על חג החנוכה
הנושא להיום הוא חנוכה. אנחנו לפני החג, וכדאי לדבר על החג הזה, כי הוא באמת חג מיוחד. כל החגים שלנו, המועדים והמנהגים הנהוגים בעם ישראל, מקורם בעצות שתיקנו לנו חכמים, מקובלים, כך שכל המנהגים והחגים נמצאים כאן, בעולם הזה, מתוך השורשים העליונים.
יש את העולם העליון, שמשם יורדים הכוחות לעולמנו, ומה שיש בעולם שלנו זו רק התוצאה ממה שקורה בעולם העליון. שם זה קורה קודם. כמו שכתוב "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל". זאת אומרת, אין שום דבר למטה, שלא בא על ידי כוח שמחייב לכל פעולה ופעולה מלמעלה. כתוב גם ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אם אין מכריזים עליו מלמעלה". כלומר, גם האדם בעולם הזה, הוא כולו מופעל מלמעלה. בעתיד עוד נדבר על איפה הבחירה החופשית שלו, איך להגיע לבחירה חופשית, והאם יש לנו בכלל בחירה. אבל קודם כל נדבר על חנוכה.
בין כל החגים יש לנו חג מיוחד, חג החנוכה. מהו באמת חנוכה? אנחנו לומדים, שהתהליך מתחיל מלמעלה, שרצון הכוח העליון הוא לברוא את הנברא, כדי שהנברא יגיע להתאמה אליו. זאת אומרת, רצון הבורא שהנבראים יגיעו להשגה שלו. הבורא רוצה להתגלות כלפי הנבראים, שהנבראים ישיגו אותו, ולכן ברא רצון לקבל שמתפתח עד שרוצה להשיג את הבורא. ואת השגת הבורא הוא מרגיש כתענוג.
לכן מיהו הנברא? הנברא זה רצון ליהנות. אבל הרצון ליהנות הזה כל הזמן מתפתח. הוא התפתח, כמו שמספרים לנו המקובלים, מהנקודה ההתחלתית, שהיא בעולם אין סוף, הגבוה מעולמנו, ואחר כך,דרך חמישה עולמות, אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשיה, יורד הרצון לקבל הזה לעולמנו (ראו שרטוט מס' 1). וכשיורד לעולמנו, מתחיל לפתח את היקום שלנו.
אנחנו יודעים שהיקום התפתח משך, נניח, ארבעה עשר מיליארד שנה, עד שהגיע להתפתחות על פני כדור הארץ, כדור הארץ התקרר, ועברו מיליוני שנות התקררות עד שהתחילו להתפתח חיים מדרגת דומם לצומח, לְחַי, ולמדַבר (ראו שרטוט מס' 1).
והמדבר, לפי ההיסטוריה שלנו, ולפי המחקר, ואנחנו מאמינים למחקרים שלנו, למדע, כבר קיים על פני כדור הארץ עשרות אלפי שנים. אבל את החשבון שלנו באמת, אנחנו מתחילים ממישהו שנקרא "אדם", שבו, בפעם הראשונה בהתפתחות האנושית התגלתה "הנקודה שבלב". זאת אומרת, שהוא התחיל לשאול על העולם הרוחני, על השורש שלו, על מקור החיים שלו. וזה בעצם נקרא "תחילת ההתפתחות", כי אנחנו מדברים על "האדם", ולא על הגוף שלנו, על הבהמה שבנו, אלא על מה שנקרא "האדם" (ראו שרטוט מס' 1).
שרטוט מס. 1
אדם נקרא "דומה" לבורא, "דומה" לעליון, והוא הראשון שבו התחיל להתפתח הרצון להידמות לבורא שנקרא "הנקודה שבלב". אחרי אדם הראשון היו עשרה דורות, מאדם עד נוח, ועוד עשרה מֶנוח עד אברהם, ואם באדם הראשון הייתה הנקודה שבלב, ומתוך זה הוא גם הראשון שהשיג רוחניות, אז אברהם כבר היה מעבר לזה, הוא השיג גם את השיטה, את חוכמת הקבלה. הוא הראשון שהגיע על ידי התפתחות השיטה שלו, להיכרות ודבקות בבורא. לכן הוא נקרא "היהודי הראשון", שהגיע לייחוד עם הבורא. מאברהם אנחנו סופרים בעצם את ההתפתחות שלנו, ואחרי אברהם, הגדול ממנו, הוא משה. מה ההבדל בין כל האנשים הגדולים האלו, לתהליך שאנחנו עוברים? ההבדל הוא שהרצון שברא הבורא באין סוף, מנקודה קטנה, שהשתלשל עד העולם שלנו ובעולם שלנו התחיל להתפתח, וכל הזמן מתפתח. כשהרצון הזה לרוחניות היה קטן, בדרגת אדם, בהתאם לכך היו הגילויים שלו. באברהם הרצון היה קצת יותר גדול, אבל הוא היה זך, כמו שכתוב על האבות ש"השיגו את התורה מתוך זַכּוּתם". אבל בכל זאת, זה היה כבר רצון גדול יותר מהרצון של אדם הראשון, כדי שאברהם יוכל לפתח את שיטת הקבלה.
אברהם אסף קבוצת מקובלים, מהמשפחה שלו שגדלה, וגם מהתלמידים שלו שאסף כשישב בפתח אוהל והזמין אנשים, וסיפר להם על שיטת הקבלה. מה הוא אמר להם? באותה התקופה הרצון לקבל גדל פתאום בבבל והבבלים התחילו לרצות להגיע השמַיְמָה. אז אברהם אמר להם שברצון לקבל אסור להשתמש כמו שהוא, שזו שיטה לא נכונה, ושאנחנו צריכים בִּמְקום זה להתעלות מעל הרצון לקבל.
עד אותה תקופה כל האנושות התפתחה כמין יחידה אחת. הם היו חיים יחד, בצורה של משפחות גדולות ובצורה אינסטינקטיבית היו קרובים זה לזה. ואז, בזמני אברהם, התחיל הרצון לקבל האגואיסטי שבאדם לגדול. אנשים התחילו להרגיש שנאה זה לזה, התחילו להרגיש זרים זה לזה, ואז נפתחה דרך אחרת להתפתחות. או ללכת בדרך האגואיסטית, או ללכת בדרך האלטרואיסטית.
אברהם, שראה את ההתפתחות בצורתה הנכונה, אמר להם שהאגו שגדל, זה כדי שנעלה מעל האגו שלנו, ונמשיך להיות מאוחדים, ואם נתאחד כולנו יחד, נגיע להשגה רוחנית, לחיים רוחניים. שדווקא האגו יעזור לנו לעלות דרגה, ולשם כך הוא עולה בנו. והוא יעלה אחר כך עוד ועוד, וכך אנחנו נגיע מהעולם הזה, ועד לשורש שלנו, עד השורש עליון. שנהיה באמת דומים לבורא, דומים לעליון, נהיה "בני אדם".
אבל כמו שאנחנו יודעים כבר מהיסטוריה, הם לא שמעו לו, חוץ ממספר קטן של אנשים, ומתוכם הוא ארגן קבוצה. הקבוצה הזאת התקדמה עד שהיא הרגישה שהיא חייבת להיכנס למצרַים, בגלל הרעב. "רעב" פירושו שהם לא יָכלו להתקדם עוד בחיפוש הרוחני. בחוכמת הקבלה אנחנו מדברים על מה שמתרחש בתוך האדם, על הרוחניות שלו. התורה מדברת על הדברים האלו ולא על הגשמיות. על גשמיות אין לנו מה לדבר, כי אנחנו כבר יודעים שהכל יורד מלמעלה, על ידי הכוחות המיוחדים שנקראים "מלאכים". והבחירה החופשית של האדם, הפעולות החופשיות שלו והאפשרות בכלל לדבר על ביטוי שלו, הם רק ברוחניות.
