סמכין בתורה
היום נלמד את המאמר "סמכין בתורה". העיקר הוא להבין את העקרונות, שהם בעצם די פשוטים. אנחנו לומדים על הטבע. הטבע הוא, שהאור, כוח ההשפעה, ברא רצון לקבל את מה שהאור רוצה להשפיע לו. למשל, אם האור רוצה להשפיע קילו תענוג, אז הוא ברא רצון שירצה לקבל קילו תענוג, לפי הכמות ולפי האיכות. והאור משחק עם הרצון, כי הרצון ליהנות כמו שהוא נברא, תלוי כולו באור. כמו תינוק קטן שתלוי כולו בגדולים. אם האור מאיר יותר, הרצון מתרומם ורוצה אותו. אם האור נסתר מהרצון, הרצון כמו צמח נובל ולא מרגיש דבר.
יוצא שהרצון תמיד פועל לפי המשחק של האור. האור מאיר יותר או פחות, בצורה כזאת או אחרת ובהתאם לכך הרצון מתעורר, מתרומם או נופל. פתאום אנחנו מרגישים התרוממות, שמחה, הכול פתוח, העיניים נפתחות, העולם יפה. ופתאום הכול אפור ולא יודעים למה; בקושי אנחנו סוחבים את עצמנו, אין לאן, דבר לא מושך אותנו. אנחנו לא מרגישים שמשהו מאיר לנו. זאת בעצם הצורה שהאור משחק איתנו, וזה משחק החיים.
על ידי חוכמת הקבלה אנחנו לומדים, איך להפעיל את האור שיאיר אלינו יותר ושיאיר אלינו בצורה מיוחדת, כדי להגיע למצב שנהיה כמו האור ממש. אז שיטת הפעלת האור נקראת שיטת הקבלה. את האור אנו מפעילים על ידי שאנחנו קוראים את ספרי הקבלה, כמו שאנחנו לומדים בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות". באות קנ"ה כתוב, על כל הלימוד, על הכוח שיש בספרי הקבלה, למה הם מיוחדים כאלה, ועל כך שאין כמוהם שום ספר אחר בעולם.
כי מתוך שאנחנו קוראים על מצבינו המתקדמים, אנחנו נמצאים קרובים לאור, מפעילים את האור, שיאיר עלינו בכל מיני אופנים. וכשאנחנו קוראים זאת בספרים, אז אנחנו מפעילים אותו והוא מתחיל להאיר לנו יותר. ובהארה הזאת הוא מסביר לנו איך אנחנו צריכים להפעיל אותו, איך להתייחס אליו, איך למשוך אותו. וזה בעצם כל הלימוד, להביא את עצמנו למצב שאנחנו נשלוט באור. זו בעצם המטרה. ולשלוט באור אפשר רק על ידי שנהיה בהשתוות הצורה עימו, שנרצה בדיוק מה שהוא רוצה לתת ואז נמשוך ממה שיש בו אלינו.
במשיכת האור אלינו חייבת להיות כוונה אחת, שהוא יעשה מאיתנו מה שהוא בעצמו. אין לו פעולה אחרת. אחרי שהוא ברא אותי כרצון ליהנות, הוא פועל עלי רק בצורה אחת, לפי הרצון שלי להיות כמוהו או לא לעשות דבר. אני יכול להמשיך בחיים הגשמיים שלי, בחיים הבהמיים. "בהמיים" הכוונה לפי הגוף. הגוף שלנו חי, לכן הוא נקרא "בהמה" ואין זה לגנאי, זו פשוט עובדה. אלא שאני יכול לדרוש מהאור: "תעשה ממני אדם". "אדם" מלשון אָדָמֵה לאור, דומה לאור. אם אני מקדים את הרצון שלי לתיקון, שהוא יתקן אותי, אז הוא פועל לקראת זה ומקרב אותי לתכונה הזאת, להיות כמוהו.
בהשפעת האור עלינו יש שתי צורות. צורה אחת היא, שאני יודע איך להזמין אותו ובזמן ההזמנה הוא מאיר עלי ומתקן אותי. במצב הזה אני נמצא עמו בקשר - אני מולו. זה נקרא "זמן מצווה". שאני מתקן רצון מסוים שלי ובאבחנה מסוימת אני רוצה להידמות לו והאור המסוים מאיר עלי ומתקן אותי. זה נקרא "עשיית מצווה". כלומר, תיקון הרצון כך שיידמה לאור במשהו, בכמות, באיכות, זה נקרא "עשיית מצווה". אז מאיר האור ומתקן לי את הרצון. וכשאני לא דורש זאת ממנו, הוא לא מאיר. אז אני נמצא בחושך, במצב מדוכא, ללא חיים, ללא רוח חיים.
ויש מצב אחר שנקרא "תורה". אם האדם מגיע למצב שהוא עובד עם האורות – הוא מושך אותם, מתקן משהו בתוכו ואחר כך שוב נופל מהרגשת המאור ושוב ממשיך את האור ושוב האור עוזב אותו, וכך על ידי כמה וכמה מצבים כאלו הוא מגיע למצב שבכל זאת תיקן משהו כללי בו – אז כנגד הרצונות המתוקנים האור כבר מאיר לו במשהו בצורה קבועה, כי יש התאמה בין הרצונות שהוא תיקן ובין האור. וודאי שיש עוד הרבה רצונות שהוא לא תיקן, ובכל פעם הוא מתרומם לתקן עוד משהו ונופל, עוד משהו ונופל, אבל הוא כבר השיג רמה כלשהי. והמצב הזה נקרא "תורה". זאת אומרת במצב הזה, אפילו שלא עושה כלום, האור בכל זאת מאיר לו במידת מה בגלל הדרך שהלך בה, בגלל ההֶרְגֵל והניסיון. הוא לא מאיר לו בהארה גדולה, אלא הארה ממוצעת, כזאת שהוא ממשיך כאילו בהילוך סרק ומתקדם. הוא לא לוחץ על הגז, אלא מתקדם לפי ההרגל, לפי הניסיון.
אז ביחס שלנו לאור יש כל הזמן יחס של דרישה ואי דרישה. אם אני דורש, זה נקרא "זמן המצווה". אם אינני דורש, אז אני נמצא מחוץ למגע עם האור. אם אני נמצא מחוץ למגע עם האור בתחילת העבודה שלי, בשלבים הראשונים בדרך, אז אני נופל ומרגיש שממש אין לי על מה לסמוך. אולם, אם כבר התקדמתי ורכשתי ניסיון בעבודתי, בכל מיני מצבים שעברתי, כי "אין חכם כבעל ניסיון", אז אני כבר מרגיש שאני נמצא במצב הממוצע. אפילו שאני נופל, אני יודע שהכול בא וחוזר, בא וחוזר - יש הארה כלשהי שמחזיקה אותי. ולא שמתוך הניסיון אני רושם אצלי בזיכרון שאחרי הרע יהיה טוב ואחרי הטוב יהיה רע. זה לא עוזר, מה שמתגלה זה חושך או אור. אלא מתוך שתיקנתי שכבה מסוימת מתוך הרצונות שלי, האור מאיר כנגדם בהארה הקבועה. וזה נקרא שיש לי הארה של "תורה".
