אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 12 / מהות הדת ומטרתה / שיעור 5
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

שיעור 5

שיחה מתאריך 31.05.07

הדת איננה לתועלת הבריות אלא לתועלת העובד

 

 

רבים טועים ומשווים את תורתנו הקדושה לתורת המוסר, אולם זה הגיע להם משום שלא טעמו טעם הדת מימיהם וקורא אני עליהם את המקרא טעמו וראו כי טוב ה'. אבל יותר קל להגיד: "טעמו וראו כי טוב ה'", מאשר לפרוץ את המרחק האין סופי הזה בין הנברא לבורא, שאליו משתוקקים כל כך הרבה אנשים. כי מהו "לטעום" את ה'? "לטעום" נקרא שהבורא ממלא את כל הרצונות ואת כל החושים של האדם.

התורה איננה מדברת בלשון הגזמה, אלא על דברים מוחשיים ביותר. "טעמו וראו" נקרא "תתמלאו בבורא". הבורא ממלא את הנברא, "מתלבש בנברא", ואז "ממעשייך הכרנוך", ממעשיו עצמו מגלים שהוא טוב. להזמין את האנשים לטעום, נקרא להזמין אותם להגיע על ידי שיטת הקבלה, על ידי חוכמת הקבלה, "לגילוי אלוקותו לנברא שנמצא בעולם הזה" ולדביקות.

ולפני שהאדם מגיע לגילוי הבורא, הכרח הוא שיימצא בטעויות וחוסר התמצאות. ולכן אותו חלק מהאנשים, שלגמרי לא שייך להתקדמות רוחנית, שאין לו עדיין שום טעם בדביקות, בקשר עם האלוקות, טועה לחשוב שתורתנו היא תורת המוסר. זאת אומרת, שהתורה מחנכת את האדם מה מותר ומה אסור, כמו כל אוסף חוקים שמגבילים את האדם ותו לא.

הם בכלל לא מדברים על התפתחותו של האדם כלפי האלוקות, על "שכר מצווה לדעת המצוּוֶה", להידבק אליו, להבין אותו, שהבורא רוצה להתגלות לנבראיו, ו"כולם יידעו אותי למקטנם ועד גודלם". אלא הם אומרים, שהאדם צריך להיות בהגבלה מכל העיסוק הזה, שעדיף "שב ואל תעשה", זאת אומרת, רק ללמוד מה אסור ומה מותר ולקיים.

אבל הגישה שלהם סותרת לחלוטין את גישת התורה, האומרת: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". שצריך לחזור לבורא, שהוא "המוטב", הוא הטוב ומיטיב. ולכן תורתנו איננה מה שחושבים עליה. היא לא שייכת לתורת המוסר, ואיננה רשימת חוקים שחייבים לקיים. אלא היא באה דווקא כאור שמתקן את האדם, ומעלה אותו לדרגת הבורא.

והן אמת ששניהם: האתיקה והדת, לדבר אחד מתכוונים, שהוא לרומם את האדם מזוהמת האהבה העצמית הצרה ולהביאו על מרומי הפסגה של אהבת זולתו, אולם עם כל זה רחוקים הם אחד מהשני כרחוק מחשבת הבורא יתברך מן מחשבת הבריות, כי אלה שמתעסקים במוסר, הם חושבים שהאדם יהיה מתוקן, אם הוא ידע מהבוקר עד הערב מה לעשות ועל מה לחשוב ומה ללמוד ומה לבצע. אבל היכן תתרחש ההתפתחות שלו לקראת הבורא? הם חושבים שהאדם ישתנה, על ידי זה שיבצע את מה שמוטל עליו. אבל על ידי המעשים האלה האדם לא מזמין את המאור המחזיר למוטב.

