אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 12 / מהות הדת ומטרתה / שיעור 2
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיעור 2

שיחה מתאריך 28.05.07

הטוב המוחלט

וכדי שלא להלאות המעיינים בדברים ארוכים, נתמכתי על כל הכתוב ומבואר במאמרים הקודמים ובעיקר על המבואר במאמר "מתן תורה" שהמה כולם כמו הקדמה לנושא הנשגב שלפנינו, וכאן אדבר בקצרות ובתכלית הפשטות, כדי שיהיה מובן לכל נפש.

ובראשונה צריכים להבין את הבורא יתברך אשר הוא "הטוב המוחלט", כלומר שאי אפשר בשום פנים שבעולם שיגרום למי שהוא צער כלשהו, שזהו מובן לנו כמו מושכל ראשון, באשר השכל הבריא מראנו בעליל את הבסיס לכל עושי רעות שהוא מוגדר אך ורק "ברצון לקבל", פירוש, שמתוך שלהוט אחרי קבלת טובה להשלמתו עצמו, הנה משום זה יוצא להרע לזולתו, מתוך "הרצון לקבל" את השלמתו עצמו. באופן שאם הבריה לא היתה מוצאת שום קורת רוח בעד עצמה, לא היתה שום בריה בעולם שתרע לזולתה, ואם לפעמים אנו מוצאים איזו בריה המזקת לזולתה בלי שום "רצון לקבל" הנאה לעצמה, אינה עושה זאת רק מתוך הרגל קדום שהגיע לה מתחילה מתוך הרצון לקבל, אשר ההרגל פוטר אותה עתה מכל סבה חדשה, כנודע.

ומתוך שהבורא יתברך מובן לנו שהוא שלם מעצמו, ואינו נצרך למי שהוא שיעזור לו להשלמתו להיותו קדמון לכל דבר, א"כ ברור הוא שאין לו שום "רצון לקבל", וכיון שאין לו שום בחינת של "רצון לקבל" ממילא אין לו שום בסיס להרע למי שהוא, וזהו פשוט בתכלית הפשטות.

ולא עוד, אלא שמקובל ומתיישב על לבנו בתכלית הפשטות במושכל ראשון שיש לו "רצון להשפיע" טוב אל זולתו, דהיינו לנבראיו, שזה מוכח לנו מכל הבריאה הגדולה שברא וערך לעינינו. כי בהכרח, שיש כאן בעולמנו בריות שמרגישות: או הרגשה טובה או הרגשה רעה. ואיזו הרגשה שהן מרגישות, בהכרח הוא, שנגרמת להם מהבורא יתברך, שהוא משפיע לכולם רק טוב. אבל הבריה מרגישה את עצמה רע, מפני שהבורא רוצה לפתח אותה להרגשת טובה ואמיתית יותר ממה שהייתה יכולה לקבל עכשיו ולהירגע. זאת אומרת, כל ההרגשה הרעה היא רק כדי לחייב את אותה בריה להתפתחות אמיתית.

במערכת הנוספת שפועלת כדי להביא את הבריות להתפתחות, מרגישים רע היכן שיש חוסר תיקונים, כדי שהבריות ימלאו את עצמם בהשגה המלאה. ואחר שידוע בבירור גמור שאין בחוק הבורא יתברך להרע, כמו שנתבאר, א"כ בהכרח שכל הבריות מקבלים הימנו יתברך טובות בלבד, הרי שברא את הבריות רק כדי להטיב להם.

נמצינו למדים, שיש לו יתברך "רצון להשפיע" טוב בלבד, ובשום אופן שבעולם לא יצוייר בחוקו גרם של היזק וצער שיהיה נמשך הימנו יתברך, ועל כן גדרנו אותו יתברך בשם "הטוב המוחלט". ואחרי שידענו את זה, נרד ונסתכל במציאות הממשית המתנהלת ומושגחת על ידו יתברך, איך הוא יתברך משפיע להם רק טוב בלבד.

בעל הסולם נותן לנו הסבר מלמעלה למטה, שהבורא הוא טוב ומיטיב ורוצה להשפיע לכולם רק טוב ומשפיע לכל אחד טוב, מהגובה שהוא עצמו צופה ורואה את הדברים הללו. אבל אנחנו לא מרגישים זאת, ולכן איננו יודעים שהבורא הוא טוב ומיטיב, שהוא ברא אותנו כדי להיטיב לנו ושאין בבורא רע בכלל. למרות שבכל זאת הוא המקור לכל מה שנעשה, ואם אנו מרגישים טוב או מרגישים רע, אז אנו מרגישים זאת ממנו.