"תורה" זה הארה קבועה על האדם, שכבר תיקן משהו מהרצונות שלו. ו"מצווה" זה שהאדם מושך אור חזק מאוד כדי לתקן רצון חדש כלשהו. ועל זה מספר בעל הסולם במאמר "סמכין בתורה".
"סמכין" בתורה
"כשאדם לומד תורה ורוצה להגיע לבחינת, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע", כמו האור, לשם כך הוא לומד, לשם כך הוא פותח ספרי קבלה, "הוא צריך להשתדל, שיהיו לו תמיד "סמכין" בתורה", דברים שעליהם הוא יכול לסמוך, להישען. "ש"סמכין" הן בחינת מזונות, שהן אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות". שתמיד תהיה לו משיכה להמשיך עוד ועוד קדימה. הוא צריך לדאוג לכך בתמידות, אחרת הוא יכול ליפול לכמה שנים. והיו כאלו שנפלו.
זכורה לי דוגמה, כשהייתי אצל רב"ש, פתאום בשבת אחת בבוקר, בזמן שאנחנו לומדים, בא מישהו והרב"ש אומר לו: "שלום, שב". למדתי כבר כשלוש שנים ולא הכרתי את האדם הזה. אחרי כמה דקות הגיעו עוד אנשים, זו הייתה שבת ששלושה או ארבעה אנשים הגיעו, כל אחד היה חסר חמש שנים, שבע שנים או עשר שנים בלימוד ופתאום הם נכנסו. הייתה להם הרגשה שהם עזבו אתמול והיום חזרו שוב ללמוד. זה קורה ואין מה לשאול על זה. אדם שיוצא חושב שהוא נמצא בפנים. גם אני מרגיש את זה, לפעמים אני פוגש מישהו שלא ראיתי הרבה זמן והוא אומר לי: "אל תדאג, אל תחשוב שאני לא נמצא, אני רואה, אני שומע, אני איתך".
זאת אומרת, צריכים לדאוג שלא ניפול למצב של שינה, של ניתוק. ובזה אנחנו תלויים רק באור. האור הוא כמו מגנט שמחזיק חתיכת ברזל וחתיכת הברזל יכולה לקפוץ. למעשה היא לא קופצת ולא זזה בעצמה. אנחנו זזים רק על ידי האור, לכל הכיוונים ובכל הכוח, האור קובע הכול, לא אנחנו. אנחנו סך הכול רצון שהאור משחק איתו.
לכן כדי להתקדם על בטוח, אנחנו צריכים שיהיה לנו "סמכין", כמו שאומר בעל הסולם. כלומר, סמיכה, כוח, יסוד, בסיס, שאנחנו בטוחים שעל ידו אנחנו מתקדמים ולא נופלים מתחת לרמה כלשהי, שבה אנחנו כבר מנותקים ולא יכולים לעשות עם עצמנו שום דבר ואפילו שוכחים שאנחנו נמצאים בדרך או שיש איזו מטרה. יכולים למחוק מאיתנו את הרושם הזה כמו שהיינו לפני כמה שנים ואנחנו נהפוך להיות כמו אדם רגיל. לכן זה מאוד חשוב.
"וכל זה הוא" היינו האדם "צריך להוציא מהתורה, כלומר שהתורה צריכה לתת לו תולדות כאלה". הוא צריך ללמוד בצורה כזאת, שיקבל מהלימוד את כל הכוחות האלו. כמו שהוא אומר: "אהבה ויראה, התרוממות רוח ורעננות" .
"ואם אדם לומד תורה ואין לו אלו התולדות, אין זה נכנס בגדר של תורה", אדם יכול לקרוא ספרי קבלה, או ספרים אחרים, שכתבו אנשים גדולים, מקובלים, אבל זה לא נקרא שלומד "תורה". "מטעם ש"תורה" הכוונה למאור המלובש בתורה", זאת אומרת, אם אדם מושך אליו בזמן הלימוד את האור, שמשנה אותו והוא בטוח והוא מרגיש, שהוא ממש נמצא בשינויי המצבים הפנימיים, אז נקרא שהוא לומד "תורה". לפי התוצאה הזאת הוא יכול לראות.
"כלומר כמו שנאמר: "בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין"," אם אדם מרגיש את עצמו גרוע יותר כל פעם, שהוא מבין עכשיו שהטבע שלו זה רצון לקבל, סימן שהאור מאיר ובאור הזה האדם רואה עד כמה הוא הפוך מהאור. את האור עצמו אנחנו לא רואים, אנחנו רואים את התוצאות, ההפך ממה שיש לנו מהאור. "שהכוונה למאור שבתורה, כי המאור שבה מחזירו למוטב". עד כמה שהאור מאיר עלי, אני רואה עד כמה שאני הפוך ממנו. בהדרגה מצטברת בי ההרגשה עד כמה שאני נורא, עד כמה שאני ההפך ממנו ועד כמה שאני רוצה להיות כמוהו. הכול תוצאות מהלימוד הנכון. זה לא שאדם פתאום מחליט שהוא רוצה שכך יהיה לו, אלא כתוצאה מהלימוד לאט לאט מצטברות בו ההרגשות האלו. אז הוא מתחיל לקבוע: "אני רע, לא יכול לסבול יותר את עצמי, אני חייב לעזוב את המצב הזה, אני חייב להגיע למצב שאהיה כמו האור".
רק מהאור יכולה להיות תוצאה כזאת באדם, רק אם הלימוד הוא נכון. ולצערנו אנחנו רואים עד כמה שאנשים שקועים בכל מיני צורות לימוד ואין להם תוצאות כאלו. אנחנו מסתכלים על הלומדים ואכן לומדים הרבה, אבל מפני שלא לומדים את הספרים הנכונים, מפני שאין להם את שיטת הלימוד הנכונה שהמאור יחזירם למוטב, אז ההפך, התוצאה מהלימוד יכולה להיות כמו שכתוב סם המוות. התורה יכולה להיות סם החיים ויכולה להיות סם המוות. שתי תוצאות יכולות להיות. כי אם האדם לא מושך את המאור והוא חושב שהשקיע כל כך הרבה זמן בלימוד, אז כביכול מגיע לו שכר, העולם הזה, העולם הבא, כבוד, כסף, וכן הלאה.
זאת אומרת, הכול תלוי בלימוד הנכון, ואת התוצאות ממנו כל אחד צריך להרגיש בתוכו, איך הוא משתנה - משתנה לרעה, הוא מרגיש את עצמו גרוע יותר ויותר. הוא שואל "מי אני?" והתשובה היא ההפך מהאור. לכן יש לו דרישה, שהאור יתקן אותו. כמו שכתוב,"בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין". זאת אומרת שהאור יאיר לו ויקבע בו קודם כל רצון לתיקון. וכשיש לו רצון לתיקון, רצון שלם, אז האור מתקן אותו. ואז ברגע שרצון כלשהו ניתקן באדם בדומה לאור, אז האדם נעשה כמו האור, הוא מתחיל להרגיש כבר את העולם הרוחני.