ולכן תורת הקבלה רחוקה מתורת המוסר. למרות שגם בעלי המוסר חושבים, שעל ידי תורתם אפשר להביא את האדם לרום המעלות, זאת אומרת, המטרה שלהם היא כביכול טובה. אבל הם לא משיגים אותה. למה? כי הדת נמשכת ממחשבותיו של הבורא יתברך, הדת שהיא חוכמת הקבלה, ותורת המוסר באה ממחשבות בשר ודם ומנסיונות החיים שלהם, ועל כן ניכר ובולט ההבדל שביניהם הן בכל הנקודות שבבחינות השמושיות והן במטרה הסופית, כי הכרת הרע והטוב המתפתחת בנו על ידי תורת האתיקה בעת השימוש, יש לה יחס רלטיווי להצלחת החברה כנודע, מה שאין כן הדת, אשר דבר הכרת טוב ורע המתפתחת בנו מתוך שמושה, יש לה יחס רלטיווי אל השם יתברך לבדו, כי השימוש הנכון בתורה הוא שהאדם ימדוד ויבדוק את עצמו, עד כמה בכל הפעולות שהוא עושה, הוא מתרחק או מתקרב לבורא. עד כמה הלימוד שלו מקרב אותו לבורא. עד כמה המחשבה שלו נעשית קרובה יותר למשפיע. עד כמה הוא עצמו משתנה כלפי החברה כדי לגלות בה את המשפיע, את הבורא. עד כמה העבודה עם התורה משנה אותו, ואת הסביבה שבה הוא לומד. עד כמה הוא מקרב אל עצמו את הבורא, ועד כמה הוא מרגיש את עצמו מתקרב או מתרחק מהבורא, מתרחק בהבנה שלו ממנו. כי הוא חוקר את הטבע שלו, ורואה עד כמה הוא הפוך מהבורא. אבל אותה התרחקות היא גם התקרבות, התקרבות לפי האמת. כי העיניים של האדם נפקחות כלפי הבריאה, לראות עד כמה שהיא הפוכה מהבורא.

האדם נמצא במעין מעבדת מחקר, בחקירה מדעית, שעובד עם עצמו ועם החברה שלו ועם הספרים ועם השיטה, כדי על ידי כל האמצעים האלה להתחבר עם הבורא. ובכך נעוץ כל ההבדל בין חוכמת הקבלה לבין כל יתר השיטות, כולל שיטת המוסר. כי מטרת תורת הקבלה היא להעביר את האדם לאורך כל הדרך הזאת, דהיינו משינוי הצורה מהיוצר יתברך עד להשואת הצורה אליו יתברך שנקראת דביקות, כמו שנתבאר לעיניך במאמר מתן תורה (אות ט' י' י"א. עש"ה). כי סוף הדרך היא דביקות. זאת אומרת, השוואת הצורה השלימה בין הנברא לבורא וכתוצאה ממנה הדבקות ביניהם.

הפעולות שהאדם עושה בהפצת חוכמת הקבלה ובחומר הלימוד עצמו, שלומד בהתאם לחשיבות התורה האלוקית על פני תורת בני האדם ורוצה לגלות את הבורא ולא ללמוד רק איך לבצע חוקים בצורה חיצונית, והפעולות שהוא מבצע בהתקשרות עם יתר החברים שלומד איתם, כדי להיות "כל ישראל חברים" ולבנות תבנית של אדם הראשון, של מערכת הנשמות המתוקנת – כל הפעולות המעשיות האלה קשורות אחת לאחת לתיקון הנשמה.

זאת אומרת, בחוכמת הקבלה האדם לא יכול להבדיל בין הפעולה לתוצאה, כאילו הוא לומד משהו תיאורטי, ובאיזה מקום אחר קורה משהו. אלא מה שהוא מבצע בכל רגע, על ידי מה שהמקובלים ממליצים לו לעשות, הוא עצמו העבודה נטו, עבודת ה' האמיתית. בתוך הכלים שהוא נמצא בהם כל הזמן, בכל מה שהוא מבצע, שם הוא מגלה את הבורא. שם כל העולמות, שם נמצא הוא עצמו ושם כל המציאות. ולא שהוא עוסק במשהו צדדי שבצורה שונה יכול להביא אותו למשהו. אלא האדם מכוון הכול על עצמו, על התיקון שלו ומתייחס לאחרים לצורך התיקון שלו, כי אין לו מטרה אחרת מלבד להגיע לדבקות.

