אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 12 / מהות הדת ומטרתה / שיעור 4
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיעור 4

שיחה מתאריך 30.05.07

וכמו שנתבאר שם (אות ט' וי"א) אשר ענין התענוג והעדון כל עיקרו הוא בשיעור השואת הצורה ליוצרה, וענין היסורין ואי הסבלנות כל עיקרו הוא בשיעור שינוי הצורה מיוצרה (ראה שם בעיון מספיק) ולפיכך מאוסה לנו האגואיזם וכואבת אותנו בתכלית להיותה הפוכת הצורה מהיוצר יתברך.

אם היינו מרגישים היכן נמצא כל מקור הייסורים וכל מקור התענוגים שלנו, אז היינו מרגישים שהאור העליון, הבורא, נמצא במנוחה מוחלטת, שרצונו הוא להשפיע לנבראיו רק טוב. והנבראים, ככל שהם משתווים בטבע שלהם עם הבורא, במידה הזאת הם נמצאים בקליטת התענוגים ובמידה שהם בחוסר השתוות עם הבורא, הם נכללים בייסורים. לכן מתוך מצב כזה הנברא היה יודע בדיוק מתי ובמה להתקרב לבורא והיכן עוד חסר לו להתקרב. כמו שמסופר על אדם הראשון בגן עדן, שהספיק לו רק הטעם, רק הרגשה אינסטינקטיבית, כדי להתקרב לבורא ולהתרחק מהרע, מהאגו שלו.

אבל אנחנו נמצאים לאחר המשבר ואחרי הסתרות.ולכן על אלה שמגיעים להרגיש התאמה כלשהי למצבו של אדם הראשון, בעל הסולם כותב: "מאוסה לנו האגואיזם וכואבת אותנו בתכלית להיותה הפוכת הצורה מהיוצר יתברך". כי הם רואים את האגו שלהם כרע ואת ההשפעה כטוב. ואילו אנחנו עוד נצטרך לפתוח את עינינו ואת חושינו, כדי לראות שיש רק מקור אחד, בורא שהוא טוב ומיטיב. כמה שקרובים אליו יותר, מרגישים תענוג. כמה שרחוקים ממנו יותר, מרגישים ייסורים.

אולם מיאוס זה אינו שוה בכל נפש אלא מתחלק בינינו לשיעורים, כי האדם הפראי הבלתי מפותח כלל אינו מכיר את האגואיזם כתכונה רעה, ולפיכך משתמש עמה בגלוי בלי שום בושה ובלי שום גבול גוזל ורוצח לעיני כל בכל אשר תמצא ידו, כי לכך הוא מפותח. אין להאשים אותו, הוא משתמש באגו לפי מידת ההתפתחות שלו, לפי זה הוא מחליט ופועל.

והמפותח מעט כבר מרגיש איזה שיעור באגואיזם שלו לבחינת רע - רק אם הוא מבצע רצח, למשל, אז הוא מרגיש שרע לו. אבל מהיכן באה לו אותה הרגשה רעה? האור מאיר לרצון, הרצון מרגיש שהוא מנוגד לאור וכתוצאה מכך האדם קובע שאסור לו להרוג. אבל לגנוב אולי מותר לו. מידת האור שמאירה על הרצון, היא שקובעת את אמת המידה של האדם מה טוב ומה רע. היוצא מכך, שהכול תלוי במידת האור המאירה על האדם.

ולכל הפחות מתבייש להשתמש עמו בפרהסיא, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים, ובסתר עדיין מבצע כל זממו.והיותר מפותח הימנו נמצא מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו ודוחה ומפרישהו לגמרי כפי שיעור הכרתו אותו עד שאינו רוצה ואינו יכול להנות מעמל אחרים, ואז מתחילים להתעורר בקרבו ניצוצות של אהבת זולתו המכונה אלטרואיזם, שהיא מדת הטוב הכללית - כי משפיע עליו יותר אור.

רצון לקבל הוא רק חומר הבריאה. האור, שמשפיע עליו יותר, מעורר בו תגובות שונות ביחס לעצמו. האור מוליד ברצון לקבל תכונת האור, תכונת ההשפעה וכתוצאה מכך הרצון שבנברא מרגיש לא טוב עם עצמו, שלא נעים לו, שעשה לא טוב. הוא דוחה את הטבע לקבל שלו, ורוצה להיות מעל הטבע.

ואין לדרוש מהאדם התנהגות מעל מידת האור שמאיר עליו. האדם לא אשם כל עוד שלא קיבל מלמעלה שיטת תיקון, שיכול למשוך את האור המחזיר למוטב. כי רק במידה שיפעל עליו האור, הוא ישתנה. והאדם עצמו לא יכול לשנות את הרצון שלו. אנחנו לא מסוגלים לשנות לא את המחשבות ולא את הרצונות שלנו במאומה ולאף כיוון. אלא כולנו מופעלים לחלוטין על ידי האור. אבל יש לנו מוצא אחד ויחיד. למשוך על עצמנו פעולה יותר אינטנסיבית של האור. וכתוצאה ממנה נהיה כבר מסוגלים לקבוע שתכונת ההשפעה יותר טובה מתכונת הקבלה.

וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות הדרגתית, דהיינו מתחלה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה לצרכי קרוביו ומשפחתו ע"ד הכתוב ומבשרך לא תתעלם, וכשמתפתח יותר מתרחבת בו מדת ההשפעה לכל בני סביבתו שהם בני עירו או בני אומתו וכן מוסיף והולך עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו על כל האנושות כולה. הכול מתוך השפעת האור על האדם. ומתוך האדם עצמו אין שום התפתחות יפה וטובה שיכולה לצמוח לקראת ההשתוות עם האור. אלא אך ורק לפי כמה שהוא מושך את המאור המשפיע ש"מחזירו למוטב", הוא משתנה.

מתי שהאדם עצמו קובע, נפסקת ההתפתחות שלו מתוך סבל. אם הוא שואל "מתי?", סימן שהוא יכול לסיים אותה ולעבור להתפתחות על ידי התורה, על ידי "אחישנה", ולא על ידי מכות, על ידי "בעיתו". רק באדם עצמו תלוי איך ומתי לעבור מהתפתחות דרך ייסורים להתפתחות דרך תורה. כי אדם חייב להתפתח. אלא עליו לבחור בעצמו על ידי מה.

לכן כל השיטה של הקבלה, שעליה סובב כל הלימוד, ועליה כל היגיעה שלנו, היא איך לממש שיטת ההתפתחות על ידי האור המחזיר למוטב, במקום שהייסורים ידחפו להתפתחות. אז, עד מתי האדם סובל? עד שהוא לא מוכן יותר לסבול. עד הרגע שהוא מחליט, שמעכשיו והלאה הוא רוצה להתפתח, על ידי שימשוך את המאור המחזיר למוטב, ועושה זאת.

הכול תלוי באדם עצמו. כל אחד שיושב בשיעור ולומד מתוך הספר מה לעשות, צריך להתחיל לממש על עצמו ולעשות זאת בתוך הקבוצה ועם החברים, ועם כל הלומדים ברחבי תבל. זה נקרא "קבלה מעשית", ולא יותר. להפסיק לקרוא רק בזמן השיעור, אלא להמשיך בפועל מה שהוא לומד, גם לַקשר בין חברי הקבוצה, ולהפצת הקבלה שהם עושים בכל העולם.

ויותר מכל תלוי כמה רגעים ושעות ביום הוא נמצא עם מחשבה, עם רצון, עם חשיבה, מה הוא צריך לתקן, איזה רצונות פועלים בו, מה עכשיו פועל בו, איך הוא מייחד את כל המציאות למקור אחד, ואיך הוא נמצא עם אותו מקור אחד בהתקשרות. זאת אומרת, איך הוא מעביר את כל מה שהוא קורא, דרך המוח והלב שלו, דרך המחשבות והרצונות, ורוצה שכל המודעות וכל הרגש שלו יתפקדו ויפעלו, לפי מה שהוא קורא במאמרים. הוא רוצה שאותה תוכנה שמתוארת בספר, תיכנס ותתלבש בתוך המערכת שלו. אם האדם עסוק בכך, זה נקרא "קבלה מעשית".

 

התפתחות מדעת והתפתחות שלא מדעת

 

 

ודע, אשר ב' כוחות משמשים ודוחפים אותנו לעלות ולטפס על שלבי הסולם האמור, עד שנגיע לראשו שבשמים שהיא הנקודה התכליתית של השואת צורתנו ליוצר יתברך. וההפרש בין ב' הכוחות הללו הוא שהאחד דוחף אותנו "שלא מדעתנו" כלומר בלי בחירתנו וכח הזה הוא דוחף אותנו מאחורנו (שנקרא ויז-א-טרגא) והוא שגדרנו אותו בשם דרך יסורין או דרך ארץ, וממנו הגיעה אלינו הפילוסופיה של תורת המוסר שנק' אתיקה, המיוסדת על הכרה נסיונית, דהיינו מתוך הבקורת של התבונה המעשית, שכל עיקרה של התורה ההיא איננה אלא סיכום של הנזקים שנולדו לעינינו על ידי גרעיני האגואיזם.

בתורת המוסר אין קשר לבורא, אין קשר למאור המחזיר למוטב. אלא כמה שמשתמשים פה ושם באגואיזם ורואים ממנו תוצאות רעות, מפרסמים את התוצאות האלה בין כולם ועושים מהניסיון המר הזה מערכת שלימה של פילוסופיה, של מדע הנקרא "אתיקה". אבל רק מבלבלים את האנשים, כי רוצים ללמד אותם איך לברוח מייסורים, והם לא מסוגלים לברוח. ומלמדים אותם את התוצאות שרואים בחיים, אבל זה לא מלמד אותם דבר. הם גם רואים שאין קשר בין המעשים הרעים שעושים, לבין המכות שמקבלים על המעשים האלה. בעיניהם כלל לא בטוח שאם האדם גונב, אז הוא דוגמא רעה לאחרים. אלא הם רואים דווקא ההפך, שכולם מקנאים במי שהצליח לגנוב ורק מנידים ראש בצער, כשלא השכיל להתחמק מעונש.