למה הבורא שולח לאדם רע? אומרים לנו שהבורא לא שולח רע, אלא מתוך שאנו מנוגדים לבורא, אנו מרגישים את הטוב שלו כרע. ובמידה שאנו "בראש אחד" עימו, אז נרגיש את הטוב של הבורא כטוב, ונראה שהבורא כולו טוב. מתוך כך מובן שהאדם צריך להביא את עצמו להשתוות עם הבורא, להיות "בראש אחד" איתו, שאז מה שטוב לבורא יהיה טוב גם לו, ששניהם יהיו כאחד.

מדוע היה לו צורך לברוא את האדם בצורה הפוכה ממנו? למה האדם צריך לסבול עד שהוא מבין עד כמה שהוא בהפכיות מהבורא? כמה ייסורים ועבודה וזיעה האדם צריך להשקיע, עד שהוא מגיע להבנות האלה ולאותם תיקונים שמתחיל לחשוב כמוהו ולהרגיש מה טוב לבורא כדי שיהיה טוב לו, ואחר כך לעבור תיקונים נוספים כדי שלא רק מה שטוב לבורא יהיה טוב לו, אלא שהוא עצמו יהפוך להיות כמוהו. כלומר לא רק שיבין את מה שיש אצל הבורא, אלא שהטבע שלו ישתנה להשפעה כמוהו. לפעולת השפעה בפועל ולא רק להבנה, להסכמה בכוח למה שקורה.

כל ההרהורים האלה מבלבלים מאוד את האדם ומסתירים ממנו את הבורא, אבל החכמים, המקובלים, מגיעים לדרגות הגבוהות האלה ומספרים לנו עליהן. מגובה השגתם הם מרגיעים את האדם שהבורא הוא טוב ומיטיב ובנה מערכת שצריך ללכת ולגלות אותה לפי העיקרון הזה. אבל האדם לא יודע האם הגישה הזאת נכונה או לא, אם הוא עובד לפי השכל שלו או לא, כי משאירים אותו לגדול במין צורה נבזית כזאת ללא הבנה וללא הכרה, שרק אחר כך הוא מגיע להשגה שלה.

ולפני כן קשה לאדם להבין, למה הוא בכל זאת נברא עם שכל ועם רגש, ועם כל מה שיש בו, כאילו הוא אדם עצמאי שמבין ומשיג ויכול לעשות ולשנות בעצמו. למה הוא נברא עם כל היוצרות והאמצעים הללו, אבל בלי יכולת להכניס יד או רגל כדי לעשות משהו ברוחניות. למה לא נותנים לו כוח ושכל ורצון ויכולת להשתתף בעשייה הזאת. אלא נוצרה מין מערכת כזאת שהאדם רוצה להשתתף בה ולא נותנים לו. הוא מעוניין בה ולא מבין במה.

אלא צריך להבין מהיכן נובע כל הבלבול הזה, כל המצב האנוש והירוד והמנותק מהאמת, שאנו חיים במערכת של "נדמה לי", ובונים בה תת מערכות למיניהן, ומייצרים מידי יום ביומו פילוסופיות חיים שלימות, כלפי מטרות שאין להן שום יסוד. למה כל המעשים שאנו עושים וטועים בהם טעות אחר טעות בלי הפסק נמצאים בקשר עם ההשגחה העליונה. למה אנחנו צריכים ללכת בלי הכרה ולהתבלבל. ומסביר בעל הסולם, שהשגחת הבורא היא השגחה מטרתית.

לבורא יש איזה קו שהאדם לא רואה אותו. קו ארוך מאוד למעלה מהשכל והרגש של האדם, שאי אפשר לתפוס אותו לא במוח ולא בלב. אבל כל מה שנראה לנו כבלבולים, כמשהו שנעשה בידי הבורא ומחוץ לבורא, שהאדם עצמו כאילו עושה ומחוץ לו עושים, הכול נכנס למערכת אחת שנקראת "השגחת הבורא". ואותה האדם לא יכול להבין, אלא רק בסוף. ויש סיבה למה זה כך, ואי אפשר אחרת.