האדם לא מחויב להביא את העולם לדבקות. הפצת הקבלה איננה כדי לתקן את העולם, אלא לתקן את עצמו ביחס לעולם. הוא דבוק אליהם ולא הם אליו. הוא לא עושה את ההפצה למישהו מחוץ לו, אלא רואה את הנשמות האלה כחלק מהנשמה שלו. שהוא לא יוכל להגיע לדבקות, אם הוא לא יתחבר עם כל יתר הנשמות. שלא יהיה לו היכן לגלות את הדבקות, אם לא בחיבור ליתר הנשמות. שיוכל לגלות את הבורא רק על ידי הקשר בין כל החברים. כי רק הקשר הזה נשבר בשבירת הכלים, ואותו הוא צריך לתקן.

וכך יוצא שהעבודה שלנו, היא בדיוק באותו מקום היכן שלומדים ואיפה שמפיצים ואיפה שהחברים פועלים ביניהם. הכול נמצא יחד ברצון שלנו. ואין הבדל בין הרצון של האדם, לבין הרצון של הסביבה או הרצון של כל האנושות, כי הכול רק תיאור פנימי של האדם עצמו.

איך אפשר שלא לאבד את הרובד הפנימי בעבודה הרוחנית?

רק על ידי התאמצות במחשבה, שמשתדל כל הזמן לכוון את עצמו נכון יותר כלפי עבודת התיקון שלו. כי ברגע הבא יתעוררו בו רשימות אחרות. כל רגע האדם הוא אדם חדש, כי כל רגע מתעוררים בנו חסרונות חדשים. ומתוך כל חיסרון חדש הוא צריך לקבוע יחס נכון למציאות.

בעבודה בלתי פוסקת הוא צריך במוח ובלב, לרכז את עצמו כדי לייצב תמונת מציאות בצורה נכונה - איפה הוא, איפה החברה, איפה תכונת הקבלה, איפה תכונת ההשפעה, איפה השיטה, איפה התורה, איפה הבורא, איפה יתר הנבראים.

עבודת האדם היא מכל מצב, איפה שלא יהיה, לראות תמיד את התמונה הזאת ולהשתוקק לראות אותה כתמונה אחידה. ואז על ידי אותה השתוקקות הוא מתקדם שתתגלה בו תמונה ברורה. ומתוך ההשתוקקות והרצון והמשיכה לראות את התמונה האמיתית, אותה תמונה ייחודית הנקראת "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא חד הוא", הוא כבר יתייחס נכון לכל פרט ופרט בחיים שלו.

רק דרך התבנית הזאת האדם צריך לראות את העולם, כי היא הצורה הנכונה, הטבע היחיד, שאם מתייחסים לחלק ממנו, כלפי מישהו או משהו, רואים את כל המציאות. ואחרת היחס של האדם לא יהיה נכון, והוא לא יפעל לייחוד.

מדוע המחבר עורך השוואה בין שתי תורות שברור לכולם שהן שונות בתכלית?

 

בעל הסולם מחדד את ההבדל בין שתי התורות, המוסר והקבלה, מפני שתורת המוסר, היא התורה שעזרה לעם ישראל להחזיק את עצמו בזמן הגלות. "גלות" נקרא הסתלקות המוחין, הסתלקות האור, נתק מהבורא. בחורבן בית שני כל העם מלבד כמה יחידי סגולה, נפל מאהבת ישראל לשנאת חינם, ונעלמה ממנו הרגשת הבורא, הרגשת האלוקות. לכן היה צורך להחזיק אותו משך זמן הגלות במערכת שתשמור עליו.

וכך בסוף תקופת בית שני עם תחילת הגלות, המקובלים חיברו לכלל ישראל מערכת של תורת מוסר, איך עליו להתנהג משך כל שנות הגלות. והורו לו איך להחזיק בכל מה ששייך ליהדות, מקיום מצוות מעשיות, דרך לימוד תורה לכל אחד, ועד מנהגי החגים. לצורך זה הם סידרו סידור תפילה, שכולם קוראים בו, אבל אף אחד לא יודע מה כתוב בו. הם קבעו מנהגי חגים שחייבים היו לקיים משך זמן הגלות, כדי להחזיק במסגרת של אומה, מפני שלא הייתה לעם יכולת להכיר ביותר ממנהגים חיצוניים. כי העם נמצא ב"גלות", בחוסר קשר, בחוסר מגע, עם האלוקות, עם הבורא, עם הרוחניות.