אז כתוב ש"שבעים נפש יורדים למצרַים", הכוונה היא שהם לא יָכלו יותר להתקיים בצורה כזאת כמו שהתקיימו בארץ ישראל. מפני שהיה רעב, כלומר, הם לא ידעו איך להתקדם עוד ואז היתה תחילת הירידה למצרים. לקראת פסח, נלמד מה נקרא "מכירת יוסף", "כניסה למצרים" וכל "גלות מצרים".
בגלות מצרים הם קיבלו תוספת רצון לקבל גדול יותר, כמו שבבבל, ומשה לימד אותם שצריכים להתעלות מעל הרצון לקבל הזה, שכל הרצון הזה נקרא "פּרְעה" או "מצרַים" (ראו שרטוט מס' 2), ואם נתעלה מעל הרצון הזה, אז נזכה לדרגה רוחנית עוד יותר גדולה. ובעצם זו סיבת הגלות. בגלות אנחנו מוסיפים לעצמנו אגו, ועל פניו, אם אנחנו מצליחים להתייחד, מגיעים לעוד פִסְגה כלשהי, הבאה, של ההתפתחות הרוחנית.
שרטוט מס. 2
וכך הביא אותם משה, ל"הר סיני", כלומר, שכּל האגו הזה שגדל, היה נראה להם ממש כהר של שנאה הדדית. וכשהצליחו להתאחד יחד "כאיש אחד בלב אחד", אז זכו להתגלוּת האלוקות, שנקרא "קבלת התורה". ובהתגלות הזאת זכו לדרגה רוחנית, אחרי עבודה נוספת על האגו. העבודה על האגו היא "ארבעים שנה", שזה ההבדל בין מלכות לבינה. בִּינה נקראת "מ", ארבעים.
אז אחרי ארבעים שנות מדְבר, נכנסו לארץ ישראל, והתחילו להתיישב בארץ ישראל. מה זה "ארץ ישראל"? מלכות נקראת "רצון" או "ארץ" מהמילה רצון. "ישראל" זה "ישר-אל", תכונות הבינה. לכן כשהגיעו לתכונת ההשפעה, לתכונת הבינה, נקרא שזכו לרצון של השפעה, "ארץ ישראל", והתחילו לבנות את "בית המקדש".
"בית המקדש" פירושו שכל הלב של האדם, היינו סכום כל הרצונות שנקרא "לב האדם", שזה הבית של האדם, כולו קודש. "קודש" זה בינה ו"בית המקדש" זה שהלב של האדם הוא כולו להשפיע. בצורה כזאת הם זכו לאור העליון, שנקרא "מוחין דחיה". זה היה בבית המקדש הראשון.
אחר כך שוב היתה התעלות של רצון גדול מאוד, אגואיסטי. ישראל נפלו לגלות, חזרו מהגלות ובנו את בית המקדש השני. בית המקדש השני היה כבר ב"מוחין דנשמה", נמוך יותר מבית המקדש הראשון. ואז, כמו שמספרים לנו המקורות שלנו, קרה עניין החנוכה.
חנוכה
בתקופה זו היוונים התחילו לשלוט על היהודים. "יוון" זה לא עניין של שליטה בכוח על הגופים דווקא, אלא שליטה על הנשמות, שליטה רוחנית.
כּל הפילוסופיה היוונית הידועה וכל התרבות היוונית פועלות בעולם עד היום. הכל בא לעולם המודרני מהתרבות היוונית: ההתפתחות, היחס. אנחנו משתמשים באלפי מילים יווניות. יוון נתנה לעולם תרבות, יחס לחינוך, יחס למדיניות, ספורט, וכו'. אי אפשר בכלל לנתק את העולם בכל שנות ההתפתחות שלו, ובמיוחד את העולם המודרני, מהיסוד הזה של היוונים.
וזה מה שהם רצו בעצם להשליט על עם ישראל. עבודה בתוך הרצון לקבל, בתוך האגו, שעַם ישראל יהיה רק בתוך העולם הזה, ללא התעלות רוחנית. זאת אומרת, לאדם שנמצא בתוך העולם הזה, ללא התעלות רוחנית, נתנו להמשיך בכך ולא רצו ולא דרשו דבר מעבר לכך. הבעיה היא לא היוונים, אלא המִתְיָוְונים, זאת אומרת היהודים שקיבלו את התרבות הזאת. כי הרצון לקבל גדל כמו בבבל. הבבלים היו כמשפחה אחת ופתאום הרצון לקבל גדל. הם הפסיקו להבין אחד את השני. פתאום הם רצו להתעלות מעל כל הטבע, לבנות מגדל עד השמים. כך מסופר לנו בצורה אלגורית שהבבלים רצו לעבוד בתוך האגו.
וכך דרשו גם היוונים, כמו הבָּבְלים לעומת אברהם, "בואו נלך לפי האגו שלנו, נפתֵחַ אותו למדע, ולכל מיני דברים. אנחנו לא צריכים לעלות מעליו, ולהגיע לרוחניות. מספיק לנו להיות בחיים האלו, בעולם הזה". למרות שבעולם הזה אם אדם מתקדם, הוא מתקדם בחיים כמו שמובילים אותו מלמעלה, הוא לא עושה כלום, ואין לו התפתחות מרצונו, אין לו בחירה חופשית. אבל זה נסתר מהאדם, והוא מסכים לזה.
ומה שקרה בימי החשמונאים הוא, שכְּמו אברהם וכמו משה, התגלה הכהן הגדול שהיה אז במודיעין, מתתיהו. "כהן" זו מידת חסד. ועם חמישה בנים, בסך הכל, יחד הם מהווים קבוצה שלמה של תכונת ההשפעה. "חמישה אנשים", זאת אומרת כוח ההשפעה השלם, שהתגלה. כמו למשל, רבי שמעון ו"חברה קדישא" שלו, שהיו חבורה של עשרה אנשים סך הכל, כמו אברהם שהספיק לו להיות לבדו, או כמו הבנים של יעקב שהיו שניים עשר. תמיד צריכה להיות חבורה מסוימת, שקשורה יחד. ואז כשהיא מתְקשרת יחד, היא מהווה את הכוח הרוחני, את ההשפעה, את האהבה, את הערבות, שעל ידה אפשר להצליח.
ומתתיהו ובניו קמו והצליחו. הצליחו במה? בקביעת אותה העובדה, שצריכים ללכת למעלה מהאגו. והאגו גודל באדם, דווקא משום שאם רוכבים מעליו, מגיעים ליותר התאמה לבורא, מתגלה הכוח העליון, ועל ידו מתחילים לפתוח את העולם העליון. וכך אנחנו צריכים להתקדם הלאה. האמת, שמה שקרה לנו בחנוכה, ובכל התהליך הזה עד חורבן בית המקדש השני, זה כל מה שקרה בשורשים. כי התהליך ממשיך הלאה, ובעצם רק מתחיל.
חוכמת הקבלה אומרת כך: בכל מה שהיה מתחילת הבריאה, בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, החורבן ותחילת הגלות, הגלות היא בעצם החשובה לנו. מפני שבגלות "ישראל" נופלים לדרגת "אומות העולם", ובמשך הגלות מתערבבים עם אומות העולם, נכללים עם אומות העולם (ראו שרטוט מס' 3). כשנגמרת התכללות זו, אז זה גמר הגלות, סוף הגלות, וזו בעצם התקופה שלנו, כמו שמספר לנו ה"זוהר", והמקובלים האחרונים. כבר מהגאון מוילנא והלאה, כולם מצביעים על סוף מאה העשרים כסוף הגלות, ואנחנו עכשיו רק מתחילים בעצם, איתכם, את התהליך שנקרא "חנוכה" האמיתי.