זאת אומרת, בתורת האתיקה לא יכולים לחייב את האדם לא להשתמש באגו. אלא רק להזהיר אותו שיש לשימוש באגו, תופעות לוואי לא טובות. ואז הוא גונב בצורה יותר מתוחוכמת. וכך יוצא, שבסופו של דבר הפילוסופיות האלה מביאות לאדם מכות, ולא יכולת להתנזר מפעולות רעות. אלא האדם רוצה רק שהפעולה שעשה, תסתיים ללא עונש. כי השימוש ברע נמצא בתוך הטבע שלנו. וכולנו רוצים שימוש אגואיסטי ורוצים מילוי אגואיסטי, ולא רואים סיבה להפסיק להשתמש באגו. לכן כל תורת המוסר והאתיקה, הן שיטות שמביאות את האנושות למכות, עד שמתחילים להתנזר מהאגו. אבל רק אם מזמינים את האור העליון שמתקן את האגו במקורו, בשורשו, אז לא משתמשים בפעולה של האגו עצמו, כדי למלא את האגו, ולא מגיעים לייסורים.

 

 

מה ההבדל בין מקובל ש"מצטער בצער הציבור", לבין אלטרואיסט שדואג לנדכאי העולם?

 

אלטרואיסט רוצה שיהיה טוב לכל העולם הזה. הוא חושב שאם יהיה לכולם לחם ומים וקורת גג, וכולם יישבו על הדשא, ויגידו אחד לשני "שלום", אז יהיה טוב. אבל המקובל יודע מהו הטוב שמחויב מצד הטבע, מהי מידת האכזריות שהחוק הזה מטפל באדם, כדי לחייב אותו להגיע לטוב שקבע הרצון העליון. ואין ברירה, כולנו חייבים להגיע לטוב הזה. לכן המקובל מתייחס למכות שהאנושות עוברת, כמו לתרופה מרה שמקבלים, או לניתוח שעוברים, כדי להיות בריא. כי זו הדרך לחייב את האנושות ללכת לטוב. זאת אומרת, הוא מתחשב רק עם הסיכום, עם התוצאה הסופית, ולא עם פתרונות זמניים שממציאים בעולם הזה.

ואילו אלטרואיסט גורם רע בעולם הזה, כי הוא לא מונע את המכות, אלא רוצה רק "להחליק" אותן. לאנשים רעבים הוא שולח לחם ולאנשים מנוצלים הוא דואג לפיצוי הולם. כמו שהארצות העשירות עושות עם העולם השלישי. במעשים האלה הוא לא גורם שום טוב, אלא הורס את העולם. כמו שרואים היום על אפריקה, שהיא לא מתפתחת יותר. אבל לפני שבעים שנה שהתייחסו לאפריקאים אחרת, הם התפתחו. בנו להם תעשייה ונתנו להם חופש לייצר לעצמם מוצרים ולעשות מה שהם רוצים. אבל ברגע שסיפקו להם לחם, התרחש הרס כללי. ואותו דבר קרה ביתר המדינות.

זאת אומרת, אם האדם רואה במה שעובר עליו התפתחות מטרתית ומחזיק בה, אז שם הוא מרוויח. אבל אם איננו רואה התפתחות מטרתית, אלא רק מטייח את הבעיות והייסורים, כמו שעושים יפי הנפש למיניהם, אז הוא מביא הרס גדול לעולם. כי הגישה הזאת איננה טובה משורשה. וגם העולם כבר מתחיל לראות, שלא נגרם שום דבר טוב מהפעולות האלה של האלטרואיסטים. אלא שצריך לחפש ולמצוא באמת לפי איזה חוקים ויחס נכון, נביא את העולם לאושר.

 

 

והנה הנסיונות האלה הגיעו אלינו במקרה דהיינו שלא "מדעתנו" ובחירתנו. הפילוסופיות האלה, שבהן משתמשת תורת המוסר, האתיקה, שלפיהן אם עושים רע, מרגישים רע, ואם עושים טוב מרגישים טוב, הן מבוססות על מקרים מהחיים. זאת אומרת, בכוחה להשכיל את האדם רק לפי ניסיון העבר, אבל לעולם לא לגבי ההווה והעתיד. ורואים איך הם כל פעם טועים יותר ויותר. אולם המה בטוחים למטרתם כי דמות הרע הולך ומתברר בחושינו, ובשיעור שאנו מכירים את נזקיו באותו שיעור אנו מסתלקים הימנו, ואז מגיעים לשלב יותר עליון שבסולם. אם משתמשים נכון בחוכמת התיקון, בתורת התיקון.

