אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 12 / מהות הדת ומטרתה / שיעור 1
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיעור 1

שיחה מתאריך 27.05.07

השאלה על תכלית החיים דוחקת באדם לחפש פתרונות. האדם רוצה לדעת מי הוא ומהי המציאות שבה הוא חי, ובעיקר להיטיב את מצבו. בנקודה זו עולה השאלה מהי השיטה הנכונה לשיפור חיי האדם ? שאלה זו מפנה אותנו אל מאמרו של הרב יהודה אשלג "מהות הדת ומטרתה".

בכותבו על "מהות הדת ומטרתה", מתכוון בעל הסולם לתאר את האמצעי לתיקון האדם. בעל הסולם אומר כי אין דבר דומה בין הדת האמיתית לבין כל הדתות המוכרות לנו. הדת האמיתית אינה קשורה למנהגים או למורשת רוחנית העוברת מאב לבן, וגם לא לסדרה של פעולות שהאדם מצווה לקיים אותן מתוך הרגל.

הדת, הבניין הדתי והשיטה הדתית אינם קשורים כלל לכל הידוע לנו. הדת היא נושא מורכב מאין כמוהו שלא מוסבר כראוי - לא לקטנים, ובוודאי שלא לגדולים. האדם אינו מקבל הדרכה נכונה איך להתייחס לסוגיה זו. בעל הסולם מעיד על הקלקול ההדרגתי של הציבור הדתי כתוצאה מחינוך לקוי, ועל החילוניים שאינם מקבלים הסבר נכון.

"דת" במובנה הקבלי היא האמצעי להביא את האדם לכדי שלמות, האמצעי להתעלות מעל החיים הגשמיים. הדת, כותב בעל הסולם, היא חוכמת הקבלה.

תורת המוסר וחוכמת הקבלה רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ומערב. החינוך בעולם שלנו אינו דורש מהאדם להתעלות מעל לטבעו, אלא מסתפק בתביעה להתנהגות נאותה. החברה האנושית אינה מעלה על דעתה כי קיימת אפשרות לשנות את טבע האדם. אפילו העוסקים בדת ובתורה על דרך המוסר, אינם מתכוונים לשנות את טבעם. כל כוונתם היא להשתנות מבחינה חיצונית, די להם בקיום מצוות ובהפגנת יחס טוב לזולת. אף אחד מהם אינו מדבר על תיקון ליבו של האדם, על שינוי מהותי.

מקובל הוא אדם שפרץ למציאות העליונה והשיג את הסדר של הכוחות, האורות, הכלים והנשמות. המקובל פותח לעצמו את המציאות של העולם הזה ושל העולם העליון. הוא משיג את הקשר ביניהם, ומתוך השגותיו כותב על כך. כל שנכתב על הרוחניות בספרים הקדושים, כל הידוע לאדם על רוחניות, נכתב מתוך השגה. מקובל שמשיג את הבורא ומרגיש את היחס של הבורא כלפיו, מכנה את הבורא "הטוב המוחלט".

מתוך הדברים עולה השאלה : אם הכוח העליון טוב כל כך, למה הוא רע כל כך כלפינו? הכוח העליון הוא טוב ומשפיע. האדם, המקבל, נמצא מנוגד בתכונותיו מן הבורא ולכן מרגיש את השפעתו במהופך. יוצא מכך שהאגו הוא המקור לכל הרע, האגו הוא שהופך את ההשפעה הטובה של הבורא לרעה. ההשפעה הטובה של הבורא נראית לאגו כחושך. אם נהפוך את האגו לנתינה, נרגיש את השפעת הבורא כטובה, כאור.

כל שנדרש הוא לשנות את קביעת המצב, להחליט כי האגו הוא רע וההשפעה טובה. אם נשנה את היחס, אם נחליף את סרגל הערכים, השינוי יהיה מידי - נחייה כמו הבורא, בתכונת ההשפעה. להידמות לבורא פירושו לחיות חיים נצחיים ושלמים, חיים ללא הגבלה. כל עוד איננו רוצים בכך, האגו ממשיך להתפתח והרגשת ההפכיות ביחסנו לחיים, לבורא, הולכת ומתחדכת. במהלך אלפי שנות ההתפתחות האנושית הלך הרע והתגבר, עד למשבר הכללי הפוקד את העולם בימינו. לאט לאט מגיעה האנושות למסקנה כי טבע האדם הוא הסיבה להרס החיים על פני כדור הארץ, הן מהבחינה האקולוגית והן מהבחינה החברתית. ההכרה כי האגו מונע מהאדם חיים טובים אמורה להביא אותנו לידי החלטה להסתלק מהאגו. אבל האדם שחוקר את עצמו ואת סביבתו, אינו יודע כיצד לרסן את האגו. בנקודה זו ממש מופיעה חוכמת הקבלה. זאת הסיבה לעניין ההולך וגובר בחוכמה זו בכל העולם, במודע ושלא במודע. תכלית גילויה של חוכמת הקבלה היא להקנות לאדם ידיעה על השיטה לתיקון האגו לתכונה ההפוכה ממנו. שרק אז ניתן יהיה להרגיש את האור כטוב.

לפני שמתחילים ללמוד את המאמרים של בעל הסולם, מכל שכן מאמר כמו "מהות הדת ומטרתה", צריך להבין ולזכור שהמילון של הקבלה או המילון של "פירוש הסולם על ספר הזוהר", או אפילו מילון הארמית של ה"זוהר", הוא שונה לחלוטין מכל מילון אחר שאנחנו רגילים אליו, גם בלימוד הרגיל וגם בכלל בתוכן הרגיל של התורה. מפני ששפת השורשים ושפת הענפים, משתמשות באותן המילים כפי שכולם משתמשים בהן בשפה המדוברת, אבל המושגים הם שונים.

