שיעור 1
כולם מכירים את האמרה "ואהבת לרעך כמוך". כולם גם מוצאים אותה הגיונית וגם כמפתח לחיים שלווים ומאושרים, לאדם עצמו וליחסיו עם הסביבה. אך מי יוכל לומר בבטחה שהוא נאמן לקיום הפתגם היפה הזה, ויותר מזה, ממבט חטוף על ההיסטוריה האנושית ועל ההווה שלנו קשה לומר שאכן מצב כזה של אהבה בין בני האדם התרחש או קורה כעת.
במאמר "אהבת הבורא ואהבת הבריות" בעל הסולם לראשונה חוקר את אותה אמרה "ואהבת לרעך כמוך" שתבע רבי עקיבא ומפרש אותה בדרך שלא נחקרה עד זמנו. לטענתו של בעל הסולם האדם אינו מסוגל להגיע למימוש הכלל הזה ללא שיטה, מעין "מתכון". ובאמת, אם נעצור ונחשוב לרגע וננסה להבין את המשפט כפשוטו, האם אדם אחד מסוגל לאהוב את כל מיליארדי האנשים החיים בעולם כפי שהוא אוהב ודואג לעצמו? מניסיוננו אנו רואים שגם כשאנשים בודדים או קבוצות במימדים שונים בעולם שניסו לקיים את האמרה כדרך חיים, אותם ניסיונות גוועו בסופו של דבר.
לכן ובעקבות ההבנה המתגברת והולכת בדורות האחרונים בהכרחיות של אהבה ויחסי שלום באנושות כמפתח להצלחתנו, כתב בעל הסולם את המאמר אהבת הבורא ואהבת הבריות ובו הוא מציג את השיטה שבעזרתה נוכל להגיע למימוש ולקיום האמיתי של הכלל ואהבת לרעך כמוך. שיטה זו היא חוכמת הקבלה, אותה חוכמה עתיקה שנגנזה במשך אלפי שנים ועתה הגיעה העת לממשה.
בעל הסולם שופך אור במאמר זה, ומבאר לנו באור שונה מושגים כגון - "אהבה", "נתינה" ואפילו על מילים ברורות לכאורה כמו "מצווה" ו"עולם", ונותן לנו פתח להבנת חוכמת הקבלה כמערכת של חוקי טבע בין האדם לסביבתו ולבורא. חוקים שאנו עדיין לא מודעים להם ושטרם גילינו את מהותם, חוקים ששונים בתכלית מהמערכות המוכרות לנו. לשיטתו, הבנה של אותה מערכת חוקים ויישומה כדרך חיים יביאו את האנושות לשלווה ולשלמות המיוחלת. הוא מציג תפיסת מציאות אחרת ומסביר את הסיבות לתהליך הארוך שעברה ועתידה לעבור האנושות עד גילוי החוכמה.
בעל הסולם מדגיש את הצורך בגילוי ולימוד חוכמת הקבלה בדורנו שלנו ומציין במאמר זה ובמאמרים נוספים שכתב את בשלותו ומוכנותו של הדור הנוכחי ליישום השיטה, בשלותו להגיע לשלמות ולנצחיות.
כלל ופרט
המאמר הנ"ל הגם שהוא אחד המאמרים המפורסמים והמצוטטים ביותר בימינו. עכ"ז הוא בלתי מבואר לכולם על כל רוחבו והקיפו".
במישור האנושי וודאי שכל אחד ואחד רוצה "לשחק" עם המאמר הזה, עם האמרה הזאת, איך שנוח לו. להראות שהוא יפה לפני כולם, וודאי כדי לנצל את כולם, כמו שאנחנו כבר מבינים. אנחנו כבר בעלי ניסיון מר מתוך שימוש במאמר הזה. אבל בכל זאת המאמר הזה מושך מאוד את בני האדם. ויש בו משהו, ששייך ליסודות הבריאה, רק אנחנו לא יודעים למה זה כך.
וזה מה שרוצה בעל הסולם לברר, אם יש במאמר הזה כלל גדול בתורה. במה הוא כלל? ובמה הוא גדול? ולמה התורה כל כך בנויה עליו? כל הבניין הגדול הזה. מה יש בקשר האהבה בין בני אדם? אנחנו מבינים שאם תהיה אהבה, אז יהיה טוב. אנחנו רואים, איך תינוק נמצא במצב רגוע, בטוח על הידיים של אימא. יש אהבה טבעית מאימא לתינוק, ואז הוא לא צריך לחשוב על שום דבר. היא חושבת עליו. הוא פשוט מנותק מהכל, לא איכפת לו.
אז וודאי שכל אחד מאיתנו, מתוך הרצון האגואיסטי שלו, היה רוצה יחס כזה מכל העולם. אנחנו אפילו לא יכולים לתאר לעצמנו, מה זה יחס כזה. שאדם פשוט לא צריך לחשוב על כלום. יחס של אהבה מכולם היה מנטרל את האדם מכל דאגה ודאגה, ובכלל מלחשוב על משהו. על עצמו האדם לא היה חושב, כי אין בשביל מה לחשוב. המחשבות האלו לא היו מתעוררות. אם כולם דואגים לו, זה מנטרל דאגה עצמית. מי לא רוצה בכך? יחס כזה לאדם הוא ממש כוח עצום.
אם כולם דואגים לי, מדוע זה מנטרל האהבה העצמית, במה זה קשור?