למה מתכוון הכתוב: "בריה המזקת לזולתה בלי שום "רצון לקבל" הנאה לעצמה"?

אותה ברייה לא מרגישה תענוג ומילוי כתוצאה מהפעולה. אלא יש לה תענוג מעצם הפעולה עצמה ולא מילוי. כי הפעולה עצמה נחרטה בה מהרגל קודם שנעשה טבע שני. ואם היא לא עושה אותה פעולה, נשאר לה חיסרון.

יש חיסרון מצד האור, ויש חיסרון מצד הכלים. גם באור ישנה עביות. אבל העביות באור, איננה באור עצמו, אלא בהופעתו כלפי האדם. אור שמגיע ומוסיף לו רצון, או אור שמזכך את הכלים, שגם הפעולה הזאת היא הוספת רצון. וכך יוצא, שפעולת הכלי היא בשבילו כמו האור. וגם תגובת הכלי על האור היא כלי ואור.

בחיים שלנו מרגילים את האדם שרוב רובם של החיים שלו, יהיו מורכבים מדברים שאם הוא לא מבצע אותם, חסר לו. אם מלמדים אותו לאכול עם סכין ומזלג, הוא כבר לא מסוגל אחרת, למרות שיש תרבויות שלימות שעד היום לא אוכלים עם סכין ומזלג, ולא חסר לאדם כלום. יש אלף ואחד הרגלים כאלה בחיי האדם, שלא נדבר על אותם הרגלים, ששייכים לקשר בין בני האדם, שאותו עוד צריך לתקן ולהפוך.

ולכן צריך לשנות את הכלים מקצה לקצה. כי יוצא שאם האדם עשה פעם משהו למישהו, וקיבל תענוג מאותה פעולה שגרמה למישהו טוב או רע, אז לאחר כמה פעמים שקיבל ממנה תענוג, יש לו התרשמות מהפעולה עצמה שהיא מביאה תענוג. ולמרות שאיננו מקבל ממנה מילוי, הפעולה עצמה נחרטת בו כחיסרון והוא חייב לבצע אותה. ואם לא מבצע אותה, הוא מרגיש ייסורים.

כך משך כל ההתפתחות שלנו מדרגת אפס ועד הסוף, האדם חייב לעשות פעולות רבות שאין להן שום ממשות, מפני שמלמעלה למטה הן נחרטו בו כמביאות תענוג, ובדרכו חזרה חייב לבצע אותן. ומה התועלת מכך? שהאדם מתעלה מעל הפעולות הללו כדי לחפש את המטרה שלהן, את השורש מהיכן נובעות הפעולות האלה. לכן צריך להבין ש"הרגל נעשה טבע שני", הוא רק כדי שממנו נצטרך להתעלות.

האדם יכול להתרומם רק מעל כל מה שנקרא "הרגל". כל מה שיש בו מצד הברייָה, מצד הטבע הגשמי, וכל הפעולות של חינוך ההורים, וגן הילדים, ובית הספר. ואיך הוא מתרומם? רק על גבי הרצונות שהוא מקבל מהחברה, שהוא רוצה בצורה מכוונת ללקט רצונות. אמנם הרצונות שהוא מקבל מהחברים, גם הם הרגלים שהוטבעו כטבע שני. אבל אם הוא רוצה להשפיע להם, הוא מקבל את החסרונות שלהם כרוחניות שלו. לכן אומרים בקבלה: "הגשמיות של החבר, היא הרוחניות שלי" (ונפלא לראות עד כמה התורה הזאת, היא דבר מושלם).

השגחתו יתברך היא השגחה מטרתית

זה מובן לנו מכל מערכות הטבע המוצגים לעינינו, אשר כל בריה קטנה איזו שהיא מד' הסוגים: דומם, צומח, חי, ומדבר, הן בכללם והן בפרטם, אנו מוצאים בהם השגחה מטרתית, כלומר, גידול אטי והדרגתי בדרך התפתחות של "קודם ונמשך", כמו הפרי על האילן, אשר מושגח במטרה טובה לסופו שיהיה פרי נאה ומתוק לחיך.

