אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 13 / מאמר החרות
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

מאמר החרות

שיחה מתאריך 19.06.07

מאמר החרות

מאמר "החרות" הוא נושא מאוד חשוב כיום, בכל ההיסטוריה האנושית הוא לא היה חשוב עד כדי כך. בעבר האנשים שחיו בתקופת העבדות, היו רגילים לכך, לכן לא ראינו בהיסטוריה הרבה מהפכות, התקפות ומלחמות כתוצאה מזה. כי כולם חשבו שזה בסדר שאחד יהיה עבד של השני. בתקופה מאוחרת יותר התפתח הרצון האגואיסטי, ומשום כך כבר לא היה כדאי להחזיק עבדים, ולכן שיחררו אותם.

בתקופה מתקדמת יותר אנשים היו משועבדים למקום עבודתם, עבדו חמש עשרה שעות ביום, ולא ידעו כלום מלבד זה, כי חשבו שאחר כך יגיעו לשלב טוב יותר, לחרות יחסית. ואנחנו רואים שגם כיום זה לא השתנה בהרבה, אנחנו די קשורים לכל המסגרת החברתית.

אבל היום השאלה כבר אחרת: האם יש לנו בכלל אפשרות לשנות את החיים שלנו, את המצב שלנו? כך שואל אדם בכל מקום בעולם, ובמיוחד כאן בישראל. האם אנחנו יכולים לשנות את המציאות או לא? שגם זה כמובן שייך לחרות. האם אני מסוגל לשנות, או שאני ממש כבול בתוך הטבע, בכך שאני מקבל פקודות ודחפים מבפנים שמניעים אותי, כפי שרואים אצל בעלי החיים, ואין לי שום אפשרות לצאת מזה.

אנחנו לא יכולים לשנות דבר. אנחנו רואים כל פעם את החלפות הפוליטיקאים בשלטון, ובכל זאת דבר לא משתנה, אלא איכשהו המצב מתגלגל ללא שום קשר למי שנמצא בשלטון. אנשים מבוגרים כבר מבינים, שזה האופי ואין מה לעשות, איך שהאדם היה כך ימשיך. כאשר אנו מסתכלים על הילדים ורואים איזו צורה יש להם, איזה אופי או התפרצויות למיניהם, מתוך כך אנו מבינים כיצד להתנהג איתם, כמה אפשר לדרוש וכמה לא. וגם הדרישה והלחץ שאנו מפעילים עליהם, הוא בסופו של דבר כדי להכניס אותם למסגרת כלשהי, ולא לשנות אותם. האם האדם יכול להשתנות? או חוץ מזה שישתנה או לא, האם הוא יכול לשנות את הסביבה, את החברה, את הגורל שלו?

זאת אומרת, החרות היא דבר מהותי מאוד, החשוב ביותר. האדם יכול לנתק את עצמו, ולחשוב "מה שצריך לקרות יקרה ואין לי מה לעשות" או שהוא צריך לברר, איפה בכל זאת יש לו חופש, ששם הוא לא מנוהל על ידי הטבע, ויכול לעשות משהו. זהו דבר מאוד חשוב. שהתחלתי לחקור עוד כשהייתי צעיר, אז עוד עסקתי בביוקיברנטיקה, וראיתי עד כמה שכל הדברים האלה בהחלט לא קובעים כלום. שבכל מערכת ומערכת ביולוגית יש מערכת פנימית, בכל גוף חי יש מערכת פנימית, שמחזיקה אותו, שקושרת אותו לסביבה, והוא מתנהג בצורה החלטית וידועה. וכך גם אומר בעל הסולם במאמר החרות.

"חרות על הלוחות" אל תקרי "חרות",

אלא "חירות" מלמד, שנעשו חירות

ממלאך המות". [שמות רבא מ"א]

 

"מאמר זה צריך באור, כי מה ענין קבלת התורה לשחרורו של האדם ממיתה? ועוד, לאחר שהשיגו על ידי קבלת התורה גוף נצחי, שאין המות חל עליו, א"כ איך חזרו ואבדו אותו, האם יוכל הנצחי לההפך לבחינה של העדר?"

אנחנו צריכים לברר "מה עניין קבלת התורהלשחרורו של האדם ממיתה?".אנחנו אומרים שאנחנו נמצאים בעולם הזה בחיים הגשמיים שלנו בצורה בהמית. אנחנו מתנהגים בצורה ברורה, על ידי הדחפים שלנו ועל ידי הגנים שבנו מבפנים, וגם הסביבה פועלת עלינו ומזמינה בנו כל מיני תגובות ידועות מראש מבחוץ. אם היינו יודעים את המערכת הפנימית של כל אחד ואחד, ואיך פועלת עליו המערכת החיצונית, היינו יודעים מראש את תגובת האדם ואת ההתנהגות שלו. לא היה לנו שום חידוש בזה, ולא היינו מתייחסים לאדם, אלא למערכת החיצונית - החברה, ולמערכת הפנימית - האדם עצמו.

נתנו לנו משהו שנקרא "כוח חיצון", "תורה", האור העליון מהעולם שנמצא מחוצה לעולם הזה ולסביבה, מחוץ לאדם שעל ידו הוא יכול לשנות את עצמו, להעלות את עצמו מעל הקיום הרגיל. "ועוד", הוא אומר, "לאחר שהשיגו על ידי קבלת התורה גוף נצחי", "גוף נצחי" הוא רצון לקבל נצחי, קיום נצחי. שהאדם יכול להתרומם, להתעלות מעל העולם הזה. זה נקרא "קבלת התורה", שהאור העליון מגיע, ומעורר את האדם ומעלה אותו לדרגת קיום שאינה שייכת לעולם הזה ואינה שייכת לגוף שלו.

"שאין המות חל עליו", על הקיום הנצחי שלו, אם הוא ימשוך אור עליון ואם הוא יעלה על ידו, כאן בעולם הזה, עכשיו בחיים האלו, שזה נקרא "לקבל תורה". וכאן מתעוררת שאלה: "א"כ איך חזרו ואבדו אותו, האם יוכל הנצחי לההפך לבחינה של העדר?"

הייתה לנו פעם תקופה בחיים, שחיינו בעולם הנצחי. בהרגשת החיים הנצחיים. היינו מזדהים עם הגוף הנצחי שלנו, עם הנשמה, שאז היינו מעל החומר. אחר כך בתקופת חורבן בית המקדש, הרצון האגואיסטי התגבר ואיבדנו את הרגשת הקיום שלנו בתוך הנשמה, וירדנו אל מה שנקרא "גוף".

ובעל הסולם שואל: האם אנחנו יכולים לעלות חזרה לאותה רמה? ולא רק אנחנו, למדנו במאמרים אחרים, שגם כל האנושות חייבת לעלות לרמה גבוהה יותר של קיום, לאותה הרגשת נצחיות ושלמות. ולשם כך נתנו לנו הזדמנות להתקשר לכוח העליון הזה, ועל ידו לברור אצלנו מכל הרצונות ובכל היכולות שלנו, מה אנחנו צריכים לשנות כדי להתעלות.

חרות הרצון

"אולם כדי להבין את המושג הנעלה "חירות ממלאך המות", צריכים מתחילה להבין מושג החרות במובנו הרגיל כפי הבנת האנושות.

הנה בהשקפה כללית יש לחשב את החרות לחוק טבעי, הפרוס על כל החיים, כפי שאנו רואים, שבעלי החיים הנמצאים תחת ידינו, מתים כשאנו עושקים מהם את החופש. וזאת עדות נאמנה, שההשגחה אינה מסכימה לשעבודה של שום בריה. - ולא לחנם לחמה האנושות במאות השנים האחרונות עד שהשיגו חרות היחיד בשיעורים מסוימים.

אבל בכל זאת המושג הזה" "חרות" פירושו, היכולת לעלות למעלה, "המתבטא במלה "חרות" מטושטש אצלינו מאד, ואם נתעמק בפנימיותה של המלה הזאת, כמעט ולא ישאר ממנה כלום". מהחרות. "כי בטרם שאתה מבקש חרותו של היחיד, עליך להניח שכל יחיד כשהוא לעצמו יש בו אותה התכונה הנקראת חרות, ז"א, שיכול לפעול על פי בחירתו לרצונו החפשי".