הוזמנתי פעם לבית עשיר מאוד, לאנשים גדולים, גם בגודל הכיס, גם בכלל בתרבות, בחינוך, ובכל. ושמתי לב, שאחרי זמן מה שאני נמצא שם, התחלתי להתרגל לא לדאוג לעצמי. כולם דואגים לי. אפילו אדם שנכנס לבית מלון, יודע שיחליפו, יעשו, ינקו, וידאגו לו. והוא לא דואג לכלום. כך צריך להיות מסודר בעולם.
וכך הרגשתי אחרי שהייתי אצלם בחופש במשך יותר מחודש ימים. זה היה עוד ברוסיה, כשהייתי סטודנט. תארו לכם סטודנט שנכנס לבית כזה. ואחרי זה, הרגשתי שקשה לי לחזור לחיים הרגילים. כשמכל הצדדים אדם עטוף ביחס ובדאגה, והכול מוכן. זה לא מתוך אהבה, אולי מתוך מחשבות וחשבונות אחרים, אבל בכל זאת.
וזה מנטרל את הדאגה העצמית. אדם לא צריך לדאוג לכלום. קודם כל הוא לא צריך להתגונן כל הזמן נגד אויבים, נגד סכנות. שומרים עליו. הוא לא צריך לדאוג לקיום שלו, לאוכל, בריאות, לסביבה שהוא נמצא בה, לכלום. לכול דואגים אחרים. אז אם אדם רוצה או לא רוצה, זה מנטרל לו את הדאגה. הוא מפסיק לחשוב על עצמו.
ואיזה כוח זה, שכך מתייחסים אליו. הם יכולים לעשות מהאדם מה שהם רוצים. הם פשוט מוציאים ממנו את הרצון האגואיסטי. כי כל דבר שאדם רוצה, הוא מתחיל להרגיש, שמיד דואגים, מיד מביאים. הוא מפסיק לרצות. פתאום נעשה כאילו חפץ חסד. צריכים להרגיש עד כמה שזה עובד על האדם.
אם כך, מי לא רוצה? אם אנחנו חשים דבר כזה רק במקצת, זה נראה לנו כבר משהו לא מציאותי. צריך לעשות בית הבראה כזה, כדי שכל אחד ירגיש מה זה. אז קודם כל, למה זה נקרא "כלל גדול בתורה"? הרי זה הדבר האגואיסטי ביותר שיכול להיות. מי לא רוצה? כל אחד רוצה להרגיש, שכך הוא רוצה להתייחס לשני. לספק לו את הכול, לדאוג לו בכל וכל. כולם מצביעים שהם כאלה.
"כי מילת "כלל" יורה לנו סיכום פרטים שמתיחסים ל"כלל" הנשוא, אשר כל פרט ופרט נושא חלק בתוכו, באופן, שבצירוף כל הפרטים יחד ימצא אותו "הכלל".
ואם אנו אומרים "כלל גדול בתורה", הרי הבנתו: אשר כל המקראות ותרי"ב המצוות, המה הם סיכום הפרטים המתיחסים לפסוק של: "ואהבת לרעך כמוך". ולכאורה קשה, איך יכול פסוק זה להיות "כלל" לכל מצוות התורה? לכל היותר הוא יכול להיות "כלל" לחלק התורה והמשפטים הנוגעים בין אדם לחבירו. אולם לחלק הארי שבתורה העוסק בעניני עבדות בין אדם למקום, איך אפשר להכלילם במסגרת הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"?"
מהדברים האלה מתעוררות שאלות רבות. איך יכול להיות יחס בין בני אדם, שכולל את היחס שלהם לבורא, את כל העולמות, את כל הנצחיות? מי יודע מה זה בכלל? מספיק אם אדם אוהב את הזולת, שנמצא כך לפניו, בזה הוא רוכש בכלל את כל העולמות, מכאן ולאן שהוא רוצה. איך יתכן דבר כזה? כל כך פשוט נראה לנו היחס בין בני האדם, אבל מה הקשר בין זה ובין רוחניות, נצחיות?
ולמה זה כלל, שכולל בתוכו את העולמות, הספירות, הפרצופים, עבר, הווה, עתיד, כל מה שקורה בכוח העליון בין בני אדם? הכול מושתת על הכלל הזה. אנו דווקא לא רואים, ש"אהבת לרעך כמוך" זה כלל. אנו רואים את ההפך. כל אחד "אוכל" את הזולת. וכל אחד רק רוצה להגיד, שהוא אוהב את האחר. זאת אומרת, השימוש בזה הוא השימוש הגרוע ביותר. והמשפט הזה לא מסתדר עם בניית המציאות, עם היחס, או עם העוצמה, שאנו רואים.
מדוע בעל הסולם לוקח את הכיוון של המאמר ישר לכיוון הדתי?
כי האמרה הזאת היא מהכיוון הדתי, מהתורה. אומרים, שכל התורה, כל מערכת היחסים בין אדם לבורא, ובין אדם לבני אדם, כוללת את כל הסידור הזה בין אדם לאחרים, ובין אדם לבורא. היא צריכה כאילו לסדר לנו את כל החיים. התורה היא מערכת הקשר שלנו עם כל המציאות. והקשר הוא גם נצחי, לפני שאדם נולד, אחרי שהוא מת, ועכשיו. גם בעולמות עליונים, ומי יודע מה. כל הקשר הזה בין אדם לבין הכוח העליון, נקרא "תורה".