מה שאם כן מזמן האר"י הנקרא משיח בן יוסף, הסתיימה תקופת הגלות והחלה תקופתו של דור "ימות המשיח". לכן האר"י גילה את שיטת התיקון, שמתאימה לנשמות שהחלה בהן ההשתוקקות לתיקון. ואילו הגלות שנמשכת עד עצם היום הזה, היא איננה לפי אישור מלמעלה. ורואים איך מזמן האר"י ואילך כל המקובלים כולל הבעל שם טוב פעלו כדי להחליף לאט לאט את תורת המוסר שהתאימה לעם בזמן הגלות, לתורת הקבלה, לתורת ההיכרות עם הבורא, להתקרבות אליו, לדבקות בו. כי הגענו לסיום התפתחותם של כל הדורות, שכל העולמות צריכים לחזור לעולם אין סוף.

וכל אנשים שרוצים להמשיך את הגלות, שכל העולם יתנהג כאתמול ואינם רוצים להקשיב לדעת המקובלים, לאותם יחידים שמשיגים את התהליך במלואו ומורים לנהוג אחרת, הם עדיין אוחזים בתורת המוסר. ולכן בעל הסולם טורח לציין בכתביו, שתורת המוסר נכונה רק למי שנמצא בגלות, בניתוק מהרוחניות. אבל מי שמרגיש בתוכו את הנקודה שבלב ונמשך לקשר עם הבורא, יש לו תורה אחרת. לא תורה שמקיימים בלי לשאול, אלא שמפתחת את האדם להגיע לגילוי.

וכן רחוקים המה זה מזה בתכלית המרחק בענין המטרה, כי המטרה של תורת האתיקה היא לאושרה של החברה מבחינת בקורת התבונה המעשית הלקוחה מנסיונות החיים, אשר בסופו של דבר אין המטרה מבטיחה לעוסק בה שום התעלות למעלה ממסגרת הטבע, הגשמי. אלא מלמדים את האדם מגיל חמש עד גיל בר מצווה, או עד גיל עשרים, מה לעשות בחיים ומצפים ממנו שימשיך לקיים מה שלימדו אותו בלי להתפתח. והוא כמו "עגל בן יומו שור קרי", לא מתפתח יותר. חוסר הרצון להתפתח טוב לשמירה על המסגרת והכרחי בזמן הגלות כדי לשמור על האומה. אבל כאשר צריך להתפתח מעל המצב הזה, אז חייבים לשבור את המסגרת ובמקומה לבנות מסגרת משתנה, שכל פעם תעזור לאדם לגדול "למעלה ממסגרת הטבע".

ואשר על כן המטרה הזאת עדיין לא יצאה מכלל הבקורת כנודע, כי מי יוכל להוכיח ליחיד את מדת הטוב בעדו בצורה סופית כזו שיהיה מוכרח למעט דמותו בשיעור של משהו בשביל אושר החברה. וזו הבעיה עם תורת המוסר. כי כמה שמשפיעים לאדם לאהוב את הזולת, הוא לא יאהב אותו מסיבה אחת פשוטה, שכדי לאהוב את הזולת, צריך שיבוא מאור המחזיר למוטב ויתקן את האדם. אבל תורת המוסר רק אומרת מה לבצע, ולא איך לחפש כוחות מלמעלה. ולכן האדם נשאר בצורת דומם, בדרגה הנקראת "דומם דקדושה".

הדרגה הזאת טובה והכרחית לשמירה על החברה ועל האומה. והמקובלים עצמם הם אלה שעיצבו אותה כל משך הגלות. אבל המקובלים עצמם הם אלה שאמרו: "דיינו!", שחייבים להתחיל לצאת לגאולה. זאת אומרת, להחליף את שיטת הקיום שלנו מתורת המוסר לחוכמת הקבלה. בזמן הגלות שנמשך לנו מלמעלה, כמו שהובטח לאברהם: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ויענו אותם ארבע מאות שנה", אי אפשר לתקן את הרצון לקבל, כי נמצאים בניתוק מרוחניות.