כיצד מודדים רצון
כיום רואים הרבה מאוד אנשים שעוסקים בתורה, ובאמת אין תוצאות. אבל אילו תוצאות ודברים יש בחוכמת הקבלה שאפשר למדוד? דיברת הרבה פעמים על דברים מדעיים, שאפשר לבדוק בצורה מדעית, אבל אנחנו מדברים פה על ההרגשות, כל אחד וההרגשה שלו. רגשות הם דברים משתנים, אני יכול לחשוב היום כך, ומחר לחשוב אחרת. אז האדם, שלמד תורה בצורה אחרת, יגיד: "בסדר, אתה חושב כך, אני חושב אחרת". כל אחד וההרגשה שלו.
התוצאות, שאנחנו רואים, הן די ברורות. כלל גדול בתורה הוא, שאני יוצא מאהבת עצמי לאהבת הזולת, שאני מתקשר לכל יתר הנשמות, "כאיש אחד בלב אחד". אם לאדם יש את הנטייה הזאת מהלימוד, אז אפשר להגיד שהוא לומד נכון. אם הוא רואה את עצמו גרוע יותר מיום ליום - "מיום ליום" אלו מילים יפות, זו אִמְרָה, אבל נאמר מחודש לחודש, משנה לשנה, תלוי באיזה קצב הוא לומד - סימן שהאור פועל עליו, ומסביר לו מי הוא לעומת האור.
זאת אומרת, הדרך היא שהאדם צריך להרגיש שהוא נמצא בשליטת האגו שלו, ששולט עליו ולא נותן לו לקום ולברוח ולהגיע לחיים אחרים. את התוצאות האלה האור נותן. כי הטבע שלו הוא להשפיע, ודרך הנקודה שבלב האדם הוא מביא לאדם הרגשה יותר חזקה מה זה נקרא להשפיע. ואדם שבודק את עצמו, רואה פתאום את האגו שלו הגדול ולידו הנקודה שגדלה ובה הוא מרגיש את תכונת ההשפעה כנגד תכונת הקבלה, ולפי זה הוא כבר מתחיל לבדוק מה לעשות. זאת צורת הבדיקה הרצויה. אי אפשר לומר: "אני לומד כך והאחר כך, ונראה את עצמנו אחרי עשרים שלושים שנה". אז יהיה כבר מאוחר. חובה לבדוק בכל רגע.
ואם אתה אומר שרגשות זה דבר שאי אפשר למדוד, שבעולם שלנו כל אחד חושב ומרגיש, זה לא נכון. בחוכמת הקבלה, כשאנחנו מדברים על הרצון, הרצון לקבל, אנחנו מודדים אותו בעשר ספירות. אנחנו בודקים אותו לפי דרגות העביות, לפי המסך, לפי צורת האורות שפועלים עליו ואיך שהוא מרגיש. זאת אומרת, אנחנו ממש עוסקים בתוך הרצון, בהגדרה המדויקת שלו, במדידה שלו. כל ההתעסקות שלנו היא ברצון. כי אין דבר חוץ מזה, אין חומר אחר חוץ מהרצון.
בחוכמת הקבלה חומר נקרא "כוח הרצון". הוא עומד אחרי החומר הגשמי שלנו. לא חשוב מה נבדוק - דומם, צומח, חי, מדבר, גזים, נוזלים, פלזמה, חומר מוצק או חומר ביולוגי - הכול זה החומר שלנו שאנחנו מרגישים אותו בצורה מסוימת ואחריו עומד כוח. אז בחוכמת הקבלה אנחנו לומדים על הכוח, כי החומר יכול להשתנות. כל דבר אפשר לחמם והוא יהפוך לגזים או לנוזלים ואחר כך לגזים ואם נקרר אותו שוב, אז מהגזים, שאיננו מרגישים, הוא יחזור להיות שוב נוזל או מוצק. על ידי כל מיני פעולות כימיות אפשר לעשות עם החומר כל דבר. לכן לא איכפת לנו מהצורות השונות של החומר. חשוב לנו מה שמחזיק אותו, המהות הפנימית שלו. והמהות הפנימית שלו זה הרצון.
לכן בחוכמת הקבלה אנחנו בודקים ומודדים את הרצון בדיוק רב, עוד יותר בדיוק מהעבודה עם החומר, עם כל מיני צורות החומר שבעולם שלנו. זאת אומרת, אם נאסוף יחד את כל הכוחות וכל הידיעות שיש לנו ועוד יהיו לנו בכימיה ובפיזיקה ובכל יתר המדעים, אם נרד לדרגת הכוח שמפעיל ומביא ליציאת כל מיני הצורות האלה, הרי שבדרגת הכוח יש לנו מדע.
חוכמת הקבלה הרבה יותר מדויקת מהמדעים הרגילים. במדעים הרגילים אדם מכניס את עצמו לתוך הניסיון שהוא עובר ולתוך כל הניסויים שהוא עושה ובודק. בחוכמת הקבלה לא, בחוכמת הקבלה אתה חייב לצאת מעצמך ולבדוק זאת בצורה אובייקטיבית מבחוץ.
לכן אל דאגה, אנחנו עובדים עם בדיקות מדויקות. המקובלים כותבים הוראות שלפיהן האדם יכול לבדוק כמה הוא מתקדם, האם מושך על עצמו מספיק כוח האור ולפי מה הוא יכול לבדוק האם האור באמת עושה לו את הפעולות האלה או שמשהו לא בסדר. ואם הוא לא בסדר במשהו, אז נותנים לו עצות איך יוכל לשנות את עצמו כך שיפעיל את עצמו בצורה המועילה ביותר, שהאור באמת יפעל עליו בכל הכוח שלו ובמידה שהוא מסוגל לסבול את השינויים האלו.
כי השינויים שהאור נותן הם שינויים נגד הטבע שלו, הוא עושה ממנו משהו הפוך. האדם כולו רצון ליהנות, לקבל בתוכו, והאור עושה ממנו את ההפך, הוא מוציא אותו מעצמו ופורס אותו על כל יתר הנשמות. המעבר הזה לא נעים, הוא נגד הטבע. לכן האדם צריך קודם להצטייד ברצון חזק שזה יקרה לו. זה נקרא "הכנה ליציאת מצרים". הוא צריך קבוצה, הוא צריך תומכים, "סמכין דאוריתא" כמו שאומר בעל הסולם. זאת אומרת הוא צריך שיהיה לו בסיס כלשהו, שבכל מצב ומצב הוא יוכל להמשיך. לא חשוב מה שיקרה, יש לו כבר דרך ומטרה והבנה, והוא הולך.
"ועוד יש לדעת, כי התורה נחלקת לב' בחינות:
א) בחינת תורה,
ב)בחינת מצווה."
בזמן שאדם עוסק בהמשכת האור, אז נקרא שהוא נמצא ב"בחינת מצווה", כי "מצווה" זה תיקון הרצונות. ו"תורה" זה האור הכללי שמחזיק אותו ותומך בו בדרך.