שרטוט מס. 3
חג חנוכה האמיתי
כי הנשמות שלנו, בנויות משני חלקים. הבורא ברא רצון, שנקרא "פרצוף", "נברא", "נשמה" או "אדם הראשון". הרצון הזה כולל בתוכו שני חלקים: חלק ראשון, עליון, שנקרא "ישראל", "גלגלתא ועיניים" או "כתר וחוכמה", וחלק שני, תחתון, שנקרא "העמים", "אח"פ" או "בינה, זעיר אנפין, ומלכות" (ראו שרטוט מס' 4).
החלק הראשון כולל בתוכו רמ"ח איברים, רמ"ח רצונות. והחלק השני, שס"ה רצונות (ראו שרטוט מס' 4). סך הכל תרי"ג רצונות. לא מצוות, אלא רצונות.
שרטוט מס. 4
בהתחלה מִתָקנים הרצונות ה"על מנת להשפיע", הרצונות להשפעה שנקראים "ישראל" ואחר כך "אומות העולם". כדי לתקן את הרצונות של אומות העולם, שאי אפשר לגשת אליהם, כי כל הרצונות האלו אגואיסטים, כתוב שהקדוש ברוך הוא נותן תורה לישראל והתפקיד של ישראל להיות "אור לגויים" ולהביא את שיטת התיקון, את ה"תורה" לאומות העולם.
לכן כדי שתהיה באומות העולם הכנה לתיקון, יכולת לקלוט את השיטה, ישראל יוצאים לגלות, מתערבבים עם אומות העולם יחד, כך שכל ה"פרצוף" נכנס לגלות, לשבירה. ואחרי אלפיים שנות הגלות, ישראל מתקנים את עצמם שוב לכלים המתוקנים גלגלתא ועיניים ואחר כך משפיעים לאומות העולם, ומתקנים את האח"פ.
התהליך הזה צריך להתבצע עכשיו. כי זמן הגלות הגיע לסופו, עכשיו אנחנו עולים לאותו המעמד שהיה בחנוכה. שיש הר גבוה של אגו וכולנו מתיוונים, כולנו נמצאים בתרבות של יוון. בין אם רוצים אנחנו או לא, עד שאנחנו, האגואיסטים, לא משיגים רוחניות, כך כולנו נקראים. כמו שכתוב , "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". יוצא שאנחנו בחורבן. כלומר, כל הרצונות שלנו, כל התכונות שלנו בחורבן. ועכשיו העבודה שלנו היא, לעלות מעל ההר של השנאה, ושל הדחייה שיש בינינו – קודם כל בתוך מה שנקרא "עם ישראל" של היום.
אחרי שנתקן את עצמנו, וההיסטוריה והחיים שלנו היום מחייבים אותנו כך לעשות, אז אנחנו צריכים לגשת לתיקון העולם כולו. כי כשאנחנו מתקנים את עצמנו, רק את הכלים של ישראל, זה נקרא שאנחנו מגיעים לרמה של "חנוכה" (ראו שרטוט מס' 5). כי "ישראל" נקרא כלים דהשפעה, כלים של בינה.
שרטוט מס. 5
על מושגים שקשורים בחג החנוכה
אם אנחנו נפְתַח את חמשת הספירות, כתר, חוכמה, בינה, זעיר אנפין, ומלכות. נראה שהזעיר אנפין כלול גם כן משש תכונות מיוחדות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. וכשמלכות, שזה ה"אני" של כל אחד ואחד, מתקנת את עצמה לרמת הבינה, אז מגיעים ל"חנוכה" (ראו שרטוט מס' 6). כי בינה זה נקרא "קודש", בחינת השפעה. לכן מי שמגיע לזה, נקרא "בני בינה". וכל התהליך הזה שעובר, הוא שמונה ספירות, ונקרא "ימי שמונה", כמו בשיר "בני בינה ימי שמונה".
שרטוט מס. 6
למה התיקון הזה נקרא "חנוכה"? משום ש"חַנוּ". חנוכה נקראת "חניה" מפני שאחרי חנוכה יש לנו עוד עבודה עם אומות העולם, יש לנו עוד עבודה לתקן חלק מהכלים. אנחנו תיקנו רק חצי ראשון מנשמת אדם הראשון, מהרצון לקבל הכללי. ואחר כך צריכים לתקן את החצי השני, שייקרא "פורים". לכן חנוכה נקרא "חנו-כה". כ"ה זה מפני שבכ"ה בכסלו מתחילים את החג הזה. ולמה "חנוכת הבית"? כי מלכות נקראת "בית", וכשעולָה לבינה, ל"קודש", אז היא נקראת "בית המקדש" – עמידת המלכות בבינה.
למה "נס"? דוגמאות כאלה לנס, ראינו גם ביציאת מצרים וגם עכשיו בסיפור החנוכה. מהו נס? נס הוא כל פעם שאנחנו רוצים לעלות מדָרְגה רוחנית אחת לדרגה שנייה. אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת בעצמנו, נותנים יגיעה כלשהי, משתדלים, ואחר כך מגיעה אלינו פעולת האור מקיף, הנקרא "האור המחזיר למוטב", והוא מעלה אותנו למעלה.
אז האדם צריך לתת יגיעה, והיגיעה הזאת שהאדם נותן, היא יגיעה נגד המחשבות של יוונים. המחשבות של היוונים הן פסולות, וכשהאדם עושה הרבה מחשבות יוונים פסולות, אז נקרא שהוא "בונה פתילה". וכשהוא בונה פתילה, עם הרצון להגיע בכל זאת להתעלוּת מעל המחשבות והרצונות של היוונים, זה נקרא, ההתעוררות, "שמן". וכשמכין את עצמו בצורה כזאת, אז בא מלמעלה אור ומדליק לו את "הנר". זה העניין של נס. על פי הקבלה, יש הרבה מה לספר על זה, כי באמת, זה השלב הראשון שאנחנו עושים.
חנוכה ופורים: שני שלבים בתיקון
עכשיו אשרטט את זה בצורה אחרת. אנחנו דיברנו על כך שהאדם, לפני שהוא מתחיל את החיים הרוחניים שלו, מופעל מלמעלה, כדברי הכתוב "כולם כבהמות נדמו" ו"אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל". הכל מתקדם על ידי הכוחות.
ועכשיו מגלים גם כן על ידי המדע, שיש לנו גֶנים, ושכל הרשימות הפנימיות שיש לנו, מתפתחות בלי שנעשה כלום. לאדם יש בפנים את הגֶנים, בחוץ יש לו סביבה, ועל ידי שני הכוחות האלו שפועלים זה על זה, אנחנו מרגישים שאנחנו משתנים, מתפתחים. ובאמת, על כל צעד ושעל שלנו, אנחנו מופעלים על ידי שני הכוחות האלו. ואין מה לעשות.
זאת, עד שמגיע לנו, כמו שדיברנו, רצון, ששייך לרוחניות. הרצון ששייך לרוחניות, נקרא "חלק אלוה ממעל", שנמצא בנו, בתוך הלב של האדם, בתוך כל הרצונות שלו. איזה רצונות נמצאים בלב? רצונות גופניים, רצונות לכסף, רצונות לכבוד, ורצונות למושכלות. אלו סך כל הרצונות שיש באדם, והם כולם נקראים "לִבו של אדם", רצונות לעולם הזה.