ובמיוחד זה בולט היכן שבעל הסולם נוגע במושגים כגון - "דת", "מטרה", "תורה", "מצוות", "גוף", "נשמה", שהם שונים לחלוטין ממה שבני אדם רגילים חושבים שהם. "תורה" נקראת, האור המחזיר למוטב, הכוח המתקן, ואסור לנו לחשוב על משהו אחר. "מצווה" נקראת, על אותו השינוי שמתרחש בתוך האדם מתכונת הקבלה (אגואיזם) לתכונת ההשפעה (אלטרואיזם). "דת" נקראת, השיטה שמיועדת לתקן את האדם. "גוף" נקרא, הרצון לקבל של האדם, ולא הגוף הבשרי. חוכמת הקבלה אינה מדברת כלל על הגופים ועל כל החפצים שנמצאים בעולם הזה, כי ברוחניות הם לא קיימים.

יוצא מכך, שקוראים את המאמרים הללו, חייבים למרות המילים המוּכַּרות, להתאמץ היטב כדי לשים כל מילה במקומה, ביחס הנכון, כלפי המצב המיועד לה בצורה אמיתית. ולא להתבלבל ולהוריד הכול לדרגת העולם הזה. כך מפרשים כל אלה שאינם נמצאים ברוחניות, אבל המקובל הוא אדם שכותב על היחס האמיתי, שקיים בתוך הטבע. ולא כפי שבני האדם מדמיינים להם מהי הדת, מהי התורה ומהן המצוות. לכן יש להשתדל לפרש את המאמר בצורתו הרוחנית והאמיתית, ולא בשטחיות כפי שנדמה לנו.

מהות הדת ומטרתה

"כאן אני רוצה להשיב על שלש שאלות: האחת, מהותה של הדת מהי. השניה, אם מטרתה מושגת בעולם הזה או לעולם הבא דוקא. השלישית, אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות.

ובהשקפה ראשונה יתפלא כל מעיין בדברי ולא יבין את שלש השאלות הללו שהצבתי לי לנושא למאמר הזה, שהרי זיל קרי בי רב הוא, ומי הוא שאינו יודע מהי דת, ומכ"ש השכר והעונש שלה המקווה וצפוי בעיקר לעולם הבא. ואין צריך לומר השאלה הג', שהכל יודעים שהיא לטובת הבריות להנחותם לטובה ולאושר",

בצורה שטחית נראה לנו ש"דת" פירושה יחסים בין הבורא לנבראים. שאם הנבראים יקיימו את רצון הבורא, הוא ישלם להם טוב. משום שהוא ברא אותם בשביל לתת להם מקום עבודה, שלא יהיה להם "לחם ביזיון", כדי שלא יתביישו, "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", כלומר, בעולם הזה עובדים, ובעולם הבא מקבלים.

הרעיונות האלה מקובלים על ליבם של כל בני האדם, מפני שכך מתנהל העולם הזה – נותנים למישהו עבודה, הוא מבצע אותה, ומקבל תמורתה שכר. לכולם מובן שהכול מסודר יפה ובצורה ישירה לפי "צערא אגרא", לפי היגיעה בא התשלום. הבורא נתן לנו תורה ומצוות, שאם נעסוק בהם וניתן יגיעה, לפי היגיעה נקבל שכר. כי יש משהו טוב גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, והעיקר כמובן בעולם הבא.

וכך יוצא שהתורה והמצוות מיועדות כביכול "לטובת הבריות", זאת אומרת, מי שעובד יותר מקבל יותר שכר. באופן זה הכול מסודר לפי השכל הגשמי מבלי לעורר אצלנו שום בעיה, כך שהאדם עצמו יבין, שכדאי לו לעבוד עכשיו ולקבל שכר אחר כך או לחילופין, לעזוב את העבודה עבור העולם הבא, ולעבור למשהו שנותן לו שכר ותענוג עכשיו. וזה בדיוק ההבדל בין חילונים לדתיים, חילונים רוצים לעבוד ולקבל שכר עכשיו, ואילו הדתיים עושים חשבון שנראה יותר משתלם.

הם עושים חשבון מתוך "גרסא דינקותא", מתוך רצון אגואיסטי שהם אינם רוצים לוותר על תענוגי העולם הזה, כלומר, הם גם עובדים עבור כסף וכבוד וכל מה שקיים בעולם הזה, וגם מפנים את עיקר עבודתם כלפי דברים שמבטיחים להם את העולם הבא. אחרת אין לדעתם עם מה לסיים את החיים שלהם, מבלי להבטיח שיישאר להם משהו לאחר כך.וגם אם הם יסתדרו עם הבורא בעולם הזה, ויבצעו כל מה שהוא דורש מהם, אז הוא גם ישמור עליהם ועל ילדיהם. כל מערכת היחסים הזאת בין האדם לבורא נקראת בפיהם "דת". ואילו חוכמת הקבלה איננה מתכוונת למובן הזה של הדת.

מה מביא את האדם להאמין בעולם הבא?

בתוך כל אחד מאיתנו נמצאחלל הנקרא "לא יוֹדֵע" ו"לא יָדוּע", ונגד החלל הזה אי אפשר לעשות מאומה. משום שבבן האדם בעולמינו קיימת ההרגשה של ה"זולת" ושל העבר ההווה והעתיד וגם של זמן ומקום, יש לו בעיה, כי הוא אינו יודע כיצד למלא את אותם הכלים כלפי העבר ההווה והעתיד, שבהם הוא מרגיש חלל. הבעיה שלו היא, איך להתמצא בחלל הזה, ולקשור את עצמו לאותן הבחנות שנקראות "אתמול", "היום" ו"מחר".

האדם חייב לתת לעצמו תשובה לגביהן או למחוק את המחר כאילו שהוא לא קיים, הוא צריך לעשות עבודה גדולה מאוד ולא פשוטה כלל עד שימחק אותו או לעשות משהו כדי להבטיח לעצמו את המחר. הדאגה על המחר נקראת למלא את החיסרון. כי האדם מוכרח לעשות משהו עם החיסרון הזה שנקרא "מחר" או "אחרי מותי", שקיים בו מלידה ואוכל אותו מבפנים. הוא לא יודע איך להשלים ולמלא את החלל הזה, אם לנטרל אותו או להוציא אותו מתוך עצמו, אבל הוא חייב לעשות איתו משהו.