וצא נא ושאל לבוטניקאי, כמה מצבים עוברים על הפרי הזה מעת שנראה לעינים עד ביאתו לתכליתו, שהוא גמר בישולו. אשר כל המצבים הקודמים לתכליתו לא די שאינם מראים לנו שום דוגמא מותאמת לתכליתו המתוק והיפה, אלא עוד כמו להכעיס, מראים לנו את ההפכי לצורה התכליתית, דהיינו ככל שהפרי יותר מתוק בסופו, הוא נמצא יותר מר ויותר מגונה במצבים הקודמים של סדר התפתחותו. ולמה זה כך?כי ככל שהניגודיות יותר קוטבית וקיצונית, מֵקוֹרָה דווקא בשוני בין שני המצבים, בתחילה ובסוף של מה שמתפתח, והיא מעידה על הגובה שמתפתח, מהמצב השלילי, מהאגו שלו, עד מצבו המתוקן. לכן "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". וכך בנוגע לכל ברייה וברייה.

לכן אם רוצים להתייחס נכון לחבר, צריך להיות רגילים לסבול את כל שלבי ההתפתחות שלו כולל את הצורות הזוועתיות ביותר. אבל רק אם הן מטרתיות, מכוונות למטרה. ועם מה שבאמצע כלל לא להתחשב. רק אם זה מכוון למטרה בכל אחד ואחד, אז כל הסביבה יכולה ומיועדת ומוכנה לסבול ולתמוך בכל דבר מטרתי.

"וכן במין החי והמדבר, כי הבהמה אשר דעתה מועטת בסוף גידולה איננה לקויה כל כך בדרך התפתחותה, בניגוד לאדם שדעתו מרובה בגמר גידולו, ולקוי ביותר בדרך התפתחותו, כי עגל בן יומו קרי שור[נקרא שור ], כלומר שיש לו כח לעמוד על רגליו וללכת ושכל להשמר מפגע רע הנמצא על דרכו, משא"כ אדם בן יומו שהוא מוטל כמו נטול חושים. ואם יצוייר לנו מי שאינו מורגל בהויות עולם הזה, שהיה מסתכל בשתי ולדות אלו, ודאי היה אומר על ילוד האדם שגם בתכליתו לא יצלח למאומה, ועל ילוד הבהמה היה אומר שכאן נולד גבור גדול, דהיינו אם היה דן ע"פ שיעור חוכמתו של העגל לעומת יליד האדם הטפש והנטול מכל החושים".

האם היחס הנכון להתפתחות החברה, הוא להיות מוכן לסבול את כל שלבי התפתחותה?

רק אם הכול מכוון לקראת המטרה והשגתה המהירה. אז לא איכפת לאיש. ככל שאוחזים במטרה, זאת אומרת, מרוממים את המטרה, את חשיבות הבורא, את גדלות הבורא, שהוא הגדול ואותו רוצים, אז כל מצבי הביניים להשגתו נראים כטובים. כי העיקר שהם מביאים למטרה של רוממות הבורא ולפי זה גם האמצעי נעשה מקודש. ואז מתקבלים בשמחה כל המצבים שכל אחד עובר, כמו שכתוב: "תבוא האם ותקנח את בנה".

ומה שקורה באמצע לא חשוב. כל הפעולות למיניהן, אם הן מטרתיות, הן כולן מאה אחוז בסדר. אבל הכול תלוי בגובה החברה, עד כמה היא יכולה לרומם את המטרה. בהתאם לכך נותנים לחברה כולה ולכל חבר בה, את קצב ההתקדמות. כי מה שהאדם צריך לרכוש, הוא רק נכונות לסבול את המצבים של תהליך התיקון, כי מתגלים רק המצבים המנוגדים בין חוסר תיקון לתיקון.

והאדם לא רוצה לראות בתוכו לא את הפגמים וחוסר התיקון ולא את התיקון, כלומר עד כמה שהוא חייב לבטל את עצמו לעומת האחרים. ומשני הכיוונים האלה האדם חייב ללמוד לסבול. זאת אומרת, להיות למעלה מהמסך, באמונה למעלה מהדעת, בהשפעה למעלה מכל מה שמתרחש בכלים דקבלה. ואם החברה מרוממת את המטרה, את הבורא, השגתו ודבקות בו, אז מתגלים במהרה מצבי הביניים, שמזרזים את ההתפתחות ב"אחישנה" בצורה האופטימאלית ביותר.