ואחרי שאדם מתפתח מספיק, ומגיע לייאוש, מכך שלא משיג מילוי על ידי כל הרצונות האלו, שמרגיש את עצמו ריק כמו שבימינו זה מתגלה, אז מתחילה להתפתח בו חוץ מהרצונות לעולם הזה, נקודה שבלב. מה זה "נקודה שבלב"? ריקנות נוספת: הוא לא נמשך לעולם הזה, ומרגיש בצורה אינסטינקטיבית, פנימית, שאין לו מה לחפש כאן, שהוא לא ימצא לנקודה זו מילוי בעולם הזה.
על הנקודה הזאת לא פועל מלאך מלמעלה, לא גֶנים ולא סביבה. על הנקודה הזאת האדם יכול להשפיע בעצמו. ולנקודה הזאת דווקא, שייכים ספרי קבלה או קבוצה, והאור המחזיר למוטב, שנקרא "אור מקיף". דווקא לנקודה הזאת, ולא לשום דבר אחר. ואם האדם מפַתח אותה, אז הוא נכנס, קודם כל, למה שנקרא "גלות". כי הכל מתחיל מחושך, כדברי הכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר".
אז הוא נכנס ל"הסתר כפול", ואחר כך ל"הסתר רגיל". תקופת מצרַים, גלות (ראו שרטוט מס' 7), הכל זה הסתרות. ואחר כך, אחרי הגלות, הוא עובר מה שנקרא "מחסום" (ראו שרטוט מס' 7). נפתחים לו השמים, ואז הוא נכנס לדרגה שנקראת "שכר ועונש", ובה הוא זוכה, לכלים דבינה (ראו שרטוט מס' 7). בינה נקראת "קודש". בדרגת בינה הוא מתחיל לתקן את הגלגלתא עיניים שלו או את "בחינת ישראל" שבו. כלומר, הוא עלה עם הנקודה שבלב על פני כל הרצונות האגואיסטיים, על ההר הגדול הזה(ראו שרטוט מס' 7), על ה"שנאה", "שנאת חינם".
ואז זה נקרא "חנוכה". וזו רק חצי הדרך, כי אחרי כן יש עוד שְלב שנקרא "אהבה", שזה כבר "פורים", או "גמר התיקון" (ראו שרטוט מס' 7). שאדם מתקן חוץ מהגלגלתא עיניים שתיקן, גם את האח"פ, החצי השני של הנשמה הכללית, וכבר עובד על אומות העולם. נכלל בכללות כל האנושות, בכל הנשמות, מצרף אותם לעצמו, ומתקן את עצמו, איתם, יחד. ואז מגיע לתיקון הכללי של כל הכלי הזה, שנקרא "אדם הראשון". וכשמתקן אותו, את הכלי הכללי, כלומר, עולה למעלה, מעל כל התיקונים, אז מגיע לְמה שנקרא "עולם אין סוף" (ראו שרטוט מס' 7). ואז הוא נעשה דומה, שווה, לבורא, לְמה שהיתה מלכתחילה "מחשבת הבריאה להַנות לנבראים", שהם יגיעו לאותו מעמד כמו הבורא. לכן חג החנוכה מסמל לנו חצי מהתיקון של הנשמה, שאנחנו עומדים לעשות על עצמנו.
שרטוט מס. 7
ושוב אני אומר, שהיום העולם כולו נמצא לפני התיקון הזה. כי כתוב "לא יצאו ישראל לגלות אלא על מנת שיצטרפו אליהם גרים". זאת אומרת, כדי להתערבב. אנחנו לומדים, שעניין שבירת הכלים, התכללות ישראל באומות העולם ואומות העולם בישראל, כּל ההתכללות הזאת, כל ההתחברות הזאת, היא בעצם לצורך התיקון.
אז אנחנו גמרנו את ההתחברות הזאת, ועכשיו בימים האלו, אנחנו צריכים להתחיל את התיקון עלינו, מה שנקרא "מלחמת המכבים על היוונים" שבנו. החינוך שלנו והתרבות שלנו, הם כולם אגואיסטיים, ארציים. ואנחנו צריכים להתחיל להתעלות מעל לזה, כדי להגיע לגילוי הכוח העליון. ואז אנחנו נראה, שבהחלט קורה כאן נס. זה קורה כשאנשים רוצים שזה יקרה, וזה כבר קרה כך. שאנחנו מזמינים כוח מיוחד מלמעלה, שמעלֶה אותנו מעל "היוונים" שבנו, מעל כל האגו שבנו.
עיתון "קבלה לעם" הקדיש גיליון שלם לנושא. אם אנחנו רוצים לבנות עַם ומדינה, אנחנו צריכים להתייחד יחד. על זה הייתה בעצם המלחמה של המכבים, מלחמה כדי להתייחד. זה עומד לפנינו, ואת כל זה אפשר לעשות רק על ידי הכוח העליון, וכשהוא פועל אז רואים, שבאמת "מוסר גיבורים ביד חלשים". זה קורה מפני שבמישור העולם הזה אנחנו לא יודעים איך להזמין את הכוח העליון, את הכוח הרוחני שעומד לצידנו. וחוכמת הקבלה מסבירה לנו איך לעשות זאת ואיך להגיע לשימוש בכוח הרוחני, שאז ודאי שאין כוח בעולם הזה, שיכול לעשות משהו נגדו.
ואז מתבררת לנו השגחה הכללית, ואנחנו נראה, שהסיבה שהעולם מתנפל עלינו, שונא אותנו ומאיים עלינו, היא כדי לחייב אותנו לעשות את התיקון הפנימי שבנו. כי סדר הכוחות, כשהם יורדים מלמעלה הוא, שהסביבה מחייבת כבר את ישראל לצאת מתוך היוונים, להגיע לתיקון ואחר כך לתקן את אומות העולם. בעצם זו טענת אומות העולם כלפינו, שאנחנו לא מביאים להם את מה שאנחנו צריכים להעביר, היינו "אור לגויים".
ישראל ואומות העולם (א')
אומות העולם אינן יכולות להגיע לתיקון לבד?
הם אינם יכולים לבד, כי כך טבע הכלים, טבע הנשמות. ישראל יכולים להזמין את האור, כי אנחנו מתוך הטבע שלנו שייכים לגלגלתא עיניים, לכלים זכים. ולכן אנחנו לא נמנים בין האומות. ביסוד הבריאה יש שבעים אומות עולם ואנחנו לא נחשבים כאומה. אברהם שייסד את קבוצת המקובלים שלו, יצא מבבל, יצא מכל הציוויליזציה של אז, על ידי עיקרון הרוחני. הוא פָּתַח את פֶּתַח האוהל שלו, כדי לצרף אנשים שיכולים ללכת איתו יחד בעיקרון הרוחני, להתעלות מעל האגו. הוא בעצמו "מידת החסד" וזה מה שהוא לימד. רק על ידי זה יצאה החבורה הקטנה הזאת מהבבלים. ה"בבלים" זה כל הציוויליזציה של היום חוץ מ"ישראל". ישראל נבדלו מכל העמים, רק על פי העיקרון הרוחני.
ולכן היום אנחנו צריכים לחדש את העיקרון הרוחני הזה, ושוב לחזור כביכול לאותם הזמנים של אברהם בבבל. העולם נמצא במשבר וכבר רואה שכל ההתפתחות שלו משך חמשת אלפים שנה היתה ללא תועלת. הגענו לסוף הדרך של ההתפתחות על ידי פילוסופיות יוון וכל האגו שפרח. היום, אנחנו עוד לא רואים את זה, אבל העולם מסוגל לשמוע. אם יש שיטה, שיכולה להציל אותנו, אז הוא מוכן לקבל אותה.