לכן, לשם כך באה הדת ומרגיעה את האדם, בכך שאם הוא יעבוד מובטח לו שהחלל הזה יתמלא לעולמים. שלאחר מותו הנשמה שלו תעלה למרומים, ששם הוא ירגיש את עצמו כממלא את החלל הזה. או לחילופין שבאים אנשים אחרים, שמוכיחים לעצמם על ידי הציבור ועל ידי הסביבה, שהחלל הזה הוא בכלל פסיכולוגי, ואין יותר מהחיים האלה מאומה.

וכך, אלה מרגיעים את עצמם, ואלה מרגיעים את עצמם. בעולמנו התפתחו כשלושת אלפים שמונה מאות אמונות שונות שאינן מוגדרות כדתות. דת היא מערכת שמפותחת על ידי האדם, בינו לבין הבורא, שמרופדת בספרים ואגדות למיניהם, במערכות תמיכה ותרבויות שלימות סביבן, כמו מועדון חברתי. ישנן שמועות רבות ודמיונות מכל הסוגים והמינים שאנשים המציאו לעצמם בהקשר לעולם הבא. שלמעשה ה"עולם הבא" הוא אותו חלל שבתוך הרצונות שלנו שנותן לנו את הרגשת העתיד, שאותו אנו חייבים למלא.

בקבלה לומדים על תפיסת המציאות של האדם, שיש בנו הרגשה שנקראת "עבר", "הווה" או "מחר". וכמו שהאדם רוצה לאכול, כך הוא רוצה למלא את החלל הזה שנקרא אצלו "מחר" או "עתיד", והעתיד הזה יכול להיות גם המחר שלו, ויכול להיות גם לאחר מותו. וכך יש לאדם חללים בתפיסת המציאות, שבלי למלא אותם הוא פשוט מרגיש ברע, ממש כמו בלי לאכול. הדת משתמשת בהרגשת החיסרון הזה, ועוזרת לאדם למלא את החללים האלה בהבטחה על כוח עליון, שאם הוא יעבוד אותו בצורה כזאת או אחרת, מובטח לו מילוי בעולם הזה ובעיקר מילוי בעולם הבא.

וכל דת ודת אומרת לאדם באיזו צורה עליו לעבוד כדי לקבל את המילוי, וגם איזה מילוי ושכר. ואם נתאמץ ונחשוב טוב טוב נוכל גם עכשיו בלי שום בעיה להביא עוד דת לעולם. היום בעיקר אנו רואים שישנן שלוש דתות, מפני שיש בתפיסת המציאות ג' קווים. וכל היתר אינן דתות ממש, אלא אמונות או פילוסופיות למיניהן כמו שניתן לראות היום בסין, ביפן, בהודו, אמונות ששייכות יותר לתפיסות שונות של המציאות.

האם הקבלה מצטרפת כדת חדשה?

האנושות עיצבה לעצמה דתות, כדי לספק לעצמה תשובה מרגיעה על שאלת הקיום שבוערת בה. על אותן השאלות שמתעוררות בכל אדם, בשביל מה הוא קיים, מה יהיה לו מחר, מי מנהל אותו ומה יהיה איתו לאחר מותו. אם השאלות הללו לא היו מתעוררות בנו, היינו בדומה לאותם דגים שחיים באקווריום שאין להם שום שאלה לגבי החיים, אלא שחושבים רק כיצד לבלוע עוד אוכל. כי הרצון לקבל שלהם אינו מסוגל להתקדם מעבר לקיום שכזה. ואילו האדם ששואל שאלות, השאלות האלו בונות לו את המציאות של העולם שלו.

למרות שקיימת בנו הרגשת העתיד, היא כולה דמיון, למעשה אין עתיד, אלא זוהי הרגשה בלבד, חיסרון שמכריח אותנו כל הזמן לדאוג, מה יהיה איתנו הלאה. ומתוך החיסרון הזה שמתעורר בבני האדם, האנושות עיצבה לעצמה דתות – החל מדת מרקסיסטית עם אמונה ב"אין", שאומרת לאדם שאין כלום מחרתיים, אלא שיעבוד היום ויקבל היום, עוד דת אחרת שאומרת לו לעבוד היום, אלא בצורה אחרת, כדי שיהיה לו שכר מחרתיים. ואילו חוכמת הקבלה מסבירה לנו, שאין ברוחניות עניין של זמן, הכול שייך להווה בלבד. ומה שנדמה לנו כעבר וכעתיד, גם זו הרגשה שקיימת בהווה בלבד.

ולכן רק מה שמקבלים ורוכשים בהווה, כאן ועכשיו, בחיי חיותו של האדם בעולם הזה, זה מה שיישאר לו גם לאחר מותו. היינו, אם הוא לא ישיג בחייו מאומה מהעולם הרוחני, הוא יישאר כזרע, כשורש, בדיוק כמו שירד לעולם הזה. אבל אם משיג ורוכש בחייו משהו מהנשמה שלו, הוא ממשיך עימה גם בעולם הבא לאחר מותו. כלומר, כל הרווח שנשאר לאדם לאחר מותו, הוא מקבל כבר בעולם הזה. ומפני שמדובר על רווח רוחני, שנשאר גם לאחר מותו של הגוף הבשרי, הוא נקרא "שכר לעולם הבא".

מה ההבדל בין גישת הקבלה לבין הגישה הדתית?