אם סתם לפי הטבע, בורחים מייסורים ונמשכים לתענוגים, אז נכללים רק ביתר בעיות. כי כל פעם מתפתח יותר רצון לקבל. והאדם שאולי ידע מה לעשות בעבר, לא יודע דבר לגבי ההווה והעתיד. דוגמא לכך הוא הדור החדש. אפשר להקנות לו מוסר ואתיקה של ההורים. אבל אף פעם הדור החדש לא ישמע לדור הקודם. מדוע? כי זה רצון אחר. הוא לא רוצה לשמוע מה היה. זה לא נקלט אצלו. מה שאומרים לו, כאילו לא מתאים לו, לא שייך לאותה מכונה. כאילו לא ממלאים במכונה דלק נכון. הדור החדש לא מרגיש שהדלק הזה מתאים בשבילו, ללכת לפי מה שהדור הקודם חושב על החיים.

לכן אף פעם לא יכולים מדור לדור להתפתח באותה פילוסופיה, שאולי הייתה נכונה לפי הסיכום של הדור הקודם. זאת אומרת, הלקחים שהדור הקודם מפיק מחייו, נכונים אולי כדי לתקן במשהו את החיים שלו, אם היה חוזר עליהם עוד פעם. אבל מפני שאנחנו כל הזמן מתפתחים, הניסיון הזה אף פעם לא מתאים לחיים החדשים. ומכל התיאוריות שפיתחו בדור הקודם לא יוצא שום דבר מעשי לדור החדש. אף אחד לא רוצה לקבל אותם. ואפילו אם מישהו היה מממש אותם, הוא היה הורס. וההוכחה לכך היא רוסיה הקומוניסטית, שהשתמשה בתיאוריה, שביסודה, בצורתה הטבעית, הייתה טובה ונכונה לאותה צורת חיים פרימיטיבית שהייתה נהוגה לפני חמשת אלפים שנה.

בתחילת ההתפתחות האנושית, בחברה העתיקה ביותר, שם הייתה חברה קומוניסטית, שם הכול היה משותף. לקחו ממנה דוגמא והעתיקו אותה על החיים המודרניים, הלא מתוקנים. אלא אם כל הקומוניסטים האגואיסטיים האלה היו מגיעים לתיקון החיבור ביניהם, אפילו בצורה טבעית, כמו באותה חברה פרימיטיבית שהייתה מחוברת בצורה אינסטינקטיבית, אז הניסיון הקודם היה מתאים להם. כי הם היו כבר עולים מעל גובה האגו שלהם, ונמצאים באמת בתיקון. אבל בלי לתקן את עצמם, העתיקו עליהם משהו לא מתאים, וקרה להם מה שקרה. ולכן תורת המוסר היא תורה הרסנית.

 

וכח השני, דוחף אותנו "מדעתנו" דהיינו מכח בחירתנו בעצמנו, וכח הזה מושך אותנו מלפנינו והוא שגדרנו אותו בשם דרך התורה והמצוות, כי על ידי עסק המצוות והעבודה לעשות נ"ר ליוצרנו נמצא מתפתח בנו במהירות נפלאה אותו החוש של הכרת הרע, כמו שנתבאר במאמר מתן תורה (אות י"ג עש"ה).

מהיכן מתרחשת בנו התפתחות כזאת, שפתאום נעשים חכמים? מכך שמזמינים את המאור המחזיר למוטב. האור העליון שמאיר על האדם, משנה את הכלים שלו. הוא מאיר עליו, והאדם מרגיש באיזה הבדל הוא נמצא לעומת האור, שמצבו הוא חושך. וכך מתגלה בו הכרת הרע לעומת האור, ולא לעומת המכות, "שגנב ותפסו אותו", "איך לא הצליח לברוח מהם", " פעם הבאה הוא יהיה יותר זריז ויברח עם אוטו ולא יתפסו אותו". זאת אומרת, תלוי לעומת מה האדם בודק את עצמו ומגיע להכרת הרע. אם הוא בודק את עצמו לעומת האור, אז הוא חושב על תיקון פנימי שורשי. ואם הוא בודק את עצמו לעומת אנשים אחרים, איך הם ברחו והוא לא, אז איננו מתקן את עצמו, אלא מתקן את כלֵי הגניבה שלו.

האם גם לאחר המחסום לימוד הקבלה גורם סבל וכאב?

 

כתוב, "מוסיף דעת מוסיף מכאוב". האדם מגיע לקבלה, כי נמאס לו מהעולם הזה, ורוצה לחפש משהו מעבר לו, משהו רוחני ונצחי. ואז הוא מגלה עד כמה הרוחני והנצחי האלה הם גבוהים, והוא עצמו מנוגד להם וחייב להשתנות. אבל כדי להשתנות ולתקן את עצמו, הוא לא יכול לחתוך בסכין את הרע שלו או אותה "מרה שחורה" שמקננת בתוכו. אלא הוא צריך להתחיל להזמין על עצמו את האור המקיף המחזיר למוטב. ולהגיע להכרת הרע עד כמה שהוא רע לעומת האור, להרגשה רעה מאוד ש"יאכל" את עצמו ויבקש תיקונים.