לפי איך שהעולם עומד ומוכן לקבל מאיתנו את השיטה הזאת, הוא לוחץ עלינו. אלו כוחות שמסתדרים בצורה כזאת, כוחות הטבע. "אלוקים" בגימטרייה שווה "הטבע", אין פה מה לעשות – הכל עובד בצורה אינטגראלית, סגורה. וגם אנחנו, מבפנים מוכנים. אנחנו עוד לא רואים את זה, אבל אנחנו מוכנים לממש את השיטה הזאת, ולהיות כמכבים, "מי כמוך", זאת אומרת, לעלות מעל האגו לדרגת הבינה, ולהציג את זה לפני כל העולם.
ואז באמת יקוים מה שכתוב בנביאים, "והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תינשאנה", כמו שכתוב על בניית בית המקדש השלישי.
אם בעולם הזה אין הבחנה בין אגואיזם לאלטרואיזם, איך אנו אמורים להתעלות מעל האגואיזם?
בעולם שלנו אנחנו לא רואים כלום. הנקודה הזאת שמתעוררת בנו, זו נקודה שהיא תחילת ה"שמן" בנר. זאת אומרת, אנחנו רק עומדים לפתח אותה. כל הרצונות, הם כולם אגו, אבל אגו של העולם הזה: כסף, כבוד, מושכלות. תאוות גשמיות. אם יש לי נקודה שבלב, אז לפתח אותה, לעשות ממנה גלגלתא עיניים בעתיד, זאת אומרת, כלים של ישראל, כלים של בינה, אני יכול רק על ידי האור המקיף, על ידי המאור המחזיר למוטב.
לכן רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה אנחנו יכולים לעשות את זה, ולכן חוכמת הקבלה עד ימינו הייתה בנסתר ורק עכשיו היא מתגלה. היא הייתה בנסתר לפי פקודת המקובלים, כי העולם היה צריך להתפתח, ולגמור את ההתערבבות הזאת, בית המקדש הראשון, השני, וגלות. וכשהעולם גומר את הגלות - אז לפי מה שכתוב ב"ספר הזוהר", בסוף הימים, חוכמת הדעת תתגלה לכולם, וכן הלאה.
מה צריך לתקן
אמרת שהמהות של מלכות זה הרצון לקבל. אז בעצם אנו אמורים לתקן את המהות שלנו?
אדם קודם צריך לגלות אותה. כמו שכתוב על גלות מצרים. יורדים למצרים, לא יודעים מה זה, חושבים שהכל יהיה טוב. נמצאים במצרים, יש "שבע שנות שובע", היהודים בשלטון, והכל טוב ויפה, עד שמתחיל להתגלות שהאגו שאנחנו רוכשים, הוא רע. כלומר, כשאנחנו מתחילים ללמוד את חוכמת הקבלה ומתחילים להתפתח, אנחנו רק נכנסים למצרים.
אנחנו לוקחים את הנקודה שבלב, שנקראת "תחילת ישראל", כמו שבעים נפש שנכנסו למצרים, רק עם התחלה. וכשלומדים קבלה, אנחנו מושכים עלינו אורות, אור מקיף, כמו שלמדנו, ורק אז נכנסים לגלוּת. אדם, בעולם שלנו, לא מרגיש שהוא נמצא בגלות, בגלות מרוחניות. הוא לא מרגיש את זה. "מה חסר לי?" כשחסר משהו לאדם, אז חסר לו בעולם הזה, הוא לא מרגיש את החוסר בקיום אחר, במימד השני. את זה צריכים לגלות.
אלו עדיין לא אותם הרצונות, שנקראים "מצרַים", שנקראים "פרעה", שנקראים "קליפות". הרצונות שלנו הם לא קליפות. הרצונות שלנו, בקיומנו בעולם זה, הם רצונות בבחינת "כולם כבהמות נדמו". רצונות מאוד קטנים. הם גם לא נקראים "אגו". האגו שיש לאדם בעולם הזה, הוא לא אותו האגו שאנחנו צריכים לתקן כלפי הבורא. האגו שכלפי הבורא נקרא "פרעה", "מי ה' אשר אשמע בקולו?" זאת אומרת, הוא פרעה עומד נגד הבורא, כך שנרגיש בתוכנו, כזה אגו, שאנחנו רוצים לנצל את הכוח העליון. עכשיו אין לנו שום שייכות אליו.
אז כשמתגלים רצונות כאלו, שיש הכרה כלשהי בכוחות רוחניים, במימד הרוחני, ואני רוצה אותו לעצמי, זה כבר נקרא "קליפה". וכשאדם רוכש אותה, אז יש לו מה לתקן, על פני זה. אם לא נכנסים למצרַים, לא יוצאים לקבלת התורה. אי אפשר להגיע להתגלות האלוקות. כי אין על מה שיתגלה.
ישראל ואומות העולם (ב')
אם רבי עקיבא ידע ברוח הקודש שאנו צריכים עוד לעבור תהליך, מדוע בכל זאת הוא הכריז על יהודה המכבי כמשיח, האם הוא ניסה לזרז את הזמנים?
היו הרבה תקופות בהתפתחות שלנו, בהיסטוריה שלנו, שחשבו שהמשיח מגיע ושאת גמר התיקון יכולים לממש עכשיו, למשל בתקופה שאחרי חורבן בית המקדש. כמעט מיד. אחר כך היו תקופות נוספות שחשבו כך, במאה האחד עשרה, במאה הארבע עשרה, וגם בזמן שיותר קרוב אלינו. אנחנו נדבר על זה ונבין מה התהליך, מדוע זה קורה, מהי ההטעיה ולמה כל זה צריך היה לקרות.
הכל זה תוצאות מהשבירה. כמו שלמדנו, יש כלים דהשפעה שנקראים "ישראל", ויש כלים דקבלה שנקראים "אומות העולם". "השפעה", ו"קבלה" (ראו שרטוט מס' 8). והכלים האלו בתוך האדם, בתוך הנשמה הכללית שהבורא ברא, שאין מחוץ לה כלום, הם מבודדים. אומות העולם הולכים, כמו בבבל, לכיוון אחד וישראל, כמו אברהם, לכיוון שני.
דוגמה נוספת היא אברהם ולוט, ויש הרבה סיפורים כאלה. אנחנו נלמד בפרשיות השבוע מה קורה שם, מדוע הם לא יכולים להתערבב יחד. אבל התיקון, צריך לבוא דווקא על הכלים דקבלה. הם בעצם מטרת הבריאה, ישראל זו לא מטרת הבריאה. ישראל זה תיקון הבריאה, או אמצעי לתהליך.
כדי לתקן את הכלים דקבלה האלו, חייבים להגיע לשבירה, שישראל יתערבבו עם אומות העולם. אנחנו לומדים ש"שבירה" זה על בית המקדש הראשון, ובית המקדש השני. אבל בתוך הנשמות שבירה נקרא, שאותם כלים דהשפעה נשברים. איך הם יכולים להישבר? הרי הם לא רוצים כלום לעצמם. אבל פתאום נדמה לכלים דהשפעה האלו, לישראל, שהם יכולים לתקן כלים דקבלה של אומות העולם. שהם יכולים למשוך את האור העליון, להעביר אותו דרכם, ולהיות "אור לגויים", כלומר, להעביר את האור הזה לאומות העולם, שהעולם כבר מוכן לזה, ואז מתגלה הטעות (ראו שרטוט מס' 8).