החינוך שמקבל האיש הדתי מהסביבה שלו בבית, בבית הכנסת, ברחוב, מאבא ואמא שלו, מהמֵלַמֵד ב"חדר" או מהמורה בישיבה, זה שכל העניין הוא לעשות פעולות מיוחדות, שבאמצעותן הוא יקבל שכר. והעיקרון הזה נחרט בו בפנים עד כדי כך, שהוא אפילו אינו חושב על השכר, אלא הפעולות שהוא עושה כבר נחשבות אצלו כשכר. מדוע? כי הוא מתרגל לעשות יום יום את אותן הפעולות, עד כדי כך שאם הוא לא יעשה אותן, הוא ירגיש לא טוב, הוא ירגיש שחסר לו משהו, משום שהגוף שלו כבר התרגל לפעולות האלו. לכן, הוא פשוט חייב לעשות אותן מטעם הנקרא "מצוות אנשים מלומדה", כי כך לימדו אותו, בלי שום קשר אישי משלו לדת ולאלוקים.

הוא עושה את הפעולות האלה שנקראות "מצוות" בדיוק כמו שלימדו אותו, כי הרגילו אותו שאחרת יהיה לו רע, שאם הוא לא יבצע אותן הוא ירגיש כמו אדם שלא אכל, שלא יכול להתקיים, כי יש בו פחד והרגשה לא טובה. וכך הוא מצליח להרגיע את עצמו ומייצב את עצמו בחיים. והשיטה הזאת נקראת "גירסא דינקותא", כי היא נובעת מהרגל. אצל חוזרים בתשובה, קיום הפעולות הללו איננו נובע מהרגל, אלא הם מחפשים לעשות משהו כדי להרוויח איזושהי תשובה לשאלה, בשביל מה הם חיים.

אלא שקיום הפעולות האלה צריך להיות גם תלוי באמונה כלשהי, סיבה לָמָה עושים אותן. לכן, מספרים להם ומתרצים להם, והם מחוסר ברירה סוגרים את העיניים ומאמינים. הם אינם בודקים האם הדבר נכון או לא נכון, כי איך אפשר לבדוק ולראות את ה"עולם הבא". אלא מחוסר ברירה הם סומכים על האנשים שנמצאים סביבם, שכדאי להם לקבל את דעתם כעובדה כדי שיוכלו להרגיע את עצמם. כי העיקר בזה- להרגיע את החיסרון שנוצר, והשאר כבר לא חשוב.

וכדי להרגיע את עצמם הם חוזרים בתשובה. אפילו אנשים גדולים ומפותחים מבחינה שכלית ורגשית כמו מדענים, אנשי רוח והגות, אנשי תרבות וחינוך. ואין שום פגם ביחס כזה לחיסרון, כי כך הוא מבנה האדם. אבל לעומת זאת, אם מתעוררת באדם הנקודה שבלב, החיסרון שלו שונה לחלוטין, כי הוא מגיע משורש נשמתו ותובע ממנו לגלות את השורש. ואז האדם מחויב "לפתוח את השמיים" כדי לראות את מהלך הדברים, כי בלעדי זה הוא לא מסוגל לענות לעצמו.

הוא כבר בנוי עם חיסרון לדרגה יותר גבוהה, שחייב לַדַעת בעצמו. וכל מה שאנשים אחרים מספרים לו כבר לא קיים בשבילו, גם אם הם קוראים לסיפור שלהם "אמונה". אין לו כוחות לעשות לפי מצוותם, למרות שהוא משתדל לעשות כמותם, אבל רואה שהוא מרמה את עצמו, הוא פשוט לא מסוגל להשתתף במשחק שלהם.

הוא מגלה על עצמו שהוא יותר דרשן, יש לו חיסרון שהוא אינו מסוגל להרגיע, הוא לא כמו כל האחרים שמרגיעים את עצמם, ומסתפקים בקיום המצוות שבעולם הזה כדי להרוויח את העולם הבא. לכן, הברירה היחידה שנותרה לו היא למצוא את השיטה לגילוי המציאות האמיתית. אותו גילוי נקרא "גילוי הבורא". וכך על ידי הרצון הזה הוא מגיע ל"חוכמת הקבלה", לשיטה להתגלות הבורא לנברא שבעולם הזה. בעל הסולם מסביר במאמר הזה, מהו ההבדל למהות החיים בין שלושת הגישות: להאמין שיש אלוקים ולעבוד אותו. להאמין שאין אלוקים, אלא רק טבע, ולעבוד אותו או להשיג את האלוקות.

איך אדם ששואל על משמעות החיים מגיע בכל זאת לדת הרגילה ולא לקבלה?

האדם החילוני ששואל בימינו על מהות החיים, ברוב המקרים השאלה שלו היא אמיתית ונובעת מחיפוש קשר עם השורש. אבל לא פעם הוא מצליח להרגיע את עצמו על ידי כך שפוגש דתות בדרך. כי הוא רואה שבדת תומכים מיליארדים של מאמינים, הוא לא חושב שמיליונים של אנשים יכולים לטעות, בפרט אם סבא שלו, וסבא של סבא שלו, היו אנשים דתיים. לדת יש תומכים רבים בכל מקום. כל עניין הדת שייך ללאומיות, לגאווה לאומית ולהיסטוריה של שנאה בין עמים. לכן, גם אם האדם מתחיל לחפש מתוך רצון נכון ואמיתי, הוא יכול בדרך להישאר בדת, כי שם הוא מרגיע ומשתיק את הרצון שלו.

כאשר האנשים נכנסים לדת ונמצאים בתוכה, כבר יש להם כל מיני חשבונות. כל אחד מתמקם בסביבה שאולי הוא מצליח להתפרנס ממנה, אולי גם משפחה וקרובים, לכן הוא חייב לחפש לעצמו כל מיני צידוקים. ומתוך כך, שממציא לעצמו כל מיני תירוצים, הוא יכול להפוך לאויב הגדול ביותר של הקבלה, בגלל החלל הזה שאוכל אותו מבפנים שעדיין הוא לא מילא, רק כדי להוכיח לעצמו שהוא צודק. באנשים האלו אפשר להבחין במכנה משותף אחד, הם מחפשים דברים שליליים באנשי הקבלה עצמם, כי הם לא מסוגלים לפרוץ לגישה ולשיטה שלה.