בהמשך המאמר בעל הסולם כותב על אדם שנמצא בלי אור, שיצא ממנו האור והוא נמצא במצב מדוכדך, לא נעים, בדפרסיה, בייאוש. קודם היה בהתרוממות ובהתפתחות ועכשיו שום דבר לא מושך אותו. אז הוא אומר: "לכן כשאדם בלי חיות, הוא בבחינת רשע, מטעם שלא יכול עתה לומר, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב". כי האור יצא, והוא נמצא במצב הייאוש. "וזה נקרא שהוא נקרא רשע", הוא בעצמו קורא לעצמו כך, "מטעם שהוא מרשיע את קונו", את הבורא, "היות שהוא מרגיש עכשיו, שאין לו שום חיות, ושאין לו במה לשמוח, שיהיה בידו להגיד, שהוא נותן עתה תודה לבורא, בזה שהוא משפיע לו טוב ועונג".
זאת אומרת, אין בעיה לקבוע האם האדם "צדיק" או "רשע". אם האור מאיר, אדם מרגיש את עצמו טוב. הוא אומר: "הבורא טוב, הבורא צודק, הבורא עושה לי דברים טובים". ובגלל שהוא מצדיק את הבורא, הוא נקרא "צדיק". ואם האור לא מאיר עליו ומתוך ההרגשה שלו שהאור לא מאיר אין לו ברירה, אם הוא רוצה או לא הוא מרגיש רע, אז לא חשוב מה שהוא יגיד בפה. אם הכלים שלו לא מלאים באור, רע לו ולפי הרגשת הכלים האלו הוא בטוח אומר שהבורא רע. לכן הוא נקרא "רשע".
זאת אומרת, אם האור משפיע, האדם "צדיק". אם האור לא משפיע, האדם נקרא "רשע". זה לא תלוי ברצון האדם, אלא במציאות. אם אני נותן לך מכות, אתה לא יכול להגיד שאני טוב ואתה לא יכול להגיד שאתה אוהב אותי. כי ההרגשה עצמה שולטת ומעידה על מצב האדם. אז צדיק או רשע, זה לא תלוי באדם, אלא תלוי באור.
אם אדם יודע למשוך את האור עליו, שכל הזמן יאיר לו, אז הוא יהיה "צדיק". אם האור לא מאיר, הוא יהיה "רשע". ואם הוא יעשה כך שהאור כל הזמן יאיר לו, הוא ייקרא "צדיק גמור". כי בחוכמת הקבלה אנחנו מדברים על הרצון ועל מה שהרצון מרגיש. אין חוכמות, זה לא תלוי במה שאני אדבר בפה אם בלב ארגיש אחרת. אני לא יכול לקבל ייסורים ולשמוח. אנחנו מדברים על מדידה בתוך ההרגשה, בתוך הרצון. לכן זה נקרא "חוכמת אמת", כי אנחנו מודדים בתוך הרצון. מה שאתה משחק מבחוץ או בגוף שלך, זה כלל לא חשוב. מודדים בכוח הרצון בפנים, מה קורה לו.
"ואין לומר, שהוא יגיד, שמאמין, שהבורא מנהיג את אחרים בהשגחת טוב ומיטיב, כי דרכי תורה מובנות לנו בבחינת הרגשה באיברים". "דרכי תורה" הן הרגשה באיברים. "ואם האדם לא מרגיש את הטוב והעונג, מה נותנת לו הידיעה, שיש לאדם אחר הרגשת טוב ועונג". כלומר, אנחנו מדברים רק מתוך ההרגשה.
"ואם באמת האדם היה מאמין", היינו מרגיש, "שאצל חברו כן מגולה ההשגחה בבחינת טוב ומטיב", אם היה מרגיש שאצל האחרים ההרגשה טובה, למרות שבו הוא לא מרגיש זאת, ההרגשה הזאת הייתה מכסה לו את הצער שלו והיה נמצא כל הזמן בתענוג. לכן אדם שיוצא מעצמו כלפי האחרים, יכול להרגיש ולאסוף מכולם את ההרגשות הטובות שיש להם מהאור.
"כי עיקר הוא מה שהאדם מרגיש על גופו עצמו: או שטוב לו, או שרע לו" ... "לכן הכול הוא לפי המצב שבו נמצא האדם: אם אין לו חיות ושמחה, כבר הוא נמצא במצב שאין לו אהבה לה', ושיוכל להצדיקאת קונו, ויהיה בשמחה, כמו שמתאים למי שיש לו זכיה לשמש מלך גדול וחשוב".
אם האדם רוצה הוא יכול להתקרב לאור ואם הוא לא רוצה אז להתרחק ממנו. אבל בעצם זה לא תלוי באדם, אלא הכול תלוי באור. הכיצד?
אנחנו נלמד זאת במאמר שנקרא "אם אין אני לי מי לי". אכן יש כאן איזו מין סתירה. מצד אחד כתוב, "אין עוד מלבדו". שהבורא או האור, שהם היינו הך, עושה כל דבר ולא זקוק לשום עזרה ולא צריך מאיתנו דבר. מצד שני, כנגד זה ש"אין עוד מלבדו", שרק הוא הפועל, יש את הפעולה שלנו, שנקראת "אם אין אני לי מי לי". אז לא ברור האם הכול תלוי בבורא והוא עושה את הכול, או שהכול תלוי באדם והאדם עושה את הכול?
אם אדם לא עושה כלום, אז בשביל מה כל העניין? אין שום הצדקה לכל הבריאה. כל הבריאה נבראה רק כדי שיהיה מישהו עם בחירה חופשית. שיוכל על ידי בחירה חופשית לבחור שהכי טוב להיות כמו הבורא ולהגיע לדרגתו. אחרת אין שום טעם לכל המציאות. זאת אומרת, מצד אחד חייבים לברוא את המישהו הזה, את הייצור הזה, שתהיה לו בחירה חופשית והוא יעשה את הכול. והייצור הזה שנברא ועומד כעצמאי בכוח ובהבנה אומר "אם אין אני לי מי לי" והכול תלוי בו. מצד שני אנחנו מדברים שהאור פועל ובלי האור דבר לא זז. כי האנרגיה, הכוח, ההפעלה, החוכמה, הכול נמצא באור - "אין עוד מלבדו".
אנחנו נלמד איך משווים את שני הדברים האלה, את שתי הצורות האלה. ההשגחה מלמעלה וההחלטה והבחירה מלמטה לא סותרות זו את זו, הן מגיעות לעמק השווה, לקוו האמצעי, שבו משתווים יחד רצון העליון ורצון התחתון. כשאדם מגלה את הבורא, הוא מתחיל להבין אותו כל פעם במידה קטנה שנקראת "מדרגה", עוד קצת, ועוד קצת. בהתאם לזה הוא בודק את עצמו ואת הבורא, ועד כמה שמסוגל, מחליט שהוא רוצה להיות כמוהו. ואז הוא מחייב את הבורא שיפעיל את האור עליו וישנה אותו, יתקן אותו ויעשה אותו בדיוק כמוהו. כלומר, עלינו לבצע את כל העבודה, האמת שכל הכוח נמצא באור. אבל מי מפעיל את האור? אנחנו.