שרטוט מס. 8
כשהתגלתה הטעות, ישראל יורדים ומתערבבים עם אומות העולם. וזה כל העניין של "חורבן", או "חטא עץ הדעת", או "שבירת הכלים" בעולם הנקודים, שעליו אנחנו לומדים. לכל החורבנות, יש צורך אחד בלבד: לערבב את הכלים דהשפעה עם הכלים דקבלה.כדי שיהיו בגויים, באומות העולם, ניצוצי השפעה כלשהם, קטנים, כדי שיוכלו אחר כך לקבל את האור המחזיר למוטב גם הם ולהיתקן, שנהיה כולנו כחבורה אחת. כלומר, בגמר התיקון, כל העולם מגיע ל"וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", ול"ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". כולם מגיעים יחד לדרגה רוחנית.
בזה גם ישראל מממשים את תפקידם וגם הם זוכים על ידי זה לעליה, כי כלים דהשפעה לא צריכים כלום, ועל ידי זה שמתקנים את אומות העולם, הם מעלים את עצמם לדרגה יותר גבוהה. המימוש של תפקידם, מעלה גם את ישראל. העבודה כאן הדדית.
אבל אנחנו חייבים לעבור הרבה שבירות, הרבה מכות, הרבה חורבנות, כדי להתערבב בינינו, אנחנו ואומות העולם. גם בתוך הנשמות וגם בתוך התרבויות, ולהגיע למצב שאליו הגענו היום. שהיום כבר גמרנו את כל הערבוביה הזאת בכל העולם, ונשאר לנו רק לעשות את התיקון שדברנו עליו. כלומר, לצאת מ"מצרַים" הכללית, מהאגו הכללי של כל האנושות. להגיע, קודם כל, כישראל, לתיקון שנקרא "חנוכה" ולהיות אור. לכן אסור ליהנות מהנרות, אלא "רק לראותם בלבד", כי זה רק ההשפעה, ושום דבר חוץ מזה. ואחרי חנוכה צריך להגיע ל"פורים", שזה כבר לאכול ולשתות "עד דלא ידע", שזה סימן שכל הכלים, כל הרצונות, כבר מתוקנים ובטוח יכולים להשתמש נכון בכולם נכון. זה בעצם התהליך.
במשך הלימוד תמיד נחזור על התהליך הזה, מפני שאם אנחנו לומדים את העקרונות ממנו, אז אנחנו יכולים ללמוד את כל החגים ואת כל פרשיות השבוע, ולראות איך התורה מספרת על תיקון האדם ועל עצמנו, על מה שקורה לנו. עוד מעט אם תהיה לנו מספיק הבנה וקצת הרגשה בדברים האלו, אנחנו נזהה אותם, את הכוחות שפועלים, אפילו לפי החדשות היומיומיות. אלו באמת דברים די מוחשיים, שקרובים לנו.
למה כל שנה יש חנוכה? אם לא הגענו בשנה שעברה, לא לפני שנתיים, ולא לפני כן למה שנגיע השנה?
אני אומַר בפשטות, אלו ודאי לא תשובות מלאות. זה בדומה לגלגולים בחיים שלנו. עד שלא גמרנו את כל התיקונים, אז במשהו אנחנו חוזרים וחוזרים. כמו שאנחנו חיים היום, וודאי שכבר עברנו עשרות גלגולים בדורות הקודמים. עד שהגענו היום למצב, שמרגישים נקודה שבלב, ומעכשיו והלאה מתחילים כבר לתקן אותה.
אבל היינו צריכים לעבור את ההתפתחות האגואיסטית, בכל רצונות הלב, לגופניות, כסף, כבוד, ומושכלות. היינו חייבים לעבור את כל הגלגולים. עוד נלמד מה זה "מעגל השנה", ולמה זה חוזר על עצמו. ובכלל, חלוקה לחודשים, לשעות, לדקות, ולמה יש לנו תפיסת זמן כזאת?
התגלות הרע
האם התרבות הכללית של אומות העולם היא התגלמות הרע?
כל מה שמתבסס על האגו של האדם, מתגלה לנו בסופו של דבר כרע. מלכתחילה יש תכלית ויש תכנית. ואם אנחנו יצאנו על ידי תכנית מסוימת, וצריכים לממש אותה, אז על כל תזוזה, בצורה כשלהי, מהקו הישר, נגרמות לנו צרות. למה צרות? זה כמו במחלה, וכמו בכל דבר, אם אנחנו יוצאים מנקודת האיזון, אז מיד יש כוחות שמצריכים אותנו לחזור.
למה אני מרגיש רע? כי אני סטיתי מהדרך הנכונה. הייתי צריך ללכת מנקודה מסוימת ישר, וקבלתי, משום מה, סטייה. חבר רע, סביבה לא נכונה, חינוך לא נכון, לא ידעתי איך להתקדם, ועוד הרבה סיבות. ברגע שאני יוצא מהדרך, הטבע מחזיר אותי. "אלוקים" בגימטרייה שווה "הטבע", זו מערכת סגורה. אנחנו צריכים לחשוב על הכוח הפועל הקבוע, כמו חוק המשיכה. ואנחנו נמצאים בתוך החוק הזה שנקרא "אלוקים".
כולנו צריכים להגיע למרכז בעולם אין סוף ואנחנו צריכים להיות במרכז, כי זה המצב הטוב ביותר, השלמות, הנצחיות. אם אני נמצא במקום כלשהו ולא מתקדם במרכז, אלא בכל מיני צורות ותנודות, כלומר, לא מגיע בצורה ישירה, סוטה מהדרך, מיד כל המערכת הזאת פועלת כדי להחזיר אותי ובצורה הקצרה ביותר, בחזרה למרכז.
זה כמו בכל דבר. אם אני לוחץ על משהו, אז הדבר לוחץ עלי בחזרה. זה "חוק השתוות הצורה", חוק שימור האנרגיה, חוק שפועל בצורה אינטגראלית בכל המערכת. אז אם אנחנו לא רוצים צרות, אנחנו צריכים להבין את חוק ההתפתחות. בעל הסולם מסביר את זה במאמרים "מהות הדת ומטרתה", ו"החרות". אם אנחנו רוצים להתפתח נכון, אז אנחנו צריכים להבין את החוק שעל ידו אנחנו מתפתחים ללא שום בעיה.
אני לא מכניס יד לאש, מפני שאני יודע שאני אֶשָרף. אמנם את חוק ההתפתחות אנחנו לא יודעים ולא רואים, אבל זה לא פוטר אותנו מעונש. אנחנו מרגישים את זה על עצמנו כל הזמן. ועכשיו האנושות סבלה מספיק, וכבר מוכנה לשמוע שיש חוק כללי של הטבע, שיש סיבה ויש מטרה. שהוא מפתח אותנו בצורה קצרה, מנקודת הסיבה לנקודת המטרה, משך אלפי שנים ואנחנו קרובים לסוף, אחרי שכבר סבלנו מספיק.
מעכשיו והלאה, מהנקודה שבה אנו נמצאים זו הבעיה, כי ממנה והלאה מתחילה להיות רק בחירה חופשית. לפני כן לא הייתה לנו בחירה. כשאנחנו מתפתחים, עד הנקודה שבלב אנחנו מתפתחים בצורה בלתי מבוקרת לגמרי. אני לא אשם שכך אני נולדתי, שהתפתחתי, שהייתי כעם ישראל בבית המקדש, או שאומות העולם היו קיימות בצורות אחרות, ושאנחנו הגענו עכשיו למאה העשרים ואחת. עד כה לא היתה לנו שום בחירה, התפתחנו על ידי החוק, או "מלאך מלמעלה שמכה ואומר לו גדַל".