זאת אומרת, מצד אחד הם רואים שחוכמת הקבלה היא אמת, ואין להם פתחון פה להגיד משהו נגד השיטה עצמה. אבל מצד שני פוסלים את מי שמייצג אותה, הם מחפשים לו בציציות אם הוא מקיים או לא מקיים משהו בחיצוניות, שכלל לא שייך לשיטה עצמה, בעיקר מתוך תסכולם הפנימי. בדומה לאדם שמרגיש פחד אבל עושה מעצמו חסון וחזק כמו "מר ישראל", כדי להרגיע את הרגשת הפחד והחרדה. כך הם עושים כדי להרגיע את הרצון שלהם. כי האדם פועל תמיד מתוך הרצון. אם נבדוק מדוע הוא עושה כך, נראה היטב מהיכן נובע אותו מעשה.

לאן הולכים כל האנשים שאינם מקבלים תשובות בדת, אבל גם לא רוצים קבלה?

בזמננו ההתפתחות של האדם היא מעבר לדת. אבל זאת התפתחות הדרגתית שבמהלכה האדם מגלה את החלל שיש בתוכו, את הרצונות הגדולים: "אני", "בעולם הזה", "בשביל מה" ו"למה", וכנגד זה העולם סביבו שמגלה אותות משבר, ומראה לו את אפסיותו, איך שבכל השטחים אין מאומה, שאז האדם בכל זאת חייב לחטט כדי למצוא לעצמו את המענה.

אלא שבינתיים יותר קל לו להרגיע את עצמו על ידי כל מיני תחבולות, הוא מסתפק באביזרים למיניהם, בחוטים אדומים, בקמעות, רק כדי להרגיע את עצמו שיהיה בסדר, שיש כוחות עליונים שמנהלים את העולם, והוא קשור אליהם ויהיה קשור איתם גם לאחר מותו. הכול מסתדר לו והוא מרחף אי שם בחלל, כאילו אין הבדל בין חיים למוות.

כל השיטות "הרוחניות" האלה כולל מדיטציות, מיועדות להשלות את האדם שהוא נמצא כבר עכשיו במעין עולם הבא, כאילו להעלות אותו מִדרגת החומר לדרגה אחרת של מודעות, של הרגשה ושל תפיסה. כאילו שהוא יוצא מהגוף ונמצא כביכול בעולם של הנשמות. אבל לא ניתן להיפטר מהגוף, ולחיות בלעדיו, ולכן הם מסתפקים במין דמיון, כדי לכסות על החיסרון, והתחליף הזה בסדר גמור מבחינתם.

החיסרון הגדול ביותר שמתעורר ומתגלה בתוכנו, הוא החיסרון לידיעה, להשגה. אלא שבינתיים, כל עוד החסרונות הללו אינם מגולים כל צרכם, אנו יכולים להסתפק באיזושהי דת, באמונות למיניהן ובמדיטציות. אנחנו הולכים לקראת התפתחות שבסופה יתגלה החיסרון לַדַעַת, "דע את ה' אלקיך", בצורה מוחשית "כי תשיג ידך". אז לא תהיה לאנשים ברירה, אלא בעל כורחם הם יגיעו לחוכמת הקבלה.

"וכי מה יש להוסיף על זה. ובאמת אין לי מה להוסיף כלום, אולם מתוך שיודעים את ג' הידיעות הללו, ושגורה כל כך בפיהם מגירסא דינקותא על בוריים עד שאין להם שום הוספה ובירור דברים במשך כל חייהם, הרי זה מורה על אי הידיעה בדברים הנשגבים האלה, ובהכרח שהמה כל עיקרי היסוד אשר כל המשא של הבנין הדתי בנוי ונשען עליו".

"הבניין הדתי" נוגע בכל שטחי החיים, מלבד בשאלות היסוד על מה הוא נבנה ונשען. ועל מה "הבניין הדתי בנוי ונשען"? על מה ש"סיפרו לי" עכשיו או על מה ש"סיפרו לי" לפני אלף שנה. הוא אינו בנוי על השגה, אלא על שמועה בלבד. אבל הבעיה של הדת היא, שאם הרצון לקבל של האדם עולה מעל היכולת שלו להאמין לשמועה, הוא כבר לא יכול להישאר דתי. הוא חייב להגיע להיות "מקובל", זאת אומרת, המשיג.

להיות דתי נועד למי שמספיקה לו "גירסא דינקותא", חינוך בלבד, ולחוזר בתשובה מספיקה שמועה בלבד. יש לבדוק האם שלושת העקרונות שלפיהם הם מסתכלים מהי דת, פועלים בהם נכון.

"וא"כ הגידו לי, איך אפשרי הדבר שנער קטן כבן י"ב או י"ד שנים, כבר מוכן במוחו לכלכל היטב ולהבין ג' הידיעות דקי העיון הללו, ומכ"ש באופן מספיק כזה שלא יצטרך להוסיף עליו עוד דעה והשכל במשך כל ימי חייו", בדת האדם אינו בודק את הבסיס והיסוד עליו הוא נשען.אלא שמספקים לו את ההרגל מה לעשות ולבצע, ומעבר לזה נדרש ממנו רק לקיים אותם מבלי לשאול.

בחינוך הדתי האדם צריך לדעת מה לקיים ואיך לקיים ולא יותר, אין שאלות כמו "למה?". ואם מתעוררות כביכול שאלות, שהם עצמם מעוררים רק כדי לתת עליהן תשובות, אז כולן עוסקות בשמועה ובחיזוק הסביבה שכך אומרת. כי העיקרון של הדת הוא "שמענו", לדוגמה: "שמענו על מה שהיה במעמד הר סיני". והעיקרון של חוכמת הקבלה הוא "ראיתי" ו"השגתי". כמו שכתוב: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". הוא לא שומע כלום ממה שאומרים לו, רק בשביל לקבל את השיטה איך לגלות, שהוא עצמו הולך לגלות. הקבלה היא לגמרי גישה אחרת לחיים.

