אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 12 / מהות הדת ומטרתה / שיעור 3
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיעור 3

שיחה מתאריך 29.05.07

ב' דרכים: דרך ייסורים ודרך תורה

והנה נתבאר אשר השם יתברך הוא הטוב המוחלט, מהיכן מתברר כך? ממה שאומרים לנו המקובלים. ולאט לאט אנחנו מגלים במחקר של הטבע, שכוח הטבע, כוח החי, שמפתח את התאים החיים, ומחזיק את הגוף בחיים, הוא חוק ההשפעה. חוק ההשפעה הוא חוק האהבה, חוק הנתינה, חוק הטוב. ומהותו השפעה חיובית.

זאת אומרת, בנבראים ישנם חסרונות, ואותו חוק כללי ששולט בכל, הוא שממלא להם את החסרונות. ועל ידי מילוי אותם חסרונות הוא מחייה אותם. אבל כדי לפתח אותם הוא בונה בהם חסרונות גדולים יותר וממלא אותם, ועוד חסרונות, ועוד מילויים. וכך החיים מתפתחים. ואת כל אותה ההתפתחות הוא מחזיק דווקא על ידי השפעות טובות. זאת מגלים המקובלים, אלה שמגלים לעצמם את התהליך של המערכת העליונה. וגם מצד המדע מתחילים להבין, שהטבע עובד כך.

והוא משגיח עלינו מתוך מדת טובו השלימה בלי שום עירוב של רע, אכן בבחינת השגחה מטרתית, שפירושו שהשגחתו יתברך מכרחת אותנו לקבל סדר של מצבים שונים על דרך עילה ועלול דהיינו קודם ונמשך, עד שנעשה מוכשרים לקבל את הטוב הרצוי. זאת אומרת, לבורא ישנה מטרה, להביא אותנו לצורה מסוימת של קבלת הטוב. אלא האדם לא יודע מהי צורת הטוב הזה. הוא לא יכול לדעת מה זה נקרא "לקבל טוב שהוכן מצידו". זו מציאות אחרת לחלוטין ממה שהוא יכול לתאר לעצמו. כמו שבני האדם נמצאים באותה דרגת התפתחות ולא מבינים אחד את השני, או תינוק קטן שלא מבין את האדם המבוגר.

לכן האדם צריך להיות מוכן לגלות דברים שהם הפתעה גמורה עבורו. כי אם הבורא עיצב לו מצב של "טוב ומיטיב", הוא צריך ממצבו הנוכחי להתפתח כלפי המצב הזה בצורה הדרגתית. לרצות תמיד שיהיה לו כלי, חיסרון, שירצה לקבל את המצב הבא, ואחריו את המצב הבא אחריו, וכך הלאה. זאת אומרת, התפתחות יכולה להיות רק מתוך חיסרון שקודם לאור, כלי שקודם למילוי (ראו שרטוט מס' 1-א), אחרת לא יהיה מורגש שהאדם נהנה. והרי הבורא אומר שצריך ליהנות ממנו. זאת אומרת, האדם צריך להגיע לסוף הדרך עם כלי אינסופי, לכל המילוי שהבורא רוצה לתת, ודווקא לֵמה שהוא רוצה לתת, בצורה בלתי מוגבלת, "כידו הרחבה".

שרטוט 1- א

התהליך הזה נשמע מאוד לא נעים. כאילו האדם צריך לרצות מה שהבורא רוצה לתת. וכל פעם להגיע לחיסרון יותר גדול, עד לחיסרון אינסופי. זאת אומרת, לֵרַע, לֵחַסר, לֵכֵּאב, אינסופיים, לתהום ממש. עם זה הוא כביכול צריך להתקרב לבורא, להגיע אליו, לרצות לקבל ממנו. ואז הבורא נותן לו, והוא נהנה. אבל איך אפשר להתקדם מרע קטן לרע יותר גדול (ראו שרטוט מס' 1-ב), לחיסרון יותר גדול, הרי מרַע לא מתפתחים, אלא רק מחיובי - מהאור, ממשיכה קדימה?

אם חייב להיות בנו חיסרון קודם למילוי, כדי שהאדם ירצה את המילוי וירצה להיות בדרגה הבאה, איך הוא ירצה להיות בה, אם היא יותר כאב וחושך? אלא שההתפתחות הרוחנית איננה התגברות על כאבים וחסרונות, כי האדם לא יכול היה להתפתח, לחייב את עצמו לעבור מכאב קטן לכאב יותר גדול.