אז בעל הסולם אומר שבמערכת הזאת, שנקראת "תורה", החוק הכללי הוא חוק "ואהבת לרעך כמוך". אז קודם כל זה לא מובן. מערכת, שקושרת בתוכה את כל העולמות, בורא, נברא, וכולם. והיא עובדת כל כולה לפי חוק, שנראה קטן מאוד ופרטי מאוד. "ואהבת לרעך כמוך", אני למי שהוא כמוני, לאחר. ואני צריך לאהוב אותו כמוני, כמו שאני אוהב את עצמי. זה משהו קצר וקטן לעומת כל המערכת. ולא נראה לי, שהיא פועלת לפי העיקרון הזה. זה דבר אחד.
דבר שני, שבמערכת הזאת יש המון חוקים נוספים. מילא אם היה רק החוק הזה. אבל יש עוד תרי"ב חוקים. אז בעל הסולם אומר, שכל תרי"ב החוקים האחרים נכללים בתוך החוק "ואהבת לרעך כמוך". שאם ניקח כל חוק וחוק פרטי, הוא פשוט העברה פרטית, ביטוי פרטי של "ואהבת לרעך כמוך" למקרה מסוים. ואין בו יותר ממנו כלום. אלא רק כלפי חתך מסוים, קשרים מיוחדים בתוך המערכת האדירה הזאת, הוא מתבטא במילים אחרות, כמין חוק אחר. אבל זה אותו החוק ואין יותר חוקים. או שמקיימים אותו או שלא.
ואז מה עם כל יתר החוקים, בשביל מה הם בכלל? זה פשוט ביטוי של החוק "ואהבת לרעך כמוך". כדי להגיע למימוש הכללי שלו, קודם כל אדם מממש אותו, מקיים אותו בכל מיני הפרטים שלו. אבל כשאדם מקיים אותו בכל מיני הפרטים האלו, בינו לבין האחרים, בינו לבין הבורא, לא חשוב איפה ומה, ובקשר למה. אבל בכל זאת, אדם צריך לדעת, שהוא מקיים "ואהבת רעך כמוך", רק במקרה מסוים זה אולי נשמע בהגדרה אחרת. אבל זה נשמע למקרה הזה בלבד.
וכשאדם יקיים את כל הפרטים, אז יגיע לאותו כלל, שיראה, שיקשור את כל הפרטים האלה, את כל תרי"ב החוקים האלו יחד. ויראה, שהם כולם רק לשם כך קיימים.
כמו שלומדים את מערכת הכבד, מערכת הריאות, מערכת הלב, מערכת המוח, הכליות, כל מיני מערכות, כל אחת עובדת בצורה משלה. אם ניקח בדיקות שונות נמצא שלפעמים הן עומדות כאילו בניגוד אחת לשניה, בסטייה זו מזו. לפעמים כל אחת מהן מחליפה את המצבים מקצה לקצה. אבל המטרה שלהן אחת: תפקוד הגוף בצורה מושלמת. אותו דבר כאן. רואים כל מיני תרי"ב חוקים, כאילו לא קשורים אחד לשני, אבל יש להם מגמה אחת.
אם הכלל הזה הוא כל כך חשוב ומרכזי, מדוע לא רואים אותו כבר בדורות הראשונים?
בעל הסולם מסביר, שהאבות לא יכלו לקיים את הכלל הזה, מפני שלא היה להם אגו ביניהם. זאת הייתה משפחה אחת, האגו עוד לא גדל. עדיין לא היו בכמות ובאיכות. הם היו ברצון לקבל, שעדיין לא גדל עד כדי כך, שהיו יכולים לקיים "ואהבת לרעך כמוך". "ואהבת לרעך כמוך" אפשר לקיים רק על פני הרצון לקבל שקם. אחרת, במה יש לאדם הבחנה?
אם יש לאדם נטייה פנימית לאהבה, זה לא נקרא שהוא מקיים אותה. אלא הבורא כביכול מקיים את זה בתוך הטבע. כפי שלא אומרים, שאימא נמצאת ב"אהבת לרעך כמוך" כלפי הילד שלה. אלא אם אדם לגמרי לא שייך לאחרים, ומתייחס אליהם באהבה, אז אנחנו אומרים שהוא אוהב אותם. זה המיוחד, מפני שזה לא מתקיים בצורה הטבעית, אלא לפי היגיעה של האדם. לכן כדי לקיים את החוק הזה, צריך כשמלכתחילה האדם יהיה נגדו.
דעלך סני לחברך לא תעביד
"ואם בדוחק אפשר ליישב את המאמר הנ"ל, הרי בא מאמרו של הלל הזקן באותו נוכרי שבא לפניו ובקש ממנו שיגיירו כפי שמובא בגמרא: "...גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. וכו'. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד. זו היא כל התורה כולה, ואידך, פירושא הוא זיל גמור"[ושאר התורה פירוש הכלל הזה הוא לך ולמד ]הרי אנו רואים להדיא [בפירוש ] שהוא אמר לו שכל התורה כולה היא הפירוש של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"."