אבל מזמן האר"י והלאה, כשהסתיימה אותה מידה שלימה של "ארבע מאות שנה", על כל ארבעת הגלויות שבה, צריך כבר את התורה המתקנת. בתקופת הגלות אין יכולת לתקן, אלא חייבים להיות בעבדות. אבל לאחר שמסתיימת הגלות, ויוצאים מעבדות הרצון לקבל, אז חייבים את מאור התורה המחזיר למוטב שיתקן את הרצון. ולכן תורת המוסר איננה יכולה לעזור יותר. כי היא לא מושכת את המאור המחזיר למוטב, האדם איננו משתוקק לגילוי הבורא. אלא אך ורק על ידי חוכמת הקבלה.

מהי תורת המוסר לעומת חוכמת הקבלה?

אם מדברים בצורה עממית פשוטה בלי להיכנס לחקירה מדעית, אלא הלכה למעשה, אז לא חשוב איך קוראים לשיטות האלה, "אתיקה", "מוסר", "קבלה", "תורה", כי כל אחד מדביק את השמות האלה לכל מה שבא לו, בלי להבדיל ביניהן. אלא חשוב לדעת שמדובר על שתי גישות של האדם לחיים.

גישה אחת הנקראת "גלות", שבה האדם חייב לשמור את החיים שלו במסגרת, בגלל שנמצא בצמצום ולא מבין איך לחיות. לכן החכמים הורו לעם כשלא היה לו קשר עם האלוקות, לשמור על המסגרת שלו כמו שהיא ולהמתין משך תקופת גלות הנקראת "ארבע מאות שנה",עד שיוכל לרשת את הארץ. כמו שנאמר לאברהם, שבניו יוכלו לרכוש את ארץ ישראל, את הדרגה האלוקית, רק לאחר גלות, לאחר שיתגלה בהם כל הרצון, כל האגו.

והמקובלים קובעים, שהאגו הזה התגלה בתקופת האר"י. ולכן הופיע האר"י, מפני שהחלו לצאת נשמות עם נקודות שבלב, עם רצון לגלות את האלוקות בפועל, על ידי התיקון. ומזמנו של האר"י ואילך, תורת המוסר, התורה ששמרה על האדם בזמן הגלות, הייתה חייבת לאט לאט להתחלף לתורת הקבלה, לתורה של הגישה השנייה. אבל למה היא מתגלה לאט לאט? כי לא כל הנשמות יוצאות מיד. אלא היו תקופות ביניים של מעט עליה או מעט ירידה, שהיו בעיקר חסידים, ורק פה ושם מקובלים גדולים או סביבות מקובלים.

אבל היום סוף כל סוף הגענו לזמנה של הגישה השנייה, לגישה הנקראת "גאולה", גם לפי סימנים חיצוניים. העולם נמצא במשבר עמוק ובני האדם מוכנים בהמוניהם להתחיל להשתמש בשיטת הקבלה כדי להגיע למטרת הבריאה, לדבקות. כי הקבלה איננה שייכת רק לעם ישראל. אלא כמו שמסופר במדרש, ישראל חייבים למסור אותה לכל אומות העולם. ולכן תורת המוסר חייבת לפנות את מקומה לחוכמת הקבלה.

האם בזמן הגאולה אפשר להישאר גם במסגרת קיום תורה ומצוות כמו בזמן הגלות?

 

המסגרת הזאת איננה מבוטלת. אלא בקבלה שואלים מה האדם דורש מהפנימיות שלו. ואם בשביל זה הוא צריך להישאר באותה מסגרת חיצונית, אז הוא יכול להישאר בה. אבל צריך לחקור ולמדוד למה יותר מחצי אומה עזב את המסגרת החיצונית ולגלות שמזמן האר"י והלאה גדל הרצון לקבל, ולפי התפתחות הנשמות כבר צריך לקבל את שיטת הקבלה ולהתקדם.

לכן בתקופת ההשכלה אנשים עזבו את המסגרת הקודמת. כי הרצון לקבל גדל ולפי הרצון לקבל החדש, לפי הטבע, לפי מה שהתפתח בנשמה, האדם הרגיש דרישה שלא הבין אותה, אבל שהייתה השתוקקות לגילוי האלוקות. וכדי לממש את הרצון הזה היה עליו לקבל את תורת הקבלה במקום את תורת המוסר. אבל מי שלא קיבל אותה, יצא מתורת המוסר ונעשה חופשי, חילוני.

האם לימוד הקבלה צריך להתווסף כרובד נוסף מעל המסגרת הישנה של האדם?