הדת היא שמועה כמו "סיפרו לי" על בעל בית, שמשלם כל סוף חודש למי שעובד אצלו. ואז האדם עובד אצלו כל החודש, כי הוא מסתמך על מה שסיפרו לו, שבסוף החודש הוא יקבל שכר. יותר מזה הולכת ומתרחבת עליו שמועה עוד יותר גדולה ומוצקה, שאם עובדים בשבילו כל החיים, אז הוא משלם ממש טוב. ואז בלית ברירה כמה שאפשר הוא עובד גם בשביל החיים האלה, וגם בשביל חיי העולם הבא. כי הוא מסתמך על מה שאמרו לו, שבעל הבית משלם.

לעומת זאת, בחוכמת הקבלה העיקרון הוא "לגלות", "לגלות בעצמי", והגילוי חייב להיות כאן ועכשיו, בעולם הזה בלבד. הגישה של הקבלה היא אחרת לגמרי בכל דבר – בשכר, בעבודה עצמה, ביחס לחיים, במחקר ובצורת החקירה. בחוכמת הקבלה המעשים שעושים אנשים דתיים וקוראים להם "מצוות", הם בכלל אינם חשובים. כי "מצוות" אמיתיות נקראות, אותן פעולות שעל ידן האדם מגלה את הבורא.

בדת אין קשר בין הפעולה לתוצאה, בדת עושים כאן ועכשיו פעולות בעולם הזה על פני האדמה, ומקבלים ממנו שַם ואחר כך תשלום ושכר. האיש הדתי לא יודע מה הקשר בין המעשה שלו לשכר שהוא מקבל, וגם לא איכפת לו. ואילו המקובל עושה את הפעולות שלו ברצונות. הפעולה שנקראת אצלו "מצווה", היא לתקן את הרצון, שברצון המתוקן הוא מגלה את הבורא. כלומר, המצווה, התורה, המקובל והבורא, הם כולם נמצאים יחד בתוך הרצון המתוקן שלו.

מה ההבדל בין החושך לפני גילוי הבורא, לבין החושך של קיום המצוות הגשמיות?

האדם שהולך להשיג את הבורא, לפני שהוא משיג את הגילוי הוא נמצא בחושך כמו החושך שנמצאים בו עושי המצוות. אבל בניגוד להם, הוא הולך באמונה למעלה מהדעת ומתבטל כלפי העליון, ומבטל את עצמו כלפי החברה וכלפי הדרך, למעלה מהשכל והרגש שלו, כמו אפס אפסים גמור, כדי לתקן את הכלי שלו, ולרכוש תיקון של דרגה יותר עליונה.

הוא נכנס למצבי החושך, כדי "לקפוץ" מעל הראש שלו. אבל אותם דברים שהוא עושה למעלה מהשכל, נעשים בתוך השכל, בהכרה מלאה, מתוך הבנה שאין לו ברירה אחרת, שרק כך הוא ירכוש את הכלי הרוחני ויגיע לכלי של ידיעה. בדרך ההתפתחות הרוחנית צריך לאבד את השכל של המדרגה התחתונה, כדי לקנות את השכל של המדרגה העליונה, בהתפתחות רוחנית האדם משתנה בדרך, ולא יודע לקראת מה הוא הולך, ממש כמו תינוק שלא יודע איך הוא יתפתח מחר לעומת היום. הוא לא חכם כדי לדעת היום, מה יקרא אצלו "מחר", מהי המדרגה העליונה, אבל הוא מתפתח לקראת זה. וכל ההתפתחות שלו היא בכלים שבהם הוא הולך לגלות.

ולכן תמיד מִדַרגה לדרגה, ממצב למצב, הוא אינו יכול לדעת מהי הדרגה הבאה שלו. כל דרגה שהוא עולה, הוא נעשה חכם יותר, רגיש יותר, ומודע יותר במה הוא נמצא. ובמה שעדיין הוא לא נמצא, הוא לא יודע כלום. מה שאם כן, אנשים שמקיימים "מצוות אנשים מלומדה", שבעים שנה מקיימים מצוות בדיוק כמו ביום הראשון שהחלו לקיים אותן. אין בהם משהו שמתפתח, שבו הם יכולים להשיג. אין אצלם "שכר מִצווה לדעת המֵצוּוֵה", להתקשר למֵצוּוֵה, כי "מצוות" נקראות אצלם פעולות גשמיות שמבצעים בידיים וברגליים. ואצל לומדי הקבלה "מצוות" נקראות, תיקונים שעושים על הרצון שבו יתגלה הבורא, נותן התורה.

האם התנגדות הדתיים לקבלה נובעת משורש רוחני?

אין לזלזל במשהו שקיים בחברה האנושית. לא בדתיים ולא בחילונים, וגם לא בכל הפלגים, הכיתות והחלקים. לכל אחד יש מקום, ואין דבר שנברא סתם. אם יש לו מקום, כך חייב להיות, ובאותה דרך חייבים לפסוע לשלמות, ואין לשלול משהו ממישהו. אלא שצריך לדעת שהרצון לקבל (אגואיזם) הוא כל חומר הבריאה, והרצון לקבל שפועל בבני האדם, מתפתח בדרגות ההתפתחות שלו לצורות של "חילוני", ואחר כך "דתי", ולאחר מכן לצורה כזאת או אחרת. עד שהוא מגיע לדרישה הגדולה ביותר, שהיא נקראת "השגה".