רק הבעיה היא, שהלל אמר זאת בצורה אחרת. אל תעשה לזולת, מה ששנוא עליך. למה? כי "גוי" נקרא, שעדיין נמצא ברצון לקבל, באגו, שרוצה כרגיל להזיק לאחר. זאת אומרת, הצורה הטבעית של הרצון לקבל המקולקל, שבכל אחד מאיתנו. אז קודם כל יש תיקון, אל תעשה לאחר רע, כמו שאתה לא רוצה שיעשו לך. זאת אומרת, תצמצם את עצמך בכוח. אתה רוצה לעשות רע, תצמצם את עצמך קודם. אחרי הצמצום כבר מתחילים לתקן אותו, מתחילים כבר להלביש עליו את צורת ההשפעה במקום את צורת הקבלה, צורת האהבה במקום צורת השנאה.
אבל השלב הראשון הוא להגיע לצמצום, שלא יעבוד בצורה השלילית. אז תלוי למי פונים. או כשפונים ליהודי וזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". "יהודי" נקרא, מי שנמצא כבר בתיקון של הרצון לקבל, אז הוא צריך רק להגדיל את האהבה. ו"הגוי" נקרא מי שעדיין נמצא באגו. אלה שני שלבים בהתפתחות האדם. וודאי בכל אדם ואדם. זה לא שייך לְמה שנקרא בעולמנו "גוי" או "יהודי".
"ועתה לפי דברי הלל, רבן של כל התנאים, ושהלכה כמותו", הלל הוא הגדול ביותר בידיעת תיקון העולם ותיקון האדם. "נהיר לנו בודאות גמור, אשר עיקר הרצון שבתורתינו הקדושה היא להביא אותנו לגובה רום המעלה, שנוכל לקיים הכתוב הזה של "ואהבת לרעך כמוך", כי בפירוש הוא אומר: "ואידך פירושא הוא זיל גמור" [ושאר התורה פירוש הכלל הזה הוא לך ולמד ], דהיינו, מפרשים לנו איך לבוא לכלל הזה".
זאת ההלכה מהלל. בית הלל, הוא הדבר הגדול ביותר, המפורסם ביותר, ההלכה כמוהו – הלכה מלשון הליכה. הלל בעצם ייסד לנו את כל הדרך הרוחנית בכל העבודה שלו. ולכן מה שהוא אומר, שכל העבודה מכוונת רק לזה.
והנה לפלא הוא, איך קביעה זו תצדק ברוב פרשיות התורה העוסקים בדינים שבין אדם למקום, ואשר כל בר בי רב יודע בעליל, שהמה העיקרים שבתורה, ולא הפירושים לבירור הכתוב של "ואהבת לרעך כמוך"."
וזו בעצם נקודת אי ההבנה בינינו לבין כל העולם, ובמיוחד עם שומרי התורה והמצוות הגשמיות. שבחוכמת הקבלה מדובר על תיקון הרצון, על היחס, על תיקון האדם, שחייב להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". ואצל שומרי המצוות הגשמיות מדובר כביכול על קיום של מנהגים, מצוות של העולם הזה, ללא שום קשר לתיקון "ואהבת לרעך כמוך" שבלב האדם. זאת כל הנקודה הרגישה. מה חשוב יותר, תיקון הרצון באהבת הזולת, או קיום מה שכתוב, ללא הרצון.
יש כאן שאלות רבות. האם מתנגשים שני הדברים האלה יחד, או לא? אבל אנחנו מדברים על החשיבות. שקודם חייבת להיות המטרה להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך". וכל יתר הדברים צריכים לראות בהתאם לזה, עד כמה שהאדם מקיים אותם, כדי להגדיל בו את היחס הזה לזולת.
אם כולם היו מורידים את המסכות ומפסיקים להיות צבועים, זה היה מזרז את התיקון הכללי להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך"?
אם כל אחד היה מוריד את המסכה, אז הוא היה הורג את האחר מיד. אני לא יודע, איך אדם היה מחזיק את עצמו כלפי השני. להוריד "מסכה" זה נקרא להוריד את המגן מעצמו. לא שאדם נעשה צבוע כלפי השני, מפני שהוא רוצה להיות יפה בעיניו. אלא אדם רוצה להיות יפה בעיני האחר, כדי לא להיפגע ממנו. על זה האדם חושב. הוא לא מתייחס לאחרים יפה, בגלל שהוא רוצה, שיהיה להם יפה ממנו. אלא הוא מתייחס אליהם יפה, כדי שגם הם יתייחסו אליו בצורה צבועה ולא חשוב שזה חיצונית. אבל בזה האדם ירגיש את עצמו סך הכול באיזה ביטחון לעומתם.
אז איך נוכל להיפטר מהמסכות? אנחנו לא מסוגלים. המסכות האלה הן כשקר, כנגד הרצונות שלנו, שכל הזמן פוחדים מפגיעה. אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת. אבל להוריד מסכות אפשר רק בתנאי, שאדם מתקן את עצמו, מתקן את האחרים, עוזר להם להיתקן. ונמצא כבר בחברה, שבהחלט עובדים על "ואהבת לרעך כמוך". הם רוצים להגיע, שתהיה ביניהם אהבה, כמו אהבה טבעית, אינסטינקטיבית אחד לשני. לתינוק קטן, אין כלפי אימא שום מסכה. הוא ערום, ואיכשהו כלפיה הוא בכלל לא חושב ולא מתחשב.