שרטוט 1- ב

כלפי איזה חיסרון האדם מרגיש רע?

האדם מרגיש רע רק מחוֹסֶר "ארוחה", אבל אם יהיה לו בעל הבית, יהיו לו עוד חסרונות ובעיות. ובינתיים יש לו רק בעיה של ארוחה - "תביא!". כי בינתיים הוא לא מבדיל בין היחס שלו לעוד משהו, אלא רק למילוי. אם הוא מתחיל להרגיש חוץ מהמילוי עוד את המקור של המילוי, שלעומתו נקבע בו רע או טוב, אז מתחילים להתפתח בו כלים מעל המילוי הרגיל, מעל הארוחה, כלים לבעל הבית (ראו שרטוט מס' 2-א).

וכך נוסף לו עוד כלי. בכלי הראשון חסר מילוי. אבל בכלי הנוסף מורגש חיסרון כלפי בעל הבית. ואז הוא מתחיל למדוד את היחס בין הכלים: אולי להזיז הצידה את בעל הבית ולשכוח ממנו - "נאכל ונשתה כי מחר נמות", מה שיש יש. ואם הוא מסוגל לעשות כך, הוא עושה.

שרטוט 2 - א

אבל אם הוא לא מסוגל לשכוח את בעל הבית, הוא מחויב לגלות אותו. הצורך הזה תלוי ביחס בין הרשימות שבנו. ואז רואים אדם בעולם הזה שלא חסר לו כלום בחיים, יש לו מילוי של כסף, כבוד, שליטה. אבל פתאום הוא מרגיש "טוב לי מותי מחיי", והולך לצרוך סמים ומאבד את השליטה בחיים. ומה קרה לו? התגלה בו חיסרון להרגשת בעל הבית. הוא לא מודע לכך. אבל מתגלה בו הנקודה שבלב (ראו שרטוט מס' 2-ב), ולא יכול למלא את עצמו משום מקור אחר.

שרטוט 2 - ב

בהתפתחותו הרוחנית, האדם צריך להשתמש במילוי כדי על ידו לבנות קשר עם בעל הבית. אבל לא במילוי שמגולה לנו בעולם הזה. אלא מתגלה בו רצון למלא את עצמו על ידי שימוש בבעל הבית, בבורא. הרצון הזה נקרא "קליפה" (ראו שרטוט מס' 2-ג). ואם מתגלה באדם הרצון הזה לנצל את הבורא לטובת עצמו, הוא יכול מהניגוד אל בעל הבית לבנות אהבה לבעל הבית.

הקליפות מפתחות באדם רצונות גדולים, שבעזרתם האדם מגדיל את היחס שלו לבעל הבית. וכך הוא גדל. לא חיסרון כלפי תענוגים, כמו בעולם הזה, אלא חיסרון למקור התענוגים, לבורא. לשמור על הכלי שלו, ועל פניו לגדל יחס לבעל הבית. כי אם נעלם לו הכלי, אין לו עם מה לפנות לבעל הבית. הקשר היחיד הוא לפנות לבורא דרך הרצון, שהוא מהות האדם.

שרטוט 2 - ג

"ואז נבוא אל תכליתנו, כמו הפרי היפה בגמר בישולו". אז נגיע לגמר "בישולנו", לתיקון הכלי האמיתי. "ועם זה מובן, אשר תכלית זו בטוחה לנו לכולנו בהחלט, דאם לא כן אתה מטיל פגם בהשגחתו יתברך, לומר שאינה מספקת למטרתה ח"ו". זאת אומרת, ישנו פרק זמן קצוב של "ששת אלפים שנה", שבו האדם חייב לעבור את המעבר מהטבע הגשמי לטבע הרוחני. ויש כוח התפתחות שמפתח אותנו, ומחייב אותנו לקבל את כל אותן צורות התפתחות.

ואין לנו ברירה, כל אחד חייב להגיע לסוף התהליך. אבל זה נקרא "בעִתו", בזמנו, לפי האורות שפועלים על הכלים בצורה מוגדרת, ומחייבים את הכלים לעבור אותה התפתחות משך "ששת אלפים שנה" (ראו שרטוט 1-ג). אבל יש עוד אפשרות, והיא נקראת "אחישנה", שהאדם עצמו מזרז את התפתחותו על ידי שמשתתף בו בצורה רצונית והכרתית. אבל גם כך וגם כך מגיעים לאותו סיכום.