*הרי בולט לעיניך, שהשגחתו יתברך על המציאות שברא אינה אלא בדמות של "השגחה מטרתית", מבלי לקחת כלל בחשבון את סדר השלבים של ההתפתחות, כי אדרבה דרכם לרמות אותנו ולהעתיק עינינו מלהבין את תכליתם בהיותם תמיד במצב הפכי אל גמר מלאכתם. מהו "במצב הופכי"? ככל שיותר מתקדמים, המצבים שנראים בניגוד בין אורות וכלים, הם יותר קוטביים וקיצוניים. פעם רואים מצב של אור מחוץ לכלי ופעם של כלי מחוץ לאור. אבל האור שמחוץ לכלי, גם הוא לא "מחוץ", אלא כך נראה לנו. וגם כלי "מחוץ" לאור, הוא הרגשת הכלי לפני התיקון. שני המצבים האלה נראים לאדם שמתקדם, יותר ויותר מנוגדים.

ולכן, בניגוד לגשמיות שאפשר לזהות מיד שעוד מעט המכונה נגמרת או שהפרי מבשיל, ברוחניות ככל שמתקרבים לסוף נמצאים במצב לגמרי הפוך. ברוחניות כל פעם המצב נראה הפוך, כי כל מדרגה באה מתוך ההפכיות שלה. קודם מתגלה המצב המקולקל, ואחר כך המצב המתוקן. ובמצב המקולקל של המדרגה, ככל שהמדרגה יותר גבוהה, נראה עוד פחות שיתכן בה תיקון. כמו "שמעון מן השוק". אי אפשר להאמין שניתן לתקן איש בור ועם הארץ, שחי יומם וליל בדוכן אבטיחים בשוק, לגובה של גמר התיקון. הוא לא רוצה שום דבר, אין לו שכל ולא רגש, ורק בסטה של אבטיחים היא כל ביתו ורכושו. אבל אז פתאום מתגלה המצב ההפוך.

ברוחניות אי אפשר להשלים שום מדרגה לבד. כי כל מדרגה באה מקליפה לקדושה, מקליפה לקדושה. ובעולם שלנו אין זה כך, כי רואים את ההתפתחות וצוברים עליה ניסיון. אבל ברוחניות לא עוזר להיות בעל ניסיון. כי האדם שנמצא בהרגשה של מדרגה מסוימת, היא העולם שלו, והוא לא יכול להסכים עם מצב אחר. האור הפנימי שממלא את האדם, הוא שקובע. לכן מה שיכול לעזור לנו במציאות הנוכחית בתוך הכלים, היא רק סביבה. אותה מערכת פשוטה שישנם עוד כלים חוץ מהאדם עצמו, שאם הוא קשור איתם, אז בזמן שאין לו אור פנימי, הם לעומתו כאור מקיף שמחזיק אותו. ואם אין לו אותה סביבה, אז הוא אבוד.

מדוע אין צורך לדאוג לגשמיות של החבר, אם "הגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי"?

הגשמיות הרגילה של החבר איננה הגשמיות שהופכת לרוחניות. אלא היא כמו הגשמיות של כל העולם, שהיא חברה יותר גדולה מהחברה הקטנה שלנו, שרק הורסת את העולם ולא מביאה לטוב. הגשמיות הזאת שמתגלה בעולם הזה כחוסר בכל מיני דברים כמו אוכל, לינה וכו', איננה הגשמיות של החבר. אלא ה"גשמיות של החבר" נקרא הרצון של החבר.

המילה "גשמיות" באה מלשון גוף, ו"גוף" נקרא רצון. "גשמיות" נקרא לדאוג תמיד שהרצון של החבר יהיה ניתמך על ידִי. צריך כל הזמן להשתמש במונחים הרוחניים של הקבלה. כי היכן שבעל הסולם אומר "גוף", הכוונה היא ל"רצון", לגוף של הנשמה. ורק על הגוף הזה מדברים בחוכמת הקבלה. לדאוג ל"גופניות" של החבר נקרא לרצונות שלו, שיהיה להם תמיכה מכוח הערבות הכללית של הסביבה. לרצונות של כל אחד ואחד.

וזה נקרא שלא יהיה לו "היזק בגשמיות", "בגופניות", שיהיה בטוח בהשגת המטרה, שמקבל מהסביבה חסרונות לקראת המטרה. שזה "יאכל" [לא ברור למה הכוונה אולי ל"יַאכיל"] אותו רק כלפי המטרה, ויהיה בטוח שמקבל מהם את כל התמיכה, זה נקרא "גשמיות של החבר". "רוחניות שלי" לא נקרא לדאוג לחבר למילוי. אלא לרצונות שלו, שהם הגשמיות שלו.