"חרות" נקרא, שנותנים לאדם אפשרות לעשות משהו, שהוא יודע מה הוא עושה. אצלנו החרות מתבטאת בחוסר הבנה. אף אחד אינו יודע מה יקרה בעוד רגע, לכן נראה לנו שאנו חופשיים. אבל אם יתנו לנו אפשרות ויגידו, "תעשו מה שאתם חושבים כדי שהרגע הבא יהיה הטוב ביותר", אז אנו לא נדע מה לעשות. כי מה שנדמה לנו עכשיו כטוב, אחרי רגע נתחרט ונבחר במשהו אחר. זאת אומרת, חרות יכולה להיות במצב שאנו יודעים בדיוק מה לעשות, איך לממש את עצמנו.

 

התענוג והמכאוב

"אולם כשנתבונן במעשיו של היחיד", של כל אחד מאיתנו, "נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כרחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפות על כירה..." על ידי התכונות הפנימיות שקיבלנו משורש הנשמה שלנו, מגלגולים קודמים, מההורים שלנו, ועל ידי ההרגלים שקיבלנו מהילדות ומהחינוך ועל ידי החברה שכל הזמן לוחצת עלינו ומארגנת סביבנו סדרי ערכים חדשים, אנחנו נמצאים במצב שאין לנו מה לחשוב.

אנחנו רק לא מבינים, עד כמה שאנחנו כבר מרגישים מבפנים מה צריך לעשות. אם עולה באדם חיסרון כלשהו, החלטה כלשהי, והוא מבצע אותה, למרות שברגע הקודם הוא לא ידע, ואחר כך כן, נראה לו שהוא עשה זאת, נראה לו שהוא בעל המעשה ובעל המחשבה. אם נדבר עם ביולוגים, עם פיזיולוגים, עם אנשים שמבינים את טבע האדם, אז גם הם אומרים היום, שכל הגנים שלנו וכל מה שקיים בתוך האדם, קובעים את כל הדברים שקורים לו.

ורואים זאת, בדוגמאות של תאומים שנפרדו, שאחד חי בקצה העולם, מנותק לגמרי מהשני, וניתן לראות עד כמה שהם דומים בחיים שלהם, אולי אפילו גם קוראים לנשים ולילדים שלהם באותם השמות, וכל צורת הקיום שלהם ממש אותו דבר. זה אומר שאנחנו נולדים עם כל התהליך שאנחנו צריכים לעבור.

אז היכן בכל זאת אותה אפשרות לשנות משהו שנמצא אצל האדם? אם היינו חיים טוב, אז לא היינו שואלים על כך, אבל אם אנחנו נמצאים במצב שהטבע מוביל אותנו לתהום, אז כדאי לנו לברר היכן אנחנו יכולים להתמודד ובכל זאת לשנות משהו.

"ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג והתועלת", התענוגים והייסורים, "אינה לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החפשי של היחיד..." לאאנחנו בעצמנו קובעים, אלא הכול תלוי רק בסביבה שבה אנחנו נמצאים. ואז יוצא שאין לנו שום בחירה חופשית, אלא מצויים במסגרת מאוד נוקשה. ובמסגרת הזאת קיימים ארבעה גורמים.

 

ארבעה גורמים

"דע שבכל התהוות הנפעלת בבריות העולם, צריך להבין אותה, שאינה נמשכת בבחינת יש מאין", שסתם לא קורה איזה מקרה או פעולה, "אלא יש מיש. דהיינו על ידי מהות ממשית, שפשטה צורתה הקודמת, ולבשה הצורה המתהוית עתה". הצורה הנוכחית.

ואז בכל רגע ורגע, פועלים בכל חלק הבריאה ארבעה גורמים. "לפיכך יש לנו להבין, אשר בכל התהוות שבעולם, משותפים ארבעה גורמים, שמארבעתם יחד יצאה ונקבעה אותה ההתהוות, ונקראים בשם: א. המצע". השורש של כל אחד. לא חשוב אם זה אדם, דומם, צומח או חי. אבל בכל זאת אנחנו מדברים על האדם.

"ב. דרכי הגורם ונמשך, המיוחס לתכונת המצע, מצד עצמו, שאינם משתנים". אם האדם כבר נמצא כחי מתוך הזרע, מתוך שורש הנשמה, מהיסודות שלו, ליסודות האלו יש תהליך שהם צריכים להתפתח בצורה האופיינית להם, וזה נקרא דרכי גורם ונמשך שמגיעים אל האדם מהמצע.

"ג. דרכי הגורם ונמשך הפנימים שלו, המשתנים מסבת מגע עם כחות זרים". שהוא נמצא גם בקשר עם הסביבה, והסביבה משפיעה עליו.

"ד. דרכי הגורם ונמשך של דברים זרים" הכוחות הזרים, "הפועלים עליו מחוץ. ואבארם אחת אחת". לסביבה של האדם הפועלת עליו, יש גם כל מיני חוקי התפתחות והתנהגות, ובהתאם לכך היא משפיעה עליו.

יוצא מכך שלכל אדם יש בפנים את התכונות שלו שכבר נקבעו מראש, ואין לו מה לשנות, כמו זיכרון הצרוב בתוך מחשב, שאי אפשר לשנות אותו. אי אפשר להוציא זאת מהאדם. יש סביבה, שיש לה חוקים מסוימים, וגם היא מתפתחת לפי האופי שלה ואין מה לעשות. ויש עוד רק דבר אחד, שהסביבה הזאת משפיעה על האדם, ומשנה אותו בהתאם לאופן שהיא משתנה.

ובעל הסולם אומר שאדם לא יכול לשנות שום גורם, חוץ מגורם אחד, השפעת הסביבה עליו. איך? להחליף את הסביבה. במקום סביבה אחת, לבחור שניה, שלישית או רביעית. לא חשוב איזו, אדם תמיד נמצא תחת השפעה זרה. ואז, אם הוא יודע איזו סביבה, איזו השפעה זרה הוא רוצה לבחור, ברגע שמזדמן לו הוא בוחר אותה, תופס את עצמו, נועל את עצמו על ההשפעה הזרה הזאת, ורק על ידי כך יכול לשנות את הגורל שלו.

 

בחירה חופשית

"אולם כשאנו מסתכלים בארבעה הגורמים הללו", מצע ודרכי התפתחות המצע - שזהו האדם, סביבה ודרכי התפתחות הסביבה - שזה דבר חיצון. וההשפעה של האחד על השני - זאת אומרת של הסביבה על האדם. "אנו מוצאים אשר למרות שכחותינו חלשים מלעמוד כנגד גורם הראשון, שהוא ה"מצע"", אנחנו לא מסוגלים לשנות אותו, כך האדם כבר בנוי, "עם כל זה, יש לנו היכולת והבחירה החפשית, להגן על עצמנו" נגד הטבע שמפתח את האדם בצורה עיוורת, שלוחצת על האדם ומפתחת אותו ללא שום רחמנות, "משאר שלשת הגורמים, שעל פיהם משתנה המצע בפרטיות, ולפעמים גם בחלקו הכללי, דהיינו על ידי הרגל, שקונה טבע שני כמו שנתבאר לעיל".

בעל הסולם אומר ש"הסביבה כגורם" היא העיקר. מדברים היום הרבה על קריסת מערכת החינוך, על התרבות, על אובדן הדרך, על החברה שלנו עצמה שמתפוררת ולא יודעת לאן לסובב את עצמה, לאיזה כיוון ללכת. כל אחד מיואש, מהממשלה ועד האדם הפרטי, אף אחד לא יודע איך ועל ידי מה לשנות את המחר. וכאן מסביר בעל הסולם, ממה אנחנו יכולים להתחיל, ולמעשה לא להתחיל, מהו הדבר היחיד שאפשר לשנות, ועל ידו ישתנה כל התהליך, כל הגורל, כל החיים.

 

הסביבה כגורם

"...אולם יש חירות לרצון לבחור מלכתחילה בסביבה כזו, בספרים ומדריכים כאלו שמשפיעים לו שכליות טובות". וככל שהאדם בוחר כל פעם בסביבה טובה, הוא מגיע או לשכר או לעונש. אם בחר בסביבה טובה יותר הוא מתקדם לאותו דבר שהוא צריך להתקדם על ידי הדרך הטובה. ואם לא בחר, אז הוא יתקדם לאותה המטרה, אבל על ידי הייסורים. ואז יוצא שכל פעם שהאדם בוחר השפעה מטרתית מהסביבה אליו, כך שההשפעה הזאת תביא אותו למטרה, בכך הוא חוסך לעצמו צרות ומכות.