שרטוט 1 - ג

וזהו שאמרו חז"ל, שכינה בתחתונים צורך גבוה, כלומר, כיון שהשגחתו יתברך היא מטרתית שהיא להביאנו בסופנו לדביקותו יתברך שתשכון בתוכנו, הרי נחשב זה לצורך גבוה, כלומר שאם לא נגיע לזה נמצא ח"ו דופי בהשגחתו. כי מטרת הבריאה היא "שתשכון בתוכנו", שהבורא יתלבש בנברא.

שהדבר דומה למלך גדול שנולד לו בן לעת זקנותו והיה חביב עליו מאד ולכן מיום הולדו חשב טובות בעדו והלך וקיבץ כל הספרים היקרים והחכמים המצוינים שבמדינה והכין בעדו בית מדרש לחוכמה ושלח אחרי הבנאים המפורסמים ובנה לו היכלי עונג וקיבץ כל בעלי הניגון והזמרה והכין לו בתי זמרה וקרא המבשלים והאופים היותר מצוינים שימציאו לו מכל מעדני עולם, זאת אומרת, במשל מסופר על המערכת הרוחנית, על מערכת ההתקשרות שלנו עם הבורא, על הפער בינינו לבינו שלא מאפשר לנו להתקשר אליו, שאנחנו לא מוכנים לקשר הזה. המלך מצידו בנה את הכול, את המדרגה שנקראת "אין סוף", או "היכל המלך", וכולם מוזמנים להיכנס פנימה. רק חסרה לנו הכנה. ומה מרוויחים על ידי אותה הכנה? כלים משלנו שנוכל להבין ולהיות כמו המלך. וכדי להכין אותנו לכך ישנה תקופת ההכנה.

לכן נאמר: והנה גדל הבן ובא בשנים, שהילד גדל ולא מתאים להיות בהיכל המלך, והוא סכל ואין לו חפץ במושכלות, אין לו חסרונות לאותם תענוגים, לאותם מילויים, שיש למלך, אלא למילויים אחרים. ואז כלפי המלך מצבו של האדם נקרא "חולה", כי אין לו חיסרון מתאים. והוא סומא אינו רואה ואינו מרגיש ביופי הבנינים והוא חרש לא ישמע בקול משוררים וכלי זמר והוא חולה ואינו רשאי לאכול אלא פת קיבר בלבד, וכדי בזיון וקצף. לעומת מצבנו התמונה הזאת איננה כל כך גרועה. כי אנחנו נמצאים בהיכל המלך, ולא מזהים דבר מכל אותה מידת תענוגים, שנמצאת לפנינו על כל עושרה ומשקלה ואופניה האינסופיים. אלא אנחנו חסרי חושים לזהות אותה, כמו סומא שאינו רואה ומרגיש, או כמו חֵרש שאינו שומע.

אולם עובדה כזאת יכולה שתארע למלך בשר ודם, מה שלא יתכן לאמר כלפי השם יתברך אשר ענין אונאה אינה נוהגת בו כמובן, אשר על כן הכין לנו ב' דרכים של התפתחות. בכוונה תחילה הוקם אותו היכל מלא כל טוב, "מגדל מלא כל טוב", הנקרא "עולם אין סוף". ואנחנו כנמצאים בחוסר הכרה, שחייבים לבנות בתוכם כלים של הכרה, על ידי שתי דרכים - דרך תורה ודרך ייסורים.

האחד הוא דרך יסורים, שהוא סדר התפתחות של הבריאה מתוך עצמה אשר מוכרחת מטבעה ללכת ולקבל בדרך עילה ועלול במצבים שונים זה אחר זה, אשר אנו מתפתחים על ידיהם לאט לאט עד בואנו לכלל הכרה לבחור בטוב ולמאוס ברע ולהגיע להכשר התכליתי הרצוי לו יתברך, אין לנו ברירה וגם לא בחירה, אלא חייבים לקבל את שלבי ההתפתחות, ולהגיע להשתוות הצורה עם המלך, לאותו מצב שהמלך רוצה שנגיע אליו. ודרך זה הוא אמנם ארוך בזמן ומלא יסורים ומכאובים.