האם זה כמו ברז? זאת אומרת, אם מאחורי הברז יש מאה אחוז של מים, ואני נותן עשרה אחוז מהברז אז גם דרכי עוברים עשרה אחוז? כמה שאני נותן, בעצם זה מה שאני מקבל כל הזמן?
אם אתה שואל על הקשר שיש לאדם עם הנשמות האחרות, אז זה הרבה יותר, אם אני נותן לאחרים עשרה אחוז, אז יש לי הרבה יותר, כי אני מתחבר עם יתר הנשמות ואני בסך הכול נקודה קטנה אחת (ראו שרטוט מס' 1). סך הכול הנשמה נקראת "אדם הראשון", הנשמה הכללית. יש בה שבעה מיליארד נשמות, כל אחד כמו תא אחד קטן בגוף. אני לוקח כמה שאני צריך, את המינימום ההכרחי לעצמי, ואת כל היתר אני נותן לכל הגוף. איך אני נותן לכולם? אני צריך קודם כל, לפני שאני נותן לכולם, לקבל מכולם את הרצונות שלהם.
זאת אומרת, אני מתחבר לכל התאים ולכל האיברים שבגוף, כתא אחד. אני מתחבר לשבעה מיליארד נשמות, פחות הנשמה האחת שלי. ובכך שאני מתחבר אליהם, אני קונה מהם, את כל החיסרון שלהם, את החיסרון של כולם (ראו שרטוט מס' 1) ומספק להם כמה שאני מסוגל. כמה אני מסוגל? לפי החיסרון שלקחתי מכולם.
ליקטתי את כל החסרונות שלהם, ואני עכשיו כמו אמא כלפיהם, כמו העליון כלפיהם. אני לא חושב על עצמי. לעצמי קיבלתי מינימום כדי להתקיים ועם החיסרון שלהם אני פונה לבורא. זה נקרא "העלאת מ"ן", "מיין נוקבין", חיסרון, רצון של נוקבא, שהיא רוצה לספק למישהו, כמו לילדים שלה. לבורא אני פונה עם כל החסרונות של אדם הראשון, עם כל החסרונות של כל הנשמות. לא עוברים אצלי עשרה אחוז.
לפני כן, אם לא הייתי פונה אליהם ולוקח מהם חסרונות, הייתי מרגיש בתוך החיסרון שלי לעצמי את החיים הגופניים שלי בלבד, את העולם הזה, כפי שאנחנו מרגישים אותו עכשיו. כשאני מתחיל לעבוד לא עם החיסרון שלי, אלא עם החיסרון של כולם, אני מקבל לא את האור הקטן שיכול למלא רק את הנקודה שלי ולתת לי את הרגשת המציאות הזאת שעכשיו אנחנו מרגישים, אלא אני מתחיל להרגיש כתשובה על המ"ן שלי, אור עצום, גדול, אין סופי. אור אין סוף שעובר דרכי לכל יתר הנשמות. זה לא עשרה אחוז.
האם זה תלוי במה שאתה נותן?
זה תלוי בכמה חסרונות של האחרים אני יכול ללקט לעצמי, לחבר לעצמי. לפי זה אני מקבל מלמעלה את האור, כדי להעביר להם. ואני כמעבר באמצע, דרכי עובר אין סוף. ממש אור אין סוף. אין שום בעיה. וכלפי כל הנשמות האחרות אני כמו בורא (ראו שרטוט מס' 1). וכך כל אחד ואחד, מתוך הנקודה שלו. והוא לא מפריע בזה לאחרים, כי לכל אחד יש נקודה אחרת בכל המערכת של הנשמות. ואחר כך כולם מתחברים יחד. כל אחד שרכש את כל הכלי של אדם הראשון, מתחבר עם כולם יחד. כל אחד הוא כפול האחרים. תאר לעצמך איזו עוצמת אור מתגלה אז.
שרטוט מס. 1
האם כל פעם שאתה מתקדם ומתעלה מעל רצון, זה חייב להיות מלווה בסבל, משום שפועלים פה כוחות מנוגדים?
פעם הייתי מעורב בתאונת דרכים ועקב חבלה בכבד ובריאה בקושי נשמתי. לאחר שעברתי מספר ניתוחים הגיעו כמה רופאים ואמרו: "אנחנו חושבים שצריך לעשות עוד ניתוח". שמחתי מאוד, כי עברו כמה שבועות מכל הניתוחים, ואמנם שיצאתי מכלל סכנה, לא יכולתי ללכת אפילו כמה צעדים ולא היה לי אויר. הריאות היו מלאות בדם. לכן שמחתי.
אולם אז החלה סחבת. רציתי לעשות ניתוח, אבל הם לא יכלו. רופא אחד נסע לחו"ל, פתאום לאחר קראו לבית חולים אחר. הייתי בבית חולים שבועיים, חיכיתי. כל יום אמרו לי: "היום אתה בצום, עושים לך ניתוח", אחר כך בשעה שתיים שלוש בצהרים שינו את דעתם: "כבר לא נספיק, יש לנו עוד משהו לעשות". כך זה נמשך שבועיים. ואני זוכר את ההרגשה, כמה שרציתי שינתחו אותי. גם להם כבר נמאס.
וכשהגיע היום ופתאום בשעה ארבע אחר הצהרים, אמרו לי: "היום ננתח". לא חיכיתי לאלונקה. רצתי בעצמי לחדר הניתוח, כבר הכרתי שם הכול, נשכבתי: "רק תעשו לי מהר". אני זוכר את עצמי, זו הייתה בשבילי הצלה.
לא בקלות אדם הולך לניתוח, לוקח זמן עד שהוא מסכים. ואילו אני רציתי. כי הצער והייסורים בלי הניתוח, היו הרבה יותר גדולים מהניתוח עצמו. אם תגיד לי עכשיו לעשות זריקה אני אתחמק. אף אחד לא אוהב לעשות זריקה. אבל אז לא היה איכפת לי שיעשו לי אלף זריקות, רק שיתנו לי להפטר מהמצב שהייתי בו. חשבתי כבר על המצב העתידי, כשאוכל לנשום.
נכון שבזמן שאנחנו עוזבים את הרצון שלנו, את הטבע שלנו וכל פעם משנים אותו להפוך, זה ניתוח ממש. אבל זה יכול להיות ניתוח של שמחה, אם אתה מצטייד בחשיבות המטרה. וזה תלוי בסביבה שלך. אם יש סביבה טובה שתומכת, אז אתה הולך איתם קדימה ויש לך התרוממות. כמו שאומר בעל הסולם, יש לך "דרך תורה". כי אתה רוכש התרוממות. כתוב: "אהבה, ויראה, והתרוממות רוח, ורעננות". ואתה לא מרגיש כל קושי. ההפך, אתה כל הזמן עולה. ובאמת אתה עובר מצבים קשים, אבל אתה אוהב אותם, כי התשלום, השכר, זאת אומרת, מה שאתה רוכש עכשיו, מכסה פי כמה וכמה על ההשקעה, על הקושי, הוא מבטל לך את ההרגשה הרעה. ממש מבטל.