וכך האדם נמצא בחוסר שליטה היכן הוא נמצא, מה קורה לו, מתי זה יקרה, ומצפה שאולי אחרי המחסום הכול ישתנה, ויהיה לו טוב. אבל גם אחרי המחסום וגם לפני המחסום, להרגיש טוב תלוי באיזו מידה האדם קשור למטרה. אפילו במצב הגרוע ביותר, אם הוא קשור למטרה, זאת אומרת, יודע שהמצב שלו הוא מטרתי, שמצבו מביא אותו עכשיו למטרה, שמצבו הכרחי ובלעדיו לא ישיג את המטרה - אז הוא מסוגל לתאר כבר עכשיו עד כמה הוא מביא לו עוצמת אור, ונעשה שמח במצב הגרוע ביותר. כי אדם שקושר את עצמו למטרה, הוא כמו חולה שמצא תרופה למחלתו, ומרגיש את עצמו כאילו הבריא.

אולי יצטרך לקחת עוד פעם תרופה, עוד יום, עוד יומיים, אבל הוא בטוח שיהיה בריא. הוא כבר במצב רוח אחר. עדיין כואב לו, אבל הוא כבר מכסה את הכאב עם הקשר למטרה.

ואין לאדם ברירה אחרת, אלא כמו שכתוב במאמרים רבים, הטוב ביותר הוא לקחת את ההתרוממות הזאת מהסביבה כדי להאיץ את הקצב. כי אם האדם קורא עם עצמו לבד, אז אולי הוא מתעלה מעט פה ושם לרגע קט, אבל שוב הוא נופל. ואם הוא מתכלל בסביבה, ויכול לקחת מהחברים התרוממות, אז ההתרוממות הזאת פועלת בו בקביעות.

בעל הסולם מסביר (בתחילת "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות י' עד אות כ"ה), איך מושכים את המאור המחזיר למוטב. הוא כותב שיש יגיעה בכמות ויש יגיעה באיכות. וצריך להגיע לשיעור מצוידים בחיסרון למשוך את האור העליון, על ידי זה שנמצאים כולם יחד בשיעור, ולרצות שהוא יקבע בינינו אותו קשר, כמו שהיה בגוף אדם הראשון. ואותה רשת של התקשרויות בינינו אפילו שתיווצר במקצת, היא מיד תגרום לכל אחד להרגיש את החיות שישנה באותה רשת, את הרגשת הבורא. רק בכוונה הזאת צריך לרצות לבוא וללמוד. מה יש חוץ מאותו לימוד? כל יתר השעות חוץ משעות הלימוד, הן הכנה ללימוד, הכנה לבוא לצורך הזה.

 

ואנו מרויחים בשנים: א' שאין אנו צריכים לחכות לנסיונות החיים שידחפו אותנו מאחורנו, שכל שיעור הדחיפה שבהם נמדד רק במידת המכאובים והחורבנות הנגרמים לנו על ידי מציאות הרע בקרבנו. אולם בדרך העבודה להש"ית, מתפתחת בנו אותה ההכרה בלי שום הקדם של יסורין וחורבנות ואדרבה מתוך הנועם והעידון שאנו מרגישים בעת העבדות הטהורה להשם יתברך לעשות נחת רוח אליו, מתפתח בנו יחס רלטיוי להכיר את שפלות הניצוצים הללו של אהבה עצמית בהיותם מפריעים לנו על דרכנו לקבל את טעם העדון הזה של השפעה להשם יתברך, באופן אשר החוש ההדרגתי של הכרת הרע הולך ומתפתח בנו מתוך העתות של עונג ושלוה רבה, דהיינו על ידי קבלת הטוב בעתות העבודה להש"י מתוך הרגשתנו את הנועם והעידון שמגיע לנו אז מפאת השתוות הצורה ליוצרה.

כיצד ניתן להגביל את האגו של העולם הזה בלי תורת המוסר?

 

האדם חייב על כל מה שקורה לו בעולם הזה, לומר ש"אין עוד מלבדו". וכל התיאוריות והפילוסופיות למיניהן באות לאדם מהתנגשות בין הכלים הלא מתוקנים שלו, לבין ההארה הקטנה שבאה מלמעלה. והתוצאה מאותה התנגשות בין האורות והכלים, הן כל אותן תיאוריות שהאדם בונה בתוך החיים שלו, ומהן נובעים כל אותם גילויים של התנהגות כזאת או כזאת.

זאת אומרת, אם מדברים על הרצונות, איך שהם מסתדרים לפי האורות, אז חוכמת הקבלה היא שיטת התקשרות בין אור וכלי על ידי המסך, על ידי השתוות הצורה. וכל יתר השיטות שהאדם ממציא בחיים שלו, כל הפילוסופיות ותורות המוסר למיניהן, בחיי החברה והפוליטיקה, אינן התקשרות של אורות עם הכלים לפי השתוות הצורה, אלא איך בכל זאת להשלים את הכלי עם האור שמאיר עליו, למרות שהכלי נשאר בצורתו האגואיסטית. זה המקור לכל שיטה, כולל השיטה הפילוסופית למיניהַּ, למעט השיטה המדעית שמבוססת על בדיקה וחקירה.