אבל אנחנו לא מסוגלים להיות כך אחד כלפי השני. אני לא יכול לפתוח את עצמי כך. כי מיד יכולים לעשות איתי מה שהם רוצים. אני חייב להיות בטוח שאוהבים אותי, וכמו שנאמר בהקדמה למאמר, שהאהבה של האחרים תנטרל באדם את המסכה. שהוא לא יצטרך את המסכה. כמו עם קרובים. אם הם קרובים, שאדם נמצא איתם בקשר טבעי, אינסטינקטיבי, אז גם איתם הוא פחות במסכה. כי היחס של אהבה הדדית, או קירבה, התחייבויות, הוא שקושר ביניהם. ובמידה הזאת אדם כבר יכול להוריד מסכות. לכן אנחנו לא מסוגלים להיות גלויים אחד עם השני, זה בלתי אפשרי. הכוח ההגנתי של האדם לא מאפשר לו זאת. אצל ילדים רואים זאת בצורה בולטת מאוד.
כיצד הופכים את סם המוות לסם החיים?
האם נוכל להגיע לאהבה בעולם הזה? רצו פעם לעשות זאת בכמה חברות, בקיבוצים, ברוסיה, בכל מיני מקומות, יצא להם ההפך. אנחנו גם פוחדים מזה. כי בדרך כלל, אם אדם מפתח אהבה, אחר כך מתפרצת שנאה גרועה יותר. יותר טוב ללכת באיזשהו קו אמצעי.
בעל הסולם מסביר במאמר אחר, שאם אנחנו רוצים לאהוב אחד את השני בלי לערב את הבורא, בלי לערב את המציאות כולה, החוק הזה לא מתקיים. הוא יכול להתקיים, אם אנחנו דואגים לכל המערכת. כמו שלוקחים איבר כלשהו מהגוף, ודואגים שהוא יעבוד כל כך מושלם, כל חלק וחלק, שכל תא ותא ידפוק כמו שעון, כמו שצריך. ומה יוצא מזה? עד כמה שנגדיל את התפקוד הטוב של איבר פרטי אחד, וכל הגוף ימות בינתיים, זה יחזור אל האיבר וימית אותו. ואז הוא מרגיש ההפך. הוא מרגיש הרעלה, שנאה, וכולי.
לכן אנחנו יכולים לדאוג ל"ואהבת לרעך כמוך" רק בתנאי, שאנחנו דואגים לכל האנושות, ושהבורא ישרה בהן. אחרת לא. זה כמו להזריק תרופה לפרוטזה, לרגל מעץ.
ואהבת לרעך כמוך
"עוד יש לנו להתבונן ולהבין כוונת הכתוב גופו באמרו: "ואהבת לרעך כמוך", שפירושו לפי הפשט, הוא לאהוב את חברך באותו שיעור שאתה אוהב את עצמך. ואנו רואים שאין הציבור יכול לעמוד בו כלל. ואילו היה כתוב "ואהבת לרעך כמו שהוא אוהב אותך", גם זה לא היו רבים שיוכלו לקיים אותו באופן מושלם, אבל עכ"פ זה מקובל על הדעת.
אבל לאהוב את חברו כמו שהוא אוהב את עצמו, אין זה לכאורה בגדר האפשרות".
אומרים לאדם, שהוא צריך להגיע לאהבה את רעהו כמו שהוא אוהב את עצמו, ולא תולים את זה בתנאי, שכולם גם יעשו כלפיו אותו דבר. כל אחד צועק, ואנו רואים זאת גם בעיתון, "מי אוהב אתכם יותר ממני?" ועוד כל מיני דברים כאלה. זה מאוד יפה. אלא שבכך אדם אומר, גם אתם צריכים לאהוב אותי באותה המידה. בואו נאהב אחד את השני. זאת אומרת, אדם מחייב את האחרים גם לאותו דבר, וזה לא טוב. מצד אחד הוא שם את זה כתנאי.
מצד שני, אנחנו רואים, שכך היא הערבות. ערבות אי אפשר לקיים, אם כל אחד לא ידאג לשני. אז גם כאן יש את אותו התנאי? שאהבת לרעך כמוך ניתן לקיים רק בתנאי, שכולם מסכימים, וכולם עובדים על זה, וכולם עובדים במישור אחד, במידה אחת? אז יש תנאי לזה, או שזה מכוון לכל אחד, וזהו? תעבוד על זה, ואל תשים לב לאף אחד.
לפי תפיסת המציאות אנחנו יכולים להגיד, שכך נראה כל העולם לאדם. הוא צריך לעבוד כנגד העולם, ואחר כך הוא מגלה, שכולם נמצאים בגמר התיקון, רק הוא מקולקל. אז החובה "ואהבת לרעך כמוך", היא רק עליו. כל היתר רק נראים לו, העולם הוא מראה של האדם. זה ההעתק שלו.
אז אל לו להתייחס שהם צריכים לעשות כך. הוא יראה, שהם אוהבים אותו במידה, שהוא אוהב אותם. פתאום יגלה, שהשונאים הגדולים ביותר שלו, הם לא שונאים. אלא כך הוא הבין את היחס שלהם אליו. והכול זה התלבשות השכינה הקדושה בתוך הכלים הכלליים. זה מצד אחד.
מצד שני אנחנו לומדים, שבלי תמיכה אי אפשר להגיע לדבר כזה. שאם אדם ירגיש אהבה מכולם, אז בטוח שזה יבטל לו את הרצון לקבל. הוא גם יתייחס אליהם כך. אז מה קורה כאן? יש כאן הכרחיות בהדדיות או לא?