אנחנו לא מבינים שאנחנו פועלים בתוך הרצון לקבל בלבד. אין פה שניים או שלושה דברים, רק רצון לקבל. לכן אם באותו רצון לקבל אני כבר מרגיש את האור שמאיר לי מרחוק, אני מרגיש שמחה. עוד לא קיבלתי אותו. הרצון לקבל צריך להיתקן בהתאם לאור ורק אז הוא יקבל אותו. לפי חוק השתוות הצורה הוא לא יכול לקבל אם הוא לא יהיה כמו האור. כמו שתופסים גלי רדיו, חובה שבתוך מקלט הרדיו יהיה אותו גל כמו בחוץ, אז המקלט תופס את הגל מבחוץ, ואנחנו שומעים. לפי אותו עיקרון עובדים הרצונות. הרצון שלי חייב להיות כמו האור.
אזאת השלב הזה, את ההיפוך הזה שהרצון ישתנה בהתאם לאור אני עובר בשמחה, כי אני מרגיש שזה יהיה, כי האור מאיר לי מרחוק ומנטרל בי את הרגשת הניתוח. אני שמח מזה. יש הרבה מאמרים על כך.
אדם שמשקיע כסף וצריך לקבל אותו בעוד חמש שנים, נמצא במין בעיה, בהרגשה לא כל כך נעימה, לא ברור לו מה יקרה, אולי הוא כן יקבל את הכסף ואולי לא. אבל אם האדם הוא בעל מכולת, אין לו בעיות. הוא נותן ומקבל, נותן ומקבל. כל פעם הוא מכניס לכיס שליש ממה שהוא מקבל מהלקוח. הוא לא מרגיש שהוא מעייף את עצמו, הוא לא מתעייף. "בבקשה, אתה רוצה את זה, אתה רוצה את זה ". הוא רץ, הוא כל הזמן נותן - כלומר כל הזמן מקבל מהלקוח. האגו שלו, הרצון לקבל שלו מוכן לעבוד כך כל הזמן, כי בו במקום יש לו תשלום. וגם כאן בעבודה עם האור יש תשלום במקום, אם אתה מזמין את ההארה הזאת שמאירה לך מרחוק.
אם אתה יודע שבעוד חודש אתה יוצא לטיול סביב העולם, אז החודש הזה הוא לא כל כך נורא, אתה כבר מחכה, אתה כבר נמצא בהרגשת הטיול. שווה אפילו לחכות את החודש הזה. זה נותן טעם אחר אפילו - לחכות, יותר מהטיול אולי. לפעמים קורה כך בחיים.
אז הכול תלוי בהארה שאנחנו מזמינים ולהארה הזאת קורא בעל הסולם "דרך תורה". זאת אומרת, יש "מצווה", שאתה נמצא בהרגשות גדולות או קטנות או לא מרגיש כלום בכלל. אבל יחד עם זאת, אם מאיר לך משהו קבוע, שום דבר לא קשה. אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג ששני האורות האלו יהיו, גם תורה וגם מצווה. לפחות תורה. שלא ארד אף פעם מהרגשת ההתעוררות, ההתרוממות, הרעננות. וזה אפשרי.
אז בסופו של דבר הכול בהרגשה, זה לא ידע?
לא, לא ידע. הידע בא אחרי ההרגשה. כי אנחנו בני הרגשה, אנחנו רצון ליהנות, זה החומר שלנו. והידע, המדע, זה שאנחנו מודדים, באיזה רצון וכמה ובאיזה אופן אנחנו יכולים למלא את עצמנו, זו כל החוכמה. לא רק חוכמת הקבלה, בכלל כל החוכמות. ממתמטיקה עד מוזיקה, בכולם מדובר על מדידה בתוך הרצונות.
גם מוזיקה היא רצון. כי מה עומד אחרי השמיעה? האם האוזן עצמה שומעת משהו? גם עור התוף לא שומע כלום, וגם הכוח החשמלי שעובר בעצבים לא שומע כלום. זה ברור שאנחנו שומעים בתוך המוח שלנו. ואנחנו לא שומעים, אלא מקבלים שינויים כלשהם, שמתפרשים אלינו כמו שמיעה.
זהו תרגום של המוח?
זהו תרגום של המוח, וודאי. והכול בנוי על הרצון לקבל שלנו. כל החושים שלנו כך עובדים, זה לא חשוב איזה חוש.
איך אני יכול להשתוות לבורא, אם אני לא יודע מהי המהות, למה אני אשתווה?
אתה לא משתווה למהות. גם מהותך עצמך אתה לא יודע מהי. את מהותו של כל דבר, כל מה שאפשר להצביע עליו, אנחנו לא משיגים. יש מאמר שנקרא "מבוא לספר הזוהר", ששם מסביר לנו בעל הסולם על ההגבלות שלנו בתפיסה. יש ארבע דרגות בתפיסה, אם אפשר כך לומר, שהן: חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת, ומהות. חומר זה ברור - זכוכית למשל - למרות שגם פה יש הרבה מה להסביר. צורה מלובשת בחומר - כוס. צורה מופשטת - שאני יכול לתאר לעצמי מה זה נקרא כוס, אחרי שראיתי צורה מלובשת בחומר. ומהות - אני לא יודע מה זה. אין לי בכלל מילה על זה, מה זו המהות של הכוס, או המהות של החומר של הכוס. אני לא מסוגל להגיד.
אז לא רק בורא, זה לא חשוב אם בורא או נברא, אני לא יכול לדבר על המהות של כל דבר, אין לי מילים על כך, אין לי תפיסה. מהות זה משהו שבונה אותי, אבל אני בחזרה לא משיג אותו, כי הוא הראשון. אבל לא חסר לנו לדעת מה זה מהות, אני לא מרגיש לזה חיסרון. אתה לא סובל מזה. כי ברצון לקבל שלנו אני רוצה לדעת מה זה חומר, ומה זו צורה מלובשת בחומר. כך בנוי הרצון. ומעבר לזה אין לי חיסרון.
איך אנחנו מכירים את הבורא? בורא זה לא מהות, אני לא יודע מה זה. בורא הוא האור שברא אותי, את הרצון שלי. ואני מרגיש את הרצון שלי ומתוך הרצון שלי, בתוכו, אני מרגיש התפעלות,שלהתפעלות הזאת אני קורא "אור". אני רואה אור? לא, אני מרגיש תופעה פנימית שבי, שלה אני קורא "אור". האם אני רואה משהו מחוץ לי? לא, אני לא מסוגל לראות משהו מחוץ לי. אלא משהו שמשתנה אצלי בפנים. כך, למשל, אני תופס את קרן האור עד שהיא משפיעה לי על קצה העצבים, עוברת בצורה חשמלית והופכת לצורות כימיות ומתחילה לעשות צורה השוואתית עם המוח, עם מה שאני מכיר או לא מכיר. ורק אחר כך אני מתחיל להבין: " זה האור". האור של השמש, אור של דבר זה או אחר.