ואז נקרא שכל חבר וחבר "לא יחסר לו כלום". כי אם הוא חבר שלנו, אז לֵמה הוא משתוקק? מה הוא רוצה? שלא יחסר לו תמיכה בהשגת המטרה, שהחברים יספקו לו את הכול. ואם הם מספקים לו אותה, אז הם מספקים לו חסרונות מערכתיים שלהם מתוך מערכת דאדם הראשון, שאם הם מספקים לו אותם, אז לבטח המ"ן שלו הוא השתתפות עם החברים ב"ואהבת לרעך כמוך".

ועל דברים כאלה אנו אומרים אין חכם כבעל הניסיון, כי רק בעל הניסיון שיש לו הזדמנות לראות את הבריה בכל מצבי התפתחותה עד ביאתה לשלמותה הוא יכול להרגיע את הרוחות, שלא לפחד כלל מכל אותן התמונות המקולקלות שהבריה אוחזת בהן במצבי ההתפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה והברה, (וטעם הסדר ההדרגתי הזה המתחייב לכל בריה, מבואר היטב בחוכמת הקבלה ואכמ"ל (אין כאן המקום להאריך)).".

ואיך יכולים לעשות זאת, אם לא רואים את הסוף? אם האדם נתמך מהחברה, הוא לא צריך לראות את הסוף. אלא החברה חייבת לספק לו הרגשה כאילו הוא נמצא ואוחז בסוף המטרה. אם כל החברים בטוחים בהשגת המטרה, ברוממותו ובגדלותו של הבורא, ורוצים לספק אותה לכל אחד ואחד, הם כבר נמצאים בה. ואז יש כוח לאדם להתקדם. והכוח הזה תלוי רק בחברה.

והנה נתבארו היטב דרכי השגחתו יתברך בעולמנו שהיא בחינת השגחה מטרתית בלבד, שאין מדת הטוב ניכרת בה כלל מקודם ביאתה של הבריה לנקודה הסופית שבה, לגמר צורתה ובישולה, כי אי אפשר לראותה עד שמשיגים את סוף המטרה. וכמה שיותר מתקדמים, יש מצד אחד יותר נכונות לסבול, ומצד שני נראה שאפשר פחות ופחות להשיג. ואדרבה דרכה להתעטף תמיד במעטפה של קלקולים כלפי המסתכלים, יותר ויותר מדרגה לדרגה, הרי לעיניך שהשם יתברך משפיע לבריותיו תמיד רק טוב בלבד אלא שהטוב הזה מושגח הימנו יתברך בדרך השגחה מטרתית.

ואותה השגחה מטרתית מבלבלת את האדם יותר ויותר ממצב למצב. המצבים נעשים עוד יותר קוטביים זה מזה, והחושך נעשה יותר גדול לעומת האור. אבל כך מתקדמים. ואף פעם האדם לא יכול להירגע. למרות שאומרים בקבלה, שיש דרך תורה ודרך מצווה. ותורה מגינה ומצילה "בין בעידנא דעסיק בה, ובין בעידנא דלא עסיק בה". אבל התמיכה שלה מצד אחד נמצאת, ומצד שני, אותה ראייה ממצב של הסתלקות האורות למצב של קבלת האורות, נעשית קיצונית יותר, ככל שהמדרגות גבוהות יותר, ולאדם נראה שבלתי אפשרי להשלים ביניהם.

מהי "נכונות לסבול"?

"נכונות לסבול" נקרא להיות מעל הכלים דקבלה, באמונה למעלה מהדעת. בכוח הרצון להיות בהשפעה, בלהידמות לבורא, בלהשתוות אליו. ואותו כוח מקבלים מלמעלה על ידי המאור המחזיר למוטב. ולמרות שמרגישים בכלים דקבלה, בדעת, כל מיני דברים גם במוחא וגם בליבא, האדם רואה שבלב הוא מרגיש רע, ולא מסופק. ובמוח הוא בודק ורואה שאין לו סיכוי להגיע למשהו טוב. אלא הוא מבולבל, ולא מבין מה קורה לו.