לכן אי אפשר לעצור את בני האדם מפיתוח כל מיני תיאוריות, עד שהם לא יכירו שבצורת ההתנגדות בין אורות לכלים, זאת אומרת, טבע האדם מול החיים, האדם לא יגיע לשיטות נכונות. אלא שהיום כבר מתרחש משבר כללי בכל התחומים. ואפילו הפילוסופיה שהייתה פעם בשיא גובהה, בימי הרמב"ם, או בימי הגדולים, שפינוזה, הגל, ניטשה, או שופנהאואר, לא נחשבת יותר למדע רציני.

אנשים יושבים ותמורת שכר מוציאים פרסומים אקדמאים, שאף אחד לא מסתכל עליהם, מלבד כמה שמחפשים להתפלפל. כי אף אחד לא מתכוון לקבל הלכה למעשה מה שבני אדם למיניהם ממציאים. אלא רק בתחומי הסטטיסטיקה ומחקרי דעת הקהל, וגם הפילוסופיה איננה אותה פילוסופיה נקייה שהייתה אז, אלא היא מסתמכת יותר על המדע ועל כל מיני תוצאות מבוקרות מהחיים.

אבל המקור לכל השיטות האלה הוא רק איך להישאר באגו שלנו מול האור שמתגלה, למרות שרואים את הפער בין שניהם. זאת אומרת, למצוא את הנוסחה הטובה ביותר האפשרית איך להישאר באור שמתגלה, בלי לתקן את עצמי. לכן כל השיטות האלה נכשלות. כי הרצון לקבל גדל, והפער שלו כנגד האור גדל. וכל פילוסופית חיים שמתחילים להשתמש בה, מגלים מהר מאוד שהיא לא לטובה.

וכך הגיע הזמן שכל "הבבלים העתיקים" מאותה ציוויליזציה ההיא, יבינו שאין שיטה אחרת. שהשיטה ללכת ברצון שלהם להגיע לפסגת ההר ולראות את המלך איננה עובדת, אלא עליהם לקבל על עצמם את שיטת אברהם, השיטה להתקשרות האורות עם הכלים על ידי השתוות הצורה, ולא להישאר מנוגדים לאור. לא ללכת נגד הכוח העליון, אלא ללמוד משיטת אברהם איך להיות כמו הכוח העליון.

מדוע האדם אינו מגיע לדרישה למאור המחזיר למוטב, למרות שהוא עובר ייסורים?

גם אדם שמגיע לחוכמת הקבלה, לא מבין עדיין שצריך רק לדרוש מאור המחזיר למוטב. אלא עדיין חושב שיגיע למטרה על ידי ידע, על ידי כמות דפים שיעבור וישנן, על ידי חריפות שכל, ואפילו על ידי הפצת הקבלה, או על ידי עבודה בסביבה. הוא מוכן לעשות הכול, רק לא לפנות דרך האמצעים האלה למאור המחזיר למוטב. פנייה כזאת דורשת עוד התפתחות פנימית. כי האגו שלנו הוא דווקא כנגד פנייה לעליון.

האדם מוכן להתחבר עם האחרים. העולם מלא בחברות שיש בהן חיבור נפלא בין החברים. כולל סביבות של גנבים ורוצחים, שכל אחד מוכן להיהרג למען המטרה הכללית, כמו שהיה בזמנו ב"מאפְיה". או יחידות קרביות שמאמנות ומתרגלות את האנשים למסירות ביניהם, ליחסי אמון כאלה בין האנשים שמקבעים וקושרים אותם אחד לשני כמו בחבל הטבור, עד שהבן אדם נעשה תלוי בכולם, ומוכן להמית את עצמו למען החברה. האדם מוכן לכול, רק לא להיות מחובר לכוח העליון כי בזה הוא צריך לבטל את עצמו ואת האגו שלו ולא להתגאות במסירות נפש. כי הכוח העליון לא קיים בהרגשה שלנו, אלא נמצא מעל הטבע.

ולכן יוצא, שהאדם מוכן לכל מצב, גם לחיי חברה, גם לחיים בסביבה וגם להיות מחובר ברשת אחת "אני לכולם וכולם לי", רק לא לעלות מעל החברתיות בדרישה כלפי האור העליון, שיתקן אותו להשפעה כלפיהם, כדי שייווצר בין כולם כלי השפעה לבורא. הוא מוכן להשפעה בין החברים, מוכן להתבטל לגמרי כלפי אחרים שיעשו בו כרצונם. אבל בכך הוא רק מגדיל את האגו שלו, כי עוד מתגאה כלפי האחרים עד כמה הוא מוכן להרוג את עצמו למענם. ואין אגו גדול יותר מלהקריב את עצמך על מזבח החברה.

אלא האדם צריך להוסיף עוד מרכיב אחד להתחברות עם האחרים, שהוא עושה זאת כדי להגיע להשפעה לבורא, להתאמה אליו. כי רק זו הקפיצה מהאגו להשפעה. ולהתחבר רק בתוך סביבה כדי להשפיע כלפי האחרים, לא נקרא "השפעה". אלא רק כלפי הבורא, כי הוא המשפיע. והאדם כדי להתקשר אליו חייב בעצמו להיות המשפיע.