"ואפילו אם לא היה בעולם אלא איש אחד זולתו, היה זה גם מן הנמנע, ובפרט שהעולם מלא אנשים, ואם יאהב את כולם כמותו, לא ישאר לו זמן בעד עצמו. כי ודאי הוא שצרכיו שלו הוא ימלא מבלי להחסיר, ובחשק רב ימלאם, באהבתו את עצמו".
זה רק ההסבר האם בגדר אפשרי לעשות זאת פיזית. אם בגלל כוחות, זמן או כוחות הנפש. כלומר איך אדם יכול לדאוג לאחרים, אם מהבוקר עד הלילה הוא דואג רק לעצמו, ולא יכול לספק לעצמו אפילו אחוז אחד ממה שהיה רוצה לספק? איך הוא יקח חסרונות מאחרים, ויספק להם את הכול? אחרת זה לא ייקרא "אהבה". האם זה אפשרי? האם זאת סתם אימרה "ואהבת לרעך כמוך", כי כך יפה להגיד? אלא האהבה צריכה להיות מוכחת, צריך להיות ברור עם מה אדם מממש אותה. ואם כתוב "כמוך", אז כמו שאתה רוצה לספק לעצמך, כך תספק לכל אחד ואחד.
אהבה כזאת בלתי אפשרית כמובן. אבל אם אנחנו רואים שהדבר הזה הוא בלתי אפשרי לעשותו, איך בכל זאת יש דרישה כזאת? וזה כלל של כל העולם, כל המציאות, כל הטבע. איך הטבע עומד על זה? אם מדובר על חלק בטבע שבנוי לפי הכלל הזה, אז המערכות שלו כבר עובדות כך, ונמצא באותו יחס לאחרים כמו לעצמו. אבל אם האדם צריך לשנות את היחס שלו לאחרים לפי הכלל הזה, הוא רואה שזה בלתי מציאותי.
כיצד באמצעות קיום תרי"ב המצוות מושג הביטחון שנגיע לאהבה?
אם אנחנו מקיימים תרי"ב תיקונים, איך יכול להיות, שאנחנו מגיעים ל"ואהבת לרעך כמוך"? הנשמה שלנו כוללת תרי"ג רצונות, מהקטן עד הגדול ביותר. תרי"ג הרצונות האלו מכוונים כולם לבורא. תרי"ג הרצונות האלו הם הקשר של האדם עם כל יתר הנשמות.
יש מערכת. ולכל אחד מאיתנו, שנמצא בתוך המערכת, יש תרי"ג רצונות. הרצון שלו זה הנשמה. נשמה זה רצון, רצון לבורא. הרצון שלו כולל בתוכו את תרי"ג הרצונות. הרצון שלו חייב להיות קשור לכל יתר הנשמות דרך תרי"ג הרצונות האלו. אם הוא מתייחס לכל יתר הרצונות, לכל יתר הנשמות כמו לעצמו, נמצא שהוא קשור איתם במה שנקרא "אהבה" או "השפעה". אם יש לו כזאת תכונת השפעה או אהבה, אז הוא מזהה בתוך המערכת הזאת את אור אין סוף, האור העליון, או הבורא – בורא מלשון "בוא וראה". "בוא" לכלים האלו עם תכונת האהבה, "וראה", ששם נמצאת תכונת הכוח העליון. שתכונתו היא אהבה בלבד.
שרטוט מס. 1
ומה זה תרי"ג מצוות? שכל רצון ורצון מתרי"ג הרצונות, האדם מכוון לקשר עם אחרים. כל רצון עובד, כדי להביע אהבה, כדי להביע נתינה. זה נקרא "מצווה". מצווה זאת השפעה. אם אדם עובד מאיזשהו רצון פרטי כלפי מישהו, נקרא שהוא מקיים "מצווה". אם קיים תרי"ג מצוות, נקרא שתיקן את הנשמה שלו באהבה החוצה. הוא חייב לעשות זאת, כדי להגיע לגילוי הבורא. לא סתם לאהוב את האחרים. אחרת זה חורבן. אדם חייב לצאת מעצמו, לאהוב את האחרים, כדי לגלות בתכונת ההשפעה שרכש את הבורא.
האם האהבה כלפי הזולת צריכה להיות רק כלפי אותה הנקודה שהיא הנקודה שבלב?
כן ולא. אתה שואל למה אני מתחבר עם האחרים? אני הולך להתחבר עם אחרים, מפני שיש להם אותה הנטייה לבורא. ולמי שלא, אז אני לא מתחבר עימו? אז אני לא צריך להגיע לאהבה עימו?
יש בזה שני דברים. דבר אחד, שנקרא "קבוצה". שאדם מתחבר עם חברי הקבוצה, כדי שהם יספקו לו בחזרה את חשיבות המטרה, חשיבות הבורא. אז הוא מחפש אצלם את אותה הנקודה לבורא, ולנקודה הזאת הוא מתייחס. אבל כשהם מספקים לו את הכוח הזה, את המטרה, את החשיבות, הוא מתייחס לכל המציאות, לכל יתר הנשמות, "ואהבת לרעך כמוך" ללא שום הבדל. לכל אחד, ששייך למערכת אדם הראשון. אם יחסר משהו או מישהו, אז יחסר לאדם קשר עם הבורא.