בכל מה שנקרא "דעת" - בהבנה, בהרגשה, בשכל, האדם מבולבל ולא יודע מה איתו. אבל למעלה מזה ישנו מקור שנקרא "אמונה למעלה מהדעת". היינו, מידת הקשר שלו עם הבורא, עם תכונת ההשפעה (שרק היא בורא), שאותה הוא מעריך למעלה מהכול. למרות שנראה לו בלתי מציאותי להעריך את ההשפעה מעל הכול, כי אף פעם לא ראה מהי השפעה, אין לו אותה לא בהרגשה ולא בשכל, אלא הוא מרגיש לגביה תמיד כאוחז באיזה דמיון.

וכך האדם או נמצא בדמיונות או הולך באמונה למעלה מהדעת, שהאור העליון מאיר לו ומחזיק אותו במצב "מעל הדעת", מעל הכלים דמוחא וליבא. כי למעלה מהדעת נקרא, שהאור העליון מרים אותו כמו מגנט והוא נמצא למעלה מ"הדעת" שלו, מעל ההבנה וההרגשה. בתוך ההרגשה ובתוך ההבנה הוא נמצא בחושך ובלבול. ואם הוא לא מקבל מהאור העליון את הכוח הזה, אז אין לו אמונה למעלה מהדעת והוא נותר אבוד בכלים דקבלה.

איך האדם יכול לקבל את הכוח הזה מהאור העליון? רק בתנאי שהוא עצמו רוצה להתרומם. רק אז הכוח הזה יכול לבוא אל האדם. מהיכן האדם יכול לקבל את הרצון להתרומם? מכוח הסביבה. רק מהסביבה יכול להיות לו מ"ן כלפי האור המחזיר למוטב. כי המ"ן הזה תלוי בהתקשרות של האדם למערכת כללית. או במילים אחרות, רק האור שנמצא במערכת הכללית, הוא שפועל כלפי האדם כמחזיר למוטב.

ואף פעם לא מדובר בקבלה על האור העליון הסובב, שנמצא באין סוף. אלא האור כלפינו הוא האור ממערכת הנשמות. והאדם מקבל ממערכת הנשמות את האור, אם הוא נמצא בה כאחת מהנשמות.

כיצד האדם יודע שהוא נמצא בסביבה נכונה?

גם אם מישהו יאמר לאדם, שהוא נמצא בחברה נכונה, הוא לא צריך להאמין לו, כי אולי האיש הזה לא יודע. אלא עליו לבדוק בעצמו מה זה נקרא, שהבורא מביא את האדם אל הגורל הטוב, ואומר לו: "קח לך". כי כל החיזוק הוא בסביבה. והאדם צריך לבדוק האם הסביבה ש"נפל" לתוכה, הולכת בדיוק לפי המטרה שהוא רוצה להשיג.

אבל איך הוא יכול לבדוק? האם הוא צריך לבדוק כל סביבה וסביבה מהסביבות שנמצאות לפניו, או באותה סביבה ש"נפל" לתוכה שם מקומו, ואסור לו לזוז ממנה, כי הבורא לבטח הוביל אותו, והורה לו במה להתחזק? ואם כך, למה היה עליו לזוז מהחברה הקודמת, שהייתה לו אחרי הצבא או האוניברסיטה, ולחזור בתשובה בין הליטאים, או החסידים, או בין חוזרים בתשובה? היכן היא החברה הנכונה?

אלא כל אחד ואחד חייב לגלות מה היא מטרת החברה, לעומת מה שהוא מרגיש כמטרת חייו. ויש לכך שני צדדים. מצד אחד, הבורא מעורר באדם ריקנות שמביאה לשאלה הגדולה "מהו הטעם בחיי?". מצד שני הבורא מביא את האדם לחברה (ראו שרטוט, שלב א'). אלא השאלה היא עד כמה שני הנתונים האלה נמצאים בהתאמה, כי זה החשוב. אחרת בשביל מה הבורא מביא לשאלה הזאת ודווקא אצל האחד זה מתבאר כך ואצל השני אחרת.

שרטוט - שלב א'

לכן האדם צריך לחקור את השאלה, האם הסביבה שבחר עוסקת בהשגת המטרה שלו (ראו שלב ב'). כי אם המטרה שלו היא לחפש ולמצוא תשובה על השאלה, אז הוא צריך להיות בטוח שהמטרה של החברה שלו היא אותה המטרה.