אם האדם מקבל את הבורא כמטרת החיים ועוסק בארגון של הסביבה ובהפצת הקבלה, אז כל החיים שלו, עם עצמו, עם הסביבה, בזמן הלימוד וההפצה עוברים היפוך (אינְוורסיה). אבל אם החיבור שלו מתחיל ונגמר רק כלפי הסביבה, אז הכול נשאר במישור העולם הזה, כפעולה של חבורת אגואיסטיים שמתחברים יחד לחברה יפה, שמוכנה בשביל האידיאלים שלה לחולל מהומות והפיכות ואפילו להרוג מישהו. וכבר היו דברים מעולם. כי כל הקושי הוא להגיע לאותה נקודה, שמלכתחילה צריך לקחת את הבורא בחשבון.

האדם צריך מלכתחילה לקבוע שהוא רוצה להתחבר עם כולם רק כדי להגיע לחיבור עם הבורא, רק כדי לעשות לו נחת רוח, רק כדי להידמות לו. ואם איננו עושה זאת כלפי החברים ולא בונה לצורך זה חברה, אז החברה שלו נקראת "מושב לצים". כי כולם מחוברים יחד באידיאלים בוערים, אבל חסר הבורא שהוא חוד החנית של המטרה. ולכן הם נחשבים "חבורת לצים". כי חסרה להם הנקודה העקרונית, שבתחילת כל מחשבה ובסוף כל מחשבה, ובתחילת כל מעשה ובסוף כל מעשה, חייב להיות הבורא.

כיצד אדם שאין לו רצון יכול לגשת לחוכמת הקבלה?

כל אחד שמשתמש בחוכמת הקבלה, לא חשוב באיזו מידה, כבר נמצא בהשראת האור העליון ומזרז את התפתחותו. ובמידה שהאור העליון משפיע אליו, הוא מרגיש מכות. אבל לא סתם מכות שלא מזוהה מהיכן הן. אלא מכות מטרתיות שמזוהה בהן נותן המכות. האור שהוא נגדו, שהוא מולו, שהוא לא בהשתוות עימו. וזה נקרא "זירוז ההתפתחות".

לכן המקובלים אומרים, שצריך לכתוב ספרים ולהפיץ את חוכמת הקבלה בכל שדרות העם, מפני שאז מקטינים ומבטלים את עוצמת המכות למיניהן, וכולן נעשות מטרתיות. אפילו אם מתגלה באדם מחלה קשה והוא לא יודע למה רע לו, אם הוא יגלה שיש מקור למחלתו, שיש תרופה למחלה הזאת, בבת אחת, יחד עם הסבל מהמחלה, הוא ידע למה ומהיכן ועל ידי מה להתרפא.

 

והב' שאנו מרויחים זמן, כי הוא פועל "לדעתנו" ויש בידינו להרבות בעסק ולמהר בזמן כפי חפצנו אנו. כי אנחנו מנהלים את משך זמן ההתפתחות. אחישנה נקרא "בידינו". האדם מקבל הכול: שיטה, סביבה, ספרים, הסברים. ומאותו רגע "הכדור עובר למגרש שלו".

 

הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד

 

 

רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר, אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם, אומר בעל הסולם בצורה נחרצת, ויוצא נגד הדת כתורת מוסר. כי היא מאיימת על האדם שאם הוא לא יהיה טוב הוא יגרום אסונות ויקבל עונשים. וההטפות האלה מנוגדות להתפתחותו החופשית של האדם, להתפתחות הרוחנית.

הגישה הזאת הייתה טובה לזמן הגלות, עד שהתפתח הרצון לקבל, ואפשר היה להמשיך את האור ולתקן את הרצון ולהחזירו למוטב. מתקופת האר"י הסתיימה הגלות, קובעים המקובלים, ומרגע זה ואילך נפסלה כל תורת המוסר. כי אדם שרוצה להתפתח, ומרגיש שרע לו, אסור להגביל אותו. אלא צריך לתת לו ללכת על פי דרכו, ולהתפתח על ידי המאור המחזיר למוטב. לכן תורת המוסר הייתה תורת הגלות, ותורת הקבלה היא תורת הגאולה.

וקורא אני עליהם את המקרא טעמו וראו כי טוב ה'. והן אמת ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו, אולם עם כל זה רחוקים הם אחד מהשני כרחוק מחשבת הבורא יתברך מן מחשבת הבריות, כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא יתברך, חוכמת הקבלה היא נקראת אצל בעל הסולם "דת". ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם, בלבד. כי הם אינם בעלי השגה, אלא הם מחברים לעצמם כל מיני כללים ותרגולים של "עשה" ו"אל עשה", שמגבילים את האדם. ועל כן ניכר ובולט ההבדל שביניהם הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות והן במטרה הסופית, כי הכרת הרע והטוב המתפתחת בנו על ידי תורת האתיקה בעת השימוש, יש לה יחס רלטיווי להצלחת החברה כנודע. אבל היום רואים שתורת האתיקה איננה פועלת. בזמנים עברו היא עוד עבדה. אבל בזמננו ניסיון חיים של אנשים אחרים לא פועל על אף אחד, וכולם מזלזלים בכל התורות האלה. החינוך כושל לחלוטין, וילדים פורצים כל גדר של משמעת הורים או שיטת חינוך. וסוף כל סוף מתגלה שהאדם מתוך מאורעות החיים שלו, לא יכול להוציא לעצמו שום שיטת חיים. כי הוא לא יכול מתוך החיים שלו ללמוד איך להתנהג נכון עם הרצון האגואיסטי שלו.