אם אדם מתייחס למישהו לא באהבה, סימן שכך הוא מתייחס לבורא. בהקשר זה ניתן לשאול, "מה עם הקליפות, כלומר מה עם "מתקני העולם" למיניהם"? אבל לא כאן המקום להרחיב בנושא. כך או כך, הקבוצה היא רק כדי לקבל ממנה יכולת לפנות לכלי הכללי. כמו שישראל צריכים לתקן את עצמם, כדי לבוא אחר כך לעולם ולגרום לתיקון שלו.
אם אני נמצא בקבוצה, אז לפי חוק השתוות הצורה יש לי אהבה כלפי החברים. ואין לי בעיה עם זה.
אין לך בעיה עם זה, מפני שאתה מזהה בהם את אותה המטרה כמו שלך. ואתה יודע שבלעדיהם לא תגיע למטרה. אז חשיבות המטרה מחייבת אותך להתייחס אליהם יפה. חשיבות המטרה מחייבת אותך לדרוש מהם שיגדילו לך עוד יותר את המטרה. עד כדי כך, שאתה תוכל לעשות ממש הכול, רק כדי להשיג אותה. בינתיים האגו הוא שדוחף לקשר בין בני האדם בקבוצה.
עם אילו כלים אני יוצא החוצה, אם האגו שלי שולט בי גם בתוך הקבוצה?
גם החוצה אתה יכול לצאת עם אותו האגו. אדם רוצה להתקשר עם הבורא, ששורה בכל אלו. אם אדם מתייחס אליהם יפה, אז הוא מגיע לבורא. יש יפי נפש שעושים את זה מתוך הנטייה הזאת, מתוך פילוסופיה כזאת. זאת לא תורה.
"לא כן לענין צורכי הכלל. שאין לו סיבה חזקה שתעורר רצונו לפעול עבורם - ואפילו אם היה לו רצון - האם יוכל לקיים את המקרא כפשוטו - האם כוחו יעמוד לו? ואם כן איך תחייבנו התורה דבר שאינו יכול לעמוד ולקיים כלל?
ואין לעלות על הדעת כלל, אשר הכתוב הזה נאמר בדרך הגזמה ח"ו, כי מוזהרים ועומדים אנחנו על "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו". ולזה הסכימו כל המפרשים לפרש המקרא כפשוטו. ויותר מזה אמרו, שחייב למלא צרכי חבירו, ואפילו במקום שהוא עצמו נמצא חסר בו, גם אז הוא מצווה ועומד ליתן צרכי חבירו. ולהשאיר את עצמו בחיסרון. כמו שפירשו התוספות קידושין כ. ד"ה כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, ומפרשים שם התוספות בשם הירושלמי וז"ל: "דפעמים אין לו אלא כר אחת אם שוכב עליו בעצמו אינו מקיים כי טוב לו עמך, ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום, נמצא שע"כ צריך למסור לעבדו, והיינו אדון לעצמו"."
"ואהבת לרעך כמוך" חייב להיות ללא שום פנייה לעצמו, ללא שום קשר לעצמו בחזרה. חייבת להיות השפעה טהורה, ממש מושלמת, כמו שאנחנו לומדים את התכונה הזאת ברוחניות. לצורה כזאת, ליחס כזה לאחרים אנחנו חייבים להגיע. זה מה שדורשת התורה.
וודאי שהדבר הזה הוא בלתי מציאותי.
האם אדם צריך לאהוב את עצמו לפני שהוא אוהב את הזולת?
כתוב "ואהבת לרעך כמוך". אם אדם לא אוהב את עצמו, איך יאהב את הזולת? הוא לא יידע מה זאת נקראת "אהבה".
מה ההבדל בין צביעות ומשחק?
צביעות ומשחק זה אותו דבר. רק משחק זה, שאדם בכוונה משחק עם השני, יכול להיות בכוונות טובות מאוד. כמו שמשחקים עם ילדים, או כמו שמשחקים עם החברים, להראות להם, שיש לנו כביכול אהבה לאחרים, כדי לעורר גם בהם תגובה כזאת. צביעות זה מינֵי שקר. והמשחק זה שקר של אמת. בכוונה טובה, זה נקרא "משחק", בכוונה רעה, זה נקרא "צביעות".
ולגבי השאלה הקודמת, האם אדם צריך לאהוב את עצמו, ומתוך זה להגיע לאהבת הזולת? וודאי שכן. וכך אנחנו רואים גם בדרך המדרגות. שכל פעם מתגלה באדם אגו שלו גדול יותר, שהוא רואה כמה שהוא אוהב את עצמו, ולא איכפת לו כל הזולת. ואחר כך הוא צריך לתקן את היחס שלו על פני האגו שלו, על פני אהבה עצמית, לזולת. ושוב גדל אצלו בקו שמאל האגו, הרצון לעצמו, אהבה עצמית, ושוב צריך לתקן אותו על פני זה לאהבה לזולת.
אז וודאי שכל פעם ופעם הוא בונה יחס לזולת מתוך אהבה עצמית. וזה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". תעשה בקו אמצעי, בדיוק מה שרצית לעשות בקו שמאל כלפי עצמך. קח כוחות מקו ימין, דוגמאות, מה זה נקרא "להשפיע" מקו ימין. תעשה מקו שמאל בדיוק, מה שיש לך מקו ימין, ואז תקבל אמצעי, יחס לבורא באהבה. שדוגמת האהבה אתה לוקח מימין, והעוצמה משמאל.