לימוד הקבלה צריך לבוא כרובד נוסף מעל המסגרת הישנה של האדם – למי שנמצא במסגרת דתית, למעלה מהמסגרת הדתית ולמי שנמצא במסגרת חילונית, למעלה מהמסגרת החילונית. אבל אי אפשר לחייב אף אחד, כי מדובר בהתפתחות חופשית, זאת אומרת, לפי הכרת האדם.

ולפי הכרתו האדם מבין, מה כדאי לו להוסיף, מה הוא צריך לחיים שלו, איזה חוג אנשים מסוים הוא צריך למצוא כדי על ידו להתחזק, איזה מורה למצוא, איזה ספרים נכונים, איזו תמיכה. שכדאי לו לשמור על מנהגים וחגים, כי הם יעזרו לו לבנות מסגרת. בתוך מסגרת הוא פחות יברח ליצר שלו, כמו בהמה שבורחת לשדה. אלא יחזיק את עצמו קרוב יותר למטרה, אפילו בצורה גשמית-גופנית. ואז המחשבות שלו יהיו קרובות יותר ומהר יותר יחזרו למטרה.

חייב להיות איזון מסוים בין הקיום הקודם (הדתי) לבין הקיום הרוחני. אבל בלי לחץ, כי אין כפיה ברוחניות. אלא כל אחד ואחד מוצא אותו בעצמו. לכן כל אחד שרוצה להתפתח ברוחניות, נותנים לו את השיטה, והוא בעצמו צריך להחליט איך לאזן בין השניים. הגישה איננה להטיף לאדם מה לעשות ומה לא לעשות כמו בתורת המוסר. אלא בשיטת הקבלה ההתפתחות היא אישית ובלי דיכוי.

האם חוכמת הקבלה יכולה לגרום לאדם לחזור בתשובה במובן הרגיל?

 

בחוכמת הקבלה אין חזרה, "חזרה בתשובה" איננו מצב טוב, כי לא טוב לחזור. אלא תמיד צריך להתקדם קדימה. אם בדרך קדימה האדם מושך לעצמו איזו מסגרת, שדומה כביכול למסגרת הדתית, אז אדרבא למה לא. גם בחברה של בני ברוך זה קיים. אבל רק במידה ובצורה שהמסגרת הדתית עוזרת להתפתחות רוחנית, ולא מדכאת אותה. לא שתורת המוסר היא מעל הקבלה. אלא הקבלה לוקחת מתורת המוסר כמה שהיא צריכה לצורך קיום מסגרת גשמית.

 

 

האם תהליך האיזון ביניהם יקרה בד בבד עם ההתפתחות הרוחנית?

 

אין לדעת, כי אין כפייה. יכול להיות שבזמנים ובשנים האלה זה כך, ובעוד חמש שנים הכול יקבל צורה אחרת. אם על ידי הפצת הקבלה כל העם יתחיל להתעורר, ואלפי אנשים יתחילו להשתוקק לגלות את האלוקות, את הרוחניות, את המימד האמיתי שלהם, וירצו להבין את המציאות היכן שהם חיים, אז אין לדעת מה יקרה. כי תמיד אנחנו חכמים רק לאחר מעשה, רק על מה שכבר עברנו, ולא על מה שעוד לא עברנו. ואפילו הנביאים כולם שניבאו על ימות המשיח, דיברו בצורה כזאת של פנים לכאן ולכאן. אבל נקווה שנעבור הכול ב"אחישנה", בדרך טובה, נוחה ומקובלת על כולם.

האם יש סיכוי לתיקון למי שהתחנך לפי תורת המוסר?

השאלה היא, האם לאדם שקיבל חינוך דתי חרדי ונמצא בגירסא דינקותא, יש יכולת להתעלות מעל ההרגל שנעשה טבע (ולכן נקרא "גרסא דינקותא"), ולהתחיל להתפתח בטבע השני על ידי חוכמת הקבלה? זאת שאלה קשה מאוד. אבל רואים שאם באותם אנשים שקיבלו חינוך דתי חרדי של קיום מצוות, ולפחד משכר ועונש על אי קיום מצוות, או שקיום מצוות בלבד הוא שלימות האדם ולא להגיע לדבקות, אם מתעוררת נקודה שבלב, אז הם מתעלים מעל החינוך שמלמד אותם - ומוסיפים מעליו.