לו ידעו הבבלים העתיקים, שהם יוצאים למסע התפתחות של חמשת אלפים שנה, שאף רגע בחייהם וגם לא מדור לדור, אף אחד מהם לא יידע, איך להתנהג נכון עם האגו שלו, הם היו מתפתחים כמו אדם שכל רגע זורק את עצמו מהצוק, בלי לדעת מה קורה ומה יקרה. אבל אותה התפתחות איטית שעברנו, היא רק כדי לצבור רשימות, חסרונות, שאיתם נוכל לתקן את העיוות הזה. כי אי אפשר לתקן מה שלא נגלַה. לכן חמשת אלפים שנה הם הלכו ועשו טעויות עם הרצון לקבל כמו שהוא, כדי להגיע לגילוי הרע במלואו. אבל מה שמתגלה להם, הוא חוסר שיטה לניהול הרצון לקבל, לניהול טבע האדם.

אבל כבר אז אברהם אמר להם שיש לו שיטה, איך צריך להתנהג עם הרצון לקבל שפרץ לראשונה. אבל הם רצו להסתדר איתו כמו שהוא, ודרשו מאברהם שרצה לתת להם שיטה, שלא יפריע להם לדבר כל אחד בשפתו ולהרוויח כל אחד את שלו. והיום לאחר שמתגלה בעולם כל האכזריות של האגו וכל האכזבות ממנו, אפשר לסכם אותן במילה אחת, כחוסר בשיטת ניהול של הרצון לקבל, ניהול החיים של האדם. ואם האנשים יבינו את האכזבה הזאת, אז הם יעברו באין ברירה לשיטה היחידה שיכולה להיות לאדם. השיטה איך לנהל את החומר על ידי האור העליון שברא אותו.

מה שאין כן הדת, חוכמת הקבלה, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שמושה, על ידי האור העליון המחזיר למוטב, יש לה יחס רלטיווי אל השם יתברך לבדו, כי באור העליון מתגלה תכונת ההשפעה כנגד תכונת הקבלה של האדם, דהיינו משינוי הצורה מהיוצר יתברך עד להשואת הצורה אליו יתברך שנקראת דביקות, כמו שנתבאר לעיניך במאמר מתן תורה (אות ט' י' י"א. עש"ה). יש לאדם קנה מידה, סטנדרט, שלעומתו הוא בודק את עצמו, ולעומתו הוא צריך להשתנות, עד שהוא מגיע להשתוות הצורה. הכול ברור לאדם והוא רק צריך לדרוש שקני המידה האלה יתגלו לו.

מה יותר חשוב להתקדמות נכונה, לבדוק את המעשים או לבדוק את הכוונות?

 

תלוי באיזה אדם מדובר. תלמיד מתחיל שלא נמצא בצורה צמודה לסביבה לברר את תהליך התפתחותו, לא יוכל לעבוד על כוונות נכונות, אלא רק על המעשים. לכן מומלץ שיקרא את מאמרי רב"ש על הסביבה.

 

מה השלב הבא שמגיע לאחר החיבור בסביבה?

 

לאחר החיבור לסביבה, בא החיבור עם הבורא - "מאהבת הבריות לאהבת ה'". היינו, כניסה יותר פנימה, מתוך החיבור של הסביבה, חיבור עימו והתגלות הבורא. אין גילוי אחר שבו כאילו בונים יחסים בחברה ואחר כך בצלחת מעופפת עפים ועולים לבורא. אלא בתוך החברה, בחיבור בין החברים, ברגע שכולם מתחברים, שם מוצאים אותו כוח שממלא את החיבור ונקרא "בורא".

החיבור עצמו, תכונת החיבור עצמה, תכונת ההשפעה, היא הבורא. כי לא מקבלים את האור העליון, אלא מרגישים את התוצאות מהשפעתו עלינו. הוא עצמו נקרא "עצמותו". והשפעתו עלינו היא נקראת "תכונת ההשפעה" שהאדם מרגיש. היא בשבילו הבורא. תכונת ההשפעה שבו, היא נקראת "בוא וראה" - "בורא". זאת אומרת, התיקון שהאדם משיג הוא ה"בורא", "תבוא ותראה", תעשה ותגלה. ולכן את הבורא מגלים בקשר בינינו, כשלב הבא אחרי ההתחברות, עוד יותר בעומקה של רשת החיבור.

חזרה לראש הדף
Site location tree