האדם חייב להשיג. אבל לפני כן הוא נמצא בכל מיני מצבים, שאסור למחוק מהם משהו. חייבים להבין אותם, ולהתייחס בשמירה וביופי לכל תוצאה שמתגלה לנו בחברה האנושית, כי אין בה משהו מיותר. ואם ישנה התנגדות, אז היא תוצאה משבירת הכלים. כי מי שנמצא בכלי שבור, ולא מודע לכך שהוא נמצא בכלי שבור, הוא עובד בתוך הרצון שלו, בלי להשוות אותו לרצון העליון. ואז נראה לו שהוא קיים בֵּעולם, ש"היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", במה שמובן לו. מפני שלא מתגלה בו הנקודה שבלב.

מהי אותה דת? מהיכן צצו כל הדתות למיניהן? מתוך המשבר שקרה לעם ישראל בחורבן בית המקדש השני, בנפילה מההשגה הרוחנית בחזרה לגשמיות. מאותו שבר נולדו כל האמונות. אבל ברגע שבאדם מישראל מתעוררת בחזרה הנקודה שבלב, זאת אומרת, אותה נקודה שהייתה חַיוּתוֹ לפני חורבן בית המקדש, הוא מתחיל לשאול על אותם חיים שהיו לו בהשגה, בהרגשת האלוקות. ואז השאלה שלו עולה מעל הדת, הוא כבר לא יכול להיות דתי. הוא חייב להוסיף לדרך שלו השגה. השגה במה? במידת ההשפעה. כי "בורא" הוא תכונת ההשפעה. הוא חייב להגיע לתיקונים אמיתיים של השפעה, לפי מה שמעוררת בו אותה נקודה.

לכן ישנה התנגשות בין האיש דתי לבין המקובל (שנקרא כך לפי מטרתו) וישנה התנגדות ביניהם. כי קיים ביניהם שוני גדול. אפילו שוני בהגדרות, מהי דת, מהי מצווה, מהי תורה וכו'. וחייבים לברר את אותו השוני כי הגיע שוב העת להתעוררותן של אותן הנקודות שהיו לפני חורבן בית המקדש. האנשים כבר רוצים ודורשים לדעת, הם משתוקקים להשגה ואין ברירה אחרת. לכן הזמנים שלנו נקראים "ימות המשיח", כי אם לא היו כך, לא היה את הצורך לברר את השוני הזה. היינו נמצאים עדיין ברצון לקבל השבור בלבד.

ומדוע הזמנים האלה נקראים "תקופת ימות המשיח"? משום התעוררות הנקודות, הניצוצות האלה, שהן תוצאה מהכלי שנשבר בחורבן בית המקדש. ועיקר ההתנגדות כלפי הקבלה מגיעה מקרב אלה שעדיין אינם מרגישים את הניצוצות הללו, שצריכות לחזור אל הבורא מתוך ההכרה, כמו שמתאר הכתוב: "דע את אלקי אביך ועבדהו", "שובו אלי", "כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גודלם". הם טוענים שעדיין לא הגיעה העת. זאת אומרת, הם מסכימים בעלמא, שכולם יצטרכו לדעת את הבורא, ויגיעו לחוכמת הקבלה – אבל לא עכשיו, כי להם עצמם עדיין אין רצון לדעת את הבורא, עדיין אין להם נקודה שבלב.

לכן הם באים בטענות: "מה פתאום מתחילה הפצת הקבלה". אבל האנשים שיש להם נקודה שבלב ורוצים לדעת מיד ועכשיו, הם לא מבינים למה לא עכשיו, אם כבר התגלה בהם הרצון לַדעת ולהשיג. וכך לפי השוני ברצון, הם נמצאים רחוקים כשני עולמות זה מזה, כהבדל בין בורא לנברא. לכן, חוכמת הקבלה נתקלת בדחייה מצד אותם מתנגדים, בדרישה להפסיק את הפצת הקבלה. כי הם לא מבינים אותה, וחושבים שצריך להמשיך ולקיים תורה ומצוות, במובן שהם התרגלו לקיים כמו שכתוב. הם לא מבינים שקבלה נועדה לרצון חדש, לרצון עם נקודה שבלב.

ואף אחד לא יכול לעצור את ההתפתחות הזאת, לא אנשי הקבלה וגם לא כלל האנושות. המקובלים מדברים על כך בגלוי ובפה מלא, אבל הדתיים עדיין לא. אבל משנה לשנה הדברים האלה ילכו וישתנו מהר מאוד, וגם בקרב העולם הדתי יתעוררו לקבלה, למרות "גירסא דינקותא". כי מצד אחד יתרחש שם משבר כדי לשבור את הגירסא דינקותא, ומצד שני, כדי לקרב אותם לחוכמת הקבלה, יתגלה באנשים רצון עם נקודה שבלב. ואין מה לעשות, התהליך הזה איננו תלוי בהם או בנו, אלא העולם משתנה.

אבל צריך לקבל את ההתנגדות שלהם בהבנה, שהם לא מסוגלים אחרת. כי כך מתנהג כל אדם שאין בו נקודה שבלב. כמו אותה אמא בת שמונים, שכבר שלושים שנה שואלת את הילד שלה, מה יש לו מזה שהוא משקיע את כל זמנו ומרצו בלימוד והפצת חוכמת הקבלה. כמה כבר משלמים לו, הרי אין לו לא יום ולא לילה. והוא הולך ומרגיע את אמא שלו, שהוא מרוויח טוב ושהוא מרוצה. ומספר לה שיש לו כבוד ובריאות וכו'. כל מה שהיא רוצה שיהיה לו, מה שיכול להיות מקובל עליה כשכר. כי האדם לא מסוגל להבין יותר מהמישור הזה. לכן צריך להתייחס לכולם באהבה. כי עדיין אין מה לעשות עם ילדים שהזקינו.

אדם המקיים מצוות גשמיות יכול להגיע לרוחניות?