ועל כן הכין לנו כלפי זה דרך נעים וטוב, שהוא דרך התורה והמצוה, המסוגל להכשירנו לתכליתנו בזמן קצר ובלי יסורים. זאת אומרת, לתקן בעצמנו את הטבע שלנו על ידי הכוח העליון. אם נרצה שאותו טבע יתוקן ביתר מהירות וביתר הכרה ודבקות, אז נוכל להזמין על עצמנו את הכוח המתקן, אותו כוח הנקרא "תורה". ואם הכוח הזה בא ומתקן את הטבע שלנו, את הרצונות הטבעיים של האדם, אז התיקונים האלה נקראים "עשיית מצוות". כי או שהמכות מבריחות את האדם מ"עבירות", מאותן פעולות שאינן מתאימות למלך או לנמצאים בהיכלו, והאדם בעל כורחו לומד על ידי הייסורים לעשות פעולות מתאימות. או שהאדם מתקדם ולומד בעצמו, מתוך שרוצה להכיר ולהבין את כל התהליך.

היוצא מזה, אשר המטרה הסופית שלנו היא הכשרתינו לדבקותו יתברך שישכון בתוכנו, והמטרה הזאת היא חיובית מבלי למצוא שום נקודת מוצא לנטות הימנה, כי השגחתו יתברך חזקה עלינו עם ב' אופני השגחתו, שהם דרך יסורים ודרך תורה כמבואר.

אולם מבחינת המציאות המעשית אנו מוצאים אשר השגחתו יתברך מגיעה אלינו עם ב' דרכי השגחתו בבת אחת והמה נקראים בדברי חז"ל: דרך ארץ, ודרך תורה. כי באמת לא מסוגלים אנו ללכת בדרך שהיא כולה תורה. אלא נופלים וקמים, פעם כך ופעם כך, ומשתדלים ללכת בצורה ממוצעת. כי איך שלא יהיה, אותה התפתחות מוכנה בעדנו, ומבטיחה שנגיע למטרה הסופית.

היכן הבחירה?

במילה "בחירה" נמצא אותו מֵקדם, אותו חלק, שתלוי באדם עצמו. זאת אומרת, שלא פועלים בו רק תענוג וייסורים כנגד הרצון לקבל, אלא יש לו אפשרות להיכנס ולקבוע איך התענוגים והייסורים יפעלו בו.

כלפי תענוג או ייסורים, האדם עובד לפי כמה שנכנס בו, כמו סתם קופסה. אם נכנס בו יותר, הוא עובד יותר. אם נכנס בו פחות, הוא עובד פחות. אלא בכלי שיש לו הוא יכול להגדיל או את הרגישות שלו, או את התפיסה השכלית. אבל הוא יכול לשנות את הרגש ואת השכל, רק אם הוא פונה לסביבה, למערכת של "אדם הראשון". ומקבל ממנה רגש ושכל להכרת האור העליון, כלפי בעל הבית, ולא כלפי המילוי (ראו שרטוט מס' 3-א).

שרטוט 3 - א

ואם האדם לא פונה לחברה, הוא נשאר כמו בהמה, שמופעלת על ידי תענוגים או ייסורים, ותו לא. ואז אין לו בחירה. כי היכן הבחירה של האדם? הבחירה שלו היא לפנות למערכת. הבחירה היא בסביבה. כי מסביבה האדם מקבל יחס לא כלפי המילוי, אלא כלפי בעל הבית (ראו שרטוט 3-ב).

שרטוט 3 - ב

האדם נמצא במערכת אדם הראשון, אבל מרגיש שיש רק "אני". והיחס שלו הוא רק כלפי כמה שיש לו, או כמה שאין לו. אבל אם הוא מתקשר לאחרים ומקבל מהם כל מיני חסרונות, אז עם החסרונות האלה הוא בהכרח פונה לבעל הבית (ראו שרטוט 3-ג). כי אם היחס של האדם נובע מהסביבה, מחיסרון שמקבל מהם, הוא לא יכול לפנות לכלי שלו עצמו. השכל והרגש שהוא מקבל מהסביבה, הם שייכים לבורא, כי הוא שורה ביניהם.