וזה לא רק חשבון פרטי של כל אחד ואחד, אלא גם חשבון כללי עם האומה. והכול תלוי רק בארגון הסביבה. ובעל הסולם אומר שעלינו לארגן את הסביבה שלנו, על ידי ספרים ומדריכים שמשפיעים "שכליות טובות", הקשורות למטרה שאליה כל הטבע דוחף אותנו ללא רחמנות. כי אנחנו חייבים להגיע לאותו כיוון, אבל אם האדם בעצמו בוחר סביבה טובה, שתוביל אותו לאותה המטרה, שתעזור לו לנוע לאותו כיוון, אז הוא כבר לא צריך מכות וכל מיני לחצים מצד הטבע, שיחייבו אותו להתקדם.

ולכן הוא אומר "ואם לא יעשה זאת, אלא מוכן לבוא בכל סביבה המזדמנת לפניו, ולקרוא בכל ספר שמזדמן לפניו. שמשום זה ודאי יפול בסביבה רעה, או יבלה זמנו בספרים שאין בהם תועלת, שהם מרובים ויותר נוחים לפניו. שמתוך זה נעשה כפוי" מוכרח "להשכלות גרועות ורעות, המביאים אותו לחטא ולהרשיע, ודאי ענש יענש, לא מטעם המחשבות והמעשים הרעים, שאין לו בחירה עליהם –" בזמן שאדם כבר נמצא תחת השפעה כלשהי, אין לו ברירה. העונש לא מגיע עבור זה שעשה משהו לא טוב. ולכן אנחנו גם לא עושים חשבון נכון כלפי החברים, ובכלל כלפי כל אדם ואדם. "אלא" העונש מגיע "מטעם שלא בחר להיות בסביבה הטובה, כי בזה וודאי יש בחירה כמבואר.

לכן, המתאמץ בימי חייו", כל יום ויום, כל רגע ורגע, לחשוב רק על דבר אחד, "ובוחר בכל פעם בסביבה טובה יותר –"מה משפיע עליו, מה יכול לשנות אותו עכשיו, לאיזה כיוון הוא מקבל השפעה. כי רגע אחרי שקיבל את ההשפעה מהסביבה הוא אבוד, הוא לא יכול לשנות דבר, הוא כבר לא יכול שלא להיות כפוף להשפעת הסביבה. אלא רק לבחור, אם להיות מושפע או לא. אם להיכנס תחת השפעה אחת או אחרת, רק את זה האדם בוחר.

"הרי הוא ראוי לשבח ולשכר. וגם כאן, לא מטעם מחשבותיו ומעשיו הטובים, הבאים לו בהכרח בלי בחירתו", מעשים ומחשבות, אין בהם בחירה, הם תוצאה מהשפעת הסביבה. "אלא מטעם התאמצותו לרכוש לו סביבה טובה המביאתו לידי המחשבות והמעשים האלו". עונש ושכר זה אם האדם הצליח או לא הצליח לבחור את הסביבה הנכונה, הטובה. "וזה שאמר רבי יהושע בן פרחיא "עשה לך רב וקנה לך חבר".

 

החיוב בבחירת סביבה טובה

"באמור תבין דברי רבי יוסי בן קסמא (אבות פ"ו) שהשיב לאדם שביקש ממנו שידור במקומו, ויתן לו עבור זה אלף אלפי אלפים דינרי זהב". מקרה זה קרה לרבי יוסי בן קסמא שהיה מקובל גדול, בימי התלמוד. הוא היה רב, חכם מאוד גדול, והיה מאוד עני. בא אליו מישהו מעיר אחרת ואמר שאין להם רב, אין מישהו שילמד אותם. שהם רוצים להתקדם בחיים, ואין להם מדריך. הם ביקשו ממנו לבוא אליהם, הבטיחו לבנות לו בית מדרש, ולהביא תלמידים רבים, ולדאוג שיקבל הכול, ולא יחסר לו כלום בחיים, כמו שכתוב: "אלף אלפי אלפים דינרי זהב". ורבי יוסי, למרות שהיה עני מאוד, לא הסכים לזאת. ככתוב: "ענה לו רבי יוסי בן קסמא: "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה"". כלומר, רק במקום שבו הוא יכול למשוך את המאור, ואם הוא לא יכול למשוך את המאור, אז בשביל מה לו לחיות? כי אין לו מה לעשות במקום שהוא נופל מרוחניות, אבוד ומתקיים שם כמו חיה.

"לכאורה הדברים נשגבים מדעתנו הפשוטה, אשר, איך ויתר על אלף אלפי אלפים דינרי זהב, בשביל דבר קטן כזה, שלא רצה לדור בעיר שאין שם בני תורה,בה בשעה שבעצמו היה מוסמך וחכם גדול", מקובל גדול מאוד, ידוע, "ואינו צריך ללמוד ממי שהוא? – פלא גדול". למה לא הסכים. הרי הוא לא צריך ללמוד מאף אחד, כי הוא לפני הכול ומעל הכול, ויש לו הזדמנות ללכת וללמד עוד אנשים, אז שילך וילמד. זה לא עניין של כסף, אלא עניין של הזדמנות ללכת ולהפיץ עוד. "אולם במבואר, הרי הדבר הזה פשוט מאד, וראוי שיקויים בכל אחד ואחד מאתנו". שאנחנו גם נדע כיצד להתנהג.

"כי הגם שיש לכל אחד בחינת "מצע משלו", מכל מקום אין הכוחות מתגלים בפועל" אפילו שהוא חכם, אפילו שלפי שורש הנשמה היה חייב להיות מקובל גדול ועצום ולהגיע לדרגת משיח. הוא לא יכול לפתח את הכוחות האלה, "זולת על ידי הסביבה שהוא נמצא בה, בדומה לחטה הנזרעת באדמה, שאין כוחות החטה מתגלים בפועל, זולת על ידי הסביבה שלה - שהיא האדמה, הגשם, ואור השמש. לפיכך, יפה שיער רבי יוסי בן קסמא, אשר אם יעזוב את הסביבה הטובה שלו", אפילו שהם קטנים.

אמנם הוא מלמד את התלמידים שלו שהם קטנים מאוד, והוא בעל השגה עצום, שנמצא בעולמות עליונים, והם המתחילים, התלמידים שלידו, עשרות דרגות פחות ממנו. אבל אפילו אדם גדול כזה, לא יכול לאבד את הסביבה הזאת, כי השפעת הסביבה היא על כל אחד ואחד. הסביבה משפיעה על האדם עד גמר התיקון. ומה יש בין הסביבה אליו? כי הוא הרי כל כך גדול, וכאילו לא מתחשב איתם. אבל זה לא יכול להיות, כי מערכת הטבע מסודרת כך, שעל כל אחד ואחד הסביבה בהכרח משפיעה, ואין לו אפשרות להתנגד לזה. אם הוא נמצא באיזה מקום, גמרנו.

לכן אמר בעל הסולם, שאם רבי קסמא היה עוזב את הסביבה הטובהשלו "ויבוא לסביבה רעה ומזיקה, דהיינו, בעיר שאין בה תורה", שלא עוסקים שם בלמשוך את המאור המחזיר למוטב, מה שנקרא "תורה". "לא זו בלבד אשר דעותיו הקודמות ישתבשו, אלא גם כל יתר הכוחות הטמונים במצע שלו", שצריך עוד לגדול ולהתגלות, ולהיות גדול, "שטרם הספיק לגלותם בפועל, ישארו בהעלמם. כי לא תהיה להם עוד הסביבה המתאימה, שתוכל להפעיל אותם מהכוח אל הפועל".

גם אם רשום בגורלו של האדם שהוא צריך להיות גדול מאוד, אם אין סביבה מתאימה, זה כמו שזורקים גרעין לתוך האדמה היבשה, לא ייצא ממנו כלום, אפילו שהוא בעצמו מאוד טוב. אלא הסביבה היא בעצם אותו הכוח שמפתח את האדם. ולכן כל אחד חייב לבחור לעצמו סביבה מתאימה, שרק על ידי הסביבה כל הפוטנציאל שבו, כל הכוחות שטמונים בו, יצאו לפועל.

"וכמבואר לעיל, אשר רק בענין בחירת הסביבה, משוער כל ענין ממשלתו של האדם על עצמו", על גורלו. גם כאדם וגם כעם, זה אותו דבר, כי כלל ופרט שווים. אותו החוק כלפי פרט קטן, או כלפי כל המציאות או חלק ממנה. "אשר בשבילה" בשביל הבחירה הזאת בסביבה, "הוא ראוי לשכר או לעונש".