שרטוט - שלב ב'

חקירת מטרת החברה נובעת מגישה אגואיסטית מאוד. האדם בא אל החברה ושואל וחוקר. הוא אפילו מוכן לשלם להם, העיקר שיגלו לו מהר ויחסכו לו זמן, כי הוא רוצה לדעת מה הם עושים בחברה, מה המטרה שלהם, מה הם רוצים להשיג, שיסבירו לו הכול קצר ולעניין. כי אם לא ימצא את מבוקשו, הוא מיד הולך למקום אחר. כי הבורא "שם ידו של אדם על הגורל הטוב", כדי לתת לו מקום בחירה.

ולאחר שהוא בוחר בחברה, מסביר רב"ש, אין לו יותר בחירה. אלא "צולל עם כל הראש פנימה". ואסור לו להיות בתוך החברה, ולהישאר במעמד של בחירה כביכול מחוץ לה (ראו שלב ג'). אלא ההפך, אם הוא בחר בחברה, עליו להיכנס פנימה, לבטל את השכל שלו כלפיהם, ולקבל את המרות שלהם, את המערכתיות של אדם הראשון, שישנה בהם. לפני כן הוא בודק, אבל אחרי כן אסור לו לבדוק. אלא חייב להבין, עד כמה שיהיה נכלל בהם יותר, זה לטובתו.

שרטוט - שלב ג'

הבחירה של האדם היא, מהשאלה המטרתית שמתעוררת בו, לחקור ולברר כלפי מטרת החברה. אבל ברגע שבחר בחברה, אסור לו יותר לברר. בירור כזה יכול לקחת חצי שנה עד שנה. וישנם אנשים שבורחים גם אחרי כמה שנים. אבל החברה צריכה לדאוג ולהשפיע על כל אחד ואחד כך, שהיעילות שלו בחברה תהיה מקסימאלית. כדי שיוכל תוך פרק זמן קצר, לברר עד כמה הוא משתווה עם החברה או לא - ולצאת. כי חבל לא לנצל את הגלגול.

האם כדי להתפתח רוחנית, עלי לבצע שינויים בחיי הגשמיים?

פזיזות איננה באה מצד הטוב. אלא כל דבר צריך לברר. האדם חייב לתקן את עצמו באותה נקודה שבלב שמתעוררת בו. וכמה שהוא מרחיב אותה ומטפח אותה, בהתאם לכך כל החיים שלו משתנים מאליהם. ולא שהוא מתחיל לשנות את הגשמיות שלו בצורה מלאכותית, כי נדמה לו שכך יהיה לו יותר טוב או יותר נוח, או שכך יזרז את התפתחותו.

אלא העיקרון הוא, שהאדם צריך לדאוג רק להשגת המטרה הרוחנית. והשלבים האלה של ההתפתחות הרוחנית, הם אולי יקבעו לו שינויים גם בחיים הגשמיים, ואולי לא. אבל לא שהאדם מתחיל לשנות את המערכות הגשמיות שלו, כי נדמה לו שהשינוי הזה לטובתו.

ההבחנות של המצבים האלה נעלמות מאיתנו וכל חברה יכולה לפרש אותן באלף ואחת צורות משלה, כך גם האדם. אלא עלינו לפעול בהתאם למה שמתברר מהחיים, כי לפעמים החיים שלנו הם כל כך מסובכים או מסובבים, שבכלל לא כדאי להגיד עליהם משהו, אלא איך שהם בעצמם יתבארו, כך יתבארו.

אחרת האדם לוקח כביכול כלל ברזל והולך איתו כמו עם פטיש ואזמל וביד גסה מתחיל לשנות את כל הדברים. כי נדמה לו שיש לו ביד איזה עיקרון. אבל רק הוא הבין כך והעיקרון הזה לא מתאים לכל מקרה. לכן לא כדאי להיכנס לעניינים האלה, אלא "נשמת אדם תלמדנו". ולבטח בעניין הבחירה בחברה.

האדם צריך להיכנס לחברה ולבטל את עצמו כלפי החברה. ואז להתקדם איך שהחברה תספק לו את החסרונות. אבל לפני כן עליו לברר את הרצון, האם החברה נמצאת באותה מטרה כמו החיסרון שלו בלב. ולעולם לא לוותר על זה. אלא לפי מה שהלב דורש, כך ללכת וכך לחפש. אבל לאחר שרואה בחברה, שיכול למצוא אותו מילוי ללב, אז עליו להיכנע לחברה, כי הוא חייב אותם.

חזרה לראש הדף
Site location tree