שרטוט 3 - ג

מדובר ברשימו אחר. לא ב"שולחן עם כיבוד", אלא ב"בעל הבית שעומד ליד השולחן". האדם מתקשר לבעל הבית רק על ידי זה, שהוא יוצא מעצמו לתוך סביבה. ולכן סביבה היא בחירתו היחידה כדי לשנות את מצבו. להתקדם לא על ידי מילויים וחסרונות, אלא על ידי יחס לבעל הבית. הבחירה שלו היא בין להיות שרוי במילויים ובחסרונות (ראו מס' 1 בשרטוט מס' 3-ד), לבין להיות בקשר עם בעל הבית (מס' 2). הבחירה היא אם לפנות לרצון ליהנות שלו עצמו או לפנות לסביבה.

וזה כל ההבדל. לכן בעל הסולם מציין במאמר "בחירה חופשית", שכל הבחירה של האדם היא רק בחברה. כי הפנייה לסביבה, מעמידה את האדם כלפי בעל הבית. ואם הוא פונה לעצמו, הוא פונה רק למילוי. וכך יוצא, שכל ההבדל בין דרך תורה לדרך ייסורים, הוא רק בעבודה בסביבה.

שרטוט 3 - ד

האדם עצמו בוחר איך הוא רוצה להתפתח. אם לקראת המילוי או לקראת נותן המילוי. אבל "בוחר" לא נקרא בחירה בדרך, כי האדם לא מבין בדרך הרוחנית ולא יכול לזהות אותה. אלא הוא בוחר להתחזק בה - להחזיק בה ולהתקדם בה. כמו שבעל הסולם אומר (הקדמה לתע"ס): "הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב", זאת אומרת, מביא אותו לסביבה (מורה, ספרים, סביבה), ואומר לו: "קח לך", ועל האדם לקבל אותם. כי יש "מתן תורה", ויש "קבלת תורה".

מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע

וזהו דברי חז"ל (ב"ר פמ"ד פסקה א') וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות עכ"ל.

מה שכתוב כאן, הוא עניין חמור מאוד שמובא בגמרא. כל הפעולות הפיסיות שהאדם עושה בגוף הגשמי שלו, בידיים, ברגליים, בפה, בכל איבר שרק אפשר לתאר, הבורא לא צריך אותן. כמו שכתוב: לא איכפת לקב"ה אם שוחטים את הבהמה מהצוואר או מהעורף, זאת אומרת, אם האדם אוכל "כשר" או "טרף" לפי הגדרות שהמציא בהכרתו הארצית. כי "מצוות" נקראות פעולות כדי לתקן את האדם. כדי "לצרף" את הבריות, לעשות אותם יותר נקיים מהאגו. ופעולות גשמיות אינן מספיקות כדי שנקיים את רצון הבורא, וכלל לא איכפת לו מהן. אלא איכפת לו רק מדבר אחד, שעל ידי אותן פעולות רוחניות שנקראות "מצווה", האדם יתקן את הרצונות שלו.

וענין צירוף זה נתבאר היטב במאמר מתן תורה (אות י"ב) וראה מה שכתבנו שם. אולם כאן אבאר מהותה של ההתפתחות הזאת המושגת על ידי העסק בתורה ומצוות מהי.

ודע שהוא דבר הכרת הרע שבקרבנו, אשר עסק המצוות מסוגל לזכך לעוסק בהם הזדככות הדרגתית ואטית, אשר אמת המדה של המדרגות שבהזדככות הוא שיעור ההכרה את הרע שבקרבנו.

כי כבר מוכן האדם מצד טבעו לדחות ולבער כל דבר רע מקרבו, וזוהי מדה שווה בכל בריה ובריה, אולם כל ההבחן מבריה אחת לחברתה הוא רק בהכרה של הרע, שבריה יותר מפותחת מכרת בעצמה מדה יותר גדולה מהרע וממילא מבדלת ודוחה את הרע מתוכה במדה יותר גדולה, ובלתי מפותחת נמצאת מרגשת בעצמה שיעור קטן של רע, ועל כן לא תדחה הימנה רק שיעור קטן של רע ועל כן משארת בקרבה כל זוהמתה כי לא תכירהו לזוהמא כלל.

וכדי שלא להלאות את המעיין נבאר הרע והטוב בכללותם, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ב) אשר כללות כל הרע אינו אלא אהבה עצמית הנקראת אגואיזם להיותו הפכי הצורה מהבורא יתברך שאין לו רצון לקבל לעצמו ולא כלום אלא רק להשפיע, וכמו שנתבאר שם (אות ט' וי"א).