אנחנו רואים מיום ליום עד כמה מתגלים קלקולים בחברה הכללית בישראל שאנחנו נמצאים בה ובעל כורחנו מושפעים ממנה, ועד כמה הדבר הוא גורלי, הוא ממש נורא. כי אם אנחנו רוצים או לא, עתידנו תלוי רק בהשפעת הסביבה הרעה הזאת עלינו. נוכל לשנות את הסביבה הזאת ולהחליף אותה לסביבה מטרתית יותר, רק שאותם הגנים הרוחניים שיש בכל אחד מאיתנו שאנחנו חייבים לפתח, יתפתחו על ידי מדריכים טובים, ועל ידי הספרים הנכונים, על ידי זה שנדע מה לעשות עם עצמנו, רק בזה תלוי העתיד שלנו.

לכן אין לנו ברירה או עצה אחרת, אלא לשנות את החברה שלנו. לא לשנות כל אחד ואחד, כי אין מה לדרוש מהאדם, אלא צריך לדרוש את הערכים של הסביבה, של החברה הכללית. אם לא נעשה זאת, נתפתח הלאה על ידי הייסורים ולא על ידי האור.

בזמן האחרון אנו שומעים גילויים על שחיטות ועל כל מה שקורה בישראל. בצורה שכולם כבר מיואשים, ולא מסוגלים להמשיך הלאה, אפילו לא רוצים להגיב על זה. מסכימים עם האמירה "מה שיש יש". אבל אסור לנו להסכים עם הדברים האלו, מפני שהעתיד שלנו תלוי אך ורק בהשפעת החברה על כל אחד ואחד.

גם הרב"ש במאמריו כתב על בחירת הסביבה ואיך האדם תלוי בסביבה. החברה כגורם להשגה רוחנית היא הדבר החשוב ביותר, כי אין יותר מהשפעת הסביבה. בעל הסולם כותב על כך גם באות ד' ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

אות ד'

"ובאמור תבין דברי חז"ל על הכתוב ובחרת בחיים הנ"ל (עי' שם בפירוש רש"י ז"ל) ", במה האדם בוחר? מי לא רוצה לבחור בחיים ובדברים הטובים? אבל מה זו "בחירה", איך אנחנו מגיעים לזה, איך אנחנו מבינים היכן ההזדמנות הזאת?

"וז"ל, אני מורה לכם, שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על החלק היפה, ואומר לו את זה ברור לך. ועל זה נאמר, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי, הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר את זה קח לך", בעצם הבורא אומר עוד יותר מזה. הוא אומר לכל אחד ואחד שהוא מזמין לו סביבה טובה, רק שלא יפספס אותה. אם כל יום, כל רגע, אדם מודע לכך שהסביבה משפיעה עליו, הוא חייב למצוא כל פעם השפעה יותר ויותר טובה עליו, כי רק בה תלוי הרגע הבא שלו. לא בו ולא בסביבה, אלא בהשפעה של הסביבה עליו. כל הרגע הבא תלוי רק בזה. אם אני רוצה לשנות את הרגע הבא, רוצה במשהו להשתנות, שהחיים ישתנו, רוצה להשיג משהו בחיים, רק בזה אני תלוי. מכל ארבעת הגורמים, יש רק גורם אחד שאותו אני יכול לשנות.

"שלכאורה הדברים תמוהים, כי הכתוב אומר ובחרת בחיים, שהמשמעות היא, שהאדם בוחר מעצמו, והם אומרים", החכמים, המקובלים, לפי הכרת מערכת הטבע - שהכוח העליון המטרתי הזה, שכל אחד מאיתנו צריך להגיע לאיזו מטרה, "שמעמידו על החלק היפה", זו לא הבחירה של האדם, אלא הבורא מעמיד אותו על החלק היפה, קושר אותו למטרה. "א"כ כבר אין כאן בחירה". אז למה כתוב "ובחרת בחיים"?

"ולא עוד אלא שאומרים, אשר השי"ת" הכוח הכללי של הטבע. ידוע ש"אלהים" בגימטריה הוא הטבע. "מניח ידו של אדם על גורל הטוב", הטבע מסודר מערכתית בצורה כזאת, שפועלת על האדם ומזמינה לו את הסביבה הטובה כל רגע ורגע כדי שיתפתח נכון. למה חוכמת הקבלה נקראת "חוכמת הנסתר"? כי כשהיא מתגלה, אז ניתן לראות שאנחנו פועלים בשדה של כוחות. זאת מערכת כוחות שפועלת על האדם, והוא רק צריך כל פעם ופעם ליצור איתם קשר נכון, שיפעלו עליו, שיקדמו אותו למטרה.

הכוח הכללי של מערכת הטבע מניח ידו של אדם על גורל הטוב, "וזה מפליא מאד, דא"כ היכן הבחירה שבאדם. ובמבואר תבין דבריהם כמשמעם", מה אומרים מקובלים, איך הם מסבירים שזה עובד? "כי אמת הדבר ונכון מאד, שהשי"ת בעצמו מניח ידו של אדם על גורל הטוב", מזמין לכל אחד ואחד סביבה טובה, נכונה בדיוק לאותה נשמה שהבורא רוצה לקדם. לכל אחד ואחד מותאמת בדיוק הסביבה, כך עובד כוח המערכת הכללית.

"דהיינו על ידי שנותן לו חיי נחת ועונג, בתוך החיים הגשמיים המלאים יסורים ומכאובים וריקנים מכל תוכן, שבהכרח נעתק האדם ובורח מהם, בזמן שיראה לו אפילו כמציץ מן החרכים איזה מקום שלוה, להמלט שמה מהחיים האלו הקשים ממות", יכול להיות שהחיים טובים גשמית, אלא האדם קובע אם הם קשים או לא, לפי החיסרון שבו, אם הוא מתמלא או לא. "שאין לך הנחת ידו של אדם מצדו ית' גדולה מזו". אם הבורא מסדר לנו חיים רעים, ורק באיזשהו כיוון מראה לנו ששם אולי נמצא שלווה, זה נקרא ש"מניח ידו של האדם על גורל הטוב". נותן לאדם כיוון ואומר לו: "שם תפתח את עצמך ותגיע למטרת הבריאה".

"ודבר הבחירה של האדם היא רק לענין החיזוק, כי ודאי עבודה גדולה ויגיעה רבה יש כאן, עד שיזכך גופו ויוכל לקיים התורה ומצוות כהלכתם", מה זאת אומרת "תורה ומצוות"? שאדם יתקן את עצמו על ידי האור העליון. לתקן את עצמו נקרא לעשות "מצוות", על ידי האור העליון שנקרא "תורה". כמו שכתוב: "בראתי יצר רע" קלקול באדם, "בראתי תורה תבלין - כי המאור שבה מחזירו למוטב". "דהיינו לא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו", לצאת מהרמה הגשמית לרמה הרוחנית.

"שנקרא "לשמה", שרק באופן זה, זוכה לחיי אושר ונועם המלווים עם קיום התורה, ובטרם שמגיע לזכוך הזה, נוהג ודאי בחירה להתחזק בדרך הטוב בכל מיני אמצעים ותחבולות, ויעשה כל מה שתמצא ידו לעשות בכחו, עד שיגמור את מלאכת הזכוך, ולא יפול ח"ו תחת משאו באמצע הדרך".

אין לנו יותר מה לעשות, אלא להיות ביכולת לאתר את ההשפעה, האדם או הסביבה הנכונים, בכל רגע בחיים. ואם האדם דואג לזה, זאת אומרת, הוא מתחיל לראות שבהחלט כל יתר הנתונים שיש באופי שלו, בזיכרון, בהרגלים, שקיבל בחינוך, מאבא ואמא ומהסביבה הקודמת שלו, מכל מה שיש ברדיו, בטלוויזיה ובאמצעי התקשורת השונים, הוא רואה שכל הדברים האלה לא משתנים, הם כמו דפוסים. כמו שבעל הסולם מדבר על ארבעה גורמים, שאין מה לשנות בהם, חוץ מגורם אחד. זאת אומרת בצורה ביקורתית, בצורה מבוררת מאוד, לבחור השפעה על עצמו. כי ההשפעה שהוא בוחר, זה הוא מחר. ולא רק מחר אלא בעוד רגע. וכך בכל רגע ורגע. זאת אומרת כדי להתקדם למשהו, האדם בוחר לאן גורם זה או אחר מקדם אותו.