הפעולות שעל ידן מגיעים לרוחניות הן קודם כל, שהאדם מגלה בפנים את השאלה "מה הטעם בחיי?", כמו שבעל הסולם מציין ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". אם יש באדם שאלה כזאת, היא מבטלת את כל ה"גרסא דינוקתא" לא חשוב של מי ומה, של החינוך הדתי או של החינוך הלא דתי. כי השאלה בשביל מה הוא חי ומה התועלת מהחיים שלו מציקה לו. הוא לא מוצא את עצמו ולא יודע מה לעשות כל יום וכל רגע עם החיים שלו. רק מחפש תשובה בשביל מה הוא מתקיים.

אם האדם מגיע לקבלה מתוך השאלה הזאת, הוא מגיע להשגה ולקשר עם השורש, כי הבורא הוא מי שמעורר בו את השאלה הזאת. אבל אם הוא לא מגיע מתוך הרצון הזה, אז לא חשוב מה הוא עושה ואיך הוא קורא למה שעושה, "דת" או "לא דת". כי אין לו חיסרון להשיג את הבורא, והפעולות שלו לא מביאות אותו להשגה. הוא רק ממשיך להתבלבל בכל מיני מסגרות של העולם הזה, ואז לא חשוב בכלל אם הוא קצת יותר דתי או קצת יותר חילוני. כי כלפי השאלה הזאת מה שייך דתי או חילוני.

מה שהאדם עושה בעולם הזה, לא שייך לשאלה "מה הטעם בחיי?", כי היא השאלה האמיתית, היא נובעת מהשורש ונשאלת על השורש, וניתן לקבל עליה תשובה רק על ידי עליה לבורא. ובכל היתר האדם עוסק רק במישור העולם הזה. הוא יכול להתעסק במה שהוא רוצה, להיות דתי או להיות חילוני, הכול אותו דבר. האדם כמו שנולד כך הוא מת, וחייב לשוב ולהתגלגל עד שתתעורר בו השאלה האמיתית, שבה הוא ישיג את המילוי שלו.

צריך לחתוך את הדברים האלה בצורה עקרונית. אבל לתת לכל אחד מהם את המקום שלו. כי המקובלים עצמם הם שהכינו תורה ומצוות גשמיות, לזמן הגלות וההסתר, לאותם הרצונות שמנותקים מהרוחניות, שהתעוררו בבני האדם. הם חייבו לעסוק בתורה ומצוות כדי לשמור אותנו בינתיים כדומם דקדושה, במעין מועדון חברתי, סביבה, שבה יישמר הקיים. אבל רק עד שיגיע הזמן ויתחילו להתעורר בבני האדם שאלות יותר עמוקות ועקרוניות, שאלות על הבורא עצמו, ולא על הקיום בעולם הזה. שמתוך השאלות האלה נתחיל לחזור למוטב – לשורש.

המקובלים עצמם הם שייסדו את הדת, וציוו להישאר בה עד שיתעורר בנו הרצון. גם במשך הגלות הם עצמם טיפלו באותם אנשים שהתעורר בהם הרצון הנכון, כמו שרואים בשיטה של הבעל שם טוב, ומיד נתנו לאדם אמצעי לפתח את הרצון, ועזרו לו להגיע לשורשו מבלי לדכא אותו. רק בימינו קמים כל מיני למדנים שאומרים לאדם מה לעשות, ואוסרים עליו לשאול, כאילו הם מבינים משהו במה שהם מטיפים. אבל הגישה שלהם רק מדכאת את הרצון של האדם ומצביעה על הבורות שלהם בכל התהליך.

קלות הדעת מחוסר ההבנה

"אכן כאן הדבר קבור! כי ההנחה הנמהרה הזאת, הביאה לכל קלות הדעת והמסקנות הפראיות שמלאו את אויר עולמנו בדורנו זה, והביא אותנו לידי מצב אשר הדור השני כמעט שנשמט כולו מתחת ידינו".

בעל הסולם אומר, שהיחס הלא נכון מצד הדתיים, כלפי אלה שמתעוררת בהם השאלה "מה הטעם בחיי?" שרוצים לדעת ולהשיג, נובע מחוסר ההבנה שלהם בשביל מה קיימת האנושות מתקופת מגדל בבל ואילך, וחוסר הבנה שלהם שהדת האמיתית איננה הדת הזמנית של דת הגלות, אלא הקשר עם הבורא, זה מה שגורם לאנשים להתרחק ולשנוא את הדת.

והיום נעשה קרע עמוק בין מי שצריך להתפתח (חילוני או דתי), לבין אלה שלא מבינים ומחזיקים בצורת החיים הדתית, כאיזה עניין שאסור לסטות ממנו אף צעד ימינה או שמאלה, ואפילו לא להוסיף מה שמחייבים המקובלים - כוונה על המעשים. כתוב במשנה: "וכי מה אכפת לקב"ה למי ששוחט בהמה מהצואר או מי ששוחט מן העורף?" זאת אומרת, מה איכפת לבורא קיום מצוות מעשיות בעולם הזה, אם לא קושרים אותן להתפתחות האדם.

ובדורנו האדם חייב לגלות את היחס שלו לבורא בצורה שלימה. ומתוך כך הוא גם יבין את הדרכים בהן עליו ללכת ולהתפתח. אבל התפתחות העולם איננה תלויה במי שרוצה אותה, או במי שדוחה אותה, היא בכל זאת תגיע. על ידי תורה או על ידי ייסורים.

מה עושים אם החברה הקרובה מתנגדת ללימוד הקבלה?

אם החֵברה הקרובה מתנגדת ללימוד הקבלה, צריכים לצאת ממנה ולהחליף את החברה. אם החברה מתנגדת, מוצאים חברה אחרת, שתומכת כולה בחיפוש האישי. כך בעל הסולם מגדיר בהקדמה לתע"ס, מה זה נקרא "בחירה". הבחירה היא דווקא בסביבה. האדם שנמצא בסביבה עוינת להתפתחותו הרוחנית, חייב לעזוב אותה. כי אין יותר חשוב בחיים, אלא התפתחות רוחנית. רק בשבילה אנו קיימים, אחרת, חבל על הגלגול הזה.

חזרה לראש הדף
Site location tree