אין יותר רע או פחות רע, אלא רע אחד - האגו של האדם. ורק צריכים לזהות אותו, מהו בדיוק, היכן הוא נמצא, איך הוא פועל, ואיך אפשר להיפטר ממנו. כי אין דבר יותר מנוגד לבורא, יותר רע, יותר בהתנגדות לבורא, מהאגו שלנו. לכן כל התורה מיועדת כולה רק כדי לעזור לאדם, לזהות מה בטבע שלו מנוגד לבורא, לתקן את הניגוד הזה לכדי השתוות הצורה, ולהגיע לבורא על ידי השוואת הצורה. לכך נועד כל העיסוק בתורה ומצוות.

לכן לא חשוב לבורא איך שוחטים את הבהמה, אם הפעולות הגשמיות האלה אינן עוזרות לאדם לתקן את עצמו. ודרך זה אפשר להבין איך פעלו המקובלים. הם בנו מערכת גשמית של קיום תורה ומצוות מעשיות המוכרות לנו מהעולם הזה, כדי להחזיק את העם בזמן הגלות, עד שיגיע זמן הגאולה, והעם יתעורר להבין שלא איכפת לבורא מה עושים בגשמיות, אלא איכפת לו תיקון הרצון שבנו, האגו של האדם. וכל הקיום הגשמי שהיה נהוג בעם, איננו יותר ממנהגים, כדי שמהם הוא יתחיל לעלות לקראת הבורא. והפעולות הגשמיות האלה מוצדקות רק לבניית מסגרת במישור הגשמי, שממנה נתחיל לתקן את האגו שלנו, לעלות ולהתקרב לבורא.

ומעידים בעלי הגמרא על עצמם, שהם בנו את כל מצוות התורה האלה רק לזמן הגלות, אך ורק כתשתית שממנה העם יוכל להתחיל לעלות בתיקון האגו שלו. ולכן לכל המתלבטים, האם צריך לקיים מצוות מעשיות או לא, איזה מצוות צריך לקיים, ובאיזו מידה, ומה באמת חשוב לאדם - מוטב לזכור שהחשוב ביותר לאדם, הוא קודם כל לכוון את עצמו למטרת הבריאה. ובמידה והמערכות הגשמיות האלה עוזרות לו לכוון את עצמו למטרה, אז הן רצויות וטובות. ואם הן לא עוזרות לו לכוון את עצמו, אז כמו שאומרים בעלי הגמרא עצמם, "לא איכפת לקדוש ברוך הוא, איך ומה אנו עושים בעולם הזה, אם לא מצרפים את הפעולות האלה לתיקון היצר הרע".

ולכן בעל הסולם כתב את המאמר הזה "מהות הדת ומטרתה". כי הוא רצה לשים דגש על הנקודה המכרעת הזאת, שכל הפעולות של "קיום תורה ומצוות", גם הפעולות החיצוניות וגם הפעולות הפנימיות כאחד, כולן חייבות להיות מכוונות רק להשגת מטרת הבריאה, להכין את האדם לדבקות עם הבורא.

מהי התכללות נכונה בסביבה?

בכל אדם ישנה נשמה, שהיא חלק ממערכת נשמות גדולה הנקראת "אדם הראשון". ובלי שום קשר אם האדם רוצה להשתייך אליה או לא, הוא נשאר תמיד חי וקיים במערכת הזאת, ודבר לא משתנה. אלא רק לעומתו הוא מרגיש ניתוק מכל יתר הנשמות, כאילו הוא מבודד מהם, או מחובר אליהם כדי לנצל אותם לטובתו. היחס הזה נמצא בכל אחד ואחד מאיתנו, והוא נקרא "האגו שלו" (ראו שרטוט מס' 4-א).

שרטוט 4 - א

אם האדם פונה לכולם מתוך האגו שלו, הוא נמצא בהתפתחות אגואיסטית. והתפתחות אגואיסטית היא כל ההתפתחות האנושית. אבל אם האדם מתחיל לגלות חיסרון לעוד משהו, חוץ מאותה התפתחות אגואיסטית, אז באותה פנייה רגילה שלו לכל הסובבים אותו, לכל האנושות, הוא לא מרגיש שיש לו משהו משותף איתם. אלא נמאס לו לנצל אותם, נמאס לו להיות איתם כל הזמן ב"מקח וממכר", ובכלל נמאס לו מכל העולם הזה, עם כל מה שהוא יכול להביא ולא להביא לו, כי הוא לא מתמלא מכל זה.