לכן אם אנחנו רוצים לשנות משהו בעצמנו, בתוכנו, במדינה, בגורל שלנו, אין ברירה אלא כל פעם לחשוב על סביבה מטרתית יותר, טובה יותר. לכן כשמקובלים מדברים על תיקון האדם, הם קודם כל מדברים על ארגון הסביבה שלו. ארגון קבוצה, חיבור בין בני אדם. ההשפעה שלהם על כל אחד ואחד שתהיה אופטימאלית ומטרתית. כי בלי זה בלתי אפשרי לחשוב על התקדמות כלשהי. כי אנחנו לא יכולים לקבוע התקדמות לאף כיוון, אלא אנחנו קובעים את הסביבה שמשפיעה עלינו ומקדמת אותנו. זאת אומרת, אין שכר ועונש על המעשים של האדם ועל המחשבות שלו, על כלום. אלא, אם האדם בחר בהשפעה טובה מטרתית, הוא הרוויח. ואם לא, הפסיד.

כשמקובלים אומרים "סביבה", הכוונה גם לסביבה פיזית, גיאוגרפית, או רק לסביבה של חברים, של קבוצה?

 

"סביבה" זה נקרא מה שמשפיע על האדם, ההשפעה החיצונית. כי יש את "האני" עם המצע שלי ועם שורש הנשמה שלי, שחייב להגיע לאיזו מטרה.

כולנו היינו חלק מתוך המערכת שנקראת "אדם הראשון". נניח שיש כיום שבעה מיליארד בני אדם, אם יהיו יותר אז יהיה יותר קל לתקן כל אחד, כי הרע הסגולי יהיה פחות. מאותה מערכת נפלנו לעולם הזה, לציביליזציה שלנו, כאן נמצאים כל בני האדם, גברים, נשים, ילדים. כל אחד מאיתנו חייב להגיע למטרה, להגיע לשורש הנשמה שלו, לתפקוד הנכון במערכת אדם הראשון. אין מה לעשות, כל אחד חייב להגיע. המערכת שנמצאת בעולם העליון, ונקראת "אדם הראשון", מאורגנת כולה כמו תאים בגוף אחד, שפועלים בקשר אידיאלי ביניהם. אבל בעולם הזה אנחנו פועלים ההיפך לגמרי. כל אחד לא מתחשב באחר במאומה, אלא רק חושב כיצד לנצל את האחרים כדי להרוויח. נראה לנו, שמזה כל אחד מרוויח.

הדרך שהאדם חייב לעבור כבר נקבעה מראש. המטרה שאדם חייב להגיע אליה היא שורש הנשמה שלו. והענף הוא המצב הנוכחי שלו. אז אין לאדם מה לעשות. אלא רק לגרום סביבו לסביבה כזאת שתהיה קרובה כמה שיותר לסביבה שיש במערכת אדם הראשון.

 

האם הכוונה לסביבה אנושית?

 

סביבה אנושית שתשפיע על האדם כאילו שהוא כבר נמצא במערכת אדם הראשון. אם היא תילחץ עליו בצורה כזאת, כאילו תחייב אותו להיות בשורש, הוא יתקדם לזה. הלחץ שלה למטה, יגרום לאדם לעלות למעלה ולהתכלל באותה המערכת המתוקנת. לכן כל הבחירה שלנו היא בסביבה.

בזה שאדם בוחר סביבה, הוא בעצם לומד את מערכת אדם הראשון ואת עצמו, איך הוא צריך להתקדם, ואיך הוא צריך לתפקד, ואיך הם צריכים לתפקד כלפיו. הוא לומד את כל עולם אין סוף. זה נקרא "עולם אין סוף", מפני שהאור העליון ממלא את כל הנשמות בצורה בלתי גבולית, בלי סוף.

יוצא מכך שהוא לא סתם בוחר בסביבה, אלא הוא מארגן סביבו אותה מיני מערכת של אדם הראשון, ולומד איך לארגן אותה, איך לבנות אותה ואיך לשחזר אותה.

אם מישהו חי בערבה, שכולם שם חקלאים וחוכמת הקבלה לא מעניינת אותם כלל, אבל הוא לומד דרך האינטרנט, הוא יצר לעצמו סביבה?

 

יש לנו תלמידים שנמצאים בכל מיני מקומות. "סביבה" זה נקרא, מה שהאדם בוחר בצורה סלקטיבית, מבוררת, שישפיע עליו ומה לא, איזו דעה הוא רוצה לקבל. אז לא חשוב אם הוא נמצא רחוק או קרוב פיזית, אלא סביבה נקראת מה הוא שומע, מה הוא קורא ועם מה הוא מתקשר.

איך אנחנו יכולים לעזור לאדם שכבר מתעניין ומתלהב, אבל יש לו קשיים גשמיים, כמו עבודה, משפחה, וכל מיני דברים שמושכים אותו לכיוון אחר, והוא לא ממש יכול להגיע?

 

אנחנו לא יכולים להשפיע על האדם, לעורר אותו לבחור בסביבה מסוימת, שנדמה לנו שהיא טובה בשבילו, כי הוא עדיין לא הגיע בכלל לחיסרון לזה. הוא אולי סובל וכולם סובלים. החיים שלנו הם תמיד מתוך סבל, בורחים מייסורים ואולי מגיעים לתענוג מקרי. אבל האדם עדיין לא בשל להבין שההתפתחות שלו תלויה בסביבה, הוא עדיין לא יכול לעכל את הרעיון הזה. כתוב, "הבורא מניח את ידו של האדם על הגורל הטוב, ואומר קח לך ", לא לכל אחד ואחד הבורא עושה זאת.

אלא רק לאלו שבחיים הגשמיים, הנשמה שלהם כבר התפתחה במשך הגלגולים והגיעה למצב שהאדם כבר מתחיל להרגיש רע, ושיש משהו טוב יותר, מחוצה לעולם הזה, ממצב כלשהו שהוא לא יכול לתאר לעצמו, כי עדיין הוא לא השיג, ולא מרגיש אותו. אבל משהו שלא נמצא כאן. גם אם ניתן לו הכול הוא ייקח, אבל זה לא ימלא אותו. אם הרשימות שלו הן כבר להגיע למטרה עליונה יותר, אז הוא צריך סביבה דומה למערכת אדם הראשון, למערכת הרוחנית. אחרת, אם אין לו רצון כזה, הוא לא ירגיש שיש לו צורך לסביבה המסוימת הזאת.

מי זה הבורא? המערכת הכללית כולה נקראת "בורא", החוק הכללי. "אלהים" בגימטריה שווה "הטבע". זה אומר, שאם אנחנו מדברים על בורא או על הטבע, זה אותו דבר.

אז החוק הכללי שיש במערכת של אדם הראשון פועל כך, שאם הרצון באדם הגיע למצב שהוא רוצה את הרוחניות, את שורש הנשמה, שהוא כבר משתוקק מעבר לעולם הזה, להשגה הרוחנית, לחיות מחוץ לחיי הטבע הגשמיים האלו, מחוץ לגשמיות, לבהמיות, אז הוא מרגיש גם את הסביבה. זה נקרא שהבורא "מביא" אותו. המערכת הכללית מביאה אותו להבנה הזאת, להרגשה כזאת שיש משהו שיכול לקדם אותו, סביבה מיוחדת, ספרים והרצאות, ואז הוא מתחיל לבחור.

וזה בהחלט לא תלוי במרחק. יש תלמידים מצוינים שנמצאים רחוק מאוד מכאן, אנחנו רואים אותם פעם בשנה, וללא שום קשר למרחק הפיזי, הם מתקדמים יפה. כי בוחרים לעצמם סביבה טובה. הם נמצאים רחוק, הם פוחדים עוד יותר, בגלל שלא נמצאים בהשפעה, בקשר איתנו, אז כל הזמן הם בודקים מה קורה אצלנו, וכל הזמן שומרים על קשר. הם יודעים על כל מה שקורה כאן, יותר טוב ממני. והם כל כך מתעניינים, כל כך רוצים להיות מושפעים מזה. ואז מתקדמים. זה פלא. ויש מי שנמצא כאן, ולא מבין שהשפעת החברה אליו, תלויה בדיוק בכמה שהוא רוצה להיות קשור אליה. ויכול להיות שנמצא כאן פיזית, אבל לא נותן לחיסרון להתקשר, שישפיעו עליו, ואז מתקדם לאט. זאת אומרת, קירבה פיזית אינה קובעת כלום.