ועכשיו כשהגענו לערבוביה של הכלים, שכל הגלגלתא עיניים עם אח"פ, שזה ישראל, ואומות העולם, כולם התערבבו, אז הגענו כבר למצב סופי בהתפתחות הזאת ומתחילה להתגלות הנקודה שבלב. כלפי הנקודה שבלב, כמו שדיברנו, יש לנו בחירה. בכל היתר, לא הייתה לנו בחירה, ההינו בצורת התפתחות של "כולם כבהמות נדמו".
זו רק התחלה וכבר אנחנו מרגישים עד כמה שהעולם מתחיל להיות קצר ומאיים. אם מעכשיו והלאה אנחנו לא נתחיל לשמוע מה שאומרים לנו חוקי הטבע העליון, שזה נקרא "חוכמת הקבלה", אז אנחנו באמת בצרה. אבל בתת ההכרה מרגישים את זה, אפילו בחוש, זה די ברור, שהעולם מתחיל להיות מאד לא מובן ומתגלים כאלה כוחות וכאלה בעיות, שמוטב לנו ללמוד באיזה מקום אנחנו נמצאים. אנחנו כבר לא יכולים להתקיים בלי להתערב במצב בצורה רציונאלית, הגיונית, במודעות שלנו.
בשבוע שעבר אמרת, שאנחנו לא מסוגלים להשתנות באופי שנולדנו איתו, אבל מה האדם עושה אם יש לו אופי רגזן, שחושב מחשבות רעות על אנשים?
זה לא בידי האדם לעצור את עצמו מלחשוב רע. אנחנו יכולים לכתוב בספר ש"אסור לדבר לשון הרע", אז אני אולי לא מוציא את המילה מהפה, אבל על הלב אני לא בעל הבית. את הלב שלי מחזיק הכוח העליון. עד כמה שהאור משפיע על הרצונות שלי, במידה הזאת הוא מחזיק אותם למעלה או למטה. בזה אני לא יכול להתערב. אני לא יכול להשפיע בצורה ישירה על הלב שלי. אלא רק דרך העולם העליון. לכן "המאור המחזיר למוטב" הוא שמתקן את הרצונות שלי, את המחשבות שלי.
על ידי פחד ואמצעים אחרים אני יכול רק לעצור את עצמי, אבל זה יהיה בעינויים. אסור לעשות את זה, כי "אין כפייה ברוחניות". אני לא מתקן את עצמי על ידי זה, כי הרצון בכל זאת יגדל ויפרוץ, ואז ודאי שאני לא אוכל להתגבר עליו. על כל בעיה אני יכול להתגבר רק על ידי זה שאני מעורר על עצמי כוח מלמעלה.
כל דבר בעולם שלנו הוא תוצאה. אנחנו חיים בעולם התוצאות. אם אני יכול להשפיע על משהו, זה רק מהנקודה שבלב, מכך שאני רוצה להתפתח רק כלפי מטרת הבריאה, רק על זה אני יכול להזמין כוח מיוחד, שיקרב אותי ורק לכיוון הזה בלבד. כל יתר הדברים בכלל לא נמצאים ברשותי.
על החזרה לארץ ישראל ורוחניות
דיברת על ההיסטוריה של היהדות ועל ההתעלויות הרוחניות במהלכה. האם בכל המפעל הציוני, בכל התקופה שבה הקימו את המדינה והחזרה לארץ, הייתה התעלות רוחנית כלשהי או שגם היא חלק מההתייוונות?
התקופה שבה התחלנו לחזור פיזית לארץ ישראל, זו תקופה חדשה בהיסטוריה, שמסמלת את תקופת התיקון. בעל הסולם כותב על זה ואתה יכול לקרוא זאת בספרים ובאתר שלנו. ב"מאמר לסיום הזוהר" בעל הסולם כותב שהאפשרות שקיבלנו לחזור לארץ ישראל הגשמית, כמו שאנחנו כאן עכשיו, זה סימן שאנחנו בעצם חייבים לחזור לארץ ישראל הרוחנית.
"ארץ ישראל הרוחנית", נקרא דרגת הבינה, דרגת ההשפעה, אהבה הדדית, חיבור הדדי, "כאיש אחד בלב אחד" – לחזור לאותו המעמד שהיה בהר סיני. אם אתם רוצים להיות עַם, אתם חייבים להתאחד בצורה כזאת. עַם ישראל לא יכולים להתחבר ביניהם, באותה צורה שמתחברים יתר העמים. כתבנו על זה בגיליון השישי של העיתון "קבלה לעם", על הדוגמא של בעל הסולם על שָק האגוזים.
הסברנו שם שלכל עם יש את היסוד האינסטינקטיבי שלו להיות יחד, ושהם מרגישים ומזהים אחד את השני. ואנחנו, בגלל שאנחנו לא עם ונבדלנו מהציביליזציה הבבלית על פי העיקרון הרוחני, אז רק על פי העיקרון הרוחני אנחנו יכולים להיות יחד. ואפשר לראות שכאן, בארץ, אנחנו לא עַם. ובגלל זה אין לנו מדינה. אני לא מבין למה צועקים כל האנשים וכלי התקשורת, על הממשלה. ההתנהגות שלהם טבעית. כי אנחנו לא עם. איך יכול להיות שנבנה מעלינו מדינה וממשלה?! אם אנחנו לא נתאחד יחד "כאיש אחד בלב אחד", לא יצא מאיתנו שום דבר.
אנחנו מסוגלים לעשות זאת. והסימן לזה הוא, שקיבלנו רשות לחזור לכאן בצורה גופנית. ועוד יותר מזה, אנחנו צריכים להבין, ואין לי כוונה להפחיד, שכוחות הטבע פועלים וממשיכים לפעול. ואנחנו לא יכולים לברוח – אף אחד. במקרה שיש מישהו שחושב שיש איזה בחירה חופשית לברוח לאן שהוא, עליו לדעת כי הבחירה החופשית היחידה, היא רק לכיוון המטרה. ולכן לא יעזור לנו שנסתובב, כי בכל זאת הלחצים החיצוניים והפנימיים יחייבו אותנו לבצע את התיקון.
האם יש בקבוצת אנשים, בקיבוצים או בכל מיני קבוצות אחרות, אפשרות ליצור ערבות?
כלומר, האם אפשר להרכיב קבוצה, שתהיה לה ערבות, ושהקבוצה הזאת היא תהייה כגרעין חזק, שהכוח הרוחני שבה, יגן על עם ישראל, כמו שהיה בזמן בית המקדש, למשל. שהיה סנהדרין, והיו כאלה מקובלים, אנשים גדולי רוח, שהיו מתחברים ביניהם והיו ממש כמגן רוחני לעם? נקווה שאנחנו נוכל להגיע לזה.
האם על קבוצה שלא קשורה לקבלה, האור גם פועל?
לא. זה לא יכול להיות, כי השיטה היחידה שיכולה להזמין את האור מלמעלה, זו שיטת אברהם. ויש שיטה הפוכה ממנה, שזו שיטת היוונים, כמו שדיברנו היום. יש בעולם שתי שיטות בלבד: או שיטת העבודה ב"אגו", או שיטת העבודה "מעל האגו". שיטת העבודה באגו, כוללת גם את כל הדתות וכל ה"שיטות הרוחניות" למיניהן. כי הן פועלות על דיכוי האגו, ואילו שיטת הקבלה אומרת שאת האגו לא צריכים לדכא, אלא להגדיל. להיכנס למצרַים, להיטבע, לקחת מהמצרִים את כל הכלים. ורק על פני זה אתה יכול לעלות ולהגיע לרוחניות. לפי חוכמת הקבלה צריך לעבוד עם האגו, אבל בצורה שהוא מעלה אותך מעליו.