החיסרון שמתגלה בו עכשיו איננו לחסרונות ומילויים מאותה המערכת, אלא להתקשר למי ששורה בפנים, לבורא שנמצא בתוך מערכת הנשמות, אבל עדיין לא מזוהה. אליו הוא מגלה חיסרון. כי באותה מערכת של "אדם הראשון", יש נשמות, יש קשר בין הנשמות, ויש בורא שממלא את הקשר הזה. והאדם מתחיל לגלות בתוך הנקודה שבלב חיסרון לאותו מילוי הנקרא "בורא" (ראו שרטוט מס' 4-ב).

אם הוא שומע למה שאומרים המקובלים, אז הוא תופס את עצמו ומבין, שהחיסרון שמתגלה בו עכשיו איננו חיסרון לנצל את הזולת, אלא מיועד לגלות את מה שממלא את הקשר שלו עם הזולת, בזמן שהוא תקין ומחובר בין הנשמות למערכת אחת. ואז הוא הולך לממש אותו חיסרון. אבל איך הוא מממש אותו? הוא חייב להביא אותו להשתוקקות לאותו מילוי שנקרא "הבורא". וכך האדם צריך ללכת ולגלות את החיסרון אליו.

שרטוט 4 - ב

והחיסרון למילוי הזה, הוא חיסרון להשפיע ליתר הנשמות. ואם האדם מתקשר לכל יתר הנשמות כדי להשפיע להן, כדי לגלות בתוך ההשפעה כלפיהן, את הבורא, בכך הוא בדיוק מממש את החיסרון של הנקודה שבלב. והעבודה הזאת יכולה להתבצע רק בקבוצת אנשים שיש להם אותה מטרה. ולכן כל הבחירה של האדם בהתקדמות הרוחנית היא למצוא ולחזק את המבנה הקבוצתי שיגלה לו את המילוי שבו, את הבורא.

זאת אומרת, בשאלה "מהו הטעם בחיינו?" שמתעוררת בנקודה שבלב, פונים מתוך החיסרון אחר לחלוטין מהחיסרון הגשמי, שהתפתח בנו כל החיים. כל החיים האדם התפתח איך לנצל את העולם. ועכשיו מתעורר בו חיסרון לגלות את המילוי בתוך מערכת הנשמות. בגלל זה הוא לא רוצה יותר את העולם הזה, הוא לא מושך אותו.

ולכן נדרשת תורה אחרת לחלוטין. כי שום מדע או פסיכולוגיה לא יעזרו לאדם לגלות את הכלי הזה. אלא הוא חייב שיטה איך להתקשר לאחרים, כדי לגלות את הבורא שממלא את כולם. והשיטה הזאת היא חוכמת הקבלה, השיטה לגילוי הבורא לנברא הנמצא בעולם הזה. זאת אומרת, דת, שמתכוון בעל הסולם, וחוכמת הקבלה, ושיטת התיקון, ותורה, הם היינו הך.

.

בשביל מה קיימים רצונות שלא מתקשרים דרכם לחברה או לבורא?

באדם ישנם רצונות פרטיים כלפי עצמו, ורצונות שדרכם הוא מתקשר לאחרים. הרצונות הפרטיים של האדם לא נחשבים "אגו", אלא רק קיום עצמי, שאין עליו שום חשבון. החשבון עם האדם הוא רק על רצונות כלפי הזולת, רק כלפי ניצול הזולת, כי אם הוא ממלא את הצרכים הפרטיים שלו לפי דרישת הטבע שלו, הוא לא מזיק לזולת. ועל זה נאמר: "ההכרחי לא יגונה ולא ישובח". כי האדם משתמש בו רק לצורך קיומו.