אז איזה יחס יש בין מה שאני מרגיש לבין מה שבחוץ? אתה יכול להכניס לי למוח חוט חשמל ולעורר בי אותן התמונות כמו שאני רואה בחוץ. אנחנו לא רואים כלום, אנחנו לא מרגישים כלום מבחוץ. אנחנו מרגישים רק בפנים, את עצמנו בלבד. אלא אנחנו נותנים שמות להרגשות הפנימיות שלנו, למה שכביכול כנעשה מחוץ לנו. אפשר לקרוא על כך במאמר "מבוא לספר הזוהר".
אם נחזור למאמר זה, אז מה שאנחנו צריכים זה להביא על עצמנו אור המחזיר למוטב, שזה אפשר רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. שהאור הזה ישפיע עלי, ואת התוצאה מההשפעה שלו אני ארגיש בי כרצון להשוות את הצורה לאור, היינו למה שאני מרגיש ומגדיר כאור. אני אבקש ממנו והוא ישנה אותי. אז אוכל לצאת מעצמי ולהיות המשפיע כמוהו. אז אתחבר לכל יתר הנשמות ואקנה את כל הרצונות הגדולים שלהם, במקום הרצון הקטן שלי.
ברצון הקטן שלי הרגשתי מציאות קטנה ביותר שנקראת "העולם הזה". זהו משהו מאוד מאוד קטן - הארה קטנה מאוד ברצון קטן מאוד. ובהתחברות עם יתר הרצונות, עם יתר הנשמות - שזה היינו הך – אני קונה חיסרון עצום ומעביר להן אור דרכי. בזה אני קודם כל דומה לבורא, שעושה את הפעולה הזאת וגם מגיע לאור אין סוף. ומפני שהתנתקתי מלהיות רק בתוך ההרגשה שלי, אלא אני חי בתוך הכלי שמחוץ לי, אני כמו הטבע, נצחי ושלם.
את כל זאת מאפשרת לנו חוכמת הקבלה, וכל אחד יכול להשיג את זה בחיי חיותו בעולם הזה, עכשיו. זה מה שרוצה בעל הסולם להגיד. והעיקר הוא להגיע למצב שנקרא "סמכין דאורייתא". כלומר, היסוד הזה, שכל מה שקורה עם האדם, הוא תמיד ירגיש קשר כלשהו עם האור.
אתה שואל על המהות של הבורא שאנחנו לא משיגים. הבורא נקרא "בוא וראה". אנחנו מתארים לעצמנו מה זה נקרא הכוח העליון ולצורה הזאת אנחנו קוראים "בורא". אני לא יודע מי הוא שם, זו מהות. לכן אנו קוראים לו "בורא" - בוא וראה. שאני יכול להתקרב, לתפוס את הצורה הזאת, לפי איך שנעשיתי דומה לו. לכן אני נקרא "אדם", אדם מלשון אָדָמֵה לבורא. ואז, במידה שאני דומה לו, שאני בעצמי נעשה כמוהו, לצורה הפנימית הזאת שלי אני קורא "בורא". אין בורא מחוץ לאדם בורא. הבורא זה משהו שמתלבש בתוך הנשמה, בתוך האדם.
מבנה הנשמה
לפי השרטוט הקודם ראינו שהנשמה מתחברת לכל מיני רצונות, איך אני יודע אם הרצונות האלה מתוקנים או לא?
אתם יכולים לשאול אין-ספור שאלות: איך אני יודע אם הרצון מתוקן או לא? אם אלה רצונות כאלו או אחרים? כמה רצונות יש לנו, תרי"ג רצונות או תר"כ רצונות? האם הם מחולקים? באילו חלקים הם יתוקנו, האם כל אחד בנפרד או כולם יחד, כל תר"כ הרצונות שבנשמה, בשכבות? את כל זה לומדים מתוך ניסיון ולפי חוכמת הקבלה, שבעצם מסבירה זאת.
חוכמת הקבלה מסבירה לנו, שהגוף שלנו, זאת אומרת גוף הנשמה ולא הגוף הגשמי (על הגוף הגשמי לא מדברים בחוכמת הקבלה) בנוי מעשר ספירות: כתר, חוכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. עד אמצע ספירת התפארת, יש רצונות שנקראים רמ"ח. מאמצע תפארת ולמטה, רצונות שנקראים שס"ה. זהו מספר הרצונות. רמ"ח הם 248, ושס"ה 365. בסיום יש עוד ז' רצונות. סך הכול 620 רצונות.
בכל אחד יש תמיד את הרצונות האלה, לא פחות ולא יותר. הם נקראים "עשר ספירות של הנשמה", או סתם "נשמה". עשר הספירות האלו או הרצונות האלו יכולים להיות כמו שהם היום, במידה של נקודה. ואז כשמתעורר באדם השורש של הנשמה, הנקודה הזאת, הוא מתחיל לחפש. ובסופו של דבר הוא מגיע למקום שבו מפתחים את הנקודה הזאת, ואז הוא מתחיל להתפתח. על ידי מה? על ידי המאור המחזיר למוטב, שנקרא "אור התורה". וזהו המאור שמאיר לו רק על ידי לימוד הקבלה. על ידי המאור הזה הוא מתחיל להתפתח.
ההתפתחות היא כמו מטיפת זרע, הנקודה היא כמו טיפה. יש שלב בהתפתחות, שנקרא "עוּבַּר", ואחר כך יש שלב שנקרא "קטן" זה גלגלתא עיניים, ואחר כך שלבי ה"גדלות", עד שמגיע להיות גדול - אח"פ. וכך הוא גדל. בסך הכול יש מאה עשרים וחמש דרגות. ההפרש בין דרגה שבעים, למשל, ובין דרגה שבעים ואחת הוא לא במספר הרצונות. בכל דרגה מספר הרצונות הוא תר"כ. כמו שבילד קטן ובטיפת זרע ובאדם גדול, יש אותו מספר איברים פנימיים, הכול. ההבדל הוא בנפח, היינו כמה בשר עוד יש בפנים. ההבדל בין המדרגות הוא בעוצמה, כמה כוח יש בהם להידמות לבורא או מה שנקרא "מסך", "כוח המסך".
אתה יכול להסביר עוד על עניין תורה ומצוות?
כן, אינני מתעייף להסביר זאת, כי זה דבר שצריכים להתרגל אליו, משום שאנחנו מורגלים לפרש את המושג הזה אחרת.
האור העליון או הבורא, ברא את הרצון. אנחנו מציירים את הרצון כמשהו שיכול לכלול בתוכו את האור. חוץ מהרצון הזה אין כלום. עולמות, פרצופים, נשמות, העולם הזה עם כל מה שיש בכל היקום - הכול נכלל ברצון הזה. כל העולמות, כל הנשמות, כל הנבראים, כולם הם בסך הכול כל מיני רצונות (ראו שרטוט מס' 2).