האם העליות הרוחניות באותן תקופות בעבר נעשו על יד כוח עליון ולא מבחירה חופשית?
כן. אנחנו לא יכולים לדבר על זה בצורה פשוטה, כי אנחנו לא יכולים לדבר רק במישור העולם הזה. עם ישראל היה חי במישור הרוחני, גם בעולם הזה, בצורה הגופנית, וגם בצורה הנפשית – בדרגה הרוחנית, במישור הרוחני, בהתגלות הבורא לעם. אבל זה היה לפני ההתערבות עִם אומות העולם. לפני הגלות האחרונה.
אנחנו צריכים לעבור ארבע גלויות לפי י' ה' ו' ה'. אז ההתפתחות צריכה להיגמר אחרי ארבע שלבים: "הסתר כפול", "הסתר רגיל", "שכר ועונש" ו"אהבה נצחית", או לפי האותיות י' ה' ו' ה' , ד' בחינות דאור ישר. עכשיו אנחנו נמצאים בסוף הגלות האחרונה, הרביעית. ועד שהיא לא תיגמר, אז הכלי לא מוכן לתיקון. כל יתר התקופות, הן תקופות הכנה.
נקודת הבחירה
אם החיים נכתבים לאדם מראש, מהיום שהוא נולד ועד היום שמת, ונכתבה לאדם גזירה מסוימת, האם על ידי מעשים טובים ונכונים בדרך הנכונה אפשר לבטל גזרות, או שאין פה בכלל בחירה?
"מעשה טוב", יכול להיות רק דבר אחד – שאתה ממשיך על עצמך את האור העליון, שבמקום פקודה מלמעלה, יהיה לפי הרשימות מלמטה. חוכמת הקבלה אומרת שיש "רשימו". רשימו מהמילה "רושם", "אינפורמציה". כמו שבטיפת זרע, יש את כל האינפורמציה על האדם העתידי, כך יש רשימו ואור עליון. האור העליון פועל על הרשימו ומפתח אותו וכתוצאה מכך הוא גדל וגדל ונעשה פרצוף, עשר ספירות יותר ויותר גדולות (ראו שרטוט מס' 9). זה כמו אדם שהולך וגדל ועדיין יש בו את אותם האיברים, אותם גידים ואותם החלקים. גם בגדול וגם בקטן. כל כולו נמצא בזרע.
אז כמו שבזרע יש את כל האינפורמציה על האדם העתידי, יש בו גם רשימו על כל מה שצריך לקרות עם האדם. אחרי תקופה מסוימת שבה האדם גדל ברצונות שלו, מתעוררת בו נקודה שבלב. הנקודה שבלב, נמצאת בתוך הרשימו הכללי.
לצורך העניין נניח שבך היא התגלתה אחרי חמישים גלגולים. התגלגלת והגעת לגלגול הזה, לחיים שלך, נניח שאתה בן ארבעים, ויש לך נקודה שבלב ופתאום היא התעוררה. כלפי הנקודה הזאת בלבד, אתה יכול להפעיל מלאך אחר, כלומר, "כוח" אחר מהכוחות שפעלו עליך קודם, שעל הכוח המיוחד הזה אתה בעל הבית (ראו שרטוט מס' 9). אתה יכול לעורר אותו, אתה יכול להפעיל אותו. זה נקרא "האור המחזיר למוטב". על ידי מה אתה יכול לעורר את האור? אתה יכול לעשות זאת אם אתה נמצא במצב מסוים ואתה רוצה להיות במצב יותר מתקדם, לבד מעצמך.
אבל כיצד אתה תדע איך? כמו ילד, כשהוא מתסכל על הגדול, הוא רוצה להיות כמו הגדול. אז אתה לוקח ספר, שמסביר לך מה זה נקרא להיות "יותר גדול", ב"דרגה יותר גדולה". איזה ספר מדבר על זה? ספר הקבלה (ראו שרטוט מס' 9). כי הוא מסביר איך הנשמה קיימת בדרגה יותר רוחנית. וכשאתה קורא, אז מהדרגה שאותה אתה קורא, יורד עליך המאור המחזיר למוטב. הוא מאיר לך משם, ומקדם אותך לשם.
שרטוט מס. 9
רק הפעולה הזאת, היא פעולת בחירה. אתה רוצה? תבצע. לא רוצה? נתנו לך אפשרות לבחור. ואם אתה לא מבצע, אז אותו האור, מאותה המדרגה שאתה היית צריך לכבוש, מתחיל בכל זאת להאיר עליך, אבל אתה מרגיש אותו כחושך. חושך ואור זה אותו הדבר. אם אתה מכין את עצמך אליו, אתה מרגיש אותו כטוב. אם אתה לא מכין את עצמך, אתה מרגיש אותו כרע.
איך אתה מסביר את זה שצדיק, מקובל, בכל זאת מקבל ייסורים?
זה עבור הכלל. כולנו נמצאים בנשמה אחת, שנקראת "אדם הראשון". זה אוסף של הנשמות, נניח, שבעה מיליארד נשמות (ראו שרטוט מס' 10). ואם מישהו מהן, מתקן את עצמו, אז יש ארבע דרגות, "הסתר כפול", "הסתר רגיל", "שכר ועונש", ו"אהבה", וכשמגיע לשכר ועונש, נקרא "צדיק אינו גמור", "בינוני". ובאהבה, הוא רוכש דרגה שנקראת "צדיק גמור" (ראו שרטוט מס' 10).
מה זה "צדיק גמור"? שהוא מתחבר עם כל יתר הנשמות. זה נקרא ש"נכלל בצער הציבור", ואז מעביר דרכו את האור אליהם, מה שנקרא "זוכה לנחמת הציבור". ובמקרה כזה, בכל דרגה שבה נמצא הציבור, הוא סובל. אז אנחנו רואים "צדיק ורע לו". ועד גמר התיקון הדברים האלה יקרו, ובודאי יקרו יותר לצדיקים, מאשר לאנשים הרגילים והפשוטים. כמו שכתוב שתמיד מתחילים מהצדיקים.
שרטוט מס. 10
לימוד קבלה לנשים
אמרת שצריך את הנקודה שבלב, צריך את הספרים, וצריך קבוצה. העבודה בקבוצה היא גם לגבי נשים?
אנחנו כולנו שייכים לקבוצה, מתוך שאנחנו יושבים ולומדים וחושבים על אותן הבעיות, על איך להתגבר עליהן ועל ידי איזו שיטה וכן הלאה.
אני צפיתי אתמול באינטרנט, וראיתי את ה"כלי העולמי", ב"ישיבת חברים" ולא היו שם נשים.
משום כך זה נקרא "ישיבת חברים", ולא "ישיבת חברות".
האם יש קבוצת נשים?
מלמעלה עד למטה, כל הבריאה מחולקת לשני חלקים ברורים מאוד: "זכר" ו"נקבה". כך בנשמות, כך בגופים, כך בכל דבר. לא צריך לעשות משהו נגד זה, אלא ללמוד, כל אחד, מה תפקידו, ואז למממש אותו ולהגיע לשלימות.
לכן שיטת התיקון של גבר שונה משיטת התיקון של אישה. כמו שכתוב: "אישה פטורה ממצוות עשֶה שהזמן גרמן", כך גם בקבלה. אישה לא מחויבת ללמוד כמו הגבר, ולא מחויבת בצורה כזו למשוך על עצמה את האורות המתקנים את נשמתה.
אז איך זה נעשה?
בשיטה אחרת. היא לא פחותה ואין כאן זלזול, אלא שימוש נכון בכוחות הטבע.