רואים שאם מתעוררת באדם נקודה שבלב, אז למרות ההרגל לפחד משכר ועונש באי קיום מצוות, ולחשוב שקיום בלבד הוא שלימות האדם ולא להגיע לדבקות, בכל זאת האדם מתעלה מעל החינוך הזה, ומוסיף עליו.

כך היה גם בדורות הקודמים. כל המקובלים היו יחידי סגולה, שצמחו וגדלו מתוך הקהל העממי שהיה בזמנו קהל דתי, וקיבלו מלכתחילה חינוך של גירסא דינקותא. אבל הכול תלוי בנקודה שבלב. אלא בניגוד לאדם החילוני, שאם מתעוררת בו הנקודה שבלב הוא מיד מתחיל לחפש, האדם הדתי נמצא במסגרת של מוסר ולכן מדכא ומדכא אותה, עד שהיא מתפרצת.

ובחברה ישנם שני החלקים האלה. חלק חילוני שמאוד קל לו לנוע לכיוון התיקון והדבקות בבורא, כי הוא פרוע ואין לו מסגרות. וחלק דתי שיצטרך להגיע למתח ולחץ פנימי גדול מאוד, כדי לפרוץ את מסגרת המוסר שקיבל בחינוך. אבל גם החילונים וגם הדתיים נמצאים בסדר התפתחות מחושב מלמעלה, מהמערכת הכללית של הנשמות.

אמנם רק יחידים מגיעים מקרב הקהל הדתי לעומת הקהל החילוני, אבל דווקא הקהל הדתי יותר מבין על מה מדברת חוכמת הקבלה, כי יש לו רקע של גישה לספרים ויכולת לחשוב, לחקור ולקרוא. ולכן הם מבינים הרבה יותר טוב מה כותבים בספרי הקבלה מאשר הקהל החילוני. אבל גם הדתיים וגם החילונים בחברה הישראלית נמצאים בתקופת מעבר ביחס שלהם לקבלה. והיחס הזה הולך ומתבאר בגלים בלי שליטה מצד הפצת הקבלה.

לא צריך לנסות לשלוט בתהליך באמצעות הפצת חוכמת הקבלה או לבדוק ולחקור וללכת לפי תוצאות למיניהן, אלא פשוט לפתוח את חוכמת הקבלה לעולם. לא לשלוט בתהליך, אלא לפתוח את הבורא לנברא כמה שמסוגלים לפתוח את החוכמה. וכל מי שמקבל אותה, מתקדם לפי איך שמקבל אותה. אין לנו שליטה על זה ואסור לנו להיכנס לזה, כי אין כפייה ברוחניות.

האם צריך לעבוד על תיקון המידות במקביל ללימוד חוכמת הקבלה?

 

אין תיקון למידות. כל מה שמתכוונים לתקן בתיקון מידות שייך לתורת המוסר. אלא לימוד חוכמת הקבלה מביא את האדם בצורה טבעית לתיקון הנשמה. כי חוכמת הקבלה היא עבודת ה' ואיך לעשות את התיקון, לומדים מתוך הנשמה, כתוב, "נשמת אדם תלמדנו". בכל התהליך שהאדם עובר הוא מרגיש מה כן ומה לא. ולא שהוא צריך כמו כולם, לשבור היום את מידת הכעס, ומחר את מידת הקמצנות. כי ההגבלות האלה של תורת המוסר היו טובות רק בזמן הגלות, לאנשים שנמצאו בניתוק מרוחניות.

 

מה שאין כן המטרה הדתית מבטחת את האושר של האדם עצמו העוסק בה. כי כבר הוכחנו לדעת, אשר בביאת האדם אל אהבת זולתו אז הוא נמצא ישר בבחינת הדביקות שהיא השואת הצורה ליוצרה יתברך אשר עמה יחד עובר האדם מתוך עולמו הצר המלא מכאובים ואבני נגף אל עולם נצחי רחב של השפעה להשם יתברך והשפעה לבריות.