כל הרצונות האלה מגיעים אחר כך למצב שהם מתחלקים לרצונות קטנים ומספרם בימינו עד שבעה מיליארד. למעשה לא חשוב כמה רצונות יש, כי בסך הכול הם אותו הכלי, אותו הרצון.
כל רצון מרגיש את עצמו נבדל מאחרים. למה? פשוט מאוד, ככה קל יותר לתקן את הרצון. אי אפשר לתקן בבת אחת רצון כה גדול. בחלקים הקטנים כל אחד יכול לתקן את עצמו. אם נשים לפניך מיליארד דולר אתה תגנוב, אם נשים לפניך עשרה שקלים אולי לא תגנוב. אז במנות הקטנות אפשר לתקן. כל נשמה ונשמה מתקנת את החלק שלה, ואחר כך הם מתחברים יחד, לחזור שוב לאותו הכלי.
אז כל הנשמות מקולקלות, זאת אומרת, יש בהן אגו, כל אחת דואגת לעצמה ובזה הן מנוגדות לאור שכולו משפיע. אם כל אחד מתקן את עצמו להיות המשפיע ולא לקבל, זה נקרא שהוא מחזיר את עצמו למצב המתוקן (ראו שרטוט מס' 2). כלומר, כל אחד צריך להגיע למצב שהוא שוב נכלל באותו הכלי המשותף.
שרטוט מס. 2
במה הוא מתקן את עצמו? הוא לא מתקן את עצמו, הוא מתקן את עצמו להתחבר עם האחרים. זה בעצם התיקון. בכל אחד יש 620 רצונות וכל אחד צריך לתקן אותם במלואם. מה זאת אומרת במלואם? שהרצונות האלו מיתקנים בעוצמה יותר גדולה, רצונות מדרגה אפס, אחד, שתיים, שלוש, ארבע. כך הם מוגדרים, בעוצמה.
כשאני מתחיל לתקן את הרצון בדרגת האפס שלי, זאת אומרת בעוצמה קטנה מאוד, לתקן אותו להיות המשפיע, להיות הנותן, אז אני נקרא "עוּבַּר" (ראו שרטוט מס' 3) אחר כך "קטן" ואחר כך, בדרגה שתיים, שלוש וארבע, "גדול". כשאני מתקן את הרצון שלי בדרגת עוּבַּר, אני מרגיש את עצמי בעולם העשיה, אחר כך ביצירה, בריאה, אצילות ואדם קדמון. עד שאני מתחבר עם כולם, אז נקרא שהגעתי ל"אין סוף" (ראו שרטוט מס' 3).
שרטוט מס. 3
על ידי מה אני מתקן את הרצונות? על ידי האור שברא את הרצונות האלה. רק האור יכול לתקן את הרצונות. את האור אני מזמין על ידי ספרי קבלה. למה? כי הם מספרים לי על המצב המתקדם, על המצב המתוקן שלי. על ידי זה אני מזמין מהמצבים המתוקנים שאני קורא עליהם מאור המחזיר למוטב (ראו שרטוט מס' 4).
תיקון הרצון שלי, תיקון הרצון הפרטי בכל פעם, נקרא "עשיית מצווה". התיקון נעשה על ידי האור שנקרא "תורה". הרצון המתוקן גם הוא מתמלא באור שנקרא "תורה". אבל זה אור התורה שמתקן. כלומר, בכל רצון ורצון יש אור, שמתקן את הרצון ושעושה תיקון כללי ושממלא. ויש עוד הרבה מאוד אורות. בסך הכול כולם זה אור עליון. חוץ מאור וכלי אין כלום.
אלא מה העבודה שלנו? להזמין את הבקשה, מה שנקרא "העלאת מ"ן" (ראו שרטוט מס' 4), שהתיקון הזה יתבצע. אז ה"תורה" זה האור הכללי, ואילו האור הפרטי שמתקן אותנו, נקרא "אור המצווה". הפעולה שהוא מתקן את הרצון, כל רצון ורצון, נקראת "עשיית מצווה". חוכמת הקבלה מדברת רק על כוחות. לא על העבודה שלנו בידיים וברגליים, על זה אנחנו לא מדברים בחוכמת הקבלה.
שרטוט מס. 4
לפי השינויים ברצונות של האדם ניתן לזהות מי לומד תורה. אם אדם לומד ספרים ואין לו את השינויים האלו, לא נקרא שהוא לומד תורה, לא נקרא שהוא מושך אור, כי התורה נקראת "המאור שבה מחזירו למוטב". לכן אם האדם לא משתנה, סימן שהוא לא לומד תורה, אלא לומד סתם חוכמה. לפי זה רואים, לפי התוצאות. אז נקווה שנגיע למצב שהאור יאיר לנו.
ועל ידי הלימוד אנחנו צריכים לחשוב. כפי שכותב בעל הסולם בהקדמה לתלמוד עשר הספירות, באות י"ח:
"ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להעביר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, או יכול להיות שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות"."
זאת אומרת בעסק הזה, בקריאת ספרי הקבלה, יש מאמץ מיוחד. שאנחנו צריכים לדרוש שהתיקון הזה יקרה איתנו. שהאור הזה, יאיר עלינו, יתקן וישנה אותנו. אני צריך לרצות שמשהו יקרה לי. השאלה: איך אני רוצה? ואם אני לא רוצה, מה אעשה? הרי הרצונות לא תלויים בי, הבורא הוא שברא את הרצונות?
לכן יש לנו בחירה בחברה. האדם לבדו וודאי שלא מסוגל לשנות את הרצונות שלו. אלא אם הוא נכנס לחברה ומתחילים להשפיע עליו, מתחילים "לשטוף לו את השכל", אז הוא מתחיל פתאום להתפעל מהסביבה ולרצות שזה יקרה לו. לבד הוא לא יכול לרצות. בזה הוא מבצע את הבחירה החופשית שלו.
מתוך שהתחבר עם החברה, הוא כבר מתחיל את התרגיל של להתחבר עם הנשמות האחרות. בתוך החברה הוא כבר מתחיל לבצע את כל הפעולה של ההתחברות עם הנשמות, כדי למשוך את האור המחזיר למוטב, כדי למשוך מהם את הרצונות שלהם, כדי למשוך מהבורא את האור, כדי למלא אותם. הכול נמצא בתוך הסביבה.
ובעצם הסביבה שלנו זה כל עם ישראל. כי אנחנו חייבים להגיע למצב שכל עם ישראל יהיו מחוברים בכזאת מערכת. אנחנו אומרים: "צריכים להגיע", אבל את התיקון הזה לא אנחנו עושים, אלא האור שנקרא "המשיח". אבל אנחנו צריכים לרצות, שעל ידי לימוד חוכמת הקבלה, תופיע עלינו עוצמה כזאת, שהאור יתקן אותנו ויחבר אותנו וימלא אותנו באור אין סוף. לכן כל אחד ואחד חייב לדאוג, שלאחר יהיה רצון כזה, ושאנחנו נעשה עבודה האחד על האחר, לרומם את האחרים. כי יש לנו משימה כללית להתחבר, כדי להתמלא באור אין סוף.