איך אדם יכול למשוך את עצמו ולהתבונן ברשימות שלו וגם לראות אותן, להיות מודע להן?

 

שורש הנשמה של אדם הוא מימוש הרשימות שלו. יש לו בפנים רשימות, הן נמצאות בשרשרת כזאת, שהוא צריך לממש אותן אחת אחת. והרשימות האלו מתעוררות. אם על כל רשימו האדם מעמיד סביבה נכונה, הרשימו מתממש נכון ומהר. אם הסביבה לא נכונה, בהתאם להשפעת הסביבה כמה שהיא לא נכונה, הרשימו לא מתממש כל כך מהר ולא כל כך טוב.

כפי שטומנים גרעין, אבל באדמה לא כל כך טובה, לא בלחות, לא בחום, לא בזבל, ולא נותנים את כל מה שצריך לתת להתפתחות הגרעין, ואז לא יוצא ממנו בדיוק מה שיכול לצאת. וכך אנחנו, בכל רגע ורגע בחיים אם האדם נותן לרשימו שמתעורר בו סביבה אופטימאלית, כמו שאומרים מקובלים, תוך מספר שנים הוא כבר יכול להגיע לרוחניות ולחיי נצח, להתכלל בהם ולהרגיש. ואם לא מצליח לבחור חברה בהתאם לרשימו המתעורר בו כל רגע ורגע, בהתאם לזה הוא מפסיד ומאריך את זמן ההתפתחות.

האם ניתן לדעת מהו שורש הנשמה?

 

את שורש הנשמה אנחנו לא יכולים לשנות. אנחנו יכולים לדעת את שורש הנשמה רק אם אנחנו מגיעים למימוש השורש עצמו. לפני שאדם מגיע לשורש הוא לא מכיר את עצמו. אמנם הוא מכיר את עצמו בהדרגה, אבל כדי להכיר את השורש, הוא צריך להגיע לשורש. "שורש" נקרא אותו הרשימו הבסיסי שבו אדם נמצא במערכת של אדם הראשון, כשהוא נכלל עם כל יתר הנשמות ומממש את עצמו כלפי כולם. רק אז. ולכן כתוב שכל אחד ואחד חייב להגיע לשורש נשמתו. להגיע לשורש, זה בדיוק ידיעת השורש.

האדם חייב להגיע. כלום לא יעזור, אנחנו חייבים. בטבע אין רוצה או לא רוצה, אולי כן ואולי לא, אין דבר כזה. אולי זה שייך רק לאופן ההתפתחות. טוב יותר או רע יותר, מהיר יותר או איטי יותר. כתוב: "וכולם ידעו אותו מקטנם ועד גודלם". חייבים, בזה הטבע לא שואל אותנו כלל. בעל כורחו אדם נולד, בעל כורחו חי ובעל כורחו מת.

אז מהי הכוונה שהבחירה החופשית היחידה היא בסביבה בלבד? כי על כל היתר אין לנו בכלל שליטה. אישה, גבר, חכם, טיפש, זריז, עצלן, לא חשוב מי, אין בכלל שליטה על שום נתון. חוץ מנתון אחד- סביבה שתפתח את האדם בצורה האופטימאלית כמו שהוא צריך להיות מפותח. איך, הוא לא יודע. את המצב הבא שלו הוא לא יודע. אם הוא עובד על עניין הבחירה, הוא רואה עד כמה שזה חד מאוד, כאילו לא נתנו לו כלום מכל מערכת הטבע. אכן נתנו לו רק את זה. האם על ידי זה הוא צריך להיטמטם, לצמצם את עצמו ולא לראות שום דבר? לא.

על ידי זה שאנחנו בוחרים את היחס שלנו לחברה ואת היחס של החברה אלינו, דרך זה אנחנו לומדים את כל המערכת. כי במימוש הזה אדם לומד את עצמו, עם האלוהות, עם הכוח העליון, עם הבורא, עם הסביבה. כי הוא מלובש שם, במערכת הכללית. והאדם שבוחר את ההשפעה שלו אליו, הוא כל הזמן בוחר. הוא כל הזמן בוחר את האלהים, את הכוח העליון, את העליון שישפיע אליו. הוא צריך לבחור מה נקרא עליון ממנו. בבחירה שלו הוא בונה את הבורא.

זה דבר גדול מאוד. נראה כאילו, שמה יש לאדם סך הכול? הוא לא קובע כלום על עצמו ולא על הסביבה. בהתפתחות שלו הכול נקבע, הדרך שלו, וגם איך שהחברה מתפתחת, מסביבה ארצית לסביבת אדם הראשון הרוחנית. כאילו אין מה לעשות. אבל אין זה נכון.

בזה שהאדם לא הולך לחקור את הנתונים שלו, את הרשימות שלו, בזה הוא דווקא ההפך. הוא לא מתעסק בחומר הבריאה, ברצון לקבל, הוא מתעסק באלוהות. הוא בונה לעצמו כל פעם את הדמות האלוהית שתשפיע עליו. כי אין בורא, אלא איך שהאדם מתאר אותו אליו, המדרגה העליונה יותר. ולכן דווקא העיסוק הזה בבחירה, פותח לאדם יכולת לבנות אלהים. כשמתחילים לעסוק בזה, רואים כמה יש בזה עיסוק מאוד מיוחד של האדם בחיים שלו.

אני כבר מבין שאני לא יכול לתקן את העולם עצמו, אין לנו יכולת כזו. אבל אני יוצר לעצמי את הסביבה, שבה לכאורה אני עם הקבוצה, אבל יש סביבי אנשים גשמיים שהם לא מפרגנים לדרך הרוחנית שלי. האם אני מושפע מהם?

 

אנחנו יודעים עד כמה אנחנו מושפעים מנשותינו, למרות שכל אחד רוצה להגיד שהוא לא מושפע. אבל האישה היא "עזר כנגדו", וצריכים להבין שזאת מערכת אחת. בעל ואשתו הם מערכת אחת, וצריך לקבל את הדואליות, ההתנגדות וההתנגשות, ואת כל מה שיש, כולל הילדים. זה נקרא "בית". בית הוא יחידה אחת. ואדם צריך לפעול מתוך היחידה הזאת, ולהתחשב בהשפעת הסביבה כלפיו, כשהוא נמצא בתוך מה שנקרא ה"בית". וזה לא מפריע להתקדמות הרוחנית. כמעט לאף מקובל לא הייתה אישה שתמכה בו. "עזר כנגדו" ממש. ובזה העזר.

אנחנו לא מבינים למה זה ומה באמת קורה, וכשאדם מתקדם הוא לאו דווקא מקבל מכל בני ביתו אהדה, תמיכה, וכן הלאה. אין לשים לב לזה, אלא להיות שם כרגיל, עם אהבה וסבלנות, להבין אותם כחלק מהמערכת הכללית.

ובכל זאת אדם מושפע מהסביבה שהוא בוחר. ומשפיעה עליו גם הסביבה שהוא לא בוחר, אלא שנמצא בה בצורה הגשמית, כשהוא נמצא בבית, בעבודה, מושפע מהעיתון, מהטלוויזיה. אם הוא רוצה או לא, זה משפיע עליו. גם אם הוא לא רוצה לקרוא, זה מגיע אליו מכל מיני צדדים. אבל אם הוא לא בוחר, זה לא משפיע על הנקודה שבלב, על ההתפתחות הפנימית הרוחנית. אמנם זה מבלבל, אבל זה גם נכנס לתיקון.

זאת אומרת, הבחירה היא בחירה אמיתית. אדם לא יכול להגיד שנולד בסביבה כזאת, ולא יכול לברוח, ולא יכול לעשות משהו, כי הגיע לקבלה בגיל שלושים או ארבעים כשהוא כבר נמצא בסביבה של ילדים ונכדים, ושלא מסוגל לברוח משם. אין דבר כזה. האדם בוחר את ההשפעה הרוחנית עליו, וזה לא מהם, אלא כמו שכתוב, מסביבה, מספרים וממורים.

אם כל העולמות הם העתקות זה מזה, ואנחנו בעולם התוצאות, בעולם הגשמי, אז אנחנו מופעלים מקומה עליונה יותר, מעולם גבוה יותר. זאת אומרת, אם חל בי שינוי בהיבט הרוחני, לא אני הבאתי אותו בעולם הגשמי, אלא הוא נוצר בעולם היותר גבוה ממני?