האם בשביל לקיים את מצוות האהבה באופן מקסימאלי, צריכים לקיים את 612 המצוות שקודמות לכך?
תרי"ב מצוות שאנחנו צריכים לקיים הן, כל אותן המדרגות, שאנחנו צריכים לעלות עליהן, כדי להגיע לדרגת "האהבה". אדם עולה לאין סוף, לגמר התיקון שלו דרך העולמות. שיש הסתר ועוד פעם הסתר, וגילוי, שכר ועונש, אהבה. ואדם מקיים תיקונים על עצמו. עד שמגיע לתיקון האחרון, שנקרא "אהבה". אז כל עוד אדם לא מתקן תרי"ב מצוות, הוא לא מגיע למצווה מספר תרי"ג, האחרונה.
שרטוט מס. 2
אין דבר כזה, להגיע לאהבה מבלי לקיים, מבלי לתקן את כל יתר הדברים. אהבה זה יחס כללי מכל הרצונות שלו לזולת. שלפני כן הוא מתקן את כל מיני הצורות הפרטיות שלו. במילים אחרות, אי אפשר בלי תיקון, בלי קיום מצוות, תרי"ב מצוות, להגיע למצווה מספר תרי"ג.
השאלה רק, האם שייך קיום בעולם הזה, להרגשה, מה שאדם עושה כלפי הזולת? מצד אחד אנחנו רואים, שיש בעולם הזה אנשים אדוקים מאוד, חזקים מאוד בקיום מצוות גשמיות. זאת אומרת, בפעולות בידיים, ברגליים, בפה. ולא כל כך משפיע על הלב שלהם, על היחס שלהם לזולת. זאת אומרת, הקשר בין הקיום הגשמי לפעולה הרוחנית, לא קיים.
מצד שני אנחנו שומעים, ש"בראתי יצר רע, בראתי תורה תבלין". כי "המאור שבה, מחזירו למוטב". זאת אומרת, כדי לתקן את עצמנו, את האגו שלנו, אנחנו צריכים את האור העליון, שנקרא "תורה". שיתקן את כל תרי"ג הרצונות שלנו, יעשה עלינו תרי"ג מצוות, ויחזירנו למוטב, זאת אומרת, לטוב, להשפעה. ואין קשר בין זה לבין קיום המצוות במסגרת הגשמית, כפי שנהוג בעולם, ברחוב. אלא יש בזה, מה שנקרא, "מסגרת חיצונית". שאם אנחנו נמצא בקיום מצוות גשמיות, אנחנו נמצאים באיזושהי מסגרת, שעוזרת לנו, תומכת לחשוב על זה. אם המסגרת היא גם נכונה.
האם בשביל להגיע לאהבת הזולת, צריך קודם כל לאהוב את עצמו?
הוא צריך לגלות שהוא אוהב את עצמו.
אבל הוא מרגיש שהוא שונא את עצמו.
סימן שעוד לא הגיע להבנת אהבת עצמו. עוד לא נגלה לו. הוא עוד לא גילה, שבשנאת עצמו הוא מאוד מאוד אוהב את עצמו. שלא יכול לשנוא את עצמו. זה שהוא שונא בתוכו תכונה כלשהי, בגלל שהוא מפסיד בגללה. היא לא עוזרת לו למלא את עצמו. אנחנו בטבע רצון ליהנות, רצון לקבל, רצון לאהוב את עצמי, אין יותר.
לכן אין לומר, שאדם שונא את עצמו. הוא שונא את עצמו, בגלל שיש לו תכונה, שבגללה הוא מפסיד. אז הוא מרגיש אהבת עצמו, ושונא משהו, שמפריע לו למלא את האהבה העצמית. כל אדם ואדם שבעולם הזה, אנו רואים בו רק אהבה עצמית. וזה הטבע. לא רע ולא טוב. עם זה נולדנו.
אם זה מכוון כלפי הבורא, ורוצים להשיג את הבורא, אנחנו מתחילים לגלות, מה יש בזה רע, ומה יש בזה טוב. וכבר משתמשים בזה בצורה מטרתית, להגיע לבורא. אם זה סתם במישור העולם הזה, כל אחד מתייחס לזה איך שבא לו. חוכמת הקבלה לא מתייחסת אז לאדם. היא אומרת, אין כאן אדם, יש כאן פשוט חיות קטנות, שנפעלות על ידי דחפים פנימיים. לזה אנחנו לא מתייחסים. חוכמת הקבלה מתייחסת אך ורק לאותו רצון, שמתפתח באדם כלפי הבורא. כי היא מטפלת רק בגילוי הבורא לנברא שבעולם הזה.
האם תיקון של כל אחד מתרי"ב הרצונות, זה החלפת רצוני לרצון הסביבה?
לאהוב את הזולת זה נקרא, שאדם צריך להתכלל עם הרצונות של הזולת, להבין אותם, להרגיש אותם וגם להרגיש ולהבין את כל הרצונות והיכולות של עצמו. ולעשות מעצמו כמו מלצר – למלא את כל הרצונות של הזולת, שהוא מבין ומכיר אותו. ויכול להיות שרק ברצון האחרון, מספר תרי"ג, הוא מתחיל להרגיש את הרצונות של הזולת ורק אז הוא יכול להתחיל להתייחס אליו באהבה. וברצונות הקודמים אין לאדם יחס של אהבה לזולת. התשובה באמת נמצאת לפנינו.