כל החשבון הוא כלפי היחס לזולת בלבד: או "ואהבת לרעך כמוך" או "שנאת חינם", שבניהם נמצא "האדם". אבל אם שוקלים את האדם לפי כמה שהוא אוכל או ישן, אז נכנסים לשיקולים של הטבע, שלא שייכים לעבודה שלו. אלא כל הבחירה החופשית של האדם, כל מה שנקרא בו "האדם", כל מה שתלוי בו, והיכן שהוא יכול להראות את עצמו - הוא רק כלפי החברה. ולא שאחד רוצה לאכול ארוחה עם חמש מנות והשני מסתפק בפת במלח, כי אי אפשר לדעת אם הוא אוכל פת במלח בגאווה גדולה יותר, ממי שאוכל ארוחה עם חמש מנות. הגודל לא מעיד על היחס. רק בעולם הזה שוקלים את בני האדם לפי מראה עיניים.

לכן הבחירה של האדם היא אך ורק בהשתתפות שלו בסביבה למען לגלות את הבורא. ורק לפי הנטייה הזאת צריכים לשקול אותו. ואין חשבון אחר עימו. וככל שהאדם יותר מפותח, הוא לא מסתכל על שום דבר אחר שיש בשני, אלא למגמת ההתפתחות שלו כלפי גילוי הבורא.

מדוע לא כל "יחס טוב לזולת" גורם לגילוי הבורא?

יחס טוב לזולת יכול להיות טוב ויכול להיות רע. יש הרבה אנשים "יפי נפש", שמתייחסים יפה לאחרים. אבל זה לא אומר שהם רוצים לתקן את עצמם, שהם רוצים לגלות את הבורא, ופועלים למען קידום העולם. למרות שאולי נראה להם כך. בפועל רואים, שהעולם לא מתקדם לטוב. באורח פלא אף פעולה שלהם, לא זוכה לתוצאה טובה. כל מה שהם עושים: מספקים אוכל לעניים, מטפלים בחולים ועוד, הם לא רואים, שנעשה טוב מאותן פעולות טובות. כי הפעולות האלה מנוגדות גם להתפתחות הטבע. כל הפעולות לשמירת הטבע ושמירה על האיזון האקולוגי לא יעזרו, אלא הם ישקיעו מיליארדים של דולרים ואחר כך יבינו שהיחס "הטוב" הזה לא מועיל. רק אז אולי הם ישמעו את דברי המקובלים, שלא ביחס כזה לחברה ולטבע תלוי תיקון העולם. אלא אך ורק ביחס של האדם כלפי השני, רק בו התיקון. ולא תעזור לנו אף פעולה, לא שימור הטבע, לא הפגנות נגד מלחמות, או בעד פירוק החימוש, אלא רק תיקון היחס לזולת.

מהי הכרחיות?

ההכרחיות נקראת "טבע". וכמה שהאדם שותה או אוכל, לא קובע אם הוא אדם רוחני או לא, אלא הוא נוהג לפי הטבע שלו. והטבע הזה לא שייך לרצון לקבל. "רצון לקבל" נבחן רק כלפי הזולת, לנצל אותו לטובת עצמו. כי רק שם ישנה אפשרות לתיקון ולשינוי, ולא בכל הצרכים האלה ששייכים לבשר.

רק "האדם" שבנו צריך תיקון, כי הוא החלק שבנו שצריך להיות דומה לבורא. הוא צריך לגלות עד כמה הוא הפוך מהבורא, לגלות את "פרא האדם" שיש בנו, כדי לעשות ממנו "אדם". ובינתיים עד שהאדם מגלה את המטרה הזאת, החיוּת שיש לו היא החיוּת הגופנית, הבהמית, שלא שייכת בכלל לדבקות בבורא.

הגוף הבהמי נשאר אותו גוף, אם האדם דבוק בבורא או נשאר רשע גמור. אפילו אם מחליפים לצדיק איברים מגוף של רשע או בהמה שאינה כשרה, דרגת הצדיק שבו לא נפגעת. כל מה שלא שייך לרצונות של היצר הרע, אלא לרצונות גופניים, לא צריכים לתקן, כי הם לא שייכים לתהליך התיקון.

האדם צריך לשמוע על ההבחנות האלה, עד שהעיקרון הזה נקלט בו, והוא מתחיל להבדיל בין תורת "בעלי בתים", והתורה האמיתית, חוכמת הקבלה, שהיא נקראת "דת" בכתבי בעל הסולם, והיא עבודת ה'. ואז האדם לאט לאט יוצא מהדרך של "בעלי בתים" ומתחיל להתפתח להשגת מטרת חייו.

חזרה לראש הדף
Site location tree