 

זאת מערכת אחת. אם חל בך שינוי, אתה מיד מרגיש אותו בקשר למערכת העליונה, כשאתה מתקרב אליה, היא מתבררת יותר. אתה לא ראית, לא הבנת מה קורה, ופתאום נעשה לך ברור יותר, עמוק יותר, צלול יותר. אין דבר כזה שהאדם משתנה, ובמערכת העליונה עדיין לא השתנה משהו.

אם במערכת העליונה השתנה, זה אמור לשנות אותי פה?

 

לא שזה אמור לשנות, אלא הכול יחד. האמת שזה לא משתנה, אלא אפשר להגיד שאתה מגלה את עצמך ואת המערכת העליונה, בקשר הדוק יותר, בקשר פתוח וברור יותר. אתה מגלה שאתה כבר נמצא במערכת העליונה. כי כולנו כבר נמצאים בעולם אין סוף הזה, אנחנו רק מגלים אותו.

 

אנחנו כל הזמן מנסים לראות תוצאות רוחניות.

 

התוצאות הרוחניות יגיעו כתוצאה מכמות החומר שחייבים לספוג, וככל שהאדם יעבוד איתו בפנים, הוא ירצה להזדהות איתו ולקנות, לקלוט על עצמו את אותן הידיעות שהוא שומע. ואז זה נכנס אל האדם ומתחיל לשנות אותו בהתאם לרוחניות. זה נותן לאדם פוקוס רוחני. ואז הוא מתחיל לראות את הכוחות שפועלים, את הקשר שבין בני אדם, בין חלקי הטבע, את הכוחות שפועלים, הוא רואה אחרי החומר.

ואז גם המושחתים נעלמים?

 

המושחתים נעלמים כי האדם רואה בהם את כוחות הטבע. אבל אנחנו מדברים על המצב שלנו, שבעצם מהי הבחירה? הבחירה היא פשוטה. בחיים האלו, במצב הזה, כמו שאתם עכשיו, לא תרגישו טוב אף פעם. הרצון לקבל ילך ויגדל, האגו יתגבר. השחיתות, כל הדברים האלה יתגלו בצורה פראית עוד יותר, אחד יאכל את השני עוד יותר עם כל הטעמים, לא יהיה לזה סוף. אם אדם רוצה להרגיש את עצמו טוב יותר, עליו לעלות על ידי הסביבה. זאת אומרת, לגרום לכך שהסביבה שלו תהיה רוחנית יותר ולהתכלל באותה סביבה. ואז הוא יראה שהעולם משתנה, כי כל העולם זאת מידת ההעלמה שהוא מרגיש, שאין לו ממשיות, אלא הכול האדם קובע בהרגשה שלו. לא צריך להקים שום דבר, רק לפתוח את כלי הקליטה.

כולם אומרים "צריך לשנות", ואף אחד לא עושה כלום.

 

אנשים שמחפשים חברה שיכולה לשנות אותם, מגיעים ללמוד את חוכמת הקבלה. מלבד זה אין לאדם מה לעשות. אין לאדם יותר מה לשנות, אלא לזהות את החברה המתאימה להתפתחותו. הוא לא צריך לבנות חברה, אין לו מה לבנות, הוא לא בונה כלום. מזמינים לו כל מיני צורות חיצוניות, והוא צריך לזהות מביניהן מה יותר טוב להתפתחות. זה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות. חוץ מזה, אנחנו כמו כל דומם שלא ניתן לשנות אותו. כך אנו בנויים. בעצמו איננו יכולים לרצות יותר כלום.

אפשר לשנות אלף חוקים, כבר ניסינו, וזה לא עזר. בעל הסולם מביא רק דבר אחד שניתן לאדם לשנות, וכתוצאה מזה באמת יחול שינוי. הבחירה שכל רגע ורגע האדם צריך לבחור, וכל רגע הוא צריך לחדד את העניין.

בכל דרגה, בכל רגע, בכל רשימו חדש, אדם צריך לחזור ולהגיד לעצמו: "אין בכוחי לעשות דבר, רק לזהות חברה המתאימה למצב הבא שלי, למצב הרוחני שלי. איפה הסביבה הזאת? מה אני אעשה, אצפה בסדרות טלוויזיה או אלך לראות כדורגל?". שום דבר לא פסול. אלא אדם בוחר מה כדאי יותר בשבילו, כדי להתקדם למטרת הבריאה. הוא לבד, כל אחד לעצמו. הוא לבד עם הספרים. הוא לא ישנה את העולם, אף אחד לא צריך לשנות את העולם.

יש לחדד יותר ויותר את הבחירה החופשית היחידה, כי בלעדיה האדם כבהמה. אנחנו נמצאים בטבע הכולל, שבו דומם, צומח, חי ומדבר. הדומם, הצומח והחי, מופעלים על ידי הטבע. אף אחד לא שואל מה לעשות ואף אחד לא יודע להתנהג אחרת, ואין שאלות כאלה בדומם, בצומח ובחי, הם מקיימים את חוקי הטבע בלבד.

אבל האדם שונה מהחי, אם הוא משתמש בבחירה החופשית שלו. אם הוא לא משתמש בבחירה החופשית, אז הטבע דוחף אותו כל פעם, ואין לו ברירה, הוא בורח מייסורים ובוחר לעצמו כל פעם מה שנראה לו בכל רגע משתלם יותר, כמו בהמה, אין הבדל. לכן כתוב ש"אין מותר האדם על הבהמה". אין שום הבדל, אם הוא לא מגיע לבחירה חופשית. לכן מקובלים מסבירים איך עלינו לבנות מעצמנו אדם. לבנות את "מערכת אדם הראשון", הבסיסי. שאם נגיע לזה, אז נהפוך ל"אדם".

ובעולם הזה, "כולם כבהמות נדמו". אנשים כל פעם מנסים להמציא שיטות על מנת ליצור אחדות, וכך האנושות סובלת כבר חמשת אלפים שנה.

בחוכמת הקבלה השיטה פשוטה. המקובלים אומרים, שיש מערכת עליונה, שבה כולם קשורים יחד, ואם נבנה לידנו חברה כזאת שתהיה דומה לחברה הרוחנית, האדם יעלה כל פעם על ידי הסביבה הזאת, כמו במעלית, לשורש הנשמה שלו. זה מה שהאדם צריך לעשות. לא מדברים על עם שלם, על מדינות, על האנושות כולה. מדברים על כל אחד ואחד.

אנחנו לא יכולים להיות אחראים לאף אחד, ולא לחייב אף אחד, אסור לנו לקבוע משהו לאף אחד, לא ללחוץ או להטיף מוסר. כל אחד בפני עצמו. כי זאת בחירה חופשית. חופשית ולא שאחד יגיד לאחר מה לעשות.

גם המקובלים לא מחייבים, הם רק פותחים לנו את המערכת ואומרים: "יש לכם בכל רגע הזדמנות.". אם אדם יממש זאת, יהיה לו טוב. אז הוא כמו במעלית, עולה מחברה גשמית, שהוא מסדר לעצמו. מה זאת חברה? ספרים, מורה, קבוצה. ובלי זה אין לאדם מה לעשות. אם כל אחד ואחד יעשה זאת, יהיה לו טוב ואם לא אז לא. באף מקום בחוכמת הקבלה לא נמצא עונש קולקטיבי או מחויבות כלשהי. לא אחד עבור השני, ולא לכף זכות או לכף חובה. צריכים להבין שהבחירה היא רק לכל אחד ואחד. אף אחד לא אשם עבור השני, לא אבות על בנים, ובנים על אבות. ולכן אין לחשוב על חוקה, על מדינה או על עם.

אנחנו רואים שהאנושות מתקדמת היום לצורה אישית יותר. כל אדם בודד, לא יכול אפילו לחיות בתוך המשפחה. ילדים יוצאים מהמשפחה, ההורים מתגרשים. האדם מרגיש את עצמו בודד. וזה מביא אותנו יותר ויותר ליכולת לממש את הבחירה החופשית. וזאת עוד בעיה גדולה, להבין באיזו צורה אנחנו יכולים לעשות בעצמנו חיים רוחניים, ולהפוך לאנשים רוחניים.