 

בעל הסולם מציין שהמטרה "הדתית", מטרת הקבלה, מטרת ההתפתחות, היא להגיע לדביקות בבורא והיא מושגת רק מתוך דביקות בחברה האנושית. לכן "ואהבת לרעך כמוך," הוא "כלל גדול בתורה", שמביא "מאהבת הבריות לאהבת הבורא". ורק חוכמת הקבלה יכולה להביא לנו את תיקון הזה, "כי המאור שבה מחזירו למוטב". זאת אומרת, האדם לומד אותה על עצמו, מרגיש עד כמה הוא מקולקל, ואז דורש תיקונים.

מה שאין כן מי שלומד תורת המוסר ונמצא במסגרת הדתית הרגילה, הוא לא מרגיש את עצמו רע, אלא מרגיש שכל יום הוא הולך ומוסיף במצוות. כי הוא מתפלל ועושה את כל המצוות המעשיות שיש בעולם הזה, ואף אחד לא יכול להכחיש שהוא עשה את הכול, ולכן הוא מתמלא בגאווה וסיפוק. אבל על ידי לימוד הקבלה, האדם מתחיל להרגיש את עצמו ריק ומתחיל לדרוש תיקון. ורק אז "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". כי הוא מגלה בתוכו את היצר הרע, ואז צריך את התורה כתבלין, כדי שהמאור שלה יחזירו למוטב.

לכן אין ברירה אחרת אלא לגלות את הרע, ומתוך הרע לדרוש תורה. אחרת לא נקרא שהאדם לומד תורה, אם אין לו יצר רע. אם אדם לא דורש תיקון, הוא לא לומד "תורה", הוא לומד חוכמה, ואז "חוכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין". אבל אם הוא עובר משיטת החוכמה, משיטת המוסר, לשיטת התורה שאותה בעל הסולם מכנה "דת". אז הוא קונה "ואהבת לרעך כמוך", התקשרות לכל החברה האנושית, למבנה של "אדם הראשון", של כלל הנשמות וגילוי הבורא, ו"ישראל אורייתא קודשא בריך הוא" נעשה בו כאחד.

 

גם תמצא הבדל ניכר ובולט למדי, בבחינת התמיכה, כי עסק על פי שיטת תורת האתיקה הנהו נתמך על יסוד של מציאת חן בעיני הבריות, ודומה דבר זה כדוגמת שכירות המשתלמת לבסוף, כי בתורת האתיקה אין גילוי הבורא, אין מטרה להגיע לדביקות עימו. ואז ממילא כל הזמן האדם מעמיד את עצמו כלפי החברה, וחשוב לו איך יכבדו אותו, איך יוקירו אותו, איך הוא יהיה יותר גבוה ויותר מכובד כלפי הבריות.

בזמן הגלות לא היה פסול בכך, כי אי אפשר היה להשיג את המטרה. אבל מאותה העת שנגמרת הגלות ואפשר להגיע למטרה, האדם חייב לצאת מלבדוק את עצמו כלפי הבריות לבדיקה כלפי הבורא בלבד. ומי שמתחיל ללמוד קבלה, מרגיש מיד שלא איכפת לו מכל העולם, אלא איך הוא עצמו ומה הקשר שלו עם האלוקות. כי הכול אצלו נובע מהשאלה "מהו הטעם בחיי?". נראה כאילו הוא מזלזל באחרים ומתרחק מהם ונסגר. אבל הוא עובר כל מיני שינויים כדי לעבור מלבדוק את עצמו כלפי הבריות, ללבדוק את עצמו כלפי הבורא.

ובהתרגל האדם לעבודה כזו, הנה לא יוכל להתעלות גם במדרגות המוסר כי כבר רגיל הוא בעבודה כזו המשתלמת היטב מהסביבה המשלמים בעד מעשיו הטובים, האדם נעשה מכור לסביבה ולא מסוגל לצאת ממנה. וגם הסביבה נבנית סביבו כמו חומה בצורה ולא נותנת לו לברוח, כי היא בודקת ומחייבת אותו. התנאים האלה אינם פסולים, אלא הכרחיים לזמן הגלות, לאלה שלא יוצאים עדיין לחיפוש הבורא, וטוב שיישארו באותם תנאים. אבל אלה שצריכים לצאת, שמתעוררת בהם הנקודה שבלב ויוצרת בהם דחף ולחץ פנימי לצאת, אליהם צריך להגיע עם חוכמת הקבלה.

חזרה לראש הדף
Site location tree