרשה בלק דף ר"ח ע"ב, כי מש"כ אשר מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים, על עזא ועזאל אתמר וכו'. דע כי עזא ועזאל הם שני מלאכים הנשרשים ונבראים מאותם ב' האורות היוצאות משתי עקביים דלאה שבתוך כתר דרחל, שמשם אחיזתבלק כנ"ל שהם תכלית הדינים, ויוצא הארותם לחוץ, ועזה נעשה מן עקב ימין ועזאל מהארת עקב שמאל.

רה) והנה בלעם אינו מבחי' הארת עקבים עצמם, אלא מהארת כתר דרחל הבולע בתוכו הארת ב' העקבים, כנז"ל. ולכן גם הוא היה למד מעזא ועזאל כל חכמתו, ויונק מהם, ע"ד כתר דרחל שיונקת מן העקבים דלאה, ולהיות הארות עזה ועזאל נגלים בזה המקום לכן נק' מחזה שדי.

רו) ובזה יתבאר ענין מאמר רז"ל במדרש וגם בזוהר פרשת בראשית דף ל"ה ע"א, כי עזה ועזאל, הם שקטרגו על בריאת אדה"ר והפילם הקב"ה ממקום קדושתם, ועליהם נאמר, הנפילים היו בארץ.

רז) ופשוט הוא, כי לא לחנם היו אלו מקטרגים על בריאתו יותר משאר המלאכים, והטעם הוא, כי זו"ן היו בתחלה אב"א, ואז הם לאה ורחל זו למעלה מזו באופן הנז"ל, כי שתי עקבי לאה מתעלמים תוך כתר דרחל. ואז עזהועזאל יונקים משם כנזכר.

רה) בלעם אינו מבחינת הארת עקבים עצמן אלא מהארת כתר דרחל הבולע בתוכו הארת ב' העקבים: כמ"ש לעיל ד"ה עקבים של לאה, אשר אלו עקבים בהיותם בבחינת לאה עצמה יש להם מיתוק, אלא כל הדינין שבהם מתגלים עם היותם מאירים בכתר רחל מחזה ולמטה. וזה שמשמיענו כאן הרב, אשר

*) שער הפסוקים פ' בלק סימן כ"ד.

רח) וכשעלה ברצונו לברא אדם וחוה, היה כדי שע"י מעשיו יתקן את הנקבה, באופן שיחזרו פב"פ, ויזדווגו יחד, בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה.

רט) והנה בהיות זו"ן פב"פ, אין עקבי לאה תוך כתר דרחל, וכל אותם ההארות שהיו יוצאות מעקבי לאה אל כתר דרחל, אשר משם היו נאחזים עזה ועזאל, היו עתה מתבטלות משם ויוצאות דרך צד פנים, כי שם עומדת רחל, ושם אין מקום אחיזה אל החיצונים כנודע, שאין אחיזתם אלא באחור, ועזה ועזאל היו הארותיהם מתבטלות בבריאת אדם, ולכן היו מקטרגים בבריאתו, מפני הנזק המגיע להם בבריאתו. ודע, כי עזה צריך להיות בה"א, לא באל"ף, ושמעתי משם מורי ז"ל, כי הוא בגימטריא אדנ"י עם מספר י"ב אותיות המילוי.

רי) ואמנם שאר אורות היוצאות לצד אחור אינם מתבטלות זולתי זו, לפי שאינה יוצאת אלא בהיות עקבי לאה תוך כתר דרחל, ובחזרתה בפנים מתבטלות שאר האורות דעזה ועזאל.

בלעם נאחז בעקבים דלאה בשעה שהם מאירים בכתר רחל, וע"כ הוא בחינת ס"א, והבן.

רט) זו"ן פב"פ אין עקבי לאה תוך כתר רחל וכו' הארותיהם מתבטלות בבריאת אדם: כי כל יניקת עזא ועזאל הם מעקבים דלאה שבכתר רחל, שזהו רק בעת היותה אב"א, וכיון שהם ידעו שאדה"ר יחזיר לזו"ן פב"פ, שהם בחינת מוחין דחיה, שאז לוקחת רחל כל השליש אמצעי ומתקנת גם כן העקבים דלאה בסוד חטיפה וגנבה, כנ"ל, ואז מתבטלים לגמרי הארת עז"א ועזאל. וז"ש, "ולכן היו מקטרגים בבריאתו מפני הנזק המגיע להם".

חזרה לראש הדף
Site location tree