אבל במישור העולם הזה, אף פעם לא נעשה שלום, שלימות, הרמוניה, אושר. אף פעם. אפשר לשכוח מזה. צריך להעלות את האנושות לדרגת הקיום הרוחני. לא להיפטר מגופים, לא שיישרף העולם, ויעלם. אלא פשוט לגלות חיים נצחיים בתוך החיים האלו. ואז הכול מסתדר. אם לא נעשה זאת, לא יעזור לנו שלום עם השכנים, לא שלום בית, לא חוקה ולא שום דבר. כי האדם פועל בזה בלי ידיעת חוקי העולם, וטועה כל פעם ופעם. זה מה שקורה, זאת הצרה שלנו.

האם השינוי יכול גם להביא לפחד או לרתיעה?

 

אדם שמתפתח ומגלה בעצמו יכולת להתפתחות רוחנית, מגלה לפעמים מצבים מוזרים כביכול, שהוא לא רגיל אליהם. פתאום חלה בו התפתחות פנימית ומהפכה פנימית. הוא מבולבל, הוא לפעמים לא יודע לאן לקשור את כל הרגשות וההבחנות שהוא חש. ובעצם גם אותן הוא צריך לעכל, ולממש על ידי הסביבה.

מי שמגיע ומתחיל ללמוד, עוברים עליו מצבים פנימיים משמעותיים מאוד, שינויים פנימיים גדולים מאוד, והוא חש ממש מהפכה פנימית, ולא פעם אחת, אלא בהרבה מצבים. אחר כך הוא מתרגל, אחר כך מבין, אחר כך כבר מתחיל לקשור את הדברים. הוא מגלה עולם חדש, הוא מגלה עוד מערכת, בנוסף למה שאנחנו רגילים. פתאום לעומק. הוא מגלה מוח נוסף, הוא מפעיל תשעים ושמונה אחוז מהמוח שלו, שאצל האדם הרגיל לא מופעל. הוא מגלה עוד רצון.

כל הרצונות שלנו הם רצון לאוכל, למין, למשפחה, ולכסף, כבוד ומושכלות. אלה רצונות במישור הגשמי, הבהמי, הקטן, הצר. פתאום האדם מתחיל לגלות רצונות שלא שייכים למישור הזה. גם במוח, וגם בלב, גם במחשבות וגם ברצונות, הוא פותח את עצמו ומתחיל לקבל. בתשעים ושמונה אחוז מהמוח שנפתח, וברצונות הגדולים שנפתחו, בכלי האין סופי, הוא מתחיל להרגיש תופעות. והגילוי הזה ממש משגע אותו, מזיז אותו ומעורר אותו. עד שהוא נכנס ושולט בזה. ולכן הוא צריך סביבה טובה, הוא צריך ספרים, הוא צריך מורה.

לכל אחד ואחד זאת ממש מהפכה פנימית. וכל אחד יצטרך לעבור זאת. אין פה משחקים, בלהגיד דברים יפים. אנחנו חייבים לעזוב את שְנֵי האחוז האלו של המוח שאנחנו רק חיים לידו, וגם את הרשימו הקטן של העולם הזה, החיסרון הקטן, ולעלות לכלים גדולים מאוד, כי שם הקיום הנצחי, שם האורות, הראייה, הרגשת החיים הנצחיים. אז וודאי שהשינוי גדול מאוד, האדם נעשה רוחני. אי אפשר אפילו להסביר זאת, אלא רק מי שעובר זאת מרגיש. לכן החוכמה הזאת נקראת "חוכמת הנסתר". ומשיגים את כולה, רק על ידי בחירה חופשית.

אנחנו לא חוזרים כל פעם על אותם הדברים, אנחנו לא מזכירים כל פעם את חובתנו להיות בבירורים האלו, אבל כל אחד חייב לרשום לעצמו שאין לו יותר מה לעשות בחיים, אלא כל רגע לבחור מה משפיע עליו, איזה ספר, איזו שמועה, איזה שיר, איזו מוסיקה, איזה שיעור. זאת הבחירה.

כיצד מרגישים באור האין סופי, בחוק של הטבע שהמקובלים מדברים עליו, מה יש שם? הרי הגוף הגשמי לא קיים שם, אז מה קיים, רוחות, הילות? מה מפתה להגיע לשם?

 

"שם" זה לא למעלה או למטה, אלא "הרגשה" אחרת, מדובר על שוני בהרגשה. אנחנו מרגישים מילוי בשני סוגי הכלים שלנו. לאדם חסרים רגש והבנה, אבל הוא רוצה להרגיש ולהבין. מצד הטבע יש לו שני סוגי כלים, מוח ולב, מה שנקרא "מוחא" ו"ליבא". אז "רוחניות" נקרא, שנפתח הלב ונפתח המוח בחללים גדולים מאוד, שהאדם שלא נמצא ברוחניות לא מרגיש אותם. זה לא שאנחנו מפעילים רק שני אחוז של המוח, אלא אנחנו לא רוצים להפעיל יותר מזה. כולם מכירים את המשפטים, "עזוב אותי מהכול, אני לא רוצה כלום, שיהיה לי קצת טוב בהרגשה וזהו", כל אחד רוצה לסגור את עצמו.

לימוד הקבלה גורם לההיפך, לכך שאדם נפתח. שאז נוצר לו חלל גדול מאוד ברצונותיו, וכנגד זה מגיעה הרגשה של מילוי אין סופי. הרגשה ויחד איתה, לידה וההבנה מהיכן מגיע המילוי האין סופי הזה, על ידי מה, באילו רצונות ואילו כלים הוא ממלא, הבנה של מהי הסיבתיות, מהי המטרתיות. מהו ה"אני" בקשר לאחרים, ומה כולם כלפי. ולא מדובר במישור העולם הזה, אלא בדרגה שהאדם מרגיש את עצמו מנותק מהזמן.

קשה לנו לתאר מה זה, כי אצלנו יש עכשיו ויש הבא. אבל ברוחניות אין הבא. מצד אחד בלתי אפשרי לתאר את הדברים האלה, אבל מצד שני, קיימת זרימה של חיים נצחיים. כלומר, בלתי נגמרים, החיים נמשכים ולא נגמרים.

יש מחקרים מעניינים בביולוגיה, שמגיעים למסקנה שהגנים שלנו הם לא חלקים חומריים. הם לא חומר, אלא משהו שמגיע כאילו ממישור אחר, מעולם אחר. יש ביניהם התקשרות, שלא תלויה בזמן, במקום ובמרחק. כמו שבפיזיקה קוונטית חלקיקים במרחק של מיליארדי קילומטרים זה מזה, מתקשרים ביניהם בקשר ללא זמן. ואותו דבר גם בגנים. זאת אומרת, המדע כבר מתחיל לגלות שחלק מאיתנו נמצא במישור שהוא במימד אחר. ולשם הקבלה לוקחת אותנו.

לא קורה שום דבר עם העולם הזה, עם ההרגשה הזאת, עם הגוף שלנו. אבל נפתח עוד חלל עצום, שהוא מימד רוחני, שבו האדם חי וקיים. ובמימד הזה, במוח ובלב, אדם לא מרגיש את עצמו מוגבל בתנועה, בזמן או במקום, לא בשום דבר ששייך לשינויים של חיים ומוות. כי הוא יוצא מהכלי שלו. הוא לא סופג את האינפורמציה והרגש בתוך הכלי שלו, כי אז הוא נעשה מוגבל – כי כמה כבר הוא יכול לקלוט וכמה הוא יכול להרגיש בתוך עצמו, הוא יתפוצץ, בפנים הכלי שלנו קטן מאוד. אבל אם הוא יוצא מעצמו, עובר מחסום ומתחיל להרגיש את מה שקורה מחוצה לו, הוא נעשה בלתי מוגבל. הוא לא מרגיש את השורש שלו, וה"אני" בתוכו, אלא מרגיש את כל מה שנמצא מחוצה לו.

על ידי כך שאדם בוחר את הסביבה ורוצה להיות מושפע ממנה, רוצה להיות בתוכה, אז הוא קונה את כל הכלי של "אדם הראשון". הוא נעשה כאדם הראשון, ומקבל בתוכו את כל המילוי שנקרא "בורא". לכן המקובלים אומרים שאנחנו בונים את הבורא, "בורא" זה מהמילים "בוא וראה". האדם הוא שעושה את הדברים האלה, מחוצה לו לא קיים כל העניין הזה. לכן יוצא שאנו מגיעים למצב שנפתחת לנו כל המציאות, ואנו מרגישים את עצמנו באמת. מציאות זה ה"אני". ומשיגים אותה רק על ידי בחירה חופשית.

חזרה לראש הדף
Site location tree